אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן יב
(א) סעיף א אי אתה רשאי לומר כו'. עיין במנ"ח מצוה תט"ו שכתב דאם קבלו עליהם קא"פ דאינם חייבים לדון יכולים לסלק עצמן אף לאחר שיודעים האיך הדין נוטה כיון דאינם מחוייבים כלל והוכיח כן מדברי הרא"ה בחינוך שם עיי"ש:
(ב) סעיף ז דפשרה צריכה קנין. נדרשתי לאשר שאלוני. רב אחד שמת והניח שני בנים שממלאים מקום אביהם בחכמה וביראה ורצו שניהם לכהן תחת אביהם לקבל עליהם עול משרת הרבנות ועי"ז לא רצו אנשי העיר לקבל לרב לא לזה ולא לזה והתפשרו האחים ביניהם מעצמן בלא קנין שהבן הבכור יכהן תחת אביו ועל אופן זה שהוא יתן לאחיו הצעיר סך כך וכך בכל שבוע וקבלו הקהל את הבן הגדול לרב. ועתה הבן הבכור שהוא הרב אינו רוצה ליתן לאחיו הצעיר מה שהבטיח לו מה הדין בזה. וזה דברי תשובתי. הנה מה שהי' הפשר בלא קנין כבר כתב הש"ך בסי' י"ב ס"ק י"ב בשם תשובת מהר"מ מלובלין דפשרה שעושין הבעלי דינים עצמן ביניהם מהני אפי' בלא קנין. וא"כ בנ"ד שהאחים עשאו הפשרה ביניהם מעצמן מהני אפילו בלא קנין. ואולם הא כתבו האחרונים ה"ה הנב"י במהדו"ק חחו"מ סי' למ"ד והב"ש אחרון והנתיבות דכוונת מהר"מ הוא דוקא מתובע לנתבע מהני בלא קנין ואין התובע יכול לחזור מהפשר כיון דלגבי התובע אנו דנין מטעם מחילה ומחילה א"צ קנין אבל מנתבע לתובע צריך קנין אף שעשאו הפשרה ביניהם מעצמן ויכול הנתבע לחזור. וא"כ הרי בנ"ד הוי ג"כ מנתבע לתובע דהבן הצעיר תובע מאחיו הבכור מעות שבוע ולא מהני הפשר בלא קנין. והן אמת דהשעמ"ש האריך מאוד בדין זה והעלה דאף מהנתבע להתובע מהני הפשרה שביניהם מעצמן בלא קנין עיי"ש. אמנם מלבד דיש לי לפקפק הרבה בדברי השעמ"ש שם ואין הזמן עמדי כעת להאריך. ועוד דבודאי אין להוציא ממון מיד הנתבע נגד דעת כל האחרונים הנ"ל והמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הסוברים דמנתבע לתובע פשרה צריכה קנין אפי' בכה"ג ועוד דבנ"ד בלא"ה אכתי יש לומר דלא מהני הפשר. והוא דהנה קיי"ל דבכל המינויים שבישראל בניהם קודמין לכל אדם דירושה הוא להם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מלכים ה"ז ומקור דין זה הוא בספרי פ' שופטים. ואמנם המג"א סוף סי' נ"ג הביא בשם הרשד"ם והרמ"ע בס' ע"מ שכתבו דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון אין בניהם קודמין כי כתר תורה אינו בירושה עיי"ש. ועיין גם בח"ס חאו"ח סי' י"ב שהחזיק בדעת הרשד"ם והרמ"ע והביא גם ראיות לזה וכתב שם עוד דלא נאמר דין זה, דבניהם קודמין רק במינויי שררה כגון מלך וכדומה דפרט הירושלמי בפ' עשרה יוחסין. אבל לא אהוראה ורבנות וכדומה. ומ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה גם ברבנות דבנו קודם כוונתו הוא בשררות ולא ברבנות עיי"ש. אולם דינו של הרמ"א שם נובע מהריב"ש סי' רע"א והמעיין בתשובת הריב"ש שם יראה דהוא כתב כן לענין הוראה ורבנות עיי"ש. ועיין גם במבי"ט ח"ג סי' רי"ש שכתב בהדיא דגם בחכם המרביץ תורה בנו קודם וה"ה בכל המינויים הן חזן הן שוחט הן מוהל עיי"ש והראיות שהביא הח"ס שם לדעת הרשד"מ והרמ"ע כבר הארכתי במק"א בתשובה ודחיתי כל ראיותיו וגם הוכחתי בראיות ברורות דשייך חזקה בכל המנויין ולא אמנע מלהביא אומר הבא מן החדש מה שעלה במצודתי כעת להביא ראיה דגם בכתר תורה שייך חזקה זו. מהא דאיתא בש"ס ב"ב דף י"ב ע"ב מר בר רב אשי דהוי קאי ברסתקא דמחוזא שמעי' להאי שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמלך במתא מחסיא טביומי חתים אמר מאן חתים טביומי ברבנן אנא ש"מ לדידי קיימא לי שעתא קם אתא אדאתא אימנו רבנן לאותבי' לרב אחא מדפתי ברישא כיון דשמעו דאתא שדור זוגא דרבנן לגבי' [דמר בר"א] לאמלוכי בי' עכבינהו הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא עכבינהו גבי' עד דמלו בי עשרה כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש כו' ועיין פרש"י שם פתח ותנא ודרש ונעשה ראש ישיבה ויש להקשות איך הי' מותר לו למר בר רב אשי להיות שם ראש ישיבה הלא כיון דרצו למנות לר"א מדפתי לראש ישיבה. א"כ הוי עני המהפך בחררה כו' ואף דזה הוי כמו מתנה ובמתנה והפקר קיי"ל דל"ש עני המהפך בחררה כו'. אולם הא התוס' קידושין דף נ"ט ע"א ד"ה עני כתבו דבדבר דאומנתו בכך אליבא דכ"ע שייך עני המהפך בחררה כו' אף בדבר הפקר ועוד מה יענה לשיטת הפוסקים דגם במתנה והפקר שייך עני המהפך בחררה כו'. וע"כ צ"ל כיון דרב אשי אביו הי' ראש ישיבה במתא מחסיא וכמ"ש רש"י ז"ל בשבת דף י"א ע"א עיי"ש. לכן הי' שייך ההתמנות ראש ישיבה במחסיא למר ברי' מכח חזקה לכך שפיר הי' רשאי מר בר"א להיות שם ר"י אף דרצו לאותבי לר"א מדפתי. ומה נעים לפרש בזה דברי רש"י שם שיעלה כהוגן מ"ש שם בד"ה לאימלוכי בי' וז"ל ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי פשט לישנא דלאימלוכא בי' אינו אלא ליטול עצה ומה הוסיף רש"י ז"ל לומר גם ליטול רשות. ולפי האמור א"ש כיון דהי' שייך החזקה למר בר"א לכך הוצרכו גם ליטול רשות ממנו להמליך את רא"מ. הרי בהדיא דשייך חזקה זו גם בכתר תורה [וראש ישיבה אינו מינויי שררה וכמבואר ג"כ מדלא חשיב בירושלמי קידושין שם בהדי מינויי שררה:
וא"ל מהא דאיתא בב"ב שם ריש מתיבתא דמלך במתא מחסיא הרי דנקט לשון מלך. וע"כ דגם ר"י הוי כמינויי שררה. דז"א דעל כל ענין התמנות שייך לשון מלוכה. אבל אין זה שררה]. ומזה אמרתי להביא ראי' נכונה למה דנחלקו האחרונים בעניני חזקת מינויין דאם מת והניח בנים קטנים ונתמנה אחר וכשהגדילו הבנים אי שייך להם שוב החזקה או"ד אמרינן כיון דאידחי אידחי. ועיין באשל אברהם באו"ח סי' נ"ג. ומהש"ס הנ"ל יש ראיה דשייך להם החזקה ולא אמרינן כיון דאידחי אידחי והוא עפימ"ש בסדר הדורות גבי טביומי דבמות רב אשי הי' מר ברי' בר חמש שנים ואחר רב אשי הי' ראש ישיבה במתא מחסיא ר"ה ב"נ ואחריו מרימר ואחריו רב אידי ואחריהם מר בר ר"א עיי"ש. ואי נימא דאם נפסק אחר בנתיים שוב ל"ש החזקה להבנים א"כ שוב קשה על מר בר"א איך הי' מותר לו לדחות את רא"מ וכנ"ל וע"כ צ"ל דלא אמרינן כיון דאידחי אידחי:
ולא אכחד מה דלכאורה יש לפקפק בראי' זו והוא עפ"י מ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם עיי"ש וא"כ בלא"ה שפיר הי' מותר למר בר"א להיות שם ראש ישיבה אף דרצו לאותבי' לרא"מ:
אולם זה אינו עומד לנגדינו לסתור. חדא עפ"י מה שהוכחתי בחידושי על חו"מ בסי' ט' [והוא שם סק"ד] מתשובת מהרי"ו שממנו הוא מקור דינו של הרמ"א שם דמה דמותר להשני לבא ג"כ ללמוד שם אפי' היכא דהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון זה הוא מטעם דקנאת סופרים תרבה חכמה. והרי התם דרצו לקבל את רא"מ א"כ הרי צריך לומר דמש"ה הי' מותר למר בר רב אשי להיות שם ג"כ ראש ישיבה הוא משום דקנאת סופרים תרבה חכמה והנה זה פשוט דקנאת סופרים תרבה חכמה ל"ש אלא כשהשני גרס טפי מן הראשון וכן יש להוכיח מש"ס ב"ב דף כ"א ע"א בהא דמקרי דדרדקי ולפי פירוש האספ"ז שם עיי"ש היטב. והא מר בר"א ורב אחא מדפתי היו שוים בחכמה וכדאיתא בש"ס ברכות דף מ"ה ע"ב דיהודה בר מרימר ומר בר ר"א ורב אחא מדפתי כרכי. ריפתא בהדי הדדי לא הוי בהו חד דהוי מופלג מחברי' לברוכי להו ופרש"י דלא הוי בהו חד מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים עיי"ש וא"כ לא שייך בהו קנאת סופרים תרבה חכמה. ואידך דהא ברמ"א שם מבואר בהדיא דאינו מותר להרב השני רק ללמוד ג"כ שם. אבל לדחות את הרב הראשון לגמרי אסור. וכ"כ בהדיא גדולי האחרונים והרי התם מר בר"א דחה את רא"מ לגמרי וכמ"ש בהדיא התוס' שם ד"ה כל המריעין לו עיי"ש. ועוד דהא התם הוי ג"כ קיפוח פרנסה כיון דמי שהי' ראש ישיבה היו נותנים לו ממון הרבה ומעשירין אותו וכמו כ"ג וכמ"ש רש"י במס' תענית דף כ"א ע"א. וכן מבואר בהדיא בש"ס חולין דף קל"ד ע"ב עיי"ש וברש"י שם. והלא כ' הרמ"א שם דדוקא לקפח קצת פרנסת הראשון מותר אבל לא לקפח לו לגמרי והא מר בר"א דדחה את רא"מ לגמרי הרי הוי מקפח לו פרנסתו לגמרי א"ו צ"ל כמ"ש דהי' שייך ההתמנות ראש ישיבה במתא מחסיא למר בר"א מצד החזקה לכן שפיר הי' רשאי מר בר"א לדחות את רא"מ לגמרי:
ומעתה כיון שהבאתי ראי' ברורה דגם בכתר תורה שייך הך חזקה. וכן הסכימו באמת כל האחרונים להלכה ולמעשה. וגם הח"ס בעצמו שם בסי' י"ג חזר ומהפך בזכות הרבנים והעלה דגם בכתר הרבנות בנו קודם עיי"ש. וא"כ י"ל בנ"ד דשפיר מצי הבן הבכור שהוא הרב כעת לחזור בו מלתת לאחיו הקטן מה שהבטיח לו. והוא עפ"י מה שכתבו הפוסקים וכן קיי"ל בסי' פ"א ס"א דכל דבר המוטל עליו לעשות וחבירו הבטיח לו לשלם אם יעשה יכול לומר משטה אני בך וכגון האומר לחתנו תלמוד עם בנך ואני אשלם לך פטור כיון דבלא"ה חייב ללמוד עם בנו. וא"כ ה"נ בנ"ד שמדין תורה שייך החזקה לבני הרב המנוח ז"ל והיכא דהבן הבכור הוא ראוי לאותו איצטלא הוא קודם לכל אחיו וכמבואר בש"ס הוריות דף י"א ע"ב וכריתות דף ה' ע"ב דפריך שם מי מוקמינן זוטא מקמי קשישא עיי"ש ועיין גם בכ"מ בה' מלכים שם שכ"כ בהדיא דבן גדול קודם לקטן לירושת המלוכה עיי"ש. וא"כ הרי הי' מוטל החיוב גם על הבן הצעיר להניח כתר הרבנות לאחיו הבכור ושפיר יכול הבן הבכור שהוא הרב כעת לומר משטה אני בך. ואין להקשות לפי סברתינו דא"כ בכל פשר שהוא מהתובע לנתבע והתפשרו ביניהם מעצמן בלי קנין נימא הכי דלא מהני הפשר כיון דהתובע יכול לומר משטה אני בך כיון דעפ"י הדין מחויב לשלם לו הכל לכן התפשר עמו על פחות כדי שישלם לו כעת עכ"פ מקצת וכדי שיתקיים המצוה כי עפ"י ד"ת צריך לשלם לו. דז"א דהא בפשר מהתובע לנתבע הרי הנתבע תופס ממון של התובע ובכה"ג ל"ש משטה אני בך וכדקי"ל בסי' פ"א:
איברא דעדיין יש לדון בנ"ד לומר דלא הי' שייך כלל מצד הדין כתר הרבנות להבן הבכור. והוא עפ"י מה דאיתא בש"ס הוריות וכריתות שם מנ"ל דכי אתא מחלוקת בעי משיחה ולא כל דבעי מלכא מורית לי' מלכותא אמר ר"פ אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל קרינא בי' הוא ובניו ואפי' בלא משיחה ופרש"י בכריתות שם וז"ל בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא ובעי משיחה בתחלה עיי"ש:
ועיין בפהמ"ש להרמב"ם פ"א דכריתות שכתב דכוונת הש"ס הוא דאי איכא מחלוקת בין הבנים איזה מהם ימלוך ל"ש ירושה עיי"ש. וא"כ בנ"ד דהי' מחלוקת בין הבנים דכל אחד רצה לשמש תחת אביו הרי ל"ש ירושה כלל וממילא לא הי' מוטל כלל החיוב על הבן הקטן להניח כתר הרבנות לאחיו הבכור וא"כ שוב שפיר אינו יכול לומר משטה אני בך וכמובן. אולם נ"ל דמה שפירש הרמב"ם דהך מחלוקת קאי אבין הבנים אין כוונתו דאם המחלוקת הוא בין הבנים לבד ולא בין ישראל מי ימלוך ג"כ ל"ש ירושה אלא דבאמת כוונת הש"ס הוא דדוקא אם המחלוקת הוא בין ישראל מי ימלוך וכדמשמע מפשטת לשון הש"ס אך הרמב"ם בא לפרש איך שייך מחלוקת בין ישראל מי ימלוך אם הבנים בעצמם אינם רוצים למלוך רק כולם מסכימים על אחד מהם שהוא ימלוך. לזה פירש הרמב"ם דכוונת הש"ס הוא דהמחלוקת הוא גם בין הבנים. אבל באמת היכא דליכא מחלוקת בין העם רק בין הבנים לבד שפיר הוי המלכות ירושה ושייך להבכור. ועיין גם בפנ"י ריש מס' ר"ה שפירש דברי הש"ס הנ"ל כפשוטו בזמן ששלום בישראל הוי ירושה ובזמן שיש מחלוקת בישראל לא הוי ירושה עיי"ש. ובודאי לא נעלם ממנו דברי הרמב"ם בפהמ"ש הנ"ל שפירש דקאי אבין הבנים. וע"כ דגם הפנ"י הבין בכוונת הרמב"ם דעיקר הקפידא הוא אם איכא מחלוקת בין ישראל אזי ל"ש ירושה. אבל כשאין מחלוקת בין ישראל אף שיש מחלוקת בין הבנים מי ימלוך שייך ירושה כנלע"ד. וא"כ בנ"ד שהמחלוקת לא הי' רק בין הבנים שכל אחד רצה לקבל עול משרת הרבנות על שכמו אבל בין אנשי העיר לא הי' מחלוקת כלל. וא"כ שפיר לא נתבטלה כח הירושה ושייך החזקה מצד הדין להבן הבכור. ושוב שפיר יכול לומר משטה אני בך וכנ"ל:
אך את זאת צריך לדעת עוד בנ"ד אולי נעשה הפשר בין האחים בפני טובי העיר. ומבואר ברמ"א סי' כ"ב ובש"ך שם ס"ק י"ב דכל דבר הנעשה בפני טובי העיר א"צ קנין וכ"כ הב"ח בסי' זה לענין פשרה עיי"ש. והא משמע מדברי הש"ך בסי' פ"א סוף סק"ו דמי שאמר לחתנו תלמוד עם בנך ואני משלם לך אם הי' קנין אינו יכול לומר משטה אני בך עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד אם נעשה הפשרה בפני טובי העיר דהוי כמו קנין שוב אף לפי דברינו הנ"ל דהחזקה שייך להבן הבכור והי' מוטל החיוב על אחיו הצעיר להניח כתר הרבנות לאחיו הבכור מ"מ אינו יכול לומר משטה אני בך. ויש לי להאריך בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בתשובה והובא בב"י באע"ז סי' קס"ט ובב"ש שם ס"ק כ"ג גבי חליצה מוטעת דיכולה לומר משטה הייתי בך אפי' בשטר ובקנין עיי"ש. אולם יען שאיני יודע אם יש בזה נ"מ לנ"ד דשמא לא הי' הפשר בפני טובי העיר לכן אין רצוני להאריך בזה: