אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן ט

סימן ח

(א) סעיף א שלא ליקח שוחד. עיין בשו"ת חות יאיר סי' קל"ו שפלפל שם אי רשאין ליתן לדיין גוי שוחד כי ב"נ מוזהרים על הדינין וא"כ הוא מוזהר גם על לא תקח שוחד ועוברין על לפ"ע עיי"ש. ועיין בתומים שהעלה דב"נ אינו מוזהר על שוחד ובמחכת"ה נעלם ממנו אז לפי שעה מה שהביא הרמב"ן עה"ת פ' וישלח בשם הירושלמי דב"נ שלקח שוחד נהרג עיי"ש. וכבר תפסו עליו בזה איזה מחברים ועיין בשו"ת ח"ס חלק ששי סי' י"ד שהאריך בענין זה ועיין גם בס' מלא הרועים ערך ב"נ שכתב דאף דב"נ מצווה לדון ב"נ חבירו מ"מ לא נצטווה לדון ישראל וא"כ כשהישראל הולך אליו לדון עם חבירו המסרב לדון בדיני ישראל מותר ליתן שוחד אבל כשהישראל הולך לדון עם ב"נ אסור ליתן עיי"ש:

(ב) שם באותו סעיף ואם לקחו צריך להחזירו כו' עיין בב"ח שכתב הטעם משום דהתורה אמרה לא תקח וכ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני עיי"ש וכ"כ הנתיבות משמי' דנפשי' ולא זכר שכבר קדמו בזה הב"ח. ויש להקשות לפי"ז אמאי לא מוקי הש"ס בפ"ק דתמורה בסוגיא דכ"מ דארל"ת דאביי ורבא פליגי לענין שוחד אי חייב להחזיר דלאביי אין צריך להחזיר ולרבא צריך להחזיר. וכן ראיתי לקצת אחרונים שהעירו בזה על הב"ח. אך זה לא קשה כל כך דיש עוד כמה ענינים דהוי מצי למימר דאביי ורבא פליגי בהו ועיין בתוס' בסוגיא דתמורה שם ד"ה והשתא דשנינן. ועיין גם בס' לב שמח על הספר המצות במצות ל"ת סי' רכ"ז שכתב שם כן על קושית הרמב"ן שם עיי"ש. אולם אכתי לא ניחא לי טעמא דהב"ח והנתיבות הנ"ל עפ"י מה שכתבו רבים וכן שלמים ומכללם הלח"מ פ"ו מהל' בכורות הלכה ה' דהרמב"ם פוסק כאביי דכ"מ דארל"ת אי עביד מהני ועיין גם בכוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' קכ"ט שהוכיח כן מהרבה מקומות בהרמב"ם והאריך לישב כל המקומות בהרמב"ם דמוכח דפוסק כרבא דאעל"מ עיי"ש וא"כ לא יספיק טעמא דהב"ח והנתיבות הנ"ל אליבא דהרמב"ם דס"ל דמחויב להחזיר השוחד וס"ל דכ"מ דארל"ת אי עביד מהני. ולפענ"ד נ"ל טעם אחר מה דמחויב להחזיר השוחד עפ"י מ"ש הריטב"א קדושין דף נ"ח דהנוטל שכר לדון דדיניו בטלים צריך להחזיר השכר שנטל כיון דאין במעשיו כלום ולא עביד ולא מידי עיי"ש [ועיין בב"ח שכתב דהנוטל שכר לדון א"צ להחזיר השכר וכבר השיגו עליו האחרונים מדברי הריטב"א אלו] והנה הלוקח שוחד בודאי דדינו בטל וא"כ שפיר אפי' לאביי דאמר כ"מ דארל"ת אי עביד מהני בכל זאת חייב להחזיר השוחד כיון דהוא יהיב לי' אדעתא דהכי שיהא דינו דין והשתא שאין דינו דין שפיר צריך להחזיר:

עיין בס' החינוך להרא"ה שכתב דאין לוקין על לאו דשותד משום דניתן להשבון. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל מדלא מנה לאו זה בפי"ט מהל' סנהדרין בכלל הלאווין הלוקין. וצ"ע דהנה הכ"מ פי"ח מהל' סנהדרין הקשה על מ"ש הרמב"ם שם דאין לוקין על לאו דלא תגזול משום דניתן לתשלומין הא אמר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם עיי"ש. והנה קושיא זו כבר הקשו התוס' מכות דף ט"ז ע"א אהא דאמרינן שם דאף אם נשרף הגזילה אינו לוקה משום דאיתא בתשלומין ותירצו דעיקר הפטור ממלקות הוא משום דהלאו דגזל ניתק לעשה לכן אף אם נשרף אינו לוקה משום דחייב בתשלומין עיי"ש ומבואר מדבריהם דאי לאו טעמא דכל"ע לא הי' מיפטר ממלקות ע"י התשלומין אלא דלוקה ואינו משלם. וכן מבואר גם בתוס' ב"מ דף ס"א ע"א ד"ה ולעבור עליו בשני לאווין שכתבו שם דבגזל לא לקי משום דנל"ע ובכובש שכר שכיר לקי עיי"ש ובמהרש"א שם:

ועיין בספר יבין שמועה להר"ש אלגאזי כלל ר"ב שכתב דגם דעת הרמב"ם בהל' סנהדרין שם הוא כדעת התוס'. וכ"כ בהג"ה בכ"מ שם עיי"ש:

וא"כ בלאו דשוחד דלא ניתק לעשה אמאי משל' ואינו לוק':

ולא אכחד תחת לשוני מה דקשיא לי לדעת התוס' הנ"ל מהא דאיתא בפ"ק דתמורה בסוגיא דכ"מ דארל"ת דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"א ור"י אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים לאביי דאמר אי עביד מהני ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר אי עביד לא מהני ריבית קצוצה יוצאה בדיינים ודחה הש"ס דר"א ור"י לאו בסברא פליגי אלא בקראי ר"י יליף מקראי דריבית לא ניתן להשבון ור"א דרש קרא דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי:

והנה להמסקנא דילפינן מקרא דוחי אחיך עמך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים שפיר אין לוקין על לאווין דריבית וכ"פ הרמב"ם והרא"ה והוא כיון דגלי קרא שישלם הוי כמו לאו הניתק לעשה:

אבל להס"ד דלא ידע עוד מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים והי' סבור דיוצאה בדיינים מטעם דאי עביד לא מהני וא"כ לדידי' לפי"ד התוס' הנ"ל בודאי לוקין על לאווין דריבית אף דיוצאה בדיינים לרבא דאמר אי עביד לא מהני כיון דלא גלי קרא בהדיא שישלם ולא הוי לאו הנל"ע:

וא"כ קשה כיון דלוקין על לאווין דריבית איך קאמר דריבית קצוצה יוצאה בדיינים הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם. ואין לומר דמה דקאמר דריבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו דוקא היכא דלא אתרו בו וקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין דזה דוחק דהא סתמא קאמר ומשמע דלעולם יוצאה בדיינים ואפי' היכא דאתרו בו. ועוד הא רבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וכמ"ש הקצה"ח סי' כ"ח וסי' ל"ח עיי"ש ועיין גם בחדושינו לקמן סי' כ"ח סק"ב שהבאתי בשם היש"ש שכתב כן דרבא ס"ל כר"ל. והיא לכאורה קושיא גדולה אך נ"ל בזה דהיכא דמחויב לשלם מטעם דאי עביד לא מהני באמת לוקה ומשלם ול"ש בזה לומר אין לוקה ומשלם, ורק היכא דהלאו נל"ע משלם ואינו לוקה דלזה ניתקו הכתוב לעשה כדי דלא לילקי עליו והסברא בזה אמינא דהא מה דאמרינן אין לוקה ומשלם הוא משום דאין בכח הב"ד לחייבו תרתי ממון ומלקות ונחזי אנן דזה הוא דוקא היכא דהחיוב תשלומין אינו בא מחמת שלקח ממון חבירו באיסור. אלא דהחיוב תשלומין הוא מכח מעשה אחרת שעשה וכגון שבא על אחת מחייבי לאווין דמחויב לשלם קנס ובושת ופגם משלו וכן כיו"ב. ואם באנו לחייבו מלקות וממון בזה שפיר שייך לומר דתרתי לא עבדין דאין בכח הב"ד לחייבו ממון ומלקות. משא"כ היכא דהחיוב תשלומין הוא מחמת שלקח ממון חבירו באיסור וכגון ריבית ומחויב להחזיר לבעליו מה שלקח ממנו א"כ אי אמרינן אי עביד לא מהני הרי לא קני כלל את המעות ולא חשוב כלל כשלו וברשותא דמרא קמא קיימא וכ"כ בהדיא הנתיבות בסי' זה סק"א עיי"ש וכן מבואר בהסוגיא שם. וא"כ אף דמחייבין אותו להחזיר וגם מלקינן אותו ל"ש בזה לומר תרתי לא עבדינן דהא מה דמוציאין ממנו הריבית לאו ממון שלו הוא רק מחזיר לבעליו מה שלקח ממנו ולא קנאו ואין זה בגדר תשלומין כלל. וכן מבואר בהדיא בסנהדרין דף ע"ב בסוגיא דהבא במחתרת דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא ופרש"י אבל נטל לא דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרא נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גבי' עיי"ש וז"ב. וא"ל לפמ"ש הרשב"א וה ריטב"א דמעות של ריבית קנינהו המלוה לגמרי והקשו האחרונים הרי לרבא דאמר אי עביד לא מהני וא"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני לי' הריבית ותירץ השעה"מ בפ"ה מהל' אישות הט"ו דשאני ריבית דגלי קרא דבניו פטורים מלהחזיר וע"כ דקני לי' עיי"ש ועיין מזה גם במשל"מ פ"ד מהל' מלוה ה"ג:

וא"כ שוב שפיר קשה קושיתינו על התוס' מריבית ולא נתיישב בתירוצינו הנ"ל כיון דלגבי ריבית אפי' לרבא ל"ש לומר דלוקה ומשלם דהא קני לי' הריבית והוי כשלו. דז"א חדא דהא דעת התוס' הוא דמעות ריבית לא קני המלוה לגמרי וכמבואר בתוס' ב"ק דף קי"ב ע"א ד"ה אעפ"י שכתבו שם דריבית יוצא מדין גזילה עיי"ש וא"כ להתוס' לשיטתם א"ש תירוצינו הנ"ל:

ועוד דבאמת הקשה המח"א בה' מלוה ולוה סימן ב' על הרשב"א והריטב"א הנ"ל מדברי התוס' ב"ק הנ"ל שכתבו דריבית הוי כגזל וע"כ דלא קני לי' הריבית וכדברי התוס' מוכח בש"ס שם. ותירץ הכתיבות בסי' ר"ח והשעה"מ שם דהתוס' כתבו שם כן רק לפי הס"ד שם דיורשין אין מחזירין הריבית רק מטעם שינוי רשות אבל להמסקנא שם דיליף רבא דהיורשין אינן מחזירין מטעם דכתיב וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי לדידי' אזהר לברי' לא אזהר ע"כ דגילתה התורה דקני לגמרי הריבית והרשב"א והריטב"א הנ"ל כתבו כן רק לפי המסקנא עיי"ש:

ולפי"ז הרי הס"ד בש"ס תמורה שם דלא ידע עוד מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים ממילא לא ידע נמי מה דילפינן מזה דהבנים א"צ להחזיר ושפיר הוי ס"ל דלא קני הריבית [הן אמת דבש"ס ב"ק שם יליף רבא הא דלדידי' אזהר לברי' לא אזהר מקרא דאל תקח מאתו נשך ותרבית ולא מקרא דוחי אחיך עמך עיי"ש. אולם באמת הילפותא אינה רק מסיפא דקרא דכתיב וחי אחיך עמך וכ"כ הרשב"א בב"ק שם ועיין גם בתוס' ב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה יכין ובד"ה רבא שהביאו שם ילפותא דרבא דלדידי' אזהר לברי' לא אזהר מקרא דוחי אחיך עמך עיי"ש] וא"ש תירוצינו הנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל נדחה נמי טעמא דהב"ח והנתיבות הנ"ל שכתבו דמש"ה חייב להחזיר השוחד מטעם דכ"מ דארל"ת אעל"מ דא"כ קשה אמאי ס"ל להרמב"ם והרא"ה דאין לוקין על לאו דשוחד משום דניתן להישבון הרי כיון דמחויב להחזיר השוחד מטעם כמדארל"ת אעל"מ אין לפטרו עי"ז ממלקות:

ולכאורה קושיתינו הנ"ל יש להקשות אף לולא דברי התוס' הנ"ל ועל הש"ס גופא. דאיך מוקמינן פלוגתת אביי ורבא לענין ריבית קצוצה אי יוצאה בדיינים. הלא הוכחת אביי דאמר דמהני הוא מדלקי וכדאמר דאי ס"ד דלא מהני אמאי לקי ורבא קאמר דאין ראי' מהא דלקי דמה דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ האיך מוקמינין פלוגתתם לענין ריבית ולרבא דאמר אי עביד לא מהני ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דא"כ איך יתכן מה דקאמר רבא דלוקה והיינו בריבית משום דעבר אמימרא דרחמנא הרי אין לוקה ומשלם. ולפימ"ש באמת גם זה ניחא כיון דבאמת לרבא דאמר אעל"מ בכה"ג לוקה ומשלם. אך אחר העיון קצת על הש"ס גופא הקושי' ליתא מעיקרא דוה דהוכיח אביי דמהני מדלקי הוכחתו הוא מהנך לאוין דלקי עליהם וע"כ דאמרינן בהו אי עביד מהני ממילא גם בהנך לאוין דאין לוקין עליהם ע"כ צ"ל דמהני וע"ז קאמר רבא דאין ראי' מהנך לאוין דלוקין עליהם דמהני דמה דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ בריבית שפיר ס"ל לאביי ורבא דאין לוקין והא דקאמר אביי לפי הס"ד דבריבית אי עביד מהני מדלקי הוכחתו הוא מדלקי בלאוין אחרים דיש בהו מלקות וכן רבא דקאמר דמה דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא לא קאי על ריבית רק על לאוין אחרים דיש בהו מלקות וא"ש ולק"מ קושיתינו הנ"ל על הש"ס גופא. וגם יש להוכיח כדברינו אלו דהוכחת אביי הוא מהנך לאוין דלוקין עליהם להנך לאוין דאין לוקין דע"כ דגם בלאוין דאין לוקין עליהם א"ע מהני דאי נימא דאביי לא קאמר דמהני רק בהנך דלוקין עליהם והיינו מדלקי עליהם ע"כ דאמרי' בהו אי עביד מהני ובהנך דאין לוקין עליהם גם אביי מודה דלא מהני א"כ לפי"מ דמוקמינן פלוגתתם בריבית קצוצה מה קאמר אביי דמהני וריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מדלקי הלא היכן מצינו דלקי בלאוין דריבית דהביא אביי ראי' מזה דאי עביד מהני ואינה יוצאה בדיינים והרי כיון דלא מצינו בהדי' דלוקין על לאוין דריבית א"כ בימא להיפך דאינו לוקה וממילא נימא דלא מהני וריבית קצוצה יוצאה בדיינים אלא ודאי דהוכחת אביי הוא מהנך לאוין דלוקין עליהם להנך לאוין דאין לוקין עליהם וכמ"ש וא"ש:

ויש עוד להוכיח כן מהרבה מקומות בהסוגי' שם ואין להאריך כי זה פשוט בעיני. וגם ראי' זו לא רציתי להביא מגודל הפשיטות אך יען שראיתי בס' מחנה ראובן בתמורה דף ה' שאין זה ברור אצלו לומר דאביי הוכיח דאי עביד מהני מאלו לאוין דלקי לאלו דלא לקי עיי"ש לזאת אמרתי להביא עכ"פ ראי' זו:

ונשוב לקמייתא דאמאי אין לוקין על לאו דשוחד להרמב"ם והרא"ה משום דניתן להשבון הרי לא ניתק לעשה הוא וגם ליכא קרא שישלם. ובאמת הרא"ה בס' החינוך כתב כן בהרבה לאוין דאין לוקין עליהם משום דניתן להשבון אף דאינם ניתקין לעשה וגם לא גלי בהו קרא שישלם ועיין בס' החינוך ותראה וצ"ע ג"כ כנ"ל. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ם והרא"ה ס"ל כעולא דאמר בכתובות דף ל"ב דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי וכן ראיתי בנוב"י מה"ת חאו"ח תשובה. צ"א מבנו הגאון מהר"ש שכ' שם דמה דהרמב"ם פוטר ממלקות בגזל הוא לאו משום דנל"ע רק כוונתו משום דחייב בתשלומין והרמב"ם פוסק כעולא עיי"ש. וי"ל דגם הרא"ה סובר כעולא וא"כ שפיר ס"ל דמשלם ואינו לוקה אף דלא גלי קרא שישלם:

אולם בדעת הרמב"ם א"א לומר כן דהא בהדיא פוסק הרמב"ם ריש פ"ג מה' גניבה כר' יוחנן דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם עיי"ש ומן התימא על הגאון מהר"ש הנ"ל איך הי' בהעלם עיניו דברי הרמב"ם ז"ל ריש ה' גניבה ושוב ראיתי בשו"ת שיבת ציון שהרגיש בעצמו בזה וכתב להצדיק א"ע דלא קאמר רק בגזילה וגניבה בזה ס"ל להרמב"ם כעולא הואיל דהתשלומין מפורש בקרא אבל לא בשאר עבירות שיש בהם חיוב מלקות וממון עיי"ש:

וראיתי בפנ"י ב"מ דף ס"א שנותן טעם למ"ש הרמב"ם דבלאו הניתן לתשלומין אין לוקין אף היכא דלא הוי נל"ע וגם לא גלי קרא שישלם והוא דהא דקאמר ר"י כל היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם היינו דווקא היכא שאין הלאו בא מחמת הפקעת ממון חבירו וכגון מוציא ש"ר ואונס ומפתה משא"כ היכא דהלאו בא מחמת ממון ל"ש מלקות כלל דהו"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב את הגזילה:

וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפק"ע ממונו של זה שכנגדו הלכך משלם ואינו לוקה עיי"ש:

ולפע"ד לא הונח לי גם בזה דהנה מ"ש הפ"י דכן הוא מן הסברא כו' לע"ד טעם זה אינו מספיק אליבא דכ"ע דזה הוא דווקא לאביי דאמר כ"מ דארל"ת א"ע מהני שפיר מיפטר ע"י התשלומין ממלקות לכן שפיר בלאו הניתן לתשלומין משלם ואינו לוקה וכסברת הפנ"י. אבל לרבא דסובר אעל"מ הרי לדידי' לא מיפטר ע"י התשלומין ממלקות רק היכא דהלאו נל"ע או דגלי קרא שישלם אבל היכא דאין הלאו נל"ע וגם לא גלי קרא שישלם צ"ל לרבא דלוקה ומשלם וכמ"ש לעיל וא"כ טעמא דהפנ"י מכח הסברא הנ"ל יצדק רק אי נימא דהרמב"ם והרא"ה ס"ל כאביי דאי עביד מהני וכמ"ש הלח"מ וסייעתו בדעת הרמב"ם אבל אי נימא דהרמב"ם והרא"ה ס"ל כרבא דאעל"מ וכ"כ הרבה מהראשונים בדעת הרמב"ם לא יצדק טעמא דהפנ"י מכח הסברא הנ"ל דהא אכתי מהראוי לומר דמשלם ולוקה היכא דלא הוי הלאו נל"ע וגם לא גלי קרא שישלם:

הן אמת דלפי דברי הפנ"י ליתא למה שהוכחתי לעיל מהס"ד בתמורה דמוקי דאביי ורבא פליגי לענין ריבית קצוצה דלרבא דאעל"מ לא מיפטר ע"י התשלומין ממלקות ולוקה ומשלם. דהא הוכחתינו יתכן רק לפי דעת התוס' מכות וב"מ שהבאתי לעיל דדוקא בלאו הנל"ע אף דאינו יכול לקיים העשה משלם ואינו לוקה אבל היכא דאין הלאו נל"ע לוקה ואינו משלם. וא"כ לפי"ד התוס' הס"ד דמוקי דאביי ורבא פליגי לענין ריבית ע"כ הי' סבור דלוקין על לאוין דריבית כיון דהוא לא ידע מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים ולא הוי ריבית לאו הנל"ע ושפיר הוכחתי לפי"ז דלרבא דאמר אעל"מ לא מיפטר ע"י התשלומין ממלקות ולוקה ומשלם וכנ"ל:

משא"כ לפי"ד הפנ"י שכתב בדעת הרמב"ם דאף היכא דאין הלאו נל"ע וגם לא גלי קרא שישלם ג"כ מיפטר ע"י התשלומין ממלקות ומשלם ואינו לוקה. שוב שפיר י"ל דגם הס"ד אף דלא ידע מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים ע"מ הי' סבור דאין לוקין על לאוין דריבית כיון דמיפטר ע"י התשלומין ממלקות ושוב ממילא אזדא מה שהוכחתי דלרבא דאמר אעל"מ לוקה ומשלם וכמובן. אמנם אכתי דברינו הנ"ל נכונים מצד הסברא דהיכא דלקח ממון חבירו באיסור ואי אמרינן אעל"מ לא מיפטר ממלקות ע"י החזרת הממון שמחזיר לבעליו מה שלקח ממנו ולא קנאו ואין זה בגדר תשלומין וכמש"ל. וגם הבאתי ראי' לזה מש"ס סנהדרין. ועוד דבלא"ה גוף סברת הפנ"י צ"ע לפע"ד דא"כ גם במזיק לחבירו ונתחייב ג"כ מיתה או מלקות וכגון בהדליק גדיש של חבירו בשבת וכדומה ג"כ נימא הכי דמשלם ואינו מת או משלם ואינו לוקה כדי שלא יפסיד חבירו והרי בכה"ג באמת אמרינן דמת או לוקה ואינו משלם. וזה דוחק בעיני לחלק דדוקא היכא שהלאו בא מחמת הפקעות ממון חבירו והיינו שא"א לעבור על הלאו כ"א ע"י הפקעות ממון חבירו בזה משלם ואינו לוקה משא"כ בהדליק גדיש של חבירו בשבת וכדומה הרי יוכל לעבור על הלאו לחלל שבת אף בלי הפקעות ממון חבירו וכן יוכל להפקיע ממון חבירו ולהדליק גדישו אף בלי חילול שבת בזה מת ואינו משלם דאין בזה שום סברא לחלק לפי סברת הפנ"י.

וגם מ"ש הפנ"י דהיכא דהלאו בא מחמת הפקעות ממון חבירו הוי בכלל גזל ומש"ה אינו לוקה דגלי קרא בהדיא והשיב את הגזילה והוי נל"ע. ולפי"ז אף אי נימא דהרמב"ם והרא"ה ס"ל כרבא דאעל"מ ג"כ ניחא שפיר דמה דמיפטר ע"י התשלומין ממלקות הוא משום דהוי לאו הנל"ע וכמו בגזל ממש. אכתי צ"ע בזה ממ"ש הרמב"ם ריש פי"א מהל' שכירות דהכובש שכר שכיר ואיחרו לשלם בזמנו אינו לוקה על לאו דלא תבוא עליו השמש שהרי הוא חייב לשלם עיי"ש וכ"כ הרא"ה מצוה ר"ל שאין לוקין על לאו זה מפני שניתן להישבון. והרי התם לא הוי בכלל גזל דהא רוצה לשלם לו אחר זמנו ומה גזל שייך בזה שמעכב מלשלם לו בזמנו וכן משמע בב"מ דף קי"א דאם אמר לך ושוב לך ושוב אין זה גזל וא"כ אמאי משלם ואינו לוקה הלא אין זה בכלל גזל ולא חשוב לאו הנל"ע. ועוד קשה בהא שכתב הרא"ה מצוה תקכ"ב דעל לאו דלא תסיג גבול אין לוקין משום דניתן להישבון עיי"ש וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל מדלא מנה לאו זה בכלל הלאוין הלוקין. והרי התם ל"ש לומר דמש"ה משלם ואינו לוקה משום דהוא בכלל העשה דוהשיב דהא הלאו דהסגת גבול הוא בקרקע והרי בקרקע ליתא כלל להעשה דוהשיב את הגזילה דממעטינן מכלל ופו"כ וכדאיתא בב"ק דף קי"ז ע"ב ובשבועות דף ל"ז עי"ש. וביותר תמהתי בזה על התוס' שכתבו ג"כ בשבת דף פ"ה ע"א ד"ה לא תסיג ובחולין דף פ"ב ע"ב ד"ה הזורע דאין לוקין על לאו דלא תסיג גבול משום דניתן להישבון עיי"ש. והרי התם ליכא העשה דוהשיב את הגזילה והלא התוס' כתבו בהדיא במכות וב"מ שהבאתי לעיל דהיכא דלא הוי נל"ע לוקה ואינו משלם:

והנה לפי"ז דבקרקע ליכא העשה דוהשיב את הגזילה יש להקשות עוד לפי שיטת הספרי בפ' שופטים דגם הגוזל קרקע עובר על לאו דלא תגזול וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה' גניבה הי"א והרא"ה במצוה תקכ"ב שם [שיטת התוס' אינו כן אלא דבקרקע אינו עובר על לא תגזול ועיין בתוס' ב"מ דף ס"א ע"א ד"ה אלא לאו עי"ש ובמהרש"א ובפנ"י שם וכן הוא דעת הסמ"ע בסי' שע"ו עיי"ש] א"כ בגוזל קרקע מהראוי שילקה משום לא תגזול וזה לא נמצא כלל לא ברמב"ם ולא בהרא"ה. וקושי' זו קשה אפי' לפמ"ש בפנ"י הנ"ל דמצד הסברא הוא כן דהיכא דהלאו בא מחמת הפקעות ממון חבירו משלם ואינו לוקה כדי שלא יפסיד חבירו. והוא עפמש"ל דלרבא דאמר אעל"מ היכי דהלאו בא מחמת שלקח ממון חבירו באיסור לוקה ומשלם כיון דלא קני כלל ואין זה בגדר תשלומין לפטור ממלקות וכן הוא בש"ס סנהדרין לענין הבא:

במחתרת ונטל כלים וכמו שהבאתי למעלה א"כ הגוזל קרקע דממעטינן מהעשה דוהשיב וברשותא דמרא קמא קיימא וכמבואר בש"ס ב"ק ושבועות שם וכ"כ רש"י שם א"כ מהראוי לומר דהגוזל קרקע מחזיר ולוקה ולא מיפטר ע"י התשלומין ממלקות:

אך קושי' זו יש לישב עפימ"ש המשל"מ פ"ג מה' מלוה ה"ד גבי לאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דמבואר שם בהרמב"ם דאף במשכן עשיר אינו לוקה והקשה המשל"מ הרי במשכן עשיר ליכא העשה דהשב תשיב לו אמאי אינו לוקה ותירץ דכיון דהלאו כולל עני ועשיר ומקצת הלאו נל"ע היינו היכא דמשכן לעני לכן הלאו קלוש ואינו לוקה אף במשכן עשיר עיי"ש וכ"כ הטו"ז בסי' צ"ז סעיף י"ד דגם במשכן עני דברים שא"צ להחזיר אינו לוקה כיון דהלאו נל"ע בדבר שצריך להחזיר עיי"ש וא"כ ה"נ בלאו דלא תגזול לשיטת הספרי והרמב"ם והרא"ה דהלאו דלא תגזול כולל מטלטלין וקרקעות וכיון דהלאו נל"ע לגבי מטלטלין שוב הלאו קלוש ואינו לוקה אף הגוזל קרקע. אבל בלאו דלא תסיג דהוא רק בקרקע ולא במטלטלין ל"ש תירץ זה ושפיר קשה קושיתינו הנ"ל על התוס' והרמב"ם והרא"ה וצע"ג. ובאמת גם מה שתירצתי קושיתנו הנ"ל דאמאי אינו לוקה על לאו דלא תגזול בגוזל קרקע עפי"ד הטו"ז והמשל"מ לא נתקררה דעתי בתירץ זה כי דברי הטו"ז והמשל"מ הם תמוהין וכמ"ש הקצה"ח בסי' צ"ז ועיין גם בתוס' תמורת דף ד' ע"ב ד"ה הרי אונס ובתוס' יומא דף ל"ו ע"ב ד"ה לאו עיי"ש וצ"ע. שוב ראיתי במנ"ח מצוה רכ"ט שגם הוא עמד בקושיתנו הנ"ל דאמאי אין לוקין על לאו דלא תגזול בגוזל קרקע ועבדים ושטרות. אך קושיתו הוא שם רק באופן אם נשרפו או נאבדו [בקרקע ל"ש נשרפה או נאבדה וצ"ל כגון ששטפה נהר] כיון דכל זמן שהוא בעין אינו חייב מלקות משום דניתן לתשלומין דצריך להחזיר כיון דאינו ממון שלו וצידד ג"כ לתרץ עפי"ד המשל"מ הנ"ל עיי"ש. אולם באמת הקושי' קשה אף אם הגזילה הוא בעין והיינו דאם הוא בעין מהראוי לומר דמחזיר ולוקה וכנ"ל. סוף דבר דמ"ש הרמב"ם והרא"ה דבלאו הניתן לתשלומין משלם ואינו לוקה אף דלא הוי לאו הנל"ע וגם לא גלי קרא שישלם הדבר צריך עיון אצלי ולע"ע לא מצאתי טעם נכון ומספיק לזה:

ומדי דברי פה קצת בענינא דכמדארל"ת זכור אזכור בדרך אגב מה דקשה לי על מ"ש המהרי"ט הידוע בשער בת רבים דלא קאמר רבא אעל"מ רק היכא דאי נימא לא מהני מעשיו נתקן העבירה שעשה משא"כ היכא דאפי' אי נימא דל"מ ג"כ לא נתקן העבירה גם רבא מודה דמהני עיי"ש. עפ"י ע"ש תלמידי הרשב"א והובא ביתה יוסף סי' ע"ה דהטוען מנה של ריבית יש לי בידך והלה אומר להד"ם אין משביעין אותו כיון דלדברי התובע חשוד הוא דריבית ליתא בחזרה דאף אם מחזיר לא נתקן לאוי' בהכי ולא דמי לגזילה דנתקן הלאו בחזרת הגזילה עיי"ש. א"כ איך אמרינן בתמורה שם דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"א ור"י אי ריבית קצוצה יוצאת בדיינים לאביי דאמר אי עביד מהני ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר אעל"מ ריבית קצוצה יוצאה בדיינים הלא בריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית וגם רבא מודה בזה דמהני. והוא תמי' גדולה על המהרי"ט וכבר האריכו רבים וגם שלימים בדברי המהרי"ט הנ"ל ולא ראיתי מי שיתעורר בזה. ונ"ל לישב דהנה באמת לכאורה צריך להבין מדוע ישתנה דין הריבית מדין גזל דבגזל נתקן הלאו בחזרת הגזילה משא"כ בריבית אף אם מחזיר הריבית לא נתקן הלאו ומצאתי ראיתי בהריטב"א ב"מ דף ס"א שכתב ג"כ כדברי תלמידי הרשב"א הנ"ל וז"ל למורא ניתן ולא להישבון כלומר דמפני מורא השם אין לו ליקח ריבית אבל אם לקחו לא ניתן להישבון דמ"מ עבר עליו את השם ואין לו תקנה בהשבה כמו שאנו אומרים בגזילה דכיון שהשיב את הגזילה הוי הלאו מתוקן לגמרי כאלו לא גזל דבריבית אעפ"י שהשיב הממון לא נתקן הלאו וצריך לעשות תשובה על העבירה על לאו של ריבית עיי"ש. ומבואר מדבריו דמה דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית הוא כיון דגלי קרא דכתיב ויראת מאלקיך ודרשינן דלמורא ניתן ולא להישבון היינו דלא מתקן הלאווין בהשבת הריבית. וא"כ לפי"ז לק"מ קושייתינו הנ"ל על המהרי"ט דהא מה דדרשינן מקרא דויראת דלמורא ניתן ולא להישיבון קאמר זאת הש"ס תמורה שם אח"כ לדחות דעת הס"ד דלא פליגי אביי ורבא בפלוגתא דר"א ור"י אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דר"א ור"י לאו בסברא פליגי אלא בקרא עיי"ש וא"כ הס"ד עדיין לא ידע מזה דדרשינן מקרא דויראת דלמורא ניתן ולא להישבון שפיר הי' סבור הס"ד דגם בריבית מתקן הלאוין בחזרת הריבית וכמו בגזילה הלכך שפיר קאמר דלרבא דאמר אעל"מ ריבית קצוצה יוצאה בדיינים:

אך לכאורה, א"א לומר דדברי תלמידי הרשב"א ודברי הריטב"א הנ"ל בקנה אחד עולים וטעם אחד להם דמש"ה אף בחזרת הריבית לא מתקן הלאו כיון דילפינן כן מקרא דויראת דלמורא ניתן ולא להישבון. דהרי האי קרא דרש רק ר"י דס"ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים אבל ר"א דס"ל ריבית קצוצה יוצאה בדיינים לא דרש כלל הך קרא דויראת דלמורא ניתן ולא להישבון וכמ"ש המפורשים וכ"כ הריטב"א שם וז"ל וכל הני מיעוטי לא דרש להו ר"א כלל. עיי"ש. ותא אנן קיי"ל כר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינים וכדאמרינן בב"מ דף ס"ה דהלכתא כר"א וגם תלמידי הרשב"א שם דנין לענין להוציא ממנו הריבית שלקח כיון דר"ק יוצאה בדיינים וא"כ איך כתבו תלמידי הרשב"א לדינא דהטוען מנה של ריבית יש לי בידך והוא טוען להד"מ לא משתבע כיון דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית הרי לר"א דס"ל דריבית קצוצה יוצאה בדיינים לא דרשינן כלל הקרא דויראת וכן אינך קראי דדרש ר"י דלא ניתן להישבון וא"כ לדידן שורת הדין נותן דגם בריבית מתקן הלאוין בחזרת הריבית. אע"כ צ"ל דטעם אחר יש להם לתלמידי הרשב"א הנ"ל שכתבו לדינא דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית ולא כטעמא דהריטב"א ושוב לא מתיישב קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט בתירוצינו הנ"ל אמנם נלע"ד בזה והוא דהנה קשה לי על הריטב"א מ"ש דר"א לא דרש כלל כל הני מיעוטי דדרש ר"י הלא לפי פירושו שמפרש דמש"ה ס"ל לר"י דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים משום דיליף מקרא דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית וסברתו בזה לע"ד הוא משום דאין הב"ד מצווים לכוף את האדם רק לקיים מ"ע או שלא יעבור על ל"ת או אם כבר עבר על הלאו ויוכל לתקנו כופין אותו הב"ד לתקן אבל בריבית דאף אם יחזיר הריבית לא יהיו הלאוין מתוקן הלכך אין הב"ד מצווים להוציא ממנו הריבית וא"כ לפי"ז הרי שפיר נוכל לומר דגם ר"א דריש כל הני מיעוטי דדרש ר"י דלאוין דריבית לא מתקן בהשבת הריבית ואפ"ה ס"ל לר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינים כיון דהוא דרש קרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים וגילתה התורה דאף דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית בכל זאת מוציאין ממנו הריבית. וצ"ל דהריטב"א ס"ל דמקרא משמע נמי דר"ק אינה יוצאה בדיינים ותרתי קמ"ל דמש"ה ריבית קצוצה אי"ב משום דלא מתקן הלאווין בחזרת הריבית וא"כ כיון דמקרא משמע נמי דריבית קצוצה אי"ב שוב ממילא צ"ל דר"א דדרש קרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים לא דרש כל הני מיעוטי דדרש ר"י. ומעתה לפי"ז אומר אני דתלמידי הרשב"א הנ"ל ס"ל דהקרא דויראת וכן אינך קראי דדרש ר"י דלא ניתן להישבון לא משמע רק דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית אבל לא משמע ג"כ דר"ק אינה יוצאה בדיינים. וזהו דקאמר ר"י שלא ניתן להישבון היינו דהלאו לא ניתן שיהי' מתוקן בהשבה והא דס"ל לר"י דר"ק אי"ב הוא משום דזאת ממילא ידעינן דכיון דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית א"כ אין הב"ד מצווים להוציא ממנו הריבית וכאמור וא"כ שפיר נוכל לומר דגם ר"א דרש כל הני מיעוטי דדרש ר"י דריבית לא ניתן להישבון היינו דהלאוין דריבית אינן מתוקן בהשבת הריבית ואפ"ה ס"ל לר"א דר"ק יוצאה בדיינים כיון דהוא דריש קרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים אף דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית:

ומה מאוד מיושב על נכון לדרכינו מה שהקשה האספ"ז והפנ"י בב"מ שם מדוע לא מקשה הש"ס על ר"א דמה עביד לי' עם הנך קראי דדרש ר"י דלא ניתן להישבון כי היכי דפריך על ר"י דמה עביד לי' עם הקרא דוחי אחיך עמך עיי"ש שנדחקו בזה:

ש ולדרכינו .ש ולדרכינו לק"מ דהא באמת גם ר"א דרש כל הני מיעוטי דדרש ר"י. ויש מזה ראי' לדברינו. וניחא נמי שפיר מה דפריך הש"ס מ"ט דר"א והקשו המפורשים הרי כיון דמפאת הסברא ר"ק יוצאה בדיינים וכדמוכח מהא דפריך הש"ס מתחלה מ"ט דר"י דקאמר ר"ק אינה יוצאה בדיינים ואמרינן משום דיליף כן מקראי וא"כ ר"א דלא דריש כל הני מיעוטי דדרש ר"י ממילא שפיר ס"ל דר"ק יוצאה בדיינים ואין צריך קרא. ולפי דברינו ניחא שפיר כיון דבאמת גם ר"א דרש כל הכי מיעוטי דדרש ר"י לכך פריך שפיר מ"ט דר"א:

ויש לישב בזה עוד כמה קושיות ראשונים ואחרונים בסוגי' שם ואין עת האסף פה:

ואחר הודיע אלקים אותי כל זאת שוב שפיר י"ל דגם מ"ש תלמידי הרשב"א הנ"ל לדינא דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית כוונתם הוא ג"כ מטעם דילפינן מקראי דלא ניתן להישבון וכמבואר בהריטב"א הנ"ל א"כ שפיר מיושבים דברי המהרי"ט ול"ק מהס"ד דהש"ס תמורה שם וכמ"ש ודוק בכ"ז:

איברא ראיתי בהריטב"א פ"ק דב"מ דף ה' שכ' שם ג"כ כדברי תלמידי הרשב"א הנ"ל בשם מורו דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית והוא ז"ל הסכים שם לדעת רבו וכמ"ש שם וז"ל ודינו נראה נכון אעפ"י שראיתי מן הגדולים חולקין עליו עיי"ש. וא"כ שוב קשה קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט מהריטב"א דהא אליבא דהריטב"א א"א לתרץ כנ"ל דהרי הריטב"א בב"מ דף ס"א והבאתיו למעלה כתב בהדיא דר"א לא דרש כל הני מיעוטי דדרש ר"י וא"כ עכצ"ל דטעם אחר הי' לו להריטב"א בפ"ק דב"מ במ"ש שם לדינא דלאוין דריבית לא מתקן בחזרת הריבית ולא מטעם הקראי דדרש ר"י דלא ניתן להישבון. וא"כ שפיר קשה קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט מהריטב"א ולא תתישב בתירוצינו הנ"ל. ובאמת כאשר זכיתי לראות דברי הריטב"א פ"ק דב"מ הנ"ל אמרתי דבלי ספק מה שהביא הב"י בשם תלמידי הרשב"א הנ"ל כיוון בזה לדברי הריטב"א פ"ק דב"מ כי דברי תלמידי הרשב"א הן המה דברי הריטב"א שם וכל הלשון של תלמידי הרשב"א הוא ממש לשון הריטב"א שם אות באות כאשר יראה הרואה והריטב"א הי' ג"כ מתלמידי הרשב"א כנודע. וא"כ גם אליבא דתלמידי הרשב"א אין לתרץ כתירוצינו הנ"ל, דר"א דרש ג"כ כל הני מיעוטי דדרש ר"י אחרי דדברי תלמידי הרשב"א והריטב"א פ"ק דב"מ ממקום אחד יהלכו וממחבר אחד יצאו הדברים. והלא הריטב"א בב"מ דף ס"א כתב בהדיא דר"א לא דרש כל הני מיעוטי דדרש ר"י:

אולם לפי"ז צריכין אנו לתת טעם למ"ש הריטב"א בפ"ק דב"מ והוא התלמידי הרשב"א שהביא הב"י וכמ"ש לדינא דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית. ובינותי בספרי אחרונים מצאתי במקנה על קידושין בק"א סי' כ"ח ס"ט שהביא בשם הריטב"א קידושין שכתב לענין המקדש בריבית קצוצה וז"ל ולא עוד אלא אפי' בחזרה לא מתקן הלאו כדמתקן לאו דגזל וכתב הוא ז"ל דטעמא דהריטב"א היא משום דשומא מילתא היא ולא מתקן בחזרה עיי"ש [ודע דעיינתי בהריטב"א קידושין והוא בדף וא"ו שם וראיתי שסיים וז"ל וכדפי' בפרק איזהו נשך פירוש מרווח עכ"ל ובודאי כיוון בזה למ"ש בב"מ דף ס"א והבאתי דבריו למעלה דמש"ה בריבית לא מתקן הלאוין בחזרת הריבית משום דילפינן כן מקרא דויראת דלמורא ניתן ולא להישבון ולא כטעמא דהמקנה הנ"ל. אולם אם הריטב"א קידושין שם כיוון בזה לדבריו בב"מ דף ס"א הנ"ל קשה טובא דהלא זה הוא רק לר"י ולא אליבא דהלכתא דקי"ל כר"א וכמש"ל וצ"ע] וכן יש לפרש ג"כ דברי הריטב"א פ"ק דב"מ ותלמידי הרשב"א הנ"ל דכוונתם הוא דמש"ה בריבית לא מתקן הלאו בחזרת הריבית משום דשומא מילתא הוא. והנה טעמא דשומא מלתא הוא ל"ש רק לגבי הלאו דלא תשימון דהלאו דלא תשימון לא מתקן בחזרת הריבית כיון דשומא מילתא הוא וכמבואר בש"ס ב"מ דף ס"ב עיי"ש וברש"י ותוס' שם. אבל אינך לאוין דריבית שפיר מתקן בחזרת הריבית וכן כראה ג"כ מלשון הריטב"א ותלמידי הרשב"א שם שכתבו דלא מתקן לאוי' ומשמע רק חד לאו לא מתקן והוא הלאו דלא תשימון אבל שאר לאוין מתקן בחזרת הריבית. וא"כ לפי"ז א"ש ולק"מ קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט כיון דאם נימא דלא מהני וריבית קצוצה יוצאה בדיינים עכ"פ יתקן שאר לאוין ונהי דהלאו דלא תשימון לא יתקן מ"מ אמרינן דלא מהני. וגדולה מזה כתב המנ"ח במלאכת שבת דאם נימא לא מהני יתקן קצת איסור ולא כולו אמרינן ג"כ לא מהני דמה לי כולו מה לי פלגא עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא בריבית דיתקן שאר לאוין בודאי אמרינן דלא מהני:

איברא מצאתי באספ"ז ב"מ דף ס"ב ע"א ד"ה מאי קום עשה שהביא בשם הרשב"א שכתב בשם הרמב"ן לפרש הא דאמרינן שם לא מאי קום עשה כו' וז"ל מעיקרא קס"ד דלמ"ד חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאוי' דלא תקח מאתו נשך ותרבית והלכך ת"ק דמחייב ע"כ דאית לי' כר"י דאינו בקום ועשה והשתא קדחי דלכ"ע אם גבה אע"ג דבני אהדורי נינהו אפ"ה לא תיקן לאוי' דאיסורא דעביד עביד שעל נתינת הריבית הקפידה התורה אעפ"י שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה דכתיב וחי אחיך עמך כו' עיי"ש. הרי מבואר בהדיא בהרמב"ן דלאו דווקא לאו דלא תשימון לא מתקן בחזרת הריבית אלא כל הלאוין לא מתקן והוא מצד הסברא מדחייבה התורה גם ללוה. ואף דנקט דייקא הלאו דלא תקח מאתו נשך חדא מנייהו נקט דאין לחלק בין לאו דלא תקח נשך לשאר לאוין. ונ"ל דגם הריטב"א והוא התלמידי הרשב"א הנ"ל נמשך אחר דברי הרמב"ן שהביא האספ"ז הנ"ל. וכן נראה מדברי הריטב"א שהביא האספ"ז ב"מ דף וא"ו ע"א ד"ה וה"ר יהוסף הלוי. וביותר מדברי הריטב"א שבועות דף ונ"א ד"ה ותקנתא שכתב וז"ל ודעת מורי הרשב"א דה"ה בשתבעו שנטל ממנו מנה של ריבית והלה כופר דמשתבע היסת אבל מורי הרא"ה ז"ל הי' אומר דדווקא בטענת גזל משום דמתקן לאוי' בחזרה אבל בריבית דלא מתקן לאוי' לדעת רבינו הרמב"ן ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיו במקום אחר עכ"ל. הרי נראה בעליל דמ"ש הריטב"א פ"ק דב"מ בשם רבו דהטוען מנה של ריבית יש לי בידך והלה כופר לא משתבע היסת דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרה כיוון בזה על רבו הרא"ה ונמשך אחר דעת הרמב"ן שהביא באספ"ז הנ"ל והנה לפי"ז שוב קשה קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט מהרמב"ן והרא"ה והריטב"א דהא הרמב"ן כתב דמצד הסברא הוא כן דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית דחייבה התורה גם ללוה וא"כ גם הס"ד בתמורה שם בודאי הי' סבור דבריבית לא מתקן הלאוין בחזרה ושפיר קשה קושיתינו הנ"ל על המהרי"ט:

וא"ל דהס"ד בתמורה שם הי' סבור כדעת הס"ד ב"מ דף ס"ב דס"ל דמתקן הלאוין בחזרת הריבית וכמ"ש הרמב"ן שם דז"א דמה דס"ל להס"ד בב"מ שם דמתקן הלאוין בחזרת הריבית היינו לפי"מ דקאמרינן דטעמא דר"א דר"ק יוצאה בדיינים דכתיב וחי אחיך עמך וניתק לעשה הוא עיי"ש בש"ס ובדברי הרמב"ן המובא באספ"ז שם. אבל הס"ד בתמורה שם דהוא לא ידע עוד מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים א"כ מהיכי תיתי לומר דהוא הי' סבור דמתקן הלאוין בחזרת הריבית כיון דהסברא הוא דאף השתא דידעינן מהקרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים ואפ"ה אמרינן דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית א"כ מכש"כ הס"ד בתמורה שם דהוא לא ידע מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דר"ק י"ב בודאי דהי' סבור דלא מתקן הלאוין דריבית בחזרה ומעתה קושיתינו על המהרי"ט במקומה עומדת וצ"ע כעת. ויש אתי אריכות דברים לבאר גוף סברת המהרי"ט הנ"ל אך אין רצונו להאריך כי כבר דשו רבים בדברי המהרי"ט הנ"ל ובשגם שאין כאן מקומו ולא באתי פה רק להעיר והבן כל זה:

(ג) שם באותו סעיף כשיתבענו הנותן עיין טו"ז וז"ל כתב הסמ"ע ולא דמי לריבית אשתמיטתי' דברי רש"י פא"נ דף ס"א שכתב וז"ל ריבית קצוצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחיים הרי גם בריבית בעינן תביעה והא קמ"ל דיוצא בדיינים כשיתבענו ומעשה באחד שאין לו ממון רק מה שלקח ממנו בריבית קצוצה ועדיין לא החזיר לו ובא המלוה לקחת אותו ריבית מיד אותו איש מדר"נ ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מהלוה שיחזירם ואין כאן ממון כלל כו' עיי"ש. והקשה הקצה"ח דאכתי איך פטור המלוה מטעם שאין כאן תביעה מן הלוה הלא כתב הריב"ש בסי' תפ"א והובא גם בטו"ז סי' צ"ט אם כתב בשטר שיפרע כל זמן שיתבענו המלוה וחייב המלוה לאחרים יכולים האחרים להוציא ממנו החוב אעפ"י שהמלוה אינו רוצה לתבעו עיי"ש. ונ"ל לתרץ דהנה הב"ח כתב הטעם דריבית בעי תביעה כיון דאם אינו תובעו אמרינן דמוחל לו. ועיין באורים סק"ב שכתב דכן הוא נמי דעת הטו"ז. והנה כתבו האחרונים ובראשם השער משפט סק"א הטעם דאם תבעו אח"כ מחויב להחזיר ולא אמרינן דכבר מחל לו משום דבודאי נתחייב המלוה להחזיר הריבית ללוה והלוה טוען ברי דלא מחל נאמן דברי ושמא ברי עדיף עיי"ש. וא"כ דוקא להלוה עצמו מחויב להחזיר כיון דהוא טוען ברי שלא מחל לו משא"כ להמלוה השני אף דהוא בא מכחו של הלוה אינו מחויב להחזיר לו דדלמא מחל לו הלוה את הריבית והרי המלוה השני אינו יכול לטעון ברי דלא מחל הלוה ולפי"ז לק"מ על דינא דהטו"ז מהך דהריב"ש דדוקא בריבית דמדעתי' יהיב לי' ונתן לו בתורת מתנה שפיר יש לדון בזה דמעיקרא מחל לו לכן שפיר א"צ להחזיר כ"א כשתבעו הלוה גופי' וטוען ברי שלא מחל לו מעיקרא ולא נתן לו בתורת מתנה משא"כ בדינא דהריב"ש דמיירי בהלואה הרי מיד מעיקרא נתן לו רק בתורת הלואה וכדי להחזיר לו אחר זמן הלואתו וא"כ הרי ל"ש כלל לומר שמא מחל לו המלוה. הלכך שפיר יוכל הבע"ח של המלוה להוציא מן הלוה אף בלי תביעת המלוה והוא נכון. אך העיקר לפענ"ד הוא בזה כחילוקו של הקצה"ח שם ואף שהוא כתב רק בדרך אפשר אבל לפע"ד הוא פשוט וברור כדבריו עיי"ש:

ראיתי בהגהות הגאון מלייפניק על הקצה"ח בכ"י שכתב וז"ל יעוין בחדושי הריטב"א ומובא באספ"ז ב"מ דף ס"א ד"ה שכן חידוש הוא משם בארה דעתו דתביעת ריבית לא הוי כשאר תביעות כו' דאין על חבירו שעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבידו כו' ועיין גם במשל"מ פ"ד מהל' מלוה מ"ש בשם הריב"ש והרשב"א והדבר פשוט לדעת הנ"ל דאין צריך תביעה וגם לא שייך שעבודא דר"כ עכ"ל. ונראה מדבריו דבא להוציא מדברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל דל"ש שעבודא דר"כ גבי ריבית אפי' אם תבעו כיון דבריבית ליכא על המלוה שעבוד נכסים אלא חיוב בעלמא:

אמנם לבבי לא כן ידמה ולפענ"ד נראה דאם תבעו גם הרשב"א והריטב"א סוברים דנתחייב בשעבודא דר"נ דעד כאן לא קאמרו הרשב"א והריטב"א דהמלוה קנה הרבית לגמרי וליכא שעבוד נכסים אלא דווקא אם לא תבעו הלוה להחזיר אבל אם תבעו הלוה להחזיר גם הרשב"א והריטב"א מודים דתו לא הוי אצלו ממון גמור אלא דהוי כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים דהנה המשל"מ שם כתב הטעם דס"ל להרשב"א והריטב"א דקנה הממון לגמרי וליכא שעבוד נכסים דילפי זאת מדגלי קרא דבניו פטורים מלהחזיר ע"כ דקנה הממון לגמרי וליכא שעבוד נכסים דאי לא קנה לגמרי ואיכא שעבוד נכסים גם בניו היו חייבים להחזיר וכמו בגזל עי"ש ועיין בקונטרוס שערי דיעה מבעל שער משפט בסי' קס"א שכתב דאם תבעו הלוה את הרבית גם בניו חייבים להחזיר והביא ראיות. לזה עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל דאם תבעו את הריבית גם הרשב"א והריטב"א מודים דאיכא שעבוד נכסים ותו לא הוי אצלו ממון גמור אלא דהוי כחוב גמור דאל"כ אמאי מחוייבים הבנים להחזיר. ומהגם דנ"ל להביא ראי' לדברי השער דעה הנ"ל מרש"י ז"ל ב"מ הנ"ל שכתב וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחייו ומזה הביא הטו"ז ראייתו דבריבית בעינן תביעה והא אכתי אינו מובן מ"ש רש"י תיבת בחייו הו"ל למימר סתם אם תבעו ונ"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא דסובב בזה על הא דכתב שם לעיל מיני' ד"ה יכין דאין הבן מחויב להחזיר הריבית וע"ז קאמר דאם תבע הלוה להמלוה בחייו כופין אותו להחזיר היינו דכופין גם את הבן להחזיר כמ"ש השע"ד הנ"ל [וראיתי בכנה"ג ביו"ד סי' קס"א שגם הוא דקדק למה נקט רש"י ז"ל תיבת בחייו וכתב בזה לדחות ראיית הטו"ז דכוונת רש"י ז"ל הוא רק לאפוקי יורשים שאינם חייבים להחזיר אולם אכתי הי' קשה לי' מדוע נקט רש"י תבעו ועיי"ש שנדחק בזה. ולדרכינו א"ש על נכון] והלא דעת רש"י ז"ל הוא ג"כ כדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל דריבית קנה לגמרי דמבואר ברש"י קידושין דף וא"ו דהמקדש בריבית קצוצה מקודשת וכ"כ הב"ש באע"ז סי' כ"ח ס"ק כ"ו דרש"י סובר כן עיי"ש. וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י כדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל. וכבר האריכו בזה המפורשים. ואפ"ה ס"ל לרש"י דאם תבעו מחוייבים הבנים להחזיר וא"כ ע"כ צ"ל דגם רש"י והרשב"א והריטב"א מודים דאם תבעו הוי הריבית אצלו כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים לכן שפיר מחוייבים הבנים להחזיר:

ומעתה לפי"ז דאם תבעו הוי הריבית אצלו כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים שוב ממילא אם תבעו שייך שעבודא דר"נ והבן:

(ד) סעיף ה' הנוטל שכר לדון כו' מקור דין זה הוא במשנה בכורות דף כ"ט והוא מטעם דמת אני בחנם אף אתה בחנם. וכ' זקני התוי"ט שם שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדון. אבל כשהי' קובעין אותו להיות קבוע לדון זה אינו בכלל מה אני בחנם ורשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך עיי"ש. אמנם מדברי הרמ"א וש"ך ביו"ד סוף סימן רמ"ה ומקורו בתשובת מהרי"ו ובפסקי מהרא"י מוכח דאפי' בכה"ג הוא בכלל מה אני בחנם דאיתא שם ברמ"א רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפ"ה יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק ברבנות עיי"ש. וכתב הש"ך לפרש הא דכ' הרמ"א אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון היינו שכר חופות וקידושין וכדומה וכמ"ש בפסקי מהרא"י כי על קיבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחי' לבלתי ישיג אחר בהם עיי"ש. והרי הרמ"א מיירי שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב וכמ"ש הרמ"א בהדיא. והיינו שקובעין אותו לכך ואפ"ה כתב הש"ך בשם מהרא"י דעל פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר. והן אמת דראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ל שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל דהמעיין בגוף דברי מהרא"י ומהרי"ו יראה כי אין דברים אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהי' דר שם וממילא הי' פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אבל בזמה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וכדומה בזה ל"ש לומר מה אני בחנם כו' עיי"ש. ורצונו בזה לחלוק על הרמ"א שכ' דאפילו קבלו הקהל את הרב הראשון עליהם ג"כ מותר לקפח פרנסתו מטעם מה אני בחנם כו'. אולם כאשר אנכי עיינתי בגוף תשובת מהרא"י ומהרי"ו (תשו' מהרי"ו בענין זה נדפס גם בפסקי מהרא"י סי' קכ"ו) ראיתי שבאמת העובדא דמיירי המהרי"ו ומהרא"י שם הי' שלא קבלו הקהל את הרב הראשון כלל אבל הא כתב בהדיא המהרי"ו שם דאין חילוק בין אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם ובכל ענין לא מצי מעכבי עיי"ש:

אמנם אחר העיון ראיתי דליכא סתירה כלל לדברי התוי"ט והח"ס ממ"ש המהרי"ו דאפי' אם קבלו בני העיר עליהם את הרב הראשון לא מצי מעכבי. והוא דמהרי"ו כתב שם דמש"ה יכול הרב השני לבוא ג"כ למקום הרב הראשון ואין הראשון יכול למחות בידו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה והביא כן בשם הא"ז עיי"ש [עיין במהרש"א בח"א ב"ב דף כ"א שכתב דקנאת סופרים תרבה חכמה ל"ש רק בסופרים שלא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי אבל בת"ח ל"ש קנאת סופרים תרבה חכמה עיי"ש ומדברי הא"ז ומהרי"ו הנ"ל מבואר בהדיא דגם בתלמידי חכמים שייך קנאת סופרים תרבה חכמה] ולפי טעם זה שפיר אף דקבלו עליהם את הרב הראשון אינו יכול למחות להרב השני ויש לדמות זאת להא דאמרינן בב"ב דף כ"א ע"א וכן קיי"ל ביו"ד סי' רמ"ה סעיף י"ח גבי מלמד דאם יש כאן מלמד תינוקת ובא אחר דגרס טפי מיני' מסלקין הראשון מפני השני עיי"ש ומשמע אף דכבר קבלו את הראשון למלמד מסלקין אותו מפני השני וכ"כ בהדיא הפ"ת שם בשם ס' בני חייא עיי"ש וה"נ ברבנים ולומדים לרבים מכח קנאת סופרים תרבה חכמה כל אחד יתאמץ לגרוס טפי מחברי' לכן אף שקבלו בני העיר את הרב הראשון אינו יכול למחות להרב השני לבוא ג"כ ללמוד שם. אבל באמת מטעם מה אני בחנם כו' אינו יכול השני לבוא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון היכא דהקהל קבלו עליתם את הרב הראשון. ומ"ש מהרא"י הטעם דמש"ה רשאי הרב השני לבוא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון משום דעל שכר זה אנו בושים דמה אני בחנם כו' באמת הוא לא איירי כלל היכא שהקהל קבלו עליתם את הרב הראשון אלא הוא קאי שם על גופא דעובדא שם דמיירי שהקהל לא קבלו עליהם כלל את הרב הראשון הלכך שפיר שייך מה אני בחנם כו' אבל היכא קבלו עליהם את הרב הראשון ל"ש מה אני בחנם כו' שיהא רשאי הרב השני לבא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון. ורק מטעם קנאת סופרים תרבה חכמה מותר אפי' היכא שהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון וכמ"ש מהרי"ו. וגם מטעם קנאת סופרים תרבה חכמה אינו רשאי הרב השני רק ללמוד ג"כ שם אבל לקפח פרנסת הראשון אפי' מקצת פרנסה אסור דהרי גם במלמד דמסלקין הראשון מפני השני היכא דהשני גרס טפי מן הראשון אבל הא פשיטא דהבעלים חייבין לשלם להראשון כל שכרו אם קבלו אותו וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ח"א סי' רפ"ה עיי"ש. ומהרי"ו שם שכתב דמטעם קנאת סופרים תרבה חכמה מותר להשני לבוא למקום הראשון אפי' היכא דהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון הוא לא איירי רק לענין לימוד שילמוד ג"כ שם אבל לענין שיתא מותר להרב השני לקפח פרנסת הראשון לא מיירי כלל המהרי"ו שם עיי"ש ושפיר י"ל דהמהרי"ו ס"ל דהיכא דקבלו בני העיר את הרב הראשון אסור להרב השני לקפח כלום אפי' השכר מחופות וקדושין וכדומה כיון דבכה"ג ל"ש מה אני בחנם כו' וכדעת זקיני התוי"ט והח"ס ותבן:

(ה) שם באותו סעיף כל דיניו שדן בטלים עיין בנתיבות סק"ג שכתב וז"ל בכנה"ג בשם מהרי"ט כתב ודוקא דין התלוי בשודא כו'. ולפענ"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד כו' עיי"ש בנתיבות וכ"כ המהרי"ט שם בעצמו והוא בח"א סי' ס"ט וכפי הנראה לא עיין הגאון בעל הנתיבות בגוף ספר המהרי"ט רק בכנה"ג לבד:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה