אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן ח

סימן ז

(א) סעיף א וכל דיין המתמנה בשביל כסף כו' עיין מה שכתבתי בזה בתשובה שבסוף סי' זה:

(ב) סעיף ד אסור לו לעשות מלאכה בפני ג'. מקור דין זה הוא בש"ס קדושין דף ע' דאיתא שם ר"י אשכחי' לר"נ דקעביד מעקה א"ל לא סבר מר להא דאמר ר"ת ב"א אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה:

ועיין במקנה קדושין שם שכתב בהא דהשיב ר"כ לר"י פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא והיינו מעקה. משמע שהשיבו כיון שאין זה אלא בנין של מצות מעקה מותר לעשותו בפני רבים ותמה על הפוסקים למה לא הזכירו דמלאכת בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים. ולכאורה עלה בדעתי לומר דאדרבה מכאן יש להוכיח דאפי' מלאכה בדבר מצוה אסור לפרנס לעשות ברבים דהא ר"נ השיב לר"י פורתא דגונדריתא הוא דקעבידנא והרי תיבת פורתא לכאורה אינו מובן כלל, וע"כ צ"ל דתשובתו הי' בזה דעושה רק קצת מהמעקה אשר אין זה חשיב מלאכה כלל. וא"כ שפיר משמע מכאן דמלאכה אסור לפרנס לעשות ברבים ואפי' מלאכה של דבר מצוה. ושפיר לא חילקו הפוסקים בין מלאכה של דבר הרשות למלאכה של מצוה. אמנם מלבד דזה דוחק לפרש כן תיבת פורתא. בלעדי זה הא המקנה שם הוכיח כן דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים גם מהא דמצינו במשה רבינו שבנה המזבח ועשה המשכן עיי"ש:

ועיין גם בשו"ת חו"י סי' ר"ה שכ"כ דמלאכה בדבר מצוה מותר לעשות ברבים [הוא אינו מזכיר כלל מש"ס קדושין הנ"ל] והביא גם בשם מהרי"ל שכתב דמהר"מ עסק בעשיית סוכתו כיון דיש בה קדושה עיי"ש. ובאמת לפי דעת המקנה הנ"ל יש לי לפרש תיבת פורתא שתשיב ר"נ על דרך נכון מאוד, והוא דלפי דעת המקנה דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים יש לדקדק עוד בגמרא שם דכיון דר"י ראה שר"נ עושה מעקה וכדאיתא בגמרא אשכחי' דקעביד מעקה א"כ מה שאל לר"נ לא סבר מר להא דאמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור כו' הרי מעקה מלאכה בדבר מצוה הוא. ואי משום דר"י הי' סבור דאפי' מלאכה של דבר מצוה אסור לפרנס לעשות ברבים א"כ מה השיב לו ר"נ פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא הרי לא הי' בזה שום תשובה על שאלת ר"י אחרי דגם ר"י ראה דקעביד מעקה רק הי' סבור דאפי' מלאכה של דבר מצוה אסור לפרנס לעשות ברבים. וכך הו"ל לר"נ להשיבו דמלאכה בדבר מצוה מותר לעשות ברבים. אך נ"ל בזה דהנה מה דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים הוא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו [ועיין במג"א סי' ר"כ שכתב דה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו] והנה לפי מה דמשמע מדברי המג"א סי' תל"ב סק"ה דאם עשה בעצמו קצת מהמצוה שוב יכול לעשות השאר ע"י שליח ול"ש תו לומר מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בהדיא הפרמ"ג שם עיי"ש א"כ הכא מה דמותר לפרנס לעשות מלאכה של מצוה ברבים זה הוא דוקא קצת מהבנין אבל לא לעשות בעצמו כל הבנין כיון דאם הוא עושה קצת שוב יכול לעשות השאר ע"י שליח ול"ש תו מצוה בו יותר מבשלוחו. ומעתה א"ש הכל על נכון דבאמת גם ר"י שראה שר"נ עושה מעקה ידע דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים רק הוא דימה בנפשו שר"נ עשה בעצמו כל המעקה. והרי אם עושה בעצמו קצת מהמצוה תו יכול לעשות השאר ע"י שליח וא"צ לעשות בעצמו כל המצוה לכן קאמר לי' לא סבר מר להא דאמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור כו' וא"כ אסור לו לעשות כל המעקה בעצמו. והשיב לו ר"נ פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא ומענה בפיו הי' שבאמת הוא בעצמו לא עשה כל המעקה רק מקצת מהמעקה עושה בעצמו וזה דקאמר לי' הלשון פורתא. וזה נכון מאוד. ולפי דברינו אלו לדעת המקנה יש ג"כ מכאן ראיה גדולה לדברי המג"א והפרמ"ג הנ"ל:

אך מה שתמה המקנה על הפוסקים מה דלא חילקו בין מלאכה של דבר הרשות למלאכה של מצוה מצאתי בספר באר יעקב בסי' זה שגם הוא הוכיח מש"ס קדושין הנ"ל כדעת המקנה דמלאכה של דבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים ועמד ג"כ בזה מה דלא הזכירו הפוסקים דין זה וכתב לתרץ די"ל דזה דיוקא וכוונת הש"ע במ"ש כדי שלא יתבזה בפניהם משא"כ אם עשה לשם מצוה לא יתבזה בפניהם ואדרבה שבח הוא להם עיי"ש:

ומה שהביא הבאר יעקב שם עוד ראי' לזה דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים מהא דתנן בכריתות דף ט"ו, אר"ע שאלתי את ר"ג ור"י באיטלס של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג. וקשיא על ר"ג שהי' נשיא בישראל איך הלך בעצמו ליקח בהמה שהוא גנאי ובודאי באיטלס שכיחי הרבה אנשים אע"כ כיון דהוא לצורך מצוה לשמחת בנו לכן הי' מותר לו לילך בעצמו עיי"ש. לפענ"ד הקושיא במקומה עומדת איך הלך ר"ג לקנות בהמה באיטלס הא בזה ל"ש לומר דמצוה קעביד. והוא דתנן במכות דף ח' מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו כו' ואיתא בגמרא א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה ופרש"י השתא נמי כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה עיי"ש] [עיין בתוס' שם ד"ה אע"ג ובריטב"א שם מ"ש דדוקא במכשירי מצוה שייך לומר כן אבל במצוה גופא שמפורש בתורת ל"ש לומר כיון דאילו נעשה מכבר לאו מצוה כו' עיי"ש]. וא"כ ת"נ אילו הי' לו לר"ג בהמה בביתו לאו מצוה היא לילך לאיטלס לקנות בהמה לשמחת בנו השתא נמי אף דלא הי' לו בהמה בביתו לאו מצוה היא לילך לאיטלס לקנות בהמה וזה דמי ממש לחטיבת עצים דסוכה ומערכה. וא"כ שפיר קשה איך הלך ר"ג בעצמו לקנות בהמה באיטלס כיון דלאו מצוה היא. אך נ"ל לתרץ כמו שרצה הבאר יעקב שם מתחלה לומר דר"ג לא הי' אז עדיין נשיא. ומה דלא הי' ניחא לי' לתרץ כן משום דנהי דלא הי' אז נשיא מ"מ כיון דהי' בן נשיא ג"כ לא הו"ל למיעבד הכי דהא גבי ר"נ בקדושין שם דא"ל ר"י דאסור בעשיית מלאכה הרי ר"נ לא הי' נשיא רק חתנא דבי נשיאה עיי"ש. לדעתי ז"א דמה דאמר ר"י לר"נ דאסור לו לעשות מלאכה לאו הוא משום דהי' חתנא דבי נשיאה רק משום דהוא גופא הי' דיין וראש בנהרדעא וכמ"ש רש"י שם. לכן הי' אסור לו לעשות מלאכה וכן מבואר בהדיא כאן בש"ע דדיין אסור לעשות מלאכה וכ"כ היש"ש קדושין שם סי' ד'. אבל מצד זה שהי' חתנא דבי נשיאה לבד הי' מותר לו לעשות מלאכה וא"כ כיון דר"ג לא הי' אז נשיא וגם לא הי' דיין שפיר הי' מותר לו לילך לקנות בהמה באיטלס אף שהי' בן נשיא, עוד י"ל דדוקא מלאכה אסור לפרנס לעשות ברבים אבל לילך לקנות בהמה בשוק זה לאו מלאכה הוא ומותר:

(ג) סעיף ה ברמ"א והשליח ב"ד כו' יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו. עיין בשער משפט סק"א שהביא מ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' רוצח ה"ו דשליח ב"ד שהכה את הבע"ד הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה דפטור מגלות והראב"ד השיג עליו בזה וכ' השעמ"ש דהרמב"ם יליף לה מהכא כיון דמוכח בר"פ המניח דשליח ב"ד יכול להכות המסרב לבוא לדין כמו שהוכיח הנמוק"י א"כ ממילא נשמע דפטור מגלות כיון דעביד ברשות ב"ד עיי"ש. אמנם באמת הרמב"ם ז"ל נמשך אחר לשון המשנה בפ"ב דמכות דף ח' דאיתא שם יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. ומפרש הרמב"ם מה דחשיב המתני' שליח ב"ד היינו שהכה את הבע"ד הנמנע מלבוא לב"ד. והרמב"ם לפירושו א"צ שום ראי' וחיזוק כי בקל נוכל לפרש כוונת המתני' כן. ובאמת מה שהשיב הראב"ד שם על הרמב"ם וז"ל א"א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו עכ"ל. כבר תמה עליו בספר קול הרמ"ז על משניות בפ"ב דמכות שדבריו מרפסין איגרא דהא בהדיא תנן בפ"ג דמכות דף כ"ב ע"ב ואם הוסיף לו רצועה אחת ומה ה"ז גולה. והוא ז"ל כתב לתרץ דברי הראב"ד ת"ל וי"ל דהתם איירי דטעה במנינא וכדכתב שם הר"ב דאי לא טעה מזיד הוא ואינו גולה ובהכי מיירי הראב"ד דהיינו דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף רצועה אחת דסובר דמשום הכאה אחת לא ימות עכ"ל. ודבריו נאמרים בקיצור ועיין בש"ס ב"ק דף ל"ב ע"ב ותבין דבריו כי דבריו סובבים לפי הסוגיא דבש"ס ב"ק שם ולפי דבריו הונח לי מה שיש לדקדק מדוע הניח הראב"ד בשלום את דברי הרמב"ם סוף פט"ז מה' סנהדרין שכתב שם דאם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה והראב"ד לא השיג כלל על זה. והלא להראב"ד לשיטתי' דס"ל בה' רוצח שם דאם מלקה יותר ממה שאמדוהו ומת תחת ידו פטור מגלות א"כ הו"ל להשיג גם על דברי הרמב"ם האלו. ולפי דברי הרמ"ז הנ"ל ניחא דהא דברי הרמב"ם בה' סנהדרין הנ"ל נובעים מהמתני' דפ"ג דמכות דקתני אם הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה ושם מיירי היכא שטעה הדיין במנינא דהוי שוגג גמור וכדאמרינן בש"ס ב"ק שם ובזה שפיר מודה הראב"ד דגולה:

אמנם אנכי לא מצאתי מרגוע לנפשי בתירץ הקול הרמ"ז הנ"ל דהא הטעם דשליח ב"ד פטור מגלות הוא משום דמצוה קעביד וכמבואר במתני' ובגמרא מכות דף ח' שם והרי אם מלקה יותר איך שייך לומר דקעביד מצוה בהכאה היתירה הרי כיון דכבר נלקה במלקות הראויות לו שוב חף הוא מפשע ומנוקה מעון, והרי הוא כאחיך ותו ליכא מצוה כלל בהכאה הנוספת. ועוד דתרי לפי מה דאמרינן הטעם דמצוה קעביד משמע דאין עליו חיוב גלות כלל והלא לפי דברי הרמ"ז הנ"ל בפירוש כוונת הראב"ד הרי הוא באמת מחויב גלות אלא דמש"ה פטור משום דלא סגי לי' בגלות כיון ד ענשו חמור דהוי קרוב למזיד וא"כ איך יתכן בזה הטעם דאמרינן בגמרא דמש"ה שליח ב"ד פטור מגלות משום דמצוה קעביד. ולדעתי העני' דברי הראב"ד תמוהים מאוד ואין להם פתרון כלל, אך נ"ל נכון דמ"ש בהראב"ד תיבת "יותר" היא ט"ס וכך צ"ל אלא שליח ב"ד שהוא מלקה מה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו. וזה היא כפירוש רש"י שפי' כן במכות דף ח' וז"ל ושליח ב"ד המלקה ארבעים לחייב מלקות עכ"ל וכוונתו בזה הוא שמלקה אותו מלקות הראויות לו והמיתו עם המלקות האלו וכן מבואר בהדיא ברש"י ז"ל מכות דף כ"ב בהא דתני שם במתני' אם מת תחת ידו פטור ופירש"י וז"ל דשליח ב"ד הוא ואמרן לעיל יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד עכ"ל הרי מבואר בהדיא דרש"י ז"ל מפרש הך דתני במתני' דף ח' שליח ג"ד פטור היינו שהמיתו במה שלקה אותו מלקות הראויות לו וכהך דתני במתני' בדף כ"ב אם מת תחת ידו פטור. אך נראה לע"ד דפירוש הרמב"ם הנ"ל הוא יותר מרווח מפי' רש"י והראב"ד דהא לפי' רש"י והראב"ד הרי מה דתני במתני' דף ח' שליח ב"ד פטור היינו הך דתני במתני' דף כ"ב אם מת תחת ידו פטור וא"כ קשה ל"ל להתנא למיתני דבר אחד ב' פעמים. ועוד דהא האיש המלקה מלקות בשם חזן יכונה וכדאי' במתני' בדף כ"ב שם וכן קראהו הרמב"ם בשם חזן וכדאיתא בהרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין והרי במתני' במכות דף ח' שם איתא שליח ב"ד. אבל לפירוש הרמב"ם ניחא הכל:

ואח"ז ראיתי בשבות יעקב ח"ג סי' ק"מ שהביא דברי הקול הרמ"ז הנ"ל וכתב ג"כ לדחות דבריו כמו שכתבתי והוא ז"ל כתב לתרץ דברי הראב"ד, וז"ל אבל אחר העיון נ"ל דמעיקרא לק"מ דהא הרמב"ם פט"ז [מ"ש פ"י ט"ס הוא] הי"ב כתב ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת ה"ז גולה ולא כתב דטעה וטעה הדיין גופא דהוא ס"ל דהאי אוקימתא דבש"ס ב"ק דף ל"ב דמוקי הכי אליבא דר"י בר"ח לאו הלכתא הוא ומש"ה גולה וכן דעת הראב"ד מדלא השיג עליו בזה אבל היכא דטעה הדיין וסבר השליח שמצוה עוד להכותו בזה פטור מכלום כמו האב והרב הרודה את תלמידו וז"ב נמצא דדברי הראב"ד עלו כהוגן עכ"ל:

והנה מ"ש דס"ל להרמב"ם והראב"ד דמה דמוקי בש"ס ב"ק אליבא דר"י בר"ח המהני' דהוסיף לו רצועת אחת ומת ה"ז גולה בטעה דיינא לאו הלכתא הוא אני בער לא אדע מה"ת לומר כן ואי משום דאמרינן בגמרא שם ללישנא בתרא דמתני הא דר"י בר"ח ארישא דמאן דמתני לה ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות ומשמע דללישנא בתרא שוגג קרוב למזיד ג"כ גולה וכן מבואר בהדיא בתוס' ב"ק שם ד"ה מיתבי במ"ש שם ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר"י ב"ח ארישא עיי"ש היטב. וא"כ ללישנא בתרא שפיר נוכל למוקמי המתני' דהוסיף לו רצועת אחת ומת ה"ז גולה היכא שהשליח בעצמו הוסיף דסבור שלא ימות בהכאה זו ולא שטעה דיינא ואפ"ה גולה אף דהוי שוגג קרוב למזיד. וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק בפ"ו מהל' רוצח הי"א כלישנא בתרא דנכנס ברשות חייב גלות שפיר מפרש הוא המתני' דהוסיף לו רצועה אחת כו' היכא שהשליח הוסיף בעצמו ולא שטעה דיינא ואף דהוי שוגג קרוב למזיד אפ"ה גולה. אולם ז"א דהלא הרמב"ם שם בהלכות הקודמים פסק דשוגג קרוב למזיד אינו גולה. ובאמת הרמב"ם סותר עצמו לכאורה שפוסק כלישנא בתרא דנכנס ברשות חייב גלות ופוסק דשוגג קרוב למזיד אינו גולה. ועיין בפנ"י שעמד בסתירת דברי הרמב"ם האלו וכתב לתרץ שהרמב"ם מפרש הא דאמרינן אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות דאין הכוונה דלא איכפת לן במה שהוא שוגג קרוב למזיד אלא הכוונה הוא דאעפ"י שנכנס ברשות אין ראוי לקרותו שוגג קרוב למזיד דלא דמי לזורק אבן לרה"ר דהוי שוגג קרוב למזיד לפי שזורק בכוונה למקום דשכיחי אינשי אבל כאן גבי. נגר דבעבודתו טריד והבקעת נתזה שלא בכוונה ל"ש לקרותו קרוב למזיד עיי"ש. ועיין גם בלח"מ פ"א מהל' חובל ומזיק הי"ז שהוא הקשה. ג"כ סתירת דברי הרמב"ם להדדי דפסק בה' חובל שם דאפי' כשנכנס שלא ברשות חייב בארבעה דברים והוא כלישנא בתרא ופוסק דשוגג קרוב למזיד אינו גולה ומתרץ ג"כ כדברי הפנ"י דהרמב"ם מפרש דללישנא בתרא ג"כ שוגג קרוב למזיד אינו גולה עיי"ש אך הוא לא ביאר דא"כ אמאי קאמרינן דללישנא בתרא נכנס ברשות חייב גלות. אבל הפנ"י מתרץ הכל על נכון. ולפי"ז הרי בתוסיף לו רצועה אחת בכוונה רק שסבור שלא ימות בהכאה זו ומת דמי ממש לזורק אבן לרה"ר והוי קרוב למזיד ועדיף טפי מזורק אבן לרה"ר וזה יותר קרוב למזיד הוא וא"כ שפיר קשה אמאי גולה. וע"כ דגם לשיטת הרמב"ם צ"ל דמה דמוקמינן שם הך מתני' דהוסיף לו רצועה אחת כו' בטעה דיינא כן הלכתא הוא. וליתא לתירץ השבו"י לדברי הראב"ד:

וגם זה שלא ביאר הרמב"ם בפ' ט"ז מה' סנהדרין הנ"ל דוקא בטעה דיינא ליכא למימר דכוונתו הוא להיפך דדוקא כשהוסיף השליח מעצמו אז גולה דהלא כיון דבגמרא מוקמינן המתני' בטעה דיינא א"כ אם הרמב"ם רצונו לאפוקי מהך אוקימתא הו"ל לכתוב בפירוש דדוקא היכא שלא טעה דיינא רק השליח הוסיף מעצמו בזה חייב גלות כדי שלא תטעה לומר דכוונתו הוא דדוקא היכא שטעה דיינא אז גולה וכמו דמוקמינן בגמרא. ומדלא כתב בפירוש דוקא שהוסיף מעצמו ולא שטעה דיינא ע"כ בודאי כוונתו הוא בזה כמו דמוקמינן בגמרא דוקא שטעה דיינא אז גולה אבל אם הוסיף מעצמו אינו גולה כיון דהוי שוגג קרוב למזיד. ועיין גם באספ"ז ב"ק שם שהביא בשם הרב המאירי שעמד בזה מה שלא ביאר הרמב"ם הנ"ל כשטעה דיינא בענינא [הוא אינו מזכיר בפירוש את הרמב"ם רק כתב גדולי המחברים אך כוונתו הוא על הרמב"ם וכמ"ש בתשובות ר"ב אשכנזי סי' ל"ד דבכ"מ שמזכיר הרב המאירי גדולי המחברים הוא הרמב"ם ז"ל] ותירץ שבודאי מן הסתם ר"ל שהוספתו בטעות מנין היתה עיי"ש:

להרב אבד"ק פלוני נ"י ע"ד שאלתו בדבר כסא הרבנות דמחנתו שהרב האב"ד עקר דירתו למקום אחר והתאספו בני העיר ונתנו כתר הרבנות על ראש כבוד מעלתו וזה ששת שנים שעברו שכבודו משמש בכתר הרבנות. ועתה בא בנו של הרב הנ"ל ורוצה למלאות מקום אביו ולדחות את כ"ת. וזהו טענותיו שבא מכחם לדחות את כ"ת.

א. שכבודו נתן מעות לעיר לקבלו לרב ואיתא בש"ע חו"מ סי' ח' דיין המתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד מפניו ומצוה לזלזל בכבודו.

ב. שיש לו חזקה חזקת אביו ומה שאביו עזב מקומו הי' אנוס כי הי' מוכרח לעקור משם מפני הבזיונות והחרפות שהי' לו בעירו ולכך לא מחל חזקתו:

תשובה טענה הא' נ"ל דאינה טענה. דהנה הב"ח כתב דאם נתן מעות כדי שיתמנה אפי' הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד מפניו והביא ראי' לזה מפ' הבע"י ממעשה דיהושע בן גמלא שנתן מעות ומינהו המלך להיות כ"ג ואמר רב יוסף קטיר קא חזינא הכא ואין ספק דיהושע ב"ג הי' ראוי להיות כ"ג והי' ירא שמים ואפ"ה אמר ר"י קשר של רשעים אני רואה עיי"ש. אמנם בחדושי אגדות למהרש"א בסנהדרין דף ז' ע"ב ד"ה בשביל כסף וזהב כו' מבואר דדוקא בדיין ע"ה ואין בו ריח תורה שנותן מעות איכא איסור אבל בדיין ת"ח ליכא איסור אף שנותן מעות עיי"ש. ולפענ"ד נראה כדעת המהרש"א דמה שהביא הב"ח ראיה מיהושע ב"ג אינה ראי' כלל דבמחילת כבוד הדרת גאון עזו הי' בהעלם עיניו אז לפי שעה דברי רש"י ביבמות שם שכתב בהדיא דיהושע ב"ג לא הי' ראוי לכך עיי"ש ועיין גם לזקיני התיו"ט במשנה דיבמות שם שהוסיף עוד דלא הי' חכם עיי"ש וא"כ שפיר קאמר ר"י קטיר קא חזינא הכא. ואפילו לפי מה דמבואר בתוס' ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה זכור דיהושע ב"ג הי' ראוי להיות כ"ג והא דקאמר ר"י קטיר קא חזינא הכא לפי שהיו אחרים חשובים ממנו עיי"ש ג"כ אין להביא ראי' מיהושע בן גמלא לדיין דאם הוא חכם בחכמת התורה ויש אחרים גדולים ממנו יש איסור אם נותן מעות למנותו לדיין. דלא דמי כלל דיין לכ"ג דדוקא בכהונה גדולה, דאמר קרא והכהן הגדול מאחיו ודרשינן בגמרא שיהא גדול מאחיו בחכמה לכך שפיר אם נותן מעות לענותו לכ"ג ויש אחרים גדולים ממנו בחכמה איכא איסור משא"כ בענין הוראה ורבנות דלא בעינן שיהא גדול מאחיו בחכמה וא"כ אם הוא חכם בחכמת התורה וראוי לאותו אצטלא שיודע לדון ולהורות אף שיש אחרים גדולים ממנו ליכא איסור אם נותן מעות למנותו לרב ולדיין וכדעת המהרש"א:

וע"ד הטענה שני'. הנה בגוף הדין אי יש כח ביד האב בחיים חיותו להושיב את בנו על כסאו בכל עניני מנויין מכח חזקה יש לחקור בזה הרבה דהא איתא ברמב"ם ושאר פוסקים דעה דהבן קודם הוא מתורת ירושה והרי ירושה ל"ש בחייו:

אך מדברי הרשב"א בתשובה והובא ברמ"א באו"ח סי' נ"ג שכתב דש"ץ שהזקין יכול למנות את בנו לסייעו לפרקים ואין הציבור יכולין למחות בידו דבנו קודם לכל אדם עיי"ש משמע דגם בחייו שייך החזקה. ויש להאריך הרבה בזה ואין רצוני לתאריך. יען כי אף אי נימא דשייך החזקה גם בחייו עכ"ז בנ"ד הדין עם כ"ת דהנה מה שטוען בנו של תרב שאביו אונס הי' מחמת החרפות והבזיונות שהי' לו בהעיר ולא מחל חזקתו. מלבד דאין זה דבר ברור לומר דזה חשיב אונס בלעדי זה הא כתב בשו"ת מהראנ"ח ח"ב סי' ע' שאפי' שררה שלא החזיק בה אלא מתוך אונס חשיב מוחזק בשררה והביא ראי' לזה מפ"ק דיומא דף י"ב דת"ר אירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו והשני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר"מ. ואף ר' יוסי דפליג וקאמר שם דהשני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט לא קאמר הכי אלא משום איבה אבל מן הדין השני חשיב מוחזק בשררה ההוא וכדאמרינן התם ומודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ומשמע שהשני זוכה בה ולא זולתו ואעפ"י שלא זכה בה אלא מפני אונס הראשון עיי"ש:

ומה שנסתפק מהראנ"ח שם במה דאמרינן דאם מת הראשון שני חוזר לעבודתו אי הכוונה הוא שזוכה בכהונה גדולה מצד הדין או דלמא שאינו זוכה בה מצד הדין רק באם רצו למנותו לכ"ג יכולין למנותו ולא חיישינן לאיבה עיי"ש:

לדעתי נראה פשוט דהשני זוכה מן הדין דהא קאמר שם הש"ס דמהו דתימא דהו"ל צרה מחיים ופרש"י דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש הוא תחתיו עיי"ש. ואי נימא דתליא ברצונם א"כ מה קאמר דהו"ל צרה מחיים דלמה יצפה על מיתת הראשון אחרי דגם אם ימות ג"כ לא ידע בבירור אם ימנוהו לכ"ג כי אולי לא יתרצו למנותו והרי הוי הוא כמו שארי כהנים דלא אמרינן בהו דהו"ל צרה מחיים, אע"כ דאם מת הראשון שני חוזר לעבודתו אף בלי רצונם מכח שהחזיק בכהונה גדולה עוד בחיים חיותו של הראשון ושפיר קאמר דהו"ל צרה מחיים אך. אכתי יש לעיין בהא דאמרינן ומודה ר"י שאם מת הראשון שני חוזר לעבודתו אם זה הוא דוקא לנגד אחר השני קודם אבל אם הראשון הניח בן הבן קודם להשני או דלמא השני קודם אפי' נגד הבן. אמנם מסתימת הלשון דקאמר שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו משמע דאין חילוק בין אם לא הניח הראשון בן ובין אם הניח בן ולעולם השני חוזר לעבודתו:

ולכאורה רציתי לומר דאין ראי' מהא דקאמר סתם דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ולא מחלק בין אם הניח הראשון בן אי לא דהא ע"כ פלוגתתם הוא שם רק היכא שאין לו להראשון בן שיהא ראוי לכ"ג:

והוא דהנה בשו"ת שער אפרים סי' ל"א הקשה דלמה השני אינו עובד ככ"ג משום איבה הלא יוכל הכ"ג הראשון לברר בעצמו למי שאוהב לו ובזה לא יתקנא בו ואין כאן איבה ותירץ שאין בידו לברר כהן אחר תמורתו כשידחה מן העבודה. עיי"ש והנה זה הוא דוקא לאדם, אחר אין בכחו למנות תחתיו אבל לבנו ודאי יש כח בידו למנותו תחתיו וכמו בש"ץ שהזקין שכתב הרשב"א בתשובה והבאתיו לעיל דיכול למנות את בנו לסייעו לפרקים ואין הציבור יכולים למחות בידו דבנו קודם לכל אדם. וה"נ גבי כ"ג אם אירע פסול ונדחה מן העבודה יכול למנות בנו תחתיו וכ"כ בהדיא בנו של השע"א בהגהותיו בתשובה שם עיי"ש. וא"כ אכתי קשה קושית השע"א הנ"ל דיברור הכ"ג הראשון את בנו שהוא ישמש תחתיו ולא יהא איבה אע"כ צ"ל דפלוגתתם הוא היכא שאין לו להראשון בן שיהא ראוי להיות כ"ג, וא"כ שפיר קאמר סתם ומודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ולא מחלק בין אם הניח בן אי לא כיון דפלוגתתם הוא היכא שלא הי' לכ"ג הראשון בן שיהא ראוי להיות כ"ג, אמנם ז"א דנהי דזאת מוכרחיו אנו לומר מחמת הקושיא הנ"ל דהם פליגי היכא שבשעה שאירע פסול לכ"ג הראשון לא הי' לו בן שיהא ראוי להיות כ"ג. אבל הא אכתי זאת יכול להיות שאח"כ בשעה שמת הראשון הניח בן שראוי להיות כה"ג, ושוב שפיר הו"ל להשמיענו דאם כשמת הראשון הניח בן שראוי להיות כ"ג דהבן קודם להשני, אלא ודאי דאין חילוק וכמו שכתבתי:

ועוד הי' נ"ל לכאורה לומר דאין ראי' ממה דלא מחלק הש"ס בין אם הניח הראשון בן או לא והיא דהנה במתני' תני מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פרהדרין ואיתא בגמרא ובירושלמי דמש"ה קורין לשכת פרהדרין לפי שהיו נותנים מעות לחיות כ"ג והיו מחליפין אותה כל שנים עשר חודש עיי"ש. וזה הי' בבית שני. וראיתי בס' שלום ירושלים על הירושלמי שהביא בשם ספר קול יעקב שהקשה דאמאי שנה התנא במתני' בבית שני. ותירץ משום דאיתא בירושלמי אר"י ב"ב כאן בראשון כאן בשני דבמקדש ראשון סמכו על הנס ולא הי' מונעין ממנו מאכל והי' מניחים אותו לאכול דברים המביאין לידי טומאה א"כ כ"ש שלא הי' מתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול דסומכין על הנס לפיכך נקט במתני' לשכת פרהדרין שהי' קורין אותה בבית שני ואין סומכין על הנס ומתקינן לו כהן אחר תחתיו עיי"ש. וכיון שכן דהמתני' מיירי רק בבית שני דבבית שני מתקינין לו כהן אחר תחתיו א"כ נהי דפלוגתא דר"מ ור"י יוכל לסבול אפי' בבית ראשון וכגון שאם אירע פסול לכ"ג עכ"ז י"ל דמש"ה קאמר סתם דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ולא נזהר לחלק בין אם הניח הראשון בן אי לא כיון דגריר אחר המתני' דמיירי רק בבית שני ובבית שני דהיו נותנים מעות להיות כ"ג לא שייך כלל החזקה לבניהם כי לא קנאו הכהונה גדולה רק להם לבדם ולא לזרעם אחריהם וכמבואר בירושלמי יומא שם דאיתא ח"ל בראשון שהי' משמשין הוא ובנו ובן בנו שימשו בו שמונה עשר כהנים אבל בשני ע"י שהיו נוטלין בדמים כו' שימשו בו שמנים כהנים עיי"ש. ומשמע בהדיא דבבית שני שהיו נוטלין הכהונה גדולה בדמים לא הי' חזקה לבניהם, אבל באמת היכא דאנו דנין מכח חזקה וכגון במקדש ראשון שפיר הבן קודם להשני. אולם באמת ליתא כלל לדברי הקול יעקב וכמו שדחה דבריו השלום ירושלים שם דמה דמתקינן כהן אחר הוא לאו משום קרי לחוד אלא מקרה אחר שמא יטמא בדבר אחר וכמ"ש הק"ע בהא דקאמר מעשה בבן אילם מציפורין שאירע קרי ופי' שם מקרה בעלמא כו' עיי"ש. ועיין גם ברש"י יומא במתני' ד"ה ומתקינן ובמאירי מגלה דף ט' ובתשב"ץ ח"ג סי' קל"ח. וא"כ גם בבית ראשון הי' מתקינין כהן אחר תחתיו. ועיין בשלום ירושלים שם מ"ש לתרץ מה דנקטה המתני' בבית שני עיי"ש. וא"כ שוב שפיר עלה כהוגן ראיתינו הנ"ל:

שוב ראיתי בשעה"מ הל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ג שהביא בשם הרב זרע אברהם שנסתפק בזה אי השני חוזר לעבודתו אף כשהניח הראשון בן וכתב השעה"מ דשמע שמביאין ראי' ממ"ש התוס' נזיר דף מ"ז ע"ב וז"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משיח ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יו"כ אחד ושוב המשיח הראשון חוזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשיח הראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכני' ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משיח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא"כ משיח שעבר יתמנה תחתיו עכ"ל התוס':

וע"כ דס"ל להתוס' דאפי' בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפ"ה השני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשיח הראשון והניח בן ממלא מקומו. והוא ז"ל כתב דיש לדחות ראי' זו דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני דשניהם הם מרובה בגדים בהא איכא לספוקי דהבן קודם אבל בנדון התוס' כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פסול כ"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו אפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה עיי"ש [ועיין בשעה"מ שם שהביא ראי' גם מדברי התוס' האלו לפשוט ספיקו של מהראנ"ח שהבאתי לעיל דהשני זוכה בכהונה גדולה מן הדין וכמש"ל] אמנם לפענ"ד נראה דמדברי התוס' שפיר יש ראיה דאפילו היכא דשניהם שוים במעלה ג"כ השני קודם להבן. דמדברי התוס' שם יש להוכיח ג"כ דאין לחלק כחילוקו של השעה"מ בין היכא דהכהן שעבר הוא נמשח והבן לא יהי' רק מרובה בגדים ובין היכא ששניהם שוים במעלה דהא התוס' שם כתבו דמשוח הראשון שגלה ממנין תחתיו מרובה בגדים ולא המשוח שעבר משום איבה. הרי דמעלת נמשח לא נחשב למעלה מכח איבה אף דהיא רק מדרבנן וכמ"ש רש"י ותוס' יומא שם וממנין רק מרובה בגדים ולא המשוח שעבר. וא"כ כ"ש כשהניח בן אם נימא דהיכא דשניהם שוים במעלה הבן קודם להכהן שעבר והוא משום דבכל המינויין בנו קודם לכל אדם והא זאת מדאורייתא היא דילפינן כן מקרא דלכהן תחת אביו וכדאיתא בת"כ. בודאי הדין נותן דלא יחשב מעלת נמשח מעלה נגד הבן והלכך אפי' היכא דהכהן שעבר הוא נמשח והבן לא יהי' רק מרובה בגדים הבן קודם וא"כ כיון דזאת נשמע ממ"ש התוס' ולהכי ליכא למימר שאת כו' דהיכא דהכהן שעבר הוא משיח והבן לא יהי' רק מרובה בגדים דהכהן שעבר הוא קודם להבן ו ממילא שוב אף כששניהם שוים במעלה ג"כ צ"ל דהכהן שעבר הוא קודם להבן דאל"כ אף היכא שהכהן שעבר יש לו מעלת נמשח נגד הבן ג"כ הי' מהראוי שיהי' הבן קודם ולא יהי' נחשב מעלת נמשח למעלה נגד הבן ודו"ק כי קצרתי:

[ויש לי לדבר עוד בענין זה עפ"י מה דאיתא בירושלמי יומא פ"ג ה"ח והובא גם בתוס' יומא דף ט"ו ע"ב ד"ה אמר כו' דלא הי' כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שנעשה סגן תחלה עיי"ש. ועיין גם בתוס' מנחות דף ק"מ ע"ב ד"ה חוניו דמבואר שם דגם בנו של כ"ג אינו מתמנה תחת אביו למלאות מקומו עד שנעשה סגן תחלה עיי"ש אך עדיין לא צרפתי הדברים בכור הבחינה והמדע]. ומעתה אין לו לבנו של הרב שום חזקה כלל במתנתו:

ועוד אמינא דבנ"ד, אף הרב הישיש אבד חזקתו ואינו יכול לחזור למתנתו לדחות את כ"ת. והוא עפ"י מ"ש מהראנ"ח שם דאם נתייאש אבד חזקתו אף שהי' באונס ובנ"ד כיון דעבר ששה שנים שכ"ת שימש שם בכתר הרבנות והוא ידע ושתק הוי כמו נתייאש:

וראיתי בשו"ת כנ"י סי' י"ג שהביא דברי מהראנ"ח האלו וכתב שם וז"ל לכאורה יש להוכיח דאף אם נתייאש אינו נדחה הראשון לגמרי כ"א ששניהם יהי' שוים מגמרא יומא דף י"ב אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו כו' א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי והנה לכאורה קשה איך פסק ר' יוחנן כר' יוסי הא איהו קאמר בכל הש"ס דהלכה כסתם משנה ובמגלה דף ט' סתם מתני' אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יו"כ ועשירית האיפה וקאמר בגמרא מתני' ר"ע הוא כו' ע"כ י"ל דר' יוחנן מוקי מתני' בנתייאש הראשון אעפ"כ חתר לעבודתו ואז אף לר' יוסי השני כל מצות כהונה גדולה עליו כו'. אמנם אחר העיון לא כן הדבר כו', ע"כ נ"ל דר' יוחנן מתרץ לנפשי' איך פוסק כר' יוסי נגד סתם משנה ע"ז מסיק ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה לפי"ז מתני' דמגלה אין בין לאם עבר ועבד. ולזה כיוון רש"י ד"ה שאם עבר ועבד בשמנה בגדים ככ"ג דקדק דוקא לענין שמנה בגדים משא"כ לענין פר יו"כ [מ"ש בכנ"י לעבודת יו"כ ט"ס היא כי במשנה בהוריות חיתא בהדיא זו"ז שוים בעבודת יו"כ] ועשירית האיפה וכסתם מתני' דמגלה כו' עכ"ל בקיצור. והנה תירוצו הראשון שנסתר מחמתו דברי מהראנ"ח הוא יותר מרווח מתירוצו הב' כי מ"ש בתירוצו הב' דר' יוחנן מוקי המתני' דמגלה לאם עבר ועבד, הוא תמוה דהלא בהדיא קאמר ר' יוחנן בירושלמי מגלה פ"ק ה"י ובהוריות פ"ג ה"ב דאם עבר והביא עשירית האיפה שלו כשר, וא"כ ע"כ כוונת המתני' דמגלה דקתני אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יו"כ ועשירית האיפה היינו לענין לכתחלה כיון דבדיעבד אם הביא הכהן שעבר עשירית האיפה שלו כשר. ומה דרש"י ז"ל ביומא שם נקט דייקא שאם עבר ועבד בשמנה בגדים ולא קאמר ג"כ לענין עשירית האיפה דאם הביא משלו כשר לק"מ דהנה עשירית האיפה של כל יום גם כהן הדיוט מותר להקריבו אלא שצריך שיהא משל כ"ג ודוקא עשירית האיפה שהביא לחינוך הי' צריך לעבוד בידו ועיין בהרמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש הי"ז ובפי"ב מה' מעשה הקרבנות ה"ד עיי"ש. וא"כ גם גבי הקרבת עשירית האיפה ליכא חילוק בין כ"ג לכהן הדיוט כ"א לענין בגדים דכ"ג עובד בשמנה בגדים וכה"ד בד' בגדים וא"כ רש"י ז"ל ביומא שם דפירש שאם עבר ועבד בשמנה בגדים כשרה הרי נכלל בזה גם לענין עשירית האיפה דאם עבר ועבד העשירית האיפה בשמנה בגדים כשרה. ולענין הבאת עשירית האיפה לא צריך רש"י ז"ל כלל לומר דאם עבר והביא משלו כשר כיון דר' יוחנן בש"ס דידן ביומא שם לא מיירי רק מענין הקרבה ולא מענין ההבאה:

אך אף כי תירץ הב' של הכנ"י אינו נכון וכמ"ש עכ"ז אינו כדאי לדחות דברי מהראנ"ח הנ"ל מכח תירץ הא' של הכנ"י הנ"ל כי באמת תירוצו הא' שכתב דר' יוחנן מוקי המתני' דמגילה בנתייאש הוא דחוק מאד ומה לנו לכנוס בפרצה דחוקה כזו ורבים וגם שלמים האריכו ליישב הא דר' יוחנן דפוסק כר' יוסי נגד סתם משנה ואין נסתר מחמתם דברי מהראנ"ח הנ"ל. וגם אנכי אענה את חלקי מה שנ"ל ליישב הא דר' יוחנן דפוסק נגד סתם משנה והוא דהנה האורח מישור בחידושיו על הרמב"ם הקשה דמנ"ל להמקשן במגלה שם להקשות דמתני' ר"מ מכח מה שמדקדק הא לכל דבריהם שוים דלמא קאי אדסמוך לי' ארישא דקתני אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות וע"ז בא הסיפא למיתני דאין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יו"כ ועשירית האיפה ודיוקו הוא הא בפר הבא על כל המצות זו"ז שוים אבל לכל דבריהם באמת אינם שוים עכ"ק בתוספות ביאור קצת ותירץ דהמקשן סמך על מתני' דהוריות דקתני שם להדיא זו"ז שוים בעבודת יו"כ עיי"ש. והנה קושית האו"מ לכאורה ליתא מעיקרא והוא עפ"י מ"ש הריטב"א מכות דף י"א במתני' שם דכהן שנתמנה. תחת הכ"ג שאירע בו פסול אין מושחין אותו דאין מושחין שני כהנים גדולים בדור אחד עיי"ש וכ"כ הרמב"ן עה"ת פ' אחרי בפסוק ואשר ימלא את ידו [התוס' נזיר שהבאתי לעיל כתבו דמושחין הכהן השני ונא כהרמב"ן והריטב"א] וא"כ כהן שעבר אינו מביא פר הבא על כל המצות כיון דאינו משוח בשמן המשחה רק מרובה בגדים וא"כ א"א לומר דכוונת המתני' אין בין כהן המשמש לכהן שעבר כו' הוא דשוים הם בפר הבא על כל המצות. אמנם נ"ל דמ"ש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דכהן שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול אין מושחין אותו יצא להם זאת ממה דאיתא בת"כ פ' צו פ"ג אותו אחד מושחין ואין מושחין שנים וקאמר סתם דאין מושחין שנים ולא קאמר שום טעם לזה משמע דס"ל להת"כ דגזה"כ הוא דאין מושחין שנים, לכן כתבו הרמב"ן והריטב"א דלעולם אין מושחין שני כ"ג בדור אחד אף דאירע פסול לכ"ג. אולם ר' יוחנן בירושלמי פ"ק דיומא ה"א ופ"ק דמגלה ה"י ופ"ג דהוריות דרש טעמא דקרא וקאמר הטעם דאין מושחין שנים מפני איבה עיי"ש. וא"כ לר' יוחנן אם אירע פסול לכ"ג בודאי מושחין השני דהא אז ליכא איבה כיון דהוא אינו ראוי לעבוד עבודה:

ואף דמדברי התוס' נזיר שהבאתי לעיל משמע בהדיא דגם היכא שאינו יכול לעבוד עבודה שייך איבה דהא כתבו דכהן שעבר אינו מתמנה. תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה. והרי כשיצא בגולה הוא אינו יכול לעבוד עבודה ואפ"ה כתבו התוס' דשייך איבה. אולם נ"ל דזה הוא דוקא כשכבר שימש השני בכהונה גדולה שייך איבה אבל כשעדיין לא שימש השני בכהונה גדולה ל"ש איבה, ותדע שכן הוא מדאמרינן בש"ס יומא שם ומודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הוי לי' צרה מחיים קמ"ל ופרש"י מהו דתימא משום איבה נפסל אף לאחר מיתת ראשון דאי אמרת ישמש אחריו הו"ל צרה מחיים דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש הוא קמ"ל דלא חיישינן עיי"ש. וקשה איך ס"ד דאינו מתמנה משום איבה דהו"ל צרה מחיים דהלא אף אם לא אירע פסול בכ"ג ולא שימש אחר תחתיו ואחר כך כשמת נכנס הסגן תחתיו וכדאיתא בירושלמי יומא פ"ג והבאתי לעיל במוסגר דלא הי' כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שנעשה סגן תחלה, וא"כ בכל סגן נימא כן דהו"ל צרה מחיים אלא ודאי דכשעדיין לא שימש השני בכהונה גדולה לא שייך איבה. וכיון שכן שפיר מושחין את השני כשאירע פסול בכ"ג דאז ל"ש איבה, וא"כ לפי טעמא דר' יוחנן שפיר יש מקום לדברי האו"מ הנ"ל לפרש כוונת המתני' דאין בין כהן המשמש כו' היינו דשוים הם בפר הבא על כל המצות אבל לכל דבריהם אינם שוים.

ומעתה לפי"ז א"ש הא דר' יוחנן דפוסק כר' יוסי ולק"מ קושית הבנ"י, הנ"ל די"ל דהמקשן במגלה שם דמוקי המתני' כר"מ הוא לא דרש טעמא דקרא הא דאין מושחין שנים דהוא מפני איבה אלא ס"ל דגזה"כ הוא וא"כ לעולם אין מושחין שנים אף דאירע פסול לכ"ג. ולכך לא יכול הוא לפרש כוונת המתני' דאין בין כהן המשמש כו' דקאי על הרישא ודיוקו הוא דשוים הם בפר הבא על כל המצות דהא הכהן שעבר אינו משוח ואינו מביא פר תבא על כל המצות וכיון דלא קאי על הרישא שוב ע"כ צריך לפרש המתני' דאין בין כהן המשמש כו' כפשוטו וכמו דאמרינן בכל מקום בפשט הלשון אין בין דמודה דזולת ההפרש הנאמר בפירוש שוים הם לכל הדברים וא"כ הכא כוונת המתני' אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יו"כ ועשירית האיפה היינו דזולת הפר ועשירית האיפה שוים המה לכל דבריהם ולכן מקשה שפיר דמתני' ר"מ הוא משא"כ ר' יוחנן לשיטתו דהוא סובר דהא דאין מושחין שנים הוא משום איבה א"כ היכא דאירע פסול לכ"ג מושחין השני שנתמנה תחתיו וא"כ שפיר הוא מפרש המתני' דאין בין כהן המשמש כו דקאי ארישא והדיוק הוא דשוים הם בפר הבא על כל המצות דהא גם הכהן שעבר משוח הוא ומביא פר הבא על כל המצות אבל לענין שאר דברים באמת אינם שוים וכר' יוסי:

והא דקתני במתני' דהוריות זו"ז שוים בעבודת יו"כ זה לא הי' עומד לנגד ר' יוחנן לסתור דהמתני' לא אתיא כר' יוסי וכמ"ש האו"מ לתרץ קושיתו הנ"ל על המקשן דמגלה דסמך על מתני' דהוריות הנ"ל דע"כ מתני' כר"מ. והוא דהבט נא וראה בש"ס הוריות דהתם ג"כ פריך דמתני' ר"מ הוא וגם שם לא מקשה מהא דקתני זו"ז שוים בעבודת יו"כ אלא מהא דתני אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יו"כ ועשירית האיפה ומדייק הא לכל דבריהם שוים ואמאי לא מקשה עכ"פ התם מהא דקתני זו"ז שוים בעבודת יו"כ ונ"ל דמהא דקתני זו"ז שוים בעבודת יו"כ לא הוי מצי להקשות דמתני' אתיא כר"מ דאדרבה מזה יש להוכיח דמתני' אתיא כר' יוסי דיש לדקדק מדוע נקטה המתני' דשוים בעבודת יו"כ אמאי לא קאמרה דשוים גם בעבודת כל השנה דהרי גם בכל השנה כ"ג עובד אם רוצה ועובד בשמנה בגדים וכדתני במתני' ביומא דף י"ד, ועיין גם בירושלמי יומא פ"ק ה"ב ובחגיגה פ"ב ה"ד דאיתא שם בכל יום כ"ג מתלבש בכליו ומקריב תמיד של שחר (והוא בכל ימות השנה ולא בשבעת ימי הפרישה דוקא ועיין בשירי קרבן יומא שם ד"ה ובא ולן):

אולם אי נימא דמתני' אתיא כר' יוסי ניחא שפיר די"ל דאיבה לא שייך רק היכא דאין לו לכ"ג הראשון מעלה יתירה יותר מחבירו אבל אם יש לו מעלה יתירה יותר מחבירו לא שייך איבה דהא הוא עדיף מחבירו במעלה היתירה. ולפי"ז מה דקאמר ר' יוסי דהשני אינו עובד ככ"ג משום איבה היינו דוקא בכל ימות השנה דאז אם השני יעבוד ג"כ ככ"ג שפיר יהא לו איבה כיון דאז אין לכ"ג הראשון מעלה יותר מהשני משא"כ ביו"כ מודה ר' יוסי דהשני עובד ככ"ג דהא ביו"כ אית לי' להכ"ג הראשון מעלה יתירה דהפר בא משלו וכדקתני במתני' במגלה ובהוריות וא"כ ליכא אז איבה. ואף דקתני במתני' דגם עשירית האיפה בא משל כהן המשמש ועשירית האיפה היא בכל יום וא"כ הרי אית לי' מעלה יתירה גם בכל ימות השנה עם העשירית האיפה, אמנם ז"א דהא קאמר ר' יוחנן בירושלמי שהבאתי לעיל דאם הביא הכהן שעבר עשירית האיפה משלו כשר וא"כ שוב שפיר אין לו לכ"ג הראשון מעלה יותר מהשני בכל ימות השנה עם עשירית האיפה ורק ביו"כ אית לי' מעלה יתירה עם הפר דהא ר' יוחנן קאמר רק דאם הביא הכהן שעבר עשירית האיפה משלו כשר ומשמע אבל הפר אם עבר והביא הכהן שעבר משלו פסול וגם יש להוכיח כן דאם הביא הכהן שעבר הפר משלו פסול ממה שהקשו התוס' במגלה דף ט' לפי מה דאיתא בירושלמי דאפי' ביום שאירע בו פסול להכהן המשמש ושימש זה תחתיו בא הפר משל הראשון א"כ מה אמרינן בשבועות דף י"ד אשר לו ולא משל אחיו הכהנים הו"ל למימר רבותא טפי דאפי' לא משל המשמש תחתיו ותירצו בדוחק עיי"ש. ואי נימא דמה דקאמר ר' יוחנן דאם הביא הכהן שעבר עשירית האיפה משלו כשר דלאו דוקא עשירית האיפה רק הה"נ הפר אם הביא משלו כשר. א"כ מה הקשו התוס' הלא בש"ס שבועות יליף שם עוד מאשר לו השלישי לעיכובא דאפילו בדיעבד פסול אם הביא משל ציבור או משל אחיו הכהנים וא"כ שפיר נקט דייקא ולא משל אחיו הכהנים ולא קאמר רבותא דאפי' לא משל המשמש תחתיו כיון דמשל המשמש תחתיו אינו פסול בדיעבד ואף דר"י מיירי ביו"כ השני דהכהן הראשון כבר חזר לעבודתו והשני מקרי כהן שעבר והתוס' מיירי ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג דהכהן השני משמש תחתיו. אולם אי נימא דביו"כ השני דהכהן השני כבר עבר ואינו משמש אם הביא הפר משלו כשר כ"ש הוא דביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג והכהן השני משמש בודאי אם הביא הפר משלו כשר ולא קשיא כלל קושית התוס'. אלא ודאי דהתוס' הבינו ג"כ דכוונת ר' יוחנן הוא דדוקא עשירית האיפה אם הביא הכהן שעבר משלו כשר אבל הפר אם הביא הכהן שעבר משלו פסול ואפי' ביו"כ זה שאירע בו פסול לכ"ג ולכך הקשו שפיר קושיתם הנ"ל. וכיון שכן דאין לו לכ"ג מעלה יתירה מחבירו רק ביו"כ עם הפר ובשאר ימות השנה אין לו מעלה יתירה עם העשירית האיפה הלכך שפיר נקטה המתני' זו"ז שוים בעבודת יו"כ כי דוקא ביו"כ עובד ככ"ג דאז ליכא איבה וכאמור אבל בכל ימות השנה אינו עובד ככ"ג משום איבה וכר' יוסי:

והנה זה הוא דוקא לר' יוחנן דהוא סובר דמה דאין מושחין שנים הוא מפני איבה וא"כ מושחין הכהן השני שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול וכמש"ל וא"כ הוא מפרש המתני' דאין בין כהן המשמש כו' דהכוונה הוא דשוים הם לענין פר הבא על כל המצות ולא לענין עבודה לכן שפיר הוי מצי הוא לפרש מה דקתני זו"ז שוים בעבודת יו"כ דדוקא בעבודת יו"כ שוים אבל בעבודת שאר ימות השנה אינם שוים וכר' יוסי וכנ"ל. משא"כ המקשן דמוקי המתני' כר"מ הוא סובר דמה דאין מושחין שנים הוא לאו משום איבה רק גזה"כ הוא ולדידי' אין מושחין הכהן השני שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול וכמש"ל א"כ מוכרח הוא לפרש המתני' דאין בין כהן המשמש כו' כפשוטו היינו דזולת הפר יו"כ ועשירית האיפה שוים המה לכל דבריהם וכמש"ל וא"כ לדידי' צ"ל דמה דנקטה המתני' זו"ז שוים בעבודת יו"כ הוא לאו דוקא אלא דשוים הם גם בעבודת כל ימות השנה וכר"מ ודו"ק בכל זה.

[ואין להקשות לפי דברינו הנ"ל דהיכא דאית לי' לכ"ג הראשון מעלה יתירה ליכא איבה ולכן ביו"כ עובד השני ככ"ג אפי' לר' יוסי דאז אית לי' לכ"ג הראשון מעלה יתירה עם הפר וליכא איבה. א"כ הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דס"ל דאין מושחין הכהן השני אף דאירע פסול לכ"ג. וכן המקשן במגלה והוריות דמוקי המתני' כר"מ ס"ל כן וכמש"ל. איך יפרנסו הך דר' יוסי דאמר דאינו עובד ככ"ג מפני איבה, הרי גם בכל ימות השנה אית לי' לכ"ג הראשון מעלה יתירה מחבירו דהוא משוח וחבירו אינו משוח וליכא איבה. דז"א די"ל דבהא דהוא משוח לא חשיב מעלה יתירה כ"כ דלא יהא לו עי"ז איבה כיון דזה אינו ניכר]:

אמנם מה שכתבתי דלהת"כ דמה דאין מושחין שנים הוא משום גזה"כ אין מושחין הכהן שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול ולר' יוחנן דאמר בירושלמי הטעם דאין מושחין שנים מפני איבה מושחין הכהן השני שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול. שוב מצאתי להיפך מדברינו אלו:

והוא דהקרבן אהרן בת"כ שם מפרש הא דקתני אותו מושחין ואין מושחין שנים היינו דאין מושחין שני כהנים גדולים ביום אחד עיי"ש ומשמע דבב' ימים מושחין שנים. וא"כ אם אירע פסול לכ"ג מושחין השני שנתמנה תחתיו, והפני משה בירושלמי מגלה שם כתב בהדיא דלר' יוחנן דאמר הטעם מפני איבה אין מושחין השני אף דאירע פסול לכ"ג עיי"ש. וא"כ ליתא לתירוצינו הנ"ל, והן אמת דלפענ"ד יש לי להשיב על דבריהם. דהנה דברי הק"א תמוה דמנין לו לומר כן דדוקא ביום אחד אין מושחין שנים. ואי משום דכתיב ביום המשח אותו ודייק מתיבת ביום דדוקא ביום אחד אין מושחין הרי עיקר חסר מן הספר דהא הת"כ שם יליף הא דאין מושחין שנים רק מתיבת אותו ולא הביא כלל תיבת ביום להך דרשה. ומה גם דהא מן ביום יליף שם הת"כ דאין כ"ג נמשח אלא ביום. ועוד דהרי לפי דבריו יוצא דין חדש דאם נמשח הכ"ג ומת באותו יום או נולד לו באותו יום מום קבוע שאינו עובר ואינו ראוי להיות עוד כ"ג ג"כ אין מושחין השני באותו יום משום דאין מושחין שנים ביום אחד. והא לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים להזכיר דין זה. וגם דברי הפ"מ תמוה חדא דהא הוכחתי לעיל דכ"ז שלא שימש השני בכהונה גדולה ל"ש איבה. ועוד דהרי מה דילפינן מקרא דאותו מושחין ואין מושחין שנים לאו הילפותא היא דוקא על משיחה אלא גם על ריבוי בגדים דקפדה התורה ג"כ שמשעה שנגנז שמן המשחה ולא הי' רק מרובה בגדים אין עושין שנים בריבוי בגדים והא דנקט הת"כ משיחה הוא משום דהקרא מיירי בשעה שהיה שמן המשחה. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש הט"ו שכתב שם וז"ל אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת. ודבריו כובעים מהת"כ וכמ"ש הכ"מ שם, ומדקאמר אין ממנין ולא קאמר דוקא אין מושחין משמע דאפי' ריבויי בגדים אין ממנין שנים. וא"כ ר' יוחנן דקאמר הטעם משום איבה ע"כ קאי גם על ריבויי בגדים דאין ממנין שנים בריבוי בגדים משום איבה. וא"כ הא אם אירע פסול לכ"ג המרובה בגדים ממנין אחר תחתיו מרובה בגדים ואמרינן דעל היכא דאירע פסול לכ"ג לא קאמרה רחמנא דאין עושין שנים ואמאי בשעה שהי' שמן המשחה ואירע פסול לכ"ג נימא דע"ז קאמרה רחמנא דאין מושחין השני. ולפענ"ד נראה דכוונת הת"כ הוא דאין מושחין שנים היינו כדי שישמשו שניהם כאחת בכהונה גדולה ולאו דוקא על משיחה קפדה רחמנא רק אפי' על ריבוי בגדים וכמו שכתבתי בסמוך. ור' יוחנן מפרש הטעם דהוא משום איבה כדי שלא יהיו שונאים זה לזה וגם הת"כ ס"ל הך טעמא וא"כ אם אירע פסול לכ"ג ביו"כ דאינו יכול לעבוד עבודה או שבאותו יום שנתמנה להיות כ"ג מת או נולד לו מום קבוע שאינו עובר ואינו ראוי להיות עוד כ"ג ממנין כ"ג אחר בו ביום ומושחין אותו כנלע"ד. ועיין גם בשירי קרבן בירושלמי יומא שם דמבואר בדבריו ג"כ דאפי' לר' יוחנן דאמר הטעם דאין מושחין שנים משום איבה אם אירע פסול לכ"ג מושחין השני עיי"ש. ולפי"ז לא ידעתי מאין הוציאו הרמב"ן והריטב"א הנ"ל מה שכתבו דאם אירע פסול לכ"ג אין מושחין השני. וגם בלא"ה דבריהם תמוהים דהא בכל דוכתי' נקט הש"ס משוח שעבר ומשמע בהדיא דמושחין הכהן שנתמנה תחת הכ"ג שאירע בו פסול. ועיין גם בהריטב"א יומא דף י"ב שסותר דעת עצמו שכתב שם בהא דאמרינן בגמ' שם אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו והקשה הוא הלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה וי"ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה עיי"ש הרי סותר עצמו למ"ש בחידושיו למס' מכות הנ"ל דהכהן השני אין מושחין כלל אף בעת שהי' שמן המשחה. [ובדרך אגב אזכיר מה שראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב שכתב דאם אירע פסול לכ"ג ביו"כ אין מושחין השני שאין משיחתו דוחה לא שבת ולא יו"ט עיי"ש, ומדברי הריטב"א הנ"ל וכדברי הריטב"א כתבו גם התוס' ישנים יומא שם משמע בהדיא דמשיחה דוחה יו"כ דהא מה דאמרינן בגמרא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו מיירי דאירע בו פסול ביו"כ, ואי נימא דאין משיחה דוחה יו"כ א"כ מה קשיא להו להריטב"א ולהתו"י ומה תירצו דמיירי לאחר שנגנז שמן המשחה הלא אפי' אי מיירי בשעה שהי' שמן המשחה ל"ק כלל קושיתם כיון דאין מושחין אותו ביו"כ דאין משיחתו דוחה יו"כ. ואין לומר דכוונתם הוא דניכר במשיחתו שמשחו אותו קודם שאירע פסול בכ"ג דז"א דקודם שאירע פסול בכ"ג בודאי אין מושחין אותו, וכ"כ בהדיא הריטב"א שם דמכאן נשמע דאין מחנכין אותו במינוי כ"ג לעבוד עבודה עד שאירע פסול בכ"ג עיי"ש ובודאי ה"נ דאין מושחין אותו קודם שאירע פסול בכ"ג. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש הי"ג דמשיחה דוחה שבת דכתב שם דמשיחה לכ"ג צריך להיות ז' ימים יום אחר יום ע"ש ומשמע דצריך להיות ז' ימים רצופים בלי הפסק וע"כ דדוחה שבת. וגם קושיתו שהקשה הרמ"ע שם כבר דיברו בזה התוס' נזיר דף מ"ז ע"א ד"ה וכן משוח וגם המעיין בתוס' שם יראה דהרמ"ע לא יצא ידי חובתו בתירוצו לקושיתו עיי"ש היטב בתוס' והבן]. אמנם הלא גם לפי דברינו אלו ליתא לתירוצינו הנ"ל:

איברא נ"ל ליישב בסוגין הנ"ל ועד"א. והוא דהנה לפמש"ל דביו"כ דאית לי' לכ"ג הראשון מעלה יתירה מחבירו דהפר בא משלו גם ר' יוסי מודה דעובד ככ"ג כיון דאז ליכא איבה א"כ קשה מה פריך דמתני' אתיא כר"מ הרי המתני' בהוריות סיימה זו"ז שוים בעבודת יו"כ הרי נוכל לומר דמה דקתני זו"ז שוים בעבודת יו"כ פרושי קא מפרש והיינו דהמתני' גופה מפרש דמה דקתני אין בין כו' אלא פר יו"כ ועשירית האיפה דמשמע הא לשאר דברים הם שוים היינו דשוים הם בעבודת יו"כ אבל בעבודת שאר ימות השנה אינם שוים וכר' יוסי ז אמנם הא כבר העירותי לעיל דהרי גם בכל ימות השנה אית לי' מעלה יתירה עם עשירית האיפה דהכהן המשמש מביא עשירית האיפה של כל יום משלו וא"כ אמאי לר' יוסי אינו עובד ככ"ג משום איבה תרי גם בשאר ימות השנה ליכא איבה וכתבתי לתרץ כיון דאמר ר' יוחנן דבדיעבד אם הביא הכהן שעבר הפר משלו כשר שוב אין לו להכהן המשמש מעלה יתירה בכל ימות השנה עם עשירית האיפה ורק ביו"כ לבד שפיר אית לי' מעלה יתירה עם הפר דבפר ס"ל לר' יוחנן דאם הביא הכהן שעבר משלו פסול וא"כ שפיר איכא חילוק בין יו"כ לשאר ימות השנה. והנה. צריך לדעת החילוק דאמאי עשירית האיפה אם הביא הכהן שעבר משלו כשר והפר אם הביא הכהן שעבר משלו פסול ונ"ל עפ"י מה שהביאו התוס' מגלה שם בשם הירושלמי דאפי' ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג המשמש הפר בא משל זה שאירע בו פסול ולא משל הכהן שנתמנה תחתיו עיי"ש. וא"כ הרי לא זכה כלל הכהן שעבר בהבאת הפר להביא משלו אפי' ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג לכך שפיר ביו"כ השני שלא אירע פסול לכ"ג אם הביא הכהן שעבר הפר משלו פסול, משא"כ עשירית האיפה הרי ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג מביא הכהן השני המשמש אז שנתמנה תחתיו את עשירית האיפה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' תמידין ומוספין הלכה כ' דאם נטמא הכ"ג ומינו אחר תחתיו מביא השני עשרון מביתו ע"ש. ומקור הדין זה לא ציין הכ"מ אי' הוא ואנכי מצאתי ת"ל מקורו בירושלמי שקלים פ"ז ה"ג דאית' שם וז"ל לא סוף דבר שמת אלא אפי' נטמא ואפי' נדחה ממום ע"ש. ולכך שפיר אחר יו"כ שהראשון חוזר לעבודתו אף דאז צריך לכתחלה הכ"ג המשמש להביא עשירית האיפה משלו מ"מ אם הביאו הכהן שעבר משלו ג"כ כשר כיון דכבר זכה תוא ג"כ בהבאת עשירית האיפה ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג. אולם מה שהביאו התוס' בשם הירושלמי דאפי' ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג הפר בא משל זה שאירע בו פסול אין זה מוסכם מכל הפוסקים דהתו"י ביומא דף י"ב ד"ה שני כל עצות כהונה גדולה עליו הביאו בשם רבינו שהוא מפרש דברי הירושלמי להיפך דביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג הפר בא משל כהן השני שנתענה תחתיו עיי"ש. וא"כ לפי שיטת רבינו צ"ל גם בפר דאם הביא הכהן שעבר הפר משלו כשר כיון דכבר הי' לו זכות גם בהבאת הפר ביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג. ומעתה לפי"ז י"ל דר' יוחנן ס"ל כשיטת התוס' דביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג הפר בא משל זה שאירע בו פסול ולא משל כהן השני שנתמנה תחתיו ואם כן דוקא עשירית האיפה אם הביא הכהן שעבר משלו כשר כיון דכבר זכה בהבאת עשירית האיפה ביו"כ הראשון שהי' הוא אז משמש אבל הפר אם הביא הכהן שעבר משלו פסול כיון דבהבאת הפר לא זכה בו הכהן שעבר גם ביו"כ זה שהוא הי' משמש וא"כ הרי שפיר אית לי' להכהן הראשון מעלה יתירה מחבירו ביו"כ עם הפר ושפיר ס"ל דמודה ר' יוסי דביו"כ גם הכהן שעבר עובד ככ"ג ומפרש הא דקתני אין בין כו' אלא פר יו"כ ועשירית האיפה זו"ז שוים בעבודת יו"כ דהמתני' פירושי קא מפרש דמה דמשמע דזולת הפר יו"כ ועשירית האיפה הם שוים הוא רק בעבודת יו"כ אבל בשאר ימות השנה אינם שוים ואינו עובד השני ככ"ג בשאר ימות השנה דאז איכא איבה וכר' יוסי, משא"כ המקשן י"ל דהוא ס"ל כשיטת רבינו, דכוונת הירושלמי הוא דביו"כ זה שאירע פסול לכ"ג הפר בא משל השני, וא"כ לדידי' שוב צ"ל גם בפר אם תביא הכהן שעבר הפר משלו כשר וא"כ אין לו לכ"ג הראשון אפי' ביו"כ מעלה יתירה יותר מהכהן שעבר, וא"כ שייך איבה גם ביו"כ וא"כ אין לומר דכוונת המתני' דקתני אין בין כו' זו"ז שוים בעבודת יו"כ דקאי אליבא דר' יוסי ולחלק בין עבודת יו"כ לשאר כל ימות השנה כיון דבאמת אין חילוק לר' יוסי בין עבודת יו"כ לעבודת שאר ימות השנה דהא גם ביו"כ שייך איבה אע"כ דהמתני' קאי אליבא דר"מ ודו"ק:

עוד יש לישב בפשיטות עפ"י מ"ש הר"ש אלגאזי ביבין שמועת כלל ע"ז בשם הסמ"ג דשבקינן סתם מתני' ופסקינן כמעשה משום דמעשה רב עיי"ש. וא"כ שפיר פוסק ר' יוחנן כר' יוסי נגד סתם משנה כיון דר' יוסי הביא מעשה דבן אלם כוותי':

ומעתה אחרי שהעליתי תירוצים אחרים לתרץ קושית הכנ"י הנ"ל ומחמתם לא נסתר דברי מהראנ"ח הנ"ל שוב שפיר דברי מהראנ"ח שרירין וקיימין ועיין גם במהראנ"ח שם שהביא בשם מהרי"ק שכתב כדבריו לענין חזקת ישוב עיי"ש ודברי מהרי"ק הביא גם הרמ"א בחו"מ סי' קנ"ו. ושוב שפיר גם הרב הישיש אבד חזקתו ואינו יכול לחזור למתנתו לדחות את כ"ת:

ושוב ראיתי דאין אנו צריכין כלל לדון בנ"ד מכח יאוש ועפי"ד מהראנ"ח הנ"ל רק אף אי נימא דבנ"ד לא נתייאש הרב הישיש מלחזור למחנתו להשתמש בכתר הרבנות ג"כ אינו יכול לדחות את כ"ת דהא בהדיא כתבו התוס' נזיר דף מ"ז ע"א ד"ה וכן משוח דכ"ג שגלה ומינו אחר תחתיו ושימש כמה שנים אף ששב הראשון אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים עיי"ש, והה"נ בנ"ד כיון שכ"ת כבר שימש בכתר הרבנות בקהלתו ששה שנים שוב אין בכח הרב הישיש לדחות את כ"ת. והן אמת שראיתי בס' ברכת ראש על מס' נזיר שם שכתב דמ"ש התוס' דהראשון אינו חוזר לעבודתו ר"ל שיהי' חוזר לגמרי שיתא השני נדחה מפניו כדין מי שאירע לו קרי ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו לגמרי דשם מינותו להשני לפי שעה ליומו כו' אבל בכה"ג שכתבו התוס' דמינו לשני לחלוטין דהא אינם יודעים מתי יחזור הראשון וגם שימש כמה שנים יש לחוש גם לאיבה דשני ולהכי שניהם שוים דלשניהם יש דין כ"ג ואפ"ה המשוח שגלה עדיף בזה דמביא פר הבא על כל המצות אבל ליכא למימר שר"ל דראשון אינו חוזר כלל דא"כ למה משוח עדיף הא המרובה בגדים בר עבודה ומקריב חביתי כ"ג ואי מהא דמשוח מביא פר הבא על כל המצות הלא גם משוח שעבר מביא פר הבא על כל המצות ואפ"ה מרובה בגדים עדיף עכ"ל עיי"ש, ודבריו נכונים וגם אנכי מסברא דנפשאי אמרתי לפרש כן כוונת התוס', ולפי"ז לכאורה אין להביא ראי' מדברי התוס' הנ"ל לנ"ד רק לענין שכ"ת לא נדחה מפני תרב הישיש אבל הא הרב הישיש ג"כ יוכל לשמש שם בכתר הרבנות כמו כ"ת, אמנם נ"ל דדוקא בכהונה גדולה דשניהם יכולים לעבוד בכ"ג שפיר בכהאי גוונא לא נדחה הראשון מפני השני אבל בענין הוראה ורבנות דבקהלתו שא"א שיתנהגו שניהם ברבנות שפיר נדחה הרב הישיש מפני כ"ת. ותדע שכן הוא דהא פר יו"כ ועשירית האיפה של כל יום דא"א להביא שנים בודאי דמביא אותם הכ"ג השני ולא כ"ג הראשון ששב עגלות דאל"כ מה אמרינן שם דמשוח עדיף ממרובה בגדים כיון דמשוח מביא פר הבא על כל המצות הלא כיון דמיירי בכה"ג שפירשו התוס' דהמשוח גלה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים ואח"כ שב המשוח לביתו, ואי נימא דהמשוח ששב מגלות חוזר ועובד ככ"ג וגם מביא הפר יו"כ ועשירית האיפה הרי בודאי הוא עדיף אף לולא הא דמביא פר הבא על כל המצות ומה קאמר דמש"ה המשוח עדיף משום דמביא פר הבא על כל המצות אלא ודאי כמו שכתבתי דהכהן השני מביא הפר יו"כ ועשירית האיפה לכך שפיר אמרינן דאפ"ה המשוח עדיף משום דמביא פר הבא על כל המצות והוא פשוט וברור וה"נ בנ"ד דא"א שגם הרב הישיש ישמש בכתר הרבנות במחנתו לכן נדחה הוא לגמרי מפני כ"ת:

ולפי דברינו הנ"ל ליתא נמי לתירץ הא' של הכנ"י הנ"ל דהא לפי תירוצו שכתב דר' יוחנן מוקי המתני' דמגלה בנתייאש הראשון צ"ל דכוונת המתני' הוא דכשחוזר הראשון לעבודתו אח"כ. הוא מביא הפר יו"כ ועשירית האיפה דהא מה דקתני במתני' כהן המשמש היינו כהן הראשון והוא הכהן שנתייאש לפי פירושו של הכנ"י והכהן שעבר היינו הכהן השני ובזה קתני דהכהן המשמש מביא הפר יו"כ ועשירית האיפה ואמנם לפי הנ"ל ז"א דהא היכא דהכהן הראשון גלה ומינו אחר תחתיו ושימש השני כמה שנים וכששב הראשון לביתו נהי דחוזר לעבודתו אבל הפר יו"כ ועשירית האיפה מביא הכהן השני וכאמור. וא"כ ה"נ בנתייאש הראשון נהי דחוזר אח"כ לעבודתו אבל הפר יו"כ ועשירית האיפה בודאי מביא השני. ואין לומר דנתייאש עדיף מהיכא שגלה ושימש השני כמה שנים דאדרבה הסברא הוא דנתייאש גרע טפי מהיכא שגלה ושימש השני כמה שנים. וא"כ כ"ש הוא בנתייאש נהי דחוזר אח"כ לעבודתו מ"מ הפר יו"כ ועשירית האיפה מביא הכהן השני. ומה גם די"ל דגם מ"ש התוס' הנ"ל דהיכא שהראשון גלה ומינו אחר תחתיו ושימש כמה שנים השני הוא עיקר. כוונתם הוא ג"כ לדון בזה מטעם יאוש דכיון דגלה ושימש השני כמה שנים הוי כמו נתייאש לכן אבד חזקתו. ואם תרצה עי"ז לדחוק ולומר דכוונת הכנ"י הוא ג"כ דהכהן השני מביא הפר יו"כ ועשירית האיפה ומפרש הא דקתני במתני' כהן המשמש וכהן שעבר היינו דכהן השני מיקרי כהן המשמש וכהן הראשון שנתייאש מיקרי הכהן שעבר. אולם כיון שכן הרי לא נדחת כלל בתירוצו הא' דינו של מהראנ"ח הנ"ל דהא מה דכתב מהראנ"ח שם דאם נתייאש אבד חזקתו כתב זאת גבי חזקת מצוה והרי א"א שיעשו שניהם המצוה וא"כ שפיר השני שזכה בהמצות מכח יאוש שוב אין הראשון יכול לחזור ולזכות בו ג"כ כיון דזה דמי לפר יו"כ ועשירית האיפה דהיכא דנתייאש הראשון אף דחוזר אח"כ לעבודתו אפ"ת מביא הכהן השני הפר יו"כ ועשירית האיפה כיון דא"א שיביאו שניהם וכנ"ל

וטרם צאתי מלדבר כעת בענין זה לא אמנע מלרשום מה שיש להסתפק בהאי ענינא והוא עפמ"ש התוס' נזיר שהבאתי לעיל דהכהן שעבר אינו מתמנה תחת הראשון כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה. וא"כ בודאי אם אירע פסול בכ"ג שנית ביו"כ אחר ג"כ ממנין כהן אחר ולא הכהן שעבר שנתמנה אז ביו"כ הראשון שאירע פסול בכ"ג משום איבה וכמו כשיצא בגולה. והנה אמרינן בגמרא מודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ואיכא לספוקי בכה"ג היכא שאירע פסול בכ"ג ביו"כ ומינו אחר תחתיו ושוב אירע בו פסול שנית ביו"כ אחר הרי תו אין ממנין תחתיו הכהן שעבר שנתמנה ביו"כ הראשון משום איבת רק ממנין כהן אחר תחתיו ואחר יו"כ הרי הראשון חוזר לעבודתו והרי שניהם עוברים ואח"כ מת הכ"ג הראשון מי חוזר לעבודתו אי הכהן שעבר הראשון או הכהן שעבר השני:

ובפתחי ספרים ראיתי בספר ט"א במגלה דף ט' שכתב דאם אירע פסול בכ"ג שנית ביו"כ אחר ממנין הכהן שעבר דמת איבה שייך כאן כיון דאין כ"ג ראוי לעבוד בע"כ צריך אחר תחתיו עה לו אם זה משמש תחתיו או אחר ול"ש כאן איבה עיי"ש. ובמחכ"ת הי' בהעלם עיניו אז לפי שעה דברי התוס' נזיר הנ"ל דלפי"ד התוס' בודאי דאין ממנין הכהן שעבר כשאירע פסול לכ"ג שנית ביו"כ אחר וכמו שכתבתי דאין סברא כלל לחלק בין יצא בגולה לאירע פסול.. ובאמת אף לולא דברי התוס' אמרתי דבאירע בו פסול שנית ביו"כ אחר שייך איבה ואין ממנין הכהן שעבר משום איבה והוא עפ"י מה דאמרינן בגמרא ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ופריך פשיטא ומשני מתו דתימא דהו"ל צרה מחיים קמ"ל ופרש"י מהו דתימא דמשום איבה נפסל אף לאחר מיתת ראשון דאי אמרת ישמש אחריו הו"ל צרה מחיים דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש תחתיו קמ"ל דלא חיישינן עכ"ל. ונ"ל דמה דלא חיישינן לזה הוא משום דמיתה לא שכיח וכדאמרינן בגמרא שם בסמוך והלכך ודאי אינו מצפה כלל על מיתת הראשון. משא"כ טומאה הרי אמרינן שם דטומאה שכיח ואי נימא דאם אירע פסול בכ"ג שנית ביו"כ אחר ממנין הכהן שעבר הרי בזה שפיר שייך איבה דאמר זה מצפה מתי יארע בו פסול וישמש הוא תחתיו לכך שפיר ממנין כהן אחר אם אירע בו פסול שנית. [וא"ל דאמאי הו"ל איבה בכהן שעבר יותר מבכהן אחר שמתקינין תחתיו הלא גם בכהן אחר שמתקינין תחתיו שייך לומר דהוי איבה דאמר זה מצפה שיארע בו פסול כדי שישמש הוא תחתיו דהא יודע דאם יארע בו פסול בודאי ישמש הוא תחתיו. דז"א דכבר כתבתי לעיל דכשלא שימש השני עדיין בכהונה גדולה ל"ש איבה]. והן אמת דיש לפקפק בזה עפ"י מ"ש הרמב"ם בפהמ"ש ריש יומא דמה דאמרינן כאן דמיתה לא שכיח ר"ל שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקים עיי"ש. ומה שהביאו לזה לפרש כן נראה לי משום דהי' קשה לי' הא מצינו בש"ס כמה פעמים דמיתה שכיח לכן מפרש דכוונת הש"ס כאן הוא דמיתה פתאום לא שכיח [וכבר האריכו בזה הראשונים לחלק בחילוקים אחרים] וא"כ לפי"ז א"א לומר דסברת הש"ס מה דלא חיישינן לאיבה אם ישמש השני לאחר מיתת הראשון הוא כמו שכתבתי דהא שפיר שייך לומר דמצפה שימות הראשון. וא"כ כיון דבמיתה אף דמצפה שימות אפ"ה כשמת משמש השני אחריו ולא חיישינן לאיבה ממילא הה"נ בטומאה אף דמצפה שיארע בו פסול ל"ש איבה כשאירע בו פסול. אמנם אכתי י"ל דדוקא כשמת אין חוששין לאחר מיתה משום איבה ושפיר הכהן שעבר משמש אחריו אף דהי' מצפה על מיתתו משא"כ באירע בו פסול והוא רואה שהכהן שעבר משמש תחתיו שפיר יש לחוש לאיבה משום דהי' מצפה שיארע בו פסול לכן בודאי אין ממנין תחתיו הכהן שעבר. וכן מוכח בהדיא בש"ס סנהדרין דף י"ט ע"א דאם אירע פסול בכ"ג שנית ביו"כ אחר אין ממנין הכהן שעבר תחתיו דהא חשיב בגמרא משוח שעבר וסגן עיי"ש:

והרי אמרינן בנזיר דף מ"ז ועוד בכמה דוכתי' דלמה תיקנו סגן לכ"ג שאם אירע בו פסול הרי נכנס ומשמש תחתיו עיי"ש. וא"כ מדחשיב בסנהדרין שם משוח שעבר וסגן ע"כ דבפעם שנית שאירע פסול בכ"ג אין ממנין תחתיו הכהן שעבר דאל"כ למה צריך להיות עוד סגן כיון דאיכא המשוח שעבר, ושוב מצאתי מבואר כדברי הט"א בתוס' ישנים ביומא דף מ"ז ע"א שכתבו שם בהא דאמרינן שבעה בנים הי' לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה וז"ל כגון שאירע פסול באחד מהם ולא הי' אז אותו ששימש ראשון במקום כ"ג שם עכ"ל ומשמע בהדיא דאם הי' אז שם אותו ששימש ראשון במקום כ"ג הי' הוא נתמנה ג"כ פעם שנית. ולפי דבריהם לק"מ מש"ס סנהדרין הנ"ל די"ל דמה דחשיב שם בגמרא משוח שעבר וסגן מיירי היכא שהמשוח שעבר לא הי' יכול לשמש תחת הכ"ג כגון שהי' חולה או שלא הי' שם כלל לכן תיקנו סגן אחר ושפיר חשיב משוח שעבר וסגן ועיין בגמרא סנהדרין שם ותראה כי כנים דברינו אלו דשפיר יש לפרש כן. אך לפי"ז ג"כ יש להסתפק כנ"ל והיינו אם לא היה שם הכהן שעבר בשעה שאירע פסול פעם שנית בכ"ג ביו"כ אחר ונתמנה אחר תחתיו ואחר יו"כ הרי הראשון חוזר לעבודתו ושניהם עוברים ואח"כ מת הכ"ג הראשון מי חוזר לעבודתו אי הכהן שעבר הראשון או הכהן שעבר השני. ויש אתי אריכות דברים בזה ולישב בזה קושית הכנ"י הנ"ל הא דר' יוחנן פוסק כר' יוסי נגד סתם משנה ואין רצוני להאריך כעת יותר:

וזאת תורת העולה מכל דברינו הנ"ל שכת"ה זכה בכתר הרבנות במחנתו ואין ביד שום איש להורידו מכסאו והאל הטוב ירים קרנו מעלה מעלה וישפות לו שלום ושלוה באהלו וישב על כסאו בשלום כאות נפשי ונפש ידידו הדו"ש:

אמר המחבר תשובה זו הצעתי לפני כ"ק מו"ח הרב הגאון הצדיק מוה' יהושע הוורויטץ שליט"א אבד"ק דזיקוב. וזאת אשר השיב לי:

כבוד חתני הרב הגאון מוה'

מנשה אייכנשטיין נ"י.

(א) ע"ד טענה הראשונה שטען דאין להרב השני חזקה יען דנתן מעות להקהל מקור הדברים אלו הוא בש"ס סנהדרין דף ז' ובירושלמי סוף פ"ג דבכורים בש"ס דידן קאמר דהמתמנה בשביל עשרו על זה נאמר אלקי כסף כו' ולא מיירי שנתן מעות עבור זה גם לא מבואר שמה דמצוה לבזותו. אכן בירושלמי סוף פ"ג דבכורים איתא שם ר' מנא מיקל לאילין דמתמנה בכסף ר' אימי קרא עליהן אלקי כסף כו' א"ר יאשי' וטלית שעליו כמרדעת של חמור והרמב"ם ז"ל פ"ג מה' סנהדרין הביא שם ב' מימרות אלו של ש"ס דידן וירושלמי ע"ש. והלום ראיתי בת"ח בסנהדרין שם שכ' דהיינו דווקא בדלא גמיר ואין מעמידין אותו אלא בשביל עשרו לבד אבל אם הוא גמיר אלא דאיכא התם דגמיר טפי בכה"ג אינו עובר על איסור זה דלא תעשון אתי ולפע"ד הי' נראה דגם בכה"ג איכא איסורא והוא דבש"ס ברכות דף כ"ח בעובדא דתעבירו לר"ג ונשיאתו קאמר נוקמי לראב"ע דהוא חכם והוא עשיר כו' עשיר דאם אית לי' לפלוחי בי קיסר אף הוא אזל ופלח וצריך להבין דלמה האריך כ"כ בדברים לפרש המעלה של עשיר משום דאזל לפלוחי לבי קיסר דהלא בלא"ה איכא מעלה כיון דאין השכינה שורה אלא על חכם ועשיר כמאמרם ז"ל וכבר הרגיש בזה בס' סמיכות חכמים:

אמנם נראה דכיון דאף דיש מעלה דאין השכינה שורה אלא על חכם ועשיר עכ"ז אין למנות דיין בשביל עשרו דאיכא איסור משום לא תעשון אתי ולאשר ידעו כלם כי ראב"ע עשיר הוא לזאת חששו פן יחשדו העם אותם דממנים לראב"ע בשביל עשרו לבד ע"כ באו לפרש דאין ממנים אותם בשביל להחניף את העשיר רק דיכול לעשות טובות להעם בי קיסר ובכה"ג אין לאסור למנותו לנשיא ומזה ראי' דאף בת"ח כל היכא דאיכא עדיף מיני' איכא איסור דלא תעשון אתי דאל"כ איך יחשדו העם דעברו על לא תעשון אתי אחרי דכבר הגיד להם כי ראב"ע הוא ת"ח ושוב תקשה דלמה האריך לפרש הטעם דאזל לפלוחי בי קיסר אמנם באמת אין לבנות יסוד על דקדוק כזה להרוס את דברי הת"ח ומעתה לפי דברי הת"ח אמינא דה"ה למי שנותן ממון ג"כ ליכא איסורא כל היכא דגמיר אף דאיכא מי שעדיף מיני' כיון דמחד קרא דלא תעשון נפקא למי שנותן מעות ומי שנתמנה בשביל עשרו ומהיכי תיתי לחלק ביניהם. ומהירושלמי דבכורים מוכח כן דעל הא דנתמנה בשביל שנתן מעות תרגם ר' יעקב איש כפר נבורייא הוי אומר לעץ הקיצה כו', וכל רוח אין בקרבו לא חכים כלום כו' וש"ס דידן בסנהדרין הביאו זאת על דיין דאוקמי בי נשיאה דלא גמיר הרי דגם במי שנתן מעות להתמנות ליכא איסור רק היכא דלא גמיר כלל:

אפס ראיתי להב"ח בחו"מ סי' ח' שם דכ' דהא דאיכא איסורא היכא דנתמנה בשביל עשרו זהו כשלא גמיר משא"כ כשגמיר אבל כשנתן מעות כדי שיתמנה גם כשהוא גמיר וליכא עדיף מיני' אסור והוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל דעל מי שנתן מעות נקט כל דיין כו' והמתמנה בשביל עשרו לא נקט כל כו' רק בשביל עשרו לבד ע"ש. ולפע"ד עפר אני תחת כפות רגלי הב"ח ובכל זאת הפריז פה על המדה אחרי דבירושלמי שהבאתי דדרש על דיין שנתן מעות האי קרא הוי אומר לעץ הקיצה כו' וסיים לא חכים כלום משמע דכל איסור בזה הוא רק היכא דלא גמיר ובאמת אין מהרמב"ם ז"ל ראי' כלל דאין כוונת הרמב"ם ז"ל בהא דנקט כל דיין לכלול גם הת"ח ובזה דנקט בראשונה בשביל עשרו לבד למעט כשהוא ת"ח רק דזה המתמנה בשביל עשרו איכא איסור אף כשלא נתן מעות ובזה שנתן מעות איכא איסור אף שלא הניח לעצמו כלום ואינו עשיר רק איזה סך שהיה לו נתן בשביל שיתמנה לדיין ע"כ נקט תחלה בשביל עשרו לבד ובא למעט שלא נתן מעות עבור זה רק העם בחרו בו ויכירו לו פנים בשביל חשיבתו שהוא עשיר בכל זאת איכא איסור ואח"ז קאמר כל דיין כו' היינו אף שאינו עשיר והעם לא יכירו לו פנים בשביל חשיבות עשרו רק מכח זה שנתן מעות נ"כ אסורא אבל רבינו ז"ל לא רמז בזה מאומה מענין אם הוא ת"ח אי לא וממילא שפיר י"ל דכמו בשביל עשרו כל שהוא ת"ח וגמיר ליכא איסורא כדברי הת"ח ה"ה היכא שנתן מעות דדא ודא אחת היא ומחד קרא ילפינן תרווי'. וראיתי בס' אילת אהבים להגאון מהר"ל תאומים במס' ברכות דף כ"ח שכ' דלכך אזל ראב"ע ואימלך בדביתהו יען דהאי דאית לי' לפלוחי בי קיסר הי' צריך לפזר הון רב עבור זה וכה"ג בעניני ממון צריך למלוך באשתו כמו דאז"ל איתתא גוצא גחין ולחיש לה ע"ש הרי דנשיאתו של ראב"ע הי' בא מכח שביכולתו לפזר ממון הרבה עבור הצבור בי קיסר ותקשה דאיך מותר לראב"ע לתת המעות עבור שיקבלו לנשיא וע"כ כדברינו דאם הוא ת"ח וגמיר ל"ל מידי:

אכן הראי' שהביא הב"ח שם מהך דיבמות דף ס"א דקאמר ר"י קטיר קאי חזינא על יהושע בן גמלא דנתן מעות לינאי המלך אף דיב"ג תי' ראוי להיות כ"ג ועכ"ז קראו קשר של רשעים לכאורה היא ראיה עצומה. ומ"ש כבוד חתני נ"י דנעלם מעיני הב"ח דברי התוס' ב"ב דף כ"א בד"ה זכור כו' דהטעם כיון דהיו חשובים ממנו אם כי במח"כ נעלם מעיני הב"ח דברי התוס' אלו דהוא הביא ראי' לדבריו דאף היכא דליכא דעדיף מיני' אסור, מהך דיב"ג ולפי דברי התוס' שם הי' הרבה חשובים ממנו בכל זאת עכ"פ נדחה דברי במ"ש דכמו דבשביל עשרו כל היכא שהוא גמיר אף דאיכא עדיף מיני' ליכא איסור כדברי הת"ח כמו כן היכא שנתן מעות ומהך דיהושע בן גמלא ראי' דאיכא איסור אף דראוי לאותו איצטלא כל היכא דאיכא דעדיף מיני':

איברא באמת מהך דיב"ג אין ראי' כלל וכמ"ש כבוד חתני נ"י ויפה כתב. וגם אני אומר מטעם אחר דאין ראי' והוא דכבר העיר בתוס' ובריטב"א ב"ב שם דאיך קראו בש"ס יבמות קשר של רשעים על יב"ג ובש"ס ב"ב קאמר שם ברם זכור אותו האיש לטוב הרי דהי' צדיק וגם בש"ס יומא דף ל"ז ול"ח קאמר עליו זכר צדיק לברכה לזאת יש מקום לומר דהאי דש"ס יבמות לא קאי על יהושע בן גמלא רק על ינאי המלך ויועציו לאשר ינאי המלך הי' כהן גדול וביזה הכהונה גדולה בשביל ממון שקיבל ומכר את הכהונה גדולה ליב"ג ואף דכ' התוס' יבמות שם דעובדא זו דיב"ג לא היה בינאי המלך זה שהי' כ"ג דאל"כ איך מכר הכ"ג ליב"ג. אמנם באמת לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דלפי המבואר בסה"ד שם לא הי' רק תרי הנקראים בשם ינאי אחר ינאי זה שהי' נקרא יוחנן והורקנס שנעשה לסוף צדוקי ואחד בנו אלכסנדר הנקרא ג"כ הורקנס וינאי ושניהם היו כהנים גדולים כמבואר בסה"ד שם ג"א תתכ"ה בשם ספר ש"צ דחשיב כל כהנים גדולים של בית שני ונחשב שניהם לכ"ג וגם הורקנס השלישי בנו של ינאי השני הי' ג"כ כ"ג ע"ש וע"כ צ"ל כן דהא כל אלו הנקראים בשם ינאי היו ממלכי החשמנאים ומלכי החשמנאים כולם היו כ"ג ועיין תוס' רי"ד ביומא דף ט' שהקשה מדוע לא חשיב הכ"ג של חשמנאים דהרי כלם הי' כ"ג ע"ש [ועיין רמב"ן עה"ת מה שהאריך דנענשו מלכי החשמנאים בשביל שהי' כ"ג ומלכים יחד] ועיין מהרש"א בח"א גיטין דף נ"ו בד"ה הוי ובד"ה כל דהבא כו' שהאריך בדברי התוס' אלו וכיון שכן ע"כ עובדא זו דיב"ג הי' או בזמן ינאי הראשון ומכר את הכ"ג ליב"ג אחר שנעשה צדוקי או בזמן ינאי השני שהיה ג"כ כ"ג וע"כ קראו שפיר על ינאי ויועציו קשר של רשעים לאשר ביזה את הכ"ג דמכר בשביל ממון שקיבל והא דקראו בש"ס יומא דף ט' לכהנים של בית שני בשם רשעים זהו משום דלא הי' ראוים לכך אבל יב"ג דהי' צדיק ות"ח כמבואר בש"ס ב"ב והי' ראוי לאותו איצטלא לא נקרא בשם רשע ובש"ס יבמות שם קאי על ינאי המלך ויועציו וכמ"ש והא דפריך בש"ס יומא דף י"ח דכשלא למד מי מוקמינין ומשני בב"ש ומייתי מהך דיב"ג אין הכונה דיב"ג לא למד דבאמת בש"ס ב"ב הנ"ל מבואר ההיפך רק דקאי התם על שאר הכהנים של ב"ש אלא דמייתי ראי' דבב"ש לא הי' נתמנים כולם רק ע"י ממון שנתנו ועל זה מביא ראי' מיב"ג דחזינן מזה דנתמנו בשביל מעות וז"ב:

ובלא"ה אין מקום לומר דהש"ס ביבמות שם דקראו קשר של רשעים קאי על יב"ג דהרי האיסור זה ילפינן מן קרא דלא תעשון אתי וא"כ אף א"נ דאיסור זה חל גם על האיש שנתן מעות ולאו דווקא על המקבל ממנו רק על שניהם הוא האיסור עכ"ז הלא מבואר בש"ס שבת דף ק"כ דכל היכא דכ' בקרא לא תעשון גרמא שרי ובמקום אחר הארכתי בזה בהא דקאמר הש"ס בר"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו והקשו בתוס' מכח אמירה לעכו"ם וכתבתי דאמירה לעכו"ם בשאר איסורין מלבד בשבת אין האיסור רק מכח גרמא ולכך בע"ז דאיסור הוא מקרא דלא תעשון אין אסור בגרמא והארכתי בזה ואכמ"ל. וכיון שכן הרי בש"ס לא מצינו רק דמרתא בת בייתוס אעייל זאת עבורו אבל יב"ג בעצמו לא נתן המעות ואף דבגרמתו נעשה זאת עכ"ז בזה דהאיסור הוא מקרא דלא תעשון גרמא שרי וא"ל דבישראל שייך משום שליחות ודווקא בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אתינן לה רק מכח הגרמה דאמירה לעכו"ם משא"כ בישראל דז"א דהא אשלד"ע ואף לפי"מ שאכתוב לקמן דאיסור זה דנתן מעות הוא רק מתורת אסמכתא ואיסורו רק מדרבנן עכ"ז גם בדרבנן שייך אשלד"ע כנודע ועיין מל"מ בה' רוצח וע"כ דהאי קשר של רשעים לא קאי על ריב"ג [הן אמת כי יש לדון בזה ולומר דל"ש אשלד"ע אחרי דנאמר בקרא בלשון אלקי זהב לא תעשון לכם משח:

דאסרה התורה בפירוש גם שלא יעשה ע"י אחרים ע"כ ל"ש אשלד"ע וכן משמע מדברי הלח"מ בפ"ג מה' עכו"ם ומשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ה וצ"ע]:

ומעתה אין ראי' כלל לדברי הב"ח והדרינן לדברינו דכל היכא דהוא ת"ח וגמיר ליכא איסור כשנתן מעות כמו היכא דנתמנה בשביל עשרו וכמש"ל וממילא בנ"ד דהרב הוא ת"ח וראוי לאותו איצטלא א"כ לא מיבעי' אם לא הי' שם בעיר מאן דעדיף מיני' בודאי ליכא איסור אף גם אם הי' שם מאן דעדיף מיני' ג"כ ליכא איסורא וכמ"ש וגם המהרש"א בח"א סנהדרין דף ז' שהביא כבוד חתני צעק על אלו הרבנים וסיים בלשונו דנתמנה בכסף ואין לו ריח תורה הרי כמ"ש ועיין כתנות אור להגאון בעל פמ"א בריש פ' שופטים ומשמע ג"כ כדברי ועיין אבות דר"נ פ' ל"ו דחשיב אלו שאין לתם חלק לעוה"ב ואחד מהם דיין שבעירו וצריך ביאור וכבר האריך בזה בשו"ת יעב"ץ ולדעתי י"ל דמיירי בדיין שאינו גמיר ולכך אינו ראוי לשום עיר רק לעירו לבד נתקבל בשביל מעות שנתן וזו דיין לעירו דווקא אולם כ"ז דאינו גמיר ואין ראוי רק לעיר זה שקיבלו המעות משא"כ כשגמיר והוא ת"ח וכמ"ש ובפרט ברבני זמנינו לפי"מ שהאריך בשו"ת ח"ס דזהו עבדות ולא שררות ולכך אין לכתוב בכתב הרבנות רק על ג' שנים ובכה"ג ליכא כלל שום איסור דהרי הלימוד הוא מן לא תעשון אלקי וברבנות כזה הנקרא בשם עבדות לא נופל לשון אלקי וכי אסור לאיש לתת איזה סך לאדון שיקנה אותו לעבד והרי הוא עושה זאת עבור פרנסתו וכל איסור זה דלא תעשון אתי מיירי רק היכא דכוונתו להיות ראש ונשיא להשתרר על העם ולא נצרך לפרנסתו משא"כ אם יודע בנפשו דבמעט מעות אשר ת"י אין לאל ידו לכלכל ב"ב ונתן זה המעות להקהל למען יתנו לו שכר וקצבה הרי הוא כעבד וכפועל ובודאי דאין שום איסור ומדברי המהרש"א בח"א בסנהדרין שהבאתי לעיל משמע כן דכ' בלשונו שם דאינו אלא עבדות כו' ור"י בן גודגדא משום פרנסתו עכ"ל, ועיין בח"א סוטה דף מ' בד"ה ותו כו' ע"ש. והרי להשתמש בכתרה של תורה בודאי איסור חמור הוא ובכל זאת מצינו במדרש תנחומא פי תרומה בהאי תלמיד שטבע ספינתו שהלך לדרוש כדי שיקחו לו לרב למען יפרנס א"ע ע"ש. וע"כ באם כוונתו עבור פרנסתו להחיות את נפשו אין איסור אף להשתמש בכתרה של תורה ואף דאמרו ז"ל ולא קרדום לחפור כבר האריך בשו"ת התשב"ץ ח"א מן סי' קמ"ב עד סי' קמ"ט לישב זאת וערך מערכה נגד הרמב"ם ואחד מן ראיותיו הוא ג"כ מיששכר וזבולן דאמרו ז"ל יששכר לומד תורה וזבולן מפרנס ליששכר ולפע"ד מהך דיששכר וזבולן יש ראי' דלאו דוקא שמוטל על העם לתמוך ת"ח לצרכי פרנסתם רק גם להעשירם דתרי התרגום בפ' ויחי מתרגם על יששכר חמור גרם עתיר בנכסין וצריך להבין דהא יששכר אינו עתיר בנכסין כי יושב באהלו של תורה וזבולון הוא המפרנס אותו וא"ל דכוונת התרגום עתיר בנכסין היינו בד"ת דז"א דהא בש"ס ב"ק דף י"ז דרש על מי שיושב ועוסק בתורה דנוחל נחלה כיששכר והביא רש"י ז"ל על זה דברי התרגום אלו ושם א"א לומר דקאי בד"ת דהרי בלא"ה הוא יושב ועוסק בתורה וע"כ עתיר בנכסין פירושו כפשטא ושפיר קשה. וע"כ דהאי דיששכר עתיר בנכסין הוא בשביל שזבולון נותן לו ומעשיר ליששכר ומוכח דמותר לת"ח ליקח. אף יותר מכדי פרנסתו ועיין ש"ס. ב"ב דף קמ"ה ע"ב דדריש עתיר בנכסין אלו בעלי אגדה ואולי לזה כיון התרגום וצ"ע ועיין בס' תדב"א על פסוק הלא פרוס לרעב לחמיך שמותר לחכם להתפרנס מתורתו כדי שיהי' ביכולתו ללמוד מתוך עושר ע"ש עכ"פ חזינן ממדרש תנחומא הנ"ל דבאם צריך לפרנסתו יוכל בתחלה לילך ולדרוש בתורה ע"מ שיתן לו פרנסתו ואם להשתמש בכתרה של תורה דאיסור גדול הוא התירו לצורך פרנסתו מכש"כ דמותר לתת להקהל איזה סך ע"מ שיפרנסו ועיין בס' עמודי שש להגאון בעל כלי יקר במאמר הדין פ' י"ד דכ' דכל איסור זה דסמכו על לא תעשון אתי היינו כשרוצה בהתמנות רק בשביל גסות רוח וכ"כ בספרו כלי יקר פ' יתרו. ובמאמר הדין סוף פ' ט"ז סיים כל משכיל כו' ואינו צריך לכך ימנע עצמו מלהתמנות עכ"ל הרי כמ"ש דאינו איסור כשעושה בשביל צרכי פרנסתו וכל איסור זה דלא תעשון אתי דסמכו על מי שנתן מעות מיירי כשרוצה בשביל גסות הרוח להשתרר על העם.

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה