אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן ז

סימן ו

(א) סעיף א הרי זה פסול לדון. בכנה"ג תקשה לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד הרבה מהראשונים דשמעי' ואבטליון הם. עצמם היו גרים א"כ איך נתמנה שמעי' לנשיא ואבטליון לאב"ד ומה שמתרץ שם הכנה"ג קושיא זו עיין בתומים שמגמגם עליו. ועיין מזה בסדר הדורות ערך שמעי' ואנכי מצאתי וראיתי לחד מהראשונים שהעיר בקושיא זו ומתרץ על נכון והוא הר"מ מקוצי והובא בפירוש ריב"א עה"ת הנדפס עם פירוש מבעלי התוס' עה"ת והוא בפרשת משפטים הקשה שם הר"מ מקוצי דלמה לי קרא דלפניהם למעוטי עכו"ם תא אפי' גרים פסולים לדון, ותירץ דהא דגר פסול לדון היינו היכא שיש ישראל שיודעים לדון אבל היכא שאין ישראל לא ותדע שהרי שמעי' ואבטליון גרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא הי' בישראל חשוב כמותם עכ"ל ועיין בספר דורש לציון סוף דרוש ג' מ"ש בקושיא זו.

(ב) שם באותו סעיף וגר דן את חבירו הגר. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל עיין ד"מ שכתב במרדכי פ' מצות חליצה משמע דהיינו דוקא בלי כפיי' ומשמעות זה לא מצאתי שם במרדכי כו'. ועיין בקצה"ח שהביא דברי הסמ"ע וכתב על זה וז"ל אך בהגהות מרדכי פ' מצות חליצה כתב בהדיא וז"ל גר דן את חבירו היינו דוקא בלי כפי' ולזה כיון הד"מ ומשה אמת עכ"ל. ונראה מדברי הקצה"ח דהוא הבין דדעת הסמ"ע הוא דהד"מ כיוון לדברי המרדכי פ' מ"ח לכן השיג עליו דבמרדכי לא משמע כן והוא הראה לדעת דהד"מ כיוון לדברי הגהות מרדכי. אולם אנכי לא מצאתי במרדכי שם שום רמז כלל מזה כ"א בהגהות מרדכי וגם בהגהות מרדכי לא מצאתי כהלשון שהביא הקצה"ח אלא דשם כתב הגהמ"ר וז"ל גר פסול אפי' לחליצת גרים ובממון כשר לדון בלא כפי' עכ"ל. ונ"ל דהד"מ וגם הסמ"ע שניהם כיוונו לדברי הגהות מרדכי האלו אלא דהר"מ למד דמלת גרים שנקט הגהמ"ר לענין חליצה קאי גם על מ"ש אח"כ ובממון כשר לדון בלא כפי' והיינו כשדן את חבירו הגר אינו כשר כ"א בלא כפי'. והסמ"ע למד דמלת גרים שכתב הגהמ"ר לענין חליצה לא קאי על מ"ש אח"כ ובממון כשר לדון בלא כפי' אלא ע"ש דכשר לדון בלא כפי' כוונתו הוא דוקא כשדן לישראל אבל לגר חבירו שפיר כשר לדון אפי' בכפי'. ובאמת ליכא הוכחה כלל מלשון הגהמ"ר כדעת הד"מ כיון דדוקא לענין חליצה שכתב הגהמ"ר דפסול אפי' לחליצת גרים שפיר צריך לנקוט גרים לרבותא אבל מ"ש לענין דין דכשר בלא בפי' שפיר י"ל דכוונתו הוא דוקא כשדן לישראל אבל כשדן לגר חבירו כשר אפי' בכפי'. ועיין גם בב"ח שהביא דברי הגהמ"ר שהבאתי וכתב לפרש כדעת הסמ"ע וסיים וז"ל וא"כ גר דן את חבירו אפי' בכפי' ודלא כדמשמע לכאורה מלשון הגהמ"ר דלגר חבירו אינו דן אלא בלא כפי' עכ"ל ורצונו בזה לאפוקי מדעת הד"מ שהבין דכוונת הגהמ"ר הוא דלגר חבירו אינו דן אלא בלא כפי'. והוא כמו שכתבתי:

(ג) סעיף ב. אבל הסומא בשתי עיניו פסול עיין בקצה"ח ובנתיבות מה שהקשו על הנמוק"י פרק אד"מ, ועיין מזה ביש"ש יבמות ר"פ עצות חליצה ובריטב"א יבמות שם עיי"ש. וקשיא לי לשיטת הריטב"א שם וסייעתו דמלעיני הזקנים לא ממעטינן רק סומא בשתי עיניו א"כ מה קאמר בגמרא, שם דר' יהודה נפקא לי' הדיוטות מדאיצטריך לעיני למעוטי סומין הלא לר"י אף אי נימא דחליצה כשר בהדיוטות ג"כ קשה לר"י לשיטתו דאמאי אצטריך לעיני למעט סומין הרי ר' יהודה ס"ל בב"ק דף פ"ז ע"א דסומא פטור מכל הדינים שבתורה. וא"כ ממילא סומא אינו יכול לדון כיון דאין דנין אותו ומטעם התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים וכדאמרינן בסנהדרין דף י"ח ע"א גבי כ"ג. וא"כ ה"כ דפסול סומא גבי חליצה דחליצה. הוי כמו דין וכדאמרינן ביבמות דף ק"ד ע"א בפלוגתא דר"א ורבנן ול"ל קרא דלעיני למיפסל סומין. אמנם א"ש עפ"י מ"ש התוס' בסנהדרין שם ד"ה והא אין מושיבין כו' גבי מלך דמה דאינו דן מטעם דלא קרינן בי' התקוששו וקושו היינו דוקא לבדו אבל עם אחרים מצי דן כיון דאין הדין נגמר על פיו עיי"ש. וא"כ לר"י דאמר סומא פטור מכל הדינים שבתורה ולכן גם הוא אינו יכול לדון לאחרים מטעם התקוששו וקושו זהו דוקא לבדו אבל עם אחרים רשאי לדון וכמ"ש התוס'. וכיון שכן שפיר אצטריך קרא דלעיני למעט סומין בחליצה אפי' לר"י והיינו אפי' אם רק אחד מן הדיינים הוא סומא דאז ל"ש לפסלו מטעם התקוששו וקושו. עוד י"ל דלא דמי כלל סומא לכ"ג דדוקא כ"ג הרי הוא מחויב בכל הדינים ורק דאין בכחינו לדון אותו שפיר שייך גבי' לומר קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים וגם הוא אינו יכול לדון לאחרים. משא"כ סומא דהוא פטור מכל הדינים הרי ל"ש גבי' לומר קשט עצמך דהא אינו מחויב כלל וא"כ שפיר הוא יכול לדון לאחרים אף דאין דנין אותו וז"פ וברור איברא אכתי קשה קושיתינו הנ"ל עפ"י מה שמפרש הראב"ד והובא באספ"ז ב"ק שם הא דאמר ר"י סומא פטור מכל דינים שבתורה וז"ל שאינו דן ואין דנין אותו עיי"ש. ותנח מ"ש שאינו דן לכאורה צ"ע דהרי מהלשון דקאמר ר"י דפטור מכל דינים משמע רק דאין דנין אותו. אולם דבריו נכונים כי מקומו מוכרע הוא דכוונת ר"י הוא גם לענין שאינו דן דהא ר"י יליף שם דסומא פטור מכל דינים מקרא דושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם עיי"ש וכתב האספ"ז שם בשם תוס' הרא"ש וז"ל אע"ג דהאי קרא בדיינים כתיב מסתבר לי' לפטור סומא אף מלהיות כדון עיי"ש. הרי דמהקרא אין למילף רק לענין שאינו יכול לדון לאחרים דהא קרא בדיינים משתעי רק דמסתבר לי' למילף גם לפטרו מלהיות נדון והלכך שפיר מפרש הראב"ד גם שאינו דן. וא"כ כיון דר"י יליף מקרא דושפטו העדה גם לענין שסומא פסול לדון שוב קשה קושיתינו הנ"ל דל"ל לר"י הקרא דלעיני למעט סומין בחליצה וצ"ע:

(ד) סעיף ז ברמ"א המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו כו', הד"מ הוציא דין יה מש"ס קדושין דף ע' מעובדא דההוא גברא דאמר מאן יהודה בר שויסקאל כו' עיי"ש ועיין בסמ"ע ובטו"ז מה שכתבו בזה.. ועיין בתומים שכתב דאין ראי' מהתם דאם נדהו בשביל כבודו דיכול לדונו עיי"ש. ועיין גם בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט שהאריך מאד בדין זה והעלה ג"כ דאין ראי' כלל מהתם לדינא דהרמ"א:

(ה) סעיף יב בני העיר שנגנב ס"ת שלהם כו'. בש"ס ב"ב דף מ"ג ע"א פריך וכי מסלק נפשי' מיני' מי מסתלק והתניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר כו' ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו ופרשב"ם וז"ל יכתבו דו"ד אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם עיי"ש. והקשה הקצה"ח בסוף סי' ל"ז הא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו וה"ה למכרו ולהפקיר. וא"כ האיך יכולין לסלק מיני' ואע"ג דיקנו מידם לא מהני כיון דאינו ברשותו ותירץ דאפשר דקושית הש"ס וליסלקו היינו שיתנו אותו להגנב ולגנב ודאי מהני הנתינה אע"ג דלאחר אינו יכול ליתן אלא דמפירוש הרשב"ם לא משמע הכי שכ' ויקנו מידם ואי, לגנב לא בעי קנין דזוכה בדיבור כיון שהוא תחת ידו ועוד דהגנב לא ירצה במתנה זו כדי דלא להוי סהדי עלי' זת"ד הקצה"ח. [קושיא זו הקשה גם הגאון רע"א בהגהותיו בש"ס ב"ב שם וכתב דהאריך בזה בתשובה ובקשתי בתשובותיו ולא מצאתי] והנה מ"ש דהגנב לא ירצה במתנה זו. עיין במח"א הל' זכי' מהפקר סי' י"א שנסתפק במוחל לחבירו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו מה דינו וכתב שדבר זה במחלוקת שנוי' לדעת התוס' והרשב"א דמחילה לא הוי הקנאה אלא סילוק בעלמא מהני המחילה ולדעת הריטב"א דמחילה הוי הקנאה לא מהני המחילה בע"כ כיון שלא רצה לזכות בו ושוב כתב שם וז"ל מיהו עדיין איכא למימר דכל כה"ג דהוי הקנאה דממילא אפי' בע"כ של לוה מהני עכ"ל. וביאור דבריו בזה דדוקא היכא דבעינן קנין שפיר לא מהני בע"כ של המקבל משא"כ במחילה נהי דהוי הקנאה אבל הרי הוא הקנאה דממילא דהא א"צ קנין וכדקיי"ל בסי' י"ב ובסי' רמ"א לכן מהני אפי' בע"כ של המקבל, וא"כ ה"כ כשנותן במתנה להגנב עצמו הרי א"צ קנין ורק בדיבור בעלמא סגי וכמ"ש הקצה"ח שפיר מהני אפי' בע"כ של הגנב. אך בגוף תירוצו שכתב דכוונת הש"ס דיסלקו ויתנו אותו לגנב ולגנב ודאי מהני הנתינה. יש לפקפק דיש בידי להביא ראי' דגם להגנב ולגזלן אינו יכול ליתן במתנה מהא דאיתא בירושלמי סוכה פ"ד ה"ב עלה דתני במתני' כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מידן וסודרין אותן על גג האיצטבה כו' ומלמדין אותן לומר כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ואיתא בגמרא ר' יעקב דרומייא בעי מתני' דלא כר' דוסא דר"ד אמר בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים הרי הוא הפקר ר' יודא אומר לעתותי ערב, ופירש הפ"מ שם דר"י בעי דאי נימא דמה דקתני ומלמדין אותן לומר כו' היינו אף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול ליתן במתנה א"כ מתני' הוא דלא כר"ד דאמר דאינו יכול להפקיר לאחר שיצא מרשותו עיי"ש, ואי נימא דדוקא לאחרים אינו יכול הנגזל ליתן אבל לגזלן עצמו יכול ליתן א"כ מה קאמר דמתני' לא אתיא כר"ד הלא ר"ד לא קאמר רק בהפקר דלא מהני ברשא"ב דהתם בעי לפטרן ממעשר וצריך לומר לשון הפקר וכמ"ש התוס' ב"ק דף ס"ט. והפקר שאני כיון דבעינן שיהא הפקר לכל וכל זמן שהוא ביד הגזלן הרי אינו יכול להפקיר לאחרים כמו דא"י ליתן במתנה לאחרים לכן שפיר לא מהני ההפקר משא"כ המתני' שם דמיירי שנותן במתנה להגזלן עצמו שהלולב בידו שפיר גם ר"ד מודה דיכול ליתן לו במתנה אף דאינו ברשותו. אלא ודאי דכל זמן שהגזלה הוא ביד הגזלן אין חילוק בין לתת לאחרים ובין לתת להגזלן עצמו ומ"ד דאינו יכול ליתן הגזילה לאחרים סובר דה"נ א"י ליתן להגזלן עצמו ושפיר קאמר דמתני' דלא כר"ד:

אמנם ראיתי באב"מ סי' כ"ח ס"ק י"ג שהביא ראי' דיכול למחול וליתן להגזלן עצמו מהא דאמרינן דקידשה בגזל דידה ואמרה הן או דשדיך מתחלה מקודשת משום דאחילתי' גבי' ע"כ דיכול ליתן לגזלן עצמו עיי"ש. וכן מבואר בב"ש סי' כ"ח ס"ק ט"ז ועיין גם בב"ש סי' ל"א סק"א שהביא בשם הריטב"א דאם קדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקדושין מאותה שעה עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דיכול הנגזל להקנות לגזלן עצמו ועיין מזה גם במקנה בק"א סי' כ"ח סעיף ה' וכן החליטו הרבה אחרונים ובאמת דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש עד"א ולא כפירוש הפ"מ והוא עפ"י מה דאיתא בש"ס דידן בב"ק דף ס"ט דר"ד דס"ל דצריך שיאמר בשחרית כל שילקטו עניים כו' ס"ל יש ברירה ור"י, דס"ל דצריך שיאמר לעתותי ערב כל הנלקט ס"ל אין ברירה עיי"ש, וא"כ אם כוונת המתני' הוא דלאחר שהגיע לולבו לאחר אמר כן כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ע"כ דאין ברירה וא"כ מתני' דלא כר"ד. ועיין גם בהגהות גליון הש"ס בירושלמי שם מהגאון רמ"ז שהוא מפרש ג"כ דברי הירושלמי על דרך זה רק הוא מהפך הגרסא דצ"ל ר"ד אומר לעתותי ערב. והוא סובב שם לפי פירוש הק"ע שם דמתני' מיירי דקודם שהגיע לולב ליד אחר אומר כל עי שיגיע לולבי בידו כו' לכן מהפך הגרסא אבל לפי פירוש הפ"מ דמתני' מיירי לאחר שכבר הגיע לולבו ליד אחר אומר כל מי שהגיע כו' שפיר יש לפרש דכוונת הירושלמי הוא לענין ברירה אפי' לפי הגירסא שהוא בירושלמי שלפנינו דר"ד אומר בשחרית צריך אדם לומר כו' וכמ"ש ולפי"ז אזדא לראיתינו הנ"ל דבאמת גם ר"ד ס"ל דיכול ליתן הגזילה לגזלן עצמו ומה דקאמר בירושלמי דמתני' דלא כר"ד הוא מטעם. אחר דמחולקים הם בענין ברירה דהיכא דצריך לדון מטעם ברירה. ס"ל להמתני' דאין ברירה וצריך לומר כן לאחר שכבר הגיע הלולב לאחר ור"ד ס"ל יש ברירה ומהני אפילו קודם שהגיע הלולב לאחר:

אכן ראיתי במקור חיים סי' תנ"ד שכתב בהא שכתב המג"א שם כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו בשעת טחינה או אפי' כל מי שיגיע קמחי או מצתי לידו יהא שלו במתנה. ודין זה נובע מהא דתנינן גבי לולב במשנה דסוכה הנ"ל וכמ"ש הגמ"יי והובא בב"י. וכתב הוא דל"ש בזה לומר אין ברירה דדוקא במקום דא"א להדבר לחול באותו פעם שיתברר וכגון גבי שילקטו עניים דאחר שבא לידם א"א להפקיר מטעם גזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו ברשותו ואז צ"ל דוקא דהוברר הדבר למפרע להכי אמרינן אין ברירה משא"כ הכא דאף אחר שנתברר יכול להקנותו כיון שלא נתכוין לגזלו והרי הוא כפקדון ביד חבירו ובמקום דיכול להקנותו לכשיתברר יכול להתנות אף לקנות למפרע עיי"ש. ולפי דבריו ליתא לפירושינו הנ"ל לדברי הירושלמי דהא התם גבי לולב כ"ע מודים דיש ברירה דהא הך דלולב היינו הך דמצה. אמנם לא ידעתי איך יפרנס לפי דבריו דברי הירושלמי הנ"ל דהרי לפי דבריו לא יתכן לא פירושינו הנ"ל ולא פירוש הפ"מ הנ"ל דהא מה דכתב דבזה ל"ש לומר אין ברירה הוא משום דבזה יכול להקנותו גם אח"כ כיון דלא נתכווין לגזלו ול"ד למה שילקטו עניים דהוי גזל בידם וא"א להפקיר וא"כ מה קאמר ר"י בירושלמי דמתני' לא כר"ד הלא גם ר"ד מודה בזה דיכול להקנות אח"כ למי שהלולב בידו כיון דלא נתכווין לגזלו, וממילא נמי בזה כ"ע מודים דיש ברירה וכמו במצה וליתא לא לפירושינו ולא לפירוש הפ"מ הנ"ל. והן אמת דלהמקו"ח לשיטתו א"ש דהוא ס"ל דגם להגזלן עצמו אינו יכול להקנות וכמ"ש שם וז"ל אם נתכווין חבירו שהגיע קמחו לידו לגזול דאז שוב א"י להקנותו במתנה כו' לפי שאינו ברשותו עיי"ש. והנה ר' יעקב בירושלמי שם דבעי דמתני' דלא כר"ד הי' סבור דהתם גבי לולב ג"כ הוי גזל וכדמוכח שם בירושלמי ממה דפריך עוד דמתני' דלא כחכמים דתמן אומרים שאין הפקר אונסין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין והכא את אמר הפקר אונסין הפקר עיי"ש ובק"ע ובפ"מ שם. ומשמע מזה דר"י הי' סבור דגם התם גבי לולב הוי גזל. וא"כ שפיר אינו יכול להקנותו אח"כ במתנה ושוב שפיר קאמר דמתני' לא כר"ד והיינו או כפי' הפ"מ הנ"ל דלר"ד אינו יכול ליתן במתנה לאחר שהגיע הלולב ליד אחר כיון דאינו ברשותו. או כפירושינו הנ"ל דלר"ד יש ברירה ולהמתני' אין ברירה. אולם אכתי קשה לפי שיטת הפוסקים שהבאתי לעיל דלהגזלן עצמו יכול להקנות וכ"כ הבעל מקו"ח בעצמו בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז ובסי' ר"ה ס"ק י"ד. א"כ אי נימא כסברת המקו"ח דהיכא דיכול להקנותו גם אח"כ ל"ש אין ברירה. שוב א"א לפרש דברי הירושלמי הנ"ל לא כפירוש הפ"מ ולא כפירושינו וכאמור:

ובאמת אף לולא דברי המקו"ח הנ"ל ליתא לפירושינו לדברי הירושלמי עפ"י מ"ש המהרי"ט ח"ב החו"מ סי' כ"ג דבאומר כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ל"ש לומר אין ברירה כיון שאינו מזכהו אלא לאחר שיגיע לידו עיי"ש ועיין מזה בקצה"ח סי' ס"א. ומעתה שוב יש סתירה מדברי הירושלמי הנ"ל לשיטת הפוסקים דלגזלן עצמו יכול ליתן במתנה וצ"ע. ולא נפניתי כעת לעיין בזה כי בלא"ה לא עלתה ארוכה בתירץ הקצה"ח לקושיתו הנ"ל לפי פירוש הרשב"ם שכתב ויקנו מידם דע"כ לא מיירי שנותן לגנב עצמו דא"כ למה צריך קנין וכמ"ש הקצה"ח:

וקושית הקצה"ח אמרתי לישב עפ"י מ"ש האספ"ז ב"ק דף ל"ג בשם הרמ"ה והרא"ש עיי"ש ויען שראיתי שכבר קדמני בזה חד מהאחרונים לזאת מנעתי מלכתבו. עוד נלפע"ד דאין כאן קושיא כלל דהנה מ"ש הרשב"ם ויקנו מידם כוונתו הוא שיקנו מידם על הסילוק שמסלקו א"ע מהס"ת שאומר דו"ד אין לי על ס"ת זה. ואין כוונתו להקנות הס"ת להגנב או לאחרים. וכן נמי מה דאמרינן בב"ב שם גבי שותפין בשדה דקנו מידו מיירי נמי שקנו מידו על הסילוק ולא שמקנה לו השדה ואומר יהא שלך ועיין בהרמב"ן בחדושיו שם והובא גם במהרש"א שם וסילוק שפיר מהני. אף בדבר שאיני ברשותו וכמ"ש המרדכי ר"פ הכותב בשם תשובת מוהר"מ והובא ברמ"א סי' ר"ט ס"ח דיכול לסלק עצמו מדשלב"ל עיי"ש. והה"נ מדשא"ב יכול לסלק עצמו כי דשלב"ל ודשא"ב עולים בקנה אחד וחד דינא אית להו ואדרבה דשא"ב עדיף טפי מדשל"בל וכמבואר בפלתי בה' תולעים בסי' פ"ד סק"ב. וגם מוהר"מ בתשובה שם דמיירי לענין אם יכולה האשה לסלק עצמה מהבית שיקנה בעלה וכתב דמהני הסילוק הרי לא מחלק בין אם הבית לא הי' אז בעולם ובין אם כבר הי' הבית בעולם רק שאינו ברשותו ומשמע דלעולם מהני הסילוק וכן כראה נמי דיכול לסלק עצמו מדשא"ב מהא דאמרינן ר"פ הכותב נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה. ומזה הביא מוהר"מ שם ראי' דמהני סילוק בדשלב"ל. והרי התם הנחלה היא בעולם רק אינה ברשותו. וע"כ דגם בדשא"ב מהני סילוק והפוסקים לא דקרקו בלשונם בין דשלב"ל לדשא"ב ולפעמים נקטו הלשון דשלב"ל על דשא"ב:

ועיין גם בירושלמי ר"פ הכותב דאיתא שם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ועיין ברא"ש ר"פ הכותב שמפרש דברי הירושלמי דמיירי היכא דכתב לה אחר נשואין דכיון דידו כידה אין הסילוק מועיל לדבר שאינו ברשותו אבל בכתב לה בעודה ארוסה מהני הסילוק אפי' לנכסים שנפלו לה אח"כ משנשאת עיי"ש ועיין גם באספ"ז פ' האשה שנפלו דף ע"ח ע"ב סוף ד"ה כמאן מ"ש בשם הריב"ש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל לדעת הרמב"ן עיי"ש. הרי בהדיא דמהני סילוק בדשא"ב ורק בנשואה לא מהני כיון דידו כידה. וטיין מזה גם באב"מ סי' צ"ב סק"ו מ"ש על דברי המשל"מ פכ"ג מה"א עיי"ש. וא"כ שפיר הכא בנגנב ס"ת מהני סילוק אף דאינו ברשותו ואפי' לפמ"ש הרשב"א בתשובה והר"ן ר"פ הכותב והובא ברמ"א באע"ז סי' צ"ב דדוקא בכותב לה בעודה ארוסה דאית. לי' שייכות בנכסים מהני סילוק אבל קודם אירוסין דלית לי' שייכות בגווייהו לא מהני סילוק ואפי' ע"י קנין וכמ"ש החמ"ח שם מ"מ הכא בגנב ס"ת הרי שפיר אית לי' להנגנב שייכות בו דהא שלו הוא ושפיר מהני סילוק אליבא דכ"ע. ומהאי טעמא דהס"ת חשוב שלו לכן כתב הרשב"ם דבעינן שיקנו מידם כיון דבדבר שכבר זכה בו והוא שלו לא מהני סילוק בלא קנין וכדאמרינן בב"ב שם גבי שותפין בשדה וכן אמרינן בר"פ הכותב גבי סילוק בנשואה דבעינן קנין:

וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' קנ"ח שכתב דסילוק לא מהני בדשא"ב והביא גם בשם מהרי"ט ח"ב מאע"ז סי' מ' שכתב כן להדיא דלא מהני סילוק והפקר בדשא"ב. ונפלאתי מאוד דבשלמא מ"ש דהפקר לא מהני בדשא"ב זה ניחא דכבר נתווכחו רבים וגם שלמים אי מהני הפקר בדשא"ב ורבים החליטו דלא מהני הפקר בדשא"ב. אבל מ"ש דסילוק לא מהני בדשא"ב הוא תמוה דהלא סילוק מהני בדשא"ב וכמש"ל אמנם עיינתי במהרי"ט שם וראיתי שכתב וז"ל ועוד דשושנה זו לא היתה אז בעולם בשעת התנאי שהפקיר סבלונות ולא חל עלי' שם הפקר דאין אדם מפקיר דשא"ב כי היכי דאין אדם מקנה דשלב"ל כו' וכי אמרינן ר"פ הכותב דמצי מסתלק מנכסי אשתו ואפי' מנכסים שעדיין לא נפלו לה היינו בכותב לה בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בה כו' וכיון דבשעת כניסתה לחופה לא זכה הבעל בירושתה תו לא זכה במה דנפלו לה אבל א"א להסתלק ולהפקיר דשא"ב לאחר שיבא ברשותו עכ"ל הרי שסיים מהרי"ט אבל א"א להסתלק ולהפקיר דשא"ב לאחר שיבא ברשותו ודקדק לכתוב תיבות אלו "לאחר שיבא ברשותו" ונ"ל דכוונתו בזה לחלק דמה דמהני סילוק הוא רק היכא דהדבר הוא ברשותו ומסלק רשותו מני' או אפי' היכא דהדבר עדיין אינו ברשותו רק יש לו זכות שיבא לרשותו יוכל לסלק אותו זכות שלא יבא לרשותו כלל וכגון בכותב לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי בנכסיך דיש לו זכות לזכות בנכסי' אחר הנשואין מסלק זכותו שלא יזכה בהם וממילא אינו זוכה בהם אח"כ ואינם באים כלל לרשותו משא"כ היכא דהדבר עדיין אינו ברשותו ומסלק עצמו על לאחר שיבא ברשותו הרי כל זמן שאינו ברשותו ל"ש סילוק כלל כיון דסילוק אינו אלא הפקעת רשות והא אינו ברשותו והזכות שלא יבא לרשותו הרי אינו מסלק דהא רצונו שיבא לרשותו ואח"כ כשבא לרשותו הרי אז שוב לא סילק עצמו מחדש ובזה כתב מהרי"ט דלא מהני הסילוק כן נ"ל בדעת מהרי"ט:

ועפי"ז ניחא נמי מה שראיתי במח"א הלכות זכי' מתפקר סוף סי' ז' שכתב וז"ל וכבר כתבתי דאין הפקר מועיל בדשא"ב וכ"כ מהרי"ק בשורש ג' ודלא כמהרי"ט בתשובה ח"א עכ"ל ומבואר מדבריו דדעת המהרי"ט בח"א היא דהפקר מהני בדשא"ב. וצ"ע דהלא מהרי"ט בח"ב בסי' הנ"ל כתב גם בהפקר דלא מהני בדשא"ב וא"כ סותר דעת עצמו. ולפי מה שביארתי כוונת מהרי"ט ח"ב הנ"ל מ"ש לענין סילוק א"ש דהא גם בהפקר לא קאמר המהרי"ט בח"ב שם דלא מהני בדשא"ב רק היכא שהוא מפקיר על לאחר שיבא ברשותו וכמו שכתב בלשונו א"א להסתלק ולהפקיר דשא"ב לאחר שיבא ברשותו' ובכה"ג שפיר ס"ל למהרי"ט דלא מהני הפקר וכמו בסילוק כיון דגם הפקר אינו אלא הפקעת רשות וכמ"ש מהרי"ט שם וכ"ז שאינו ברשותו ל"ש הפקר ולאחר שבא לרשותו צריך הפקר מחדש אבל כשאינו ברשותו ומפקיר וע"י התפקר לא יבא כלל תו לרשותו בזה ס"ל למהרי"ט דמהני ההפקר אף דאינו ברשותו [ואף דמהרי"ט שם מתחלה כתב סתם דאין אדם מפקיר דשא"ב כי היכי דאין אדם מקנה דשלב"ל וכמו שהבאתי לשונו למעלה אמנם י"ל דכוונתו היא רק היכא שמפקיר על לאחר שיבא ברשותו וכמו שסיים אח"כ] ובאמת נלע"ד דגם המח"א שכתב דמהרי"ט בח"א ס"ל דהפקר מהני בדשא"ב כיוון לדברי מהרי"ט ח"ב הנ"ל ומ"ש שם המח"א ח"א ט"ס היא וצ"ל ח"ב כי לא מצאתי כלל במהרי"ט ח"א שיכתוב דמהני הפקר בדשא"ב ובודאי כיוון לדברי מהרי"ט ח"ב הנ"ל ומזה שפיר הוציא המח"א דס"ל למהרי"ט דהפקר מהני בדשא"ב וכמו שכתבתי. ולכאורה רציתי לומר דהמח"א כיוון למ"ש מהרי"ט ח"א סי' פ"ה ת"ל ואם תי' מפקירין כדין באפי תלתא כו' שכמה בני אדם יש להם נכסים אצל אחרים וחובות אצל בני אדם וכשהוא מפקיר נכסיו לאחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו וזכה בהם הנפקד או הלוה כו' ואם חוזר ולוקחם ממנו גזל הוא בידו עכ"ל ולדברי מהרי"ט האלו כיוון המח"א במ"ש דהמהרי"ט ס"ל דמהני הפקר בדשא"ב דהא פקדון ומלוה אינו ברשותו הוא ואפ"ה כתב מהרי"ט בזה דמהני הפקר. אכן אחר העיון קצת ראיתי דזה לא ניתן להאמר דהמח"א הוציא מדברי מהרי"ט אלו דס"ל דמהני הפקר בדשא"ב דהא אף דלא מהני הפקר בדשא"ב מ"מ בפקדון ומלוה מהני הפקר דלא מבעיא פקדון בודאי מהני הפקר אליבא דכ"ע דהא פקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' הוא ויכול להקנותו לאחר וכדקי"ל בסי' רי"א אך במלות אי מהני הפקר תלי' בפלוגתת הבעהמ"א והרמב"ן במלחמות בפ' שור שנגח דו"ה דעת הבעהמ"א היא דמלוה כשאין הלוה מסרב ליתנו הוי ברשותו ויכול להקדישו ודעת הרמב"ן היא דאף כשאין הלוה מסרב ליתנו ג"כ הוי דשא"ב כיון דמלוה להוצאה ניתנה עיי"ש. וא"כ ת"נ לענין הפקר לדעת הבעהמ"א מהני הפקר בחוב ולדעת הרמב"ן לא מהני וא"כ אין להוציא מדברי המהרי"ט ח"א הנ"ל דס"ל דמהני הפקר בדשא"ב ובודאי כיוון לדברי מהרי"ט ח"ב הנ"ל וכמו שכתבתי:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה