אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן ה
(א) סעיף א' אסור לדון בשבת ויו"ט. בש"ס ביצה דף ל"ו תנינן במתני' ואלו הן משום רשות לא דנין כו'. ופריך בגמרא והא מצוה קעביד. לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' ועיין בתוס' שם שכתבו דלפרש"י דהקושיא הוא דאמאי קא חשיב לא דנין בין הנך דרשות יוכל להיות דאפי' דליכא עדיף מיני' אסור לדון. והקשו מהא דתנינן בפ' אד"מ לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ומפרש בגמרא הטעם דהיכי לעביד לדייניה במעלי שבתא ולגמור דיני' בשבתא ולקטלי' בשבתא הא אין רציחה דוחה שבת ולא קאמר משום דאין דנין בשבת. הרי משמע דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מינייהו שפיר דנין. ור"ת פירש דהקושיא הוא למה באמת אסור לדון הא מצוה הוא ומשני דאיכא דעדיף מיני'. אבל אי ליכא עדיף מיני' באמת מותר עיי"ש. וראיתי בס' שמחת יו"ט על מס' ביצה מהגאון מפלאצק שהקשה לשיטת הר"ת דד"מ דנין סנהדרין בשבת כיון דליכא עדיף מינייהו. וד"נ אין דנין סנהדרין בשבת כיון דאין רציחה דוחה שבת א"כ קשה ליחשוב המתני' בפ' אד"מ במה בין דין ד"מ לד"נ גם הך מלתא דד"מ דנין סנהדרין בשבת וד"כ אין דנין סנהדרין בשבת והניח בצ"ע עיי"ש, ולכאורה אמרתי דקושיא זו מעיקרא ליתא דהא טעמא דאין רציחה דוחה שבת ל"ש רק כשתחלת דין הוא בע"ש והוא משום דאין גומרין את דינו לחוב בו ביום אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות. לכן א"א להתחיל לדון בע"ש ולגמור לחוב בשבת כיון דאין רציחה דוחה שבת. אבל להתחיל לדון בשבת הרי גמר דין לחוב צריך להיות ביום המחרת בחד בשבתא וא"כ הרי ל"ש הטעם דאין רציחה דוחה שבת ושפיר מותר לדון:
וא"כ לק"מ קושית הגאון הנ"ל דהא להתחיל לדון בשבת הרי ליכא חילוק בין ד"מ לד"נ וגם ד"נ מותר להתחיל לדון בשבת ואי לגמור הדין בשבת הרי באמת זה תני במתני' דאיכא חילוק בין ד"מ לד"נ דד"נ אסור להתחיל בע"ש כיון דאסור לגמור בשבת ומשמע. אבל ד"מ מותר לגמור הדין בשבת. אמנם אחרי שובי אמרתי דבאמת כוונת הגאון הנ"ל בקושיתו הוא על גמר דין דליחשוב המתני' דבד"מ גומרין את הדין בשבת וקושיתו נכונה היא דהא באמת ממה דקתני גבי ד"נ דאין דנין בע"ש משום דאסור לגמור דינו בשבת אין ראי' מזה דבד"מ מותר לגמור הדין בשבת די"ל דגם ד"מ אסור לגמור הדין בשבת ודוקא לענין ע"ש הוא דאיכא חילוק בין ד"מ לד"נ דד"נ כיון דא"א לגמור הדין לחוב בע"ש לכן אסור לדון בע"ש משא"כ ד"מ דגומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה לכן מותר לדון בע"ש. אבל בשבת אסור לדון גם ד"מ. וא"כ שפיר קשה דהו"ל להמתני' ליחשוב בהדיא דד"מ סנהדרין מותר לגמור הדין בשבת וד"נ אפי' סנהדרין אסור:
והנה קושיא זו יש להקשות גם לשיטת רש"י. והוא דהנה מה דד"מ אין דנין בשבת ויו"ט לרש"י בין היכא דאיכא עדיף מיני' ובין היכא דליכא עדיף מיני'. ולר"ת דוקא היכא דאיכא עדיף מיני'. אינו רק מדרבנן משום גזירה שמא יכתבו הפס"ד וכדאמרינן בגמרא שם. אבל מדאורייתא לעולם דנין ד"מ בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע. וא"כ גם לרש"י ז"ל קשה דהו"ל להמתני' בסנהדרין שם ליחשוב גם הך מילתא דד"מ גומרין את הדין בשבת והיינו מדאו' וד"נ אין גומרין את הדין בשבת ואפי' מדאו' כיון דאין רציחה דוחה שבת. ואין לומר דכיון דעכ"פ מדרבנן אין דנין ד"מ בשבת לכן לא קא חשיב. דז"א והוא עפ"י מה דאיתא בירושלמי סנהדרין שם ר' חזקי' בשם ר"א אסור לדון ד"מ בע"ש. ופריך הדא מתני' פליגי לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ד"נ. הא ד"מ דנין, ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה. ומפרש הסמ"ג והובא גם בב"י שבמשנה מדבר מדבר תורה שדנין אבל מדברי סופרים אין דנין עיי"ש. וכן כתב גם בנמוק"י פ' אד"מ. הרי מה דחשיב במתני' לענין לדון בע"ש ועיו"ט דד"נ אין דנין בע"ש ועיו"ט וד"ע דנין בע"ש ועיו"ט ג"כ אינו אלא מדאו'. אבל מדרבנן גם ד"מ אין דנין בע"ש ועיו"ט. וא"כ שפיר קשה דהו"ל ליחשוב גם הך מלתא דד"מ סנהדרין דנין בשבת ויו"ט וד"נ אפי' סנהדרין אין גומרין את הדין בשבת ויו"ט. ואף דמדרבנן גם ד"מ אין דנין בשבת ויו"ט מ"מ ליחשוב וכמו דחשיב החילוק שבין ד"מ לד"נ לענין לדון בע"ש ועיו"ט. אמנם נ"ל ליישב:
והוא דהנה יש להקשות דמה פריך בירושלמי הנ"ל על ר"א ממתני' דד"מ מותר לדון בע"ש ועיו"ט הלא כד מעיינין במתני' יל"ד דבכל הנך דלעיל שם במתני' חשיב המשנה בהדיא ההפרש שבין ד"מ לד"נ ולענין לדון בע"ש ועיו"ט קתני לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט וקאי על ד"נ. ולא סיימה נמי דד"מ דנין בע"ש ובעיו"ט וע"כ צ"ל משום דד"מ ג"כ אסור לדון בע"ש ועיו"ט עכ"פ מדרבנן וכדאמר ר"א בירושלמי הנ"ל לכן לא קא חשיב. ומה דנקט המתני' דד"נ אסור לדון בע"ש ועיו"ט הוא משום דבא להשמיענו דד"נ אסור לדון בע"ש ועיו"ט אפי' מדאורייתא כיון דאין רציחה דוחה שבת:
וא"כ מה פריך על ר"א הרי אדרבה ממתני' יש סייעתא לר"א. אולם הדבר נכון דבאמת ממה דלא סיימה המתני' דד"מ מותר לדון בע"ש ועי"ט אין ראי' דגם ד"מ אסור לדון עכ"פ מדרבנן כיון דזה דד"מ מותר לדון בע"ש ועיו"ט לא צריכה המתני' להשמיענו דהא מקרא מלא הוא דכתיב ושפטו את העם בכל עת והיינו דדנין בכל יום וכ"כ הרמב"ם פי"א. מה' סנהדרין ה"ג. ורק ד"נ דאין דנין בע"ש ועיו"ט שפיר צריכה המתני' להשמיענו כדי לאפוקי מקרא דושפטו את העם בכל עת. וא"כ שפיר פריך הירושלמי על ר"א ממתני' דמשמע דד"מ דנין בע"ש ועיו"ט. וכיון שכן לק"מ קושית הגאון הנ"ל והוא דהא עיקר הקושיא אינו רק מה דלא חשיב המתני' דד"מ גומרין הדין בשבת ויו"ט והיינו לרש"י גומרין הדין מדאורייתא בין היכא דאיכא עדיף מיני' ובין היכא דליכא עדיף מיני' ולר"ת סנהדרין דליכא עדיף מינייהו גומרין הדין בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן. אבל הא לא קשה דליחשוב המתני' דד"נ אין גומרין הדין בשבת ויו"ט דהא מה דתני במתני' דד"נ אין דנין בע"ש ועיו"ט הוא משום דאין גומרין את הדין בשבת ויו"ט וכדמפרש בגמרא בסנהדרין שם. וא"כ כיון דהקושיא אינו רק מה דלא חשיב המתני' דד"מ גומרין את הדין בשבת א"ש לפי הנ"ל דל"מ לשיטת רש"י בודאי לא קשה דהו"ל להמתני' ליחשוב דד"מ דנין בשבת ויו"ט מדאורייתא דהא כיון דהמתני' לא חשיב בהדיא דד"מ אין דנין בשבת ויו"ט ממילא ידעינן דמדאורייתא דנין ד"מ בשבת ויו"ט דהא בהדיא כתיב בקרא ושפטו את העם בכל עת אך אפי' לשיטת הר"ת דסנהדרין מותר לדון בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן ג"כ ל"ק דליחשוב המתני' דסנהדרין מותר לדון ד"מ בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן. דלמה צריכה ליחשוב זאת דהרי ידעינן ההפרש בזה בין ד"מ לד"נ דד"מ מותר לדון בשבת ויו"ט מהקרא דושפטו את העם בכל עת. ואדרבה מהקרא נשמע דכל הדיינים מותרים לדון ד"מ בשבת ויו"ט ולאו דוקא סנהדרין. ואי דליתני דדוקא סנהדרין מותרין לדון ד"מ בשבת ויו"ט כדי שיהא נשמע דאבל דיינים אחרים דאיכא עדיף מנייהו אסורין לדון ד"מ בשבת ויו"ט. הרי זה אינו בכלל ההפרש שבין ד"מ לד"נ כיון דגם ד"נ אסור לדון בשבת ויו"ט והמתני' לא חשיב שם רק ההפרש שבין ד"מ לד"נ דבזה מותר ובזה אסור והבן היטב כי נכון הוא:
ושוב מצאתי וראיתי בשעה"מ פכ"ג מה' שבת שכתב דתחלת דין ד"נ גם הר"ת מודה דאסור לדון בשבת ויו"ט כיון דא"א בלא כתיבת דברי המזכין ודברי המחייבין. ור"ת לא קאמר רק לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזרה שמא יכתבו ובסנהדרין לא גזרו עיי"ש. וא"כ שוב שפיר יש להקשות קושית הגאון מפלאצק הנ"ל גם לענין תחלת דין דליחשוב המתני' בפאד"מ דסנהדרין מותרין לדון ד"מ בשבת ויו"ט אפי' תחלת דין. אך באמת בתירוצינו הנ"ל מיושב גם לענין תחלת דין וכמובן. ולא אכחד דלכאורה צ"ע דאיך נוכל לומר דהר"ת לא קאמר רק לענין גמר דין דלא גזרו שמא יכתבו דהלא התוס' שם כתבו לתרץ שיטת רש"י שלא תקשי מפאד"מ דאמרינן הטעם משום דאין רציחה דוחה שבת ולא קאמר משום דאין דנין בשבת כיון דטעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום שמא יכתוב והתם בפאד"מ דכבר ישבו בדין וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למגזר עיי"ש:
ואי נימא דגם הר"ת דקאמר דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו ל"ח שמא יכתבו בד"נ הוא רק בגמר דין א"כ ע"כ צ"ל דרש"י דס"ל דגם בסנהדרין דליכא עדיף מינייהו חיישינן שמא יכתבו בד"נ היינו בגמר דין וא"כ מאי תירצו התוס' אליבא דפרש"י דכיון דהתם כבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למיגזר עוד, שמא יכתבו הרי אכתי לרש"י ז"ל שייך למיגזר עוד שמא יכתבו בגמר דין. אלא ודאי דבגמר דין בד"נ ל"ש לחוש כלל שמא יכתבו כיון דבגמר דין בד"נ ליכא כתיבת כלל וא"צ לכתוב הפס"ד בד"נ ורק בד"מ איכא כתיבה בגמר דין דצריך לכתוב הפס"ד לבעלי דינין לכן בד"מ שפיר חיישינן גם. בגמר דין שמא יכתבו הפס"ד וכמ"ש רש"י בביצה שם. אבל בד"נ אין לחוש כלל שמא יכתבו בגמר דין כיון דא"צ כתיבה כלל. וא"כ ע"כ צ"ל דרש"י ור"ת פליגי בד"נ לענין תחלת דין דרש"י סובר דבתחלת דין בד"נ שייך למיגזר שמא יכתבו והר"ת סובר דלא גזרינן בד"נ שמא יכתבו כיון דד"נ דנין סנהדרין ובסנהדרין דליכא. עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו. אמנם באמת דברי השעה"מ נאמרים בצדק דבודאי א"א לומר דהר"ת ס"ל דסנהדרין מותרין לדון תחלת דין ד"נ בשבת ויו"ט דהא בעי כתיבה דא"א בלא כתיבת דברי המזכין ודברי המחייבין וכדתנן בסנהדרין דף ל"ו ע"ב. וא"כ בודאי אסור לדון תחלת דין ד"נ בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע כיון דלאו הוא מטעם גזירה שמא יכתוב רק משום דבעי כתיבה וא"א בלא כתיבה והא אסור לכתוב בשבת ויו"ט ועיין גם במהרש"א בסנהדרין דף ל"ה בתוס' ד"ה ולגמרי' דמבואר שם כן עיי"ש. אך מה שהקשיתי מהתוס' הנ"ל אחר העיון לק"מ והוא דהנה צריך להבין מאי הקשו התוס' על רש"י מפאד"מ הלא טעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום דשמא יכתוב והרי התם ל"ש שמא יכתבו כיון דכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש וכמ"ש התוס' בתירוצם. וא"כ דקארי להו מאי קארי להו וכי לא ידעו דטעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום דשמא יכתוב והתם כבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין וצ"ל דמתחלה הי' ס"ל להתוס' דגם בגמר דין בד"נ יש לחוש שמא יכתבו אף דכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין לכן שפיר הקשו על רש"י מפאד"מ. וא"כ שפיר י"ל דמה שהביאו התוס' שם מיד אחר קושיתם על רש"י בשם הר"ת דס"ל דבסנהדרין דליכא עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו כוונתם הוא רק לענין גמר דין וכמ"ש השעה"מ והבן:
אולם זאת אני תמה על השעה"מ דמשמע מדבריו שם דגם אליבא דאמת ס"ל להתוס' דרש"י והר"ת פליגי, גם בד"נ לענין גמר דין דרש"י ס"ל דגזרו שמא יכתבו בגמר דין והר"ת ס"ל דכיון דד"נ סנהדרין דנין ובסנהדרין דליכא עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו בגמר דין בד"נ הלא לפי מה שתירצו התוס' קושיתם על רש"י ז"ל דהתם כיון דכבר ישבו בדין וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למיגזר משמע בהדיא דאליבא דאמת ס"ל להתוס' דגם לרש"י ז"ל לא גזרו בד"נ שמא יכתבו בגמר דין כיון דא"צ כתיבה בד"נ בגמר דין. ורק בד"מ דאיכא כתיבה בגמר דין דצריך לכתוב הפס"ד בזה פליגי דרש"י סובר דגם בסנהדרין גזרו שמא יכתבו ור"ת ס"ל דבסנהדרין לא גזרו שמא יכתבו. אבל לענין ד"נ ס"ל להתוס' אליבא דאמת דרש"י והר"ת לא פליגי:
(ב) סעיף ב' אין דנין בע"ש ועיו"ט. יש לחקור קצת לדעת הר"ת דס"ל דהיכא דליכא עדיף מיני' מותר לדון בשבת ויו"ט אי גם בע"ש ועיו"ט מותר לדון היכא דליכא עדיף מיני':
והנה לכאורה י"ל דכ"ש הוא דמה בשבת ויו"ט מותר. בע"ש ועיו"ט בודאי מותר. אולם אחר העיון קצת נ"ל דדוקא בשבת ויו"ט מותר היכא דליכא עדיף מיני':
אבל בע"ש ובעיו"ט אסור אף היכא דליכא עדיף מיני' והוא דהטעם דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום גזירה שמא יכתבו הפס"ד וכדאמרינן בגמרא שם. והטעם דאין דנין בע"ש ובעיו"ט הוא משום שצריכין להיות מתונים בדין ובע"ש ובעיו"ט הן טרודין וחיישינן שמא יטעו בדין, וכ"כ הסמ"ע סק"ג. ולפי"ז דוקא לענין לדון בשבת ויו"ט דאין החשש משום דיטעו בגוף הדין רק דחיישינן שמא יכתבו הפס"ד הלכך שפיר היכא דליכא עדיף מיני' דאיכא מצוה לא גזרו. משא"כ לדון בע"ש ובעיו"ט דהחשש הוא שמא יטעו בגוף הדין הרי ל"ש להתיר משום דמצוה הוא דהא אם יטעו בדין הרי שוב ליכא מצוה ופשוט הוא:
(ג) שם ברמ"א וי"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין. עיין בתומים ע"ש לתרץ קושית הרמב"ן מחליצה דפסולה בלילה בדיעבד דשאני חליצה דכתיב ככה דכל מעשה באיש מעכב כמבואר במשנה וא"כ אף זו מן המעכבים עיי"ש. וכבר קדמו בזה היש"ש פ' מצות חליצה סי' כ"א. ובנוב"י מהדו"ת האע"ז סי' קנ"א תמה על היש"ש בזה דכי נזכר בקרא דחליצה בעי יום דנימא דע"ז כתיב ככה לעכובא הלא עיקר הדבר דבעי יום הוא משום דדומה לדין. ועוד דאפי' החליצה מצד עצם החליצה לא היתה פסולה בלילה אלא מצד ד"מ דאית בה שע"י החליצה גובה כתובתה עיי"ש, ועיין גם בתוס' זבחים דף ט"ז ע"א ד"ה מיושב דמבואר שם כן להדיא דככה לעכובא לא קאי רק על מה שכתוב מפורש בקרא עייש"ה: