אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן ד
(א) סעיף א' מ"מ אין לו רשות למשכן אותו בחובו והיכא שהלוה כופר בחובו דאינו יכול למשכנו ע"י ב"ד נחלקו הקצה"ח והשער משפט. הקצה"ח כתב דגם בכה"ג אסור לו לתפוס והשע"מ כתב דמותר לתפוס. והביא השע"מ ב' ראיות לזה חדא מתשובת הרא"ש שהביא הטור והמחבר בסי' ס"א ס"ו בשטר שכתוב בו שיש לו רשות למשכנו שלא ברשות ב"ד אינו רשאי לעבור על ד"ת אבל אם לא מצא דיין שרוצה לדונו מותר לו לעשות דין לעצמו. וא"כ הת"כ היכא שאין המלוה נאמן בלא תפיסה הוי כמו שלא מצא דיין לדונו דיכול לעשות דין לעצמו. ואידך מהא דאמר אביי בב"מ דף וא"ו דלעולם חשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דשנים אוחזין בטלית כל אחד נשבע ולא אמרינן דחשיד אשבועתא משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ותפסו בחובו. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהחוטף משכון מחבירו שלא ברשות ב"ד הוי גזלן ופסול לעדות ולשבועה א"כ אכתי הוי חשיד לשבועתא מנו דחשיד לתפוס שלא ברשות ב"ד. א"ו דהיכא דלא מצי לגבות אלא ע"י תפיסה מותר לתפוס בעצמו ע"ש. והנה הראי' הראשונה אמרתי דאינה ראי' כלל. והוא עפ"י עה דמבואר בסמ"ע בסי' ס"א שם, ס"ק י"ד דעיקר ההיתר בדינא דהרא"ש הוא משום דהלוה קיבל ע"ע למשכנו בעצמו דשוב ליכא איסור כלל. ומה דמחלק הרא"ש בין מצא דיין בין לא מצא דיין היינו דוקא במקום שאין מנהג בעיר לירד בעצמו בזה אנו מפרשין דכוונתו הי' רק כשלא יהי' דיין. אבל במקום שיש מנהג בעיר לירד בעצמו שפיר מהני מה דקיבל על עצמו למשכנו בעצמו אף דאיכא דיין כיון דאנו מפרשין דקיבל על עצמו אף כשיהי' דיין עייש"ה. ועיין גם בנתיבות שם סק"ט שהבין כך כוונת הסמ"ע. וגם ע"כ צ"ל כן דהתם עיקר ההיתר הוא משום דקיבל הלוה על עצמו למשכנו בעצמו, דהנה הטור בסי' צ"ז הביא בשם הרמ"ה דכי אסור לשליח ב"ד לכנוס לביתו למשכנו רק היכא דאפשר לי' לבע"ח לאשתלומי באנפי אחרינא כו' אבל אי לא אפשר לי' לאשתלומי באנפי אחרינא דינא הוא דליעול שליח ב"ד לביתו למשכנו. וכ"כ הרי"ף בתשובה דאם הלוה הוא אלם ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר לכנוס לביתו למשכנו אפי' ע"י שליח עכו"ם. ושוב הביא בשם הבעה"ת שחולק על הרמ"ה והרי"ף בזה. ואח"כ כתב הטור וז"ל ולדברי הר"ת אין אנו צריכין לכל זה שהוא מפרש דכל זה לא מיירי אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו אבל כשבא ליפרע מחובו והוא אינו רוצה לפרוע כו' שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו עיי"ש. וכתב הפרישה וז"ל ולדברי ר"ת אין צריכין לכל זה פ' אין צריכין לחלק ולומר דלא אסרה רחמנא ליכנס לביתו אלא היכא דאפשר לאשתלומי כו'. ולא לחלק בין אלם לשאינו אלם כו' אלא דבכל גוונא אסרה התורה למשכנו ומ"ה אתה אומר א"כ האיך הוא נפרע מחובו גם לזה יש תקנה דאם ירצה יאמר לב"ד שהוא רוצה עתה להפרע ממנו ואז מותר לכנוס לביתו בכל ענין עכ"ל. ומבואר מזה דהטור ס"ל נמי כדעת הבעה"ת דבכל גוונא אסרה התורה לכנוס לתוך ביתו. וקשה דהלא בסי' ס"א שהביא הטור תשובת הרא"ש הנ"ל מוכח שם דפוסק כדעת הרא"ש וא"כ דברי הטור סותרים אהדדי דאם לא מצא דיין לדונו פוסק דאפי' הבע"ח בעצמו מותר לכנוס לביתו למשכנו וכדעת הרא"ש ובאם הלוה הוא אלם ומעיז פניו מלפרוע פוסק כדעת הבעה"ת דאפי' שליח ב"ד אסור לכנוס לביתו למשכנו. ואין לומר דאם לא מצא דיין לדונו עדיף טפי מאם הלוה הוא אלם ומעיז מלפרוע דז"א דמחי סברא יש בזה לומר כן:
ועוד דמלשון שלא מצא דיין שרוצה לדונו דנקט הרא"ש משמע דכוונתו הוא בזה בשביל שהוא גבר אלם לכן אינו רוצה דיין לדונו וגם המעיין בגוף תשובת הרא"ש יראה דכוונתו הוא כן דמחמת שהוא גבר אלם לכן אינו רוצה דיין לדונו עיי"ש. וא"כ שפיר קשיא דברי הטור אהדדי. אע"כ צ"ל דטעמא של הרא"ש הנ"ל הוא דוקא משום דהלוה קיבל על עצמו למשכנו בעצמו לכן ליכא איסור כלל. אבל אי לא קיבל הלוה על עצמו למשכנו בעצמו שפיר אף אי לא מצא דיין לדונו אסור לכנוס לביתו למשכנו וא"כ שפיר פסק הטור כבעה"ת דאפי' אם הלוה הוא אלם ומעיז מלפרוע אסור לכנוס לביתו למשכנו כיון דהתם הרי לא קיבל הלוה על עצמו לכנוס לביתו למשכנו וא"כ הה"נ היכא דהלוה כופר בחובו ג"כ אסור להבע"ח לעשות דין לעצמו והבן:
אכן אנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי הסמ"ע וכאשר הביטו עיני בתשו' הרא"ש הנ"ל ראיתי דאין כוונת הרא"ש כמו שהבין הסמ"ע דעיקר ההיתר הוא משום דהלוה קיבל על עצמו למשכנו בעצמו, אלא דכוונתו הוא דעיקר תלוי אם מצא דיין לדונו אי לא דאם לא מצא דיין לדונו ליכא איסור כלל ומותר להבע"ח לירד בעצמו למשכנו ואפי' דלא קיבל הלוה על עצמו למשכנו בעצמו. ואם מצא דיין לדונו אסור להבע"ח לירד בעצמו למשכנו אף דקיבל הלוה על עצמו למשכנו בעצמו דלא מהני תנאי לעקור דבר מה"ת. ולמען שיראה כל מעיין אעתיק דברי הרא"ש בתשובה ובקיצור קצת וז"ל מיהו בנידון זה נ"ל דלאו כל כמיני' דמלוה לירד בנכסי הלוה, אלא בכח ב"ד וכיוצא בזה דנתי כבר בכאן על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני או"ה ואמרתי חלילה וחס שיהא רשות למלוה לתבוע ללוה בפני או"ה דאפי' אם הלוה והמלוה עומדין לפנינו ואמר הלוה להמלוה אם תרצה תתבעני בדיני או"ה מחינן במלוה ואמרינן לי' שלא יתבענו אלא בדיני ישראל כו' והא דכתיב בשטרות בין בדיני או"ה יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון, אי גברא אלימא הוא ואין רשות וכח דייני ישראל שולטת עליו אז יש לו רשות להביאו בערכאות של ע"א קודם שיפסיד ממונו כו'. וכן בנידון זה אעפ"י שכותבין בשטרות שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה אין לעבור על דברי תורה כו'. ויש לפרש מה שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל המלוה לירד לנכסי הלוה כגון שלא מצא דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו כו'. ויש לפרש הלשון בענין שלא יהי' עבירה עכ"ל בקיצור הצריך לעניננו. והבט נא וראה דכתב הרא"ש בהדיא דהיכא דאיכא עבירה הן לדון בדיני או"ה והן לירד לנכסי הלוה שלא ברשות ב"ד לא מהני מה דקיבל הלוה על עצמו ואפי' אמר כן בפנינו בפירוש ודוקא היכא שהוא גבר אלם דאז ליכא עבירה יוכל לדון בדא"ה או לירד בעצמו לנכסי הלוה ומפרשינן גם מה דנהגו לכתוב בשטרות בין בדיני או"ה או לירד בעצמו לנכסי הלוה דהוא דוקא בכה"ג שהוא גבר אלם דליכא עבירה. ואם הוא גבר אלם מותר להמלוה לדון בדא"ה או למשכנו שלא ברשות ב"ד אף דלא קיבל הלוה על עצמו כלל. והא דנהגו לכתוב כן בשטרות הוא משום שופרא דשטרא וכ"כ הרמ"א בתשו' סי' ק"ח והובא גם בשע"מ. ושוב מצאתי וראיתי כן בטו"ז סי' כ"ו שתמה שם מאוד על הסמ"ע שכתב שם [וכ"כ גם בסמ"ע בסי' ס"א שם] דדעת הרא"ש הוא דאם כתב בפירוש בשטר שידון בדיני א"ה צריך לדון עמו בדא"ה כיון דקיבל על עצמו, ותמה הטו"ז דהלא בתשובת הרא"ש מבואר בהדיא דאף אם כתב בשער בפירוש לדון בפני א"ה אסור לדון בפניה' ודוק' היכא שהוא גבר אלם דאז ליכא עבירה מותר לדון בדיני או"ה עיי"ש:
והוא ממש כמ"ש לפרש כוונת הרא"ש בענין למשכנו בעצמו [ולא אכחד דמצאתי וראיתי בטו"ז סי' ק"ג שמחלק שם בין אם כתוב בשטר לירד לנכסי הלוה ובין אם כתוב בשטר לדון בפני או"ה דלענין לירד בעצמו לנכסי הלוה מהני מה דקיבל עליו הלוה כיון דאין האיסור רק משום שלא נתנה התורה רשות לירד לנכסיו וכיון דהוא קיבל עליו שירד לנכסיו יוכל לעשות כן. משא"כ לדון בדיני א"ה שאין בידו להתנות אכל מידי שהוא עבירה למקום עיי"ש. אמנם דבריו תמוהים דהלא בתשו' הרא"ש מבואר דאין שום חילוק בין לירד לנכסי הלוה. ובין לדון בדיני או"ה. ועיין גם באורים סי' ק"ג שם ס"ק י"ח שכתב דהא דמבואר במחבר שם דבמקום שאין המנהג שלא לירד ולמכור בלי רשות ב"ד מהני תנאי שבשטר דהוא דוקא לענין למכור בלי שומא והכרזה אבל לירד בעצמו לנכסי הלוה זהו לאו מידי דממון ולא מהני תנאי לבטל איסור תורה עיי"ש וצ"ע]. ומעתה לפי"ז שוב עלה כהוגן ראיית השע"מ מתשובת הרא"ש הנ"ל וכמובן, אמנם הרי לפי"ז שוב קשה קושיתינו הנ"ל בסתירת דברי הטור וצ"ע כעת:
והראי' ב' שהביא השע"מ הנ"ל לכאורה אמרתי דליתא עפ"י שיטת הר"ת הנ"ל וכן קיי"ל להלכה דאין שליח ב"ד אסור לכנוס לביתו למשכנו אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו אבל כשהגיע הזמן פרעון ובא בתורת גוביינא מותר לכנוס לביתו, והנה לאו דווקא שליח ב"ד מותר לכנוס לביתו לגבות החוב אלא אפי' הבע"ח בעצמו מותר וכמבואר בהדיא בנמוק"י פ' המקבל שהביא שם דעת הר"ת הנ"ל לענין בע"ח גופי' עיי"ש. וא"כ לק"מ קושית השע"מ הנ"ל לשיטת הרמב"ם דהחוטף משכון בלא רשות ב"ד פסול לעדות ולשבועה מהא דאמר אביי שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו די"ל דמיירי היכא דכבר הגיע הזמ"פ. וכן מורה כמי הלשון דקאמר אביי מלוה ישנה ומשמע שכבר הגיע זמה"פ. וא"כ הרי בא לתפוס בתורת גוביינא וליכא איסור כלל. וכיון שכן שוב אין ראי' כלל מהתם דהיכא דהלוה כופר בחובו דמותר למשכנו בתורת משכון. וא"ל לפי"ז דא"כ מדוע החוטף משכון בלא רשות ב"ד מיפסל לעדות ולשבועה הרי יכול לומר דחטף בתורת גוביינא:
דז"א די"ל דכוונת הרמב"ם הוא היכא דחטף בתוך זמן פרעון ובכה"ג ע"כ בתורת משכון הוא דתפס. ועיין סמ"ע שם ס"ק כ"ח והבן:
אולם באמת מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מלוה מבואר דס"ל דאף בתורת גוביינא ג"כ אסור לתפוס ולא כשיטת הר"ת, וכ"כ הב"י בב"ה בסי' צ"ז שם עיי"ש. וא"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתי' אינו מיושב קושיה השע"מ בדברינו הנ"ל [ובנותי בספרי אחרונים ראיתי בשו"ת עץ חיים להגאון רח"א בחדושיו על הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה ה"ו שכתב שם להסיר השגות הראב"ד מעל הרמב"ם שם וז"ל ועוד דאפשר דסובר הרמב"ם כמ"ש ר"ת שיש הפרש בין שעת בטחון לשעת פרעון דבשעת גוביינא יכול שליח ב"ד ליכנוס לביתו עיי"ש. ולא שם עיניו ולבו לדברי הרמב"ם בפ"ב שם דמבואר שם דלא ס"ל כשיטת הר"ת וכמ"ש מרן בב"ה]. ולכאורה רציתי לומר דגם הרמב"ם לא קאמר דאף בתורת גוביינא אסור לתפוס אלא דוקא ליכנוס לביתו חבל לתפוס בחוץ מותר גם לבע"ח גופי', שכתב שם בהלכה ב' וז"ל טען שיש לו והחביא אותן והרי הן בתוך ביתו אין מן הדין שיכנוס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד כו' גם אחר התקנה הזאת אין בע"ח יכול להכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח ב"ד שלא תקנו לעקור גוף התורה עכ"ל. הרי דנקט רק לכנוס לתוך ביתו אסור והיינו אף כשבא בתורת גבי' אבל לתפוס בחוץ שפיר י"ל דגם הרמב"ם מודה דמותר אפי' לבע"ח היכא שבא בתורת גוביינא, ואמינא גם בטעמא דכיון דמה"ת אינו אסור רק לכנוס לתוך ביתו דכתיב בהדיא בקרא לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו וכתיב נמי בחוץ תעמוד. אבל למשכנו בחוץ אינו אסור לבע"ח רק מדרבנן משום גזירה. שמא יכנוס בביתו וכמ"ש התוס' בב"מ דף קי"ג ע"א ד"ה אימא עיי"ש. והלכך שפיר לכנוס לתוך ביתו בכל גוונא אסור דאין לעקור דבר מה"ת משא"כ לתפוס בחוץ דאינו אלא מדרבנן התירו חכמים גם לבע"ח גופי' היכא שבא בתורת גוביינא. וא"כ אתי שפיר תירוצינו גם אליבא דהרמב"ם דהא אביי שם מיירי דתפס בחוץ ולתפוס בחוץ בתורת גוביינא גם הרמב"ם מודה דמותר לבע"ח, אכן באמת ז"א דהא דעת הרמב"ם הוא דגם למשכנו בחוץ אסור להבע"ח מה"ת ועובר על הלאו דלא תבא אל ביתו וכמבואר בהרמב"ם פ"ג מה' מלוה ה"ד ע"ש ובלח"מ שם ובסמ"ע סי' צ"ז סק"ז. וא"כ להרמב"ם לשיטתו אין לחלק בין למשכנו בחוץ ובין לכנוס לתוך ביתו דהא שניהם בפלס יחד ישקלון. ומה דנקט הרמב"ם הנ"ל דייקא לכנוס לתוך ביתו אסור ואפי' בתורת גוביינא. הוא משום דמיירי שם כשבא ברשות ב"ד וברשות ב"ד הרי מותר להבע"ח לתפוס בחוץ וכמ"ש הרמב"ם שם סוף ה"א וז"ל אלא אומר למלוה אם אתה יודע נכסים לזה המחויב לך לך ותפוס אותן עכ"ל והיינו ברשות ב"ד ושליח ב"ד בודאי מותר לתפוס בחוץ. ולזאת כתב שם דלכנוס לתוך ביתו, אסור בין לבע"ח גופי' ברשות ב"ד ובין להשליח ב"ד:
איברא דנלע"ד מטעם אחר לומר דאינה ראי' כלל. והוא דהנה הרמב"ם ז"ל לא כתב בהדיא דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד מיפסל לעדות ולשבועה אלא דכתב סתם דהוי גזלן עיי"ש בהרמב"ם סוף פ"ג מה' גזילה, אך הראב"ד והה"מ והטור והסמ"ע הבינו דכוונת הרמב"ם הוא במ"ש דהוי גזלן היינו דנפסל לעדות ולשבועה, אולם הב"י בב"ה בסי' ל"ד הביא דברי הרמב"ם האלו וכתב וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך דלא משמע לאינשי למהוי גזלן בהכי וכדאמרינן בריש מציעא. לא תחמוד בלי דמי משמע להו עכ"ל. והביאו הש"ך בסי' שנ"ט סק"ה ותמה שם עליו וז"ל ולא ידעתי אמאי כתב כן בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והה"מ והטור משמע דלהרמב"ם נפסל לעדות ע"ש, ומתחלה נקדים לבאר כוונת הש"ך דלכאורה ליכא תפיסה כלל בזה על הב"ה דהרי המעיין בהראב"ד שם יראה דמה דהבין בדעת הרמב"ם דהוי גזלן ונפסל דהוא רק לענין שבועה כפסל וכמו שהראה הראב"ד שם מקום לדינו של הרמב"ם הנ"ל מהמשנה דפ' כל הנשבעין דחשיב שם נגזל מהנשבעין ונוטלין ומפרש שם במתני' נגזל כיצד נכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות. והא שם מיירי רק לענין שבועה. ואחרי הראב"ד נמשכו גם הה"מ והטור וגם כוונתם אינו רק לענין שבועה דנפסל. והרי הב"ה כתב רק לענין עדות דלא מפסיל. ושפיר יש לחלק בין שבועה לעדות דרק לשבועה הוא פסול אבל לעדות הוא כשר וכמ"ש המהרי"ט ח"ב חאע"ז סי' מ' בשורש השלישי דמ"ש הרשב"א בתשובה דמי שאומר שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו לשבועה לא פליג על הרמב"ם שכ' לענין פסולי עדות דאם טוען ששוגג הי' לא מפסיל כיון דדוקא לענין שבועה בחשדא ברידתא תקנו שיהי' כנגדו כשבע ונוטל דאפי' בספיקא מפכינן שבועה כיון דאפשר בהכי, אבל לפסול אדם מחזקתו לא מפסיל אלא בדבר ברור כמו לענין עונשין דבעי התראה להבחין בין שוגג למזיד עיי"ש. וא"כ הרי שפיר בקל נוכל לומר במה דכתב הרמב"ם הנ"ל דהוי גזלן וכתבו הראב"ד והה"מ והטור דנפסל לשבועה דכוונתם הוא דייקא לשבועה הוא דנפסל וכמו דמיירי המתני' בפ' כל הנשבעין אבל לענין עדות הוא כשר ומהגם דהא מדברי המהרי"ט שם משמע דמה דתני במתני' דכגזל הוא מהנשבעין ונוטלין דהוא רק לענין שבועה חשוב הוא גזלן אבל לא לענין עדות דכ' שם המהרי"ט ת"ל דדוקא לענין הפוך שבועה הוא דאמר דבחשדא גרידתא תקנו שיהי' שכנגדו כשבע ונוטל. כי היכי דתקנו בשכיר כו' וגבי נגזל ונחבל עיי"ש. הרי משמע בהדיא מדבריו דמה דתקנו בנגזל ונחבל שיהי' נשבע ונוטל וכשנגדו הוא גזלן ופסול דרק לענין שבועה הוא פסול ולא לענין עדות. וא"כ אין מקום כלל לקושית הש"ך על מרן ב"י מהראב"ד והה"מ והטור כיון דהם לא כתבו רק לענין שבועה דהוא פסול. ואדרבה הי' לו להש"ך להקשות על הסמ"ע שם שהוא כתב בהדיא דמפסיל גם לעדות, מדברי הב"י בב"ה שכתב דלא מיפסל לעדות [ואף שבספר שם הגדולים להגאון החיד"א כתב דהסמ"ע לא ראה ספר ב"ה. לכן אין להקשות על הסמ"ע מהב"ה. אולם הרי הש"ך הקשה כמה פעמים על הסמ"ע מב"ה וכמ"ש שם החיד"א. וא"כ גם כאן הו"ל להקשות]. אמנם צ"ל דדעת הסמ"ע והש"ך הוא דשבועה ועדות שוים הם דכל הפסול לשבועה פסול לעדות. וכל הכשר לעדות כשר לשבועה ולא כדעת המהרי"ט הנ"ל שמחלק בין פיסול שבועה ובין פיסול עדות וכ"כ בעל פ"מ מפרש הירושלמי בירושלמי שבועות פ"ז ה"ד ד"ה החשוד. דלדעת הרמב"ם והרי"ף עדות ושבועה שוים הם בכל ענין עיי"ש. ועיין מזה גם בנ"צ מבעל פתחי תשובה בסי' ל"ד שהעלה כן וכן הוא דעת הב"י עיי"ש. וכיון שכן שפיר מקשה הש"ך על הב"ה קושיתו הנ"ל:
ועתה נפן ליישב דברי הב"ה הנ"ל דבודאי לא נעלם מעיני מרן ז"ל דברי הראב"ד והה"מ והטור הנ"ל וגם הלא הביאם ביתה יוסף בסי' שנ"ט שם. אך באמת שפתותיו ברור מללו דהנה יש לדקדק מה שסיים הב"ה וז"ל וכדאמרינן ריש מציעא לא תחמוד בלא דמי משמע להו. הרי לכאורה מביא ראי' לסתור דהא בלא תחמוד קיי"ל דמטעם זה לא נפסל מדאוריי' אבל מדרבנן נפסל וכמ"ש הפוסקים וכ"פ המחבר גופי' בסי' ל"ד סי"ג ובסי' שנ"ט ס"ט. וא"כ איך מדמה הך דהחוטף משכון דקאמר דלא נפסל לעדות ללאו דלא תחמוד [הן אמת דהתומים בסי' ל"ד סק"י כתב דזה אינו כלל לכ"מ דהיכא דלא משמע להו האיסור דמיפסל מדרבנן עיי"ש במ"ש לישב קושית הב"ח שהקשה על מה דכתבו התוס' והביאם הטור שם דעדי ריבית אינם נפסלין לעדות דלא משמע להו דעבדו איסור. הרי עכ"פ יפסלו מדרבנן. ותירץ התומים דאין זה כלל לכל מקום לכל העובר איסור תורה ולא משמע להו האיסור שפסול מדרבנן עיי"ש. אולם אכתי דברי הב"ה אינם מתיישבים בזה דסוף סוף קשה דאמאי מדמה חוטף משכון ללאו דלא תחמוד דהתם קי"ל דפסול מדרבנן. הלא הו"ל לדמות לעדי רבית דקיי"ל דלא מפסלו אפי' מדרבנן משום דלא משמע להו דעבדו איסור. ואף דהתוס' הנ"ל מדמי עדי רבית ללאו דלא תחמוד. אולם על התוס' ל"ק די"ל דלא הביאו ראו' מלא תחמוד, רק לענין זה למימר דלא משמע להו לעדים האיסור רבית כמו דמצינו גבי לאו דלא תחמוד. אבל באמת לא דמי ממש ללא תחמוד דהתם גבי לא תחמוד נפסל מדרבנן דהא התוס' לא הו"ל לדמות לדבר אחר כי לא נמצא כן רק גבי לאו דלא תחמוד. משא"כ הב"ה שפיר הי' לו מקים לדמות הא דהחוטף משכון לעדי רבית ולהביא סייעתא מהתוס' שכתבו דעדי רבית משום דלא משמע להו דעבדו איסורא לא מיפסלו כלל]. ולכן צ"ל דמרן הב"י הי' סובר דמ"ש הראב"ד וסייעתו דדעת הרמב"ם הוא דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד הוי גזלן ונפסל לשבועה והה"נ לעדות דעדות ושבועה שוים הם דכוונתם הוא דרק מדרבנן מיפסל. אבל מדאורייתא לא מיפסל. וא"כ י"ל דמ"ש הב"ה שאינו נפסל לעדות כוונתו הוא דמדאורייתא אינו נפסל מטעם דלא משמע לאינשי למהוי גזלן בהכי. אבל מדרבנן נפסל. וכמו גבי לא תחמוד וא"ש. ולולא דמסתפינא הייתי גורס בדברי הב"ה תיבת מדאורייתא וכך צ"ל שאינו נפסל לעדות בכך מדאורייתא:
ובזה הונח לי מה דקשיא לי בדברי הראב"ד שם שדחה בדברים דחוקים פסקו של הרמב"ם הנ"ל דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד הוי גזלן עיי"ש בהראב"ד ובהה"מ ובלח"מ. והלא הוי מצי להשיג עליו מטעם אחר. והוא עפ"י מה דמחולקים הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מה' מלוה ה"ד דדעת הרמב"ם הוא דמש"ה אין לוקין על לאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו משום דהוי לאו הנל"ע לכן אם נשרף או נאבד המשכון דאינו יכולתו לקיים העשה חייב מלקות והראב"ד ס"ל דמש"ה אין לוקין על לאו דלא תבוא אל ביתו כו' כיון דהוי לאו הניתן לתשלומין הלכך אף אם נשרף או נאבד המשכון ג"כ אינו לוקה עיי"ש ובהה"מ שם. והנה כתב הרמב"ם בפ"י מה' עדות ה"ג דלא מיפסל לעדות אלא אם עבר עבירה שחייבין עלי' מלקות. והראב"ד אינו חולק שם על זה ובוודאי הסכים לדברי הרמב"ם בזה. וא"כ לדעת הראב"ד ל"ש למיפסל החוטף משכון שלא ברשות ב"ד לעדות ולשבועה כיון דליכא חיוב מלקות משום דהוא לאו הניתן לתשלומין. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דהוי לאו הנל"ע שפיר מיפסל לעדות ולשבועה כיון דיצויר בזה מלקות אם מבטל העשה. וכגון שנשרף או נאבד המשכון. לכן שפיר מיפסל אף דעדיין לא ביטל העשה וכמ"ש התומים והנתיבות בסי' ל"ד עיי"ש משא"כ לדעת הראב"ד דלא משכחת כלל מלקות בלאו הזה שפיר לא מיפסל [ואין לומר דנהי דלדעת הראב"ד לא משכחת מלקות בלאו דלא תבוא אל ביתו כו'. מ"מ אכתי יש לפסלו לעדות ולשבועה אפי' להראב"ד. והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם שם בה' עדות ה"ד וז"ל ועוד יש רשעים שהן פסולים אעפ"י שהן בני תשלומין ואינם בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאינם שלהם בחמס פסולים כו' עיי"ש. וגם על זה אינו חולק הראב"ד ובודאי הסכים גם בזה להרמב"ם. וא"כ שפיר החוטף משכון יש לפסלו לעדות ולשבועה אפי' לדעת הראב"ד דאינו בר מלקות הוא מ"מ הוא פסול כיון דהוי רשע דחמס. דז"א דמאי רשע דחמס הוי בזה הלא באמת חייב לו לשלם והוי כנוטל ממון שלו והוא פשוט] וא"כ הראב"ד לשיטתו חו"ל לחלוק על הרמב"ם הנ"ל גם מטעם זה דמש"ה לא הוי גזלן למיפסל לעדות ולשבועה כיון דהוי לאו שאין בו מלקות. אמנם לפי האמור ניחא שפיר. והוא עפ"י מה דקיי"ל בסי' ל"ד ס"ב דגם בעבירה שאין בה מלקות מיפסל מדרבנן. א"כ כיון דהראב"ד סובר בדעת הרמב"ם דס"ל דהוי גזלן ופסול לעדות ולשבועה. רק מדרבנן ולא מדאורייתא. הלכך שפיר לא השיג עליו מצד זה דהוי לאו שאין בו מלקות והבן:
ואם כנים אנחנו בזה שוב ליתא לראיית השע"מ הנ"ל. והוא דהנה התוס' בב"מ דף ה' ע"ב בהא דאמרינן שם דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא הקשו דא"כ אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל. ותירצו דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן עיי"ש, והקשה המהרמ"ש שם א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דמדרבנן חשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ האיך משביעין שם משום שלא יהא כאו"א הולך ותוקף בטליתו של חבירו ותירץ דבשלמא בכל גזלן דמן התורה כשהגזלן הוא מחויב שבועה נשבע ונפטר וחכמי' לא הימנוהו שפיר שקלו השבועה מיני' לכשנגדו. אבל הכא ל"ש לומר שכנגדו נשבע ונוטל דהא הכא תקנו חכמים השבועה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ולא ידעינן הי מיניהו רמאי הלכך אוקמוה אדין תורה דגזלן אינו פסול לשבועה מה"ת ושניהם נשבעים עכ"ד ובתוספות ביאור קצת. ומעתה שפיר קאמר אביי דלעולם חשיד אממונא חשיד אשבועתא ומה דנשבעין הוא משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והלכך תקפו ולא הוי חשיד אממונא ול"ק קושית השע"מ הנ"ל דאכתי הוי חשיד לשבועתא כיון דחטף שלא ברשות ב"ד. דז"א דהא החוטף משכון שלא ברשות ב"ד אינו פסול כ"א מדרבנן. וא"כ התם דהשבועה הוא מתקנות חכמים כדי שלא יהא כאו"א הולך ותוקף בטליתו של חבירו משום ספק מלוה ישנה הלכך אוקמוה אדין תורה דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד לא מיפסל מה"ת ודו"ק בכל זה:
ובעמדי כעת בדברי הש"ך בסי' שנ"ט הנ"ל לא אחדול מלרשום פה מה דתמוהין לי דברי הש"ך שם שאחר שתמה על הב"ה הנ"ל כתב דמיהו בחוטף משכון יפה כתב לדינא דלא מיפסל וכן נראה מדברי הרשב"ם ב"ב דף ל"ד. וכ"כ ראב"ן להדיא בסי' כ"ו. אבל בנכנס לביתו מפסיל עיי"ש. ונפלאתי מאוד מהיכי תיתי לחלק לדינא בין החוטף בחוץ לנכנס בתוך ביתו. הלא דעת הרמב"ם הוא דגם החוטף משכון בחוץ עובר על לאו דלא תבוא אל ביתו כו' וכמש"ל. וכן הוא דעת הטור והמחבר וכמ"ש הסמ"ע בסי' צ"ז סק"ז. וא"כ שוב אין לחלק בין החוטף בחוץ לנכנס לתוך ביתו. ומה שהביא כן בשם הרשב"ם והראב"ן אינו ראי' די"ל דהם ס"ל כדעת התוס' דניתוח בחוץ הוא רק מדרבנן אסור [הספר ראב"ן אינו ת"י כעת לעיין ואולי כתב שם כן להדיא]. משא"כ לדעת הרמב"ם והטור והמחבר אין לחלק כלל. ואפשר לומר דהש"ך סובב לפי טעמו של הב"ה שכתב דמשום דלא משמע להו לאינשי למהוי גזלן בהכי לכן לא מיפסל. ע"ז קאמר הש"ך דזה שפיר שייך לומר כן גבי החוטף בחוץ דכיון דבקרא כתיב לא תבוא אל ביתו ולאו כ"ע יודעין דגם למשכנו בחוץ אסור מה"ת ועובר על הלאו אבל בנכנס לתוך ביתו ל"ש לומר כן דלא משמע לאינשי למהוי גזלן בהכי דהא זאת כתיב בהדיא בקרא לא תבוא אל ביתו כן נ"ל בכוונת הש"ך לפי חומר הנושא:
ואחר כל הדברים האלו אכתי נראה יותר כדעת השע"מ דהיכא דהלוה כופר בחובו מותר לעשות דין לעצמו כיון דראיתו מתשובת הרא"ש הנ"ל חזקה כראי מוצק וכמש"ל. ועיין גם בקצה"ח סי' צ"ז סק"ב שרצה שם להביא ראי' דבכה"ג מותר לעשות דין לעצמו מדעת הרי"ף והרמ"ה שהביא הטור שם והבאתי דבריהם למעלה דהיכא דא"א לאשתלומי מיני' באנפי אחרינא או שהוא גבר אלם מותר לכנוס לתוך ביתו למשכנו. וא"כ הה"נ היכא דמתירא שלא יכפור הלוה הוי כמו דלא אפשר לאשתלומי מיני' באנפי אחרינא דשרי למשכנו. אך קשה לסמוך על זה דהא כ' הטור בשם בעה"ת שחולק בזה. ואפי' לדעת הרי"ף והרמ"ה שמתירין היינו דוקא לב"ד ושיהי' כוונת ב"ד לשם שמים והן רשאין ולא אתה עיי"ש בקצה"ח. אולם לדעתי הראי' מהרי"ף והרמ"ה נכונה היא דבאמת מלשון הרי"ף משמע בהדיא דלאו דוקא להב"ד מותר אלא אפי' הבע"ח בעצמו מותר. ועוד דלפי מש"ל בשם הרא"ש דהיכא דלא מצא דיין לדונו מחמת שהוא גבר אלם מותר להבע"ח גופי' למשכנו א"כ בודאי צ"ל דגם כוונת הרי"ף והרמ"ה הוא דהיכא דהוא גבר אלם מותר להבע"ח לכנוס לביתו ולאו דוקא להב"ד מותר דאל"כ הרי נמצא דהרא"ש יחלוק על הרי"ף והרמ"ה. דלהרי"ף ולהרמ"ה היכא דהלוה הוא גבר אלם אינו מותר לכנוס לביתו רק להב"ד לבד ולא להבע"ח גופי' ולהרא"ש מותר אפי' להבע"ח גופי'. ולמה לנו לעשות פלוגתא חדשה בין הפוסקים מה דלא מצינו בהדיא. איברא כדעת הקצה"ח מבואר באספ"ז בב"מ דף וא"ו בשם הראב"ד והוא מה שהשיב על דברי בעהמ"א שהקשה על הא דאמר אביי שם חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. וא"ת א"כ נטעון ונימא הכי והכי אית לי גבי' בפירוש ואמטי להכא תפיסנא לי'. וכ' הראב"ד על זה וז"ל וכי אינו יודע שאינו רשאי לעשות כן שלא התירו לנתח אלא לשליח ב"ד כו' סבור יחזיקו אותו ברשע שאתה חובל את חבירך שאין אדם רשאי לנתח את חבירו וכשיאמר כולה שלי אין בני אדם יודעין בו עכ"ל. והרי התם מיירי שהמלוה מכיר בלוה שיכפור בחובו וכמ"ש רש"י שם ד"ה אביי עיי"ש:
ואפ"ה כ' הראב"ד גם בזה דאינו רשאי לנתח בלא רשות ב"ד והוא כדברי הקצה"ח. ולכאורה רציתי לומר דמה דמבואר בבעהמ"א דרשאי לתפוס הוא משום דדעת הבעהמ"א הוא כדעת השע"מ אמנם לא ברירא לי לומר כך בדעת הבעהמ"א. די"ל דכוונת הבעסמ"א הוא בקושיתו שהקשה שיטעון בפירוש כך וכך אית לי גבי' ומש"ה תפיסנא לי' היינו בגוונא דמותר למשכנו בעצמו וכגון בערב או שכירות וכדקיי"ל בסי' צ"ז דבכה"ג מותר למשכנו בעצמו ולפי"ז ינצל נמי הבעה"ע מתבגות הראב"ד וכמובן. וא"כ שוב אין ראי' מדברי הבעה"מ לדעת השע"מ:
(ב) ברמ"א כבר הוא אצלו בפקדון כו' מותר לתפסו. בקצה"ח כ' דמדברי הזהר פ' במדבר מבואר דגם פקדון איסור גמור הוא לעכבו ועיי"ש שהביא לשון הזהר עיי"ש. והוא כ' סתם דאסור לעכב פקדון ומשמע דלעולם אסור אולם ראיתי בספר ברכי יוסף בסי' זה אות ה' שכ' על דברי הרמ"א כאן וז"ל וה"מ שקדם החוב לפקדון אבל קדם הפקדון ואח"כ הלוהו מותר לעכבו הרמ"ע מפאנו בהגה כי מספר הזהר עכ"ל. והנה זאת מבואר לכל מעיין דמ"ש בבר"י תיבת מותר ט"ס הוא. וצ"ל אסור דהא סובב על דברי הרמ"א שכ' דמותר לעכב פקדון. וע"ז הביא בשם הרמ"ע דה"מ אם קדם החוב לפקדון. אבל אם קדם הפקדון להחוב אסור והרי חזינן דהרמ"ע הביא בשם הזהר דלא לעולם אסור לעכב פקדון ולא כהקצה"ח שכ' סתם דאסור ומשמע דלעולם אסור. ורציתי לומר דהרמ"ע לא כיוון בזה לדברי הזהר פ' במדבר שהביא
הקצה"ח רק לדברי הזהר במ"א. כי המעיין בדברי הזהר פ' במדבר יראה דמבואר שם דאם קדם החוב ואח"כ הפקיד אצלו אסור לעכב ולא כמ"ש הרמ"ע דאם קדם החוב מותר עיי"ש בהזהר. אמנם אחר העיון היטב בדברי הזהר פ' במדבר ראיתי דהרמ"ע כיוון לדברי הזהר שם. אלא דט"ס הוא בדברי הרמ"ע וכך צ"ל וה"מ שקדם הפקדון ואח"כ הלוהו מותר לעכבו. אבל קדם החוב לפקדון אסור. וכן מבואר שפיר בזהר שם דדוקא אם קדם החוב לפקדון אסור לעכבו. אבל אם קדם הפקדון להחוב מותר לעכבו עיי"ש היטב ותבין. ושוב ראיתי בפתחי תשובה בסי' זה סק"ב שהוא הביא כן בשם הבר"י דאה קדם הפקדון להחוב מותר לעכבו ואם קדם החוב להפקדון אסור עיי"ש. ואולי נמצא כך בפירוש בס' ברכ"י מדפוסים ישנים. אבל בס' בר"י שלפנינו דפוס וויען לא נמצא כן רק כמו שהעתקתי לשונו למעלה. ובאמת הוא משובש וצ"ל כמ"ש וכמו שהביא הפ"ת בשמו. ובאמת דיש להעמיס כן נמי בדברי הרמ"א דכוונתו הוא דדוקא אם קדם הפקדון להחוב אז מותר לעכבו. דהא כ' הרמ"א כי כבר הוא אצלו בפקדון ודייק לכתוב תיבת "כבר" והיינו דכוונתו הוא דאם הפקדון הוא אצלו מכבר קודם הלואה בכה"ג מותר לעכבו: