אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן ג

סימן ב

(א) סעיף א' אין ב"ד פחות משלשה עיין בש"ך מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כרב אחא דמה"ת בחד סגי דמשמע אפי' יחיד הדיוט ומסוגיא דפ' המגרש ופ' החובל דאיתא להדיא טעמא דדייניהן בהודאות והלואות משום דאנן שליחותייהו קעבדינן אלמא דעס"ת בעינן תלתא מומחין. והקצה"ח כ' לתרץ עפ"י מה דמבואר בתוס' רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי דלענין כפי' בעינן מומחין אליבא דכ"ע. א"כ למ"ד שעבודא לאו דאוריי' דכופין בהודאות והלואות לפרוע החוב אין בו אלא משום פריעת בע"ח מצוה וכמו לולב איני עושה סוכה איני עושה. ובכה"ג בעינן מומחין וזה הוא דקאמר מידי דהוי אהודאות והלואות דשליחותייהו קעבדינן היינו לענין כפי' לפרוע החוב עיי"ש. והנתיבות השיג עליו דכיון דדמי לסוכה איני עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק דף כ"ח גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להצילו מאיסור שפתה ועיין במשובב שכתב להצדיק דבריו שבקצה"ח דדוקא כשחבירו רוצה לעשות איסור מצוה הוא על כל אחד להפרישו וכמו התם באיסור שפחה וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפשטו מעליו אבל לכופו לקיים מצות עשה כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה לזה צריך ב"ד דוקא ואנן שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. ובאמת כדבריו איתא בהרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מתנות עניים ובטוש"ע יו"ד סי' רע"ח גבי צדקה דמי שאינו רוצה ליתן צדקה ב"ד כופין אותו עד שיתן. הרי דנקטו דייקא ב"ד. ועיין גם בס' החינוך להרא"ה מצוה וא"ו שכ' תה לשונו. וכלל גדול בכה"ת לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו עכ"ל. הרי דגם הוא נקט דוקא ב"ד בכל מ"ע. אולם מדברי התוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה לא נצרכה יש להוכיח דלכופו לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. והוא שכתבו שם דחציו עבד וחציו ב"ח כיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי עיי"ש. והנה כתבו התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו דאף הנך דס"ל כל העומד לבצור כבציר דמי והעומד לגזוז כגזוז דמי וכן לזרוק ולפדות ולשרוף מ"מ מודים דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כיון דצריך דיינין ולאו בידו הוא וכדאמר גבי גר מי יימר דמזדקק לי' בי דינא עיי"ש. הרי חזינן מדברי התוס' האלו דהיכא דצריך ב"ד לא אמרינן דהוי כאילו כבר נעשה. וא"כ מ"ש התוס' גבי חציו עבד וחציו ב"ח דכיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי ע"כ צ"ל דלא בעינן ב"ד לכוף את רבו. והרי עת דבחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו לשחררו הוא כדי שיקיים העבד המ"ע דפרו ורבו ומצוה דלשבת יצרה וכדתנן בגיטין פ' השולח דף מ"א. הרי בהדיא דלכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. ומה גם דהא כ"ש היא מהתם דמה התם בח"ע וחציו ב"ח. מה דכופין את רבו לשחררו הוא רק כדי שיקיים העבד המ"ע ולא האדון בעצמו. ואפ"ה לא בעינן ב"ד. כ"ש לכוף את האדם שהוא בעצמו יקיים המ"ע דלא בעינן ב"ד. ולפי"ז נ"ל דמה דנקטו הרמב"ם והטוש"ע והרא"ה הנ"ל ב"ד הוא לאו דוקא. וכן ראיתי בח"ס החו"מ סי' קע"ז שכ' שם דגם לכופו לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד וכל אחד יכול לכוף את חבירו לקיים המצוה וכתב שם ג"כ דמה שהזכירו בכל מקום ב"ד הוא לאו דוקא עיי"ש. והוא לא הביא שום ראי' לזה אלא דכתב כן מסברא דנפשי' [ולא הזכיר נמי ממחלוקת הקצה"ח והנתיבות בזה], אבל מדברי התוס' הנ"ל יש ראי' נכונה לדבריו:

ובלא"ה לא עלה ארוכה כלל בתירץ הקצה"ח הנ"ל, דהא תירוצו יתכן רק למ"ד של"ד דלדידי' פריעת בע"ח אינו רק משום מצוה [וכ"כ בשטמ"ק כתובות דף פ"ו בשם הרא"ה] מש"ה בעינן דוקא ב"ד לכופו לקיים המצוה דפריעת בע"ח. אבל למ"ד שיעבודא דאוריי' דיורדין לנכסיו מכח דהנכסים הם משועבדים ולאו משום דפריעת בע"ח מצוה לבד הרי לא בעינן ב"ד מומחין בזה וכמבואר בקצה"ח גופי' וא"כ תירץ הקצה"ח אינו מספיק רק לישב הסוגיא דפ' המגרש דשם מה דקאמר רב יוסף דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן לאביי הוא דקאמר כן ושפיר אהדר לי' לאביי לשיטתו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמ"ש בקצה"ח אבל הא אכתי קשה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דפ' החובל דשם אמרינן ג"כ דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן והתם סתמא דתלמודא קאמר זאת. וא"כ זה הוא דוחק לומר דסתמא דתלמודא דהתם ס"ל ג"כ שעבודא לאו דאורייתא. ומהגם דהא התם אזיל הש"ס אליבא דרבא עיי"ש. והרי רבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכמ"ש הראשונים ובראשם התוס' גיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון עי"ש, ועוד דהרי הש"ך הק' גם מהרמב"ם ז"ל גופי' דבפ"ה [בש"ך איתא פ"ג וט"ס הוא] מה' סנהדרין כתב גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כן דבדיני הודאות והלואות אנן בח"ל שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. והלא הרמב"ם ז"ל ס"ל שיעבודא דאורייתא וכמבואר בהדיא בהרמב"ם ז"ל פי"א מה' מלוה והובא גם בש"ך סי' ל"ט ריש סק"ב, וא"כ לא עלה תרופה בתירוץ הקצה"ח לקושית הש"ך על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דפ' החובל ומהרמב"ם גופי' מפ"ה מה' סנהדרין דהא ע"כ כוונת הש"ס בפ' החובל וכן נמי כוונת הרמב"ם הוא כפשטא, דבדיני הודאות והלואות היינו לדון בלבד אנן שליחותי' קעבדינן ואין כוונתם כלל דלענין לכוף לפרוע חוב עבדינן שליחותייהו ושפיר קשה קושית הש"ך:

אמנם באמת נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש הקצה"ח דמה דאמרינן דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן היינו לענין לכוף לפרוע החוב ולא לענין לדון בלבד, אך מ"ש הקצה"ח דמש"ה בעינן ב"ד מומחין לכוף לפרוע חובו כיון דלמ"ד של"ד פריעת בע"ח אינו רק מצוה ולכוף לקיים מ"ע בעינן מומחין, באמת ז"א וכמ"ש להוכיח מדברי התו' הנ"ל. אלא דנ"ל מטעם אחר והוא עפ"י מ"ש הח"ס שם לחלק בין חקים ובין משפטים דבחקים לא בעינן ב"ד ובמשפטים בעינן ב"ד, וחקים היינו מ"ע ול"ת, ומשפטים הוי ב' דברים אחד לעשות משפט למחלל שבת ולהורג נפש ולעובר על לאו, ב' להוציא ממון מיד המוחזק אפי' גזילות וכדומה ולהוציא אשה מיד בעלה בזה צריך ב"ד מומחין ואנן שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. וא"כ שפיר בפריעת בע"ח דלמ"ד של"ד כופין אותו לפרוע חוב משום מצוה ולמ"ד שיעבודא דאורייתא יורדין לנכסיו, דמוציאין ממון מיד המוחזק שפיר בעינן ב"ד מומחין, וא"כ שפיר נוכל לפרש גם הסוגיא דפ' החובל וגם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' סנהדרין דכוונתם היא דלענין פריעת חוב עבדינן שליחותייהו ואף דרבא וגם הרמב"ם ז"ל ס"ל שעבודא דאורייתא ויורדין לנכסיו מ"מ בעינן ב"ד מומחין כיון דמוציאין ממון מיד המוחזק ולזה עבדינן שליחותייהו, אבל לדון בלבד לא בעינן בהודאות והלואות ב"ד מומחין כיון דבדין בלבד אין מוציאין ממון מיד המוחזק רק דהב"ד פוסקין את הדין. והן אמת דלכאורה מדברי התוס' הנ"ל יש ראי' נמי דלא כהח"ס דאף היכא דמוציאין מיד המוחזק לא בעינן ב"ד דהרי בחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו לשחררו. הרי מוציאין את העבד מיד רבו שלא ישתעבד בו דהי' עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד וכדתני במתני' שם. ואפ"ה לא בעינן ב"ד וכמש"ל. אולם ז"א די"ל דחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו לשחררו לא דמי למוציא ממון מיד המוחזק כיון דהתם הרי כותב שטר לרבו על חצי דמיו וכדתני במתני' שם,, וא"כ הרי אין מוציאין אותו לגמרי מיד רבו. משא"כ כשמוציאין ממון מיד המוחזק, ועפי"ז יהא מיושב נמי מה שיש לתמוה על התוס' דכיון דלפי דברי התוס' סוטה וחגיגה הנ"ל צ"ל דלכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד וכמ"ש. א"כ קשיא על התוס' סוטה אמאי בשטר העומד לגבות בעינן ב"ד הרי גם התם איכא מצוה דפריעת בע"ח בין למ"ד של"ד ובין למ"ד שעבודא דאורייתא. אבל לפי הנ"ל א"ש דשאני שטר העומד לגבות כיון דמוציאין ממון מיד המוחזק הלכך בעינן ב"ד אף דהוי מצוה משא"כ בחציו עבד וחציו ב"ח דכותב שטר על חצי דמיו לא הוי כמוציא מיד המוחזק אלא הוי כשאר מ"ע ולא בעינן ב"ד, אולם שוב ראיתי דאין אנו צריכין לזה דבלא"ה לק"מ על התוס' סוטה הנ"ל. והוא עפ"י מ"ש התומים בסי' ס"ז סק"ב לפרש דברי התוס' סוטה הנ"ל דכוונתם הוא דוקא כשבא לגבות מיתומים דאין גובה אלא בשבועה והשבועה צ"ל בב"ד. וא"כ שפיר י"ל אולי לא יזדקק לי' ב"ד ולכך לא הוי כגבוי. משא"כ כשהלוה חי דא"צ שבועה אי לא טען ישבע לי א"כ א"צ ב"ד כלל והוי כגבוי עיי"ש וא"כ שפיר כתבו התוס' דבשטר העומד לגבות בעינן ב"ד אף דאיכא מצוה דפריעת בע"ח ובמצוה לא בעינן ב"ד דשאני התם כיון דצריך שבועה, וכל זמן שלא משתבע בודאי אין שום אדם נזקק לכופו לפרוע דדלמא אינו חייב כלל וליכא מצוה כלל ועיין גם בקצה"ח סי' י"ב שהביא בשם הכנה"ג בסי' פ"ב שהעלה דמה דאמרי' בשטר העומד לגבות לא הוי כגבוי הוא דוקא בשטר ספק, אבל בשטר ברור הוי כגבוי עיי"ש. ולפי דבריו ג"כ ניחא ולק"מ קושיתינו הנ"ל כיון דהתוס' איירי בשטר ספק ודלמא אינו מחויב כלל לפרוע וליכא מצוה כלל. אכן לפי"ז דבשטר ברור וא"צ שבועה כ"ע מודים דהוי כגבוי וא"צ ב"ד, א"כ שוב איכא סתירה מזה לדברי הח"ס הנ"ל דהא חזינן, דאף היכא דמוציאין מיד המוחזק לגמרי לא בעינן ב"ד, אולם באמת זה אינו עומד לנגדו לסתור כלל דבאמת אי אמרינן דהוי כגבוי שוב לא חשיב כמוציא מיד המוחזק אלא בעל השטר הוא מוחזק והא בהא תליא. וכן מבואר בהדיא במשנה ובגמרא סוטה שם דפליגי ב"ש וב"ה במתני' בסוטות הראויות לשתות ומתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרי' נוטלת כתובה ובה"א לא נוטלת כתובה ואמרינן בגמרא דפליגי בהא דב"ש סברו שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי האשה מוחזקת ועל היתומים להביא ראי' להפסידה כתובתה וב"ה סברו שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי היתומים מוחזקין ועלי' להביא ראי' שלא זינתה עיי"ש וברש"י שם. הרי דאם אמרינן דהוי כגבוי חשיב בעל השטר המוחזק וא"כ ליכא סתירה מזה לדברי הח"ס הנ"ל. אך לפי"ז צ"ל דמה דאיתא בש"ס וברמב"ם ז"ל דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן הכוונה הוא שתובע ממנו ע"י עדי הודאה או ע"י עדי הלואה וכן פירש"י בב"ק פ' החובל ובריש סנהדרין עיי"ש ולא כשתובע ממנו מלוה בשטר דאי כשתובע ממנו מלוה בשטר הרי שוב הוי כגבוי ולא חשיב כמוציא מיד המוחזק ושוב לא בעינן ב"ד מומחין והבן בכל זה.

ואחר שתקעתי את עצמי לבקר הדברים אם אין בהם עיקש ונפתל שבתי וראיתי דמ"ש לעיל דעפ"י מה דמבואר בקצה"ח דתירוצו אינו סובב רק למ"ד של"ד דלדידי' פריעת בע"ח אינו רק משום מצוה מש"ה בעינן דוקא ב"ד לכופו לקיים המצוה דפריעת בע"ח אבל למ"ד ש"ד דיורדין לנכסיו לזה לא בעינן ב"ד. א"כ תירוצו אינו מספיק רק לישב הסוגיא דפ' המגרש אבל אכתי קשה מסוגיא דפ' החובל דשם קאי הש"ס אליבא דרבא וגם מהרמב"ם גופי' דהם ס"ל ש"ד, באמת ז"א דשפיר יש מקום לתירוץ הקצה"ח גם למ"ד ש"ד. והוא עפ"י מ"ש הריב"ש סי' תפ"ד דאפי' למ"ד ש"ד וב"ד יורדין לנכסיו אם א"א לב"ד לירד לנכסיו בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה דפריעת בע"ח עיי"ש. וא"כ שפיר גם למ"ד ש"ד בעינן ב"ד מומחין לכופו היכא שא"א לב"ד לירד לנכסיו אמנם בכל זאת אכתי לא הונח לי בתירץ הקצה"ח מטעם שהוכחתי לעיל מהתוס' חגיגה וסוטה דגם לכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. לזאת נלע"ד עיקר בישוב דברי הרמב"ם כמו שכתבתי:

ומ"ש עוד שם במשובב דלהפרישו מאיסור אינו אלא הכאה בעלמא. אבל ב"ד שכופין לקיים מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. נ"ל דלאו בכל הלאוין אינו אלא הכאה. כי בלובש שעטנז וכדומה ג"כ מכין אותו עד שתצא נפשו, והוא עפ"י מה שהקשה בשו"ם חו"י בהשמטות לדף קנ"ו דפוס פרנקפורט דאמאי במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. ואמאי בל"ת אין מצילין הרודף לעשותו בנפשו של עושה חוץ מהמנויים במשנה וכי חמיר עשה מל"ת [באמת קצת מראשונים הוכיחו מכאן דעשה חמיר מל"ת והובא גם במשובב שם]. ותירץ דגבי ל"ת אם אכתי לא עבר אפי' מבקש לעשותו הוי חסר מעשה ודלמא יחזור בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל עונשו ומה נעשה לו עוד דמה דהוי הוי משא"כ במ"ע דבישיבתו בטל עובר מכין אותו כדי שיקיימו לענות גופו כדי לקיים נשמתו עכ"ל ולפי דבריו מה דבל"ת אין מכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום דמחוסר מעשה הוא ודלמא יחזור בו ולא יעשה א"כ זה הוא דוקא כשרודף לעשות העבירה אבל כשכבר עשה העבירה וכגון שלבש שעטנז דכל זמן שאינו פושטו עובר בכל רגע ורגע על הלאו על כל שהי' ושהי' בכה"ג מכין אותו עד שתצא נפשו עד שיפשיט מעליו דהא בכה"ג בישיבתו בטל עובר על הלאו וכמו במ"ע דבישיבתו בטל אינו מקיים העשה:

ומ"ש בקצה"ח להסיר תלונת התומים מהב"ח במה שהביא בשם התוס' יפה כיוון בזה והמעיין בהעתקות דברי הב"ח שהעתיק התומים יראה דהתומים במחכ"ת לא דק יפה בלשון הב"ח לכן השיג עליו, ומ"ש עוד הקצה"ח על מ"ש הב"ח דמיהו לפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין וכתב הקצה"ח דלשונו הוא שלא בדקדוק דהא עיקר החילוק שכתבו התוס' בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים דלפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא עכ"ל, והנה מ"ש דהתוס' מחלקו כן לפרש"י בזה ודאי הצדק עמו דבהדיא מבואר כן בתוס' רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי. אך מ"ש דלפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדינין בעלמא ובכל ענין בעינן סמוכין. לא הבינותי לכאורה דאמאי לא נימא דחילוק התוס' סובב גם לפי פירושם דלפניהם קאי אאלקים דהרי גם לפירוש התוס' קשה דל"ל תרווייהו לפניהם ואלקים למעט והדיוטות וע"כ גם לפי פירושם צ"ל כן דמאלקים ילפינן דבעינן מומחין במה שכתוב בפרשת ומלפניהם ילפינן דבשאר משפטים במילי דכפי' בעינן מומחין. וכמו שכתבו התוס' אליבא דפרש"י. ונ"ל דסברתו הוא. דהנה מה שכתבו התוס' דמלפניהם ילפינן דדוקא במילי דכפי' בעינן מומחין בשאר כל המשפטים ובדין בעלמא בלי כפי' לא בעינן מומחים בשאר כל המשפטים הוא משום דכתיב אשר תשים ודרשינן בגמרא אשר תשים אלו כלי הדיינים דשייך בהם שימה. ומש"ה כתבו התוס' לפרש הקרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם גם לענין מומחין על דרך זה דרק המשפטים אשר תשים היינו שיכופו אלו יהיו לפני המומחין עיי"ש היטב בתוס':

ובאמת הוא דחוק קצת דהרי נוכל לתרץ דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטים בעינן מומחים ואפי' בדין בעלמא בלי כפי'. ונוכל לפרש מה דכתיב אשר תשים היינו שישים לפני מומחין וכפשטא דקרא ולא צריכין לכנוס בפרצה דחוקה לומר דכוונת הקרא הוא דרק המשפטים אשר תשים היינו שיכופו אלו יהיו לפני מומחין, ומהגם דבעירובין דף נ"ד ע"ב דרשינן דרשה אחריתא ממה דכתיב אשר תשים ולא אשר תלמדם שחייב להראות פנים עיי"ש וברש"י שם. ועיין גם בהרשב"א גיטין דף פ"ח שכתב ג"כ לתרץ כן דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטים בעינן מומחין. ולא הוזכר שם כלל כפי'. ומשמע בהדיא מדבריו שם דבכל המשפטים בעינן מומחין אף בדין בעלמא בלי כפי' עיי"ש, אכן כיון דהתוס' באו בזה לתרץ אליבא דפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים הוכרחו התוס' לחלק כן בין מילי דכפי', לדינין בעלמא, והוא דהנה לפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים הרי מלפניהם לבד אף לולא אלקים ג"כ ידעינן דבעינן מומחין דהא השבעים זקנים היו מומחין, וא"כ אי נימא דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטים בעינן מומחים אפי' בדין בעלמא בלי כפי' א"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת דל"ל אלקים דהרי כיון דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטים בעינן מומחין ממילא ידעינן דגם בשומרים וגזילות וחבלות בעינן מומחין. אע"כ צ"ל דמלפניהם לא ממעטינן הדיוטות בכל המשפטים רק במילי דכפי' ומפרשינן הקרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דרק המשפטים אשר תשים היינו שיכופו אלו יהיו לפני מומחין, אבל בדין בעלמא בלי בפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטים. ושפיר אצטריך אלקים להורות דבשומרים וגזילות וחבלות בעינן מומחין אפי' בדין בעלמא בלי כפי'. משא"כ לפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים הרי מלפניהם לבד לא ידעינן דבעינן מומחין דהיכי משמע מיעוט הדיוטות מלפניהם. וכ"כ הרשב"א גיטין שם. ועיקר הילפותא דבעינן מומחין הוא מאלקים. ולדידהו לא קשה רק על לפניהם דל"ל לפניהם דכיון דמאלקים לבד ג"כ ידעינן דבעינן מומחין, א"כ שפיר מצינן למימר דמאלקים לבד לא ידעינן רק בשומרים וגזילות וחבלות דבעינן מומחין ואצטרך לפניהם למילף דבכל המשפטים ואפי' בדין בעלמא בלי כפי' בעינן מומחין ומפרשינן הקרא דאשר תשים בפשטא היינו שישים לפני מומחין דהא לדידהו לא תקש' דאי מלפניהם ילפינן דבעינן מומחין בכל המשפטים אפי' בדין בעלמא בלי כפי', א"כ אלקים ל"ל דז"א דהא אי לאו אלקים לא הוי יכול למעט הדיוטות כלל מלפניהם לבד וא"כ שפיר התוס' לפירושם דלפניהם קאי אאלקים לא הצריכו כלל לחלק בין מילי דכפי' לדין בעלמא אלא דגם בדין בעלמא אפי' בלא כפי' בעינן מומחין וכמו שמתרץ הרשב"א, כן נ"ל דזה הוא סברת הקצה"ח במ"ש דהתוס' לא מחלקו בין מילי דכפי' לדין בעלמא רק לפרש"י ולא לפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים והבן היטב:

אמנם אף כי כנים אנחנו בדברינו הנ"ל לדעת הקצה"ח דחילוק התוס' הנ"ל אינו רק לפרש"י ולא לפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים, אבל באמת בתוס' גיטין דף פ"ח ד"ה לפניהם נראה דמחלקו כן גם לפירושם עיי"ש, וביותר נראה כן בתוס' ב"ק דף ט"ו ע"א ד"ה אשר תשים כו'. שלא הזכירו שם כלל פירש"י רק פירושם דלפניהם קאי אאלקים והקשו שם ג"כ דל"ל לפניהם. ותירצו דלפניהם אצטריך למילי דכפי' עיי"ש. ומהתימא על הקצה"ח איך הי' בהעלם עיניו דברי התוס' אלו.

ועיין ברשב"א גיטין שם שלפי תירוצו שמתרץ דאצטריך לפניהם לכל המשפטים דבעינן מומחין ואפי' בדין בעלמא בלי כפי', תמה שם לפי"ז על פרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים. א"כ אלקים למאי אצטרך ועירוב פרשיות למאי אצטרך עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהרי גם לפי פירושו דלפניהם קאי אאלקים קשה עירוב פרשיות למאי אצטריך דהרי כיון דמלפניהם ממעטינן הדיוטות בכל המשפטים שוב א"צ עירוב פרשיות, והא זאת א"א לומר דמה דאמרי' מכח דכתיב לפניהם בכל המשפטים דאלקים קאי אכל המשפטים למעט הדיוטות, דהוא דוקא למ"ד ע"פ כתיב ואלקים דכתיב בפרשה דש"ח קאי אפרשה דאם כסף תלוה לכן שפיר י"ל מכח דכתיב לפניהם בכל המשפטים דאלקים קאי גם אשאר משפטים, אבל למ"ד אין ע"פ כתיב ואלקים לא קאי רק דייקא אשומרים ולא אפרשה דאם כסף תלוה לא נוכל לומר מכח דכתיב לפניהם בכל המשפטים דאלקים קאי אכל המשפטים, דז"א דמה סברא יש בזה לומר כן דהלא מה דפליגי אי ע"פ כתיב לאו פלוגתתם אהא דכתיב בפרשה דש"ח אלקים ולענין אי בעינן מומחין בהודאות והלואות אם קאי אלקים אפרשה דאם כסף תלוה אי לא אלא דפלוגתתם הוא אתא דכתיב בפרשה דש"ח אשר יאמר כי הוא זה דילפינן מיני' מודה במקצת הטענה ישבע בזה פליגי אי אשר יאמר כי הוא זה קאי אשומרים ובעינן בשומרים הודאה במקצת או קאי אאם כסף תלוה ודוקא במלוה בעינן מודה במקצת ולא בשומרים וע' בש"ס ב"ק דף ק"ז דשם הוא מקור הפלוגתא. רק דלענין מומחין אי בעינן מומחין בהודאות והלואות ממילא נשמע דלמ"ד ע"פ כתיב ובשומרים לא בעינן הודאה במקצת ואשר יאמר כי הוא זה קאי אאם כסף תלוה ממילא נשמע דבהודאות והלואות בעינן גם מומחין דכיון דע"פ כתיב הרי גם אלקים קאי אאם כסף תלוה ולמ"ד דאין ע"פ כתיב ואשר יאמר כי הוא זה קאי רק אשומרים ובעינן בשומרים הודאה במקצת ממילא גם אלקים לא קאי אאם, כסף תלוה ולא ידעינן דבעינן מומחין בהודאות והלואות אבל באמת מאלקים גופי' לא מיירי כלל אי קאי אאם כסף תלוה או קאי דייקא אשומרים וא"כ שפיר כשיש לנו הקרא דלפניהם למיליף מיני' דאלקים קאי אכל המשפטים. שוב אין חילוק בין אי ע"פ כתיב ובין אי אין ע"פ כתיב. ואפי' דאין ע"פ כתיב שפירי נוכל למיליף מלפניהם ומאלקים דבעינן מומחים בכל המשפטים והבן היטב וצ"ע, ועל התוס' שתירצו דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטים דוקא במילי דכפי' בעינן מומחין וכמ"ש בסמוך בשם התוס' גיטין וב"ק לק"מ ע"פ למאי איצטריך דשפיר אצטריך ע"פ למיליף דבדיני הודאות והלואות בעינן מומחין אפי' בדין בעלמא בלי כפי' דהא אי אין ע"פ הוי אמרינן דגם בהודאות והלואות לא בעינן מומחין רק במילי דכפי' וכמו בשאר כל המשפטים, משא"כ לתירוץ הרשב"א דמלפניהם ילפינן דבכל המשפטי' בעינן מומחים ואפי' בדין בעלמא בלי כפי' שפיר קשה ע"פ למאי אצטריך וצע"ג בעיני ודו"ק:

(ב) שם ברמ"א דא"א דלית בהו חד דיודע כו'. כן הוא בגמרא רפ"ק דסנהדרין דפריך אמו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות ומשני דא"א דלית בהו חד דגמיר ועיין בקצה"ח סוף סי' ל"ו ובשער משפט בסי' זה שהקשו מכאן לשיטת הפוסקים דגם בדיינים אם נמצא אחד מהם קא"פ נתבטל כל הועד כמו בעדים. א"כ כיון דמאן דלא גמיר פסול לדינא ואשירה הוא מה מהני, מה דיש ביניהם חד דגמיר הא כל הועד בטל וכמו בנמצא אחד מהם א"פ עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ והוא עפ"י מ"ש התומים בסי' ל"ו דאשה כיון שאינה ראוי' להעיד כלל אינה בגדר עד ואין עדותה מבטלת עדות הכשרים מדין נמצא קא"פ עיי"ש, ולפ"ז י"ל דהה"נ בדיינים. מאן דלא גמיר דאינו ראוי כלל לדון לא מהני צירופו לבטל שאר הדיינים שיודעים לדון ולא דמי כלל לנמצא קא"פ והוא פשוט:

(ג) עוד שם ברמ"א אבל אם דיינים קבועין בעיר כו', צריך לדעת הלא זבל"א עדיף טפי מב"ד של שלשה כיון דבזבל"א יוצא הדין יותר לאמיתו וכמבואר בגמרא רפז"ב וא"כ אמאי לא יתא בכחו לומר שידון בזבל"א אף שיש דיינים קבועים בעיר כדי שיצא הדין יותר לאמיתו, אמנם ראיתי בעיר שושן שכתב טעמא לדינא דהרמ"א כאן דאל"כ כל אחד ידחה חבירו וימשיכנו כדי לישמט מדינו עכ"ל, וא"כ א"ש דנהי דזבל"א עדיף טפי מב"ד של שלשה מ"מ כשיש דיינים קבועים בעיר אינו יכול לומר שידון בזבל"א דתקנה היא כן כדי שלא ישמט מדינו, אך לפי"ז נ"ל דדוקא הנתבע הוא דאינו יכול לומר כן אבל התובע יכול לומר שידון בזבל"א אף שיש ב"ד קבוע בעיר דהא לגבי התובע ל"ש טעמא דהע"ש וא"כ שפיר יכול התובע לעולם לומר שידון בזבל"א כדי שיצא הדין יותר לאמיתו, ובאמת גם הרמ"א לא כתב דין זה רק לגבי הנתבע ולא לגבי התובע, ושוב מצאתי וראיתי כן בהדיא לזקיני התוס' יו"ט רפ"ג דסנהדרין שכתב שם דהנתבע לא מצי למדחי להתובע לדון בזבל"א כשיש ב"ד קבוע בעיר וכן הגי' הרמ"א בסי' ג' עכ"ל. הרי דנקט דייקא דהנתבע לא מצי למדחי להתובע. ומשמע בהדיא דהתובע יכול לומר שידון בזבל"א אף בכה"ג. ולכאורה מדברי התוי"ט שם יש להוכיח דהתובע לעולם אינו יכול לכוף לנתבע לדון בזבל"א אף דליכא ב"ד קבוע בעיר. והוא דהתוי"ט שם לעיל הביא לשון הג"א שכתב אהא דתני במתני' זבל"א וזבל"א דהכא מיירי כששניהם מתרצים לב"ד ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים כו' וכתב ע"ז התוי"ט וז"ל מיהו נ"ל דזה שאמר כששניהם מתרצים לאו דוקא אלא כלומר כשהנתבע מתרצה כו' עיי"ש, ומדנקט התוי"ט דייקא כשהנתבע מתרצה ולא קאמר כשאחד מתרצה והיינו או התובע או הנתבע משמע דדעתו הוא דדוקא הנתבע יכול לכוף לתובע לדון בזבל"א אבל התובע לעולם אינו יכול לכוף לנתבע לדון בזבל"א אף דליכא ב"ד קבוע בעיר, ולפי"ז שפיר כתב אח"כ דייקא דהנתבע לא מצי מדחי להתובע לדון בזבל"א כשיש ב"ד קבוע בעיר כיון דהתובע לעולם לא מצי לכוף לנתבע לדון בזבל"א אף שאין ב"ד קבוע בעיר. אמנם ז"א דלא יתכן לומר כן דדעת התוי"ט הוא דרק הנתבע יכול לכוף לתובע לדון בזבל"א ולא התובע להנתבע. חדא דמסתימת כל הפוסקים משמע דאין חילוק בזה בין תובע לנתבע ועוד דהלא בגמרא ובפוסקים מבואר בהדיא דכח התובע אלים יותר מכח הנתבע דאיתא בגמרא ובפוסקים דהתובע יכול לומר נלך לבית ועד והנתבע אינו יכול לומר נלך לבית ועד ועיין גם בסמ"ע סי' י"ג סק"ט מ"ש שם אהא שכתב הרמ"א שם דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים כו' הרשות בידו וכתב הסמ"ע דכ"ש תובע יכול לומר כן דאלים יותר כח התובע מכח הנתבע עיי"ש. וע' מזה גם בשו"ת שב יעקב חחו"מ סי' א' בתשובת הגאון מוהר"ר ברוך כהנא עיי"ש, ועוד דהא גם התוי"ט שם כתב דזבל"א עדיף טפי מב"ד של שלשה כיון דבזבל"א יוצא הדין יותר לאמיתו והוכיח כן גם מלישנא דמתני' דקתני ד"מ בשלשה זבל"א וזבל"א עיי"ש. וא"כ איך יתכן לומר דהתובע א"י לומר שידון בזבל"א כדי שיצא הדין לאמיתו ומה גם דהרי במתני' קתני סתם זבל"א וזבל"א ומשמע דאין חילוק בין תובע לנתבע. לכן נ"ל וראי דגם דעת התוי"ט הוא דהתובע יכול לכוף לנתבע לדון בזבל"א והא דנקט התוי"ט שם דייקא כשהנתבע מתרצה. לרבותא הוא דנקט כן דאף דכח התובע אלים יותר מכח הנתבע מ"מ אם הנתבע מתרצה לדון בזבל"א והתובע רוצה בפני ב"ד של שלשה אין התובע יכול לכוף לנתבע לדון בפני ב"ד של שלשה כיון דבזבל"א יוצא הדין יותר לאמיתו ועדיף טפי מב"ר של שלשה. אבל לעולם כשהתובע רוצה לדון בזבל"א בודאי דיכול לכוף לנתבע. ומעתה שוב שפיר איכא הוכחה נכונה מדכתב התוי"ט הנ"ל כשיש ב"ד קבוע בעיר לא מצי הנתבע לדחות להתובע לדון בזבל"א ולא נקט כאן רבותא טפי דאפי' תובע דכחו אלים יותר מכח הנתבע אפ"ה לא יכול לכוף לנתבע לדון בזבל"א כשיש ב"ד קבוע בעיר ע"כ דדעתו היא דהתובע לעולם יכול לכוף לנתבע לדון בזבל"א אף שיש ב"ד קבוע בעיר וכאמור. ולא דמי למ"ש הרמ"א בסי' י"ד לענין לילך לב"ד אחר דעכשיו בזה"ז דאין לנו לא ב"ד הגדול ולא בית ועד כשיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לומר נלך לב"ד אחר עיי"ש ומשמע דאפי' התובע אינו יכול לומר נלך לב"ד אחר. דשאני כשאומר נלך לב"ד אחר דהא טעמא דא"י לומר נלך לב"ד אחר הוא משום תיקון עולם וכמ"ש בע"ש בסי' י"ד שם והיינו שאם הי' כח לתובע לומר לנתבע שילך עמו לב"ד אחר שהוא גדול ממנו יתנו עניים עיניהם בעשירים ויתבעו אותם לילך למרחוק והעשיר כדי שלא יצטרך ללכת עמו כי לא יוכל לטרוח יתן לו מה שירצה שלא כדין ואם הי' כח לנתבע לומר לתובע שילך עמו לב"ד אחר שהוא גדול ממנו הי' כל אחד נשמט ונדחה מחבירו מלדון עמו עיי"ש. ולפ"ז שפיר לגבי הנתבע אין חילוק בין כשאומר כלך לב"ד אחר ובין כשאומר לדון בזבל"א ואינו יכול לומר כן כשיש ב"ד קבוע בעיר מטעם הנ"ל כדי שלא ישמיט את עצמו מלדון עם חבירו. משא"כ לגבי התובע שפיר יש חילוק בין כשאומר נלך לב"ד אחר לכשאומר שידון בזבל"א דדוקא כשאומר התובע נלך לב"ד אחר אין שומעין לו כשיש ב"ד קבוע בעיר מטעם הנ"ל כדי שלא יתנו עניים עיניהם בעשירים אבל כשאומר התובע לדון בזבל"א הרי ל"ש הטעם הנ"ל כיון דבזבל"א יוכל לדון בעירו ויוכל הנתבע לברור לו אחד מהב"ד שבעירו וא"צ הנתבע להוציא הוצאות על זה וגם אין לו טרחה כלל לכן שפיר יוכל התובע לומר שידון בזבל"א אף שיש ב"ד קבוע בעיר כנלע"ד ברור. וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה, והובא בב"י בסי' י"ד דכשיש ב"ד גדול תוך ג' פרסאות אף הלוה יכול לעכב ולומר נלך לב"ד הגדול דבזה אין המלוה צריך להוציא הוצאות ואין לו טרחא כ"כ עיי"ש. והן אמת דראיתי בשו"ת שב יעקב באי אי שכתב בפשיטות דאם יש דיינים קבועים בעיר לא יוכל שום צד לומר לא אדון לפניהם אלא בזבל"א עיי"ש. ומבואר בדבריו שם דגם התובע אינו יכול לומר כן. אולם לא ידעתי מהיכן הוציא לומר כן, ובמחילה מכבוד הדרת גאון עזו בודאי לא ראה אז דברי הע"ש והתוי"ט הנ"ל ולפענ"ד נראה ברור כדכתיבנא:

(ד) סעיף ב' ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם, עיין בקצה"ח סק"ג שהביא בשם חדושי הר"ן שהקשה לפרש"י דל"ל לר"מ ג' מומחין במש"ר הא הדיוטות נמי סגי ותירץ דהלעז היינו שיצטרכו להוסיף דיינים אם יצטרך לדון ד"נ וזה הלעז לא ס"ל לר"מ כיון דעכ"פ גם הראשונים ישבו בדין אבל אם יהיו הדיוטות הרי אם יצטרך לדון ד"נ יצטרכו הראשונים לצאת מן הענין ואז ודאי יהי' לעז שיאמרו שהראשונים לא ידעו לדון זת"ד הר"ן, והקשה הקצה"ח הא היכא דתלתא הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי סגי א"כ אכתי קשה דל"ל ג' מומחין הא לענין כתובה סגי בחד מומחה ואי משום לעז הא כשיצטרך לדון ד"נ גם הוא יהי' מן המנין, ותירץ דלשיטת הרמב"ם דבחד מומחה יכולין להחליף טענותיהם א"ש דהא טענת פ"פ לא מהני להפסידה כתובתה אלא במכחישתו ואומרת בתולה הייתי אבל אם אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת וא"כ ביחיד מומחה אינו יכול להפסידה כתובתה דאפי' טוענת עכשיו בתולה הייתי יכולה אח"כ להחליף טענותי' ולומר משארסתני נאנסתי עיי"ש, והנה מ"ש לתרץ עפ"י שיטת הרמב"ם דביחיד מומחה יכולין להחליף טענותיהם עיין במהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' מ"ו שכתב דמ"ש הרמב"ם דהודאה בפני יחיד מומחה לא הוי הודאה דאין כוונתו שיכול לחזור בו אלא כוונתו הוא לענין שתהא הודאה שבפניו כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי וכן נמי מה דמבואר בהרמב"ם דלא הוחזק כפרן בפני יחיד מומחה זהו כשאינו מכחיש טענתו הראשונה אלא שאומר פרעתי אח"כ ולענין זה אינו חשוב יחיד מומחה כב"ד ויכול לטעון פרעתי עיי"ש וכ"כ גם הנתיבות סק"ג ולא זכר אז שכבר קדמו בזה המהרי"ט ולפי"ז ליתא לתירץ הקצה"ח לקושיתו הנ"ל. אמנם מצאתי בבעה"ת שער מ"ב ח"א דין ו' שכתב וז"ל ובתשובה לקמאי הודאה בפני ב"ד כו' אינו יכול לחזור אלא תכ"ד וה"מ בפני ג' אבל ביחיד אפי' הוא מומחה אין הודאתו בפניו מחייבו כלום עכ"ל, ותשובה זו הביא גם הטור בסי' פ"א סעיף כ"ז בשם גאון ובשינוי לשון קצת, וממ"ש אין הודאתו מחייבו כלום משמע בהדיא דלא הועיל כלל הודאתו שיהא חייב ויכול לחזור בו, וא"כ א"ש תירץ הקצה"ח הנ"ל לפי דעת הגאון, ובאמת נלע"ד דגם דעת הרמב"ם הוא כדעת הגאון וכמו שהבין הקצה"ח ולא כמ"ש המהרי"ט והנתיבות. וכן מבואר בהדיא בתשב"ץ ח"א סוף סי' קס"א שהבין כך דעת הרמב"ם דבחד מומחה לא הוי הודאה כלל ויכול לחזור בו עיי"ש, וכן הבינו עוד, שאר גדולי המחברים דעת הרמב"ם כך:

אמנם לפע"ד אכתי יש להקשות דל"ל ג' מומחין הא סגי בתרי מומחין. ואף דגם בפני ב' מומחין לא חשיב הודאה לדעת הרמב"ם ויכולין להחליף טענותיהם כל זמן שלא היו ג' ומ"ש הרמב"ם יחיד מומחה הוא לאו דוקא. וכמ"ש הסמ"ע סק"ז, אולם הא כתב הפרישה בהא דכתב הטור דבפחות מג' הדיוטות לא חשיב הודאה ויכולין להחליף טענותיהם דהוא משום דיכול לומר שלא להשביע עצמי מו להשטות כוונתי בהודאתי כשלא אמר אתם עדי משא"כ לפני ב"ד עיי"ש, וע"כ דטעם זה הוא ג"כ לדעת הרמב"ם בב' מומחין דמש"ה לא חשיב הודאה בפניהם הודאה ויכולים להחליף טענותיהם משום דכל זמן דהם ב' אינם ב"ד רק כמו עדים ויכול לומר שלא להשביע עצמי או להשטות כוונתי, והנה טענת השבעה או השטאה ל"ש אלא דוקא היכא שהודה לחייב את עצמו אבל היכא דהודה לפטור את חבירו ל"ש לא השטאה ולא השבעה וכמבואר בסי' פ"א סעיף כ"ט, וא"כ הרי כאן אינה יכולה להחליף טענותי' ולומר משארסתי נאנסתי ומה שטענה מתחלה בתולה הייתי כוונתה הי' להשטות בו דהא במה שאמרה מתחלה בתולה הייתי פטרה את בעלה מלתת לה הכתובה ובכה"ג לא מהני טענת השטאה. ואף דלא דמי ממש הך דהכא להיכא שהודה לפטור את חבירו דהא כאן שטענה בתולה הייתי הרי לא באתה בזה לפטור את בעלה מהכתובה רק אדרבה רצונה הי' בזה לחייב את בעלה לתת לה הכתובה רק דאנן לא מהימנינן לה מה שטענה בתולה הייתי לכן מפסדת כתובתה וא"כ בכה"ג שפיר י"ל דשייך טענת השטאה ויכולה אח"כ להחליף טענותי' ולומר משארסתני נאנסתי. אולם באמת הא גם בכה"ג פליגי הרשב"ם והרבינו יונה והובא בטור סי' קמ"ו אי שייך טענת השטאה, והוא בהא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ולא של אבותיך דעת הרשב"ם הוא דאם אמר כן חוץ לב"ד יוכל אח"כ לומר בב"ד של אבותי ולקחוה מאבותיך ודעת הרבינו יונה היא דאינו יכול לחזור ולומר בב"ד של אבותי ולקחוה מאבותיך שכל האומר ולא של אבותיך הרי הודה חוץ לב"ד שלא לקחוה אבותיו מאבותיו של התובע ואעפ"י שהמודה לחבירו שחייב לו מנה כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך אבל זה שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לטעון משטה אני בך שהרי לזכות עצמו הוא בא והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בה את עצמו עיי"ש, הרי דפליגי הרשב"ם והר"י היכא דבטענתו שטען חוץ לב"ד לזכות בה את עצמו נתגלגל חובתו דדעת הרשב"ם הוא דבכה"ג יכול לומר משטה אני בך ודעת הר"י הוא דבכה"ג אינו יכול לומר משטה אני בך, וא"כ גם בהך דהכא שטענה מתחלה בתולה הייתי דבאתה בטענה זו לזכות את עצמה ועי"ז נתגלגל חובתה דלא מהימנינן לה ומפסדת כתובתה, וא"כ לא מבעיא לדעת הר"י בודאי דאינה יכולה לטעון אח"כ דמה שטענה בתולה הייתי נתכוונה להשטות בו. אך אפי' לדעת הרשב"ם נ"ל דבזה גם הרשב"ם מודה דאינה יכולה לטעון אח"כ משטה אני בך דדוקא התם בטוען של אבותי ולא של אבותיך תרי לזכות עצמו הי' די לו אם הי' טוען של אבותי ולא הי' צריך כלל לטעון ולא של אבותיך ובזה שפיר ס"ל להרשב"ם דבמה שהוסיף לטעון ולא של אבותיך דעי"ז נתגלגל חובתו הוי כמו שהודה לחיוב לכן יכול לטעון אח"כ משטה אני בך וכמו המודה לחבירו שחייב לו מנה דיכול לטעון משטה אני בך משא"כ הכא מה שטענה מתחלה בתולה הייתי הרי כל טענה זו היא רק על הזכות לזכות בה את עצמה ועי"ז נתגלגל חובתה ובזה שפיר גם הרשב"ם מודה דאינה יכולה לטעון אח"כ משטה אני בך כיון דבאתה בטענה זו לזכות את עצמה. ומעתה כיון שכן שפיר קשה דל"ל ג' מומחין הא סגי בתרי מומחין דהרי משום לעז לא חייש ר"מ במומחין כיון דכשיצטרך לדון ד"נ גם הם יהיו מן המנין וכמ"ש הר"ן ואי משום דיכולה להחליף טענותי' הרי בכה"ג א"י להחליף טענותי' כיון דהם שנים ול"ש טענת השטאה.

והן אמת דאחר העיון קצת ראיתי דמ"ש הרשב"ם בזה אומר של אבותי ולא של אבותיך דיכול אח"כ לחזור ולטעון בב"ד של אבותי ולקחוה מאבותיך אינו דן שם כלל מטעם משטה רק מטעם דאמרינן בגמרא ב"ב דף ל"א ע"א דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא לבי דינא וכתב הרשב"ם שם דאפי' שבטענה זו שטוען עכשיו בב"ד עוקר הראשונה לגמרי אפ"ה חוזר וטוען דעביד אינש דלא מגלי טענתי' שלא ילמוד מי שכנגדו ויתן אל לבו מתחלה קודם שיבואו לב"ד מה להשיב עליהן עיי"ש והובא גם בב"י שם ועיין מזה גם באספ"ז ב"ב שם. וא"כ גם בהך דהכא שטענה מתחלה בפני שנים בתולה הייתי יכולה אח"כ לחזור ולטעון בב"ד משארסתני נאנסתי אף דעוקרת הטענה הראשונה לגמרי כיון דעביד אינש דלא מגלי טענתי' כו' כדי שמי שכנגדו לא יתן אל לבו מתחלה מה להשיב עליו בב"ד, אכן לפי"ז צ"ע דהרי לפי דעת הרשב"ם מהראוי לומר דגם היכא שהודה בפני עדים לפטור את חבירו יכול לחזור בו אח"כ בב"ד מטעם דעביד אינש דלא מגלי טענתי' כו' דהא מה דקיי"ל דהיכא שהודה לפטור את חבירו ל"ש טענת השטאה הוא אפי' היכא שהקדים חבירו ואמר לו בפני עדים אמת שפרעתי לך כך וכך והמלוה השיב אמת שפרעת לי. דהא גם בחייב אני לך דשייך טענת השטאה היא דוקא כשתבעו והודה, אבל אם הודה מעצמו ל"ש טענת השטאה וכמ"ש המחבר שם סעיף ה', וע"כ דמה דקיי"ל במודה לפטור את חבירו דל"ש טענת השטאה הוא אפי' שהקדים חבירו ואמר לו אמת שפרעתי לך כך וכך והוא השיב אמת שפרעת לי. וא"כ לפי"ד הרשב"ם מהראוי לומר גם בזה דיכול לחזור בו אח"כ בב"ד ולומר שלא פרע לי מטעם דעביד אינש דלא מגלי טענתי' חוץ לב"ד ולא רצה לומר לו שעדיין לא פרע לו כדי שלא יתן אל לבו מה להשיב בב"ד, והרי בש"ע סותם המחבר דהיכא שהודה לפטור את חבירו ל"ש טענת השטאה ואינו יכול לחזור בו בב"ד ומשמע דליכא שום חולק בזה, וע"כ צ"ל דהאי טעמא שכתב הבעה"ת שער מ"ב והטור בסי' פ"א לענין טענת משטה דמש"ה המודה לפטור את חבירו א"י לומר משטה אני בך כיון דהודאה נגמרת בעדותו ואינו מחוסר כלום וכמו הפורע חובו בפני עדים א"צ לומר אתם עדי כיון דהמעשה נגמר בראייתם עיי"ש. הך טעמא שייך גם לענין עביד אינש דלא מגלי טענתי' כו' דכיון דהודאה נגמרת בעדותו לא אמרינן עביד אינש דלא מגלי טענתי' כו' ושפיר גם הרשב"ם מודה דהמודה לפטור את חבירו אינו יכול לחזור בו בב"ד. וא"כ לפי"ז שוב גם בהך דהכא שטענה מתחלה בתולה הייתי הרי מיד בטענה זו נגמר הדבר שנפטר בעלה מלתת לה כתובתה ושפיר אפי' לדעת הרשב"ם אינה יכולה להחליף טענותי' לומר משארסתני נאנסתי ושוב שפיר קשה קושיתינו הנ"ל.

ושוב ראיתי דבלא"ה יש להקשות קושיתינו הנ"ל והוא לפ"ד התומים שחולק על הסמ"ע והעלה דדוקא ביחיד מומחה ס"ל להרמב"ם דהודאה בפניו לא חשיב הודאה אבל בב' מומחין כ"ע מודים דחשיב הודאה ואינן יכולים להחליף טענותיהם עיי"ש וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קל"ז, וא"כ בודאי קשה קושיתינו הנ"ל דל"ל ג' מומחין הא סגי בתרי מומחין. ולכאורה רציתי לומר דקושיתינו הנ"ל מעיקרא ליתא דשמא ס"ל לר"מ כר' יונתן דאמר בסנהדרין ריש פ"ק דאין ב"ד שקול דבעינן ב"ד נוטה. אמנם ראיתי בספר מנחת אהרן על סנהדרין בדף ו' שכתב שם דר"מ ס"ל כר' יאשי' דלא בעינן ב"ד נוטה והביא ראי' ברורה לדבריו עיי"ש ודבריו נכונים. וא"כ שוב שפיר קשה קושיתינו הנ"ל.

איברא נלע"ד לישב קושית הקצה"ח וגם קושיתינו הנ"ל. דהנה מ"ש הקצה"ח דהיכא דשלשה הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי קני. כן הוא דעה התוס' והרא"ש פ"ק דסנהדרין דף ה' דחכמים תקנו דסגי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה אפי' למ"ד עירוב פרשיות כתיב, אבל לרש"י ז"ל שכתב שם דמה דיחיד מומחה דן יחידי הוא דוקא למ"ד אין עירוב פרשיות כתיב. לדידי' למ"ד ע"פ כתיב אין יחיד מומחה דן יחידי ודוקא שלשה הדיוטות דנין אפי' למ"ד ע"פ כתיב מתקנות חכמים מטעם נע"ד וכדאמרינן בגמרא שם דף ב' ע"ב, אבל יחיד מומחה אינו דן יחידי כי לא מצינו כלל תקנה זו שתיקנו דיחיד מומחה דן יחידי וגם מה צורך יש בתקנה זו לעקור מדין תורה דבעי ג' דהלא בקל יוכל למצוא שלשה הדיוטות בכל מקום וכ"כ המהר"ם שי"ף בסנהדרין דף ו' והתומים סק"א עיי"ש. וא"כ י"ל דהר"ן שם אזיל בשיטת רש"י הנ"ל דהא בא שם בדבריו לתרץ קושיתו על רש"י. והרי ר"ע ס"ל ע"פ כתיב וכדמוכח מהא דקאמר ר"מ בסנהדרין דף ו' דפשרה בג' משום דמקשינן פשרה לדין וכ"כ בס' מלא הרועים ערך ע"פ אות יו"ד, וא"כ שפיר לק"מ לר"מ דלסגי ביחיד מומחה או בתרי מומחין כיון דלדידי' בעינן דייקא תלתא ופחות מג' אפי' הם מומחים אינם יכולים לדון. אבל הר"ן מקשה שפיר דלסגי בשלשה הדיוטות כיון דשלשה הדיוטות שפיר דנין אפי' למ"ד ע"פ כתיב מתקנות חכמים מטעם נע"ד.

(ה) שם באותו סעיף והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן. כתב בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"א והובא בקצה"ח סק"ג דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דהודאה. לא מהני בפני יחיד מומחה אבל הוחזק כפרן והוכיח כן מלשון הרמב"ם וכתב עוד שכן דעת הב"י בכ"מ פ"ב מה' סנהדרין עיי"ש. ותמה עליו הקצה"ח שלא הביא דעת הש"ע כאן דכתב להדיא דלא הוחזק כפרן. ואיני רואה כאן שום תימה על הכנה"ג דהרי בש"ע לא הביא כלל דעת הרמב"ם ולא מיירי כאן, רק בשנים סמוכים שאינם מומחין והמחבר סובב אליבא דשיטת הרא"ש דבפני יחיד מומחה חשיב הודאה לכל מילי ולא הוזכר כלל דעת הרמב"ם וכמ"ש הש"ך וטו"ז לפרש כוונת המחבר למען לא תקשה קושית הסמ"ע על הרמ"א עייש"ה בטו"ז ובש"ך, וא"כ שפיר י"ל דדעת המחבר הוא ג"כ דביחיד מומחה ס"ל להרמב"ם דהוחזק כפרן וכמ"ש הכנה"ג שכן דעת הב"י בכ"מ. ובעיקר דברי הכנה"ג שכתב דביחיד מומחה גם הרמב"ם מודה דהוחזק כפרן עיין בתשב"ץ ח"א סוף סי' קס"א שכ' בהדיא דדעת הרמב"ם הוא דביחיד מומחה לא הוי הודאה וגם לא הוחזק כפרן עיי"ש:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה