אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן ב

סימן א

(א) סעיף א' בין מיתה כו'. כתב האורים דבזמה"ז דליכא ב"ד מומחין ליכא דין גואל הדם דהא אין רשות ביד גוה"ד להרוג רק כשנגמר דינו בב"ד להריגה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' רוצח הלכה ה'. והקצה"ח השיג עליו דהא דעת רש"י ז"ל בפ' נגמר הדין דאפי' בשוגג נמי רשות ביד גוה"ד להרוג אלא דשיטת הרמב"ם ז"ל דבשוגג אין רשות ביד גוה"ד להרוג אלא דוקא במזיד. אבל הא ס"ל דאפי' בשוגג קרוב למזיד או שהרגו בע"א או בלא התראה רשות ביד גוה"ד להרוג וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' רוצח. הרי מבואר דאע"פ שלא נגמר דינו בב"ד להריגה רשות ביד גוה"ד להרגו. ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' רוצח דאין ממיתין אותו עד שנגמר דינו בב"ד לא מיירי מדין גוה"ד זה ת"ד הקצה"ח. והנה מ"ש דרש"י והרמב"ם ז"ל מחולקים דשיטת רש"י בפ' נגמר הדין דאפי' בשוגג נמי רשות ביד גוה"ד להרוג ושיטת הרמב"ם ז"ל הוא דדוקא בשוגג קרוב למזיד או שהרגו בע"א או בלא התראה אז רשות ביד גוה"ד להרוג. לפי המתבאר מדבריו. נראה דכוונתו הוא דהם פליגי בקודם שגלה לעיר מקלט. ודבריו תמוהים מאוד בין מ"ש בשם רש"י. ובין מ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהלא דברי רש"י ז"ל הוא שם בפ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב בהא דאמרינן שם בגמרא דמצוה ביד גוה"ד להרוג ומפרש רש"י ז"ל וז"ל כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו עכ"ל הרי דרש"י ז"ל לא קאמר רק היכא שיצא חוץ מעיר מקלטו נהרג אפי' היכא שהרציחה הי' בשוגג. ובזה פליגי ריה"ג ור"ע במתני' במכות דף י"א ע"ב ברוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ריה"ג ס"ל דמצוה ביד גוה"ד להרוג. ור"ע ס"ל דרשות ביד גוה"ד עיי"ש. ורש"י ז"ל מפרש כאן אליבא דריה"ג דהא אמרינן כאן בגמרא דמצוה ביד גוה"ד להרוג [ועיין מזה ברמב"ן ז"ל במנין המצות שלו מצוה י"ג]. וא"כ איך הוציא הקצה"ח מדברי רש"י ז"ל הנ"ל דגם קודם שגלה לעיר מקלט רשות ביד גוה"ד להרוג אפי' היכא שהרציחה הי' בשוגג. וגם מ"ש דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דבשוגג אין רשות ביד גוה"ד להרוג הוא ג"כ תמוה מאוד דהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' רוצח הנ"ל כתב בהדיא דרוצח בשגגה שהרגו גוה"ד חוץ לתחום עיר מקלטו פטור אחד ההורגו בדרך קודם שנכנס לעיר מקלטו כו' ע"ש [והוא פלוגתא במכות דף יו"ד ע"ב] הרי בהדיא דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דאפי' בשוגג רשות ביד גוה"ד להרוג. וע"ש הרמב"ם בפ"ו מרוצח דדוקא כשהי' שוגג קרוב למזיד או שהרגו בע"א או בלא התראה. התם מיירי לענין להרוג אותו אפי' בערי מקלט דבכה"ג אין ערי מקלט קולטות ואם הרגו גוה"ד אפי' בערי מקלט פטור עי"ש. אבל לענין להרוג אותו חוץ לעיר מקלט בין קודם שגלה לעיר מקלט ובין שיצא חוץ מעיר מקלטו רשות ביד גוה"ד להרוג אפי' שוגג גמור וכמ"ש בפ"ה שם. אך יש לומר דממ"ש הרמב"ם ז"ל דרוצח בשגגה שהרגו גוה"ד חוץ לעיר מקלטו פטור אין ראי' דרשות הוא ביד גוה"ד להרוג דהא כתב פטור וי"ל דכוונתו הוא דבדיעבד פטור אבל לכתחלה אסור להרגו. [וזה הוא פלוגתא בין הפוסקים בהא דמצינו בגמ' וברמב"ם ושאר פוסקים פטור היינו פטור אבל אסור אם היא דוקא לענין שבת או גם בשאר דוכתא וע' מזה בספר יד מלאכי בכלל פ']. וכן יש להוכיח נמי ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם אח"כ בסמוך דאם יצא חוץ לעיר מקלטו בזדון הרשות ביד גוה"ד להרגו עיי"ש. ומשמע דדוקא כשיצא חוץ לעיר מקלטו בזדון בזה רשות ביד גוה"ד להרגו. אבל קודם שנכנס לעיר מקלט והרציחה הי' בשוגג בזה כוונת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד אם הרגו גוה"ד פטור. אבל לכתחלה אינו רשאי להרגו. אולם לפי"ז הרי קשה אך הוציא הקצה"ח מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מרוצח דבשוגג קרוב למזיד רשות ביד גוה"ד להרוג הרי גם בשוגג קרוב למזיד לא כתב הרמב"ם ז"ל רק לשון פטור עיי"ש וא"כ גם בשוגג קרוב למזיד י"ל דכוונתו הוא דפטור אבל אסור. אמנם בין כך ובין כך בין אי נימא דמ"ש הרמב"ם ז"ל ברוצח בשגגה שהרגו גוה"ד חוץ לעיר מקלטו פטור דכוונתו הוא דרשות הוא ביד גוה"ד להרוג. ובין אי נימא דכוונתו הוא דפטור אבל אסור. א"א לומר דדעת הרמב"ם ז"ל הוא לחלק בין שוגג קרוב למזיד ובין שוגג גמור חוץ לעיר מקלטו דהא הרמב"ם ז"ל נקט בשניהם לשון פטור. וע"כ דבחוץ לעיר מקלט שניהם שוים וחד דינא להו ולא כמ"ש הקצה"ח דדעת הרמב"ם ז"ל הוא לחלק בין שוגג גמור חוץ לעיר מקלט בין שוגג קרוב למזיד. ולפ"ז י"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דבשוגג גמור קודם שגלה לעיר מקלט רשות ביד גוה"ד להרוג או דבדיעבד פטור ולכתחלה אסור. ומה דנקט רש"י ז"ל דייקא שיצא חוץ לעיר מקלטו הוא משום דרש"י ז"ל שם סובב אהא דאמרינן בגמרא שם דמצוה ביד גוה"ד להרוג. ומפרש רש"י ז"ל ברוצח שוגג ואליבא דריה"ג דס"ל דמצוה ביד גוה"ד להרוג כשיצא חוץ לעיר מקלטו וכמש"ל. לכן נקט דייקא שיצא חוץ לעיר מקלטו כי קודם שגלה לעיר מקלטו גם ריה"ג מודה דאין מצוה ביד גוה"ד להרוג:

והנה לפי מה שכתבתי לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל גבי שוגג גמור קודם שגלה לעיר מקלט וגבי שוגג קרוב למזיד דאם הרגו גוה"ד פטור דכוונתו הוא דבדיעבד פטור אבל לכתחלה אינו רשאי להרגו. א"כ א"ש דברי התומים הנ"ל שכתב דאין רשות ביד גוה"ד להרוג רק כשנגמר דינו בב"ד למיתה. ולק"מ מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל כיון דכוונת התומים הוא לענין שהגוה"ד יהרוג אותו לכתחלה ע"ש בתומים. ולענין שיהא רשות ביד גוה"ד להרוג לכתחלה שפיר י"ל דבעינן שיהא כגמר דינו בב"ד להרגי. אולם הא אכתי יש סתירה לדברי התומים מהא דרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו דלריה"ג מצוה ביד גוה"ד להרוג. ולר"ע רשות ביד גוה"ד להרוג. והרי בזה ליכא גמר דין למיתה דהא הרציחה הי' בשוגג. והן אמת דאיתא בש"ס מכות דף י"ב ע"א דגם כשיצא חוץ לעיר מקלטו אינו רשאי להרגו עד שיעמוד לפני העדה למשפט דתנו שם בברייתא ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצח גוה"ד את הרוצח יכול מיד ה"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. וכן הוא ג"כ בספרי והובא בכ"מ פ"א מה' רוצח הלכה ה' ח"ל לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו. ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. וא"כ הרי גם כשיצא חוץ לעיר מקלטו בעינן שיגמור דינו בב"ד למיתה היינו להתיר דמו לגוה"ד ע"ז שיצא חוץ לעיר מקלטו. אמנם הלא אמרינן בגמרא שם דריה"ג ור"ע לא ס"ל כר"א עיי"ש. וכן לא סבירא להו כהברייתא דהספרי שהביא הכ"מ הנ"ל כי הך ברייתא דהספרי היא ממש כהך ברייתא דר"א [ובאמת מה שהביא הכ"מ הך ברייתא דהספרי להלכה צ"ע דהא לא קיי"ל כן וכבר העיר בזה המל"מ שם]. וא"כ שוב יש סתירה לדברי התומים מהא דריה"ג ור"ע. ואין לומר דדוקא כשיצא חוץ לעיר מקלטו בזה ס"ל לריה"ג ור"ע דא"צ שיעמוד למשפט אבל קודם שגלה לעיר מקלט גם ריה"ג ור"ע מודים דאינו רשאי גוה"ד להרגו עד שיעמוד למשפט והב"ד ידונהו למיתה וכמ"ש בסמוך לפרש מ"ש הרמב"ם גבי קודם שגלה לעיר מקלט דאם הרגו גוה"ד פטור דכוונתו הוא דפטור בדיעבד אבל לכתחלה אינו רשאי להרגו. דז"א דא"כ קשה מה קאמר הש"ס דריה"ג ור"ע מבעי לי' להקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר הלא איצטריך הקרא אף לריה"ג ור"ע לענין גוה"ד גופי' שקודם שגלה לעיר מקלט אינו רשאי להרגו עד שיעמוד למשפט. א"ו דגוה"ד לעולם רשאי להרגו. אף קודם שגלה לעיר מקלט וא"צ שיעמוד למשפט. ושפיר אמרינן דריה"ג ור"ע צריכו הקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו'. ולפ"ז שוב צ"ל נמי מ"ש הרמב"ם גבי קודם שגלה לעיר מקלט דאם הרגו גוה"ד פטור דכוונתו הוא דפטור ומותר אפי' לכתחלה וכמו שהבין הקצה"ח כוונת הרמב"ם מ"ש גבי שוגג קרוב למזיד דאם הרגו גוה"ד פטור היינו דפטור ומותר אפי' לכתחלה:

ולא אכחד מה דקשה לי בהא דאמרינן שם דריה"ג ור"ע פליגי אר"א דאמר דאין גוה"ד רשאי להרוג עד שיעמוד למשפט והוא דהריטב"א שם מפרש הא דבעי ר"א שיעמוד למשפט וז"ל פי'. כדי שיהי' העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו או אם לא ירצה לדור שם שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגוה"ד אם יצא חוץ לתחומו עכ"ל. והנה טעם פלוגתתן דריה"ג ור"ע איתא בגמרא שם דפליגי בפשט לישנא דקרא דכתיב ורצח גואל הדם את הרוצח ריה"ג סובר ורצח הוא לשון ציווי. ור"ע סובר ורצח הוא לשון רשות עיי"ש וברש"י שם. וא"כ קשה מה קאמר דריה"ג ור"ע פליגי אר"א הרי י"ל דגם ריה"ג ור"ע ס"ל כר"א דמה דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט קאי אקרא דורצח כו'. ואם יצא חוץ לתחומו אינו רשאי גוה"ד להרוג אותו עד שיעמוד למשפט להתרות אותו שלא יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו אלא דבהא פליגי אם כבר עמד למשפט והתרו בו שלא יפשע עוד לצאת חוץ לעיר מקלטו וחזר ויצא פעם שנית חוץ לתחומו דעל זה סובב הולך הקרא דורצח גואל הדם את הרוצח ופליגי אי ורצח הוא לשון ציווי אי לשון רשות אבל לעולם כשיצא פעם ראשונה כ"ע מודים דאין גוה"ד רשאי להרגו דעל זה לא קאי כלל הקרא דורצח כו' והבן וצ"ע. ויש אתי אריכות דברים בזה ואכמ"ל:

ובעיקר דינא דהתומים הנ"ל דבזה"ז ליכא דין גוה"ד מצאתי וראיתי כן בשו"ת חוות יאיר סי' קמ"ו שכתב דבזה"ז דבטלו ד"נ אפי' הורג במזיד לא יפה כחו של גוה"ד מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל. וכתב עוד כעין דברי התומים דאפי' בזמן סנהדרין מ"ש בקרא גוה"ד ימית הרוצח היינו אחר שיצא דינו למות שהוא חייב מיתה רק שא"א להמיתו מצד חסרון התראה או עדמ"י. וכמו דאיתא בגמרא וברמב"ם ז"ל פ"ד מה' רוצח ה"ח גבי כונסין אותו לכיפה. ובזה יובן מ"ש במשנה ומייתי לה הרמב"ם ז"ל בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד כו'. מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנאמר ונתנו אותו ביד גוה"ד שצ"ע מה זה נתינה ביד גוה"ד אם הב"ד ממיתין אותו. אע"כ דקרא קמ"ל אפי' א"א לב"ד להמיתו אף כי נתברר להם שהרגו מצד חסרון התראה או שאר דברים יתנו אותו ביד גוה"ד ר"ל יהי' רשות לגוה"ד להרגו כו'. והכי איתא בברייתא מס' מכות דף י"ב ורצח גוה"ד את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש ה' רוצח ה"ה רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים כו'. וכתב הכ"מ דהוא גמרא וספרי דגבי גואל הדם. וא"כ בזמן סנהדרין כ"ש עתה שלא ניתן כלל לגוה"ד להרוג הרוצח ואפי' לסבב לו מיתה עכ"ל החוות יאיר. והנה מה שהביא ראי' מהברייתא דספרי ומהכ"מ כבר כתבתי בסמוך דאנן לא קיי"ל כהברייתא דספרי. ומה שהקשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל דמי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנאמר ונתנו אותו ביד גוה"ד דמה זה נתינה ביד גוה"ד אם הב"ד ממיתין אותו ומש"ה כתב לפרש דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא היכא שא"א ביד הב"ד להמיתו מצד חסרון התראה או עדמ"י. אחר נשיקת עפרות זהב לו אני אומר דלא כיוון יפה בזה דהרי הרמב"ם בפ"א מה' רוצח ה"ב כתב וז"ל מצוה ביד גוה"ד להרוג את הרוצח שנאמר גוה"ד הוא ימית את הרוצח כו'. לא רצה גוה"ד או שלא הי' יכול להמיתו. או שאין לו גוה"ד ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף עכ"ל. ומבואר שם בהדיא בהרמב"ם ז"ל דכוונתו הוא היכא שהרוצח רצח במזיד ובהתראה ובשני עדים גמורים דמתחייב מיתה בב"ד מצוה הוא שגוה"ד ימית אותו אלא דאם אין גוה"ד הורג אותו אז הורגין אותו הב"ד. ועיין גם בתרגום אונקלוס בפסוק גואל הדם הוא ימית הרוצח שכתב וז"ל גאל דמא הוא יקטול ית קטולא כד אתחייב לי' מן דינא הוא יקטלניה עכ"ל. ומשמע נמי כמ"ש לפרש כוונת הרמב"ם ז"ל דאם נתחייב מיתה בדינא עפ"י עדים והתראה יהרוג אותו גוה"ד. ועיין מזה. גם בהרמב"ן במנין המצות שלו מצוה י"ג ובמגלת אסתר שם. ובזהר הרקיע להרשב"ץ מצוה קל"ח עיי"ש. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דמי שנתחייב מיתה נתנו אותו ביד גוה"ד. ולק"מ קושית החוו"י. אבל הגוה"ד מצד עצמו באמת רשאי להרגו אף קודם שחייבוהו הב"ד למיתה וכדעת הקצה"ח וכמו שהעליתי לעיל. גם מ"ש החו"י מתחלה דבזה"ז דבטלו ד"נ אפילו הורג במזיד לא יפה כחו של גוה"ד מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל. לדעתי העני' לא ברירא לי הך מילתא דהרי באמת בזמן שדנו הסנהדרין ד"נ יפה כחו של גוה"ד מכח סנהדרין דהא גוה"ד שהרג לרוצח שוגג פטור וכמש"ל בשם הרמב"ם ז"ל. אבל סנהדרין שהרגו לרוצח שוגג בודאי חייבין. וא"כ ה"נ בזה"ז דאף דאין בכחנו לדון ד"נ מ"מ שייך דינא דגוה"ד וצ"ע בזה. ושוב מצאתי וראיתי בשו"ת צ"צ סי' קי"א דמבואר שם בהדיא דגם בזה"ז שייך דינא דגוה"ד עיי"ש:

(ב) ברמ"א שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול כו'. מוח"ז הגה"ק זצ"ל בספרו שו"ת אמרי נועם ח"א סי' יו"ד האריך בענין זה. ובדברי הרמ"א והסמ"ע כאן ס"ק י"ג. ויען שיש לי לפלפל בכל דבריו ובשגם שבכלל דבריו הם ג"כ כל דברי המרדכי הצריכים לענינינו. לזאת מוכרח אני להעתיק דבריו באריכות וזה לשונו הזהב. בגמרא ב"ב פ"א דף ח'. ורשאים להסיע על קיצתן. במרדכי שם פר"ח שנעשה התקנה מדעת כל טובי העיר ופי' הר"מ הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום וכמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום למיגדר מילתא בתקנתם כן טובי העיר הפקירן הפקר. ואני מרדכי מצאתי כתוב בשם ר"ת האי להסיע על קיצתן קאי היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו בתחלה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו ודקאמר הפקר ב"ד הפקר כגון ב"ד דרב אמי ורב אסי דאלימא לאפקוע ממונא כו' עכ"ל והנך רואה פלוגתא רחוקה ביניהם דדעת הר"ח והר"ם דטובי העיר בכחם לתקן כל מה שירצו ודעת הר"ת דאין בכחם לעשות חדשות רק אשר כבר נעשה מדעת כולם בכחם להחזיק ולענוש להעובר כו'. והנה אם הדבר הוא למיגדר מילתא נראה ברור דלפי דעת ר"ת גם בזה אינם יכולים לעשות דהרי דעת הר"ח והר"ם המובא במרדכי כתבו בפירוש במקום מיגדר מילתא כמבואר שם וכאשר הבאתי דבריהם למעלה ועכ"ז מביא דעת ר"ת לחלוק בדבר הרי אף דהוא למיגדר מילתא הוא חולק בדבר. ולכאורה תמי' גדולה על בעל הסמ"ע שכתב להסתפק אם הוא למיגדר מילתא אולי גם היש חולקים מודים בזה הלא מבואר במרדכי ההיפך. אמנם באמת דעת היש חולקין המובא בד"מ וברמ"א אינם כובעים כלל מדעת הר"ת רק מדעת תשובת מוהר"ם. וטעם הדבר לאשר ר"ת יחיד בדבר כאשר אבאר. והא לך דברי תשובת מוהר"ם הובא במרדכי שם לענין לקבל מס מקרקעות כתב שם אבל לשנות שלא מדעת כולם במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולאו מיגדר מילתא הוא אין שומעין להם לעשות תקנה שלא כתורה עכ"ל. וזו הדיעה מביא הד"מ והרמ"א בשם יש חולקין. והנה אותה תשו' מוהר"ם הוא בעצמו אותו הר"ם המובא למעלה שכתב טובי העיר כגדולי הדור והפקירן הפקר במקום דאיכא בתקנתם מיגדר מילתא וא"ת תרי מוהר"מ נינהו עיין בשו"ת מהרי"ק שורש א' שכתב בפירוש אשר הם ממחבר אחד עיין היטב בדבריו. וא"כ סותר דברי עצמו. א"ו דדעת מוהר"מ הוא באם הוא מיגדר מילתא ותקנת דת יהודית ודאי כח הטובי העיר כמו כח הב"ד דרב אמי ור"א. אבל במקום שאינו מיגדר מילתא רק שיצמיח טובה לבעלי עשירים להקל מעליהם בזה שיטילו מס מקרקעות בזה שפיר כתב שאין בכחם כי בנידון כזה גם לגדולי הדור אין להם כח בזה כמו שמבואר במהרי"ק שורש א' דגם לבי דינא דרב אמי ור"א אין להם כח ע"ז כו': אבל לדינא ודאי כח טובי העיר כב"ד. ולזאת לא הביאו כלל דעת הר"ת דדעתו הוא אף במקום שיש כח לב"ד הגדול עכ"ז אין כח לטובי העיר כי גרע כחם מב"ד הגדול ומפני זה לא הביאו לדיעה כלל. ומעתה מה דמספקא לי' להסמ"ע בגירסת המרדכי לדידי פשיטא לי דודאי הגרסא הוא ולאו למיגדר מילתא דאי לאו [בס' א"כ נשמט כאן מלת לאו ובודאי הרב המגי' השמיטו. ולא דק בזה כאשר יראה המעיין בסמ"ע] מיגדר מילתא הוא. הא סותר מוהר"מ דברי עצמו שכתב דטובי העיר כגדולי הדור בכל מקום דאיכא מיגדר מילתא ונעלם מעיני הסמ"ע דברי המהרי"ק שכ' בפירוש אשר שני הדינים הא דטובי העיר כב"ד הגדול והא דתשו' מוהר"מ דאינם יכולים לעשות דבר. ממקום אחד יהלכו וע"כ אינם סותרים רק החילוק הוא בין אם למיגדר מילתא לתקנת דת יהודית אז כחם יפה. ובין אם אין למיגדר מילתא רק לתקנת אנשי עשירים כנ"ל. והנה לפי"ז נפלאתי על הרמ"א מאוד שמביא מקודם דטובי העיר כב"ד הגדול והפקירן הפקר והוא ממש דברי הר"מ במרדכי. וכמו כן נרשם ע"ז מרדכי פ"ק דב"ב. ואח"ז מביא יש חולקין ונרשם בשם תשובת מוהר"מ הלא המה שפה אחת ודברים אחדים וממחבר אחד יצאו הדברים וע' היטב במהרי"ק ויראה עד כמה גדולה הפליאה. עכ"ל כ"ק מוח"ז ז"ל:

והנה מ"ש מוח"ז ז"ל דלדעת ר"ת. נראה ברור דאף דהוא למיגדר מילתא אינם יכולים לעשות בלי דעת כל העיר. ועפי"ז תמה על הסמ"ע שנסתפק אי-היש חולקין מודים היכא דאיכא מיגדר מילתא. יש מקום לתמיהתו יותר על הב"ח שכ' בפירוש בפשיטות דלמיגדר מילתא גם הר"ת ס"ל דיכולים לעשות אף בלי דעת כולם. שכתב וז"ל וכן כתב במרדכי פ"ק דב"ב ע"ש ר"ת דאף רוב הקהל אין להם כח להכריח למיעוט לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם. אא"כ להכריח הצבור במה שהי' מנהג מקדם או למיגדר מילתא במילי דשמיא דאז יש כח לרוב הקהל או טובי העיר כו'. והראבי' לשם חולק כו' ואעפ"י שלא הי' כן מנהג מקדם וגם אינו מיגדר מילתא עכ"ל הב"ח. הרי שכתב בהדיא לדעת הר"ת דאם הוא למיגדר מילתא יש כח לטובי העיר לעשות וקשה הרי במרדכי מבואר שם דדעת הר"ת הוא להיפך דאף דהוא למיגדר מילתא ג"כ אין בכח טובי העיר לעשות. אמנם נ"ל לישב דברי הב"ח. דהנה מה שהעתיק מוח"ז ז"ל ריש דברי המרדכי בשם פר"ח ומש"ה כתב אח"כ דדעת הר"ח והר"ם דטובי העיר יכולים לתקן כל מה שירצו והר"ת חולק עליהם. אמת שכן ראיתי במרדכי דפוס פרעסבורג דאיתא שם כך פר"ח. אבל הוא טעות וצ"ל פר"ת. וכן הוא במרדכי דפוס לבוב ושאר דפוסים וכן העתיק גם המהרי"ק שם בשורש א' בשם פר"ת עיי"ש. ואף דהמרדכי הביא אח"כ בשם ר"ת להיפך. אולם באמת הוא תרי לשונות בשם ר"ת. וע' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נ"ט שכתב כן דתרי לשונות על דעת ר"ת הוא במרדכי, וכ"כ המהריב"ל ח"ד סי' ט"ו עיי"ש. ולפי"ז הרי לכאורה יש לישב בפשטא דברי הב"ח די"ל דהב"ח כיוון ללשון ראשון על שם ר"ת. אמנם ז"א דמלשון הב"ח שהביא דעת הר"ת נראה דכוונתו הוא על לשון שני של ר"ת. וכאשר יראה המעיין. אך נ"ל דהב"ח מרכיב ב' לשונות על דעת ר"ת ומשוה אותם דלא פליגי. והיינו דבלשון ראשון מיירי במקום דאיכא מיגדר מילתא וכמו שפירש הר"מ שם. ובכה"ג יכולים לעשות אף שלא מדעת כולם ובלשון שני שכתב דבעינן דעת כולם או היכא שנהגו כן כבר מקדם מיירי במקום דליכא מיגדר מילתא. וא"ש ולק"מ על הב"ח. אמנם דברי הסמ"ע שרוצה לומר דהיש חולקין והוא הר"ת בלשון שני מודה דלמיגדר מילתא יש כח לטובי העיר לעשות כרצונם א"א לישב בהכי דכוונתו הוא להשוות ב' לשונות על דעת הר"ת דלא פליגי וכמ"ש הב"ח. דא"כ מה נסתפק לו. אך האמת יורה דרכו דהסמ"ע סובב הולך אליבא דמוהר"ם וכמ"ש מוח"ז ז"ל דהא הסמ"ע נסתפק בגרסת לשון המרדכי אי ולאו למיגדר מילתא או לאו מיגדר מילתא והוא לשונו של המוהר"מ בתשובה שם והובא גם בד"מ. וא"כ שפיר נסתפק הסמ"ע לומר דהיש חולקין והוא המוהר"ם בתשובה מודה דלמיגדר מילתא יש כח לטובי העיר לעשות כרצונם והבן היטיב:

ומה שתמה מוח"ז ז"ל על הסמ"ע לפי"ז דהוא סובב לדעת המוהר"מ א"כ הרי ע"כ בודאי דעת המהר"מ הוא דלמיגדר מילתא יש כח לטובי העיר לעשות כרצונם. ובודאי הגרסא הוא ולאו למיגדר מילתא. דאל"כ דברי הר"מ סותרים אהדדי. ונעלם מעיני הסמ"ע דברי המהרי"ק שורש א' דהר"מ ותשובת מוהר"ם חד הוא. הנה זה לא ניתן להאמר דנעלם מעיני הסמ"ע דברי המהרי"ק בזה. דהלא הסמ"ע בס"ק י"א הביא מילתא אחריתא בהאי ענינא בשם המהרי"ק שם בשורש א' עיי"ש. ובודאי ראה גם מ"ש המהרי"ק שם במקומו דהר"מ ותשובת מהר"ם חד הוא. אך לק"מ קו' מוח"ז ז"ל על הסמ"ע דיש לישב סתירת דברי הר"מ עד"א באופנים שונים. א', דהא המוהר"מ בתשובה שם כתב וז"ל. אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כו' אין שומעין להם. ומשמע דדוקא היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי בזה בעינן דעת כולם. אבל היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי שפיר ס"ל למהר"מ דיש כח לטובי העיר לתקן אף בלי דעת כולם. א"כ י"ל דמה שכתב הר"מ בפירוש דברי הר"ת דיש כח לטובי העיר לתקן בלי דעת כולם מיירי היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי וכן מבואר בהדיא בתשובת מוהר"מ שם שמפרש דהך דלהסיע על קצתן מיירי היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי שכתב שם אהך דרשאין בני העיר להסיע על קצתן וז"ל וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דבדיבור בעלמא קא מתנו וגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא. הכא ודאי מהני בההוא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני עיי"ש. וע' בתשובת מהריב"ל שם שמפרש איך הוי בהך דלהסיע על קיצתן רווחא להאי כמו להאי עיי"ש. ב'. דיש לדקדק במ"ש הר"מ בפירושו לר"ת דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כגדולי הדור כו'. ולמה נקט תיבות אלו "למה שהובררו" דלכאורה הוא שפת יתר. וי"ל דכוונתו הוא בזה דדוקא אם הובררו לכך. בזה יכולים לעשות בלי הסכמת כולם. וא"כ בתשובה שם דמיירי לענין לקחת מס מקרקעות והרי להטיל מס על הקרקעות על זה לא הובררו וכמ"ש המוהר"ם שם וז"ל ועל זה סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקעות עיי"ש. וא"כ בודאי לא הובררו לכך. לכן שפיר ס"ל להמהר"מ בזה דאין בכח טובי העיר לעשות חדשות בלי הסכמת כולם. ג'. דיש לדקדק מה דסיים המוהר"ם בתשובה שם וז"ל אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמם שלא כתורה עכ"ל הרי דדקדק לכתוב תיבות אלו "שלא כתורה", וא"כ י"ל דהר"מ בפירוש דברי הר"ת מיירי היכא דהתקנה היא אינה נגד התורה:

אכן אחר העיון לא מצאתי מרגוע לנפשי בכל זה תירוץ הא' לא ניחא לי. חדא דהא הר"מ שם בפירוש דברי הר"ת כתב וז"ל כך טובי העיר הפקירן הפקר. ומשמע דאיכא פסידא. ועוד דהרי בתשובת מוהר"ם שם גופי' מבואר בהדיא דאף היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי בעינן דעת כולם. שכ' שם וז"ל דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קצתן היינו קצתן שנהגו כבר מקודם לכן בעיר מימי קדם או שהן עצמן באין לתקן תקנות מדעת כולם כו'. הכא ודאי מהני בההוא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני עכ"ל. הרי בהדיא דדעתו הוא דאף היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי בעינן דעת כולם או שהי' המנהג כן מימי קדם [והן אמת דלפ"ז דברי מוהר"מ באותה תשובה עצמה סותרים אהדדי דבריש דבריו משמע דאף היכא דאיכא רווחא להאי כמו להאי בעינן דעת כולם. ובסוף דבריו משמע דדוקא היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי בעינן דעת כולם וכמ"ש. וכבר עמד בזה הריב"ל שם ולא מצא מענה וצע"ג]. וע' גם בשלטי הגבורים שברי"ף רפ"ק דב"ב שהוכיח שם מתשובת מוהר"מ שבמיימוני לספר קנין דדעתו הוא דאף היכא דליכא פסידא להיחיד ג"כ אינם יכולים לשנות שלא מדעת כולם עיי"ש:

תירוץ הב' לא ניחא לי דהא לפי"ז תקשי דא"כ למה הוצרך המהר"מ בתשובה שם לדחוקי לפרש הך דרשאין בני העיר להסיע על קצתן דקמ"ל דנתקיימו הדברים בדיבור בעלמא ושלא כמשמעות לשון דרשאין דמשמע דבא להשמיענו דרשאין ויכולים לעשות כן בלי דעת כולם. והלא הו"ל לפרש כפשוטו דמיירי בכה"ג שהובררו לכך דבזה הרשות בידם לעשות אף בלי דעת כולם וכמ"ש הר"מ בפירוש דברי הר"ת. ויתפרש על נכון לישנא דרשאין דאשמעינן שהרשות בידם ויכולין לעשות וכדברינו אלו כתב גם המהרי"ק בשורש ק"פ להוכיח דמה דמבואר בתשובת מוהר"מ דלמיגדר מילתא יש כח לטובי העיר לעשות תקנה אף בלי דעת כולם. [והיינו לפי הגירסא שהי' לפני מהרי"ק בתשובת מוהר"מ ולאו מיגדר מילתא הוא ע"ש במהרי"ק. דמשמע מזה דלמיגדר מילתא יש כח לטובי העיר בלי הסכמת כולם] דהוא דוקא במילי דשמיא עיי"ש ותבין גם דברינו. ולפי"ז ממילא לא יתכן נמי תירוץ הג' וכמובן:

איברא באמת אין אנו צריכין לדחוקי לישב סתירת דברי הר"מ הנ"ל כי כבר הקשו המהריב"ל ומהר"מ אלשיך שם סתירת דברי הר"מ בפשיטות דבפירוש דברי הר"ת כתב הר"מ הטעם דרשאין בני העיר להסיע על קצתן משום דטובי העיר יש להם כח להתנות אף בלי דעת כולם. ובתשובה מוקי להך ברייתא דרשאין בני העיר היכא דכבר התנו כולם מתחלה והסכימו בכך ואשמעינן דנתקיימו הדברים וכו' ותירצו דמ"ש הר"מ מתחלה לפרש דברי הר"ת דיש כח לט"ה לעשות אף בלי דעת כולם לא קאמר זאת רק לדעת הר"ת בלשון ראשון. אבל הר"מ גופי' באמת לא ס"ל כן רק כמ"ש בתשובה דאינם יכולים לעשות מחדש בלי דעת כולם והוא כלשון שני של הר"ת ע"ש ולפי"ז ליתא מעיקרא לתמיהת מוח"ז ז"ל על הסמ"ע דשפיר נסתפק הסמ"ע לדעת המוהר"מ בתשובה איך ס"ל במקום דאיכא מיגדר מילתא ותלי' בגרסת הלשון שם וכמ"ש הסמ"ע ולק"מ:

ובאמת מ"ש מוח"ז ז"ל לתרץ סתירת דברי הר"מ לחלק בין למיגדר מילתא בין לאו למיגדר מילתא. אינו עולה כהוגן להתיישב יפה סתירת דברי הר"מ דאכתי יש סתירה בדבריו. חדא כמו שהקשו המהריב"ל ומהר"ם אלשיך שהבאתי בסמוך דבפירוש דברי הר"ת כתב הר"ם לפרש הך דלהסיע על קצתן משום דטובי העיר יש להם כח להתנות ולהפקיר אף בלי דעת כולם ובתשובה מפרש הך דלהסיע על קצתן היכא דכבר התנו כולם, וקמ"ל דנתקיימו הדברים. ועוד לפמ"ש המהרי"ק שורש ק"פ דהא דמבואר בתשובת מוהר"מ דלמיגדר מילתא יכולין ט"ה לעשות התקנה בלי דעת כולם [והיינו לפי הגרסא שהי' לפני מהרי"ק בתשובת מוהר"מ ולאו מיגדר מילתא הוא וכמש"ל] פשיטא דלא מיקרי מיגדר מילתא אלא במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על דברי תורה ורוצים לגדור גדר ולעשות סייג ובזה הוא דקאמר מוהר"מ דיש כח לטובי העיר בלי הסכמת כולם. אבל לא בשום ענין השייך לתקנת העיר ולית בי' משום גדר מילי דשמיא. והביא ראי' לזה מדברי מוהר"מ שם בתשובה עיי"ש. ועיי"ש עוד שכתב וז"ל ואין להקשות סוף סוף אמאי לא מוקים בכה"ג דאיכא מיגדר מילתא דשמיא דפשיטא דאין זה קושיא כלל דהא לישנא דלהסיע על קיצתן לא משמע הכי דקיצתן משמע קצבה שלהם כלומר שהדבר נוגע אליהם ולא לשמים ועוד דבהדיא קתני רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי. ולהתנות על המדות ועל השערים ולהסיע על קצתן ויש לפרש הך קצתן דומיא דלהתנות על המדות ועל השערים דלאו מילי דשמיא הוא עכ"ל. והנה לפ"ז צ"ע דהרי הר"מ בפירוש דברי הר"ת נקט לשון מיגדר מילתא אהך דלהסיע על קצתן. וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דס"ל להר"מ בפירושו לר"ת דקצתן הוי ג"כ מילי דשמיא. או דס"ל להר"מ בפירושו לר"ת דמיגדר מילתא מיקרי אפי' בדבר שאינו נוגע לשמים. ועיין גם בשו"ת שער אפרים סי' ע"ב באמצע התשובה בד"ה אבל ז"א כי אף שהי' בידם וכו' שכתב שם דזה הוא מחלוקת בין הפוסקים אי מיגדר מילתא הוא דוקא במילי דשמיא עיי"ש. וא"כ הרי הר"מ סותר עצמו גם בזה דבפירושו לר"ת ס"ל דקיצתן הוי מילי דשמיא או דמיגדר מילתא מיקרי אפי' בדבר שאינו נוגע לשמים ובתשובתו ס"ל דקיצתן לא הוי מילי דשמיא ומיגדר מילתא אינו אלא במילי דשמיא וכמ"ש המהרי"ק. וא"כ לפי"ז אף לתירוץ מוח"ז ז"ל אכתי דברי הר"מ סותרים אהדדי וכאמור. אע"כ צ"ל כמ"ש המהריב"ל ומהר"מ אלשיך דהר"מ מתחלה לא כתב רק לפרש דברי הר"ת ולי' לא סבירא לי' כן רק כמו שכתב בתשובה:

ובגוף קושית מוח"ז ז"ל על הסמ"ע נלפענ"ד דאין כוונת הסמ"ע לומר דלהגרסא לאו מיגדר מילתא הוא ס"ל להיש חולקין דלמיגדר מילתא ג"כ אין כח לטובי העיר לעשות כרצונם. אלא דכוונתו הוא דלהאי גרסא ס"ל להיש חולקין דבכה"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לא הוי מיגדר מילתא אבל באמת היכא דליכא פסידא והוי מיגדר מילתא כ"ע מודים דיש כח לטובי העיר לתקן בלי דעת כולם עיי"ש היטב בסמ"ע והבן. וא"כ לק"מ:

ולפי דברי המהריב"ל ומהר"מ אלשיך הנ"ל ליתא כמי למ"ש מוח"ז ז"ל להפליא על הרמ"א דעל דיעה הראשונה נרשם מרדכי פ"ק דב"ב והוא ממש לשון הר"מ ועל דיעה האחרונה שהוא היש חולקין נרשם תשובת מוהר"מ. והלא שפה אחת המה וממחבר אחד יצאו הדברים. ולא קשה מידי דנהי דהך דהר"מ והך דתשובת מוהר"מ ממקום אחד יהלכו וממחבר אחד יצאו הדברים עכ"ז שפיר הביאם הרמ"א לפלוגתא כי באמת דברי הר"מ ותשובת מוהר"מ אינם שוים ופלוגתא רחוקה יש ביניהם וכמו בהשני לשונות על דעת ר"ת שהביא המרדכי שם וכיוון הרמ"א בדעה הראשונה על לשון ראשון של הר"ת ועל הר"מ. ובדעת היש חולקין כיוון על לשון שני של הר"ת ועל הר"מ בתשובה:

ודע שלא מצאתי שיהא נרשם כך ברמ"א כמ"ש מוח"ז ז"ל רק בש"ע דפוס זיטאמיר אבל עיינתי בש"ע מדפוסים שונים חדשים וגם ישנים ולא מצאתי כן אלא אחר דעת היש חולקין נרשם מרדכי פרק הגוזל בתרא. והמרדכי שם הביא ב' תשובות דר"ת דהא דרשאין בני העיר להסיע על קצתן הוא היכא דכבר התנו ביניהם אבל להפקיע ממון שלא מדעת בעלים אסור עיי"ש. והובא גם בד"מ. אך יש להקשות קושית מוח"ז ז"ל על הד"מ שכתב וז"ל ומ"ש לעיל בשם הנ"י דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר אלא בב"ד כ"כ המרדכי פ"ק דב"ב דף רמ"ד ע"ג וכתב שם דטובי העיר בעירם הם כגדולי הדור בכל מקום והפקירן הפקר ויכולים לתקן ולמגדר בעיר כל מה שירצו וכמו שאמרו רשאין בני העיר להסיע על קצתן כו' ויש חולקין שם דבני העיר אינם רשאין אלא בדבר שכבר התנו ביניהם מדעת כולן אבל אם לא התנו מתחלה אין כח לבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו וכ"כ שם מוהר"מ דהא דרשאין בני העיר כו' היינו בדבר שנהגו בו מקדם כו' עיי"ש בד"מ. ועל דברי הד"מ האלו תיסוב שפיר קושית מוח"ז ז"ל דמתחלה הביא בשם המרדכי דטובי העיר הם כגדולי הדור והפקירן הפקר והוא ממש דברי הר"מ שבמרדכי ואח"כ מביא דעת היש חולקין וכתב על זה דכ"כ שם מוהר"מ. וכוונתו על תשובת מוהר"מ והלא שפה אחת להם וממחבר אחד יצאו הדברים. אולם בתירוצינו הנ"ל מיושב גם דברי הד"מ:

ועיקר דברי המהרי"ק שורש א' שהביא כ"ק מוח"ז ז"ל שכתב דהר"מ שהביא המרדכי לפרש לשון ראשון של הר"ת ומוהר"מ בעל התשובה שם חד הוא ועל זה בנה מוח"ז ז"ל יסודו להפליא על הרמ"א והסמ"ע. ואחרי המהרי"ק נמשכו נמי הריב"ל ומהר"מ אלשיך הנ"ל. אני בעניי לא ידעתי מנ"ל להמהרי"ק הא הלא שפיר י"ל דמה שהביא המרדכי מתחלה בשם הר"מ לפרש לשון ראשון של הר"ת אין זה מהר"מ מרויטענבורג בעל תשובת מוהר"מ שהביא אח"כ אלא ר"מ אחר הוא. וגם יש לי להביא קצת ראי' לזה דתרי ר"מ נינהו. דמצאתי וראיתי בתשו' מהר"מ מרויטענבורג סי' תתקמ"א דאיתא שם תשובתו שהביא המרדכי כאן ושם כתב וז"ל ואנא לא שמעתי להא דר"ת וקיימתי' מסברא עכ"ל. והנה מ"ש המהר"ם מר"ב דהוא לא שמע להא דר"ת. כוונתו הוא על לשון שני של ר"ת שהביא המרדכי דבעינן דוקא דכבר התנו ביניהם וכמבואר להמעיין. ואי נימא דפירוש הר"מ שהביא המרדכי לפרש לשון ראשון של הר"ת הוא מהר"ם מר"ב. א"כ הו"ל למימר דשמע בשם ר"ת להיפך והיינו כלשון ראשון של הר"ת דאף היכא דלא הי' המנהג כן מקודם ולא התנו ביניהם מתחלה ג"כ יש כח לטובי העיר לעשות כרצונם. א"ו דמה שהביא המרדכי בשם הר"ם לפרש לשון ראשון של הר"ת לאו הוא מהר"מ מר"ב אלא תרי מהר"מ נינהו. ולפי"ז מעיקרא ליתא לקושי' הריב"ל ומהר"מ אלשיך על הר"מ שסותר עצמו ממ"ש לפרש דברי הר"ת למ"ש בתשובה. וליתא נמי לקושי' כ"ק מוח"ז ז"ל על הרמ"א והסמ"ע

(ג) עוד שם ברמ"א מי שנתחייב מלקות יתן ארבעים זהובים במקום מלקות. צ"ע דאמאי צריך ליתן ארבעים זהובים הלא מספר המלקות אינו רק ל"ט. וא"כ א"צ ליתן רק ל"ט זהובים, ובאמת ראיתי כן בשו"ת מהרש"ל סי' ק"א שכ' וז"ל ואם יבקש לפדות ממלקות יתן ל"ט זהובים. ליד ראובן דהיינו פדיון מספר המלקות עיי"ש. הרי שהוא כתב רק ל"ט זהובים וכ"כ בעיר שושן סוף סי' א', אולם י"ל דהרמ"א וסייעתו אזלו בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ז מהלכות סנהדרין ה"א דמה דמכין רק ל"ט הוא מתקנות חכמים משום גדר דלא יוסיף עיי"ש. עיין בכ"מ ובלח"מ מה שגימגמו בדברי הרמב"ם בזה. ואנכי מצאתי כדברי הרמב"ם האלו מפורש במד"ר פ' קרח דאיתא שם וז"ל ארבעים יכנו לא יוסיף כנגד מ' קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף ע"כ]. וא"כ לפי"ז היכא דבא לפדות עצמו ממלקות בממון דבזה ל"ש לפחות משום גדר דלא יוסיף שפיר מוקמינן אדין תורה וצריך ליתן ארבעים זהובים כמספר ארבעים יכנו:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה