אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן א
בטור כתב ועוד הזהיר עלינו בעשה בצדק תשפוט עמיתך ושפטתם צדק. עיין בתשובת הרשב"א ח"א סי' י"ח ובתשובת המיוחסות סי' קפ"ט שכתב שאין מברכין על מצוה זו מפני שאינה תלוי' ביד הדיינים דשמא לא יקבלו בעלי דינים את דעתו עיי"ש. וע' בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' כ"ד שהביא בשם הגאון מהר"ץ שתמה על דברי הרשב"א האלו מהירושלמי ר"פ כיצד מברכין דאיתא שם ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חנוותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונין ברכה כו' ופירש המפרש מהר"א פולדא בי חנוותא היינו מושב הדיינים ובירך על מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך הרי בהדיא דצריך לברך על מצוה זו. ותירץ דהרי דברי הרשב"א צריכין ביאור שכתב שמא לא יקבלו עליהם את הדין ומה בכך הרי יורדין לנכסים ומוציאין ממנו בע"כ. וצ"ל דס"ל להרשב"א דעל הכפי' אין לברך דהוי קלקול וכמ"ש הראב"ד הביאו בכנה"ג ריש סי' א' ורק על תחלת דין הי' לנו לברך וקיי"ל כל דבר שאין עשייתו גמר מצוה אין מברכין זהו כוונת הרשב"א אין לברך על תחלת דין כי שמא לא יקבלו עליהם את הדין נמצא הי' זה התחלת הדין דבר שאין בו גמר מצוה עד שיכוף ועל הכפי' אין לברך דהוי קלקול. וא"כ לק"מ מהירושלמי דהירושלמי לטעמי' דס"ל דמברכין על התחלת מצוה אעפ"י שאינו גמר מצוה עיי"ש. והנה מ"ש בשם הכנה"ג שהביא בשם הראב"ד דעל הכפי' אין לברך דהוי קלקול לא נמצא כלל כן בכנה"ג רק הכנה"ג שם הביא בשם אבודרהם שכתב בשם הראב"ד דאין לברך על עשיית דין משום דיש בה קלקול אחרים עיי"ש. ועיינתי באבודרהם וראיתי בשער השלישי שמפרש הראב"ד שם הך דקלקול אחרים היינו שיש נגזל ועלוב עיי"ש. הרי בהדיא דהקלקול הוא מה שיש נגזל ועלוב ולא הכפי' חשוב קלקול אמנם באמת לא נדחה בזה תירץ הגאון מהר"ל דשפיר בקל נוכל לומר דגם כפי' חשיב קלקול ואין לברך עליו. אכן אכתי קשה מהירושלמי הנ"ל על הראב"ד שהוא כתב דאין מברכין על עשיית דין מפני שיש בה קלקול אחרים היינו נגזל ועלוב. והרי כוונתו הוא דמטעם זה אין לברך גם על תחלת הדין כיון דנגזל ועלוב הוא בתחלת דין. וא"כ שוב גם לשיטת הירושלמי דס"ל דמברכין על התחלת מצוה אעפ"י שאינו גמר מצוה מהראוי שלא יברך על עשיית דין מפני שיש בה אפי' בתחלת דין קלקול אחרים היינו נגזל ועלוב. איברא כפי הנראה לא הי' אז לפני הגאון מהר"צ והגאון בעל ח"ס הירושלמי רק עם פירוש מהרא"פ אבל בירושלמי שלפנינו דפוס זיטאמיר נדפס פירוש מבעל ספר החרדים על מס' ברכות והוא מפרש בי חנוותא לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל דחייבין ב"ד להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזירין על החניות ומצדיקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין השערים וכו' ור' חגי ור' ירמי' היו מקיימין מצוה זו וכו' והיו הולכי' לחניות וכו'. ובירך אשר קדשנו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים עיי"ש:
וע' גם בפני משה שפירש בענין אחר סלקין לבי חנוותא שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים קפץ ר' חגי ובירך עליהן ולא המתין עד שיביאם לביתו עיי"ש. ולפירוש הבעל החרדים וכן לפירוש הפ"מ לק"מ מהירושלמי הנ"ל על הרשב"א והראב"ד:
א סעיף א'. בזמן הזה דנים הדיינים וכו'. והוא מטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן וכדאיתא בגמרא. ועיין בנתיבות סק"א שכתב דשליחותייהו קעבדינן הוא מדאורייתא והביא בשם הרמב"ן והרשב"א שכתבו דהוא רק מדרבנן עיי"ש. והנה לא הראה מקום דברי הרמב"ן והרשב"א אי' הוא. ובודאי כיוון לדבריהם בחדושיהם ביבמות דף מ"ו שכתבו שם כן. אולם באמת הרמב"ן בחדושיו שם כתב מתחלה דשליחותייהו קעבדינן הוא מדרבנן אבל בסוף דבריו סיים וז"ל ואפשר דמה"ת אפי' הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל. ולכאורה נפלאתי על הגאון בעל הנתיבות איך לא ראה סיום דברי הרמב"ן האלה. אכן אחר העיון אמרתי דמ"ש הרמב"ן ואפשר דמה"ת כו' כוונתו הוא רק לענין גרים דהדיוטות מקבלין גרים בזה"ז מה"ת בשליחותייהו דמומחין., והוא כיון דכתיב גבי גר לדורותיכם וילפינן מזה בכריתות דף ט' דמקבלין גרים בזה"ז אף דליכא קרבן וכמו שהביא הרמב"ן שם. וה"נ ילפינן מלדורותיכם גם לענין מומחין דבזה"ז דליכא מומחין אפי' הדיוטות מקבלין גרים מה"ת בשליחותייהו דמומחין. ועיין מזה גם בנמוק"י ביבמות שם ובתוס' קדושין דף ס"ב ע"ב סוף ד"ה גר ועיין גם בשעה"מ פי"ג מהא"ב עיי"ש והבן. אבל מה דאמרינן לענין לדון ד"מ וכדומה דשליחותייהו קעבדינן ס"ל להרמב"ן דהוא רק מדרבנן ומ"ש ואפשר דמה"ת אפי' הדיוטות דנין כו' הלשון דנין הוא שלא בדקדוק כנלע"ד ברור בכוונת הרמב"ן והמעיין יבין שכנים דברינו. ועיין בהרמב"ן עה"ת ריש פ' שופטים דמבואר שם ג"כ דס"ל דשליחותייהו קעבדינן בדיינים הוא מדרבנן ע"ש:
ב סעיף ג' ברמ"א. וי"א דוקא גזילות דשכיחי וכו' ע' בקצה"ח סק"ג מ"ש וז"ל ובזה א"ש דבפ"ק דסנהדרין נקט טעמא דהפקיעו מומחין משום נע"ד ובפ' החובל נקט טעמא דשליחותייהו קעבדינן. והוא משום דבפ"ק דסנהדרין איירי בזמן המשנה דאיכא מומחין ולא הפקיעו מומחין רק מהודאות והלואות ושייך בתו לישנא דנע"ד ובפ' החובל והמגרש מיירי בזה"ז דליכא מומחין והפקיעו חכז"ל תורת מומחין גם מגזילות ומכל מידי דשכיחי ואית בי' ח"כ ונתנו בהם טעם משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן עכ"ל. ולא הבינותי תירוצו דהלא הש"ס בפ' החובל ובפ' המגרש בא למידק דשליחותייהו קעבדינן גבי גזילות וכל מידי דשכיחי מן הודאות והלואות וכדאמרינן שם מידי דהוי אהודאות והלואות. ומשמע דטעמא דשליחותייהו קעבדינן קאי עיקר אהודאות והלואות. וא"כ שוב קשה קושיתו הלא בש"ס סנהדרין אמרינן גבי הודאות והלואות הטעם דנעילת דלת ולא הועיל כלל הקצה"ח בתירוצו. ועיין בחידושי הר"ן רפ"ק דסנהדרין שמקשה שם קושית הקצה"ח ומתרץ על נכון עיי"ש:
ג סעיף ה'. אין מוציאין מידו. כתב הסמ"ע דאפי' הודה בקנס מהני התפיסה משום דקיי"ל דבזמן הזה לא מהני הודאתו לפטור ואפי' לא באו עדים עיי"ש. וכן הסכים עמו הש"ך ס"ק ט"ז. אולם בש"ך ביו"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב השיג על זה והעלה דדוקא אם באו עדים אח"כ לא מהני הודאתו לפטור. אבל בלא עדים כמו דלא מהני הודאתו לפטור כן לא מהני הודאתו לחיוב. ולא אמרינן בקנס הודאת בע"ד כמאה עדים דמי עיי"ש. ועיי"ש עוד שהקשה לדעת הסמ"ע וסייעתו מש"ס ב"ק דף ע"ד דפריך התם למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מעובדא דר"ג דהשיב לו ר"י שכבר אין לך עדים. ומשמע הא אם יבואו עדים אח"כ חייב. ומשני שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי. והא חוץ לב"ד הוי כהאידנא בזה"ז דליכא סמוכין. ואי נימא דהיכא דלא מהני הודאתו לפטור הוא חייב בלא עדים דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. א"כ הא מהני הודאת ר"ג אף דליכא עדים ומאי השיב לו שכבר אין לך עדים עיי"ש. ועלה בדעתי לישב קושית הש"ך עפי"ד הפנ"י כתובות פ' המדיר אהא דכתב הראב"ד דמש"ה לא מוקמינן המתני' דעוברת על דת במודית שמאכילתו דבר שאינו מעושר משום דאאמע"ר. והקשה הר"ן הא עכ"פ להפסיד כתובתה נאמנת מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתב הפנ"י לתרץ שיטת הראב"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר אבל במודית שמאכילתו דבר שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובתה בכך אינו אלא משום קנס שעברה על דת, וכיון דלא מהימנה בהכי שעוברת על דת ממילא ואית לה כתובה עיי"ש, ואבאר דבריו ביותר ביאור קצת דמה דאמרינן בכל מקום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכגון שהודה לחבירו שחייב לו כך וכך הרי מודה בעיקר החיוב, וכן נמי מה דאיתא בש"ס בכמה דוכתי דחייב לשלם מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף במקום דמשים עצמו רשע וכגון האומר גנבתי או גזלתי וכדומה התם נמי עיקר הודאתו הוא על החיוב שחייב לשלם לו מה שגנב או גזל ממנו ולאו מטעם קנס הוא, משא"כ במאכילתו דבר שאינו מעושר הרי עיקר הודאה היא שמאכילתו דבר שאינו מעושר:
והא דמפסדת כתובתה הוא רק דבר הנסתעף דאמרו חכמים דאשה שמכשלת את בעלה באיסור תפסיד כתובתה ולכך כיון דאינה נאמנת בעיקר הודאתה משום דאאמע"ר ממילא א"כ גם לדבר הנסתעף, ולפ"ז נחזי אנן אם הודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו הרי עיקר הודאתו היא שהשחית להעבד אחד מראשי אבריו ומה דע"ז יוצא לחירות הוא רק דבר הנסתעף דהתורה אמרה דאם השחית לעבדו אחד מראשי אבריו לחפשי ישלחנו ודמי ממש לעוברת על דת דאמרו חכמים דמפסדת כתובתה דחשיב הא דמפסדת כתובתה רק דבר הנסתעף, והנה בקדושין דף כ"ד פליגי רבנן ורשב"ג בהא דעבד יוצא לחירות בראשי אברים רבנן סברו דלא בעינן שיתכוין לשחתה ורשב"ג סובר דבעינן שיתכוין לשחתה עיי"ש. ונחזי אנן לרשב"ג. דאמר דאינו יוצא לחירות עד שיתכוין לשחתה. אם הודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו דאנו דנין עי"ז לקנסו להוציא את העבד לחירות ע"כ הוא דוקא כשהודה שהשחית בכוונה וא"כ הרי משים עצמו רשע דהא אסור לחבול בחבירו ועובר גם על לאו דלא יוסיף, וגם המכה עבד כנעני עובר על לאו זה וכדקיי"ל לקמן סי' ת"כ. ואפי' בעבד כנעני שלו עובר וכמ"ש הב"י שם והובא גם בסמ"ע שם סק"ו וא"כ הרי על עיקר הודאתו שהודה שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו אינו נאמן כיון דאאמע"ר, ושוב שפיר ל"ש לומר דיהא נאמן לענין זה שיוצא לחירות מצד הודאת כבע"ד כמאה עדים דמי דהא מה דיוצא לחירות הוא רק דבר הנסתעף שקנסה אותו רחמנא, וכיון דלא מהימן בהכי שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו אינו נאמן גם לענין שיצא לחירות. ומעתה א"ש ולק"מ קושית הש"ך הנ"ל לדעת הסמ"ע וסייעתו מעובדא דר"ג דהא ר"ג מסתמא ס"ל כרשב"ג בנו דבעינן שיתכוין לשחתה, וא"כ שפיר לא מהני הודאת ר"ג לענין שיצא העבד לחירות והבן.
אמנם אחרי שובי נחמתי. מלבד די"ל לסברת הפנ"י הנ"ל דהיכא שמודית שעברה על דת ואמרה ג"כ שמפסדת כתובתה עי"ז. הוי כמודית בעיקר החיוב ושפיר מהני הודאתה להפסיד כתובתה. וא"כ ה"נ היכא שהודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו ואומר ג"כ שעי"ז יצא לחירות חשיב הודאה בעיקר החיוב על יציאת העבד לחירות ושפיר מהני הודאתו אף דמשים עצמו רשע. וא"כ התם בעובדא דר"ג הרי הודה ר"ג גם על יציאת העבד לחירות וכדאיתא בברייתא שם. דאמר ר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות כו' ושפיר הי' מהני הודאת ר"ג לענין שיצא העבד לחירות אף דאמר שסימא את עינו בכוונה. בלעדי זה הא מכח סברתינו גופי' עפי"ד הפנ"י הנ"ל צ"ל דהש"ס בב"ק שם הי' סבור דר"ג ס"ל כרבנן דלא בעינן שיתכווין לשחתה דהא לפי סברתינו דתם בעינן שיתכווין לשחתה דלא מהני הודאתו בעיקר הדבר שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו מטעם דאאמע"ר ממילא לא מהני הודאתו חוץ לב"ד גם לחיוב לענין שיצא העבד לחירות מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. א"כ לפי"ז הרי צ"ל כן גם להיפך דהיכא שהודה בפני ב"ד שהשחית לעבדו אחד מראשו אבריו דלא מחשיב הודאה כלל לפטור אף אם יבואו עדים אח"כ. וא"כ מה פריך הש"ס מעובדא דר"ג דשמעינן מהתם דמודה בקנס כ' באו עדים חייב. הלא התם שפיר כ"ע, מודים דאם באו עדים אח"כ חייב כיון דלא מחשיב הודאה כלל. וכנמי מה משני הש"ס דר"ג חוץ לב"ד אודי. ומבואר דאם הי' מודה בפני ב"ד הי' פטור חף אם יבואו עדים אח"כ הרי התם הדין נותן שלא יהא מהני הודאתו כלל אפי' בפני ב"ד לפטור אם יבואו עדים אח"כ. אע"כ צ"ל דהש"ס הי' סבור דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה ושפיר מהני הודאתו בפני ב"ד שיהא פטור אף אם יבואו עדים אח"כ. ועוד דמגופי' דהברייתא דעובדא דר"ג מוכח כן דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה דהא איתא בברייתא שם דר"ג שמח שמחה גדולה בזה שסימא את עין טבי עבדו ופרש"י ז"ל לפי שעבד כשר הי' והי' מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה וגם לפני ר"י אמר שסימא את עבדו בשוגג .דאי הי' מתכוין לשחתה ועבר על לאו דלא יוסיף א"כ מהי שמחה ועוד דא"כ ל"ל לעשות תחבולה זו לסמא את עינו הלא יכול לשחררו ע"י שטר שחרור ולעבור על העשה, ומעתה כיון שכן הרי ר"ג לא משוי נפשי' רשע בזה שהודה שסימא את עין עבד וא"כ הרי הי' ר"ג נאמן על עיקר הודאתו ושהודה שסימא את עין עבדו נאמן גם לענין שיצא לחירות מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ושוב שפיר קשה קושית הש"ך מעובדא דר"ג, ויש לי להאריך ולישב קושית הש"ך על דרך אחר, אך אין רצוני להאריך יען שהאחרונים החליטו לדינא הש"ך כי דבריו נכונים מצד הסברא:
ועיין בקצה"ח שכתב לתרץ קושית הש"ך דלא מהני הודאת ר"ג משום דהוי חב להשפחה שאסר את השפחה בעבד עיי"ש ובמשובב שם. ויש לפקפק בדבריו והוא דבקדושין דף כ"ד איתא פלוגתא אי היוצא בראשי אברים צריך גט שחרור להתירו בבת חורין או לא ואנן קיי"ל דצריך גט שחרור כדאיתא ביו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ז, וא"כ לפי דעת רוב פוסקים דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה הרי לא הי' ר"ג בהודאתו חב להשפחה דהא עדיין לא נאסר טבי עבדו בשפחה כיון דעדיין מעוכב גט שחרור הוא, אולם י"ל כיון דמעוכב גט שחרור כופין את רבו ליתן גט שחרור כדאיתא בש"ע שם, ואפי' להנך פוסקים דס"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ יכול לישא שפחה אפ"ה ס"ל דכופין את רבו ליתן ג"ש וע' בשעה"מ פ"ב מס' חגיגה שהביא כן בשם הראשונים. וכיון שכן שוב שפיר הוי הודאת ר"ג חב להשפחה, אכן בלא"ה תמוהים דבריו מהא דגיטין דף מ' ע"ב דאיתא שם האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני כו' כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי. וע' בב"י ביו"ד סי' רס"ז והובא גם בטו"ז שם ס"ק מ"ג שכתב דלדעת הרמ"ה קאי הך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי על הרב ולא על העבד עיי"ש, הרי בהדיא שאמרינן הודאת בע"ד כק' עדים דמי גם גבי האדון אף דהוא חב להשפחה, ואף דרש"י ותוס' שם כתבו דהודאת בע"ד כו' קאי על העבד ולא על האדון עיי"ש. הרי כתבו שם מטעם אחר עיי"ש. ולא מטעם דהאדון הוי חב להשפחה. ודברי קצה"ח צ"ע. ועיין בנתיבות שהרגיש קצת בזה [והוא בנתיבות הנדפס סביב הש"ע. אבל בנתיבות הישנים הנדפסים בפ"ע לא נמצא כלל מזה]:
ויש להביא ראי' לדעת הסמ"ע וסייעתו דהיכא דלא מיפטר בהוראתו משום מודה בקנס פטור מהני הודאתו לחיוב אף דלא באו עדים. מהא דאיתא בש"ס שבועות דף ל"ג ע"ב ריה"ג אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה. ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר כו'. ואמרינן התם בדף ל"ד ע"א ש"מ קסבר ריה"ג משביע עדי קנס פטור. דאי ס"ד חייב נהי דידיעה בלא ראי' אשכחן לה ראי' בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעולה בעל. והנה לא מפרשינן שם בגמרא איך משכחת בקנס ידיעה בלא ראי'. ונראה דכוונת הש"ס הוא כמו דמפרש לעיל בדף ל"ג גבי ממון דידיעה בלא ראי' כיצד מנה הודית לי בפני פו"פ. וכן הוא נמי גבי קנס דאמר הודית לי בפני פו"פ שאתה חייב לי קנס. וקשה הא הוי מודה בקנס ופטור. וצ"ל דכוונת הש"ס הוא שהודה חוץ לב"ד בפני עדים. וא"כ לא מהני הודאתו לפטור משום מודה בקנס כיון דהוי חוץ לב"ד ובזה מהני הודאתו לחיוב וכדעת הסמ"ע וסייעתו. ואף דמה דס"ל להסמ"ע וסייעתו דבזמה"ז דליכא מומחין דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור מהני הודאתו לחיוב הוא רק לענין תפיסה. אבל לא שיחייבו הב"ד לשלם. וא"כ לכאורה אין לפרש מה דאמרינן דבקנס משכחת ידיעה בלא ראי' כנ"ל דהלא הודאתו שהודה בפני עדים שחייב קנס דהוי חוץ לב"ד לא הועיל ג"כ רק לענין תפיסה וכמו בזמה"ז דליכא ב"ד מומחין כשהודה בפני ב"ד. וא"כ גם העדאת העדים שהודה בפניהם שחייב קנס לא יועיל רק לענין תפיסה ולא לחייבו בב"ד לשלם. וא"כ איך שייך לומר דידיעה בלא ראי' משכחת לה בקנס כנ"ל ויהיו העדים חייבים קרבן שבועת העדות. הלא במה שכבשו עדותם לא הפסידו ממון גמור רק לענין תפיסה ואמאי יהיו חייבין בזה קרבן שבועת העדות. אולם באמת הא גם היכא דאינו מועיל עדות העדים רק לענין תפיסה וכבשו עדותן ג"כ חייבין קרבן שבועת העדות וכמ"ש הרשב"א בשבועות דף ל"א. וא"כ א"ש. ועוד די"ל דבזמן דאיכא מומחין והודה בפני עדים חוץ לב"ד שחייב קנס ואח"כ העידו העדים בפני ב"ד מומחין שהוא הודה בפניהם שחייב קנס שפיר מחייבין אותו הב"ד לשלם ולא דמי להודה בזמה"ז בפני ב"ד שאינם מומחין דהא מה דבזמה"ז לא מהני הודאתו רק לענין תפיסה הוא כיון דאנו הדיוטות אנן ואין אנו דנין דיני קנסות. לכן אין בכחנו לחייבו לשלם. משא"כ הוכח שהודה בפני עדים חוץ לב"ד שפיר יכולין הב"ד מומחין עפ"י העדאת העדים לחייבו לשלם. וא"כ שפיר בזמן דאיכא מומחין שהודה בפני עדים חוץ לב"ד שחייב קנס והעדים כבשו עדותן הפסידו ממון גמור:
והן אמת דמצאתי וראיתי בהריטב"א שם שכתב לפרש הא דאמרינן דבקנס משכחת ידיעה בלא ראי' כגון שנכנס אחרי' לחורבא כשהיא בתולה ונמצאת בעולה עיי"ש. וכוונתו הוא בזה דידעו העדים מכח אומדנא וכדאמרינן בש"ס שם גבי דיני נפשות דמשכחת נמי ידיעה בלא ראי' ע"י אומדנא וכמעשה דשמעון בן שנוח עיי"ש. וא"כ אזדא לראיתינו הנ"ל לדעת הסמ"ע וסייעתו אולם באמת הרי זאת א"א לדעת אם קודם שנכנסה עמו לחורבא היתה בתולה וכעת היא בעולה. אלא דוקא כשבדקו אותה העדים עפ"י חבית של יין וקודם שנכנסה לחורבא לא הי' ריחה נודף וכשיצאה מחורבא הי' ריחה נודף. ועי"ז ידעו העדים דקודם שנכנסה היתה בתולה ואח"כ בעולה ובודאי הוא בעל אותה. וכדאיתא בכתובות דף יו"ד ע"ב דכך בדק ר"ג לידע אם היא בתולה או בעולה ע"ש. אבל לילא זאת א"א לידע מכח אומדנא שבעל אותה. וא"כ זה הוא דוחק קצת לאוקמי הך דידיעה בלא ראי' דמשכחת בקנס בכה"ג כיון זה הוא רחוק המציאות מאוד [ומה דאמרינן בגמרא שם בראי' בלא ידיעה מי לא בעי מידע בתולה בעל בעולה בעל. ג"כ אין הפירוש שיודעים ע"י בדיקה עפ"י חבית של יין. אלא דעיקר כוונת הש"ס היא דבעי למידע אם לא היתה בעולה מכבר. וזה אי היתה בעולה מכבר שפיר יכולים לידע וכגון שכבר היתה לאיש או שהי' לה בנים דאז ודאי היא בעולה. ואם לא ידוע להם בבירור שהיא בעולה ממילא יודעים שהיא בתולה מטעם חזקה דגופה דיש לה חזקת בתולים וע' גם במל"מ פי"א מהל' אישות שהקשה שם דאיך משכחת קנס הלא לעולם יכול הבועל לטעון שהיתה בעולה. ותירץ דאינו נאמן דבעולה היתה כיון דיש לה חזקה דגופה עיי"ש] אבל לפי פירושינו הנ"ל עפ"י שיטת הסמ"ע וסייעתו משכחת שפיר ידיעה בלא ראי' בקנס בפשטא וכמו בממון. ושוב מצאתי וראיתי בספר תרומות הכרי על חו"מ מאחי הקצה"ח בסי' זה שגם הוא העיר בראי' זו מש"ס שבועות הנ"ל לדעת הסמ"ע וסייעתו ודחה דיש לפרש כוונת הש"ס דמשכחת בקנס ידיעה בלא ראי' ע"י אומדנא עיי"ש. ולא ראה שכבר קדמו בזה הריטב"א. אולם כבר כתבתי בסמוך דפירושינו הנ"ל עפ"י שיטת הסמ"ע וסייעתו הוא יותר מרווח מפירוש הריטב"א:
איברא שוב האיר ד' את עיני. וראיתי דיש לפרש על נכון בדרך אחר מה דאמרינן בגמרא דבקנס משכחת ידיעה בלא ראי'. והוא דראיתי בירושלמי שבועות שם שמפרש בהדיא הך דידיעה בלא ראי' בקנס איך משכחת וז"ל תן לי קנס בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס ולי נן יודעין אין קנס ברתי' אין קנס איתתא אוחרי עכ"ל. ופירוש דברי הירושלמי לדעתי היא כך דהוא אומר תן לי קנס בתי שהוא בידך היינו שכבר חייבך הב"ד לתת לי קנס והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי. והעדים מעידין שנתחייב קנס בב"ד אלא דאינם יודעים אם קנס ברתי' נתחייב או קנס איתתא אחריתא. ובכה"ג חייב לשלם לו הקנס כיון דהוחזק כפרן שטען שלא נתחייב קנס מימיו. וזה הוי ידיעה בלא ראי' כיון שלא ראו העדים גוף המעשה שאנס. וי"ל דכן הוא נמי כוונת הש"ס דידן מה דאמרינן דבקנס משכחת ידיעה בלא ראי'. ואף דבירושלמי שם איתא דגם ראי' בלא ידיעה משכחת בקנס על אופן זה והיינו שאמר אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ופתיתי אשה עימי ועדים מעידין שאנס אשה ואינן יודעין אי ברתי' הוי או איתתא אוחרי עיי"ש. וכוונת הירושלמי היא דגם בכה"ג חייב לשלם קנס משום דהוחזק כפרן שאמר שלא אנס אשה מעולם. והלא בהש"ס דידן אמרינן דבקנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה, וכתבו הרמב"ן והריטב"א שם לפרש טעם פלוגתתן כיון דבראי' בלא ידיעה אנו דנין דיהא חייב לשלם מטעם דהוחזק כפרן. והש"ס דידן סובר דבקנס אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם משום דזה הוי בכלל מודה בקנס כיון דבכלל כפירתו הוי הודאה. והירושלמי סובר דהודאה הבאה מתוך כפירה לא חשיב מודה בקנס עיי"ש. וא"כ לכאורה א"א לפרש דכוונת הש"ס דידן מה דאמרינן דבקנס משכחת ידיעה בלא ראי' הוא כמ"ש בירושלמי כיון דגם בידיעה בלא ראי' באופן דאיתא בירושלמי ג"כ צריך לדון דמש"ה חייב לשלם הקנס משום דהוחזק כפרן וכמש"ל והוי הודאה הבאה מתוך כפירה והא ש"ס דידן סובר דזה הוי בכלל מודה בקנס ופטור. אולם ז"א דדוקא התם גבי ראי' בלא ידיעה דעדיין לא נתחייב קנס בב"ד אלא השתא מכח כפירתו נתחייב שפיר ס"ל לש"ס דידן דזה חשיב מרשיע את עצמו. משא"כ בגוונא דידיעה בלא ראי' הרי תובע ממנו הקנס שנתחייב לו כבר בב"ד. וגם העדים מעידין שנתחייב כבר בב"ד רק דהם אינם יודעים אם הקנס שייך להתובע ההוא או לאיש אחר והא בכה"ג אף אם הוא בעצמו יודה בפירוש שנתחייב לשלם לו קנס מהני הודאתו לחיוב דכיון דכבר נתחייב בב"ד הוי כאית לי' גבי' ממון גמור והוי כמודה בממון ולא בקנס וכדאיתא בכתובות דף מ"ב ע"א ע"ש ועיין גם בש"ס מכות דף ג' ע"א דעדים שאמרו העדנו והזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון דחייבין לשלם דאין זה מרשיע את עצמו דכבר הרשיעו אלקים עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן דאנו דנין לחייבו לשלם מכח כפירתו להתובע ההוא הקנס שכבר חייבו הב"ד בודאי דלא חשיב זה מודה בקנס והוא פשוט:
וגם זאת אין לומר דממה דקאמר בש"ס דידן דראי' בלא ידיעה לא משכחת בקנס מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל כו'. נראה דהש"ס דידן לא מפרש הך דידיעה בלא ראי' בקנס כדרך הירושלמי דאי כוונת הש"ס דידן בידיעה בלא ראי' כדרך הירושלמי והיינו דמש"ה חייב לשלם בידיעה בלא ראי' כיון דהוחזק כפרן ובכה"ג גם ש"ס דידן סובר דלא חשיב מודה בקנס וכנ"ל. א"כ הו"ל להש"ס דידן לפרש גם ראי' בלא ידיעה על דרך זה וכדאיתא בירושלמי שהבאתי בסמוך. והו"ל למימר דמש"ה לא משכחת בקנס ראי' בלא ידיעה כיון דבראי' בלא ידיעה דעדיין לא נתחייב קנס כלל ואנו דנין לחייבו מכח כפירתו בכה"ג פטור כיון דזה חשיב מודה בקנס לשיטת הש"ס דידן ושפיר לא משכחת ראי' בלא ידיעה אף דידעו דבעל בת ישראל ובתולה מ"מ כיון דלא ידעו אם ברתי' הוי או איתתא אחריתא בכה"ג הוא פטור מלשלם קנס. אמנם זה אינו עומד כלל לנגדינו לסתור דהא באמת גם לפירוש הריטב"א הנ"ל דמפרש הך דידיעה בלא ראי' בקנס דהוא ע"י אומדנא. וכן נמי לפירושינו הנ"ל עפ"י שיטת הסמ"ע ג"כ קשה כנ"ל דאמאי לא קאמר הש"ס דבקנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה אף היכא דידעו שבעל בת ישראל ובתולה מ"מ אינו חייב לשלם קנס כיון דבראיה בלא ידיעה לעולם א"א לדון לחייבו קנס רק מכח דהוחזק כפרן וכדאיתא בירושלמי וזה הוי מודה בקנס לשיטת הש"ס דידן ופטור. וע"כ צ"ל דלק"מ די"ל דבאמת הוי מצי הש"ס לומר כן אלא דעדיפא מיני' קאמר דדילמא לא הי' עליו מעולם חיוב קנס כלל והיינו דשמא נכרית בעל או בעולה בעל. וא"כ לפי"ז שוב שפיר נוכל לומר דכוונת הש"ס דידן מה דקאמר דידיעה בלא ראי' משכחת בקנס הוא על דרך הירושלמי ומה דלא קאמר דמש"ה לא משכחת בקנס ראי' בלא ידיעה מטעם דבכה"ג חשוב מודה בקנס משום דעדיפא מזה קאמר וכנ"ל. ובאמת לא זכיתי לירד לסוף דעת הריטב"א דהלא בודאי הי' למראה עיניו דברי הירושלמי גם בהך דידיעה בלא ראי' בקנס ואמאי שביק פירוש הירושלמי ומפרש בש"ס דידן פירוש אחר דהוא רחוק המציאות וכמש"ל. ואולי י"ל משום דבש"ס דידן קאמר שם לעיל בסמוך גבי ד"נ דמשכחת ידיעה בלא ראי' ע"י אומדנא לכן סבר הריטב"א דגם מה דקאמר בש"ס אח"כ דבקנס נמי משכחת ידיעה בלא ראי' הכוונה היא ג"כ ע"י אומדנא וכמו בד"נ. אולם לפע"ד נראה דכוונת הש"ס דידן בידיעה בלא ראי' הוא כמ"ש בירושלמי. והבן היטב בכל זה:
ד באותו סעיף ברמ"א ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי. עיין בקצה"ח סק"ז שהביא בשם הירושלמי סוף פ"ג דכתובות דמודה בקנס פטור אפילו לצאת ידי שמים:
ח"ל הירושלמי שם מהו שיאמר לו צא ידי שמים נשמעינהו מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי ר"י א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. א"ל ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים עכ"ל. וטעמא דמודה בקנס פטור אפילו לצאת ידי שמים מבואר בתוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו והובא גם בקצה"ח דהוא משום דכל זמן שלא עמד בדין ולא מתחייב בב"ד ליכא קנס כלל. וראיתי להגאון המובהק מהר"ר ברוך פרענקיל מלייפניק ז"ל בהגהותיו על קצה"ח אשר ת"י בכ"י שהביא בשם הר"י מג"ש בחדושיו בשבועות דף ל"ג דמבואר שם בדבריו דהא דליכא קנס קודם העמדה בדין זה הוא דוקא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל מ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ס"ל דאית לי' גבי' ממונא דקנסא אף קודם העמדה בדין ולפי"ז הרי למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מהראוי שיהי' מודה בקנס חייב לצאת ידי שמים. וא"כ קשה בהא דבש"ס דידן בב"ק דף ע"ד ע"ב דרוצה רב חסדא להוכיח מהך ברייתא דעובדא דר"ג דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והרי זאת בוודאי א"א לומר דהך ברייתא אזלה בשיטה זו דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב דא"כ תקשי קושית הירושלמי דהי' לו לר"ג לשחרר את עבדו לצאת ידי שמים עכ"ק ובתוס' ביאור קצת, והוא קושי' נפלאה. וכאשר אנכי אחזה בזה נ"ל לישב. ואראה לך לדעת אשר דברי הירושלמי כתובות הנ"ל הוא ג"כ בירושלמי שבועות סוף פ"ה והתם לא פריך הירושלמי. ויאמרו לו צא ידי שמים. ועפ"י גרסת הירושלמי שבועות אמרתי לישב קושית הגאון הנ"ל בטוב טעם. והוא דהנה השעה"מ בהלכות עבדים והקהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' רנ"ג הקשו איך הוכיח הירושלמי מעובדא דר"ג דמודה בקנס בשאר קנסות פטור לצאת ידי שמים הא שאני התם דאיכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו ואין בכח החיוב לצי"ש להפקיע איסור עשה עיי"ש, ונ"ל דהירושלמי לא בא להוכיח דמודה בקנס פטור לצי"ש מדלא שחרר ר"ג את עבדו לצי"ש. וכמו דחזינן דהירושלמי לא מקשה כלל דהי' לו לר"ג לשחרר את עבדו לצי"ש. דבאמת אף אם מודה בקנס חייב לצי"ש ג"כ לא הי' יכול ר"ג לשחררו וכקושית השעה"מ והקה"י. אלא דכוונת הירושלמי הוא להוכיח מדפוטר ר"י לר"ג לשחרר את עבדו מצד הדין ש"מ דמודה בקנס בשאר קנסות פטור אף לצי"ש דאי הוי הדין דמודה בקנס בשאר קנסות חייב לצי"ש הוי הדין נותן בעובדא דר"ג דחייב לשחררו מצד הדין. והוא דראיתי בספר תרומות הכרי בסי' זה ד"ה ודע שיש להתבונן שכתב דמסוגיא ריש ב"מ דקאמר התם דהעדאת עדים מחייבים אותו שבועה מק"ו דהודאת פיו. ומה הודאת פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה כו'. מזה משמע הא דמודה בקנס בקנס פטור דהוא מגריעותא דנאמנות דידי' היינו התורה לא יהבה לי' נאמנות לחייבו קנס בהודאת פיו ומהירושלמי דאיתא דמודה בקנס פטור אפי' לצאת ידי שמים ואף שהוא יודע האמת שפעל הדבר אשר הקנס בא בעבורו. ע"כ דאין הטעם משום גריעותא דהימנותא אלא דגזירת הכתוב היא שאין קנס אלא עפ"י עדים עיי"ש. [והוא צידד שם לומר דגם הירושלמי סובר דמודה בקנס פטור מטעם דלא מהימן. וזה דוחק כאשר רואה המעיין]. ויוצא מדבריו דאם מודה בקנס פטור הוא מטעם גריעותא דנאמנות. א"כ מודה בקנס חייב לצי"ש כיון דהוא יודע בלבו שעשה הדבר שחייב קנס בעבורו. ואם הוא מטעם גזה"כ דאינו חייב קנס רק בעדים. א"כ מודה בקנס פטור אפילו לצי"ש. ולפי"ז י"ל דזה הי' ספיקו דבעל האיבעיא בירושלמי שם דאיבעי לי' אי מודה בקנס פטור לצי"ש דהי' מספקא לי' בהא דמודה בקנס פטור אם הוא מטעם גריעותא דנאמנות. וא"כ חייב לצי"ש. או הוא מטעם גזה"כ דאינו חייב קנס רק בעדים וא"כ הוא פטור אף לצאת ידי שמים ופשיט לי' מעובדא דר"ג דמודה בקנס פטור הוא לאו מטעם דלא מהימן רק מטעם גזה"כ וממילא נשמע דפטור אפי' לצי"ש והוא דהנה אם נימא דמה דמודה בקנס פטור הוא משום דלא מהימן יש סברא ישרה לומר דלא אמרה תורה דאין להאמין לאדם לחייבו קנס כ"א היכא כשבא בהודאת פיו לחייב עצמו קנס ואם יקיים הקנס אף שהדבר הוא שקר לא יעשה עבירה עם הקנס וכגון בנזקי שור וכדומה בזה שפיר נוכל לומר דדלמא שקר הוא ואינו נאמן. משא"כ היכא שבא בהודאת פיו לחייב עצמו קנס ואם יקיים הקנס אם הדבר הוא שקר יעשה עבירה עם הקנס ההוא. וכגון שהודה שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו דהקנס הוא שישחררו א"כ אם שקר הוא הרי יעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו. בזה שפיר יהבה לי' התורה נאמנות דבודאי לא בא בדיבורו לשקר כולי האי שיעשה גם עבירה ח"ב לדעתי בסברא ומעתה הוכיח הירושלמי מדאמר ר"י לר"ג בקנס דשחרורי עבדים דאין בדבריו כלום היינו מצד הדין. ע"כ צ"ל דעה דמודה בקנס פטור דהוא לאו משום דלא מהימן. אלא משום דגזה"כ הוא דאינו חייב קנס רק בעדים. וכיון שכן ממילא שמעינן שפיר דמודה בקנס פטור אפילו לצי"ש וכאמור. ובזה יש לפרש על נכון מה דאיתא שם בירושלמי אח"כ בסמוך וז"ל ר"ג בי' ר"א בעי קומי ר' מנא ר"ג כמאן דאמר מותר לשחרר, א"ל גרמה אמרה שאסור לשחרר דלא כן הי' לו לשחררו משעה ראשונה עכ"ל, והנה מימרא הלזו אין לה מקום כלל לכאן דמה שייכות יש לה להא דמודה בקנס פטור לצי"ש. אבל לפי דרכינו הדבר נכון מאוד דר"ג בי' ר"א בעי, איך הוכיח דמודה בקנס פטור לצי"ש מעובדא דר"ג מדפטר ר"י לר"ג לשחרר מצד הדין ש"מ דמודה בקנס פטור הוא ומצד גזה"כ וכדאמרן, דלמא ס"ל לר"ג דמותר לשחרר וא"כ אף אם יקיים ר"ג הקנס היינו שישחרר את עבדו נ"כ לא יעשה איסור ושוב דמי לשאר קנסות ושפיר אינו נאמן ושוב אין ראי' דמודה בקנס פטור הוא מצד גזה"כ ופטור לצי"ש. ואמר לי' דממעשה הלזו שמעינן דר"ג סבר דאסור לשחרר ושפיר הביא ראי' דמודה בקנס פטור הוא מטעם גזה"כ ופטור נמי לצי"ש וכנ"ל. והשתא לק"מ קושית הגאון הנ"ל דהא אף לפי מה דרצה רב חסדא בש"ס דידן להוכיח מהך ברייתא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"כ מודה בקנס חייב לצי"ש מ"מ שפיר לא שחרר ר"ג את עבדו לצי"ש. כיון דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק:
אכן כל זה יתכן לפרש הנוסחא שבירושלמי שבועות. אולם לפי הגרסא שבירושלמי כתובות דפריך ויאמרו לו צא ידי שמים. אי אפשר לפרש כנ"ל. לזאת בחרתי דרך אחר לעצמי והוא דהנה כבר הבאתי לעיל להעיר על הירושלמי דמה ראי' מהך דעבד לענין לצי"ש במודה בקנס בכל התורה הרי בעבד שאני דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו. אכן באמת ניחא עפ"י מה שהקשה בס' קהלת יעקב בתוספות דרבנן סי' קי"ד דאחרי שר"ג הי' סבור דאפילו בלא עדים יצא לחירות אעפ"י שאין הדין כן דמודה בקנס פטור, מ"מ לפי מה שהי' סבור הרי נתייאש ממנו ואסח דעתו מיני' ונעשה הפקר, וזכה העבד בעצמו. ואף דהוי יאוש בטעות הרי יאוש בטעות הוי יאוש וכדאמר ר"י בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה כיון דמייאש מיני'. ותירץ כיון דמדרבנן בעי הפקר בפני שלשה. וי"ל דר"ג לא גילה זאת דסובר דיוצא לחירות רק לפני ר"י לבד וא"כ לא הי' הפקר רק בפני אחד ולא מהני מדרבנן עיי"ש. [ולכאורה דבריו תמוהים דהרי רב הונא משני שם בב"ק דשאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי. ומשמע דרב חסדא ס"ל. דר"ג הודה בפני ב"ד וא"כ הרי הי' שלשה ושוב מהני היאוש גם מדרבנן. אולם הדברים נכונים דהא בגמרא שם פריך לר"ה הא ר"י אב"ד הוי. ומשני שלא בב"ד הוי קאי. ופרש"י ז"ל דלא הוי ב"ד יושבין ולא מקום ישיבת ב"ד הוי אלא בשוק הודה לו עיי"ש. ומבואר מדברי רש"י ז"ל דאילו הוי ר"י במקום ישיבת ב"ד אף דלא הי' הב"ד יושבין הי' מהני הודאת ר"ג לפטור מטעם מודה בקנס. וא"כ י"ל דגם ר"ח סובר דר"ג הודה רק בפני ר"י לבד ולא בפני ב"ד של שלשה אלא דר"ח סובר דר"י הוי במקום שהב"ד יושבין. לכן מהני הודאתו לפטו' מטע' מוד' בקנס. ואפ"ה השיב לו ר"י שכבר אין לך עדים דמשמע אם יבואו עדים אח"כ חייב כיון דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"ש תירץ הקה"י והבן]. ומעתה נחזי אכן אם נימא דבכל התורה מודה בקנס חייב לצאת ידי שמים נהי דבעבד לא יתכן זאת מפני העשה דלעולם בהם תעבודו וכדאמרן. עכ"ז זהו דוקא כשאין אנו דנין מכח יאוש והפקר. אכן היכא דאיכא יאוש והפקר וכמו גבי עובדא דר"ג ומה"ת סגי בחד. א"כ מה"ת מצד הדין כבר יצא לחירות ע"י שהי' הפקר בפני ר"י ואזלה העשה דלעולם בהם תעבודו מה"ת, ורק מדרבנן לא מהני ההפקר. כיון דמדרבנן הפקר צריך להיות בפני שלשה שפיר מועיל נגד דרבנן החיוב לצאת ידי שמים ומחויב לשחררו דהא חיוב לצי"ש הוא מדאורייתא וכמבואר ממ"ש האספ"ז פרק הכונס בשם המאירי דמי שחייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב ע"ש וע"כ דחיוב לצי"ש הוא מדאורייתא. וע' גם בספר תרומות הכרי סי' ל"ד שהביא ראי' ברורה לזה דחיוב לצי"ש הוא מדאורייתא מהא דאמר רבא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ופרש"י ז"ל דכיון דחייב לצאת ידי שמים הוי תורת אתנן עליו אלמא דחיובו מדאורייתא הוא. דאל"כ לא הי' התורה קוראהו אתנן עיי"ש. וא"כ עובדא דר"ג דמי ממש לשאר מודה בקנס בכל התורה ואין הפרש עוד כלל בין מודה בקנס גבי עבד בעובדא דר"ג לשאר מודה בקנס אחרי דגם הכא בעובדא דר"ג אין התנגדות לענין לצי"ש מכח העשה דלעולם בהם תעבודו וכאמור ושפיר הוכיח הירושלמי מעובדא דר"ג לשאר קנסות דמודה בקנס פטור לצאת ידי שמים:
ואם כנים אנחנו בזה מיושב קושית הגאון הנ"ל בטוב טעם והוא דהנה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח פליגי ר"י ור"ל בשור הנסקל שהוזמו עדיו. ר"י אמר כל המחזיק בו זכה. ור"ל אמר יאוש טעות הוא. וכן בעבד היוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין ר"י אומר זכה בעצמו. ור"ל אמר יאוש טעות הוא. והקשה הפני משה במראה הפנים שם מדוע ש"ס דידן בכריתות דף כ"ד וגם הרמב"ם לא הביאו רק דין דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה. ודין זה דעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו לא הזכירו כלל. ותירץ כיון דשיטת הש"ס דידן והרמב"ם הוא דמפקיר עבדו צריך גט שחרור. וכיון דבעי גיטא עדיין הוא ברשות רבי' ואינו יכול לזכות בעצמו. אבל שיטת הירושלמי היא דהמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור. וא"כ לא אגיד בי' ומדאייאש מיני' הפקר גמור הוא תכה בעצמו עיי"ש. ומעתה הירושלמי לשיטתו שפיר מקשה דה"ל לר"ג לשחררו לצי"ש. כיון דהעבד זכה בעצמו מה"ת מכח יאוש והפקר. לכן מהני החיוב לצי"ש נגד דרבנן ומחויב לשחררו וכמ"ש. משא"כ ר"ח בש"ס דידן בב"ק שם אזיל בשיטת הש"ס דידן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור וא"כ גם מה"ת לא זכה עבדו דר"ג בעצמו מכח היאוש ושפיר לא הי' יכול ר"ג לשחררו מצד החיוב לצי"ש. מפני העשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק:
אפס דברי הפ"מ הנ"ל תמוהים מאוד דבאמת אף לשיטת הש"ס דידן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור מ"מ יכול העבד לזכות בעצמו מיד כשהפקירו דמבואר בגיטין פ' השולח דהא דצריך גט שחרור הוא רק כדי להתירו בבת חורין. אבל לענין מעשה ידיו זכה העבד בעצמו ואין רבו רשאי להשתעבד בו ע"ש בהסוגי' וברש"י ותוס' שסוכ"כ בהדיא המפורשים שם וגם הרי הרמב"ם ה' נדרים פ"ב הט"ו כתב בהדיא וז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה עיי"ש. וכן קיי"ל לקמן סי' רע"ג ס"ו עיי"ש. והלא דעת הרמב"ם ז"ל הוא דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור וכן קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז. וע"כ דאף דצריך גט שחרור מ"מ מיד כשהפקירו זכה העבד בעצמו שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו:
וע' גם במשל"מ פ"ח מה' עבדים ה"ג דמבואר שם דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא בעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו עיי"ש. ומעתה כיון דאף לשיטת הש"ס דידן העבד זוכה בעצמו מכח יאוש והפקר עכ"פ לענין שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו. א"כ שוב ממילא ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ד"ה כל המשחרר עיי"ש. ושוב שפיר קשה גם לשיטת הש"ס דידן דהי' לו לר"ג לשחרר את עבדו לצי"ש:
אך באמת אין אנו צריכין לדברי הפ"מ הנ"ל כי בלא"ה יעלה תירוצינו על נכון חדא די"ל דר"ח בש"ס דידן בב"ק שם ס"ל כר"ל דיאוש בטעות לא הוי יאוש והלכך שפיר לא מהני החיוב לצי"ש לשחררו להפקיע העשה דלעולם בהם תעבודו וכדאמרן. אבל הירושלמי כתובות ושבועות הנ"ל אזיל בשיטת ר' יוחנן דיאוש בטעות הוי יאוש כי התם הוא סתם ירושלמי וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וא"ש. ועוד אף אי נימא דר"ח בש"ס דידן ס"ל נמי דיאוש בטעות הוי יאוש אפ"ה א"ש תירוצינו הנ"ל. והוא דנלע"ד ליישב קושית הפ"מ הנ"ל מה דש"ס דידן לא הביא הא דעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו דיאוש טעות הוי יאוש, וכמו בשור היוצא לסקול שהוזמו עדיו. עפ"י מה דאיתא בש"ס דידן בב"מ דף ס"ו אהא דתנן במתני' שם הלוהו על השדה ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומסיק בגמרא דהוי אסמכתא ולא קניא וקאמר רב נחמן הדר ארעא והדרי פירי. ופריך בגמרא למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה. והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' ור"נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ואמר ר"נ עודינא. דאי שמיט ואכל לא מפקיעין מיני'. ומשני התם זביני הכא הלואה וכתב הרי"ף שם וז"ל התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה. בהלואה דאיכא איסורא לא הוי מחילתו מחילה עכ"ל. ולשון הרי"ף הביא גם הרא"ש שם וכתב בהג"א שם לפרש דלעולם מחילה בטעות הוי מחילה רק בהלואה דאיכא איסור רבית הלכך מחילה דידי' לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאילו ידע דאית בי' נדנוד עבירה לא הי' מוחל כלל עיי"ש. וכ"כ גם בנימוק"י שם עי"ש. ודבריהם צ"ע לכאורה דהלא בכל מחילה בטעות אילו הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דעי"ז מוחל לשכנגדו בודאי לא הוי מחל כלל ואמאי היכא דליכא איסורא הוי מחילה. וצ"ל דסברתם הוא דהיכא דליכא איסורא נהי מה דמחל לשכנגדו הוא כיון שסובר שא"א שיבא הדבר בחזרה לידו לכן מוחל לו מ"מ לא ברירא לנו לומר דאי הוי ידע שאפשר שהדבר יבא לידו בחזרה לא הוי מחל דדילמא באמת אף אם הוי ידע ג"כ הוי מחל דרצה להפקיע דבר שלו הלכך כיון דהשתא הרי באמת מחל שפיר הוי מחילה, אף דהוי בטעות משא"כ היכא דאיכא איסורא אנן סהדי ופשיטא לן דאי הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דמחל עי"ז בודאי לא הי' מחל דלא ניחא לי' לאינש למעבד איסורא. וא"כ י"ל דשיטת הש"ס דידן הוא לחלק כן גם גבי יאוש דמה דיאוש בטעות הוי יאוש הוא דוקא היכא דליכא איסורא. אבל היכא דאיכא איסורא יאוש טעות לא הוי יאוש דאנן סהדי דאי הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דעי"ז מייאש מיני' בודאי לא הוי מייאש מיני'. דלא ניחא לי' לאינש למעבד איסורא. וא"כ שפיר בשור היוצא לסקול דליכא איסורא לכן מהני היאוש אף שהי' בטעות משא"כ בעבד היוצא ליהרג דאיכא איסור מצד העשה דלעולם בהם תעבודו בזה לא מהני יאוש טעות [והרמב"ם שהשמיט הך דעבד היוצא להרוג לא תתיישב בזה דהא מדברי הרמב"ם פ"ו מה' מלוה ה"ד מבואר דהוא מפרש הא דאמרינן בב"מ שם דבהלואה מחילה בטעות לא הוי מחילה כפרש"י והיינו משום דהוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים עיי"ש. ומשמע דאין הטעם משום איסורא לבד אלא משום דרבית קצוצה יוצאה בדיינים לכן לא מהני המחילה בטעות ועיין מזה במח"א ה' זכי' ומתנה סי' ל"ו עיי"ש. ולפי"ז הרי להרמב"ם ז"ל לשיטתו מהראוי שיהי' מהני היאוש טעות גם בעבד היוצא להרוג אף דאיכא איסורא מצד העשה דלעולם בהם תעבודו]. אמנם ר"י בירושלמי ב"ק הכ"ל דאמר גם בעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו ע"כ דלא נחית לחלק בין היכא דאיכא איסורא ובין היכא דליכא איסורא ולעולם מהני יאוש טעות. וא"כ שוב אתי שפיר תירוצינו הנ"ל דהא שיטת הירושלמי כתובות ושבועות הנ"ל הוא אליבא דר"י דמהני יאוש טעות גם באיסורא משא"כ ש"ס דידן לא ס"ל כן וא"ש והבן היטב:
ולא אכחד מה שתחת לשוני לדבר במה שהבאתי לעיל בשם הקה"י שכתב לתרץ דמש"ה לא הי' מועיל יאוש דר"ג כיון דהפקר צ"ל מדרבנן בפני שלשה ויאוש והפקר דר"ג לא הי' רק בפני אחד לפני ר"י לבד. דהלא בעובדא דר"ג ל"ש לדון כלל מכח הפקר. והוא דהנה באמת קשה בהא דאמרינן בגיטין דף ל"ח דהמפקיר עבדו יוצא לחירות דהלא הפקר בעינן שיהא הפקר לכל וא"כ בעבד אמאי מהני ההפקר הרי ל"ש כלל דין הפקר כיון דאין שום אדם יכול לזכות גו רק העבד זוכה בעצמו אך באמת התם ניחא שפיר כיון דאם הוא מפקיר את העבד הרי באמת כוונתו הוא להפקירו לכל אדם שכל מי שירצה יזכה בו ומה דאיש אחר אינו יכול לזכות בו הוא לאו מפאת גרעון ההפקר גופי'. רק מפאת העבד בעצמו דכיון דהוא קודם לכל אדם. זכה בעצמו מקודם וארי' הוא דרביע עלייהו שאין יכולין לזכות בו. ובכה"ג שפיר מהני ההפקר ולא דמי למפקיר לעניים ולא לעשירים דלא הוי הפקר דהתם מה דהעשירים אינם יכולים לזכות בו הוא מפאת גרעון ההפקר גופי' שאמר בפירוש שמפקיר רק לעניים ולא לעשירים ושפיר לא מהני ההפקר. וע' גם בפנ"י גיטין שם שהעיר קצת בזה. אמנם התינח במפקיר בפירוש שפיר חשיב הפקר לכל דהא הלשון הפקר שאומר האדון משמע שמפקירו לכל וכן נמי באומר נתייאשתי מפלוני עבדי דיוצא לחירות ודנין בזה מטעם הפקר וכמ"ש רש"י בגיטין דף ל"ט ע"ב. התם נמי הרי היאוש שאומר שמייאש מיני' הוי ג"כ כמו שמפקירו לכל. וכגון שברח העבד ואינו יודע היכן הוא ועי"ז נתייאש הרי היאוש הוא אדעתא דכ"ע דכל מי שימצא אותו יזכה בו וה"נ בעבד היוצא להרוג והוזמו עדיו שפיר יש לדון מכח הפקר. משא"כ בעובדא דר"ג שהי' מייאש ממנו מפני שסבור שיוצא לחירות הרי עיקר היאוש הוא רק אדעתא דהעבד לחוד ולא לזולתו וא"כ שפיר ל"ש לדון בזה מכח הפקר:
ולכאורה רציתי לומר דגם בעובדא דר"ג יש מקום לדון מכח הפקר. והוא עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד. דמה דקיי"ל דאינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה. היינו דוקא כשמפקיר לכל עניים ולא לעשירים. אבל אם מפקיר נגד אחד או שנים הוי הפקר עיי"ש. וא"כ שפיר גם בעובדא דר"ג יש לדון מכח הפקר כיון דהפקיר נגד אחד. ולפי"ז א"ש נמי גם במפקיר עבדו דמהני הפקר ויוצא לחירות. אולם לא ניחא לי בזה. חדא דדברי הנוב"י תמוהים מאוד וכאשר דחה דבריו בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שי"ז עיי"ש. ועוד אף לדעת הנוב"י ל"ש בעובדא דר"ג לדון מכח הפקר דהא המעיין בנוב"י שם יראה דכוונתו הוא דוקא אם מפקיר לנוכח בפני הזוכה מהני הפקר אף שאינו מפקיר לכל עיי"ש. והא בעובדא דר"ג נראה דהיאוש דר"ג לא הי' בפני טבי עבדו. וכ"כ האחרונים ובראשם הקצה"ח בסי' פ"א סק"י:
איברא אף דבעובדא דר"ג ל"ש לדון מכח הפקר וגם בלא"ה הא דעת התוס' הוא בב"ק דף ס"ו דיאוש הוא לאו מטעם הפקר כלל. עכ"ז א"ש תירץ הקה"י הנ"ל דבעובדא דר"ג שפיר בעינן שיהא היאוש בפני שלשה. והוא עפ"י מ"ש הרא"ש סוף פ"ד דנדרים. ומבואר יותר בפרישה סי' רע"ג ובסמ"ע שם סק"י. הטעם דצריך מדרבנן הפקר בפני שלשה כדי שלא יוכל לחזור בו. דאי ליכא שנים מעידין שהפקירו יכול המפקיר לכפור ולומר לא הפקרתי מעולם והוא אף דכבר זכה בו אחר עיי"ש. ולפי"ז נ"ל דגם ביאוש היכא דבעינן שיאמר שמייאש וכדאיתא בב"מ דף כ"ג דיאוש הוא שיאמר וי לחסרון כיס בזה בעינן מדרבנן שיאמר כן בפני עדים. דאל"כ יוכל לכפור ולומר לא נתייאשתי מעולם. ורק היכא דאנן סהדי דמייאש וכגון בשור היוצא לסקול ועבד היוצא להרוג ואבידה שאין בה סימן בזה א"צ עדים כי א"צ כלל שיאמר שמייאש. ולא עוד אלא אף שצווח ואומר שלא מייאש לא מהני וכדאיתא בירושלמי ב"ק פ' הנחל ומאכיל הלכה ה' ראה חמורו ששטף בנהר וצווח ואומר לא נתייאשתי. אמר ר"י חזקה דמייאש הוא עיי"ש. אבל היכא דאנן לא ידעינן שמייאש רק אם שמענו מפיו שאמר וי לחסרון כיס שפיר בעינן שיאמר כן בפני עדים וז"ב. ומעתה שפיר בעובדא דר"ג דלא היו שנים שיעידו שר"ג הי' מייאש מעבדו דסבר דעבר יוצא לחירות בראשי אברים אפי' שהשחיתו שלא בפני עדים א"כ הרי יכול ר"ג לכפור ולומר דלא הי' סבור כלל דיוצא לחירות ולא התייאש ממנו כלל לכך שפיר אמר לי' ר"י אין בדבריך כלום כי גם היאוש אינו מועיל מדרבנן כיון דלא אמר כן בפני עדים והבן. ועפי"ז ליתא נמי למ"ש הקה"י שם בעצמו דתירוצו הנ"ל אינו נכון דטעמא דבעינן ג' בהפקר משום דסתמא כל דליכא ג' לא גמר בלבו להפקירו. אבל הכא ביאוש ל"ש לומר שמא לא גמר בלבו להפקירו כיון שההפקר אינו מדעתו וכל כ' הא כעדים דמיא עיי"ש. אבל לפי מ"ש עפי"ד הרא"ש והפרישה הדבר נכון: