אלימה רבתי· רבי משה קורדובירו [הרמ"ק]
מעין א עין כל הארץ · תמר ה - פרק כט
עם היות שפי' שצדקת הצדיק תועילנו להציל עצמו בין שכיניו הנוסרים בייסורי' מהב"ה זה יהיה דוקא לצדיק גמור והם ג' בחי' יש צדיק יכול להציל את כל העולם כולו כעין האבות ומרע"ה וכיוצא וכן עיר שנגזרה גזרה יצילה הצדיק וכן ספינה הטובעת בים יש כח בצדיק להצילה כולה והיינו צדיק יסוד עולם ימלט אי נקי וכיוצא ויש צדיק שאינו יכול להציל אלא עצמו כגון נח וכיוצא ויש צדיק שהוא נספה עם הכלל ואינו יכול להציל אפי' עצמו ויהיה הטעם לזה שראה ולא מיחה ומכלל זה היה הטעם בבי' ראשון כאומרם היה להם למחות ולא מיחו וכתי' וממקדשי תחלו וזה מפני שנעשה שכן לבעלי רשע כדכתי' סורו נא מעל אהלי וכו' פן תספו וכו' והיה לו להוכיח או לברוח וכ"ש אם ראה ושמח או שתק כל אלו טעם להספה עמהם או שאין בצדקתו כדי להנצל וזה טעם ואתם לא תצאו איש וכו' וזה ית' יותר לקמן בע"ה והטעם כל זה הוא שבשעה שנגזר הדין מלמעלה נגזר על החייבים ואותו הדין נשפע מהספי' על הדרך שפי' למעלה בתמרים הקודמים האיך יתייחס הענין לא"ס ויושפע ע"י אצילות בברי' והברי' יתן ביצי' וביצי' בתי דינין קבועי' לדון איש ואיש כפי מעשהו הכלל והפרט כאשר ית' במקומו בע"ה ולזה יתנו אז כח הדין בחיצונים והחיצונים מכח הדין הנשפע להם והרשו' מהיצי' הם מתפשטי' בעול' לפעול הדין ובחי' הדין ההוא בא מלמעל' ופגעו באיש הזה החייב בכלל החייבי' ונאסף עמהם וזה נק' ויש נספה בלא משפט דהיינו משפט ת"ת בעל הרחמים וצד"ק היא מדת הדין הדנה לעולם היא מדת המל' היא מצדקת דיניה בעולם וכאשר יגזר הדין הנה הנפעל מלמעלה היה מדת הרחמים משפט משתתפ' עם מדת הדין דהיינו יחוד משפט עם צדק דהיינו שם יהו"ה עם שם אדנ"י ואז היו דיניה מזוגי' ואינם חזקים והעולם נידון ברחמים מזוגים בדין ורחם את אשר ירחם וכאשר נשפע הדין הזה במל' וכוחותי' המתפשט' למטה ומתלבש' בתחתוני' לפעול הדין נסתלק הת"ת ופועלת המל' ע"י שלוחי' החיצונים הדין נגזר ובהיות' דין קשה פועלת הדין הזה הנגזר פוגעת באיש עם שאר הנאספים בחטאתם ורואה שמצד הדין הוא חייב גם בקצת הדין וגובה חובו ועונו ממנו עם היות שכאשר היה הדין מזוג לא נשפע על הדין הזה הוא נפגע מצד היותו נראה בפני השלוחי' כדפי' והכל בהנהגה עליונה והשגחה עליונה אלא שזאת השגחה בדין וזה השגח' ברחמים זה בשעה שהמלך בנחת וזה בשע' שהמלך בכעס וכיון שכעס על שאר עבדיו ונראה זה בפניו בשעת כעסו והיה חייב לא האריך אפו כמתחלה וזה טעם אל הנהגה ג' זאת שיארע תקלה לצדיק שאינו גמור בכלל שכיניו ולזה אם יסתלק משם היתה לו נפשו לשלל: