אור ברסלב
אלימה רבתי מעין א עין כל הארץ

אלימה רבתי· רבי משה קורדובירו [הרמ"ק]

מעין א עין כל הארץ

הקדמה

תמר א - פרק א

התמר הא' במציאותו ואחדותו שאינו גוף וכיוצא ובו כ"ב פרקים יסוד האמונה ועמוד העבודה לידע שיש אלוה אחד שאינו גוף והוא המציא כל נמצא ואין מציאות נמצא מבלעדיו ועתה נפרש העיקרים האלו: יסוד האמונה הוא שבכל עניני התורה צריך האמונה. וכל מי שלא יאמין אפי' בשום אות מאותיות התורה ויכחישה הוא מין. ולא בתורה שבכתב לבד אלא אפילו בתורה שבע"פ אם יכפור אפילו בחלק מחלקיה או בשום ענין מעניניה אפי' במאמרי רז"ל ודרשותיהם אחר שהוחזקו הענינים ההם בתורה שבע"פ המכחיש אותו זולתי אם נחלקו רז"ל בענין מן הענינים שיוכל לפסוק הלכה כפלו' אם לא נפסקה הלכה. ולזה בענינים שאינם הלכה אלא מהמדרשים והעניינים התלוים בתורה ונחלקו במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה ויתקרב אל שכל האדם ענין מאותם העניינים כדעת א' מאותם החולקים ויתפוס בדעת ההוא לא יקרא מין המשל בזה נחלקו בגמרא במדרש איוב י"א הי' וי"א לא הי' וי"א מישראל וי"א מאומות העולם הרי הבחירה ביד האדם לתפוס בדעת א' מן הדעות האלו בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כדי להכריע בין החכמים שלא יאמר זו דעתי כזה מפני כו"כ שאין בנו כח להכריע הדעות מן הסברא מדעת הפילוסופים וכיוצא (לנו) בענין זה מפני שמגיע ענין זה לדברים העמוקים מאד כגון דעת הרמב"ם שלא ישתנה העולם במציאותו מפני שנתלה במה שפי' אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות וכיוצא ענינים תשמעם במקומם ולנו בדברים האלו סוד נחמד שימות המשיח לחוד ותחיית המתים לחוד וענין חדוש העולם לחוד יתבארו אבל עכ"ז מי שלא ישכיל סודות אלו לא יקרא כופר ויתפוס לו דרך מן הדרכים בתנאי שישמור פיו ולשונו ולא יתריס. שדברי רז"ל עמוקים הרבה מאד נכונים על סוד האמונה:

ונחזור לענינינו שנקרא ענין זה יסוד האמונה מפני שתחילה בכל אמונה היא אמונה זו ועליה מתייחדות כל שאר האמונות עם היותם עיקרים גדולים באמונה והטעם שאמונה זו היא מקור טבע שאר כל האמונות שכולם תלויות באלוה היותו נמצא ומי שיכפור בזו יכפור בכל השאר כולם ולא נשאר לו שום חלק בשום אמונה. כי יחשב כבהמה שאין לפניה אלא אכילה ושתייה ויגרע מציאותו מהעובד ע"ז יודה שיש אלוה אלא שטעה מי הוא האלוה ושם לו לאלוה כפי אמונתו ודעתו. אמנם המין הזה לא יעבוד אפי' ע"ז אחר שלא יקדם אליו שיש אלוה נמצא במציאות ולזה אמרנו יסוד האמונה. וכמו שהוא קיום כל הנמצאים. ומבלעדיו אין נמצא כאשר יתבאר כך הוא קיום כל האמונה ומבלעדיו אין אמונה כלל מפני שלא תעמוד שום אמונה בעצמה אם לא ע"י שהוא קיום כל הויה וע"ד הנסתר אמונה הוא מדת המל' והוא אמונתם של ישראל שהם תוקעין סוד אמונתם בה שהיא שכינת האלהות בתחתונים ומתוך שכינה הם מאמינים במל':

נמצאת המל' היא בת האמונה בהיותה מיוחדת בא"ס ומסוד ב' אלו כל אמונה שהרי א"ס השגחתו בתחתונים ע"י מדה זו וח"ו המכחיש מציאותו הרי הפריד הכל ואין לו אמונה שהרי קיום הספירות ממנו ואין להם קיום מבלעדיו ואם הוא מכחיש מציאותו הרי סילק הנשמה מהגוף וביטל הכל לכך עיקר האמונה היא בא"ס ואח"כ ממנה ימצא אמונה בספי' עד תקיעתו אמונתו במל' הדבקה דהיינו קשר כל הספי' בו ולא הגיע אלינו אמונה בו אלא באמצעות הספי' הזאת שהיא הגעת הידיעה ממנו אל התחתונים שאלמלא מדה זו מהיכן ימצא אדם. וימצא אליו ידיעה וימצא אליו אמונה ולכך כל התחתונים נדבקים בה מפני שע"י יגיע אליהם האמונה בא"ס והיינו להאמין שיש אלוה יגיע לנו אמונה מן הנביאים והתורה והחכמה הנמצאת הכל מצד המל' והיינו שהאמונה תקיעתה בא"ס כדפירשנו:

תמר א - פרק ב

ועמוד העבודה כל מי שיעבוד וישים העבודה לאיזה נמצא זולת האלוה אין בעבודתו עבודה אלא אדרבה הוא עובד ע"ז מפני שמחליפו בזולתו וא"ת והרי להקת המקובלים כל מגמת פניהם למדות בקישורם וייחודם ולפי זה יהי' העבודה אל המדות ולזה נאמר שבלי ספק מי שיעבוד המדות ח"ו טעות גמורה ולזה פי' בספרי כה' אלקינו בכל קראינו אליו ופי' אליו ולא למדותיו אמנם הענין הוא שהמדות הם לבושים וכסאות לאלוה וכאשר אנו מתפללים ומייחדים המדות ע"י מצוה או תפלה הכוונה לתקן המדות להכינם שיהיו כסא אליו ויתקרבו אליו ויתוקנו לקבל אורו ושפעו וזהו עבודתו שהוא לא יקבל תועלת מן העבודה רק שכל ישעו וחפצו להטיב לזולת וכאשר ימצאו התחתונים בלתי מוכנים לקבל טובתו לא יוטבו ממנו בסבת מיעוט הכנתם ונמצא טובו בלתי מתפשט בהם ואין הגרעון בהם מצד עצמו אלא מצד התחתונים ועכ"ז רצונו להטיבם. והגורם הכנתם לקבל הטובה ההוא יקרא עובד שאין האלוה נעבד מצד התפלה אלא מצד התקרבות המדות והכנתם לקבל הטובה הנשפעת ממנו והתפלה והתורה והמצוה לקשר המדות ולהכינם לתקנם לקבל שפעו וטובו ולכך אדרבה היודע לתקן המדות בכוונת המצות והתפלות והתורה וכיוצא עובד אמיתי המיישיר העבודה לאמת ולעבודה הנכונה במכוון ולא כעובדים העבודה סתם לאלוה שאינם יודעים שאין העבודה מקובלת אלא דווקא על הדרך הזה. ועכ"ז אין בעבודה הסתמיית המכוונת סתם אליו התעוב (החויב) ח"ו אלא שאינה נבחרת כעבודה המיושבת אליו על הדרך הרצוי' בכוונה אל המדות כדפי': והטעם שהתפלה והתורה והמצוה המכוונות אל המדות ימשיך היחוד הגמור אמנם הבלתי מכוונות אל המדות יש בהם ייחוד ולא כ"כ ולכך עבודה רצוי' היא. ועכ"ז החושב שזאת הגשמית היא עבודה תגיע אליו נחת רוח כפשט הענין אינו אלא טועה ומעשיו רצוים וכוונתו אינה רצוי' והחושב שהעבודה ממש אל המדות מחליף ח"ו וגרוע אל הקודם אמנם העבודה הרצוי' עם הכוונה הנבחרת לקשר המדות ולהכינם שתתיישרנה להאיר א"ס בהם שאין א"ס מאיר בהם אלא בהכנתם מפני שאין אור א"ס מאיר אלא במקום השלם וכ"ז שלא ישתלמו לא יאיר בהם וכיון שהם נקראים לבושי המלך הוא הדין והוא הטעם עונש החוטא ועונו יקרע בגדי המלך בענין שאינם רצוים למלך ללובשם והקורע בגדי המלך חייב כפי מה שקרע או לכלך בענין שנפגמו מלהתלבש בהם המלך ולזה צריך שתהיה כוונת העובד וזו היא העבודה לפניו ואל זה כוונו באמרם אליו ולא למדותיו וזהו עמוד שהעבודה כולה נסמכת עליה ואין לזוז ממנה:

תמר א - פרק ג

לידע שיש אלוה ידיעה זו אינה ידיעת מה הוא מפני שאין השגה לשום נמצא במהותו כלל מפני שא"א שיושג. אמנם ידיעה זו היא לידע שישנו וחויב המציאות ודע שכמו שאין האדם מכיר הנשמה שבו אלא הנשמה שופע בו והוא יודע ששפעו הוא מהנשמה. כך אין הספי' מכירות בא"ס אלא הם אליו כגוף אל הנשמה יודעות הם שכחם ושפעם ממנו אבל אינם מכירות בו אלא פעולותיו וזו עיקר האמונה שאין מי שיודע אמיתת מציאותו אלא הוא בעצמו מפני שאם נאמר שאמיתת עצמותו ידועה יהי' לו תכלית ואפי' שיאמר שישיג קצת שום נמצא בממציא יהי' לו תכלית לכך צריך שנאמר שאמיתת עצמותו בלתי ידועה אלא אל עצמו שידיעתו אין לה תכלית והוא אין לו תכלית והוא וידיעתו וחכמתו הכל אחד והוא יודע את עצמו ואין זולתו שידע ממנו כלל רק פעולתיו והמכיר פעולותיו על אמיתתם הוא בעצמו שהפעילם והמציאם ואין אותו מדע ענין מחודש אלא מפני המצאתם אמנם דבק בו הוא ומדעו א' ויודע בהם בקדימותו ואין כאן מקום הדרוש הזה ויתבאר אמנם הנמצאים כל השכלתם לידע פעולותיו והכתר משכיל להשיג עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח א"ס השופע בו וכן שאר הנמצאים אמנם להשיג אמיתת עצמות המאציל ח"ו אין לחלק ההשגה הזו לחלקים שא"כ נתן לו תכלית וגבול ולזה הוא שאין לו תכלית יודע את עצמו וכל השאר השגתם בפעולתיו ואין מי שיכיר אמתת הפעולות ומציאותם כפועל עצמו ואחריו ירדו ההשגות כפי רדת הנמצאים וגם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט שאנו נדע חיוב מציאותו מהכרח אחד או ב' והמלאכים יחייבו מציאותו ממאה הכרחיות והמתעלים עליהם מאלף והמתעלים עליהם ממאה אלף ועוד אנו נחייב מציאותו מכח אלו הפעולות הגשמיות שהם פחותות בערך הנפלאות העליונות והעליונים יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים והנמצאים המשובחים ולכך יקבע חוזק דבקותם באמונתם דבקות נפלא בתשוקה חשובה והם יתעדנו בהשגה ההיא תכלית עידון מפני שיפלא חשקם כעין צד חיובם האלוה ועד"ז תתעלה תשוקת העבודה אל הגלגלים על ב"א ותשוקת המלאכים על הגלגלים וכך תתעלה זו למעלה מזו שאנו לא נוכל להתדבק מפני מיעוט השגתינו ולכך ימעט ידיעתינו בחיוב מציאותו עם היות שנשוה כולנו באמונה הכוללת שנדע שיש אלוה. וכמו שיהיה בינינו הבדל בין חכם לחכם בהשכלת ידיעת חיובו ויתעלה האחד על חבירו. כך יהי' עילוי בענין זה בין בחי' ובחי' מהנמצאים אם היות שישתוו כולם בחיוב ידיעת שיש אלוה ולכך נאמר שמי שחייב מציאותו מצד ידיעתו בנמצאים התחתונים אינו שוה כמי שחייב מציאותו מצד הנמצאים העליונים. וכך יתעלה מעלה על מעלה הידיעה הזאת כדי שידע האדם המסובבים העליונים ומתוכם יכיר החיוב הזה. והדין נותן כך: והנה מי שיכיר הגלגלים והנמצאים הגשמיים ויכריח מתוכם האלוה הנה אפי' שיאמין שאין למציאות כחו תכלית עכ"ז לא יכיר מהו גודל התכלית לתת עליו מעלת אין לו תכלית והמשל בזה הנער שלא יכיר אלא חשבון העשרה יחשוב שלמעלה מעשרה אין לו תכלית ויחשוב אין לו תכלית מעט בערך ומי שידע חשבון המאה יחשוב אין לו תכלית למעלה ממאה ומי שיודע המספר לרוב הרבה מאד ידע שאין לו תכלית הרבה מאד והמשל בזה ממש בחיוב מציאותו שיחייב אותו למעלה מהגלגלים והמשובח מי שיחייבנו למעלה מנעשים ונוצרים ונבראים ונאצלים וכל פרטי הנמצאים. ומתוכם יחייב מציאותו יחייבנו חיוב נפלא. אמנם להשיג עצמותו ומהותו אין מי שיגיענו כלל מפני שכל הנאצלים ואפי' הכתר הנאצל הא' עם היותו בלתי מתגלה הוא מושג מצד התפשטות החכמה הנעלמה שבו. ועם היות שיושג חלקו לא חושב שיושג כלו מפני שהוא מקבל החלקים מפני שהוא בעל בחי' רבות לא חלקים ממש אלא בדרך עילה ועלול החכמה והדעת והבינה מושרשים בו ועלולים ממנו ויושג מצד השתלשלות העלולים ההם אמנם א"ס עילת כל העילות אין בו עילות מתפשטות בו ולא חלקים שהכל א"ס עילה אחת אחדות שלם כדפי' בפ"ה ואין בו לא חלקים ולא תיקונים בכתר אלא הכל א"ס עילה לכל העלולים ולזה אם נאמר שנדע חלק נדע הכל והוא תכלית וגבול וזה בלתי אמת מפני שהוא א"ס בב"ת והוא מקיף כל הדמות מן הנאצל הגדול עד קלה שבבריות באחדות גמורה ובו אין השגה לזולתו כלל ועיקר וידיעתו שאין לה תכלית יודע את עצמו שהוא וידיעתו א' וההשגה בו מצד פעולותיו שהם סביבותיו כדפי' ובאלימה זוט' צרפתי בח' וחיברתיו לפרק הזה:

תמר א - פרק ד

אחד ירצה שהוא א' ולא ב' ולא יותר על ב' אלא אחד שאין כיחודו א' מן האחדים הנמצאים בעולם לא כא' במין שהוא כולל אחדים הרבה ולא כא' בגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא א' שאין יחוד ב' כמוהו במציאות עד שמלת א' בעצם אינו צודק בו מפני היותו א' שאין כיחודו ולכך המקובלים ייחסו מלת אח"ד בי"ס א"ח ט' ספי'. ד' מל' וכיוצא ואמרו עליו שהוא לפני אחד קודם לאחד והיינו דתנינן בס"י ולפני א' מה אתה סופר רצו בזה להרחיק ממנו אפי' תואר הא' וכל יחוד הספי' כאחד ממנו ולזה יקרא בשם א' מפני היותו פועל האחדות בספי' בענין שמלת א' על צד החיוב יאמר בספי' אבל בא"ס יאמר על צד השלילה ונאמר הכח הפועל בספי' דהיינו המתעלה על כל אינו ב' ולא יותר על ב' ומכח אחדותו מייחדם והם א' מכחו המיוחד בענין שהוא מקור אחדות שהוא מייחד הצריכים יחוד והיינו אמונתינו באמרנו אחד שאנו קושרים הספי' בא"ס מפני שלא יצדק באמת בהם א' אלא ע"י היות א"ס קושרם ומאחדם והיינו שא"ס יודע ספירותיו והוא וידיעתו א' וכיון שכן הספי' אינם מצדו עשר אלא א' מאוחדות עמו שהוא היודע והוא הדעה והוא הידוע ולכך בהיות הספי' הנאצלות מתקשרות בו מתאחדות באחדותו והוא מקור טבע להם אחדות ולא בספי' לבד אלא אפי' בנפרדים שנאמר בהם ומשם יפרד והיה לד' ראשים בהיותם מתקרבים ונקשרים אל הנאצלים הנקשרים במאציל מתאחדים באחדות וז"ס בשכמל"ו שענין הפ' הזה רומז הנהגתו מאחד עשר ספי' אל ההיכלות כנודע ופי' בפ' תרומה סי' י' שענין ועד קרוב לענין א' בענין שמורה שא"ס נובע אחדות לספי' ומהספי' נובע במדות מכחו להיכלות והם מיוחדים באחדות אז מצדו בענין שהוא מייחד הנבראים ולזה כל איזה ייחוד שימצא בספירות צריך לכוון בא' המייחד כל הצריך יחוד והנה בכלל אזהרה זו הוא אל המקובלים שלא יאמינו שהספירות חלק מעצמותו הדבק בו ונשתלשל ונפרד ממנו שאם יאמרו כן הרי עשאוהו א' שנפרד לחלקים ומשתלשל מעילה לעלול ח"ו שזה עון פלילי ומה גם באומרם עליית הספירות לא"ס והתאחדם בו שהרי עשאוהו המתקבץ מרבוי הנמצאים הנאצלים ולא יעלה בדעת שמפני שירחיקו בלשונם הרבוי מהספירות ויאמרו אחדותם יצאו מהטעות הזה שהרי אפי' שיפליגו באחדותם אין אחדותם אחדות להעריך אחדות א"ס מקיבוצים: והנותנים כניסה וקיבוץ לספי' בא"ס חשבו שהפליגו באחדות והם רבו בפירוד ועשאוהו א' מתקבץ מחלקים או א' מתחלק לרבים:

אמנם האמונה העיקרית שא"ס יודע בנאצלים והם כלולים בו לא ממציאות חידושם אלא ידיעתו אותם הוא ידיעה קדומה בקדמותו שהוא וידיעתו א' והספירות מחודשות נתחדשו ממנו בחידוש גמור לא שיצאו ממנו ממציאות אל מציאות בערך עצמותו ח"ו אלא הם עלולות אמנם נתחדשו כלם בחידוש הרצון הקדום רצון הרצונות שהוא מציאות א' לחידוש הנמצאות ומה שפי' הקדמונים כמודלק נר מנר שאין הא' חסר דבר אדרבה משם יורה שאינם יוצאים מעצמות אל אצילות שהרי אתה אומר ואין הא' חסר דבר. אמנם הוא להודיע שלא נתחדש המאציל שום חידוש בחידושם אלא נאצלו והוא במציאותו עומד ולא משתנה ולא חסר כנר המודלק מנר שאין הא' חסר ולא מתחדש ולא יוסיף ולא יגרע אמנם עיקר המשל להשכיל שכולם נמצאו ממנו לא כא' הנפרד לחלקים אלא מאמיתת מציאותו נמצאו הנמצאות מציאות מחודש ברצון מחדשם לא שקדמו ויצאו מהקדמות ההוא אל החידוש שא"כ נאמר שהוא חידש עצמו וגם לא שיתעלו אלו הנמצאות ויכנסו בעצמותו שא"כ יתקבץ ויתרבה מאחד ח"ו אלא הם מתקרבות בפעולתם ממציאות אצילותם ודבוקם אל עצם הנאצל הא' עד מקום הידוע בו דהיינו דבקותם בו ויש בזה ענין תשמעהו בעה"י:

תמר א - פרק ה

אינו גוף הנה הרחקות הגשמות מהאלוה הסכמה אמיתית מכל חכמינו מוכרחת מן הסברא ומן הכתובים: אמנם דעת הרמב"ם בפ' ג' מהלכות תשובה שהאומר שהאלוה גוף ובעל תמונה יקרא מין והטעם לדעתו שהרי זה מקבל לאלוה מה שאינו אלוה ואין בין זה לבין עובד ע"ז הבדל שהעובד ע"ז חושב שהאלוה הוא אותה תמונה שאינו האלוה והחליפו וזה ג"כ מחליף שהרי מדמה שהאלוה שהוא עובד הוא גוף ובעל תמונה והרי עובד מה שאינו אלוה שהרי האלוה אינו גוף ולא בעל תמונה. ודעת הראב"ד שם שאינו מין אמנם יקרא סכל בלי ספק. והנה הביאו לאלו להאמין אמונה זו ב' עניינים הא' פשוטי המקראות עיני ה' ואזני ה' וכיוצא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכיוצא וכבר תיקננו ענינים אלו בחש"ק בהקדמה ואבארה בע"ה והנה לא נודע להם עניינם ולקחו הכתובים כפשטם הב' שלא ציירו שום נמצא שאינו גוף ומה שאינו גוף לא יצטייר בשכלם ועתה רצוני להגדיל דעתם היאך יציירו שכל פשוט בלי גוף כדי שידעו להפשיט הגוף מהמלאכים ומעלה והענין שהאדם גוף ודאי ובו נפש והנפש הבהמית הזאת תתפשט בכל הגוף. ולמעלה ממנו באבר הנכבד דהיינו המוח ישכון השכל והשכל הזה אינו בידים ורגלים ולא בשאר חלקי הגוף אמנם הוא במוח וגם כן אין יחס לשכל באזנים ובעינים ובידים מפני שאינו משתמש אלא במוח. אמנם השכל הזה ישכיל ויבין מה שבכל הגוף והעינים והידים ופעולתם והנה האבר ההוא אינו מצד צורך השכל אלא מצד הגוף שישכון השכל על הגוף ע"י האבר הנכבד ההוא א"כ המציאות הזה האבר טפל לו והרי השכל הזה יש ששיעורו הרבה ויש ששיעורו מועט ואינו מצד הגוף שהרי כל בני אדם יש להם מוח אלא מה שהשכל בעצמו ענין לעצמו והנה השכל הזה המשכיל הדרושים והעניינים יתרבה עניינו או ימעט לפי מה שיטה האדם ויהי' משכיל מפני שהשכל בכח אינו בפועל ועתה תצייר שהשכל הזה ימצא בעצמו בלא שיתוף הגוף ותצייר שיש שכל כולל לא ישוער ועוד תצייר שהשכל הזה יהיה לו שכונה באבר זולת המוח ויהיו ב' איברים בהם יחד והם ב' גלגלים להם שכל גדול רחב. הנה לא ישתמשו ב' שכלים אלה בפה ואזנים ולא ידברו זה לזה אלא ישכילו זה את זה. והנה לפי זה לא יצטרכו השכלים האלו לפה לדבר אלא לאדם שדבורו כלי להוציא רצונו משכלו לחוץ אל האדם שכמותו אמנם אלו השנים גלגלים שהם כדוריים אין להם פה ולשון אמנם יש להם שכל ואותו שכל ישכיל את חבירו ויתן כח הא' בחבירו בשכל והיינו אומרו השמים מספרים וכו' אין אומר וכו': ואח"כ נצייר השכל הזה בלי כלי כלל והוא המלאך. ואח"כ נצייר שכל כולל שכלים מאלו עד אין תכלית והוא הכסא וכיוצא יעלה למדרגה למעלה ממדרגה בספי' וירגיל עצמו להפשיט הגוף וא"כ יקשה והרי השכליים הרבים במה יכנסו אחר שאינם גוף ונשיב לו כי השכלים הרבים אשר בבני אדם אינם נבדלים מצד גופם כלל אלא השכל בעצמו בהשכלתו נבדל כל אחד וא' מחבירו במוח האדם וא"כ גם אחר התפשטו מהגוף עובר בעצמו לפי שיעור השכל ועליהם המלאכים שכלים עומדים בעצמם ישוער כפי ענין השכל לא שיעור כמותיי בגוף ח"ו ומה שנאמר במלאכים עינים כנפים גויתו ידים פנים וכיוצא משל יתבאר במקומו ואין הכוונה הנה לבד רק להרגיל שכל האדם היאך יצייר האדם שיש שכל משולל מהגוף כדי שיקבע המשכיל בלבו מהו שכל שאינו גוף. אמנם ירגיל האדם עוד לתת מעלה אל השכל הזה העליון על כל שהוא האלוה על כל שכל שבמציאות ונאמר שהשכל אינו הנפש הקדושה שהרי נפש קדושה אינה שורה בילדי נכרים והשכל ימצא בחכמי אדום כדכתיב והאבדתי חכמים מאדום וכיוצא א"כ הנפש אשר בנו דקה מן השכל והרוח דק מן הנפש והנשמה דקה מן הרוח והרי אלו ג' כוחות בב"א מתעלים אלו על אלו משובחים אלו מאלו והם כח בגוף והגם שוכנים באדם באמצעות החיות אשר בו הפועל באיברים פעולת השכל וכיוצא ולזה יתעלה כל א' על חבירו ובענין העלוי הזה יתעלו השכלים זה על זה בדקות עד שיתעלה האלוה על נמצאיו שיעור אין לו תכלית ואין לו סוף ולזה קראוהו א"ס שהרי יש לכל הנמצאים סוף והוא אין לו סוף והטעם לא שמצאתה להם סוף אלא שאחר שהם למטה מהשכל שאין לו סוף יש להם סוף וסופם ידוע להם אמנם ממציאם אין לו סוף ודע והשכל כי מה שיעלה בדמיון לא יקרא פשוט מהגוף מפני שהדמיון לא ידמה אלא גוף אמנם מה שיעלה בשכל הוא הפשוט. והמשל בזה אם תצייר צורה מהצורות אפי' שתזכך אותה כל הזיכוך שדמיונך יכול לדמות הרי הוא גוף ואין ממין המציאות ההוא אמנם מהמין ההוא מוגשמים גשמים דקים מובחרים מגשמי הרקיעים האלו אשר עלינו וזה דמיון ממש כדכתיב פעלת לחוסים בך וגו' כאשר יתבאר בעין אדם בע"ה. אמנם השכל הוא הכלי החשוב אשר באדם שישכיל הדברים הפשוטים מפני שהם שכל והיינו מה שהשכל ישכיל כל דרוש מהפרושים. הנה הדרוש ההוא אינו גשם אפי' שיהי' הדרוש ההוא נשוא בגשם עכ"ז אין המשכיל ההוא גשם ומזה תתלמד לעלות ולהזדכך שכלך להבין מהו ענין הפשוט ומהו ענין המוגשים כל הנכנס במדמה מוגשם וכל הנכנס בשכל פשוט ועתה דמה כאלו אותו השכל ימצא פשוט מהשכל ויהי' הענין ההוא נשוא בעצמו בלתי מתלבש בכלי גשמי ואדרבה תשכיל מזה שהפעולה ההיא שכליית והפכה הגשם ומפני שיתוף הגשם אליו יגבילהו וימעיטהו אחר שפעולתו אינה גשמית וכל עוד שישולל מהגשם יתרבה ההשגה ולזה השכל הזה לא יצטרך כלים גשמים כלל אמנם הוא כח נאצל מלמעלה אל הכלי הגשמי הזה להשתמש בכלי הגשמית ומזה תבוא ללמוד עצמך להבין מהות השכל הפשוט במלאך וכיוצא ותעלה במעלות השגת הדברים הרוחניים ולא תשתבש מהדמיון. שמעולם לא ידומה לך אלא דמיונים גשמיים ומכאן תלמוד כשמכנין בשום ספי' מהספי' שלא תדמה בשכלך בה בשום דמיון בכח המדמה אשר לך שיכניסך הדמיון בהגשמת הספי' והוא טעות גמור ועון פלילי. אמנם תשכיל בשכלך השכלת עניינה ותדמה צורת אותיות השמות שזה מותר לך. אמנם המדמה יותר מאותיות מגשים. ודמיון האותיות בהשכלת השכל שזה הויה מיוחסת מורה על סוד הספי' כאשר נבאר בעין אדם בע"ה. אמנם בא"ס לא הותר לך לדמות שום דמיון כלל לא דמות אותיות ולא שום דמיון אלא להשכיל בשכלך שיש שכל פשוט על שכל פשוט ולמעלה מכל השכלים פשוטים נמצא במציאות מה שלא יגבילהו שכל פשיטותו רק בשלילה מכל האסיפה בשכל ובחיוב מציאותו ובדרך רצוא ושוב כאשר נבאר בפ' בע"ה:

תמר א - פרק ו

והוא המציא כל נמצא יש למשכיל להזהר ולהשמר שלא ידמה שום נמצא קדמון זולתו כלל ועיקר ואפי' הכתר ראש לכל הנמצאים ממנו הוא חדשו והמציאו שכבר קדם אליו העדרו עד שהא"ס חדשו והמציאו ואין שום נמצא קיים במציאותו שלעולם לא יעדר אלא הא"ס דהיינו האלוה שאמרנו שמכאן ואילך נקראת בשם א"ס שכבר ביארנו שהוא בא"ס אמנם מה שנאמר עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד אין הכוונה אלא על התפשטות האצילות קודם גמר ההתפשטות והיינו עד שלא נברא הנאצל העולם שהוא בינה הנק' עולם הי' המציאות הוא ושמו דהיינו הוא בכתר ושמו בחכמה וא"ס (נר' שצ"ל לא) לכנהו בשם כנוי בעצמו אלא ע"י ספירותיו כאשר נבאר ושמור העיקר הזה שאין לך לצייר שום נמצא קדמון מבלעדיו כלל ועיקר שאם תפחות מזה בשום ענין אתה בא אל הקדמות ח"ו ומשם אל השניות שאם אין אתה מצייר קדמותו ותתן קדימה לשום נמצא הרי הנמצא ההוא שניות ודאי אחר שאין אתה מצייר קדימה לו וכבר טעה בזה מי שטעה ומה שיקשה לך בזה שא"כ הוא שאין שום נמצא מבעלדיו אותו ההעתק מלא רוצה להמציא אל היותו רוצה להמציא ויהי' שנוי בו זה יתבאר לך בע"ה בתמר ב' פ' ה' ו': אמנם צריך שנבאר כי כמו שקדמותו אין לו שיעור ולא התחלה אלא קדמון בלי קדמות ג"כ אותו המציאות שממנו הנמצאות מתפשטות הוא קדמון בקדמותו מפני שהוא לא יחודש בו דבר מפני חידוש הנמצאות והנמצאות מחודשות מצד עצמם והמצאם מאותו קדמון בקדמותו שאם לא תאמר כן ותרצה לומר שאין קדימה למציאות זה כמו ששללנו הקדימה מן הכתר נמצאת מוסיף בו חידוש מצד המצאת הנמצאות ח"ו. אלא צריך שהוא וידיעתו וחכמתו ויכולתו להמציא הנמצאות אחד תכלית האחדות עם היות שהנמצאות מציאות מחודשות ומה שלא נמצאו באמיתת מציאות מפני הטעמים אשר נבאר שהם מחודשות ואלו לא יחודשו יהי' להם קדימה בקדימתו ומה שהוא קדמון בקדימתו אינו יותר מאחד ח"ו שאין קדימה לזולתו וכל מה שהוא חוץ ממנו מחודש ונמצאו מכחו עת לא עת כאשר נבאר וכאשר תדקדק תמצא שהכוונה לפי זה שהוא פועל בכח ולא בפועל וכחו קדום בקדימתו והפועל שהם הנפעלים הם מחודשים ובהיותו פועל בפועל לא יחודש האלוה דבר ח"ו שהרי הוא וכחו א' וכח קדמון והפועל הם הנפעלים והם מחודשים ואין שבח באלוה להתחדש ולהפעל. ולזה שבח פעולתו בכח משובח מפעולתו בפועל שהפעולה בכח דבק בו באחדותו והפועל יוצא ממנו מחודש נפעל וג"כ שבחו אינו היותו פועל בפועל אלא מצד פעולותיו ושבחו היותו פועל בכח הוא עצמותו שאין אנו יכולים להשיגו ולזה מחודשים הנפעלים חוץ ממנו והכח הקדום המאוחד בו שהוא והוא אחד בתכלית האחדות שאינו מחודש היינו קדמותו ודרוש זה הארכתיו במקום אחר בע"ה וג"כ צריך שניתן קדימה לידיעתו הנמצאות ונאמר שלא נתחדש לו שום ידיעה בהתחדשם אלא ידיעתו קדומה כקדמותו שהוא וידיעתו בהם א' והוא קדמון והטעם שהוא יודע הנמצאות קודם היותם בידיעתו אותם אחר היותם שאין חידוש הויתם מחודשת אלא בהם בעצמם. אמנם הממציאם לא נתחדש דבר בחידושם וידיעתו אותם קודם היותם לא נשתנה מפני שנשתנו הם ונתהוו והיו מה שלא היו ועם היות שאלו העניינים נפרדים לנו שהרי ידיעת הדברים קודם היותם וידיעת הדברים אחר היותם אינה ידיעה שוה אלא ידיעה נפרדת לב' ועכ"ז באלוה לא יפרדו אלא הכל א'. ואין לתמוה כי כמו שידיעת המינים הרבים היא ידיעה נחלקת לחלקים לנו. ועכ"ז היא ידיעה א' מיוחדת בו מפני אחדותו שהוא וידיעתו א' כך מיני הידיעות עם היות שהם רבות שונות לנו כגון ידיעת הדברים קודם היותם וידיעתם אחר היותם הכל ידיעה א' ומיוחדת בו בלתי נחלקת למינים הרבה. ועם היות ששכלנו לא ישיג היאך הידיעות הרבות יתיחדו היינו מפני שידיעתנו ושכלנו והשגתנו שכל מחודש נפעל. אמנם ידיעתו בקדמותו ולא נוכל בשכל מחודש לדעת שכל קדמון ובשכל נפרד לחלקים לא נוכל להשיג שכל מיוחד תכלית היחוד ולזה אין להטריד מחשבתינו ושכלינו בזה שאם הי' הענין שנשיג כיצד יתאחדו הרבים בו וכן אם נשיג כיצד הידיעות השונות לא יתרבו בו אלא יאוחדו היינו משיגים בו. וזה מכלל פלאי אחדותו שהוא בלתי מושג כלל ואין שכלינו הקצר יוכל להשיג כלל השכל אשר אין בו סוף רק חיוב המציאות וחיוב האחדות ושלילת הרבוי וכיוצא:

תמר א - פרק ז

והוא המציא כל נמצא הוא קדמותו אין לו תכלית ואין לו שיעור מפני שאין לשער שום מציאות שאין לו מציאות והוא המציא את עצמו מעצמו ח"ו אלו יצוייר העדר כל מציאות לא ימצא כלל לכך אין לשער העדר האלוה בשום מציאות אמנם הוא יסוד הנמצאים שאין שום נמצא המציא את עצמו והיסוד והקיום לכל נמצא הוא א"ס שמציאותו לא יעדר אמנם שאר הנמצאים הוא המציאם אחר שקדם העדרם. ויש במציאות מציאות שלא היו ואסור להרהר בהם כלל שאין לדבר מה לפנים. אמנם הא"ס המציא כל הנמצאים כולם נחייב עוד ענין שלא נאמר שהמציא הכתר ואח"כ הכתר המציא החכמה ח"ו אלא א"ס המציא כל נמצאים עד שאין שום נמצא במציאות שלא ימצא מאמתת מציאותו ואם ימצא שום נמצא גרוע אין ראוי לתת המציאות אליו כגון החיצונים וכיוצא עכ"ז לא נשלול המצאתם מכחו ח"ו שאין לתת מעלת המצאת הנמצאים לזולתו ולא פעולה מהפעולות ח"ו לשאין מבלעדיו אבל יתבאר הענין לקמן ויתוקנו העניינים על תכונתם ודע ששלילה זו ששללו שלא תאמר שיש שום נמצא או פעולה מבלעדיו עיקר הכוונה שלא תדמה בדעתך לומר שפעולה זו נמצאת מהכתר או מהבינה או מהמל' בלתי שיתוף א"ס כלל שזה ח"ו הוא שניות שתקן פעולה לשום פועל מבלעדיו שהרי לפי זה חלקת כח א"ס מאותה פעולה מכל וכל ונתת ראש והתחלה לפועל ההוא וכל מה שהוא מבלעדיו ח"ו שניות אמנם כאשר נתן הכח לכל הפעולות אליו והכל נמצא משפעו וכחו גם אם תרחיק הפעולה ממנו ע"י האמצעיים הרבים והבחי' הרבות לא מפני זה יקראו שניות ח"ו שהרי מאחר שכח הפעולה מאתו הרי שבעל הפעולה הוא התחלה ראשונה ולזה העיקר הוא שלא נחלק שום פעולה ממנו כלל. אמנם האמצעיים תרבה בהם כפי הצורך כאלו תאמר הכי בריה טבעה להיותה נמצאת מכח המים הנמצאים מכח העב האוירי והאד מכח הליחות והארץ וכיוצא ותרבה בסבות הטבעיות גשמיות ורוחניות דקות מלאכיות וכיוצא אחר שתאמר שהסבה הקודמת היא א"ס הנותן כח וחיים לפעולה שלמעלה ושפעו מתפשט ומכח שפעו פועל הסיבה ההיא המסובב ההוא הרי נתת שבח הפעולה לפועל ותלית כל הנמצאים בו ואמרת זולתו אין קיום לשום מסובב אמנם הנותן פעולה לשום פעול מבלעדי כח קיומו הוא נותן שניות ודאי וזה כפירה: ויש עוד תחת האמונה הזאת השגחה שהוא ענין לעצמו צריך שנתן השגחתו בפעולה הנפעלת ויש בזה ענין הבחירה הניתנת לאדם ופועלת ע"י ידיעה ודאי וא"כ איך יצדקו שנים אלו הבחירה מכחשת את הידיעה והידיעה מכחשת הבחירה וההשגחה איך תסבול נגד הרצון העליון. ועניינים אלו נדבר בהם בתמר ב' פ"י ועכ"ז רבותינו ז"ל פי' אולי צ"ל שאין או אולי ר"ל לסבה שאין בלעדיו בפועל מגונה בבא על הערוה והוליד ממנה ממזר חייבו פעולת הבורא שם שהוא מצייר צורה זו בעניין שנותן הבחירה באדם וחייבו הפעולה לבורא ועניין זה קשה מאד שנכריח הבורא בפעולה ונשתחרר האדם בבחירה ועכ"ז כמה עניינים שהם בחירה גבורת (נר' שצ"ל גוברת או גמורה) והבורא מוכרח במעשה ההוא כגון ההורג בעל בחירה והבורא מוכרח בנטילת נשמתו למעלה ועניין זה נאמר בתיקונו שהשגחת האלוה שולטת על כל המעשה והבט אל עמל לא יוכל. ועכ"ז האדם יעשה עמל והקב"ה יראהו והבחירה שולטת על העשיה וההשגחה אינה מונעת המגונה מיד העושה הרעה. והטעם שאין לך דבר שלא תהיה בו השגחה עליונה גם המעשה המגונה ההוא השגחה עליונה הרי העבירה הראשונה שנעשה הריגת קין את הבל ע"י השגחה היא. אמנם נעשה קין כלי קיבול לרע הנעשה להענישו ועכ"ז יקבל עונש הריגתו מפני שהוא עושה הרעה וההשגחה סבלה ברצון עליון לא על צד ההכרח ומחויב עונש מטעם היותו כלי לרעה ועכ"ז מי שהוליד בן ממזר יש נשמה הגונה שם וראוי להתלבש שם עד שבא המגונה ונעשה כלי לה. ועכ"ז חטא אדם הראשון. ראוי הי' בריה להתלבש במיתה. אמנם לא יחויב שיהי' אדה"ר יהי' מי שיהי' עד סוף העולם וכיון שנעשה כלי למגונה סבל עונשו והפועל העליון לא מנעו מפני שהפעולה הגונה למעלה לצורך המעשה ההוא ויש עוד עניין למוליד בן ממזר בסוד הנשמות והגלגולים ולעולם כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה והכל פועל גבוה והדין הוא על הנעשה כלי לרעה א"ע. ראוי הי' אדה"ר להחלט במיתה דכתיב אדם כי ימות באוהל אלא שהקדים עצמו אליה שלא בעונתה כי המיתה היתה מצואה מאתו ית' באהל והיא גנוזה בקדש מות וחיים כי הדדי והחטא כפל את המיתה ואכלה פגה והפליגה מן החיים וסוף סוף עצת ה' היא תקום ואם יתמהמה חכה לו ישמע חכם וידום וילמד סתום מן המפורש:

תמר א - פרק ח

הפרק הזה להזהירך שלא תהרוס המחצה ותכנס למקום הסכנה ואל תהרהר במה שקודם הכתר ואל תאמר קודם שהמציא כל נמצא מה הי' שאין לך מזה אלא ליאות לריק שמי שאינו מושג לא נדעהו ולזה נאמר האומר מה לפנים ראוי לו שלא בא לעולם והיאך נדע קודם שהמציא כל נמצא מה מעשהו אם לא נדעהו כמו שלא נדעהו לא נדע שעשועיו קודם מעשה הנמצאים ואפי' אחר מעשה. הנמצאים לא נשיג מעשה הנמצאים. מהצד שהם פעולותיו כמו שנבאר כ"ש שנדע שמציאותו הי' מתעדן או הוא משתעשע אלא תכלית הכל שלא נדעהו וכל מה שיפול השאלה על מה שהוא קודם המצאת כל נמצא נכלל בכלל מה לפנים שאין לדורשו ח"ו ועל כזה נאמר במופלא ממך אל תחקור וכו' ועד"ז ג"כ דרישת הפעולות דהיינו הנאצלים ואצילו' הספירות לדרוש ולחקור על תחילת מציאותם ממנו להם בכלל האזהרה. שאין שום השגה בעצמו כדפי' וא"כ היאך יושג שום השגה בבחי' המצאת הנמצאים מאמיתת עצמותו שלא יגיע מזה אלא רעות רוח והחושב שהשיג טועה וענין זה אינו אלא פתוי שנתפתה בשכלו שמה שאינו מושג לא יושג והרי המצאת הנמצאים ב' עניינים הא' בערך עצמותם והמצאתם. ובזה נשכיל ע"י הדרושים מעט מזער והב' בערך עצמות הממציא שהמציאם ובחי' זו אין שום השגה בו כלל ועיקר והוא בכלל האזהרה הט' וכשתבא לתמרים הבאים אראה מראה זו יותר בע"ה ולא אתה לבדך מוזהר באזהרה זו אלא גם כל הנמצאים אפי' הכתר כאשר אבאר בע"ה בפי' שלא השיגוהו אפי' הנאצלי'. לא בעת השתלשלותם אל מקומם והרחקם ולא בהיותם מתקרבין כל הקורבה שאפשר אפי' בעלייתם אל תכלית העליה לעולם לא השיגו במאציל ולא ישיגוהו מפני שהמציאות הדבק אשר להם במאציל דהיינו המציאות שאינו נאצל אלא מאצי' דהיינו ידיעתו הנמצאות קודם המצאתם היינו הוא וידיעתו א' ואינם שם זולתי ח"ו והמציאות ההוא אינו נבדל ממנו תמיד ולכך הם מיוחדים בעצמותו והוא עצמו מכיר את עצמו ומעולם לא נחלק אל חלקים ולא יחלק שאחדותו אינו מקבל חלקים ח"ו מפני שאחדותו אינו כאחד המתחלק כאשר נבאר א"כ המציאות הא' אינו משתנה תמיד והספי' הנמצאות הם מחודשות אינם יוצאות מעצמותו לאצילותם אלא מאוחדות מחודשות ולזה לא ידעו בו ולא ידעו בו לעולם שאינו מושג לספי' מצד עצמותו אלא מצד פעולתיו ומה שהוא עצמות מעולם לא יהי' נפרד להיותו אצילות ולזה פירשו הקדמונים במאציל כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר דבר הורו שאין האצי' ענין נפרד מן המאציל ח"ו וענין זה ארחיבנו בפ' אמנם הכוונה כאן להודיע העלמו' אפי' מנאצליו שהם אצולים מחודשים בלתי יודעים אותו לא עתה אחר השתלשלותם אל הקודם ולא קודם התפשטם והיותם מושרשים בשורשם מפני שא"א שיתעלו ויושרשו אלא בעילוי עד הגיעם אל מדרגה ראשונה צאת הנאצל אל מציאות הויית אצילותו ומציאות זה היא מחודש נתהוה מאין ואינו עצם יוצא מעצמותו מפני שא"כ תאמר הרי עצמו יודע את עצמו וזה היה מעצמו הרי הוא נאצל יודע את מאצילו ח"ו זה אינו אמת אלא הנאצל לא ידע את מאצילו אפי' בהיותו בתכלית העילוי דהיינו עד היותו ברצון הרצונות שם לא יושג הא"ס לנאצלו הראוי ברצון הרצונות מפני שאינו נודע לזולתו והמציאות ההוא אינו דבר נפרד ממנו ח"ו כאשר נבאר אמנם מחודש והמחודש בלתי משיג עילתו הקדומה תכלית קדימה לא ישוער בו גבול ואפי' מלת קדומה על צד השלילה נכנה אותה בו ולזה מציאותו נעלם תמיד רחוק ההשגה מכל נמצא ומחשבת האדם ושכלו קצר ובעל גבול ואיך ישיג ויגביל בעל גבול למי שאינו בעל גבול וישא ק"ו לעצמו מרוממות השכלים העליונים שכולם מתרחקים מלהרהר ומלהגביל בשכלם רוממותו לא בעצמותו ולא באמיתת מציאותם ממנו אמנם ברדתם יתהוו כלם להאחז ולהשתרש אלו באלו מהמל' עד הכתר ועכ"ז עדיין הכתר נפלא כאשר נבאר בעין רואי בע"ה: (באלימה זוטרתי צרפתי הפרק הזה וחברתיו לפ"ג)

תמר א - פרק ט

רבים חשבו לדמות לאלוה אור וכיוצא בחשבם שענין הזה אינו גוף. והוא תכלית השבוש שאין לך במציאות שום דמיון מתדמה שלא יהי' גוף לכך הזהר שאל תדמה שום דמיון שכל הדמיונות הבל ואין שום דמיון כלל בשום מציאות. והאומרים לדמות שם הויה גדול וכיוצא דע שאין שום שם בא"ס. שהרי השמות תמונה הם. ואיני אומר שלא תדמה תמונה בו מתמונות גשמיות לבד שזה הוא ודאי שקר מפורסם ובמעט ההשכלה תדחה הענין הזה משכלך אלא אפי' תמונת יהוה אין לדמות והוא בכלל אינו גוף. והענין כי תמונת יהוה היינו יסוד הפעולות כולם. והפעולות הם תארים ואין לתאר שום תאר כאשר נבאר בתמר ב' בע"ה. א"כ אם יתכנה לו תמונת יהוה שהיא ההנהגות והפעולות נמצאת נותן לו תמונה ועל כזה הזהירה התורה כי לא ראיתם כל תמונה. וכתוב ותמונת ה' יביט רצה שלא ראיתם סוד תמונת יהוה בו ח"ו אלא סוד תמונת הנהגה זו ותמונת שם יהו"ה דהיינו סוד הספי' הם למטה הפעולות המתפשטות ממנו ושופעות ממנו כי עצמותם (נר' שצ"ל עצמותו) לא יצדק בו שום תמונה ושום פעולות ושום דמות ושום דמיון בשום מדה והנהגה בענין ששום דבר מה שיעלה בשכלך ודעתך מכל נמצא שבמציאות אין לו דמות בו ח"ו וע"ז נאמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש לא דמות כמותיי גשמיי וגופיי ח"ו ואף אם תדמה גוף שאין לו תכלית הוא שקר שכל גוף יש לו תכלית ולא דמות הנהגה כלל שהרי הוא כח תכליתי אמנם הפעולות נמשכות ממנו והוא אין לו שום פעולה ועיקר הענין הזה אבאר בתמרים הבאים אמנם הנה דרך הערה שלא תדמה בו שום תמונה משום מציאות בעולם והכל נמצא מאתו ית' בענין שעיקר זה יפליא מחשבתך ממנו תכלית הפלאה שמה ידמה שכלך במה שאין בו תמונה מתמונות ההנהגות וההשגחות כלל בענין שאין לך לדמות שום דמיון שכל הדמיונות מחולקות ממנו אם לא מצד פעולותיו והוא פעל והמציא כל הנמצאים וכל התמונות ואין שום תמונה שלא נפעלה ממנו בענין שנדמהו שכל פועל כל תמונות והתמונות כולם נפעלות ממנו ובו אין שום תמונה וכאשר נייחס אליו פעולת התמונות לא נייחס בו שום תמונה מצד היותו פועל התמונות אלא פעל התמונות ולא יקבל הפעולות שנאמר שיגיע אליו התמונה מפעולת התמונות ח"ו אלא הוא בעל התמונות שהם המפי' ובו לא יגיע זו תמונה כלל שאינו מצד עצמו בעל ספי' ח"ו אלא הספי' פעולות נפעלות מאתו נמצאות מאמיתת מציאותו ובו אין שום דמיון עמהם כלל והפעולות נובעות ממנו ולחוץ ולא נכנסות מהם אליו כלל שום דמיון בענין שהספי' אצילות אצולות ממנו להם לא שיכנס מהם אליו דבר וכן לדרך זה הוא ויחס היותו פועל בספי' שאין הכוונה שיתייחס לו פעולת הספי' אלא כמו שתחלת הספי' אצילות ממנו ולחוץ אליהם כך הפעולה הנמשכת ממנו הוא כח השפעה נשפעת ממנו ולחוץ אליהם בהיותם אותה ההשפעה דבקה בו שלא יצאה ממנו אין בה שום תמונה בהתפזרה ממנו ולספי' יקנה אל ההשפעה התחתונה ההיא תמונת ההנהגה בספי' במדרגת הידועות אשר להתפשטות המציאות להנהגה כאשר נבאר בת"ב בעה"י:

תמר א - פרק י

כשתדמה בשכלך שיש אלוה שהוא עיקר המצוה שאנו בביאורה אל יעלה בדמיונך לדמות שיש אלוה על צד המגביל בדעתך שיש אלוה שא"כ נמצאת מציאות בדעתך על צד הגבול והגשמות ח"ו אמנם תדמה בדעתך חיוב מציאותו לבד והוי רץ לאחור שאם יעלה דמיונך ביותר מזה נמצאת מהרהר באלוה מצד עצמותו והדמיון יגביל ויגשים לכך תן לדעתך מחסום ואל תתירהו יותר מדאי אלא תחייב מציאותו ותשלול השכלתך מהשגתו וב' כא' הם רצוא ושוב רצוא לחייב המציאות ושוב שלא תגביל ותדמה ותצייר מפני שהדמיון רץ אחר השכל ולכך נאמר בס"י ואם רץ לבך שוב לאחור וענין זה הוא אפי' בחיות הקודש ועליהם נאמר והחיות רצוא ושוב ומלת חיות נלקח למקובלים אפי' בספי' העליונות והם רצוא ושוב רצוא לחייב המציאות ושוב שלא להגביל ולא תדמה בדעתך לעמוד על פרק זה בקלות כי טורח גדול הוא ענין זה עד שאפי' העליונים נזהרים בו: וראיתי שיש בזה ב' צדדים בבני אדם הא' שלא ישכילו בזה כלל ואינם ברצוא הילכך אינם צריכים ליזהר בשוב. הב' שלא ישכילו טעותם והם ברצוא ואינם בשוב אמנם חיות הקודש תמיד הרהורם דבקה בו לשאוב שפעו ולא יפסיקו ולכך הם ברצוא וכדי שלא יגיעו למקום האזהרה הנז' מיד הם בשוב ששכלם לא יגביל ולא יגדיר מציאותו שהם נפעלים ממנו והיאך ידעו מציאותו בהשגה מגבלת ח"ו לזה הם שבות אל מקומם ותמיד לא יפסיקו שכלם מדבקות בחיוב מציאותו נמצאות תמיד ברצוא ושוב לא יחסר להם רצוא ושוב ברגע כמימריה ובני אדם הם ברצוא ושוב כפי כחם לא כאותם ב' כתות החסרות שאינם ברצוא או שאינם בשוב אלא צריכים שיהיו ברצוא דהיינו לידע שיש אלוה ושוב לידע שאינו מדומה ולא מוגבל ולא מושג כמו שביארנו לעיל וע"ז כט א"ס בפטירת ר"ש ברח לך אל מקומך מספרא דצניעותא ירצה שירצה המחודש להשכיל וכל השכלה עילוי הכניסה אל מקום המושכל וההשכלה בא"ס אפי' לנאצלו הא' בחיוב המציאות אמנם בשלילת ההשגה שא"א שיוגבל בהשגה כלל ולזה ברח לך צריך לברוח אל (אולי ר"ל אל מקומך) יהיה הריצה בזריזות ומהירות בשובו אל מקומו שצריך דרך בריחה ממש דהיינו ושוב שמי שרץ ישוב יותר מהרה והיינו ברח עוד דרך בריחה כמי שנשכו נחש בורח מן הטעות הגדול והריצה עלייה והתעלות יותר מן הראוי והבריחה לשוב אל המקום שהוא שעוריי נגבל נאצל נמצא למטה דהיינו ברח לך אל מקומך ואם השכל הנאצל יאמר עליו ענין זה והחיות הנאצלות רצוא ושוב כמה יפול מן (אולי צ"ל ממנו) על פני שכל הנברא וכ"ש הנוצר וכ"ש הנעשה הגשמי בגלגל וכ"ש הנעשה המלובש בחומר העכור השולט בו המות המשועבד לחוש המשוש החרפה הגדולה המחשכת כל אור שכלי:

תמר א - פרק יא

שיש אלוה א'. הא' הזה אינו באמירה ודבור כענין הפ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד והכרח לזה כי אחר שאין תמונת שם הוי"ה בו כדפי' א"כ מה שנאמר בתורה יהו"ה אחד הוא קשר ואחדות תמונת יהו"ה והפעולות הנמשכות ממנו אמנם בו לא יצדק שום אמירה ודבור כלל שהרי אין לך מדה מפוארת ומהודרת בכל המבטא הכתוב בכל התורה כלה כשם יהו"ה ואמרנו שאינו בו. א"כ היאך נוכל לייחס שום אמירה ודבור בו והרי מלת א' היא מלה המגבלת אם תשכיל בה בעין שכלך היטב שהא' מוגבל באחדות א"כ אם תחייב א' בלשונך אתה מגביל ואסור שאתה מחליף וחשב האומר א' שבא לייחד והוא החליף אמנם הוא א' השכלי שהשכל כן בו ברצוא ושוב והאומר א' ולא האחדות המחייב שיוגבל בשכלי אחדותו אלא א' המורה שאין שני לו אמנם אינו א' ירצה על צד המגדיר המגביל ולזה א' זה הוא שכלי לא בדבור וראה עד היכן הגיע כח חכמינו ז"ל שבמלת א' הכוונה בו בספי' ואח"כ בד' של א' מאריך בו עד הדמות עד הא"ס המנהיג באחדותו ספי' הרי שאין אחדותו במלה ודבור אלא בהרהור ומחשבה כדי שלא יגביל בלשון מה שאין בו גבול ולא יגדיר המה [מה] שאין לו גדר שאין לך שום מלה ודבור שיהי' בו כלל ולכך אחדותו בהרהור ע"י רצוא ושוב כדפי' בפ' הקודם לא באמירה אם היות שהחוקרים שבעמינו אמרו א' ואין יחיד כיחודו הורו על רצוא באומרם א' ושוב באומרם ואין יחיד וכן פי' אחד ולא כאחד המנוי כו' כדפי' לעיל בפ' אבל עכ"ז העיקר הוא כדברינו שאחד המכונה אינו בא"ס אלא במפי' וא' בא"ס הוא בהרהור ולא בפה מפני שהרהור ברצוא ושוב המכונה כבזק והפה לא כ"כ שא"א לומר בבת אחת אחד ואין יחיד אלא מלה במלה זו אחר זו ותמונה אין בו כלל ואחד תמונה היא והיאך נאמר תמונה ולא תמונה ותמונת א' הם י"ס דהיינו יהו"ה אחד קשר הספי' לשרות עליהם השגחתו וכבר פי' בפ"ד שמלת א' בספי' ולפני א' בא"ס. והענין שהספי' הם רבות בערך אחדות א"ס אמנם מצד עצמו אינם אלא א' אבל מלת א' על צד החיוב יצדק בהם מפני שהם נמצאות מרובות מצד פעולתן וא' מיוחד מצד עצמן ולזה חייבנו האמונה האמתית לומר בהם א' כאומר שמע ישראל. והנה א"ס אחד מכל צדדיו בין מצד עצמו בין מצד פעולותיו בצאתם מאתו והספי' אחד מצד עצמן ומה גם מצד מאצילם המייחדם תכלית ייחוד והפעולות הנמצאות מהם רבות וכל עצמן הם אמצעיות בין האחד האמיתי לרבים הנפעלים התחתונים ולזה חייבנו התורה לאחד מפני שאנו הנמצאים התחתונים גרמנו הרבוי א"כ נתקן את אשר עשינו והוא שנייחדם. ואין לנו דרך לייחדם ייחוד אשר לא תמוט אלא כאשר נקשרם בא"ס שהוא א' שאינו נפעל והספי' א' הנפעלות באחדות מצד קיום מצותיו אמנם הא"ס א' מצד עצמו אין אחדותו תלוי בזולתו ולכך לא תמה אחדותו לעולם מפני שאחדותו מעצמותו ותמיד קיימת אמנם אחדות הספי' הם א' מצד א"ס וזה האחדות תמיד קיים אל הספי' אמנם מצד הספי' אלינו אינו קיים אלא תלוי במעשינו כשאר העניינים התלוים בענין שיבחנו הנמצאים לשלשה חלקים הא' הוא הא' הקיים שלא יזוז ולא ימוט ולא יתרבה ולא ישתנה והוא הא' האמיתי א"ש כדפי' הב' אנחנו התחתונים הרבים שאין אנו אחדים אלא על צד הקיבוץ והתעלות למעלה כענין קשר הנשמות בכסא וקשר ההיכלות בפנימיותם בהיכל קה"ק וזה א' רחוק אמנם על הצד הזה נאמר ומי כעמך ישראל גוי א' כאשר נבאר בעין אדם בע"ה. הג' אחד שהוא א' מצד מאצילם ויפרדו לא פירוד אלא מצד פעולתם בנפרדים ויצטרך בחי' זו התחתונים הנפרדת מצדנו להתאחד ותיקונם באחדות תלוי במקור האחדות דהיינו א"ס הטבע האחדות כדפי' בפ"ד ועל הצד הזה אנו אומרים ה' אלהינו ה' א' כדפי' בחלק תפלה למשה בע"ה:

תמר א - פרק יב

הא"ס מעליל הכל ואין לו עילה שהכל נמצאים והוא אינו נמצא מזולתו מפני שמציאות קיים לא יעדר לעולם ואינו נתלה בזולתו שהוא התחלה וראש לכל נמצא ואין לו התחלה כלל מפני שמציאותו קיים לא יעדר ולא יצוייר בשום העדר ח"ו מפני שהוא יסוד כל מציאות ולזה אינו צריך לשום נברא כלל אלא הוא קיים בעצמו בלתי מקבל מזולתו ולזה עיקר ויסוד הוא שאינו צריך משום נמצא כלל ולא מקבל שום הנאה ותועלת משום נמצא כלל כדכתיב אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח ועתה לא יאמר הענין דווקא על העבודה וכיוצא שודאי אינו לוקח ממנה תועלת שאינו נהנה מזולתו כדפי' אלא גם לאיזה ענין שיהי' לא נאמר בא"ס שיתעורר מזולתו או יסתייע במה שיפעלו התחתונים וכיוצא לא יצדק שהרי אינו נפעל מזולתו ולזה לא תמצא שיתייחס ענין זה בזוהר בשום פנים וגם לא זו בלבד אלא אפי' בנתינת טעם עשה זה. מצד זה לא יאמר בא"ס אלא דוקא בספי' מפני שא"ס אין טעם ולא ענין שיפעלוהו ח"ו אלא פועל מצדו ברצון ונדבה שאם נאמר טעם הכריח הענין ימצא הטעם מכריחו והוא מוכרח מזולתו ח"ו ואינו אלא הוא קודם לכל מציאות ואין שום מציאות שיכריח שום ענין בבחירה ומה שנאמר בטעם הנמצאים הי' כך ולא הי' כך מטעם כך אין נתינת הטעם ולא ההכרח מצד הא"ס ח"ו שמצדו הכל ענין א' אלא מטעם הנמצאים הוצרכו לזה לא שיהי' ענין מכריחו כלל. ומטעם זה לא נוכל לומר במציאות הנמצאים טעם אל המצאתם מפני כך וכיוצא מצד מציאותם ראשונה בא"ס מפני שאין שום טעם למציאותם מא"ס ולא נוכל לומר טעם לאיחורם למה עתה הי' כך שזה הי' מציאותם ולא קודם מפני כו"כ לא נוכל לתלות טעם בא"ס אלא הוא מצד עצמו כל העתים שוים וכל המציאות א' אין שום טעם שיכריחהו ולא שום טעם שיעכב המציאות מצדו והעיכובים והטעמים הוא מצד הנמצאים בכל מקום שידרש איזה ענין בזוהר כגון הנדרש באידרא כאשר יתבאר וכמה הזהירנו בתורה בענין זה באומרו בראשית ברא אלהים כי כשתבאר מלות אלו אל יעלה יותר מהיות מלת אלהי"ם בבינה ועתה אפשר לפ' בראשית חכמה ויאמר בחכמה ברא אלהי"ם שהיא הבינה את השמים ואת הארץ דהיינו הנמצאים ממנה ולמטה (אולי ב"ל ואם או ולו החכמה) ולא תעלה הכתוב הזה יותר מזה תאמר בראשית בכח החכמה ברא מי שברא. דהיינו הכתר את הבינה דהיינו אלהים ופי' זה דחוק ויותר מזה אינך יכול לעלות בקדימות הנמצאות ואפי' זה זר מאד וכאשר תעלה יותר תאמר בראשית בתוך החכמה ברא מי שברא. אלהי"ם דהיינו הבינה והיינו אצילות הבינה מהכתר בתוכיות החכמה ומעולם לא תעלה אל מציאות הכתר היאך נמצא ולא מציאות החכמה מהכתר מפני שלמדה התורה דעת אל האדם שאין לו להתבונן בהם כמו שפי' בפ"ח וכ"ש לתת טעמים ועיתות ושיניים מהכתר ולמעלה ודבר זה רחוק מאד ולא תמצא בזוהר במציאות הכתר מא"ס כמעט בב' מקומות שידבר בהם ועיקר הדבור מציאות הכתר ע"י החכמה פועל ומאצילות הבינה והיינו אומרו עד לא ברא קב"ה עלמא כד ברא קב"ה עלמא וכיוצא ואצילות החכמה מהכתר מעט והטעם שהדרושים האלו נפלאים לא יובנו ולא יעסוק בהם אלא ברצוא ושוב א' לכמה שנים לכך לא ימצא אלא ברחוק הרבה מפני שהאמונה שהכל מאתו ואין קדמון אלא א"ס לבדו ואין בו שום שינוי והפעלות וב' אלו אמונות אמתיות נגדיות להשגתינו כאשר נבאר פ' ט"ו ורחוק מאד להבין שכל אנושי שלום ב' אמונות אלו והמכחיש א' מב' עוקר האמונה ולזה יתרחקו מאד החכמים להשכיל בדרושים האלה הנכבדים ולזה הזהירה תורה ונתנה מקום ושיעור לעסק האדם במעשה בראשית ומקום תחילת המחשבה מהיכן יתחיל להתבונן ולהתשוטט בשכלו להבין ומשם ולמעלה האמונה יהי' קבועה וההשכלה חסומה במחסום החומר המונע:

תמר א - פרק יג

דע שאנחנו כת המאמינים בחידוש נאמינהו על צד הגמור שאין שום ענין נמצא עמו בחיוב אלא הוא לבדו נמצא אמתת עצמותו לבדו בלי שום עילה אחרת כלל אלא כל העילות עלולות ממנו החידוש הגמור שלא קדם שום מציאות כלל ח"ו אלא בזמן שאינו זמן ובעת שאינו עת חידש כל איזו התחלה שיהי' לנמצאים ואין להם שום התחלה קדומה ח"ו אם לא א"ס לבדו שהוא ראש והתחלה לכל נמצא ואחר היות הקדמה זו אמתית שאין בה ספק מפני שאם נבוא לתת שום קדימה לנמצאות מחויבת עמו ח"ו במעט יהי' שניות וכפירה גדולה ויתלו הנמצאים בהתחלה ההיא בהתלותם בו ממש אחר שיאמין מציאות נמצא קדום כקדימתו ח"ו. אלא האמת שאין בו ספק שאינם נתלים אלא בו ואין שום נמצא מחוייב אלא כל הנמצאים מחודשים ממנו. א"כ לדרך זה אין לי אם תאמר שהיו אלף יובלות קודמות למציאות שמיטה זו כמחשבת קצת מקובלים ואין לי אם תאמר שהיום השכ"ח שנה נמצא כל נמצא שאחר שתודה לו חידוש הנמצאות מהתחלתם ראשונה מאתו על צד החידוש מכל וכל וקדימתו עליהם קדימה אמתית כל העניינים שוים כי מה לי אם תאמר שנמצאו היום או נמצאו כך אלף שנה אחר שנמצאו א"כ לא הכרח אל המקובלים האחרונים ענין היובלים והשמטות שאמרו ענין הקדמות ח"ו שסוף סוף צריכים הם להאמין חידושם א' בזמן לא זמן א"כ לא נחו ולא שקטו מריב הספקות על איחור חידוש העולם בענין השמטות והיובלים. אמנם הענין תלוי במה לפנים ואסור לשאת ולתת בו. אמנם האמונה השלמה שהוא המציא כל נמצא והוא עילת כל העילות ואין שום עילה במציאות שלא יהי' מחודשת גמורה שיש זמן לא זמן שלא הי' וא"ס חידשם חידוש גמור ואין שום נמצא מחוייב המצאתו כלל אלא רצון חידשו בנדבה א"כ אין לך מחוייב המציאות כלל אלא האלוה הנקרא א"ס כדפי' בפ' ונקראהו עלת כל העילות או נקראהו מחוייב המציאות כל אלו שמות מונחים בפינו להורות על אמונתינו בו וכל הנמצא חוץ ממנו מחודש חידשו א"ס ברצון ונדבה לא בהכרח כלל שאינו מקבל הפעלות ולא סבה יכריחנו שאינו נפעל מזולתו כלל שגם הנמצא אינו נמצא במקרה אלא בכוונה מאתו פעלו וחידשו בידיעה גמורה וכוונה ורצון מאתו כיון מציאותו ופעולו אפי' פרטי פרטיו הכל מכוון בכוונה עליונה וזהו עיקר האמונה אמנם יקשה לך האמונה אל האמונה שא"כ ימצא לפ"ז רצה עת לא עת ולמצא עת רוצה ועת אינו רוצה עת פועל ועת לא פועל יודע פרטים שהם חלקים וא"כ יחודש לו הפעלות ח"ו. זה אינו אמת אלא כל העתות לו שוים וכל הפרטים הם אחדות גמורה ולא יחודש לו שום חידוש ועניינים אלו כולם סתרים נסתרים ממנו מהשגתינו כמו שנפלא ונשגב מרעיון שום נמצא השגת אמתת עצמותו כך לא נשיג פעולתו ולא עת פעולתו ולא רצון פעולותיו שהכל דבק בידיעתו והוא וידיעתו אחד ונשגב ונפלא מהשגה. א"כ הרוצה להשיג בעניינים האלו יגיעהו ליאות ועמל והלואי שלא יצא אל הטעות וכל אלו העניינים בכלל אזהרת רצוא ושוב ועדיין נדבק בהם פ' י"ד וט"ו בע"ה

תמר א - פרק יד

האלוה לא נוכל לייחס אליו שום שינוי כלל ולכך לא נאמין שיחודש לו שום חידוש מצד מה שחידש הנמצאות בכולם ח"ו אלא הוא קודם היות כל הנמצא והוא אחר היות כל נמצא והוא תמיד במציאות קיים בלי שינוי וחידוש כלל ואם יצוייר ביטול הנמצאות לא ישתנה לעולם א"כ יקשה שזה שנקראהו עילת (על) כל העילות הוא ח"ו חידוש בו שהרי קודם שהעלילם לא יקרא עילת כל העילות ועד"ז שאר כל השמות המוכחים על צד הנמצאות אמנם במה שנבאר בתמר ב' בע"ה שאין לו שום שיור ושום שם כלל וכדכתי' לעיל בפ' י"א יצדק ענין זה שמעולם אין לו שם וגם עתה אין לו שום שם ולא תואר כלל ומציאותו לא ישתנה ולא נשתנה מעולם והנה מצדו הוא שופע הטובה ואפי' לא יהיו מקבלים אותה מצד שאין שום נמצא ולא נתחדש לו שום מטיב מצד מקבלי הטובה שגם עתה אין לו שם שיורה על מטיב שהוא תואר ואינו בו כאשר נבאר. אמנם ענין מציאות היותו מעלילו ופועלו תמיד דבק בו לא יחסר לעולם ולא יעדיף אמנם עת נדבק מציאותו הי' עת שהי' וקודם העת ההוא עילה היתה לאותם העלולים העתידים להיות וכן פועל לאותם העתידים להתפעל וכחו עמו והוא וכחו א' ולא ישתנה לעולם ואין שינוי בין הכח והפועל אלא בנפעלים היותם או העדרם אמנם הפועל תמיד פועל ותמיד עילה עם היות שהעלות והנפעלים בכח ואין אותו הכח גריעות בו ולא פועל עדיפות בו שהוא פועל ולו כל העתים שוות בערך מציאותו ואחדותו ואמיתתו ולכך לא נתחדש לו לא שם ולא תאר בעת שפעלו כלל וזה מכלל מלת אחד המכונה בו שהוא תמיד אחד לא כאחד העלולים שהם א' משתנים שאינם תמיד א' שיפעלו באחדות לפי מציאות הענין אמנם א' המכונה בא"ס הוא הא' הקיים שלא ישתנה ולא נשתנה ותמיד הי' א' קודם שנמצא כל נמצא ואחר שנמצאו הנמצאות והענין שהעלולים יעתקו ממציאות אל מציאות תמיד והוא אינו נעתק ממציאות אל מציאות שהוא א' קיים וכל המציאות ואינו נעתק מענין אל ענין ואינו משתנה ומה שרצה עת גילוי הנמצאות הוא מה שרצה קודם היותם שאינו משתנה מרצון אל רצון והוא מה שירצה תמיד שרצונו בלתי משתנה כלל ולעולם רצונו בו והוא ברצונו מעת צאת הרצון ועד עולמי עד ומה שנאמר שינוי העולמות כענין שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב וכן ענין היובל וחידוש עולם ולבנה כאור החמה וכיוצא אין הענין שנשתנה הוא מרצונו מרצון אל רצון ח"ו שמה שרצה בתחלה הוא מה שירצה תמיד אמנם רצונו הוא בסוד השפעתו והופעתו בכתר רצון הרצונות ושם תכלית היותו מטיב לכל וע"י האמצעים יתרחקו ממנו ויקבלו השינויים הנמצאים התחתונים וכל אשר יתקרבו אליו יקבלו טובו ויתקיימו לעד ויתקנו ואין השנוי בו ח"ו ולא בהם מצדו אלא בהם מצדם מצד התרחקם והנה אנו מייחלים ומקוים ההתקרבות אליו וההתדבק בסבות הקרובות אליו עד שנקבל טובתו בהופעה גדולה והעולם יחודש לטובה תכלית החידוש ואין השינוי מרצונו כלל שהרי רצונו תמיד מטיב ומשפיע הטובה ההיא אלא שאנו בלתי מוכנים לטובה ההיא ומתרחקים ממנה לרוע מעשינו ובהכין לבבנו נקבל אז הטובה ההיא הנשפעת תמיד ממנו וזה כמשל ניצוץ השמש המאיר אור המתוק ובהיר עד מאד וחשוכי הראות לא יוכלו לסבול אור השמש אלא ע"י המסכים הרבים המחשכים ומונעים אור השמש מהם עד שיעור יוכלו לסבול וכאשר יתרפאו ממחשך עיניהם מעט מעט ימעטו המסכים ויתקרבו אל ניצוץ השמש ויהנו מאורו והנה כפי מה שיתקרבו יתחדש אליהם אור השמש וישתנה אליהם ואין השינוי בשמש אלא אליהם לפי שינוי מעשיהם ותכונתם כך ממש בענין חידוש העולם וחידוש הנמצאות והשגת ב"א לא שינוי ברצונו כלל אלא מה שרצהו בא' הוא מה שירצהו תמיד:

תמר א - פרק טו

וא"ת אחר שהנחנו ב' סברות הא' שאין קדימה לשום נמצא אלא כולם מחודשים כדפי' בפ"ו הב' שהוא א' הקיים שלא ישתנה ולא יעתק מלא פועל אל פועל וכיוצא א"כ יקשה היאך הי' ההעתק הזה שנעתק מלא רוצה לפעול ולא התנדב במציאות הנמצאות אל רוצה בהם וחידשם והרי הענין הזה העתק ושינוי מלא רוצה אל רוצה מלא פועל אל פועל בפועל. וידעתי השב תשיבני השינוי הזה אינו מצד עצמו אלא מצד הנפעלים וקשה הא' שלא הי' שום נפעל אלא מציאות אחדותו במה הי' ההעתק שינוי הנפעלים שנפעלו עת שנפעלו ולא קודם ולא אחר. ועוד ימצא לפי טעם זה שהנפעלים הכריחוהו היותו מוציאם עת ועת לא. וא"ת נדבק בו. קשה עת מתנדב ועת לא מתנדב כדפי' הוא העתק ושינוי. וענין זה הוא קשה ומסוכן מאד. אמנם הנראה בדברי ר"ש בזוהר שצריך שתעלה פעולת הרצון בכתר ושם שינוי מרוצה אל לא רוצה שהוא תאר כשאר התוארים ויש כתר לכתר שהוא רצון לרצון והיינו רעוא דרעוין ויהי' הענין שההעתק הגדול מרוצה אל רוצה הוא תאר למטה עלול כשאר כל העלולים ואינו בו והוא מסובב ויש סיבה עליו והוא השינוי המעט מרוצה אל לא רוצה לרצון הנז' וכן עולה עוד מהעתק המעט הזה ונאמר שיתעלה עד רעוא עילאה לרעוא דרעוין רעותא דכל רעותין מהעתק שנוי מעט וכשנבוא למאציל דהיינו הקדמון נמצא שאין בו שום העתק לרוב קדומת הרעוא דרעוין זה המסולק למעלה למעלה מכל הרצונות ועם כל זה אינו קדמון כקדמותו אלא מחודש ונתחדש אלא לרוב הקורבה יתמצע בין היותו פועל בכח לבין היותו פועל בפועל ועם ההעתק מהכח אל הפועל וע"י רבוי העלולים והעילות לעילות המעט השינויים ועל הכל השער הזה סגור לא יפתח מפני שהוא כמעט מה לפנים שאין לנו השכלה בו בעצמותו וכמו שלא נדעהו כך לא נדע היאך נדבתו אינו שינוי הרצון בו וזה דלת הנועל דלתי השכל בעד הדרושים האלו וכיוצא בהם ועל הדרוש הזה נאמר במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות ופי' אפי' בהשכלת הכתר והם ד' חלקים שבחקירה הא' הוא מופלא והיינו מה שבין כתר למאציל וזה מופלא תכלית הפלאה שלא נדע לתת שום ידיעה אל מה שבינו לבין המאציל מפני שמגעת החקירה אפי' במאציל וזה מופלא הב' מכוסה דהיינו הכתר עצמו שהרי אינו מופלא שהרי הוא מחודש נפעל ועכ"ז בלתי מושג ועכ"ז נתבאר בזוהר קצת בבחי' כאשר נבאר במעין הב' בע"ה הג' התפשטות הכתר בספי' כנשמה בגוף והיא כנשמה בתוך הכלים ולכך אין השגה בה ולא בבחי' הפעולות הנובעות ממנו בהם. הד' בספי' עצמן דהיינו הספי' הפעלות הפעולות מחסד ולמטה שהחקירה והדרישה בהם מותרת ונאותה ולזה נאמר בפ' בן סירא זה ד' חלוקות הא' במופלא ממך אל תדרוש א"צ לומר חקירה שהיא אסורה אלא אפי' דרישה שאינה בערך חקירה והשכלה בענין המגיע עד המאציל אסורה לכך אמר תדרוש אפי' דרישה מועטת אמנם למטה אינו אסור בדרישה אלא בחקירה לכך אמר חלק ב' ובמכוסה ממך אל תחקור דהיינו הכתר אל תשקוד [נר' שצ"ל תחקור] חקירה היא אסורה אמנם הדרישה היא מותרת ולכך דרש ר"ש באידרא ובשעת פטירתו מה שדרש בתיק' א"א ובמלכים אשר מלבו החלק הב' במה שהורשית התבונן דהיינו מבינה ולמטה התבונן ירצה בז"ס היוצאות מבינה התבונן בהם ובשורשם המתעלים בה החלק ההתפשטות הכתר תוך הספי' דהיינו סוד תר"ך עמודי אור שהם התלבשם בנשמה תוך הספי' אין לך עסק בנסתרות המתפעלים בשנאמר פעלה ספי' פ' כך ועשתה כך עם היות שאינה פועלת אלא א"ס המתלבש בכתר המתפשט בספי' כנשמה בתוך הגוף כאשר יתבאר עכ"ז אין לך עסק בנסתרים המפעלים הספי' והנה בזה הורו לנו שכל מה שיהיה הדרישה או חקירה או עסק או התבוננות ממה שבכתר ולמעלה הוא לאות בעין ומושך ממנו רעות רוח מפני שכמו שנעלם מכל השגה כך נעלמו הדברים או הדרושים המגיעים אליו שאינו בעל חלקים שתבין חלק ויתעלם חלק אלא כל מה שיהי' בו הכל בבל תדרוש ובבל תחקור ובבל תעסוק ובבל תתבונן והם ד' מיני השגה שד' אסורות בו וג' אסורים בכתר דהיינו בל תחקור ובל תעסוק ובל תתבונן וב' אסורות בהתפשטות הכתר ופעולותיו בספי' דהיינו בל תתבונן ובל תעסוק אבל בו"ס ההתבוננות מותר וכ"ש העסק וכ"ש החקירה וכ"ש הדרישה וחו"ב אסורות בהתבוננות ומותרים בג' אחרות ובערך ההתבוננות אמר שלח תשלח את האם ויתבאר במקומו בע"ה:

תמר א - פרק טז

דע כי הרבה עניינים באלהות תמצא שתסכים בעלי הקבלה האמיתית עם החוקרים ועכ"ז לא דרכם דרכינו ולא דרכינו דרכם והמשיל [ואמשול] לך משל בזה הנה ראובן בא במשא על כתפו וכאן הי' שמעון ולוי ויהודה והנה התחילו שמעון ולוי ויהודה לדון מה היא המשא שעל כתיפו של ראובן. שמעון אמר ראובן גבור ובעל כח והמשא מועטת ובכל כחו אינו יכול לסובלה ודאי שהוא דבר כבד. הנה לפי ספק וחקירת שמעון הספיקו לו תשובת ראובן בא טעון במשא כבד מענין שכבדותו רב ושיעורו מועט יהי' הברזל או הבדיל או העופרת או כסף או זהב ולוי אמר אלו הי' ברזל לא הי' המשא בתוך שקים הנכבדים האלו שהם נאים ומתקלקלים בברזל או בעופרת אלא ודאי מכסף ומעלה הוא הענין הרי לפי שהוסיף לוי בספקות נתקרב יותר אל האמת. ויהודה נסתפק יותר ואמר אלו הי' כסף וזהב לא הי' מביא עמו בשמירתו אלף גבור חיל שהרי יפזר על השומרים כמוהו פעמים אמנם הוא אבן יקרה לרוב חשיבותה הרבה לו שומרים והנה יהודה נתקרב יותר מפני שהרבה ספקות והנה אין אחד מהם יודע תכונת המציאות כראובן עצמו שיודע אמיתת הדבר בעצמו ויודע אבן פ'. מעין פ'. מרובעת. או עגולה שוי' כך וכך. בהירה על תכלית כו"כ והנה ממש הדמיון הוא בענין האלהות בין החוקרים ובין המקובלים החוקרים עמדו על הענין מתוך החקירה והספקות וכל א' וא' השגיע [השיג] על חבירו כפי מה שנתרבו ספקותיו וחקירותיו אמנם אנחנו עם ה' בעלי קבלת האמת למשה מסיני יודעים אלהותו כל מה שרצה ישתבח שמו לגלות למרע"ה ולישראל במעמד הנכבד ההוא ובתורה וסודותיה ונדע העניינים יותר מכדי צורך הספקות שאין אנו נכנסים לאלהות מתוך הספקות אלא מתוך מתנת חנם שחננו ה' באמרו אנכי ה' אלהיך וגלה מציאות אלהותו בתורתו ולנו לדרוש ולחקור בתורה ולהבין מתוכם הסודות כדי צורך ביאור התורה. לא כדי צורך הספקות ולכך אם נתרבה בסבות העלולות זו מזו יותר מכדי צורך התשובות לספקות אין לנו בזה אשמה שאין הענין מדעתינו אלא ממסירת התורה והשגת הנבואה לכך אל יבהל המעיין להשיב בענין הקבלה מה צורך בכך או בכך לא מחכמה שאל על זו כי לא מפני שלא תדע טעם נכחיש הענין המאומן בקבלתנו מסיני ולזה לנו דרכים שונים באלהות בקצת מהחוקרים ולא באה התורה לנו אלהותו על שיעור מוגבל כפי שיעור גבול ספקות החכמים שהרי דעת האנושית קצר ולא יספיק אלא כפי חלק השגתו מעצמו וההודעה האלהית באין תכלית ויודע לאדם כפי מציאות' ואמיתת' ולכך סודות התורה והודעת אלהותו הכל ענין א' והם באין תכלית: ודע אחר שידענו שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה וירצה השמות תוארי הפעולות והפעולות הם הספי' הנה נשיג מתוך ביאור השם הזה הוא התורה כמה דרכים וכמה כחות מפעולתיו ונדע ענין מציאות הספי' ונדע ענין פעולותיהם ייחודם וקשרם ופעולתם והתעוררות הדין וטעמו והשקט הדין וביטולו והכל בספי' ונדע תועלת התפילה ונחת רוח הנמצא בספי' ע"י והכל מתוך התורה לא מחיוב הספקות כלל ולזה עם היות שלחקירת השכל יספיק לנו ידיעת שלילת תוארים ממנו וכיוצא לא יספיק להשכלת התורה כפשוטה אלא נצטרך להקדמות מסורות לנו קבלה מנביאינו עד למשה מסיני ונשכיל את התורה וסודותיה ויהי' מקור לנו נודע מידי יום ביום הודעת סודות אלהות וכל מה שיעמיק האדם וירבה להשכיל בסודות הרי זה משובח שיכיר פעולת האלוה בספי' ויכיר באלהותו יותר ויותר אחר שאי אפשר להשיג מהותו אלא דוקא פעולותיו ומטעם זה אותם שהשכילו התורה כפשטה הוצרכו להסתפק בילדי נכרים הנכנסים לאלהות מטעם ספקות וכדי שכלם והשגתם ואנחנו תלמידי ר"ש בן יוחאי ע"ה וספריו וחיבוריו נכנסנו להשכלת סתרי התורה מתוך דרכיו המסורים לנו והשכלנו בה השכלה לפי הדרכים ההם ואנחנו לומדים האלהות מתוך התורה ופי' סודותי' ואין לנו צורך בבורות נשברים אשר לא יכילו מים ואדרבא נשכיל כמה ספקות שנסתפקו אותם החוקרים בדרושי תורתנו ומבוכותם מבוארות לנו ואין הטורח אצלינו במבוכות ההם אמנם הטורח לנו להשכיל פסוקי תורתינו וטעם מצותי' למה שנדע שיש סתר תוך סתר וסוד תוך סוד ואין בשכלינו כדי לדלות הסודות העמוקים ההם:

תמר א - פרק יז

האלוה הפשוט אשר הוא שכל ולא גוף ולא כח בגוף כדפי' לא יכלו החוקרים לעמוד אלא עד כאן מתוך חקירתם ואנחנו עם ה' נמסר לנו שנעלה מן השכל אל דקות המלאך שהוא השכל הנבדל מחומר ומעולם המלאכים נעלה אל סוד הכסא ונאמר שהכסא יתעלה על המלאך כהתעלות המלאך על האדם ולמעלה מהכסא יתעלו אלו הספי' שהם אל הכסא כערך הכסא אל המלאך והספי' הם עשר אלו על אלו וזה לבוש לזה וכולם לבוש לכתר והכתר לבוש לכתר שבכתר ויזדככו השכליות האלו מרצון אל רצון עד רצון הרצונות עד הזדכך המציאות' להיות כסא אל הא"ס בדרך שפי' ותלאה שם מחשבתינו ליאות ההשגה ועמדה סתם על ידיעה זו והנה בהזדככות המדריגות אלו על אלו הוא כערך הנשמה אל הגוף שא"ס נשמה לזכות הכתר והכתר נשמה לתיקוניו וכלל התי' נשמה לחכמה והחכמה נשמה לבינה והבינה לדעת והדעת נשמה לו"ק וו"ק נשמה למל' והמל' נשמה לכסא הכבוד וכסא הכביד נשמה להיכלות וההיכלות נשמה למדורין שהם העשיה הרוחניית והעשיה הרוחניית מתפשטת ונעשית נשמה לעשיה הגשמיית הם שמים וארץ וכל אשר בם ועכ"ז עמדנו על סוד המציאות הזה מצד הקבלה האמתית וגלתה לנו התורה והנבואה סוד השתלשלות האמצעות המסובבת זו מזו מא"ס ולא הספיק לנו ידיעת אלהותו בחיוב אמיתת המצאו ושלילת הגוף והשניות וכיוצא מהאמונה האמתית בו כדפי' מפני שרוב גופי העבודה תלוי בידיעת הסבות המסובבות האלו שהרי אחר שכללנו בפ' ב' ענין העבודה שהוא לתת מקום למסובבים האמצעים שיתקשרו אלו באלו ויוכנו לקבל טוב הנשפע ממנו אח"כ הוצרכנו לדעת אותם וסוד קשרם ואחדותם על יד המצות והתורה וא"כ עמוד גדול לעבודה הוא ידיעת האמצעיים אשר בינינו לבין האלוה להמשיך ההשפע' דרך בם ולזה עיקר התורה והמצוה לברר לנו דרך זה וחייבנו לשקוד על דלתות ידיעתם ופרטות עניינם שממנו נדע לעבוד את ה' העבודה השלימה עד בואו אל תכונת הידיעה הזאת כאשר עוד נבאר בעין אדם בע"ה:

עוד זאת. כי כמו שחייבו עצמן החוקרים לדעת את האלוה מצד פעולותיו וחקרו הפעולות הגשמיות לדעת פלאי מעשיו לרוממו כך אנחנו עדת ה' נדע את אלקינו מצד פעולותיו בסבות המסובבות מאתו ונתחכם מתוך תורתו להשכיל בספי' הנאצלות מאתו ופרטי מציאותם ונשכיל עניינם ויניקתם זו מזו וכללות בחי' וברבות השכלתינו בהם ירבה לנו ההכרה באלהותו ולזה כל עיקר עבודתינו היא התורה והעסק בה והפנים האלו בתורה הם הנוראים בלתי נראים רק לחכמים המתחכמים באלהותו ולזה אין זה חלק לחוקרים אלא לישראל אשר להם התורה מסיני קבלו אלהותו ושמו וחוייבו לדרוש את שמו ורזי תורתו ולזה לא נפטור עצמינו בידיעת האלוה דרך כלל אלא נחייב עצמנו לדעת בסוד הספי' וסוד פעולותיהם כענין ידיעת הנשמה וידיעת סוד הגלגל וחידוש העולם ופגם אדה"ר ומה שיהי' לעתיד ומה שיהי' ג"ע וגיהנם ושרשם ומהיכן נמצאו וכ"ז חיוב גמור על ישראל להכיר אלהותו מתוך דברים אלו וכמה סתרים אחרים כאשר נבאר במעיינות הנובעות בע"ה:

תמר א - פרק יח

האלוה פועל כל הפעולות ושופע ממנו כל ההשפעות והוא א' תכלית האחדות ואינו כספי' שיש בהם בחי' ידועה להשפיע כל פעולה ופעולה מצד החסד חסד ומצד הגבורה גבורה ומצד הת"ת רחמים ח"ו אין בא"ס בחי' ידועה ומציאות פרטי לומר מבחי' זו ישפיע כך או מבחי' זו ישפיע כך ח"ו שזה הפך האחדות אין לחלק בו ולהבחין בו בחי' אמנם הוא מכל מציאות הפשוט שופע כל מיני שפע נותן מכל צד כל מיני רחמים כל מיני טובה ואין בו חכמה ולא תבונה ידועה לומר זו חכמתו וזו תבונתו ח"ו אלא יודעים אנו שממנו ימצא ויושפע כח כל הספי' המציא החכמה ושופע בה. המציא הכתר ומרחם בו. המציא הבינה ומשפיע בה ופועל בכל הספי' ואין בו בחי' מסויימות בספי' אלא הוא א' תכלית הפשיטות ושופע מכל צד בספי' ואין בו בחי' משום מציאות בעולם רק ששפעו בהם וחיות מתפשט ממנו אליהם וכמו שחיי הנשמה יקיים הגוף כך הוא קיים הספי' מכל עבר שאינו בעל עברים ומכל בחי' שאינו בעל בחי' נמצא שהוא רוצה בכתר ואינו ברצון ידוע וחכם בחכמה ואינו בחכמה ידועה שבו. מבין בבינה ואינו בבינה ידועה שבו חסיד בחסד ואינו בחסד ידועה שבו גבור בגבורה ואינו בגבורה ידועה שבו מפואר בת"ת ואין מפאר ידועה שבו וכן בכל הספי' ובתמר ב' אאריך בהרחקת התוארים בע"ה. ועוד נאמר שעם היות שהספי' משתלשלות זו מזו ונכללות זו מזו עכ"ז אין האלוה מתבחן לספי' ונאמר עצמות ונשמה שבכתר עלולה מא"ס וכן נשמה שבכתר עילה לנשמה שבחכמה זו אלא הוא עצם א' תכלית אחדות נמצא בכתר ונמצא בחכמה ונמצא בכל ספי' וספי' ולא יקבל בחי' אלא הכל אחדות גמור שאין הספי' העלולות מחייבות בו שום חילוק ובחי' אלא כמו שהוא א' קודם האצילות הספי' כך הוא א' אחר אצי' הספי' והספי' חיות ממנו ואין מחייבים בו שום בחי' כלל ת"ו וגם אל תעלה בדעתך לומר שא"ס א' והאציל ספי' א' והוא הכתר והכתר האציל ספי' א' והיא החכמה והחכמה האציל ספי' א' והיא הבינה ועד"ז תתעלה על הספי' ולא יתחייב מהם אליו שום רבוי. שאם אתה אומר כן תסלק ההשגחה ממנו ואינה הכוונה הזאת אמתית אלא אנו רוצים לייחס כל הפעולות וההשגחות אליו ואנו רוצים שיהיו י"ס דאצי' כולם שופעות ממנו ולזה נתן אליו ב' הבחי' המצא בכל הספי' וכלם שופעות שפעו והוא א' מכל מציאות וב' הפכים אלו לא יוכחשו ויתבאר עניינם לקמן בע"ה. ועם היות שיגיע אלינו הפעולות ע"י אמצעיים רבים ועילות רבות לא מפני זה יתעלם כחו ופעולתו מהם. אמנם יהיו ממנו ומושגחות ממנו עד הגיעם אל שפל המדריגות וכחו אחוז בהם עד הגיעם אל תכלית הכוונה ולזה נייחס הטובות אליו עם היות שיגיעו אלינו מפני פחיתות התחתונים הבלתי מוכנים אחד מסבות רבות עכ"ז מצדו הוא משגיח בהם ומתקיימין מאתו ויורדות בהשגחתו ונפעלות מכחו ולזה אנו מחוייבים בתפלה אליו ולבקש מלפניו כל צרכינו ולא מזולתו חלילה שאין כח להיטיב ולתת אלא אליו ומהו זה שהמקובלים מתפללים בייחוד הספי' חלילה חלילה להתפלל לזולתו אמנם הענין הוא שהוא המטיב אשר טובו לעולם אינו חסר. אמנם הסבות האמצעיות בלתי מוכנים לקבל מצד מעשינו והיאך יבא הטוב דרך הג"ם והם צינורות ואמצעיים להמשיך הטוב ואם אנו ח"ו פגמנו הסבות האמצעיות היאך יבא הטוב ההוא בלי ספק נצרך לתקן את מעוותינו ולקשר הסבות האלו האמצעיות כדי שיוכנו להמשיך הטוב אשר לא ימנענו הוא מצדו לעולם ותיקון האמצעיים האלו והכנתם לקבל טובו ואורו היא היא העבודה רצויה לפניו והמקלקל הצינורות הסבות האמצעיות האלו הבלתי מוכנים לקבל טובו ושפעו הוא ממש הבלתי עובד הנקרא מכעיס ומקציף ומרגיז מפני הרעה הנמשכת אל העובד מהעדר טובו ממנו בסבת קלקול הצנורות האמצעיים והרעות הנפעלות אל העובד המקציף גם אינם במקרה ח"ו או שלא במתכוין כאשר יתבאר בע"ה בתמר אמנם הנה דרך כלל טובתי הצלתינו פרנסתינו רפואתינו כפרתינו רחיצת צואת עוונינו תוכחתינו ייסורינו הכל מאתו ואליו נתפלל לרחם עלינו ולהקל עול ייסורינו מעלינו שהכל בידו כאומרו ראו עתה כי אני אני הוא:

תמר א - פרק יט

האלוה העליון שאין מעלה למעלה ממעלתו וסוף העילוי הוא כי כאשר תתעלה כל סוף עילוי הוא א"ס ואין עוד ורוממותו רוממות שאין רוממות למעלה ממנו בענין שכאשר ידומה שום מעלה היא מעלה למטה ממעלתו שאנו חייבים לתת לו כל רום וכל תכלית מעלה ועם היות שהחוקרים אמרו שהנמנע אינו גנאי ח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא שאין נמנע מצדו שא"כ יגבר עליו הנמנע אמנם יגרע כח הנמנע שאינו נפעל ממנו שהרי הוא פועל יש מאין כ"ש יש מיש. אמנם ירד הנמנע שאינו יכול לסבול כח פעולתו ועכ"ז הוא נעלם שאין מהותו מושג כלל מה שאין אפי' הכתר שידענו קצת מהותו בסוד תיקוניו עם היות שאינם עצמותו ממש אמנם הם כלולים בו. מה שא"כ בא"ס שלא נודע לו מהות שאין שום תיקו' כלל בו. אמנם מה שנדעהו ידיעה גמורה בלי ספק כלל אמנם הוא האמת אשר לא יסופק הודאי אשר לא יכוזב הצודק אשר לא יוכחש מציאותו שישנו וחיוב מציאותו כדפי' בפרקים הקודמים. ועכ"ז אינו ניכר מצד פעולותיו הכרה גמורה מפני שפעולותיו בספי' באין תכלית ואין סוף ולכך נדע קצת מן הקצת מאלף אלפי אלפים חלקים אשר לא ישוער מיעוט ידיעת הנמצאים בו לערך כח הפעולות והרי התורה חלק מכמה חלקים מהספי' הפעולות מכחו ולא באו ולא יבואו התחתונים עד סוף תכונתם לעוצם גדולתם א"כ אם היות שנאמר וניכר ונודע מצד פעולותיו אין הכוונה שהגענו עד סוף אלא שהכרנו מקצת פעולותיו שא"א לבוא לסוף ותכלית הפעולות שהם בא"ס ותכלית ועם היות שהכתר נעלם ונפלא ונשגב עכ"ז יורשם רשימה בסוד תמונת תיקוניו כאשר ית' בעין רואי בע"ה וג"פ נכלל בכללי מספר י"ס ועם היות שאינו בשם כאשר ית' בעין ה'. וענין הרשימה הוא מציאות הפעולות שהוא פועל הרחמים הגמורים והרי הוא ידוע בפעולה זאת עם היותו מייחד לעצמו משאר הספי' כאשר נתבאר אמנם א"ס לא יורשם ברשימות הרחמים ולא בשום רושם בעולם היות רחמן או כיוצא בזה א"כ אינו רשום ומסומן ועם היות שאינו אפי' ברשימה עכ"ז כל הנמצאות יצאו ממנו והוא בעצמותו כוללם ואינם ממנו על צד הרבוי שא"כ ח"ו יורו רבוי כדפי' אמנם הם מיוחדות והם ועצמותו דבר א' ואינו מקבלם מזולתו אלא כולם מחודשות מכחו ואינו יודעם מצד עצמם שאינו מתחכם מזולתו אלא בהיותו מכיר את עצמו הוא יודעם ומכיר כל מה שחוץ ממנו ואינו משגיח בפעולות אחרי התפשטם וצאתם מאתו אלא הוא צופה ומשגיח כצפיית עצמותו והשגחתו את עצמו ואינו פעם משגיח פעם מתעלם אלא הוא אחד והשגחתו אחת ועצמותו א' והשגחתו וידיעתו תמיד עומדת בלתי נפסקת ולא נסלקת מבחי' אל בחי' מפני שהוא א' בלי חלקים כמו שהארכנו למעלה בפרקים הקודמים ולזה הכתר כולל הנמצאות כולם תכלית הכוללות אחרי צאתם ממנו מפני שהוא הנמצא ראשון מאתו והמציאו בכח כל הנמצאות ובו תחלת חידושם מצאתם מאתו והנה א"ס יודע את הכתר בבחי' משובחת מבחי' הכתר עצמו שהרי הכתר נאצל וידיעתו מאצי' ולזה הכתר מתקרב אליו יותר מכל נמצא והוא מתחדש צומח מן הקדמון אשר אין קדמות לקדמותו והוא מושרש במאציל לא שורש המאוחר אל חידושו ח"ו אלא שורש מוקדם ידיעתו בנמצאות כדפי' ושאר הנמצאות רחוקות ממנו והם רחוקות מתרחקות תמיד ומשתלשלים מן המאציל ויורדות כפי מציאות התפשטותם והשתלשלותם מעילה לעלול ולא ידע הא"ס הנמצאות מבחי' השתלשלותם והתפרדם שהיא ידיעה שחוץ ממנו כדפרישית אלא ידיעה מעצמותו. ולא תאמר שא"כ לא ידע הנמצאות אחר התפשטם כלל ולא יצפה בהם ולא ישגיחם ח"ו אלא ידעם מכל בחי' מציאותם והיינו שיודע הנמצאות קודם היותם ואחר היותם קודם השתלשלותם ואחר השתלשלותם והכל באחדות גמורה ובלי שנוי בו ואם שלא יכיל שכלינו וידיעתינו הדרוש הזה ולא נבין היאך ב' ההפכים האלו יתקבצו כא' היותו יודע העניינים אפי' אחר ריבויים ופירודם והוא א' מיוחד זה השכלות יבוא לנו מחמת שנשכל ידיעת מהותו וכמו שנמנע ממנו ידיעת מהותו כך נמנעה ממנו ההשכלה בהתקבץ בו ב' ההפכים האלו ולא יחויבו הרבוי והשינוי כלל בענין שדרך כלל אנו מחוייבים להאמין התקבץ בו אלו הב' בחי' מכיר הנמצאות קודם היותם ואחר היותם והוא בעצמותו יודעם ואלו העניינים אחרי התפשטם ממנו חייבו בכתר ג' בחי' והיינו ג' ראשים והיינו היותו הכתר בעצמו ובו תחילת הנמצאות ואחרי הנמצאות והיינו מה שפי' בחש"ק ש' ז' סי' ב' באומרו הוא כליל כולא וב' ראשין ביה כלילן ומפני שא"ס הוציא בגלוי ידיעתו הנסתרת (הוציא הכתר בג' ראשין שהם כתר עצמות הספי' וחכמה ידיעה הנמצאת קודם היותם ובינה אחרית הדברים אחר היותם) והנה בא"ס כולם אחדות גמורה כדפי' אמנם בהתפשטות ואצי' חייב הנאצל התחלק העניינים לג' ולא חילוק גמורה אלא בערך אחדותם המושרשים בא"ס כדפי' נייחס בכתר חילוק הבחי' ואל יעלה בדעתך מצד הדמיון הזה אשר לא"ס בספי' להכניס א"ס במספר הנאצלים ונאמר שהספי' כוללות מא"ס. וא"ס במספר הנאצלים שאינו שהא"ס אינו דומה לכתר שהרי א"ס מאציל והכתר נאצל ולכך הכתר ספי' א' לספי' וא"ס אינו במספר הספי' כלל ח"ו והטעם שהספי' במספר א' וב' עד י' וראשון מחייב התחלה והכתר יש לו התחלה שמאצי' תחלת גלויו ויש על הכתר הנז' התחלה ויש למטה מהכתר שני שהיא החכמה נאצלת ממנו אמנם א"ס אין לו התחלה ואין לו ב' ולכך א"ס אינו נכנס בחשבון ולכך לא יצדק עליו אומרינו א' שמלת ראשון מורה ב' עניינים ראשית ושניות וא"ס אין לו ב' ואינו ראשית ולכך אינו במספר ומנין ומטעם זה לא נוכל לומר שהספי' כלולות ממנו כדרך שכלולות זו מזו שהרי אין מציאותו ממין מציאות הספי' כדי שיתפשט אליהם ונאמר שהם כלולות מעצמותו אמת שהוא נמצא בספי' ופועל בהם כנשמה בתוך הגוף אמנם בכלל איברי הגוף דהיינו מספר עצם הספי' או נכלל בעצמות ולזה נרחיק כללות הכתר מהספי' כאשר נבאר בעין ראי בע"ה ולא זאת אלא אפי' לתת מספר וחשבון בו לומר א"ס שבכתר וא"ס שבחכמה וא"ס שבבינה וכיוצא ולעשות בו חשבון ומספר גם זה ח"ו כפירה גמורה שאין א"ס מתפשט למספר הספי' שנאמר בו בעצמותו הפועל בספי' מספר' וחשבון אלא הוא א' מיוחד מצד עצמו ומצד ספי' ואין הספי' מחייבות בו מספר עם היותם מספר מפני שאינו עצם מתפרד לחלקים וז"ש ולא בחשבן כלל. ולהיות הענין כך נאמר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' מפני שבדרוש הזה יש קוצר המשיג ועומק המושג והחומר מסך מבדיל מחטיא האדם. לכך נאמר בעוד רשע לנגדי דהיינו לבוש האדם החומריות:

תוכן העניינים

אלימה רבתי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה