אלה המצות· רבי משה חגיז
שמיני
יש בה י"ז מצות ששה עשין וי"א לאוין:
קמט
(ל"ת פב) שלא יכנסו הכהנים למקדש פרועי ראש דהיינו מגודלי שער כאבלים, שנאמר ראשיכם אל תפרעו:
מלקות על הכניסה ומיתה בידי שמים על העבודה:
קנ
(ל"ת פג) שלא יכנסו שם הכהנים קרועי בגדים, שנאמר ובגדיכם לא תפרומו. (אם עבר לוקה):
קנא
(ל"ת פד) שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו:
ונאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה. מלקות
קנב
(ל"ת פה) שלא להכנס למקדש כשהוא שתוי יין ולא שאר דברים המשכרים, שנאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד:
קנג
(עשה סח) לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאוכלם שיהיו מעלה גרה ושסעת שסע, שנאמר ואת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. (קמ"ט הראב"ד משיג):
קנד
(ל"ת פו) שלא לאכול מבהמה וחיה טמאה, שנא' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל וגו':
ועם היות דשאר בהמות טמאות לא בא עליהם לאו מבואר. אמנם מכח המצות עשה שקדמה ידענו. שאנו מוזהרין שכל מי שאין לו סימנין אלו שאין לאכול מהם. ועם היות שהוא לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין עליו. אתיא מק"ו כמ"ש בבתו מאנוסתו ומה חזיר וגמל שיש בהם סימן טהרה לוקין עליו ק"ו לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם סימן טהרה כלל שלוקין עליו וזה מפורש בספרי דנמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר אסורן מן הכתוב בלאו. ושאר בהמה טמאה דיש בהן מן הכתוב מצות עשה ומצות לא תעשה מק"ו. והואיל והק"ו אינו אלא לגלויי מילתא. לפיכך מי שאכל כזית מאיזה מין שיהיה שלא יהיו לו כל סימני טהרה שבמקרא לוקה מדאורייתא:
קנה
(עשה סט) לבדוק סימני הדגים כשנרצה לאוכלם שיהיה להם סנפיר וקשקשת, שנאמר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו:
קנו
(ל"ת פז) שלא לאכול דג טמא, שנאמר ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו: לוקה בכזית:
קנז
(ל"ת פח) שלא לאכול עוף טמא שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יֵאָכְלוּ שקץ הם. לוקה בכזית:
קנח
(עשה ע) לבדוק בסימני חגבים כשנרצה לאוכלם שיהיה להם כרעים ממעל לרגליו, שנאמר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו':
קנט
(עשה עא) להיות השמנה שרצים הכתובים בתורה טמאים ומטמאים, שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו':
שמנה שרצים אלו במותם מטמאים והשרץ והשכבת זרע מטמאין במגע לבד. ושיעורן בכעדשה לטמא אחרים. והבהמה בין טמאה בין טהורה. וכן החיה. במותה מטמאה במגע ובמשא. ושעור נבלתה בכזית. ואם נשחטה הטהורה. אינה מטמאה. ואם נפגמה בשחיטתה. שם נבלה עליה ומטמאה נמצאת למד דטומאת מת חמור מכולם שמטמא במגע ובמשא ובאהל למטה ממנו הנבלה. שמטמאה במגע ובמשא. למטה ממנה. שרץ וש"ז שאין מטמאין במשא. אלא במגע. ולא ידע אנוש ערך כל פרטי דיני טומאה וטהרה. בטעם שיש בהם. כי אם לחכמי ישראל הטהורים אשר להם נגלו כל מיני מסתורים. הי"ת יזכנו להיות נמנין עמהם:
(הרמב"ן ז"ל אינו מונה דין הטומאות לפי שהן רשות מכל צד כמ"ש בסמ"ק שלו צ"ו):
קס
(עשה עב) להיות כל האוכלין אחר שנתלשו ובא עליהן מים או כל דבר הנקרא משקה (שהן י"ד שח"ט ד"ם) מכשיר זרעים לטומאה, שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא:
והעיקר הוא שכל אוכל המיוחד לאדם. או שהוא מאכל בהמה. וחשב עליו למאכל אדם ונתן עליו אחד משבעה משקין. הוכשר לקבל טומאה. ואם נפל אחר כך עליו מהנבלות נטמא האוכל ההוא אשר ממנו נזון הנפש. ועיקרן של ישראל הוא ממקום טהור. ולכן טהרת הגוף מביאה לידי טהרת הנפש. וטהרת הנפש מביאה לידי קדושה. ולפיכך כיון שבמאכלים אשר יפלו המשקים הם נמאסים. א"כ כשיפול עליהם הטומאה יהיו נמאסים יותר ויותר. כי נתחברו הטומאה והמיאוס. ולכן גזרה תורה שיהיו אותם המאכלים טמאים לענין מקדש וקדשיו ותרומה ומעשר שני שיש בכל אלו קדושה וצריך להרחיק מהם כל טומאה. השבעה משקין הנז' מלבד הטעם הכמוס בהם ליודעי חן. י"ל לפי שהם נמצאים יותר מהשאר אצל בני אדם. המחובר לקרקע אינו מאכל אדם. ומה שהוציאו חכמים הענין הזה בלשון הכשר שהוא לשון טהרה וכשרו'. ומאי דנקט קרא לשון נפילה. ונפל מנבלתי עליו. צריכין אנו לחכמי האמת מה שקבלו בו. כי לפי הפשט לא תמצא ידיך ורגליך בבית המדרש גם את זה אל תנח ידיך כדי לדעת ולהוכיח כי סוד ה' ליראיו וגו':
קסא
(עשה עג) להיות הנבלה טמאה ומטמאה במגע ובמשא, שנאמר וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו':
קסב
(ל"ת פט) שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל: לוקה
קסג
(ל"ת צ) שלא לאכול מיני שרצים הנולדים בפירות ובזרעים, שנאמר אכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם:
ולשון ספרי להביא את שפרשו לארץ וחזרו. ולכן כל תולעת הנמצא בפירות ובזרעים חוששין להן שיצאו על שטח אותן הפירות. אעפ"י שאנו רואין אותם תוך הפירות אסור לאוכלן:
ומי שאכל מהן לוקה ומזה ודאי יש לחוש ולאסור כל תולעת הנמצא בגבינה. ואין להקל בהן דלא כל עמא דבר דינא גמירי לחלק בין תולעת שיצא וחזר ונכנס בחור שנתהוה בו. והואיל שעל כל א' מהן לוקה. שומר נפשו ירחק מהם:
קסד
(ל"ת צא) שלא לאכול משרץ המים, שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו':
והרמב"ן ז"ל סובר שאין זה לאו מיוחד אלא לאו כולל:
ולפי שאיסור שרץ המים לא נמצא לו לאו מיוחד, נשתמש הרמב"ם ז"ל על פי שרשיו אשר השריש בקרקע המשכן מספר הסמ"ק אשר לו עיין עליו דבאר דעם היות דאמרו במסכת מכות המשהה נקביו. ומאן דשתי מיא בקרנא דאומן עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם לא מפני זה יתחייב מלקות. לפי דפשטיה דקרא הוא בשרץ לבד. אבל נכהו על זה וכיוצא בו מכת מרדות מסובב מהטעם שכתבתי לעיל במצות ע"ב עי"ש:
ודע כי שרץ נקרא שיש בו כח המוליד בדומה לו. והרומש נקרא המתהווה מן העפושים. אשר לא יתהוו מזכר ונקבה. וזהו ההפרש בין אמרו השורץ על הארץ. ובין הרומש על הארץ. ולפיכך אינן מין השרצים ורמשים ידוע לכל והאוכל מהן לוקה כמו שנתבאר במסכת מכות דף י"ו ע"ב אכל פוטיתא לוקה ד'. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. ופירש הרמב"ם ז"ל פוטיתא שהוא גוף מורכב והוא עוף. ושרץ העוף. ושרץ הארץ ושרץ המים. ולפיכך לוקה ארבע דהנה באשר הוא ז"ל היה חכם מושלם בכל המעלות ובקי בטבעיות. העיד מה שאנו רואין בו דיתכן שיהיה דג. ושיהיה שרץ המים. וכמו כן יהיה עוף. ושרץ העוף:
ועל הנמלה לוקה חמש. כי זאת הנמלה היא הפורחת המתילדת מעפושי הפירות. שאינה פרה ורבה ולפיכך חייב עליה חמשה מלקיות. משום שרץ שפירש מן האוכל. ומשום שורץ על הארץ. ומשום רומש על הארץ. ומשום שרץ העוף. ומשום שרץ המים:
ועל הצרעה המתילדת ג"כ מן העפושים יש לה איסור מוסיף להיותה עוף ושרץ העוף ולפיכך לוקה שש. ועל כל אלו אין לנו לבקש על אכילתו שעור ולא יאמר בו אם היה כזית וכשאכל א' משלש אלה בעלי חיים הנז' לוקה המלקיות שנמנו:
אבל אם אכל יתוש קטן לוקה שלש. משום שרץ השורץ על הארץ. ומשום השרץ הרומש. ומשום שרץ העוף:
ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים. אחד משום שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. ואחד משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ שלוקין עליו עם היות שהוא דומה לאסור כולל כמו שתראה מתוך ויכוח הרמב"ן ז"ל בשורש התשיעי דמ"א ע"א מספר מגלת אסתר עיין עליו. וקבע הלימוד בספר זה לכל הפחות בכל יום שעה אחת. כי בעיני הוא חפץ יקר שהכל בו אין ערוך אליו שמלבד שהוא כעין תלמוד קטן. יש בו חכמה ותבונה בפלפול וחריפות אמתי מכל צד של שלש אלה מטיבי דעת התורה והמצוה לשמו ולשמה לשם גירוסין גמורין וכזה ראה וקדש. כי כל לימוד שאינו כזה. יש להצטער על איבוד השמש. והנר. והזמן. שהוא יקר שבנמצאות. שמתכלה בו. הי"ת יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות רצונו כרצונו נס"ו:
קסה
(ל"ת צב) שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העפוש, שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:
וה"ה כל טמא. ולוקה: