אור ברסלב

אלה המצות· רבי משה חגיז

צו

ויקרא

יש בה שמנה עשר מצות תשע עשין ותשע לאוין:

קלא

(עשה נט) להרים הדשן מעל המזבח, שנאמר והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה:

קלב

(עשה ס) להדליק אש על המזבח תמיד, שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער וגו':

קלג

(ל"ת עג) שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר לא תכבה:

קלד

(עשה סא) לאכול כהנים שיורי מנחות, שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

קלה

(ל"ת עד) שלא לעשות שיורי מנחות חמץ, שנאמר לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי. מלקות

קלו

(עשה סב) להקריב כהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה':

וזהו מנחת חביתין. כל המנחות הם קרבן הבא ממיני הקמחים. ולא מבעלי חיים. והוא כמי שמביא דורון למלך. ולכן נקראת מנחה. והיה נשרף ממנה חלק. והשאר היו אוכלים הכהנים. ויש בזה הכנעת היצר במה שהיה נותן ממאכלו לשריפת אש. כאלו נתחייב ממונו שריפה. ויש מי שכתב כי לכך נקרא מנחה מפני שעניינה מעט. מקרבן בעלי חיים. כמו שמנחות בני אדם על הרוב יהיו מעט. ועיקר הטעם לפי שרובם באות נדבה ויש מנחות באות עם קרבן למנחת נסכים. ויש באות בלא קרבן אלא בפני עצמן. ויש מהן של צבור. ויש מהן של יחיד. שלשה מנחות באות בשביל הצבור והם עומר בפסח. שתי הלחם בעצרת. ולחם הפנים בכל שבת. ושלשתן נקראות מנחה. ותשעה של יחיד. מנחת חוטא. מנחת סוטה. המנחה שהיה מקריב כל כהן כשהיה קרב לעבודה והיא מנחת חינוך. מנחה שהיה מקריב כ"ג בכל יום. והיא נקראת מנחת חביתין. מנחת סולת והיא באה בנדר או בנדבה. מנחת מרחשת. מנחת מאפה תנור. מנחה על המחבת. וארבע אלו באים בנדר ונדבה. מנחות אלו יש מהן סולת. ויש מהן קמח שעורים. ויש מהם שנאכל לכהנים הנותר. ויש מהן נשרפות כלן. וכלן באות מצה חוץ משתי הלחם בעצרת שהיא חמץ ויצאת מכלל הכתוב. כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ויש רמז נכון על זה להיות שתי חלות לא פחות ולא יותר ובזמן העצרת. לפי שבו נתנה תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ובשתי לוחות שבהם היו כתובים כל דקדוקיה כדאיתא בירושלמי ומי שיודע עיקר ושורש הדבר כמ"ש דו פרצופין נבראו. יבין גם מה שאמרו רז"ל לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה שאינו בטל. כי בו מצה וחמץ ובעצרת לא נאמר בו חטאת לפי שאין בו יצה"ר ועליו נאמר יתמו חטאים מן הארץ וגו' והכל שלום ומצה וחמץ שוים בו כעין העה"ב ודעהו:

קלז

(ל"ת עה) שלא תאכל מנחת כהן, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. מלקות

קלח

(עשה סג) לעשות מעשה החטאת כמשפטה, שנאמר ואת תורת החטאת:

קלט

(ל"ת עו) שלא יאכל מבשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. מלקות

קמ

(עשה סד) לעשות מעשה האשם, שנאמר וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא:

קמא

(עשה סה) לעשות זבח השלמים כמשפטו, שנא' וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה':

קמב

(ל"ת עז) שלא להותיר מקרבן התודה עד מחרת יום זביחתו, שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר:

קמג

(עשה סו) לשרוף הנותר מבשר הקדשים אחר עבור ומן אכילתן המוגבל לכל אחד ואחד, שנא' והנותר מבשר הזבח ביום השלישי ישרף:

קמד

(ל"ת עח) שלא לאכול פיגול, שנאמר לא יחשב לו פגול יהיה:

והוא הקרבן שחשב עליו הכהן מחשבה פסולה בשעת זביחה או הקרבה לאכול או להקטיר חוץ מזמנו המוגבל. כרת:

קמה

(ל"ת עט) שלא לאכול בשר הקדשים שנטמא, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. מלקות

קמו

(עשה סז) לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף:

קמז

(ל"ת פ) שלא לאכול חלב בהמה טהורה, שנאמר כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו:

ונכפלה בו האזהרה ולחומר שבו גזר בו הכתוב למזיד כרת. ולשוגג קרבן חטאת קבועה:

קמח

(ל"ת פא) שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף, שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה:

ולחומר שבה נכפלה בה האזהרה פעמים. ואם היה מזיד הכתוב מחייבו כרת. ואם שוגג חטאת קבועה. הנה מלבד טעם הכתוב כי הדם הוא הנפש. שאע"פ שהבשר מותר. הנפש ראוי שתהיה אסורה. שהרי סוף סוף היא רוחנית. נוסף על זה כי בהתערב נפש הבהמית עם דם האדם. יטמטם לבו. ולא תוכל נפשו של אדם להשיג בוראה. מפני נפש הבהמית. אשר בה. כי נפשו תהיה מקולקלת. כאשר תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולא תוכל להשיג מעלתה. מפני שנטבעה בנפש הבהמית. וזה הטעם עצמו. שייך בחלב הבהמה שהוא מטמטם הלב ומונע ממגו השגתו בעולם הזה. וכן בבא:

ועוד אמרו דלפי שהחלב והדם קרבי' ע"ג המזבח לפיכך נאסרו. כי הוא משתמש בפת בג המלך. אמנם קשה דא"כ דם חיה שאינו קרב יהיה מותר ויותרת הכבד. וגס האליה שהיו קרבין יאסרו להדיוט. לכן מ"ש נ"ל נכון:

ואם יזכרני הי"ת לטובה ולברכה אעלה במכתב מה שלמדתי בטעם דחלב ודם שניהם מותרין לגבוה. ואסורין להדיוט ושאור ודבש. אסורין לגבוה. ומותרין להדיוט ומים ויין לניסוך מותרין לזה ולזה ובעלי הסוד כתבו טעם אחר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. מכאן ואילך בבהמה. וזהו אדם כי יקריב מכם ממש קרבן. וזהו וזבחת מבקרך קרי ביה מקרבך. ולפי זה לא יבא לעולם בחיה. ולכן אינה כשרה לקרבן. ועל כן חלבה מותר. אמנם חלב הבהמה על דרך זה אסור. כי בדם ובחלב מושב הנשמה ולפיכך קרומי המוח אסורין כי שם משכן הנשמה. ומכל זה שכתבתי עלה בידי טעם מספיק למשרז"ל שאין חייבין כרת אלא על הדם שהנפש יוצא בו ודעהו:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה