אלה המצות· רבי משה חגיז
ויקרא
יש בה ששה עשר מצות י"א עשין וחמשה לאוין:
קטו
(עשה מח) לעשות מעשה העולה כמשפטה, שנא' אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו:
ואית ד"ל מקרא דזאת תורה העולה דפרשת צו:
קטז
(עשה מט) לעשות מעשה המנחה כמשפטה, שנא' ונפש כי תקריב מנחה:
קיז
(ל"ת סח) שלא להקטיר שאור ודבש, שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה':
עמש"ל במספר הכללי מצוה י"ט:
קיח
(ל"ת סט) שלא להשבית מלח מעל הקרבנות, שנא' ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך:
קיט
(עשה נ) למלוח כל קרבן, שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח:
הרמב"ם ז"ל נתן טעם לשתי מצות אנו דלפי שמנהג עע"ז להרחיק מלח מן הקרבנות ומואסים בו. ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם. וההרחקה כדי שלא ילך אפי' טפה מן הדם לאיבוד. לפי שהיו כל כך נמשכים ונדבקים אחר מזל מאדים וכחותיו. לכך כדי להרוס כוונתם צוותה תורה להפך למלוח ושלא להשבית מלח:
ולפי דבריו אלה וכל כיוצא בהם שכתב בטעמי המצות צריך לומר שגלוי וידוע לפניו יתברך היה שעתידין עע"ז לעשות כך וכך או לעבוד ע"ז פלונית בדרך כך וכך ולכן הקדים וכתב המצות כדי להרחיק אותם מהם ומעבודתם. שהרי התורה קדמה לעולם. וזה מפורסם בדברי רז"ל וקרא דכתיב איכה יעבדו הגוים. את אלהיהם ואעשה כן גם אני ולא תלכו בחקת הגוים. וכאלה רבות:
ומוהרדב"ז ז"ל כתב לפי הפשט על דרך שנאמר באיסור הקרבת בעלי מומין הקריבהו נא לפחתך הירצך. והואיל ואין טעם לבשר מבלי מלח כדכתיב היאכל תפל מבלי מלח. לכך אין ראוי להקריבו לפני מלך מלכי המלכים ית' ויתעלה בלי מלח. דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא:
והרמב"ן ז"ל כתב כי המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ ע"י המטר והולידה והצמיחה ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח. ונהפך טבעם להכרית הזרעים שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. והנה במלח נכללו כל המדות. המים בתחלתו. והאש בסופו. ולפי מדתו של דוד ומעשיו שהוא מלך רחמן על ישראל. וקשה ואכזר לאה"ע. נתנה הממלכה לו ולזרעו ברית מלח כי כמו שהמלח הוא טעם לבי המאכלות. כך מדתו היא יסוד. וטעם. כל כחות המלכות. עיין עליו. (ובמ"ש בקונטרס לקט הקמ"ח עהש"ס די"ג ע"א):
וכתב עוד מוהרדב"ז ז"ל שמצא כתוב בשם רבינו אברהם שמה שכתב ולא תשבית מלח ברית. אלהיך שהוא שבועה כמי שאו' אני משביעך בברית אלהיך שלא תשבית מלח מעל מנחתך ע"כ. ולא ידעתי מה נשתנית מצוה זו שהשביע עליה. דכמה וכמה יש בהן עשה ול"ת. והיא משום דכתיב ברית אלהיך הרי ארז"ל ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח. ובניסוך המים בחג. וכך אמר במדרש העולם שלישו מדבר. שלישו ישוב. שלישו מים עמד ים לפני הקב"ה א"ל רבש"ע במדבר נתת תורה. בישוב נבנה בית המקדש. אני מה תהא עלי. א"ל עתידין ישראל שיקריבו מלח ע"ג המזבח עכ"ל. ועמ"ש רז"ל מלח ממון חסר. אם תהפך מלח תמצא לח"ם. ותמצא מח"ל חמ"ל. כי השולחן אשר לפני ה'. שאוכלים בו עניים. ואומרים עליו דברי תורה. הוא מזבחי כפרה. לח"ם עם המקטרגים עליו. והצרות שלו יהיו כעין חל"ם דוק ודעהו:
קכ
(עשה נא) להקריב ב"ד קרבן אם הורו שלא כהלכה, שנאמר ואם כל עדת בני ישראל ישגו וגו' והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת:
קכא
(עשה נב) להביא היחיד קרבן קבוע על שגגת חיוב כרת, שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו' והביא קרבנו שעירת עזים:
על שגגת מ"ג עברות היה צריך להביא קרבן זה מחטאת קבועה אלא שהיה חילוק בקרבן. כיצד אם שגו בע"ז. מביא עז בת שנתה. בין שהיה הדיוט או מלך או כ"ג או משוח מלחמה. הכל שוין בשגגת ע"ז. אבל אם שגג בא' משאר מ"ב עבירות. הדיוט מביא שעירת עזים. או נקבה מן הכשבים. ואם היה מלך מביא שעיר עזים לחטאת. ואם כהן הוא מביא פר בן בקר לחטאת. והוא נשרף. וחילוק זה בקרבנות וכיוצא יחייב לכל מי שעינים לו לראות שיש טעם כמוס בכל פרט ופר שבתורה וזה הוא הנקרא סוד ה' ליראיו. שלא נתן לכל אדם. שבדעתו המזוהם ומטונף ומלוכלך. וידיו לא שטף. יבא ויאמר מדני תורה על רגל א'. מה טעם למצוה זו ומה טעם יש בה דלשוטה כזה יש להשיב אמרים מרים דיטהר עצמו מלכלוכיות תחלה ויעסוק בתורה. ויכנס בגדר יראי ה'. וחושבי שמו. והיה ה' עמו ללמדו להועיל. ואח"כ ישאל טעם למצות. וכעין שלא ישאל לרופא מה טעם יש במרקחת זה לחולי זה. אם מר ואם מתוק. כך לא ישאל מי שאינו חכם טעם למצות בפרט על צד הגאוה וזדון הלב כ כלומר שהוא יודע ושאל:
קכב
(עשה נג) להעיד כל מי שיודע עדות לחברו בבית דין, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו:
וזה לקיום הישוב שאם לא יעידו עדים ירבה הגזל והחמס והרציחה וכל כיוצא בזה:
קכג
(עשה נד) להביא קרבן על עבירות ידועות כל אחד כפי אשר תשיג ידו, שנאמר והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן. וזהו קרבן עולה ויורד:
ועל שש עבירות היו מביאין קרבן זה. ואלו הן. המצורע. והיולדת. והנשבע שבועת העדות בין מזיד בין שוגג. והנשבע שבועת ביטוי בשוגג. והטמא שאכל קדש בשגגה. והטמא שנכנס למקדש בשגגה. המצורע והיולדת הם בדלות. שהרי אין מביאין עשירית האיפה. וארבעה מהם בדלי דלות. שאם אין ידם משגת היו מביאין עשירית האיפה. וארבעה אלו אין חילוק בקרבנם אלא מביאין כשבה או שעירה לחטאת. כשאר חטאות הקבועות אבל היולדת והמצורע חלוקים כמש"ל מצוה קפ"ג:
קכד
(ל"ת ע) שלא להבדיל חטאת העוף, שנאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל:
קכה
(ל"ת עא) שלא יתן שמן במנחת חוטא, שנאמר לא ישים עליה שמן:
קכו
(ל"ת עב) שלא ליתן לבונה במנחת חוטא, שנאמר ולא יתן עליה לבונה:
קכז
(עשה נה) להוסיף החוטא במעילה מן הקדש חומש על הקרן ויחזירנו, שנאמר ואת חמישתו יוסף עליו:
קכח
(עשה נו) להביא היחיד אשם על עון אם נסתפק לו אם חטא אם לא חטא בחטאים שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת, שנאמר והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם:
וזהו אשם תלוי. ובקרבן זה אין חילוק בין עם הארץ ונשיא או כהן גדול:
קכט
(עשה נז) להשיב את הגזלה, שנאמר והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל:
קל
(עשה נח) להקריב קרבן על עבירות ידועות השוגג במעילה או בגולה או בשפחה חרופה או כופר בפקדון ונשבע על שקר, שנאמר ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן. וזהו אשם ודאי:
על חמש עבירות מביא קרבן זה. ואלו הן. הבא על שפחה חרופה. ועל הגזל ועל המעילה. ועל טומאת הנזיר. ועל הצרעת כשיטהר ממנה. אלא שיש חילוק. שפחה חרופה. ושבועת הגזל. בין שוגג בין מזיד מביא אשם זה על המעילה אינו חייב אלא על השוגג. ונזיר ומצורע לא שייך בהו שוגג או מזיד: