אלה המצות· רבי משה חגיז
קדושים · רסב
(ל"ת קנח) שלא ללכת בחקת ונימוסי הגוים, שנא' ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם:
ולא נתנהג כהם בשום דבר מהדברים שהם נוהגים כגון טיטראות וקרקסאות והאסטראות וגידול שער הבלורית פן יהיו לנו למוקש כמ"ש בספרי שלא תאמר הואיל והם יוצאין בארגמן. אני יוצא בארגמן. הואיל והם יוצאין בכלוסין. אני אצא בכלוסין. ת"ל השמר לך. פן תנקש אחריהם וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. וכאן נאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. ושמא תאמר לא אסרה תורה כי אם בחקת האמרי וחבריו אך לא משאר עממים לכך נאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו וכו' ובפירוש כתבו הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"א עי"ש ואל תתן את פיך להחטיא וגו'. דהרי אזהרה זו נכפלה גם ע"י הנביאים ועל יד ירמיה כחוב לאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו וגו' ולשון ספרי זה פסקו הרמב"ם והטור ורבינו מוהריק"א בסי' קע"ח כתב בפי' אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם ולא ילבש מלבוש המיוחד להם וכו' עי"ש דכתב מהרמ"א ז"ל בשם מוהרי"ק שפ"ח אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות כגון שנהגו מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים. וכדומה לזה. ממלבושי הפריצות וכו' עי"ש כדאין דרך הצנועים אלא בצבע שחור ודומה לו. דבדבר שיש להקל מקלין כי אין דרך החכמים האמתים להחמיר אלא במקום דיש להחמיר וראוי להחמיר וחובה להחמיר אמנם היכא דאיכא למקל וגדולי הדור רואין את בני דורן שאינם דומין יפין ובאים להקל הן בעצמם. יותר טוב ונכון והגון להורות להם החכמים הראוים להורות להקל אם יש צד להקל ולא שיבואו הם בעצמם להקל ח"ו על בלי הודע. ולפיכך סיים שם דבריו אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה. יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכו' עי"ש דמשם נתפשט המנהג בפולין שהרופאים שיש להם מלבוש של גלחות מיוחד להיות ניכרים בו. שגם רופאי ישראל לובשים אותו. וכן במדינות אלו שנהגו לחגור חרב על ירכם. גם רופאי ישראל מותר להם לחגור. בחול. אבל לא בשבת כלל. והן אמת דכדי להציל נפש אחת מישראל יש מקום להקל לעבור על שבותין דרבנן כעין זה והרכבת העגלה. וכיוצא. אמנם באשר אין בידינו לחלק בין בין ודאי אין להקל כל עיקר וחובה להחמיר ולאסור כל שבותין דרבנן. ומכ"ש דברים כאלו דיש להם שורש מה"ת להיותם אסורין אפי' בחול לשאר כל אדם. וכן נמי תחת סוג לאו זה. נכנס איסור גילוי שער באשה שהוא ערוה דאין להקל בו כל עיקר כי כבר קראו לה איזו היא עוברת על דת יהודית יוצאה וראשה פרוע כי הוא מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל והוא דבר מוסכם בתורה שבכתב והוא לאו זה. דמפורש במשנה והתלמודים. וכל הפוסקים באין חולק. דהואיל וכן ראויה האשה הפורצת גדר זה שגדרה תשב"כ ושבע"פ להיות נקראת הומיה וסוררת ועל דת משה ויהודית עוברת. וגופה ונשמתה היא אובדת:
ולבושתה ולבושת כל מי שבידו למחות בידה. אודיעך קורא ידיד שצניעות זה היה נהוג בימים הקדמונים גם בין האומות חפש ותמצא בספר חיצוני שנדפס בלשון צרפת בפריז שנת 1661 לחשבונם נקרא נואי"בי טיאט"רו די"ל מונ"דו. בשני חלקים בפו"לייו. בחלק ראשון דף שפ"ט מביא שם בפרק ההנהגות הקדומות מהרומיים שהראש שלהם שהיה שמו קאמ"א זולפיציז"א, כאשר דן אנכי שהיה הרבה זמן קודם התחדשות אמונת הנוצרים גרש את אשתו מפני שיצאה מגולת שער מבלי מכסה על ראשה. עיין עליו ותמצא. כי עמדתי משתומם על המראה. וברכתי עליה ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם. דכל ימי לא הייתי יודע מה טעם אמרו דכל זמן שאין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת היא נקראת עוברת על דת יהודית וקנסה קנסוה שתצא שלא בכתובה, ועל ידי סיפור מעשה מצאתי טעם לדבר דהואיל שבין האומות היה נהוג צניעות כיסוי הראש. אך לא ברדיד אלא במטפחת כמו שנראה מתוך לשון השמועה שם. א"כ בנות ישראל החמירו על עצמן דוקא במכסה קבוע ברדיד. ולא במטפחת שהוא עראי וכגלוי דמיא:
השי"ת ברחמיו יזכנו לעשות רצונו כרצונו נס"ו:
ליום רביעי