אלה המצות· רבי משה חגיז
קדושים
יש בה נ"א מצות י"ג עשין ושמנה ושלשים לאוין
ריב
(עשה צב) לירא מהאבות שאפי' הכו לבן וירקו בפניו לא יכלימם, שנאמר איש אמו ואביו תיראו: (מיתה)
ריג
(ל"ת קכא) שלא לפנות אחר הע"ז לא במחשבה ולא בדיבור ולא פחות בראיה, שנאמר אל תפנו אל האלילים: מלקות
ריד
(ל"ת קכב) שלא לעשות ע"ו ואפי' לעו"ג, שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם: מלקות
רטו
(ל"ת קכג) שלא לאכול הנותר מן הקדשים אחר זמן המוגבל לאכילתו, שנאמר והנותר עד יום השלישי באש ישרף וגו'. ואוכליו עונו ישא וגו':
רטז
(ל"ת קכד) שלא לקצור כל זרע השדה, שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור:
בלאו זה תמצא מה הוא לאו הניתק לעשה. ואם נתבטל עד שלא יכל לקיים העשה לוקה על הלאו:
ריז
(עשה צג) להניח פאה מזרע השדה לעניים, שנא' לעני ולגר תעזוב אותם:
ריח
(ל"ת קכה) שלא ללקוט השבולים הנופלים בשעת הקציר, שנאמר ולקט קצירך לא תלקט: (ג"ז הוא לאו הניתק כנז'):
ריט
(עשה צד) לעזוב אותם השבולים שילקטום העניים, שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם:
רכ
(ל"ת קכו) שלא לאסוף כל פירות הכרם, שנאמר וכרמך לא תעולל. (ג"ז הוא לאו הניתק כנ"ל):
רכא
(עשה צה) להניח פאה ועוללות בכרם לעניים, שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם:
רכב
(ל"ת קכז) שלא נלקט פרט הכרם שהן גרגיר אחד או שנים הנפרטים מן האשכול בשעת הבציר, שנאמר ופרט כרמך לא תלקט. (ג"ז הוא לאו הניתק כנ"ל):
רכג
(עשה צו) לעזוב פרט הכרם הנז' לעניים, שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם:
רכד
(ל"ת קכח) שלא לגנוב מממון חבירו אפי' להכעיסו לשעה ואפי' על מנת לשלם לו ארבעה וחמשה, שנאמר לא תגנבו:
רכה
(ל"ת קכט) שלא לכחש ממון אחרים שבידו באיזה אופן שיהיה, שנאמר ולא תכחשו:
רכו
(ל"ת קל) שלא לישבע על כפירת ממון חבירו שכפר בו וכחשו:
ואם נשבע עובר גם על מה שנאמר ולא תשקרו איש בעמיתו:
רכז
(ל"ת קלא) שלא לישבע לשקר, שנאמר ולא תשבעו בשמי לשקר:
והיא שבועת ביטוי שנאמר ה בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. בדבר הרשות שבידו לעשותם. או שלא לעשותם כגון אכלתי או לא אכלתי זרקתי אבן לים או לא זרקתי. אמנם הדברים שהתורה מעכבת על ידו או מחייבו אין שבועת ביטוי נוהגת בהן:
רכח
(ל"ת קלב) שלא להחזיק בממון חבירו דרך אלמות או דחייה ורמאות:
וזהו שנאמר לא תעשוק את רעך:
רכט
(ל"ת קלג) שלא ליטול דבר מאת חבירו בעל כרחו בכח זרועו ובפירסום, שנא' ולא תגזול:
רל
(ל"ת קלד) שלא לאחר פרעון השכר שכיר עד אחר הזמן המוגבל, שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר:
רלא
(ל"ת קלה) שלא לקלל בשם כל אדם כשר מישראל שהוא בחיים ודומה לחרש, שנאמר לא תקלל חרש:
ונקט חרש. לומר לך דאפי' שאינו שומע ואינו מצטער בקללה זו אפ"ה לוקה. והמקלל עצמו בכלל לאו זה ולוקה. כל זמן שקלל באחד מן השמות. או באחד מהכנויין. והעדים התרו בו:
רלב
(ל"ת קלו) שלא לייעץ לאיש תם וישר שהוא סומא בדברי העולם ואינו מבחין בין טוב לרע. עצה שידע היועץ. שאינה הגונה למתייעץ בין בצורכי הגוף. בין לצורך תיקון הנפש, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול:
ועיין בשורש ט' דזה הוא לאו שבכללות ולכן אינו לוקה. והחינוך כתב דהוי לאו שאין בו מעשה:
רלג
(ל"ת קלז) שלא יעוות הדיין המשפט דהיינו שידון נגד מה שידע בו שהוא האמת בדין התורה, שנאמר לא תעשו עול במשפט:
רלד
(ל"ת קלח) שלא לכבד לאחר מבעלי הדין בשעה שעובדין בדין ואפי' לגדול ונשוא פנים שראוי לכבוד, שנאמר ולא תהדר פני גדול:
רלה
(עשה צז) להשוות בעלי הריב בכל הדברים ולדון ביניהם הדין תורה כמו שיודע בו ואם יעשה פשרה שיש בה שלום מה טוב לו, כמו שנאמר בצדק תשפוט עמיתך:
רלו
(ל"ת קלט) שלא להגיד לחבירו דברים הרעים ששכנגדו דבר עליו שלא בפניו, שנא' לא תלך רכיל בעמך:
אמנם אם הוא דבר שים בו סילוק הנזק והבאת שלום בהיותו מגיד לחבירו אזי מצוה לגלות את אזנו זכר לדבר לא תעמוד על דם רעך וסמיך ליה אני ה' שהוא ית' לבדו היודע למה תכלי' הוגד לו הדבר ההוא:
רלז
(ל"ת קמ) שלא להמנע מלהציל נפש מישראל כשנראה אותו בסכנה ויש בידינו להצילו בשום צד, שנאמר לא תעמוד על דם רעך:
מכאן יש סמך שאין בידינו להעלים את העין על המאבד עצמו לדעת בעבירות שאם על גופו חסה תורה ק"ו על נפשו:
רלח
(ל"ת קמא) שלא לשנוא את אחד מאחיו בני ישראל שנאה הכבושה בלב, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך:
כי שנאת הלב גורמת רעות רבות וצרות כאשר הניסיון מוכיח:
רלט
(עשה צח) להוכיח אפי' מאה פעמים ואפי' קטן לגדול שנראה בו שאינו מתנהג כשורה בין בדברים שבין אדם למקום, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך:
וצריך ישוב והשגחה פרטית איך. וכיצד. ומי. ולמי שראוי להוכיח. כי באמת שכר מצוה זו מרובה. עד שנאמר במוכיח אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כי רבים ישוב מעון. ועונשה לא מועט שהרי אמרו ז"ל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון החוטא. כי הרי לא נמצא מקום שהי"ת חוזר מדיבורו הטוב. כי אם דוקא בעד התרשלות זה. כדמוכח ממראה נבואת יחזקאל סי' ט' שניתן אח"כ הרשות נגד הנאנחי' והנאנקי' על כל התועבות הנעשות באומרו וממקדשי תחלו וגו' רחמנא ליצלן). וזה מטעם דין ערבות דרצה מזה גובה רצה מזה גובה. משא"כ אחר שהוכיח נפטר מהערבות כמו שנאמר ואתה כי הזהרתו וגו'. אם אח"כ הוא רוצה ללכת בשרירות לבו. ולסמוך על פרעון מהערב לא יאבה ה' סלוח לו. דהואיל והדבר תלוי ברצון המלוה להתפרע ממי שירצה. הי"ת לא ירצה אלא להתפרע מהבעל חוב בעצמו. ולא מהערב פרעון כי כבר הוא עשה את שלו. ויש תועלת אחר בענין התוכחת שע"י שאדם מוכיח לחבירו מאליו הוא מוכיח את עצמו עם עמיתו. דהרי זה ודאי צריך לקשט את עצמו תחלה כדי שיקשט אחרים. דאם לאו אין דבריו נשמעין, מלבד כמה וכמה תועליות היוצאין מהתוכחות דלא לחנם ארז"ל אפי' עד מאה פעמים. וכל מי ששונא את התוכחת הוא בער ולא דברה תורה במתים. כי הם ימותו בלא מוסר ועש יאכלם. והיו כלא היו. שמענה ואתה דע לך:
רמ
(עשה קמב) שלא לבייש פני חבירו ברבים ואפי' בתחלת התוכחת בדברים שבין אדם למקום, שנאמר ולא תשא עליו חטא:
אמנם אם לא ישוב מצוה להכלימו ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שישוב מדרכו הרעה:
רמא
(ל"ת קמג) שלא לגמול לחבירו כמעשהו הרע שהרע לו שזהו נטילת נקימה ואסור, שנאמר לא תקום:
רמב
(ל"ת קמג) שלא לשמור בלב הדבר שהרע לו חבירו. אפי' שאינו כדי להרע לו. אלא להזכירו בלבד אסור, שנאמר ולא תטור:
אמרו רז"ל כל המעביר על מדותיו. מעבירין לו על כל עונותיו כי היא ממדת הבורא ית'. כי מעביר על פשע. ומוחל אשם. הוא. ותמיד מטה כלפי חסד. ואינו נוקם ונוטר לבני ישראל. ושתי מצות אלו הם תחת סוג מצות והלכת בדרכיו ומצות ואהבת לרעך כמוך. ואם לך שנא שחברך יהיה נוטר ונוקם לך. למה זה אתה נוקם ונוטר לו. והנקימה והנטירה לא נתנה אלא לבני עשו שנאמר בו ועברתו שמרה נצח. ומחמתם נודע לו לדוד. כי הגבעונים לא מבני ישראל המה, כי ישראל אחיזתם במדת החסד והאמת ומחמת הנטירה והנקימה לא יש חסד ולא אמת. כי הנוטר ונוקם בקרבו ישים אורבו מתי יבא לידו אויבו. כדי להנקם ממנו ואם יבא לנטירה יבא לידי נקימה. ואם יהיה בידו יבא לידי רציחה. ולא יהיה קיום וישוב בעולם. ועונשיה מסתיה שבמדה שאדם מודד בה ימדדו לו בב"ד העליון כי מדה כנגד מדה לא בטלה פוק חזי שרבי עקיבא נענה מפני שהיה מעביר על מדותיו. וחכמי האמת אמרו כי מי שיש בו מדה זו נעשה שותפו של שרו של עמלק. והוא מושך אותו לחלקו וחבלו. ומשתמש בו ופועל פעולותיו על ידו כאחד משאר שלוחיו. לכן שומר נפשו ירחק מלהיות נמנה לא' מהם ודי בזה:
רמג
(עשה צט) לאהוב כל אחד מישראל הכשרים אהבת הנפש וכמו שחומל אל עצמו ועל ממונו כך צריך לחמול על חבירו הישראלי כי זה כלל גדול בתורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך:
ומדנקט קרא לרעך. בא להודיענו דהיינו אפי' שהרע לך. והיינו טעמא לפי שהוא כמוך. וכמה פעמים שלא במתכוין אתה מרע את עצמך. ובאמת שגגת הרופא כוונת הבורא ית' היא. א"כ כך הוא. היזק הרע שבא לך מצד אוהב וריע. מאת ה' היתה זאת. אפשר כדי שלא תצטער כל כך. ואפשר כדי שתצטער. יותר. והכל הוא לטובתך. כי אין דבר רע יורד מן השמים. ולפיכך מצוה עליך לאוהבו. כאהבת המשלחו. כי שליחא דרחמנא הוא ודעהו. ומדלא כתיב ואהבת כמוך לרעך. בא מאמר רז"ל להודיענו גדר אהבה זו עד היכן היא. ולפיכך אמרו מה דלך סאני לחברך לא תעבד. דהרי אין בכלל גדר האהבה זו שאם אני אוהב חפץ יקר לעצמי. והוא תחת ידי. שאתנהו לאהובי. רק החפץ והרצון טוב שיהיה לי שכשם שאני הייתי רוצה מי שיעזור לי בשעת דוחקי. כך אני כל זמן שביכולתי מחויב אני לעזור לאהובי. וכשם שאני איני רוצה מי שיגנוב לי או יעשה שום דבר כנגדי. כך לא ארצה. אני לעשותו לריעי הישראלי שהוא עמית בתורה ובמצות דוק והבן והארך עם המצו' הקודמת כי טעם אחד להם:
רמד
(ל"ת קמה) שלא להרביע שום בהמה וחיה במין שאינו מינו, שנאמר את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים:
רמה
(ל"ת קמו) שלא לזרוע בא"י שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה או פול ועדשה כאחד, שנאמר שדך לא תזרע כלאים:
רמו
(ל"ת קמז) שלא לאכול ערלה כל שרש שנים הראשונים לנטיעת האילן, שנא' שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל:
רמז
(עשה ק) להיות כל פירות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו קדש כדי שיאכלום הבעלים כמו מעשר שני בירושלים, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים:
רמח
(ל"ת קמח) שלא להרבות באכילה ושתיה המביאה לשפוך דם והיא אכילת הבן סורר ומורה שלהיותו זולל וסובא חייב מיתה, וזהו שהזהירה התורה לא תאכלו על הדם:
לפי שרוב חטאת האדם יבואו מריבוי אכילה ושתיה כמ"ש וישמן ישורון ויבעט וכן שמנת עבית כשית:
רמט
(ל"ת קמט) שלא יאמר אדם דבר זה אירע לי טוב או אינו טוב ומפני כך ימנע מלעשות שום מעשה כי זהו ניחוש שהוזהרנו עליו, שנאמר לא תנחשו:
רנ
(ל"ת קנ) שלא לקבוע עתים ולומר שעה פלונית טובה לעשות בה פעולה פלונית או להיפך, שנאמר ולא תעוננו:
רנא
(ל"ת קנא) שלא לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אזניו ולפדחתו כי זה הנקרא הקפת פאתי הראש שאסרה תורה, שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם. (מ"ג הראב"ד ז"ל ס"ל למקיף ולמשחית):
רנב
(ל"ת קנב) שלא לגלח אפי' פאת אחת מחמשה פיאות הזקן שהן שתים בכל לחי ואחת מלמטן שנקרא שבולת הזקן ועל כל אחת מהן לוקה מלקות אחד ואם גלחם בכת אחת לוקה חמש, שנאמר ולא תשחית את פאת זקנך.
ואין החיוב אלא בגילוח של תער שיש בו השחתה כמו שנתפרש אצלינו בעלי הקבלה האמתית אמנם במספרים מותר. ולדעת הרמב"ם ז"ל במספרים כעין תער פטור אבל אסור כצ"ל:
רנג
(ל"ת קנג) שלא לכתוב בבשרינו כתב חקוק ורשום בדיו או בשאר מיני צבעונים שמניחים רושם הכתב החקוק ואינו נמחק לעולם שזהו הנקרא כתובת קעקע שאסרה תורה, שנאמר וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה':
רנד
(עשה קא) ליראה מן המקדש דהיינו לנהוג בו כבוד ולא יקל ראשו כי לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על מוראו: שנא' ומקדשי תיראו אני ה':
רנה
(ל"ת קנד) שלא לעשות מעשה אוב ולא לפנות לשאול בו וארז"ל אוב זה פיתום המדבר משחיו, שנאמר אל תפנו אל האובות:
רנו
(ל"ת קנה) שלא לעשות מעשה ידעוני שהוא מעשה דומה לאוב להניח עצם בתוך פיו והוא מדבר מאליו ויש בשניהם שמץ ע"ז: שנא' ואל הידעוני' אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלהיכם:
וכתיב בעונשם ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו:
רנז
(עשה קב) לכבד את החכמים ולקום מפניהם, שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן:
כי מכבוד אדון עולם לכבד את משרתיו הת"ח שהם זקני התורה היודעים בדרכי ה' מצד חכמתם מם שהזקן ע"ה היה יכול להשיג מפי השמועה ברוב שניו ולכן עליהם נאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כי הת"ח יכול לומר ולהשיב בידיעתו. אבל הזקן ע"ה אין בפיו מענה מצד חסרון ידיעתו. אמנם אם הזקן פ"ה הוא ירא ה' ומכבד את לומדי התורה ואינו בעל עבירות מצוה. לכבדו כמ"ש ואת יראי ה' יכבד ונאמר כי מכבדי אכבד. ובוזי יקלו. כי מכח מעשיהם הרעים מנעם ה' מכבוד:
רנח
(ל"ת קנו) שלא להונות במדות הלח והיבש ולא במאזנים ולא בכל דבר הנמדד כמדת הקרקעות והבגדים, שנאמר לא תעשו עול במשפט. במדה. במשקל. ובמשורה:
רנט
(עשה קג) לצדק המאזנים המשקלות והמדות ולישר אותם בתכלית יושר האמיתות באופן שלא יהיה בהן שום צד רמאות ולגנוב אותן באמצעותן אלא יהיו כולם מיושרות ומכוונות אל האמת יפה יפה, שנאמר מאזני צדק אבני צדק. איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' וגו':
רס
(ל"ת קנז) שלא לקלל אב ואם ואפי' לאחר שמתו בשם מן השמות המיוחדים ואם קללם מיתתו בסקילה, שנא' כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו:
וכן כ"מ שנאמר דמיו בו דמיהם בם זו סקילה המפורשת באוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם. ואם קללם באחד מהכינוים לוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר ואם ביזה קאי בארור מקלה אביו:
רסא
(עשה קד) להיות ב"ד *עושין במקצת עבירות משפט בשריפה אחת מהן הוא הבא על אשה ועל אמה, שנאמר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא. באש ישרפו. אותו ואתהן:
את אחת מהן והיא האחרונה כי הראשונה כנסה בהיתר. להרמב"ן ז"ל לא מנה כל הארבע מיתות למצות כי חשב שפרט חילוק העונשים אין זה מצוה כ"א ביאור ענין מיתה הראויה לחטא ההוא. ובפסוק ובערת הרע מקרבך ס"ל שנכללו כל דיני הביעור כל אחד כפי מה שגזרה בו ידיעתו ית':
*עיין הערה לעיל מצוה נון.
רסב
(ל"ת קנח) שלא ללכת בחקת ונימוסי הגוים, שנא' ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם:
ולא נתנהג כהם בשום דבר מהדברים שהם נוהגים כגון טיטראות וקרקסאות והאסטראות וגידול שער הבלורית פן יהיו לנו למוקש כמ"ש בספרי שלא תאמר הואיל והם יוצאין בארגמן. אני יוצא בארגמן. הואיל והם יוצאין בכלוסין. אני אצא בכלוסין. ת"ל השמר לך. פן תנקש אחריהם וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. וכאן נאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. ושמא תאמר לא אסרה תורה כי אם בחקת האמרי וחבריו אך לא משאר עממים לכך נאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו וכו' ובפירוש כתבו הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"א עי"ש ואל תתן את פיך להחטיא וגו'. דהרי אזהרה זו נכפלה גם ע"י הנביאים ועל יד ירמיה כחוב לאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו וגו' ולשון ספרי זה פסקו הרמב"ם והטור ורבינו מוהריק"א בסי' קע"ח כתב בפי' אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם ולא ילבש מלבוש המיוחד להם וכו' עי"ש דכתב מהרמ"א ז"ל בשם מוהרי"ק שפ"ח אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות כגון שנהגו מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים. וכדומה לזה. ממלבושי הפריצות וכו' עי"ש כדאין דרך הצנועים אלא בצבע שחור ודומה לו. דבדבר שיש להקל מקלין כי אין דרך החכמים האמתים להחמיר אלא במקום דיש להחמיר וראוי להחמיר וחובה להחמיר אמנם היכא דאיכא למקל וגדולי הדור רואין את בני דורן שאינם דומין יפין ובאים להקל הן בעצמם. יותר טוב ונכון והגון להורות להם החכמים הראוים להורות להקל אם יש צד להקל ולא שיבואו הם בעצמם להקל ח"ו על בלי הודע. ולפיכך סיים שם דבריו אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה. יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכו' עי"ש דמשם נתפשט המנהג בפולין שהרופאים שיש להם מלבוש של גלחות מיוחד להיות ניכרים בו. שגם רופאי ישראל לובשים אותו. וכן במדינות אלו שנהגו לחגור חרב על ירכם. גם רופאי ישראל מותר להם לחגור. בחול. אבל לא בשבת כלל. והן אמת דכדי להציל נפש אחת מישראל יש מקום להקל לעבור על שבותין דרבנן כעין זה והרכבת העגלה. וכיוצא. אמנם באשר אין בידינו לחלק בין בין ודאי אין להקל כל עיקר וחובה להחמיר ולאסור כל שבותין דרבנן. ומכ"ש דברים כאלו דיש להם שורש מה"ת להיותם אסורין אפי' בחול לשאר כל אדם. וכן נמי תחת סוג לאו זה. נכנס איסור גילוי שער באשה שהוא ערוה דאין להקל בו כל עיקר כי כבר קראו לה איזו היא עוברת על דת יהודית יוצאה וראשה פרוע כי הוא מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל והוא דבר מוסכם בתורה שבכתב והוא לאו זה. דמפורש במשנה והתלמודים. וכל הפוסקים באין חולק. דהואיל וכן ראויה האשה הפורצת גדר זה שגדרה תשב"כ ושבע"פ להיות נקראת הומיה וסוררת ועל דת משה ויהודית עוברת. וגופה ונשמתה היא אובדת:
ולבושתה ולבושת כל מי שבידו למחות בידה. אודיעך קורא ידיד שצניעות זה היה נהוג בימים הקדמונים גם בין האומות חפש ותמצא בספר חיצוני שנדפס בלשון צרפת בפריז שנת 1661 לחשבונם נקרא נואי"בי טיאט"רו די"ל מונ"דו. בשני חלקים בפו"לייו. בחלק ראשון דף שפ"ט מביא שם בפרק ההנהגות הקדומות מהרומיים שהראש שלהם שהיה שמו קאמ"א זולפיציז"א, כאשר דן אנכי שהיה הרבה זמן קודם התחדשות אמונת הנוצרים גרש את אשתו מפני שיצאה מגולת שער מבלי מכסה על ראשה. עיין עליו ותמצא. כי עמדתי משתומם על המראה. וברכתי עליה ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם. דכל ימי לא הייתי יודע מה טעם אמרו דכל זמן שאין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת היא נקראת עוברת על דת יהודית וקנסה קנסוה שתצא שלא בכתובה, ועל ידי סיפור מעשה מצאתי טעם לדבר דהואיל שבין האומות היה נהוג צניעות כיסוי הראש. אך לא ברדיד אלא במטפחת כמו שנראה מתוך לשון השמועה שם. א"כ בנות ישראל החמירו על עצמן דוקא במכסה קבוע ברדיד. ולא במטפחת שהוא עראי וכגלוי דמיא:
השי"ת ברחמיו יזכנו לעשות רצונו כרצונו נס"ו:
ליום רביעי