אלה המצות· רבי משה חגיז
אחרי מות
יש בה כ"ח מצות שני עשין וששה ועשרים לאוין
קפד
(ל"ת צה) שלא יכנסו הכהנים אל מקומות המקדש אלא כדי לעשות עבודתם בעת שנצטוו בה ולא זולת, שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות:
קפה
(עשה צ) שיעשה הכהן גדול כל עבודת יום הכפורים על סדר הכתוב, שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו':
ולפי שאמרו כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ראוי להיות כלל זה נמנה למצוה שש אחת ודעהו:
קפו
(ל"ת צו) שלא להקריב קדשים בחוץ, שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' וגו'. (וזה נקרא שחוטי חוץ):
קפז
(עשה צא) לכסות את דם חיה ועוף אחר שחיטתן, שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר:
קפח
(ל"ת צז) שלא נתעדן ונתקרב לאחת מן העריות בשום מין קירוב כחיבוק ונשוק וכדומה לעידונים אלו, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה': (עמש"ל מקפ"א):
קפט
(ל"ת צח) שלא לגלות ערות האב, שנאמר ערות אביך לא תגלה:
תוספת האזהרה על משכב זכור לחיובו שתי חטאות כששגג בשכיבתו וסקילה על זדונו:
קצ
(ל"ת צט) שלא לגלות ערות האם, שנאמר וערות אמך לא תגלה. אמך היא לא תגלה ערותה. סקילה:
קצא
(ל"ת ק) שלא לגלות ערות אשת האם לעולם:
שנאמר ערות אשת אביך לא תגלה. כרת:
קצב
(ל"ת קא) שלא לגלות ערות אחותו מאביו או מאמו או שתהא מאנוסת אביו או שתהא אחותו מאמו מן הזנות בכל ענין שתהיה נאסרה עליו, שנאמר ערות אחותך בת אביך. או בת אמך. מולדת בית. או מולדת חוץ. לא תגלה ערותן. כרת במזיד וחטאת קבועה בשוגג:
קצג
(ל"ת קב) שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר ערות בת בנך. לא תגלה. שריפה:
קצד
(ל"ת קג) שלא לגלות ערות בת הבת, שנאמר או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. שריפה:
קצה
(ל"ת קד) שלא לגלות ערות הבת:
קל וחומר מערות בת בנך ולפי שאין עונשין מן הדין לא למדה הכתוב אלא מגזרה שוה במסכת יבמות, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. והרי היא מגופי תורה. שריפה:
קצו
(ל"ת קה) שלא לגלות ערות בת אשת אביו דהיינו אחותו מנשואת אביו, שנאמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה:
ותוספת אזהרה זו כדי לחייבו בשתי חטאות כששגג בזאת האחות. כרת:
קצז
(ל"ת קו) שלא לגלות ערות אחות האב מכל מקום, שנאמר ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך היא. כרת:
קצח
(ל"ת קז) שלא לגלות ערות אחות האם בכל ענין שתהיה, שנאמר ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך היא. כרת:
קצט
(ל"ת קח) שלא לגלות ערות אחי אביו בכל ענין שיהיה נקרא אחיו, שנאמר ערות אביך לא תגלה:
ולאו זה נוסף על לאו דואת זכר לא תשכב לחייבו כששגג בשתי חטאות כמו שנכתב לעיל באביו. כרת:
ר
(ל"ת קט) שלא לגלות ערות אשת אחי אביו, שנאמר אל אשתו לא תקרב דודתך היא:
וכיון שנתקדשה לדודו נאסרה עליו אפילו שאח"כ גרשה או שמת בחיי דודו שניהם בחנק אחרי מותו. כרת. בעדים לוקה. שוגג חטאת:
רא
(ל"ת קי) שלא לגלות ערות אשת מי שקרוי בנו ואפילו ממזר פרט לבן שפחה ונכרית כי אין זה קרוי בנו, שנאמר ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה:
ולא אמרתי לך אלא כשיש לבנך בה אישות. פרט לאנוסה שפחה ונכרית. סקילה:
רב
(ל"ת קיא) שלא לגלות ערות אשת אחיו בכל ענין שתהיה חוץ מכשהיא במקום מצוה שהתורה התם התירו בפירוש והכא אסרו, שנאמר ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך הוא:
ואחר מיתתו כשנשארו ממנו בנים או אחר שגרשה חייב כרת. ובחייו בעודה תחתיו מיתתן בחנק:
רג
(ל"ת קיב) שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר ערות אשה ובתה לא תגלה וגו':
ולא אסר הכתוב אלא על ידי נשואי הראשונה אז חייב על ביאת השניה ולפיכך כתוב לא תקח לשון קיחה דבכל מקום הוא לשון נישואין ואז יתחייב הוא והשניה כשבא עליה בחיי הראשונה כאמור. שריפה כמבואר במצות רס"א:
רד
(ל"ת קיג) שלא לגלות ערות אשה ובת בנה על ידי נשואי הראשונה כנזכר במצו' הקודמת, שנאמר את בת בנה. לא תקח וגו'. שריפה:
רה
(ל"ת קיד) שלא לגלות ערות אשה ובת בתה על ידי נשואי הראשונה, שנאמר ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא. שריפה:
רו
(ל"ת קטו) שלא יקח אדם אחות אשתו כל זמן שאשתו בחיים ואפילו שגרש את אשתו אחותה אסורה עליו בכל ענין עד שתמות אשתו זו שנתקדשה לו ראשונה, שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח. לצרור. לגלות ערותה. עליה. בחייה. כרת:
רז
(ל"ת קיו) שלא לבוא על האשה נדה ולא יקרב אליה בשום צד קירוב ונגיעה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב: (עמש"ל מצוה קפ"א):
רח
(ל"ת קיז) שלא למסור אחר או שנים מבניו כדי להעבירם באש כדרך עבודת המולך, שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך:
וכתיב בפרש' שופטים לא ימצא מעביר בנו ובתו באש. ארז"ל אחד זרע כשר. ואחד זרע פסול. אחד זכרים. ואחד נקבות. מקצת זרעו ולא כל זרעו. ומעשה זה ג"כ הוא אחד ממיני ע"ז. וכתב האלקי מוהרדב"ז ז"ל יש לשאול למה נתייחד המולך במצוה בפני עצמה. וי"ל לפי שהיו אדוקים בה הרבה בזמן שנתנה התורה. והנכון אצלי שנתחדש בו דבר. והוא שאם עבד עבודה זו לאחת מכל שאר ע"ז. שאע"פ שאין עבודתה בכך. ואינה אחת מעבודת המקדש. חייב מיתה. והראיה שאמר הכתוב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ולא הזכיר שום מולך. משמע דבכל ע"ז חייב. והמולך יצא להקיש אליו כל שאר ע"ז. וענין העבודה איכא מ"ד שריפה ממש. ואיכא מ"ד העברה לבד. וא"ת למ"ד שריפה היכי שייך אם העביר עצמו פטור. לא קשיא דמשכחת ליה שמסר עצמו לכומרים. ונאחז בו האש וברח. סד"א ליחייב קמ"ל דפטור. ומ"מ הסברא נותנת שריפה ממש. דבשלמא אם שריפה היינו שלא תקנו בעלי עבודה זו וכומריה אלא במקצת זרעו. באומרם לסכלים כהם. שאם יתן את אחד מזרעו למולך יצליחו השאר וירבו ויחיו. אלא אי אמרת העברה לכד. מאי איכפת ליה אם יעבירו את כל הזרע באש. אבל אם השריפה היא ממש לא היו שומעין להם לתת כל הזרע. והכי משמע ממעשה דמלך אדום. והכי משמע נמי מקרא דכתיב כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם עכ"ל הז"ל:
והעיקר הוא שע"ז זו והחשובה שבכל עבודותיה היתה זאת כי בנו אשר קשורה נפשו בנפשו. היה נותנו בעבודתה. ולזה החמירה תורה בה ונתתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו והיתה האזהרה מקצת זרעו. ולא כל זרעו. וכבר שאלני פוקר אחד תר"ו שזה הוא נתינת מכשול. וכדי להציל עצמו מן המיתם. יוליך שאר בניו. והשבתי לו שמה שאמר הכתוב מזרעו. היינו לומר שבעת שהעביר את זרעו. הביא מקצת. והניח מקצת. דהיינו שהביא בן אחד. והניח השאר אעפ"י שאח"כ הביא השאר לא נפטר בזה. מאחר שבשעה שהעביר לא העביר אלא המקצת. אבל מה שפטרה התורה היינו היכא שלא היה לו אלא בן אחד והעבירו למולך. או שהעביר את בניו בבת אחת. ובבואי לבית ראיתי שתל"י כוונתי לדעת התוספות שכך כתבו בפרק אלו הנסקלין אבל ראיתי שרבינו מוהרי"קא ז"ל כתב על דבריהם. ולי נראה דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב. ואם העביר יותר נפטר מחיובו. ואני עבדו אומר שזה הוא התראת ספק שמי יאמר שלא יביא שאר בניו. אלא הנכון הוא כמ"ש רבותינו בעלי התוספות ודוק:
רט
(ל"ת קיח) שלא לבא על הזכר ולא להביא הזכר עליו, שנאמר ואת וכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא:
כדעת רבי עקיבא דקרי ביה לא תשכב. פסוק זה אזהרה לשוכב ולנשכב. סקילה:
רי
(ל"ת קיט) שלא לבוא על שום בהמה וחיה ולא יביאם עליו, שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה:
והוא הדין לכל שאר המינים חוץ ממין האדם ולפי שהוא מכחיש סדר הבריאה שכתוב בה בכל דבר ודבר למינהו והואיל והשכל הנתן באדם הוא כדי להבדל בו משאר בעלי חיים. וזה משתמש בו להדמות לבעלי חיים ומתדבק בהם לטמאה בהם. הרי בפעולתו זאת מורה על גודל תאות נפשו הבהמית. כי לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב. אלא מפני שהוא מינו. והרי זה כופר בנשמת החיים אשר נתן בתוכו הואיל ורוצה להיות נמשך ומתדבק אחריה. וגורם על ידה ממעשה הכישוף כמו שדרשו רז"ל סמוכים מה"ת בסמיכות הכתובים שמוכיחים על בלעם ראש הקוסמים דבועל אתונו היה. והואיל ועושה מן הקדש חול בתערובת תבל זה. מות יומת בסקילה ואת הבהמה תהרוגו כדי להחליש כח הטומאה שנתן בה הבליעל הזה ע"י פעולתו זאת ודעהו לכל דבר שהוא משנה סדר בראשית כפי מה שהוטבע בו מתחלת הבריאה וזהו טעם איסור הכלאים דהוא בא כנגד חפץ הי"ת ומבלבל המזלות במה שמשנה טבעו של עולם שראוי להענש כל אחד כפי השערת שופט צדק שיודע בקלקול הדברים ותיקונם. הוא ברחמיו יתקן עולמו במלכות שדי. ויאמר לצרתינו די. ולמלאך המשחית הרף ידיך:
ריא
(ל"ת קך) שלא תביא האשה בהמה על עצמה, שנא' ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל היא: