אלה המצות· רבי משה חגיז
מצורע
יש בה אחד עשר עשין:
קעג
(עשה עט) לעשות טהרת המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו:
קעד
(עשה פ) שיגלח המצורע את כל שערו, שנאמר וגלח את כל שערו וגו':
כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה. כי שער הטמא מצד הטומאה הוא גדל. ולכן צריך הכהן שהוא איש חסד להעביר מעליו רוח הטומאה. כדי לטהרו. ודע כי מצות המצורע נוהגת בין בארץ. בין בח"ל בפני הבית. ושלא בפני הבית. אמנם לא ראיתי שכתבו אותה בעלי ההלכות הפסוקות. וגם לא שמעתי מפי רבותי שנעשת מצוה זו ע"י ב"ד שבישראל. ונראה שהטעם הוא ודאי שאין חכמי הדורות שאחר חתימת התלמוד בקיאים במראות נגעים. וכ"ש שאין בה תלמוד ולכן הניחו הדבר על חזקתו שכל עוד שאין הכהן רואהו ואומר מוחלט או מוסגר ה"ז טהור בחזקתו ואפי' שנראה בו סימני חולי זה אינו חייב לנהוג דבר מכל מה שחייב לנהוג המצורע לטמאו או לטהרו והי"ת יטהרנו בטהרתו:
ליום שלישי
קעה
(עשה פא) שנטבול עצמינו במי מקוה של מ' סאה כדי להטהר מכל טומאה ונוכל אז לאכול בקדשים וליכנס למקדש, שנאמר ורחץ את בשרו במים וטהר וגו':
ובא בפי' הקבלה מים שכל גופו עולה בהם והוא שעור מקוה:
קעו
(עשה פב) שיקריב המצורע כשיתרפא קרבן, שנא' וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרונים וגו'. (עמש"ל במצות קפ"ג):
קעז
(עשה פג) לטמא בית המנוגע, שנאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית:
בענין צרעת הבגד והבית. אין לשכל מבוא בהם כלל. ואין לנו אלא מ"ש בו רז"ל דכאשר יחטא האדם מתרין בו לחזור בתשובה. ומביא הקב"ה עליו נגע בבית. אם ישוב מוטב. ואם לאו מביא הנגע בבגדיו. שהם קרובים לגופו יותר מהבית. ואם שב מוטב ואם לאו בא הנגע בגופו. וזה ודאי דרך השגחה פרטית ולא בדרך הטבע כלל ומכאן גם כן הוכחתי במאמר קראתיו פרטי ההשגחה אשר בו הראתי באצבע. ראיות מן התורה. שהוא ית' משגיח בפרטים. והארכתי בביאור פרט זה. כדי להוציא מלב האומרים (כדי שלא לומר מאמינים). שאין השגחתו ית' אלא בכללים. וחקרתי ודרשתי ומצאתי כי זה הוא דעת הפלוסופים שאינם אלהיים. אשר החריבו בחכמתם הנכזבת ומדומת את העולם. ובלבלו דעת כמה וכמה מחכמי אומתנו. והלא קרא צווח לעומתם ואומר בכבוד גדולת השגחתו אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'. הרי במקרא זה. כלל כל דרכי בני אדם. בין הכללים בין הפרטים. ומה שכתוב ארדה נא ואראה. אין משם אלא סתירה לדעתם הנכזב. דהרי שם היה בכלל ואם הם סוברים שעל הכללים הוא משגיח ולא על הפרטים. א"כ לא היה צריך לירד. והדוחק יחייב אותם ליתן משפט הערים האלה אשר הפך ה' כדין ושם פרטיות. שהוא דבר חוץ מן השכל והדת שתעמוד א' מאלה הערים בלתי השגחה ואנו אין לנו בפירוש המקרא. אלא מה שפירשו בו רבותינו בעלי הקבלה האמתית. דמה שהכתיב על עצמו. ארדה נא ואראה. דהיה הרצון בזה. דהואיל והיה צריך לדון אותם במדת הדין. ירידה נקראת אצלו. לרדת ממדת החסד והרחמים אשר חפץ בהם. ולישב על כסא דין לכלות אותם. ולעולם שיודע היה הוא ית' כל פרטי מעשיהם. רק שבא הוא וב"ד לראות אם ידין אותם בדין חזק. או בדין רפה. או במדת הרחמים אם ישובו. ושלא יהיה הדלת ננעל לפניהם:
לכן מה שראוי כל איש ישראל להאמין בזה. הוא. כי הקב"ה משגיח. אפילו בפרטי האדם. ואפילו אצל אה"ע משגיח. ויודע פרטיהם ע"י שריהם לצורך ישראל לגמול. או להעניש אותם על ידם. ועל הבעלי חיים. ושאר המינים. ועל הצומח והדומם. משגיח עליהם. ולדעת חכמי האמת המאמינים כי נפש האדם מתגלגלת ע"י תמורות בכל בעלי חיים. צריך לומר. כי באותו הפרט אשר בו הנפש משגיח. וחשב מחשבות. לבלתי ידח ממנו נדח. והרי הוא משגיח להביא נגע על הבתים ועל הבגדים. דבר יוצא מן הטבע להעניש את האדם:
ולהיות מאמר זה עמוק וארוך. וכבר כתוב אצלי במאמר בפני עצמו כאמור לא אאריך. רק באמור לך קורא חביב. אל תבהל ברוחך. להוציא מפיך מילין והוי יודע שאעפ"י שאמרתי לך. שהוא ית' משגיח על הפרטים. יודע אני והחכם אשר עיניו בראשו. לנוכח נביט. דלא כל הפרטים שוין. ולא כל האנשים שוין. בהשגחה פרטית כזו. ורחמים למיבעי. בזכות גדול שילוה לפרט הזה. כדי שהקב"ה ישגיח עליו. בכל. מכל כל. כמו שמובן מסתמיות דברי אלה לחכמים. שיבינו הדברים כפי משמעותן. ולא כפי פשטן כמשפט הבהמיים. שלפי שאין להם השגחה. מעצמן. דנין על השגחתו ית' ודי בזה לפי השעה הדחוקה. עד אשר ירחיב ה' את גבולי. להוציא חלקי הפרורים אשר לי או"ב א' ושלש. ושם אתן את דודי לך קורא ידיד דכשם שאמרו דאין לעיין במה שאין דרך להשיגו. כך אין להמנע מלעיין במה דאפשר לאדם להשיגו, ודבר זה הואיל והוא משורשי האמונה אשר בית ישראל נכון עליה. ומחוייב להאמינו. א"כ ודאי ראוי לעיין בו. כדי להשיגו בכל מה דאפשר בפרט כי הוא המביא לידי ראה את ה' ודוק ודעהו:
קעח
(עשה פד) להיות הזב בשתי ראיות טמא ומטמא, שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו:
קעט
(עשה פה) שיקריב הזב קרבן כשיתרפא, שנאמר וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה. (ועמש"ל במצוה קפ"ג):
קפ
(עשה פו) להיות השכבת זרע של אדם טמא בכל שהוא ומטמא בכעדשה, שנאמר ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב:
קפא
(עשה פז) להיות הנדה טמאה ומטמאה, שנאמר ואיש כי תהיה ובה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב:
האשה שרואה דם. בשבעה ימים הראשונים היא הנקראת נדה. וכל דם שתראה בי"א יום שלאחר השבעה היא זבה. ואם תראה שלשה ימים, היא זבה גדולה. ואחר הי"א חוזרות חלילה. והלכה למשה מסיני שאין בין נדה לזבה. אלא י"א יום. והולד שתתעבר ממנו אמו בעודה בנדתה או בזיבתה. יהיה חולה בכל מיני נגעים וצמחים ונתקים. כי הדם ההוא כבר בארתיו (במאמר הוסת. עיין עליו מפרורי פת קמח) כי בא מצד מותרי הדם שיש בנשים. וכל מותר. הוא נותר עדיין משירי שיריים מלחלוחית זוהמת הנחש הקדמוני וכל יחר כנטול דמי. לפיכך כל נותר מביא חולי. וזה לך האות כי האשה בזמן וסתה ראשה ואבריה כבדים עליה:
ובאהבת ה' את עמו ישראל צוה להם להתרחק מכל טומאה ולכלוך. וכל דבר המביא לידי חולי. כמ"ש בדין איסורי המאכלות ולפיכך לחומר טומאה שבה וסכנתה מרובה. הרחיקה מעלינו ואסרה אפילו בנגיעה ומכ"ש שהיא אסורה בביאה. כי קרוב הדבר שלא לבד הולד הנוצר מאותה ביאה שהוא בסכנה כאמור. אלא שאפילו הבא עליה יכול לבוא לידי חולי. פוק חזי דאפילו אוה"ע שלא קבלו תורה מתרחקים מן הנדה מחמת מיאוס אבל ישראל הוזהרו עליה. דאפילו שפסק הדם. ולא ראתה אלא יום ראשון טמאה כל שבעה. וצריכה שתשב ג"כ שבעה נקיים ולעולם אח"כ צריכה להטהר במי מקוה. כי אחר שבעה לא נשאר שום תמצית טומאה כי המים מעבירין כל טינוף ולכלוך. המוליד בנפש מיאוס וחולי. וכל זמן שלא תבא במי מקוה עדיין היא בטומאתה. והבא עליה הרי הוא כמוה. כמ"ש ותהי נדתה עליו ונעשה אב הטומאה. וכן הבא על הזבה ועל היולדת. ועל שומרת יום כנגד יום:
וחמשה דמים טמאים באשה. שכולן נוטים לאודם כי השחור אדום הוא. אלא שלקה. אבל הירוק והלובן טהור:
בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות שבעה נקיים:
וכל דם וכל כתם שהעבירו עליו שבעה סממנים בין עבר הדם או כהה. או עמד. מטבילו והוא טהור. וחכמי התלמוד שהיו בקיאים בכל מין חכמה ומדע שבעולם. היו יודעים להכיר ולהבחין בין דם לדם. ואומרים עליו זה טהור וזה טמא ואמיה דשבור מלכא תוכיח דאמרה יהודאי בתווני דלבא יתבי. ואמרה לברא תא חזי כמה חכימין יהודאי::
וממה שכתבתי לעיל ובארתיו במאמר הוסת בעיקר שורש טומאת הנדה והזבה נקבה תדע ותבין טומאת הזב בזכר. וחולי אחד לזכר ולנקבה. דגם זב זה זובו מורה עליו כי ירבה זרעו חוץ ממנהג הטבעי. והוא מותר הבא לו מצד חולי וארסו של נחש הממית. ולכן גם הזב הוא נעשה אב הטומאה. וכל הנוגע בו יטמא:
ומכלל הפרשת הטומאה שבנדה הוא דצריך להתרחק מאשתו סמוך לוסתה שנאמר והזהרתם את בני ישראל מטומאתם. דחיישינן שמא תראה דם והיא תחתיו. ותהי נדתה עליו. ומטעם זה נהגו בנות ישראל לבדוק עצמן בשעת תשמיש:
ועוד אמרו רז"ל בטעם הרחקת הנדה כדי לחבבה על בעלה. ולא יהיה כרוך אחריה כל שעה כתרנגול. דומיא למה שגזרו טבילה לבעלי קריין ומשום דלא היו יכולים כל העם לעמוד בה בטלוה לטבילותא. לתפלה ולק"ש. אבל טומאה של תורה. כדקיימא קיימא. ושורפין עליה טהרות:
וסוף דבר צוונו להתרחק מכל דבר המטמא גוף ונפש. ולהיות ישראל קדושים ופרושים. כי הפרישות מביא לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים. וטהרת הגוף מביאה לידי טהרת הנפש מן הדעות זרות. וקדושת הנפש גורמת להדמות כשכינה. שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. ולכן אסרה לנו תורה להתקרב לאחת מכל העריות. ואפילו בלא ביאה כמ"ש ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וארז"ל אין לי אלא נדה בלא יקרב ולא יגלה. מנין לכל העריות ת"ל איש איש אל כל שאר בשרו. לא תקרבו לגלות ערוה וגו' שמא תאמר יהיו חייבין כרת על הקריבה. ת"ל ונכרתו הנפשות העושות. על העשיה. ולא על הקריבה. כי הקריבה כגון נישוק וחיבוק וגיפוף מביא לידי ערוה. והכי משמע קרא לא תקרבו. כדי שלא תגלו. ואין איסור לאו זה אלא על הקרובות שהן בכרת. או אשה נדה או אשת איש. אבל שאר חייבי לאוין אע"פ שאין בהן לאו. הוא אסור חמור. והרמב"ם ז"ל קבעו ללאו זה בסוף הלכות איסורי ביאה אע"פ שכתוב תחלה בפרשה:
ודע שהזכור והבהמה אע"פ שהם במיתה לא נקראו ערוה. ולא שאר בשר. ואין הלאו הזה שייך בהם. אבל מכל מקום אסור הוא שומר נפשו ירחק מן הכיעור ומן הדומה לו. דכל כי האי לא גרע מחייבי לאוין ודעהו:
כי אעפ"י שכל אותם שאינם בני ברית אינם מטמאים לא משום נדה. ולא משום זבה. ולא משום יולדת. לפי שאין חלוק בין דמן לבשרם לנשמתן ולפיכך אמרו כי אין ש"ז מטמא עכ"ז שומר נפשו צריך שידע כי כבר גזרו עליהם ועשאום כזבים לכל דבריהם. והוזהרנו להתרחק מהם ומכחם כי אם אין מטמאי' הגוף מטמאים הנפש וכשהנפש לא מטוהרה. אוי לו לגוף המלביש אותה. ולפיכך הבא על א' מבנות העמים אשר הבדילנו ה' מהם אסרוהו משום נשג"ז. גם אמרו דאינן מטמאים לאחר מיתה. מה שאצל ישראל הוא להפך דאחר מיתה הוא אבי אבות הטומאה יען כל כחות הטומאה רודפים אחר המת הואיל ויצאה נשמתו הטהורה ממנו ובכל זה סוד ה':
קפב
(עשה פח) להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו':
קפג
(עשה פט) שתקריב הזבה קרבן שתתרפא, שנא' וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו':
הזבה. והיולדת. והזב והמצורע. כל זמן שלא הביאו קרבנם. נקראים מחוסרי כפרה. ולא היו אוכלים קדש. ולא היו נכנסים למקדש. היולדת והמצורע היו מביאין קרבן עולה ויורד. כמש"ל במצוה קכ"ג. והזב והזבה קרבנם שוה שהוא ב' תורים. או ב' בני יונה. ולפי שהם אנוסים בטומאתם הקל הכתוב בהם מ"מ כיון שיש בהם טומאת שבעה ויצאה עליהם צריכין כפרה. והיולדת על שבועתה, ראוי להחמיר על קרבנה כבש ב"ש לעולה וב"י או תור לחטאת. אבל המצורע לפי שחטא והוציא שם רע רבה את קרבנו ב' כבשים א' לעולה. וכבשה אחת לחטאת. וא' לאשם. וקודם שהיה מביא קרבנותיו היה מביא שתי צפרים חיות טהורות. הא' לה' שהיה שוחט אותה במים חיים בכלי חרס. והצפור החיה. הוה טובל אותה בדם השחוטה ובמים החיים ומשלחין אותה בשדה (ובסוד הדבר הוא דומה לשני שעירי יום הכפורים) (ומפליאות הטבע שהטביע האל ית' בכל דבר ודבר אשר ברא ראה בזה מ"ש בתרגום יב"ע ז"ל שאם האיש הזה היה עתיד לחזור לצרעתו היה הצפור המשולח על פני השדה בו ביום חוזר לביתו של מצורע. וכן בנגעי בתים. מה גדלו מעשיו ית'. ומה עמקו מחשבותיו הכל כאשר לכל מתוקן ומיוסד בחסד ובמשפט דהנה אחר החסד. מחוייב להיות משפט. הואיל ואינו משגיח בחסדיו ית' דוק והארך בזה העמק שאלה והגבה למעלה כי דבר גדול הוא לדעת את ה' את חקתיו ואת משפטיו כי צדקו יחדיו) ואחר זה היה מביא קרבנתיו. וטהרתו היתה תלויה באשם. והיה עומד בשער ניקנור חוץ לעזרת ישראל לפי שלא נגמרה כפרתו ופניו למערב ומכניס ידיו וסומך על האשם דביאה במקצת לא שמה ביאה ושוחט מיד הכל כמ"ש הרמב"ם בהלכותיו: