אלה המצות· רבי משה חגיז
פתיחה · הקדמה
אלו הם הי"ד שרשים שהקדים הרמב"ם ז"ל למנין המצו' וקצת מדעות החולקין עליו בקיצור האפשרי:
השורש האחד
שלא יבואו למנין בכלל התרי"ג מצות אפילו אותן הצווים שנקראו כשם מצות דרבנן כגון נר חנוכה ומקרא מגילה נטילת ידים ועירובין ודומיהן וזהו מן הטעם שאמרו בתלמיד ערוך (מכות דכ"ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני. שלשון זה מחייב שלא למנות בכלל נר חנוכה ומקרא מגילה שקבעום רז"ל בבית שני ודומה להן. (ועיין מש"ל בסוף הצעת השרשים):
ודע כי הגאון ר"ש קיירא בעל הלכות גדולות זללה"ה מנאן. ותפס עליו הרמב"ם ז"ל במושלם ועם היות שהרמב"ן זללה"ה בקש להצילו בכל יכלתו. סוף כל סוף הוא ז"ל בחשבונו לא הכניס מצות דרבנן אחרי אמרם ז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני:
ועוד דע כי מה שנמנו למצות דרבנן חנוכה ומגילה ועירובין וכיוצא ולא נמנו גם כן למצות דרבנן איסור השניות בלאוין. ומאה ברכות בכל יום והלל ודומיהן בעשין. הטעם כעיקר הוא שאין למנות למצוה בפני עצמה. כל אותן הדברים שנתוספו במצוה אחרת. ורק יחשבו כחלק מחלקי המצוה ההיא. שאפילו במפורש בתורה אין ראוי למנות כל חלק בפני עצמו. כמבואר בשורש י"א והבאים אחריו. בשגם כל אותן המצות שאינם חלק ממצוה אחרת כמו שהן. מגילה. וחנוכה. ועירובין. ראויות הן שיהיו נקראין ונמנין לעצמן בשם מצות דרבנן:
וע"ד גמר ההלל אודיעך שיש שלש דעות חלוקות זו מזו. הדעת הראשונה שהיא העיקרית אצלינו. הוא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שהוא מד"ס ואין למנותו למצוה דאורייתא כל עיקר עפ"י הקדמתו בשורש הזה. ועם היות שבערבי פסחים דקי"ז רבו הדעות שמרע"ה אמרו. כמו שהודה הרב במ"א ז"ל להרמב"ן ז"ל. עכ"ז אף הוא יצא כמנהגו לישע הרמב"ם ז"ל. וכתב שלא מפני זה שמשה אמרו. נאמר שיהא מן התורה מאחר שהציווי לא בא בתורה וגם רז"ל לא הסכימו עליו שהוא דאורייתא. ופוק חזי כמה וכמה דברים שעשה ותיקן לנו משה רבינו. ולא מפני כך מצאנו ראינו שיאמרו לנו רבותינו היות' של תורה. וכבר השריש לנו הרמב"ם ז"ל בשה"ב כי כל הענפים שיתחדשו ויצאו מן השרשים תרי"ג שנאמרו למ"ב. אפילו שיהיה הוא בעצמו המוציאם. אין לנו להביאם בחשבון. ול דעת הישר מסכים שההלל אינו אלא דרבנן. ולפי דעת בה"ג ז' שהביא במנינו מצות דרבנן. ראוי והגון לו שימנה את ההלל בראש כולם:
ודעת קדושים תמצא להקדוש הרמב"ן ז"ל שעם היות שהוא ז"ל לא הביא בחשבונו ההלל. מכל מקום מגלה כל לבו שהיא מצות עשה מן התורה להללו כשיעשה עמנו אות לטובה. וסמך ראשו ורובו במה שכתוב בתורה הוא תהלתך, וגם בקרא דכתיב קדש הלולים לה' שר"ל שכשתגדל שמחתנו נהללו בפינו באופן שתפס במושלם שההלל משה אמרו והוא של תורה. וראוי לבוא למנין כפי דעת הרוב בנין שדברו בענין בפ"ב דפסחים כאמור:
והרב הרשב"ץ בעל זוהרי חמה ז"ל ס"ל. שהגם שנאמר שהוא מן התורה. לא ימנה. כפי מש"ל שכל זמן שהוא חלק מחלקי מצות השמחה שנצטווינו לשמוח ברגלים. כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות ותהיה השמחה בפה ובכלי. כדי לבסומי קלא. כמ"ש בערכין מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. איזוהי עבודה שהיא בשמחה הוי אומר זו שירה עי"ש. כי לפי שעה די לך בהערה זו ולאידך פירושה זיל גמור הלוא בספרתם:
השורש השני
שאין למנות כל מה שלמדין באחת בהי"ג מדות. שהרי אמרו רז"ל שבימי אבלו שר מרע"ה נשתכחו אלף ות"ש ג"ש וק"ו ואם היו אלו נמנין היה עולה המספר לאין קץ. שמה שלא שכחו הוא יותר ממה ששכחו.
אך בזאת יאות לנו למנות כל אותם שנאמר עליהם בפירוש שהן מגופי תורה: כגון ערות הבת שלמדוה מג"ש שבאה במנין הכללי מקצ"ה וכן אותה של קמ"ד שאמרו בכריתות אל תהא ג"ש קלה בעיניך שהרי פגול מגופי תורה ולא למדנו הכתוב כי אם מג"ש ויליף עון עון מנותר כתיב הכא עונה תשא וכתיב התם ואוכליו עונו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת. ודומה להן ראוי למנותן כי דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל הדברים המפורשים בתורה, ואם תראה דלפעמים קרו להו דברי סופרים או דרבנן כגון כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש רצונם לומר על אותו דבר שאילולי שקבלו סופרים פירושו מסיני לא היו מבינים אותו ולא (פחות) היו מפרשין אותו כך כמ"ש מרנא הכ"מ בריש ה"א עי"ש נמצא דלכך ראוי למנות כל אותן שכתבו בפירוש שהן מגופי תורה אך לא זולתן. ויש חולקין בדבר אמנם הרשב"ץ ז"ל מסכים לזה.
ותחת סוג השורש הזה נכנס שאין ראוי למנות כל הנלמד מרבוי דקרא. כגון כבד את אביך לרבות אשת אביך בחיי אביך ואת אמך לרבות בעל אמך בח"א. וי"ו יתרה לרבות אחיך הגדול. ודומה לו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח דאם באנו לחשבון ריבוי דאתים וגמים וואו מוסיף יעלה החשבון לאין מספר:
(ובעה"ג מנה ריבוי את עיין עליו):
השרש השלישי
שהמצות שנצטוו לפי שעה ולא נהגו לדורות כגון לקיחת הפסח מבעשור. והיו נכונים לג"י גם הצאן והבקר אל ירעו: ודומיהן. אין ראוי למנותן.
והטעם לפי שדרשו תורה צום לנו משה מורשה מה ירושה אין לה הפסק כך התורה והמצות וכו' והוא ז"ל ס"ל שכל שאינה נקשרת בזמן אעפ"י שנעדר הדבר ההוא תקרא מצוה לדורות מאחר שאילו היה בנמצא היינו חייבין בו כגון שימת המלך שמשנמשח דוד היתה המלוכה לדוד ולזרעו עד עולם עכ"ז תקרא מצוה לדורות ע"ד שאר הפרטי' שבמצוה ההיא. וכן נמי הריגת שבעה עממים ומחיית זרעו של עמלק כי בכל שעה שהם נמצאין ויהיה בידינו אנו מצווין באבודם ואעפ"י שבאבודם תתבטל אותה מצוה ראוי שתימנה מצוה לדורות מאחר שנוה עליה יודע העתידות הוא ודאי ידע שתהיה אותה מצוה נוהגת לדורות וקרא דכי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק יוכיח שהיא לדורי דורות ותילף מינה לכל שאר עממים דבחדא שייטא שייטי:
אמנם כל מצוה שהיא כמו לקיחת הפסח מבעשור וכן נמי והיה בעברכם את הירדן ונתת את הברכה על הר גריזים ודאי שהן מצות לשעה. כמו המכס שנאמר במלחמת מדין שאחר שהביאו את המלקוח ואת השבי וידבר ה' אל משה לאמר שא נא את ראש מלקוח השבי והרמות מכס לה' ממחציתם תקחו ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה'. ועם. היות שהבעה"ג מנה אותה. כבר דחו דבריו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בשורש זה. והרשב"ץ ז"ל הסכים לדבריהם והכריחם מאמרו שאם היתה מצוה לדורות כדעת בה"ג היו מונים במקום כ"ד מתנות כהונה כ"ה ועוד שבפי' אמרו במסכת מנחות שאין למדין ממדין לפי שאין למדין דורות משעה. הרי לך שמכם מדין קראוהו מצוה לשעתא:
ועוד תמצא לבעה"ג שמנה והיה בעברכם חת הירדן תקימו את האבנים האלה וסדת אותם בסיד. וטען שאעפ"י שנראה היות מצוה לשעתא עכ"ז עניינא קיים לדורות שנצטווינו שיהיו שם האבנים ועליהם דברי התורה. באר היטב. ועם היות שהרמב"ם ז"ל הרבה להראות בעדו פנים צהובות. ברוב הקדושה שהיתה בו הודה על האמת וכתב שחשבונו של הרב בעה"ג לא נתברר עניינו לפי שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשין):
השורש הרביעי
שהצווים והאזהרות הכוללים כל התורה כולה כגון ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אותם את חקתי תשמרו. ושמרתם את משמרתי. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. וכדומה למקראות הללו. אין ראוי למנותם. כי אינם צווי על דבר מיוחד אלא צווי כללי שמצוה לישראל שיעשו כל מה שנצטוו ויזהרו בכל מה שהוזהרו. ולא ישנו דבר ממה שנגזר עליהם.
ונמצא להבה"ג שמנה קדושים תהיו וגם מנה פסוק תמים תהיה עם ה' אלהיך שהכונה בו שנאמין שהי"ת לבדו ברא הכל. ולא נתפתה אחר הוברי שמים והמכשפים. וארז"ל מנין שאין שואלין בכלדיים ת"ל תמים תהיה וגו'. גם אמרו בספרי' אם עשית כל האמור בענין שהוא ההרחקה מן הכשופ' ומשאול באוב וידעוני ומתים ומעונן וקוסם ותאמין שהכל ביד הקב"ה והוא מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, ובא בדברי הנבואה אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה ה"ז נקרא חמים) ובודאי שדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנאה הוא מפני שהיא מן הכוללות כל התורה כמו ושמרתם את כל מצותי קדושים תהיו שהתכלית הוא שציונו הי"ת שבעשיתנו כל המצות יהי לבנו תמים. ולא נאמר מה עיקר יש למצוה זו ומה טעם יש בה. גם שלא יתבייש בעשותו המצות משום אדם. ועל זה היה מתפלל דוד המלך ע"ה יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש:
השורש החמישי
שאין למנות טעם המצות למצוה בפני עצמה כגון לא תחלל את בתך להזנותה ולא תונה הארץ.
שר"ל לא תחלל את בתך כדי שלא תזנה הארץ. ולפיכך כלל אותו בלאו דלא תהיה קדשה. וכתב הרמב"ם שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה ובלא קדושין שנא' לא תהיה קדשה. וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר אל תחלל בתך להזנותה באופן שלדעתו ז"ל הבועל אשה פנויה עובר בלאו זה. ואם האב מסרה לזנות ג"כ עובר. והרמב"ן ז"ל תפס עליו באומרו דלאו דקדשה לא בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקדושין שאין בזה איסור תורה שהרי הכתובה אינה מן התורה. וגם לא חיוב קנין האשה אלא שעיקר לאו זה הוא להזהיר שלא לבא על האשה שהיא אסורה לבועל כגון א"א או כל שאר עריות שאם היה מקדשן הבועל לא היו תופסין בהן הקידושין. ועוד טען עליו שאם כדבריו א"כ לא יהא אסור אלא בארץ. באופן שדעתו נוטה לדעת בה"ג שמנה ולא תחטיא את הארץ אזהרה אחרת והחזיק בידו לומר דולא תזנה הוא אזהרה לב"ד או לאו מוסיף בא"י בשני וכל שלא יבא לטעם בפירוש כמו לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כולם נמנין לאזהרות:
השורש הששי
שהמצוה שיש עשה ול"ת ראוי למנות העשה שבה עם מ"ע.
וזה על אחד משלשה אופנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מ"ע והעובר עליו יעבור על מצות ל"ת כגון שבת ויו"ט ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות ל"ת והמנוחה בהם מ"ע. וכן נמי צום כפור הוא מ"ע והאכילה בו הוא מל"ת. ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אומרו באונס ומש"ר ולו תהיה לאשה שהוא מ"ע ואמר אח"כ לא יוכל לשלחה כל ימיו זו מל"ת. ואם שיהיה לאו קודם וינתק לעשה כמו לא תקח האם על הבנים ואח"כ שלח תשלח את האם כל אחד מאופנים הללו ראוי שימנה העשה בעשין והלאו בלאוין:
והנה הרמב"ם ז"ל מונה לאו הבא מכלל עשה כגון כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו ולפיכך מנה ארבעה מצות בענין אכילות בהמות וחיות. עופות חגבים דגים. שהם במספר העשין ס"ח ס"ט ע' וקצ"ד. והב"הג לא מנאן. והרמב"ן ז"ל סובר שבא לומר שיש גם איסור עשה באכילת הטמאים כלומר אלו תאכלו ולא טמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה:
השורש השביעי
שאין למנות דקדוקי המצות.
והמשל בזה למנות קרבן חטאת עולה ויורד לשלש מצות אי אפשר. לפי שאינו אלא מצוה אחת בלי ספק שמי שמטמא מקדש וקדשיו וכו' יקריב חטאת. ומה שאח"כ ביאר לך הכתוב שיביא כשבה. או שתי תורים. או שני בני יונה. ואם עוד לא תשיג ידו. שיביא עשירית האפה סולת. נקרא דקדוק וביאור הקרבן. ולא שלשה צווין וא"כ אין לחושבן כי אם לאחד. שאם באנו למנות על האופן הזה דהיינו דקדוקי פרטי המצות למנות יהיה עולה החשבון. למנין גדול דוק והבן:
השורש השמיני
שאין ראוי למנות שלילת החיוב במנין האזהרות שהן מצות לא תעשה.
וכגון לא יסגירנו כי טמא הוא שהכוונה הוא שאין צריך להסגירו כי טמא הוא. וכן נמי לא תצא כצאת העבדים. שהודיע לנו הכתוב שאינה יוצאה לחרות בחסרון אברים כמו שיוצא העבד כנעני. ואין כאן אזהרה כי אם שלילה. לשלול דבר שאינו בין שיהיה אותו דבר בסיפור דברים. אך אמנם אם התורה ספרה וגזרה בשלילת פועל דבר מהדברים אז ימנה בכלל מל"ת כגון לא אכלתי באוני ממנו אז ודאי מוכרח שהוזהר עליו שלא יאכלנו כשהוא אונן ולכן יש למנותו. כי כל אזהרה באה להזהיר על דבר מה שלא לעשותו ואינה אלא על עתיד בהשמר פן ואל לא תעשה מלאכה. והשלילה אינה אלא לשלול דבר שאינו כאמור. או בדבר שעבר והווה. ועתיד. כגון ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא איש אל ויכזב. ואדם אין. והמתים אינם יודעים מאומה:
השורש התשיעי
שכשיבואו באחת מן המצות הרבה צווים צווי אחר צווי אין למנותם אלא למצוה אחת.
כגון מצות ציצית שארז"ל שבאו בה חמשה עשין ובתפילין שמנה עשין והשביתה שנשנית בתורה פעמים רבות וכן בי"ט. וכן כל כיוצא בהן הרבה. לא מפני כך יבואו לכלל מנין אלא במספר א' כי הכפל בא לחיזוק וזירוז המצוה ולא זולת. ובמ"לת נפל המחלוקת הרמב"ם ז"ל כתב שאם באו מניעות רבות בדבר א' כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה. כיון שאינו לוקה אלא אחד לפיכך אינם נמנין הלאוין אלא ללאו א' דכיון שהשם אחד אין לוקין שתים אף כי נתרבו בו אלף לאוין אין בכך הכרח כי בהכפל הלשונות לא ירבו המצות כשיהיה הענין אחד וכן נמי לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך שהוא לאו א' כולל מינין הרבה אשר בהם כולם ענין אחד בעצמו. אך ורק כשנמצא מפורש שיאמרו רז"ל הרי זה לוקה שתים או שלש. דברים כאלו יוכיחו שהסכימו בהם שהן כשתי מצות חלוקות ויש למנותן לאחת ושתים אחת ושלש וכו'. ולפיכך בפסוק ולחם. וקלי. וכרמל. נמנו שלשה לאוין. ובפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. תירושך. ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך. נדריך. ונדבותיך. ותרומת ידך. נמנו שמנה לאוין. באופן שדרכ' ז"ל למנות הנושאים שהן הלאוין. כפי מספר המלקיות. וגם לאו כזה לא יקרא לאו שבכללות כמ"ש בכריתות לפי שבאו מלות יתירות לרמוז לכל אחד מהן ולפיכך לוקה על עשיית כל א' וא' והרמב"ן ז"ל חלוק עליו ומונה מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר ללאו א' וכן השלש ראשונות לאחד לפי שאינו משגיח לחילוק המלקיות אלא בעניינים הנאסרים ואין כאן מקום להאריך כי משא ומתן מחלוקתם לש"ש רב הוא הלא בספרתם ובפרט בס' אחד המיוחד ספר מגלת אסתר שבעיני המכיר ערכו הוא כתלמוד קטן פקח עיניך בו תמיד כי יטיב לך ויאורו עיניך. והי"ת ברחמיו יאיר עינינו לעובדו בלבב שלם:
השורש העשירי
שההקדמות וההצעות שהן לתכלית ידיעתנו איך תעשה המצוה אין ראוי למנותן.
כגון ולקחת סולת. ואפית אותה. ששתי פעולות אלו שהוא לקיחת הסולת ואפיית הפת אינן אלא הכנה לתכלית המצוה שהוא ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ובכן אין ראוי למנות כי אם דוקא להיות הלחם תמיד לפני ה'. ודומה לזה ויקחו אליך שמן זית זך שאין ראוי למנות אלא הטבת הנרות שהיא להעלות נר תמיד. וכן נמי קח לך סמים שאין קיחת הסמים מצוה אלא הקטורת ודומה להן רבים. ובא לאפוקי הבה"ג עי"ש):
השורש האחד עשר
שאין מן הראוי למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפני עצמו כשיהיה מקובץ מהם מצוה אחת.
וכגון מצות לולב שהוא ארבעה מינים אין למנות פרי עץ הדר למצוה א' וענף עץ עבות למצוה אחרת וכן השני מינים אחרים לפי שכל ארבעתן אינם אלא חלקי מצות הלולב ועל זה ההקש בעצמו ענין טהרת המצורע ובמצות תכלת ולבן נפל המחלוקת לפי שאמרו שאין מעכבין זה את זה. והבה"ג מנאם לשתי מצות. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל והוא הנכון תפס במושלם מ"ש במכילתא דר"י יכול שהם שתי מצות ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתים נמצא שלפעמים אפי' שאמרו שהחלקים אין מעכבין זה א"ז יהיו מצוה אחת כשיהיה התכלית המבוקש א' כגון הכא שהתכלית הוא הציצית. ואין להשגיח כ"א על הענין אם הוא אחד או שנים כמבוארי שם בארוכה בשה"ט ע"ש:
השורש השנים עשר
שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו.
ולזה נמנה ועשו לי מקדש מצוה אחת ולא נמנה כל הפרטים שנאמרו בעשייתו. ובענין הקרבנות נפל המחלוקת ובענין מנין הכ"ד מתנות כהונה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא טעות למנותן לכ"ד מצות אחר שמונין קצת המצות שהמתנות חלק מהן כמו עור העולה והחזה ושוק. וע"כ מונה ההפרשה ולא הנתינה והרמב"ן ז"ל סובר שהמתנות שעד שלא הופרשו היו טובלין ואוסרין באכילה עד שיופרשו. ולפיכך יש למנותן שתי מצות הפרישה והנתינה כגון חלה ותרומה שהעיסה אסורה עד שיפריש חלה. וכיון שהפרישה אפילו נשרפה החלה מותרת העיסה והציווי הוא חלה תרימו תרומה ובזה תחשב הנתינה דכתיב מראשית עריסותיכם תתנו לפי שהיא מצוה בפני עצמה. אבל ראשית הגז לאי תהיה מצוה אלא הנתינה לפי שקודם ההפרשה לא היה אסור לאכול השה ועיקר המצוה שיתננה לכהן והרשב"ץ ז"ל מוסיף למנות עוד ששה מ"ע שיאכלו הכהנים תרומה ובא בפסחים הרי הוא אומר ועבדתם עבודת מתנה אתן כהונתכם עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק. והרמב"ם ז"ל כללה עם אכילת הקדשים. ועוד מנה מ"ע שיאכלו הכהנים בשר הקדשים כחטאת ואשם שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם. והרמב"ם ז"ל מנה מצוה זו שתמצאנה במנין תרי"ג ק"ב והרמב"ן סובר שהיא חלק מחלקי מצות הקרבנות שצוה הי"ת לעשות החטאת כסדר הזה ויאכלו אותו הכהנים. עוד מנה שיאכלו שיירי המנחות מה שנשאר אחר שהקטירו הקומץ למזבח שנאמר במנחת מרחשת והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ואומר זאת המנחה וגו' ואמרו בספרי מצות תאכל מצוה. יבמה יבא עליה מצוה. כלומר כמו שזה מצוה זה מצוה. עוד מנה שימנעו מלאכול תרומה טמאה שנאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ופי' אפילו טמא וטהור בקערה א' מותר לאכול בבשר קדשים בעלי מומין שנפדו דבהו משתעי קרא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור לא תזבחנו וגו' ודרשו ז"ל תאכלנו אותו אתה אוכל בטומאה ואין אתה אוכל את תרומה בטומאה (ור"ל כשנטמאה התרומה עצמה אך אם נטמא האדם ואכל ת"ט חייב כרת) וא"כ לאו הבא מכלל עשה עשה והוא מדברי הרמב"ן ז"ל. עוד מנה מ"ע שיהיה בשר החולין או השלמים שנבלעו מבשר החטאות כמוהו שנאמר זאת תורת החטאת וגו' כל אשר יגע בבשרה יקדש ואמרו בגמרא בפ' דם החטאת יקדש מ"ע שיהיה כמוהו אם פסולה פסולה וכו'. עוד מ"ע לתרום מן היפה שנאמר מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' מכל חלבו וכו' ולשון חלב הוא הטוב והיפה שנאמר ואכלו את חלב הארץ כ"כ הרמב"ן. ונראה שזהו חלק ממצות התרומה והרשב"ץ ז"ל הביא מ"ש בפ' אלמנה לכהן גדול בבת כהן שנשאת לישראל ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל הא קודם לכן לא תאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה ויש בה לאו שנ' היא בתרומת הקדשים לא תאכל עי"ש:
השורש השלשה עשר
שהמצות לא יתרבה מספרם לפי מספר ימים שנתחייב בהם המצוה ההיא:
ולזה ראוי למנות קרבנות המוספים שבכל השנה לשמנה מצות לפי מנין המועדות דהיינו:
א. כל שבעת ימי הפסח
ב. כל שבעת ימי סוכות.
ג. שמיני עצרת לפי שהוא חג בפני עצמו.
ד. ראש השנה.
ה. יום הכפורים.
ו. שבועות.
ז. שבתות.
ח. ראשי חדשים:
ודלא כדעת מי שמנה המוספים כולה מצוה אחת:
השורש הארבעה עשר
שאין להכניס במנין העונשים כגון כל המלקיות ומיתות ב"ד שהם עשה.
והרמב"ם ז"ל מנה הארבע מיתות לבד לארבע מצות עשה והמלקות מצוה אחת אך לא ימנה סקילת מחלל שבת למצוה א'. וסקילת בעל אוב. למצוה אחרת. וסקילת עע"ז למ"א ולכל אחד שלוקה למצוה בפני עצמה כי אז היה מתרבה החשבון ויוצא מכלל מספר תו"רה צוה לנו משה. ודעת הרמב"ן ז"ל שלא למנותם כי אם למצוה א' לב"ד שימיתו מי שנתחייב מיתה שנאמר ובערת הרע מקרבך והביא ראיה דבפרק שילוח הקן אמרינן עוף שהרג את הנפש. צריך להביאו לב"ד ולקיים בו ובערת הרע מקרבך ואין פסוק זה כתוב כלל בבהמה שהרג את האדם אלא השור יסקל. וממנו למדין לכל בהמה ועוף עוד אמרו בפרק הנשרפין גבי טריפה שהרג כן וכו' ומשם הכריח שכל המומתין הם בכלל. וא"כ קשה דלפי דעתו היה לו למנות כל המועדות אחד שהרי הוקשו זה לזה שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם ושם שביתה א' יש בכולם ע"ש. כי יש דעות בזה ואין הפנאי מסכים לפני להאריך לך עוד בדבר הזה. ואם אתה קורא חביב תזכה ותחשוק נפשך בתורה תחפש ותמצא שורש כל דבר הלוא בספרתם:
ואני טרם אכלה לדבר אשלמה נדרי לך מש"ל בשורש הראשון שתעיין בהקדמת מלין אלה לפניך:
ועתה תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה כי יש בהם אהבה ויראה לדעת את ה' ואת דרכי תורתו נביאיה וחכמיה שהם אמת ודבריהם האמת והצדק שאין לך רשות להרהר אחריהם כל עיקר שמענה ואתה דע לך: