אלה המצות· רבי משה חגיז
פתיחה
דבר המחבר
אברך שם נורא תהלות. ה' הוא האלהים מצאיות כל הנמצאים העושה לבדו נפלאות גדולות. שומע תפלות. סומך ומקים כל נפילות. עוזר לכל עושי רצונו והוא סיבה להתחיל כל התחלות. כי לו הכל. והוא הכל. ונמצא בכל. והיה טרם כל. ונמצא אחרית כל יתעלה שמו ממקומו ותתעלה מלכותו ממרומו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אשר עשה עמנו לטובה אות ועד כה עזרני לראות בחיי פעם שנית הדפסת ספר אלה המצות במספרם הלילות. הוא ברחמיו וברוב חסדיו יזכני להדפיס שאר ספרי ויחמול עלי ויחדש כנשר נעורי ויפקדני בבנים זכרים עוסקים בתורה לשמה ויראת ה' תהיה אוצרם ויגמור בעדי לטובה בשיר המעלות אל ציון ברנה. כי עת לחננה. ילמדו תועים בינה. בשוב עטרת התורה ליושנה. והעבודה על מכונה. ועתה יגדל נא. ועתה סלח נא. ועתה שא נא. לפשע עבדך. אנכי אשמח בה'. הוא האל המיוחד. בו אבטח ולא אפחד. וכשאתבונן בדרכיו ממנו לבדו אפחד. כי מי ישיבנו והוא באחד. יחבר אל האהל להיות אחד. ואת נדחי ישראל יקרב אחד אל אחד. ורועה אחד. יהיה לכולם מלך אחד. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא. יהיה ה' אחד. ושמו אחד:
משרת משה זעירא דירושלם תובב"א חאגיז נר"ו בלא"א המפורסם בעל עה"ח פי' הש"ס וכו' ונכד להגאון מ"ה הגדול מוהר"מ גאלנטי זצוק"ל. חותם גם בהדפסה השנית בארץ לא לו. בסדר ומשם בארה. היא הבאר. אשר אמר ה' למשה וגו'. שנת לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה כלנו חיים לפ"ק:
אברך את ה' אשר עזרני ברחמיו וברוב חסדיו לסיים מלאכת הקודש הספר היקר הזה. ובכל מקום עברי לאסוף פראמנראנטין קבלו אותי בספ"י וכבדו לי מאוד. כן כל רבני וצדיקי זמננו קרבו אותי למאוד מחמת יקרת הספר ומחברו ומחמת זכות אבותי הקדושים אשר בארץ. דברי המלבה"ד נפתלי צבי במוהר"ה גראף ז"ל נכד הגאון הקדוש ר' יצחק משה מבעלזיץ בן הגאון הגדול המפורסם בדורו מוה' שמואל שמעלקי מדעמביץ ז"ל אשר היה אבד"ק פרשעדבורז ולבסוף ימיו נתקבל לאב"ד ור"מ בק"ק בומסלא בפריימין והוא היה בן הגאון הקדוש המפורסם בעולם מאור הגולה מוה' יצחק דיקלא זי"ע לפרט אנא יבא גואל הצדק במהרה אמן לפ"ק.
השמטות
הקדמות השמח בחלקו על מי שנתפרסם לכופר בתורה שבע"פ שהוא מסור ומיתתו בכל אדם והי' כל מוצאו יהרגו אחת דתו להמית:
כי אינו בכלל ישראל. ואין צריך לא עדים ולא התראה דיינים. וכל ההורג אחד מהן. עשה מצוה גדולה. והסיר המכשול מדרך הרבים:
מצוה יט עד שאפילו בין האומות יש בניהם נמצא שבאים לשואלו בשביל כאב הראש ואומרים שהוא בדוק מצלך ושורש דבר נמצא בספרי הקדש עיין בזהר ח"ג דרנ"א:
מצוה כא שים מציאות לשדים ולמעשה כשפים שנאמר. ויעשו כן חרטמי מצרים בלהטיהם כן:
מצוה צה והרי אתה רואה אפילו לכל אותם דשקר נחלו אבותיהם יש להם ב שם בית המיוחד לעבודה ומכבדין ומנשאין אותו. ובאים אליו מכל הארצות מהלך שנה וקצתם באים על רגליהם לחוג שם שנה בשנה:
ואם ימותו בדרך יאמרו שמתכפר להם עונם וכ"ש:
מצוה רסב ודי בזה כי כל זה וכיוצא בזה חובה על רבני ומנהיגי הק"ק שבגולה ה"י לעשות משמרת למשמרת בכל דבר חוצפא ופריצות הנהיגו בנות הדור קולא כדרך שאר בנות הארץ. וללמדם בספר העונש מפורש יען כי גבהו בנות ציון. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. וכל בנות ישראל נקראות בנות ציון. ועליהן ועמהן דבר הנביא כמוסכם בינינו דכל נבואה נצרכה גם לדורות הבאים נכתבה. ובזה ונוסרו כל הנשים. ולא תעשינה מתכנתה:
ואני את נפשי הצלתי. וברוך ה' אשר פטרנו מעונשם של אלו ואלו עשים הנעשים תחת כל השמים באין דורש וכו' הוא ברחמיו יצילנו מדינה של גהינם ויזכנו לעשות רצונו כרצונו נס"ו:
מצוה רצו לפי שבטלת גזרת מלך ב"ו לקיים גזירתו
וד רצו אמנם בשאר עבירות חילקו ז"ל ואמרו. דשלא בשעת השמד. אפיל בצנעה. ואפילו להנאתו של גי' או אפילו על מצוה קלה. שרוצה הגוי להכריח לישראל. שידמה לגוים אפילו ברצועת המנעלים לבד חייב ליהרג ואל יעבור:
הקדמה
אלו הם הי"ד שרשים שהקדים הרמב"ם ז"ל למנין המצו' וקצת מדעות החולקין עליו בקיצור האפשרי:
השורש האחד
שלא יבואו למנין בכלל התרי"ג מצות אפילו אותן הצווים שנקראו כשם מצות דרבנן כגון נר חנוכה ומקרא מגילה נטילת ידים ועירובין ודומיהן וזהו מן הטעם שאמרו בתלמיד ערוך (מכות דכ"ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני. שלשון זה מחייב שלא למנות בכלל נר חנוכה ומקרא מגילה שקבעום רז"ל בבית שני ודומה להן. (ועיין מש"ל בסוף הצעת השרשים):
ודע כי הגאון ר"ש קיירא בעל הלכות גדולות זללה"ה מנאן. ותפס עליו הרמב"ם ז"ל במושלם ועם היות שהרמב"ן זללה"ה בקש להצילו בכל יכלתו. סוף כל סוף הוא ז"ל בחשבונו לא הכניס מצות דרבנן אחרי אמרם ז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני:
ועוד דע כי מה שנמנו למצות דרבנן חנוכה ומגילה ועירובין וכיוצא ולא נמנו גם כן למצות דרבנן איסור השניות בלאוין. ומאה ברכות בכל יום והלל ודומיהן בעשין. הטעם כעיקר הוא שאין למנות למצוה בפני עצמה. כל אותן הדברים שנתוספו במצוה אחרת. ורק יחשבו כחלק מחלקי המצוה ההיא. שאפילו במפורש בתורה אין ראוי למנות כל חלק בפני עצמו. כמבואר בשורש י"א והבאים אחריו. בשגם כל אותן המצות שאינם חלק ממצוה אחרת כמו שהן. מגילה. וחנוכה. ועירובין. ראויות הן שיהיו נקראין ונמנין לעצמן בשם מצות דרבנן:
וע"ד גמר ההלל אודיעך שיש שלש דעות חלוקות זו מזו. הדעת הראשונה שהיא העיקרית אצלינו. הוא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שהוא מד"ס ואין למנותו למצוה דאורייתא כל עיקר עפ"י הקדמתו בשורש הזה. ועם היות שבערבי פסחים דקי"ז רבו הדעות שמרע"ה אמרו. כמו שהודה הרב במ"א ז"ל להרמב"ן ז"ל. עכ"ז אף הוא יצא כמנהגו לישע הרמב"ם ז"ל. וכתב שלא מפני זה שמשה אמרו. נאמר שיהא מן התורה מאחר שהציווי לא בא בתורה וגם רז"ל לא הסכימו עליו שהוא דאורייתא. ופוק חזי כמה וכמה דברים שעשה ותיקן לנו משה רבינו. ולא מפני כך מצאנו ראינו שיאמרו לנו רבותינו היות' של תורה. וכבר השריש לנו הרמב"ם ז"ל בשה"ב כי כל הענפים שיתחדשו ויצאו מן השרשים תרי"ג שנאמרו למ"ב. אפילו שיהיה הוא בעצמו המוציאם. אין לנו להביאם בחשבון. ול דעת הישר מסכים שההלל אינו אלא דרבנן. ולפי דעת בה"ג ז' שהביא במנינו מצות דרבנן. ראוי והגון לו שימנה את ההלל בראש כולם:
ודעת קדושים תמצא להקדוש הרמב"ן ז"ל שעם היות שהוא ז"ל לא הביא בחשבונו ההלל. מכל מקום מגלה כל לבו שהיא מצות עשה מן התורה להללו כשיעשה עמנו אות לטובה. וסמך ראשו ורובו במה שכתוב בתורה הוא תהלתך, וגם בקרא דכתיב קדש הלולים לה' שר"ל שכשתגדל שמחתנו נהללו בפינו באופן שתפס במושלם שההלל משה אמרו והוא של תורה. וראוי לבוא למנין כפי דעת הרוב בנין שדברו בענין בפ"ב דפסחים כאמור:
והרב הרשב"ץ בעל זוהרי חמה ז"ל ס"ל. שהגם שנאמר שהוא מן התורה. לא ימנה. כפי מש"ל שכל זמן שהוא חלק מחלקי מצות השמחה שנצטווינו לשמוח ברגלים. כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות ותהיה השמחה בפה ובכלי. כדי לבסומי קלא. כמ"ש בערכין מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. איזוהי עבודה שהיא בשמחה הוי אומר זו שירה עי"ש. כי לפי שעה די לך בהערה זו ולאידך פירושה זיל גמור הלוא בספרתם:
השורש השני
שאין למנות כל מה שלמדין באחת בהי"ג מדות. שהרי אמרו רז"ל שבימי אבלו שר מרע"ה נשתכחו אלף ות"ש ג"ש וק"ו ואם היו אלו נמנין היה עולה המספר לאין קץ. שמה שלא שכחו הוא יותר ממה ששכחו.
אך בזאת יאות לנו למנות כל אותם שנאמר עליהם בפירוש שהן מגופי תורה: כגון ערות הבת שלמדוה מג"ש שבאה במנין הכללי מקצ"ה וכן אותה של קמ"ד שאמרו בכריתות אל תהא ג"ש קלה בעיניך שהרי פגול מגופי תורה ולא למדנו הכתוב כי אם מג"ש ויליף עון עון מנותר כתיב הכא עונה תשא וכתיב התם ואוכליו עונו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת. ודומה להן ראוי למנותן כי דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל הדברים המפורשים בתורה, ואם תראה דלפעמים קרו להו דברי סופרים או דרבנן כגון כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש רצונם לומר על אותו דבר שאילולי שקבלו סופרים פירושו מסיני לא היו מבינים אותו ולא (פחות) היו מפרשין אותו כך כמ"ש מרנא הכ"מ בריש ה"א עי"ש נמצא דלכך ראוי למנות כל אותן שכתבו בפירוש שהן מגופי תורה אך לא זולתן. ויש חולקין בדבר אמנם הרשב"ץ ז"ל מסכים לזה.
ותחת סוג השורש הזה נכנס שאין ראוי למנות כל הנלמד מרבוי דקרא. כגון כבד את אביך לרבות אשת אביך בחיי אביך ואת אמך לרבות בעל אמך בח"א. וי"ו יתרה לרבות אחיך הגדול. ודומה לו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח דאם באנו לחשבון ריבוי דאתים וגמים וואו מוסיף יעלה החשבון לאין מספר:
(ובעה"ג מנה ריבוי את עיין עליו):
השרש השלישי
שהמצות שנצטוו לפי שעה ולא נהגו לדורות כגון לקיחת הפסח מבעשור. והיו נכונים לג"י גם הצאן והבקר אל ירעו: ודומיהן. אין ראוי למנותן.
והטעם לפי שדרשו תורה צום לנו משה מורשה מה ירושה אין לה הפסק כך התורה והמצות וכו' והוא ז"ל ס"ל שכל שאינה נקשרת בזמן אעפ"י שנעדר הדבר ההוא תקרא מצוה לדורות מאחר שאילו היה בנמצא היינו חייבין בו כגון שימת המלך שמשנמשח דוד היתה המלוכה לדוד ולזרעו עד עולם עכ"ז תקרא מצוה לדורות ע"ד שאר הפרטי' שבמצוה ההיא. וכן נמי הריגת שבעה עממים ומחיית זרעו של עמלק כי בכל שעה שהם נמצאין ויהיה בידינו אנו מצווין באבודם ואעפ"י שבאבודם תתבטל אותה מצוה ראוי שתימנה מצוה לדורות מאחר שנוה עליה יודע העתידות הוא ודאי ידע שתהיה אותה מצוה נוהגת לדורות וקרא דכי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק יוכיח שהיא לדורי דורות ותילף מינה לכל שאר עממים דבחדא שייטא שייטי:
אמנם כל מצוה שהיא כמו לקיחת הפסח מבעשור וכן נמי והיה בעברכם את הירדן ונתת את הברכה על הר גריזים ודאי שהן מצות לשעה. כמו המכס שנאמר במלחמת מדין שאחר שהביאו את המלקוח ואת השבי וידבר ה' אל משה לאמר שא נא את ראש מלקוח השבי והרמות מכס לה' ממחציתם תקחו ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה'. ועם. היות שהבעה"ג מנה אותה. כבר דחו דבריו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בשורש זה. והרשב"ץ ז"ל הסכים לדבריהם והכריחם מאמרו שאם היתה מצוה לדורות כדעת בה"ג היו מונים במקום כ"ד מתנות כהונה כ"ה ועוד שבפי' אמרו במסכת מנחות שאין למדין ממדין לפי שאין למדין דורות משעה. הרי לך שמכם מדין קראוהו מצוה לשעתא:
ועוד תמצא לבעה"ג שמנה והיה בעברכם חת הירדן תקימו את האבנים האלה וסדת אותם בסיד. וטען שאעפ"י שנראה היות מצוה לשעתא עכ"ז עניינא קיים לדורות שנצטווינו שיהיו שם האבנים ועליהם דברי התורה. באר היטב. ועם היות שהרמב"ם ז"ל הרבה להראות בעדו פנים צהובות. ברוב הקדושה שהיתה בו הודה על האמת וכתב שחשבונו של הרב בעה"ג לא נתברר עניינו לפי שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשין):
השורש הרביעי
שהצווים והאזהרות הכוללים כל התורה כולה כגון ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אותם את חקתי תשמרו. ושמרתם את משמרתי. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. וכדומה למקראות הללו. אין ראוי למנותם. כי אינם צווי על דבר מיוחד אלא צווי כללי שמצוה לישראל שיעשו כל מה שנצטוו ויזהרו בכל מה שהוזהרו. ולא ישנו דבר ממה שנגזר עליהם.
ונמצא להבה"ג שמנה קדושים תהיו וגם מנה פסוק תמים תהיה עם ה' אלהיך שהכונה בו שנאמין שהי"ת לבדו ברא הכל. ולא נתפתה אחר הוברי שמים והמכשפים. וארז"ל מנין שאין שואלין בכלדיים ת"ל תמים תהיה וגו'. גם אמרו בספרי' אם עשית כל האמור בענין שהוא ההרחקה מן הכשופ' ומשאול באוב וידעוני ומתים ומעונן וקוסם ותאמין שהכל ביד הקב"ה והוא מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, ובא בדברי הנבואה אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה ה"ז נקרא חמים) ובודאי שדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנאה הוא מפני שהיא מן הכוללות כל התורה כמו ושמרתם את כל מצותי קדושים תהיו שהתכלית הוא שציונו הי"ת שבעשיתנו כל המצות יהי לבנו תמים. ולא נאמר מה עיקר יש למצוה זו ומה טעם יש בה. גם שלא יתבייש בעשותו המצות משום אדם. ועל זה היה מתפלל דוד המלך ע"ה יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש:
השורש החמישי
שאין למנות טעם המצות למצוה בפני עצמה כגון לא תחלל את בתך להזנותה ולא תונה הארץ.
שר"ל לא תחלל את בתך כדי שלא תזנה הארץ. ולפיכך כלל אותו בלאו דלא תהיה קדשה. וכתב הרמב"ם שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה ובלא קדושין שנא' לא תהיה קדשה. וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר אל תחלל בתך להזנותה באופן שלדעתו ז"ל הבועל אשה פנויה עובר בלאו זה. ואם האב מסרה לזנות ג"כ עובר. והרמב"ן ז"ל תפס עליו באומרו דלאו דקדשה לא בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקדושין שאין בזה איסור תורה שהרי הכתובה אינה מן התורה. וגם לא חיוב קנין האשה אלא שעיקר לאו זה הוא להזהיר שלא לבא על האשה שהיא אסורה לבועל כגון א"א או כל שאר עריות שאם היה מקדשן הבועל לא היו תופסין בהן הקידושין. ועוד טען עליו שאם כדבריו א"כ לא יהא אסור אלא בארץ. באופן שדעתו נוטה לדעת בה"ג שמנה ולא תחטיא את הארץ אזהרה אחרת והחזיק בידו לומר דולא תזנה הוא אזהרה לב"ד או לאו מוסיף בא"י בשני וכל שלא יבא לטעם בפירוש כמו לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כולם נמנין לאזהרות:
השורש הששי
שהמצוה שיש עשה ול"ת ראוי למנות העשה שבה עם מ"ע.
וזה על אחד משלשה אופנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מ"ע והעובר עליו יעבור על מצות ל"ת כגון שבת ויו"ט ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות ל"ת והמנוחה בהם מ"ע. וכן נמי צום כפור הוא מ"ע והאכילה בו הוא מל"ת. ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אומרו באונס ומש"ר ולו תהיה לאשה שהוא מ"ע ואמר אח"כ לא יוכל לשלחה כל ימיו זו מל"ת. ואם שיהיה לאו קודם וינתק לעשה כמו לא תקח האם על הבנים ואח"כ שלח תשלח את האם כל אחד מאופנים הללו ראוי שימנה העשה בעשין והלאו בלאוין:
והנה הרמב"ם ז"ל מונה לאו הבא מכלל עשה כגון כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו ולפיכך מנה ארבעה מצות בענין אכילות בהמות וחיות. עופות חגבים דגים. שהם במספר העשין ס"ח ס"ט ע' וקצ"ד. והב"הג לא מנאן. והרמב"ן ז"ל סובר שבא לומר שיש גם איסור עשה באכילת הטמאים כלומר אלו תאכלו ולא טמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה:
השורש השביעי
שאין למנות דקדוקי המצות.
והמשל בזה למנות קרבן חטאת עולה ויורד לשלש מצות אי אפשר. לפי שאינו אלא מצוה אחת בלי ספק שמי שמטמא מקדש וקדשיו וכו' יקריב חטאת. ומה שאח"כ ביאר לך הכתוב שיביא כשבה. או שתי תורים. או שני בני יונה. ואם עוד לא תשיג ידו. שיביא עשירית האפה סולת. נקרא דקדוק וביאור הקרבן. ולא שלשה צווין וא"כ אין לחושבן כי אם לאחד. שאם באנו למנות על האופן הזה דהיינו דקדוקי פרטי המצות למנות יהיה עולה החשבון. למנין גדול דוק והבן:
השורש השמיני
שאין ראוי למנות שלילת החיוב במנין האזהרות שהן מצות לא תעשה.
וכגון לא יסגירנו כי טמא הוא שהכוונה הוא שאין צריך להסגירו כי טמא הוא. וכן נמי לא תצא כצאת העבדים. שהודיע לנו הכתוב שאינה יוצאה לחרות בחסרון אברים כמו שיוצא העבד כנעני. ואין כאן אזהרה כי אם שלילה. לשלול דבר שאינו בין שיהיה אותו דבר בסיפור דברים. אך אמנם אם התורה ספרה וגזרה בשלילת פועל דבר מהדברים אז ימנה בכלל מל"ת כגון לא אכלתי באוני ממנו אז ודאי מוכרח שהוזהר עליו שלא יאכלנו כשהוא אונן ולכן יש למנותו. כי כל אזהרה באה להזהיר על דבר מה שלא לעשותו ואינה אלא על עתיד בהשמר פן ואל לא תעשה מלאכה. והשלילה אינה אלא לשלול דבר שאינו כאמור. או בדבר שעבר והווה. ועתיד. כגון ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא איש אל ויכזב. ואדם אין. והמתים אינם יודעים מאומה:
השורש התשיעי
שכשיבואו באחת מן המצות הרבה צווים צווי אחר צווי אין למנותם אלא למצוה אחת.
כגון מצות ציצית שארז"ל שבאו בה חמשה עשין ובתפילין שמנה עשין והשביתה שנשנית בתורה פעמים רבות וכן בי"ט. וכן כל כיוצא בהן הרבה. לא מפני כך יבואו לכלל מנין אלא במספר א' כי הכפל בא לחיזוק וזירוז המצוה ולא זולת. ובמ"לת נפל המחלוקת הרמב"ם ז"ל כתב שאם באו מניעות רבות בדבר א' כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה. כיון שאינו לוקה אלא אחד לפיכך אינם נמנין הלאוין אלא ללאו א' דכיון שהשם אחד אין לוקין שתים אף כי נתרבו בו אלף לאוין אין בכך הכרח כי בהכפל הלשונות לא ירבו המצות כשיהיה הענין אחד וכן נמי לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך שהוא לאו א' כולל מינין הרבה אשר בהם כולם ענין אחד בעצמו. אך ורק כשנמצא מפורש שיאמרו רז"ל הרי זה לוקה שתים או שלש. דברים כאלו יוכיחו שהסכימו בהם שהן כשתי מצות חלוקות ויש למנותן לאחת ושתים אחת ושלש וכו'. ולפיכך בפסוק ולחם. וקלי. וכרמל. נמנו שלשה לאוין. ובפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. תירושך. ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך. נדריך. ונדבותיך. ותרומת ידך. נמנו שמנה לאוין. באופן שדרכ' ז"ל למנות הנושאים שהן הלאוין. כפי מספר המלקיות. וגם לאו כזה לא יקרא לאו שבכללות כמ"ש בכריתות לפי שבאו מלות יתירות לרמוז לכל אחד מהן ולפיכך לוקה על עשיית כל א' וא' והרמב"ן ז"ל חלוק עליו ומונה מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר ללאו א' וכן השלש ראשונות לאחד לפי שאינו משגיח לחילוק המלקיות אלא בעניינים הנאסרים ואין כאן מקום להאריך כי משא ומתן מחלוקתם לש"ש רב הוא הלא בספרתם ובפרט בס' אחד המיוחד ספר מגלת אסתר שבעיני המכיר ערכו הוא כתלמוד קטן פקח עיניך בו תמיד כי יטיב לך ויאורו עיניך. והי"ת ברחמיו יאיר עינינו לעובדו בלבב שלם:
השורש העשירי
שההקדמות וההצעות שהן לתכלית ידיעתנו איך תעשה המצוה אין ראוי למנותן.
כגון ולקחת סולת. ואפית אותה. ששתי פעולות אלו שהוא לקיחת הסולת ואפיית הפת אינן אלא הכנה לתכלית המצוה שהוא ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ובכן אין ראוי למנות כי אם דוקא להיות הלחם תמיד לפני ה'. ודומה לזה ויקחו אליך שמן זית זך שאין ראוי למנות אלא הטבת הנרות שהיא להעלות נר תמיד. וכן נמי קח לך סמים שאין קיחת הסמים מצוה אלא הקטורת ודומה להן רבים. ובא לאפוקי הבה"ג עי"ש):
השורש האחד עשר
שאין מן הראוי למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפני עצמו כשיהיה מקובץ מהם מצוה אחת.
וכגון מצות לולב שהוא ארבעה מינים אין למנות פרי עץ הדר למצוה א' וענף עץ עבות למצוה אחרת וכן השני מינים אחרים לפי שכל ארבעתן אינם אלא חלקי מצות הלולב ועל זה ההקש בעצמו ענין טהרת המצורע ובמצות תכלת ולבן נפל המחלוקת לפי שאמרו שאין מעכבין זה את זה. והבה"ג מנאם לשתי מצות. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל והוא הנכון תפס במושלם מ"ש במכילתא דר"י יכול שהם שתי מצות ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתים נמצא שלפעמים אפי' שאמרו שהחלקים אין מעכבין זה א"ז יהיו מצוה אחת כשיהיה התכלית המבוקש א' כגון הכא שהתכלית הוא הציצית. ואין להשגיח כ"א על הענין אם הוא אחד או שנים כמבוארי שם בארוכה בשה"ט ע"ש:
השורש השנים עשר
שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו.
ולזה נמנה ועשו לי מקדש מצוה אחת ולא נמנה כל הפרטים שנאמרו בעשייתו. ובענין הקרבנות נפל המחלוקת ובענין מנין הכ"ד מתנות כהונה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא טעות למנותן לכ"ד מצות אחר שמונין קצת המצות שהמתנות חלק מהן כמו עור העולה והחזה ושוק. וע"כ מונה ההפרשה ולא הנתינה והרמב"ן ז"ל סובר שהמתנות שעד שלא הופרשו היו טובלין ואוסרין באכילה עד שיופרשו. ולפיכך יש למנותן שתי מצות הפרישה והנתינה כגון חלה ותרומה שהעיסה אסורה עד שיפריש חלה. וכיון שהפרישה אפילו נשרפה החלה מותרת העיסה והציווי הוא חלה תרימו תרומה ובזה תחשב הנתינה דכתיב מראשית עריסותיכם תתנו לפי שהיא מצוה בפני עצמה. אבל ראשית הגז לאי תהיה מצוה אלא הנתינה לפי שקודם ההפרשה לא היה אסור לאכול השה ועיקר המצוה שיתננה לכהן והרשב"ץ ז"ל מוסיף למנות עוד ששה מ"ע שיאכלו הכהנים תרומה ובא בפסחים הרי הוא אומר ועבדתם עבודת מתנה אתן כהונתכם עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק. והרמב"ם ז"ל כללה עם אכילת הקדשים. ועוד מנה מ"ע שיאכלו הכהנים בשר הקדשים כחטאת ואשם שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם. והרמב"ם ז"ל מנה מצוה זו שתמצאנה במנין תרי"ג ק"ב והרמב"ן סובר שהיא חלק מחלקי מצות הקרבנות שצוה הי"ת לעשות החטאת כסדר הזה ויאכלו אותו הכהנים. עוד מנה שיאכלו שיירי המנחות מה שנשאר אחר שהקטירו הקומץ למזבח שנאמר במנחת מרחשת והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ואומר זאת המנחה וגו' ואמרו בספרי מצות תאכל מצוה. יבמה יבא עליה מצוה. כלומר כמו שזה מצוה זה מצוה. עוד מנה שימנעו מלאכול תרומה טמאה שנאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ופי' אפילו טמא וטהור בקערה א' מותר לאכול בבשר קדשים בעלי מומין שנפדו דבהו משתעי קרא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור לא תזבחנו וגו' ודרשו ז"ל תאכלנו אותו אתה אוכל בטומאה ואין אתה אוכל את תרומה בטומאה (ור"ל כשנטמאה התרומה עצמה אך אם נטמא האדם ואכל ת"ט חייב כרת) וא"כ לאו הבא מכלל עשה עשה והוא מדברי הרמב"ן ז"ל. עוד מנה מ"ע שיהיה בשר החולין או השלמים שנבלעו מבשר החטאות כמוהו שנאמר זאת תורת החטאת וגו' כל אשר יגע בבשרה יקדש ואמרו בגמרא בפ' דם החטאת יקדש מ"ע שיהיה כמוהו אם פסולה פסולה וכו'. עוד מ"ע לתרום מן היפה שנאמר מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' מכל חלבו וכו' ולשון חלב הוא הטוב והיפה שנאמר ואכלו את חלב הארץ כ"כ הרמב"ן. ונראה שזהו חלק ממצות התרומה והרשב"ץ ז"ל הביא מ"ש בפ' אלמנה לכהן גדול בבת כהן שנשאת לישראל ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל הא קודם לכן לא תאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה ויש בה לאו שנ' היא בתרומת הקדשים לא תאכל עי"ש:
השורש השלשה עשר
שהמצות לא יתרבה מספרם לפי מספר ימים שנתחייב בהם המצוה ההיא:
ולזה ראוי למנות קרבנות המוספים שבכל השנה לשמנה מצות לפי מנין המועדות דהיינו:
א. כל שבעת ימי הפסח
ב. כל שבעת ימי סוכות.
ג. שמיני עצרת לפי שהוא חג בפני עצמו.
ד. ראש השנה.
ה. יום הכפורים.
ו. שבועות.
ז. שבתות.
ח. ראשי חדשים:
ודלא כדעת מי שמנה המוספים כולה מצוה אחת:
השורש הארבעה עשר
שאין להכניס במנין העונשים כגון כל המלקיות ומיתות ב"ד שהם עשה.
והרמב"ם ז"ל מנה הארבע מיתות לבד לארבע מצות עשה והמלקות מצוה אחת אך לא ימנה סקילת מחלל שבת למצוה א'. וסקילת בעל אוב. למצוה אחרת. וסקילת עע"ז למ"א ולכל אחד שלוקה למצוה בפני עצמה כי אז היה מתרבה החשבון ויוצא מכלל מספר תו"רה צוה לנו משה. ודעת הרמב"ן ז"ל שלא למנותם כי אם למצוה א' לב"ד שימיתו מי שנתחייב מיתה שנאמר ובערת הרע מקרבך והביא ראיה דבפרק שילוח הקן אמרינן עוף שהרג את הנפש. צריך להביאו לב"ד ולקיים בו ובערת הרע מקרבך ואין פסוק זה כתוב כלל בבהמה שהרג את האדם אלא השור יסקל. וממנו למדין לכל בהמה ועוף עוד אמרו בפרק הנשרפין גבי טריפה שהרג כן וכו' ומשם הכריח שכל המומתין הם בכלל. וא"כ קשה דלפי דעתו היה לו למנות כל המועדות אחד שהרי הוקשו זה לזה שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם ושם שביתה א' יש בכולם ע"ש. כי יש דעות בזה ואין הפנאי מסכים לפני להאריך לך עוד בדבר הזה. ואם אתה קורא חביב תזכה ותחשוק נפשך בתורה תחפש ותמצא שורש כל דבר הלוא בספרתם:
ואני טרם אכלה לדבר אשלמה נדרי לך מש"ל בשורש הראשון שתעיין בהקדמת מלין אלה לפניך:
ועתה תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה כי יש בהם אהבה ויראה לדעת את ה' ואת דרכי תורתו נביאיה וחכמיה שהם אמת ודבריהם האמת והצדק שאין לך רשות להרהר אחריהם כל עיקר שמענה ואתה דע לך:
הקדמת השמח בחלקו
אמת ואמונה כל זאת קיים עלינו ועל בנינו ועל דורותינו. ועל כל דורות זרע ישראל המאמינים הראשונים והאחרונים ודבר טוב וקיים מתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד להאמין באמת. ובאמונה מש"ל רז"ל ובפ"ב דמגילה די"ט) ועליהם ככל הדברים וגו' מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה (ועוד אמרו בראשון דברכות ד"ה) ואתנה לך לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברים. תורה זה מקרא. והמצוה זה משנה. אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא שכולם נתנו למשה בסיני. והאמת יורה דרכו שהמראה אשר הראה ה' אותו בהר והשמחה ששמח משה במתנת חלקו שהכל נתנה לו בסיני כנזכר במאמרים הנזכרים. הכל בעיני הוא מעין ההיא דאמרו רבנן (בב"ר פמ"ט) על פסוק וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' שאמר הקב"ה גיהנם גליתי לו. דינה של סדום מחר. ואיני מגלה לו וכו' עי"ש ועוד איתא בפ"ח מפרקי ר"א שהקב"ה מסר סוד העיבור לאדם הראשון. ואדם מסרו לחנוך. וחנוך לנח. ונח לשם. ושם לאברהם. עד יעקב ליוסף. שאחר מיתתו ומיתת אחיו. נתמעטו העיבורים מישראל כמו שהן היום בגלותינו. עד יערה עלינו רוח ממרום כימי צאתנו ממצרים. (ואם החסידים הראשונים הנז' ואב לאומתינו א"א ע"ה. לא היו שומרים אלה מועדי ה' למה היו צריכים לידע סוד העיבור ובפרט א"א לצוותו לבניו אחריו כמ"ש ושמרו דרך ה' וגו' אלא שבאמת עם היות שלא היו מצווין היו עושין. וא"א ע"ה וא אשר צוה לבניו אחריו כעדות ה' נאמנה ישמרו לעשות בכל שר הורהו ה' עד שבסוף מכח הגלות נשתכח מרוב ההמון והעיקר הוא דסוף כל סוף התורה אצלינו היא נחלת אבות העולם כדכתיב וממתנה נחליאל וגו' וכתיב תורה צוה מ"מ קהלת יעקב וכתיב מגיד דבריו ליעקב. והשכל הישר יודה יודה כי כל אותה הידיעה שידע בה א"א וכל השמירה שהיו יודעים ושומרים בניו אחריו לא היתה נקראת פעולה בפועל עד שהגיע אותו עת הרצון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל על יד נאמן ביתו במאמר החדש הזה לכם ע"ע היה אצלי מכאן ואילך שלכם הוא וכשבאו למעמד הר סיני באותו ועד הכללי שענו ואמרו כל אשר דבר ה' לאבותינו נעשה מה שאבותינו לא היו מצווים ועושים ונשמע אם יש דבר חדש שנצטווה בו לעשותו בשכר זאת זכו לכתר תורה הם וכל שאר ענפי נשמותיהן של ישראל שכל או"א קבל חלקו בסיני בפני הסרסור הנאמן והיה הדבר ההוא שמחה לאיש זה משה. שנאמרו לו ולהם כל הדברים העתידין ושמאותו הזמן והלאה בלעדיו לא ירים איש יד לשונו להוסיף ולגרוע מאותן המצות שנאמרו לו. ולא פחות מאותם הדברים שנאמרו בפניו להתחדש ולתקן לעתידין לבוא. דור דור ונביאיו וחכמיו צור תעודה. חתום תורה. באלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ולא חצי דבר יותר ממה שנתקבל שם. בשגם היתה הקבלה והידיעה לכמה וכמה אלפים וריבי רבבות שנתחדשו. ושעתידין להתחדש בתורה המתמדת אצלינו כמו הידיעה ראשונה שהודיע לא"א. שלא באה לידי פועל. אלא בימי משה. כך כל אותן הדברים שנחלקו בהן חכמי ישראל. ושחדשו. נתגלו למשה ונמסרו ביד כ"א בעיניו ובפניו לעיני כל ישראל. ובאופן זה מצינו למדין דאין כל חדש אצלינו המקבלים. אלא בפועל הזמן שבא עליו הצווי מאז ומקדם שיתגלה אותו דבר. בזמן אותו נביא. או אותו חכם. ועם שתראה שנתרבה המחלוקת בין התלמידים רב השלום עשה שלום ביניהם והאירו ברקיו תבל. רגזה ותרעש הארץ. בתחלה יראה. ולבסוף שקטה. כי קול נתנו שחקים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. והלכה כבית הלל. כדאיתא ובפ"ק דעירובין די"ג) אשר לזאת נודה לאלהינו. התולה ארץ על בלימה. כי הוא ידע את מקומה. כמ"ש רש"י ז"ל (בכתובות דכ"ט) דזמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך ה"ט וכו' עי"ש שדבריו ז"ל עם היותן לפי הפשט עכ"ז מכוונות אל דרך האמת כד"א כל הנחלים הולכים אל הים. וכתיב הכל הולך אל מקום אחד שטעם הדברים התחתונים מתהפך לפי שינוי המדות העליונות ובזה נמצאו כל משפטי ה' אמת יצדקו יחדיו כמ"ש (בז"ו ד"ו) ר' אבא לר' אחא ור' יהודה לית לך מלה דאמרין כלהו חברייא דא הכי ודא הכי דלא אזיל כלא לאתר חד ולמבועא חד אתכנש וכו' עי"ש. וכי יפלא מאתנו דבר נתלה החסרון בידיעתינו כמרז"ל (בירושלמי דפיאה ודשביעי' ובפרק לולב וערבה) על פסוק לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם הולך וסובב למ"ש (במש"ט) על פסוק כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ואם נפלאת ממך היא שלא עמלת בה כי קרוב אליך הדבר התורה נתנה בכתב ובעל פה כמ"ש רש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל בשער הגמול חתם דבריו על אמונת הגלגול האמיתי ז"ל ואם לא תשיג דעתינו כיצד יהיה זה נאמין שהוא כן כי הבורא י"ת שמו ידע מסודות הנפש יותר מהתחכמותינו. ופוק חזי (בז"פ ש"ל דקנ"ד) מה שהשיב רבי אבא לרבי יהודה מה שיש לך רשות לידע חקור ודרוש ובמה שלא הורשית כתיב אל תתן את פיך לחטיא א"ב דדרכי הי"ת וסתריו גבהו מאד ונסתרין הם מפני אדם וע"ז נאמר הנסתרות לה' אלהינו. כן הדבר הזה אשר אני דובר אליך יש לנו להאמין שדברי המזכין והמחייבין. המטהרין והמטמאים. האוסרין והמתירים. מסורת להם ממשה רבינו מפי הגבורה וכל התכלית סובב סובב והולך אל מקום אחד. להורות אמיתות התורה ומפרשיה ולסתום פיהם של מכחישי האמת. כדי להוכיחם על פניהם בכדי שלא יבאו להכחיש אפי' דבר א' מהדברים ששנו חכמים שאם ח"ו איזה אחד הגיע להכחיש דבר אחד מהם וללגלג עליו. אצלינו בעלי האמונה נקרא סר מדרך הקבלה האמיתית ומה לנו ולאמונתו. כמ"ש רש"י ז"ל במשנה ראשונה (דפ"ח ד"צ) האומר אין תחיית המתים מה"ת שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מנין לתחיית המתים ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא שאומר דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר מ"ש דיש תחיית המתים מה"ת. מה לנו ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן שהוא. הילכך כופר גמור הוא עכ"ל. וכן [בפ"ב מה"ת ה"ה] מנה הרמב"ם ז"ל להכופר בפירושי התורה. והיא תשבע"פ. או המכחיש מגידיה. לכופר בתורה. ומקור הדין הוא מהא דתנן, ואלו שאין להם חלק לעה"ב. שפירשו בגמרא ואפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה. מק"ו זה. מג"ש זו. דמדאמרו ק"ו וג"ש אלמא לא שנא כופר בתשב"כ. ול"ש כופר בתשבע"פ. ולא שנא אם כופר בכל התורה שבע"פ. ול"ש בכופר באחד מן הדברים שנאמרו בה מדקדוקי סופרים. הרי זה ככופר בתורה. וילמד סתום מן המפורש בתשב"כ. וכן למדתי מתורתו של מרנא ורבנא הגדול מוהרי"קא ז"ל בכסף משנה המזוקק עי"ש:
אלה איפה הם דברים ראוים לכתבם ודברי טעם כעיקר הם עפ"י היסוד האמיתי. שכל התורה שבע"פ. מסורה היא בידינו מימות מר"עה. ובאופן שעוררתי לך. בו יתיישב בדעתך. ענין המסורת הזה. כל אחד כפי שיעורו וכפי הנידון שיפול לך בו הספק. והשבות את לבבך. הא כדאיתא. והא כדאיתא לפעמים הוא כפי פשוטו. ולפעמים הוא כפי משמעו. ולפעמים משמעו כפשוטו. כההיא דשכחום וחזרום ויסדום. והכל סובב אל מקור האמת. כי מפי עליון נאמרו למשה. הדעות המתחלפות והמתחדשות בכל יום תמיד ואין כל חדש. וכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה (כדאיתא בראשון דברכות די"ב ובשלשי דמגילה ד' כב) ואפי' בקוצה של יוד אין ביד נברא לשנותה כי האותיות מחכמות רומזות במאורות העליונות כנודע לכל מבין סודם שבקומתן נבראו ובצביונם נצטיירו ובוראן משבחם ומי מגנן. ומי נותן בהם דופי לשנותן ח"ו. אלא נאים הן ומשובחין הן. במספר במשקל לצורך בנין עב קל. ולפיכך נקראו אנשי כנסת הגדולה סופרים שהיו סופרים את אותיות התורה ודורשים אותן לפי קבלתם. וכמ"ש בעל הערוך (בערך כן) על ההיא דהמכנה בעריות לומר אביו ואמו. במקום אביך ואמך. אומרים לו. קרא הפסוק כמו שכתוב. וכי אתה מברר מילין שלא בירר משה רבינו וכן פסקו הרמב"ם והרשב"א זלה"ה ומרנא מוהרי"קא ז"ל ובא"ח סי' קמח) דכל תיבה שהיא קרי וכתיב שהן הלכה למשה מסיני שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקראת בענין אחר. והביא מעשה שהיה באחד שקרא לפני גדולי הדור רבותיו זלה"ה והתרו בו שיקרא כפי המסורת. ולא רצה ונידוהו והורידוהו מהתיבה. וזה פשוט דמי שלח ידו או פיו ולשונו בקבלת המסורת שבידינו מאבותינו ונקה. כי לא ינקה ה' ודאי את אשר ישא את שמו לשוא שהרי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה והמשנה דבר אחד הרי הוא כנוקב שם השם המבורך ויומת (כמ"ש הרמב"ם ז"ל בג' דה' ממרים) על מי שנתפרסם לכופר בתשבע"פ שהוא מסור ומיתתו בכל אדם והיה כל מוצאו יהרגהו. דאחת דתו להמית. כי אינו בכלל ישראל. ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא דיונים וכל ההורג אחד מהן. עשה מצוה גדול'. והסיר המכשול מדרך הרבים. וכבר הסכימו (במס' חגיגה די"א) דהן והן גופי תורה כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו כגון היתר נדרים שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. שהוא מעט רמז במקרא. אלא שכך הוא מסור לרז"ל.
ובין אותן שיש להן על מה שיסמוכו כגון"
הדינין דתניא (בסנהדרין דע"ט) רבי אומר נפש תחת נפש ממון וכו' דילפי נתינה דכאן מנתינה דדמי וולדות דלעיל מיניה.
והעבודות להולכת הדם דתניא (בפסחים די"ג) והקריבו זו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א"כ קבל הדם. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא.
והטהרות דתניא (שם דק"ט וביומא דל"א) ורחץ את בשרו וגו' מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן וכו'.
וטומאות מן השרץ דילפי לה בת"כ ולעיל בחגיגה מדכתיב כל הנוגע בהם וכתיב כל אשר יפול עליו מהם. הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים כעדשה שכן חומט תחלתו כעדשה:
ועריות לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא ואתיא הנה הנה. זימה זימה כמבואר (ביבמות ד"ג ובכמה דוכתין) ובין אותם שהם כהררים התלוים בשערה כגון:
הלכות שבת דהא אמרינן (בשבת דע"ב) מלאכת מחשבת אסרה תורה. ולא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב ומדסמך פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.
והלכות חגיגה ומעילה דיש בהן הלכות מרובות שהן תלויות ברמז במקרא מועט והואיל ומדברי קבלה ילפי להו הוי כהררים התלוים בשערה ועל כולם נמנו וגמרו דאלו ואלו גופי תורה הן שבאה קבלתן באמונה דור אחר דור עד משה מפי הגבורה (ובפ"א בחגיגה ד"ה בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטהרין וכו' שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין. היאך אני לומד תורה. ת"ל כולם ניתנו מרועה אחד. וכולם פרנס א' אמרה. מפי אדון כל המעשים ב"ה שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה ואמר ר"ש במ"ר דפ"ג ע"ב הדברים מתקשרין דא בדא. האלה כל אינו טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין ועונשין. לאמר. למהוי ירואא לכלא. דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה. ואי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לכל בר נש. כתיב אנכי ה' אלהיך כמה דאנא טמירא וסתים כך יהיו מילין אלין טמירין וסתימין בלבך. ור' יהודה אמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אינון דאיתגליין לאמר דכתיב וכל העם רואים את הקולות) הוא הדבר אשר דברו החכם דעדיף מנביא בתנחומא עפ"ז וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אר"י אף מה שהנביאים עתידין להתנבאות כלם קבלו מהר סיני דכתיב את אשר ישנו פה עמנו וגו' ואת אשר איננו מי שעתיד להבראות ואיננו עמנו היום. עמנו עומד אין כתיב כאן אלא עמנו היום. אלו הנשמות שעתידין להבראות שלא נאמר בהן עמידה שאף הן היו בכלל. וכ"ה אומר משא דבר ה' ביד מלאכי על מלאכי לא נאמר אלא ביד ללמד שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני וכן ישעיה אומר קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו אמר ישעיה משעה שנתנה תורה קבלתי הנבואה הזו הוי אומר מעת היות התורה שם אני אלא ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו שעד עכשיו לא נתנה לי רשות להתנבאות עכשיו ניתן לי רשות. ולא הנביאים בלבד אלא כל החכמים שהיו ושעתידין להיות שנאמר את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. (עמ"ש בז"ח ש"ה על פסוק שחורה אני ונאוה ובספר הקנה ותמצא קרוב לזה) וכן אמר בבמ"ר פי"נ) על פסוק כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת ובמדרש שיר השירים על פסוק ידיו גלילי זהב אמרו שבין כל דיבור ודיבור שהיו בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובין. ממולאים בתרשיש זה התלמוד. שהוא כים הגדול הדא דאת אמר תרשישה המד"א כל הנחלים הולכים אל הים וגו' מעיו עשת שן זו תורת כהנים וכו' עי"ש (ובמ"ש רבא בשני דערובין דף כ"א במאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר וגו' ומ"ש פרש"י ז"ל שם עי"ש):
הראיתיך בעיניך מאמרי רז"ל המורים באצבע אלהים אמיתות אמנה זו הנצרכת באמונתינו הקדושה מקטנם ועד גדולם. לפי שהיא יסוד שהכל תלוי בה לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. אשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל. שמאתו יתעלה היתה הנסיבה. והוא יתברך חשבה לטובה להגדיל את התורה והמצות. על יד חכמי ישראל האמתיים שבכל דור ודור כמאמר רחב"ע מפסוק ה' חפץ למען צדקו. יגדיל תורה ויאדיר הגדיל לא נאמר. אלא יגדיל. שהוא רמז למה שבכל יום ויום. ובכל דור ודור. חכמי ישראל מחדשים בתורה כל או"א כפי השגתו בידיעת קבלתו. ביום חתונתו ית' עם כנסת ישראל. כלה כלולה בנאמו. אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. שבאמצעותה יכולה היא לומר לבעלה הראשון לכה דודי נצא השדה וגו'. שדרשוהו רז"ל בעירובין שעתידה לומר כ"י רבש"ע בא ואראך מה בין בני לבני אה"ע וכו'. נשכימה לכרמים. כי כרם ה' צבאות בית ישראל. המשכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות נראה אם פרחה הגפן. פתח הסמדר. הנצו הרמונים. אלו בעלי תלמוד. שהן בחכמה גמורה. וראוין להורות. ואלו הריקנין שבה המלאים מצות כרמון כמ"ש כפלח הרמון רקתך. (ואל ירע לבבך שאני משתמש מתיבת אחת לשלמים ולחסרים. דוק ותשכח. כי השלמים הם רמון שלם. ושכנגדם הם כפלח שמכח תיבה זו. הוכרחו רז"ל לפרשה. על הרקנים שבישראל) שכולם כאחד מלאים מצות חדשות גם ישנות מה שקבלו מסיני. ומה שנתחדש להם מפי סופרים ומפי ספרים. ושם אתן את דודי לך. שם אראך את כבודי ושבח בני ובנותי. שהדודאים נתנו ריח התורה בהבל פיהם שאין בו חטא. שעליהם נאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עז התורה. וזהו שבח נער"ים שמבית אביה. וגם אפשר שבא הרמז על שני דודאי התאנים שהראהו ה' לירמיה הדוד הא' טובות והדוד השני תאנים הרעות אשר לא תאכלנה אלו פושעי ישראל שעכשיו שניהם נתנו ריח טוב החדשים מכח שחזרו בתשובה שלימה. גם ישנים על הטובים מעיקרן שלא חטאו מעולם. ובאופן זה אז תמצא על פתחינו כל מגדים. שיש בידינו שכר מצות הרבה. חדשים גם ישנים שהיו אצלינו להשגת השלמות התכלית האחרון. שהוא הראשון בתכלית העליון. פל כל ההשגות. כי כאשר נשיג בחכמתינו מן המצות, אילו היה באפשרות יכולתינו להשיג ולדעת התועלת המגיע לנו בשמירת עשייתן. היינו שמחים שמחה שלמה:
אמנם עכ"פ כאשר אין אנו משיגים מהם התועלת המתהוה לנו מהן. יש לנו להאמין ולחשוב. כי ביתרון החכמה אשר לברוך חכם הרזים על כל בריה. ידע התועלת אשר לנו בשמירת ועשיית המצות. ועל כן ציונו עליהם ומצוה עלינו להתעסק בהם. כמ"ש רז"ל (במנחות ד"ה) מאי דכתיב לעולם זאת על ישראל וגו'. אמר רב גידל אמר רב וכו' ורבי יוחנן אמר אלו ת"ח שעוסקין בהלכות עבודה. ומעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה ביהמ"ק בימיהם אר"ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו'. כל העוסק בתורת חטאת (כגון סדר קדשים דאיירי בהלכות עבודה) כאלו הקריב חטאת. וכן לאשם וכו' עי"ש:
וכמ"ש בעלי התו' בראש כתובות ד"ה ד"ה עד שיסתם הגולל שהוכיחו דהוה ניחא להו לרבנן לאפסוקי הלכתא למשיחא. כדאמרו בסנהדרין דכ"א. לענין בת כהן שזינתה, וההיא דפגל בדבר הנעשה בחוץ דאיתא בזבחים פ"ד. ובפ"ק דיומא די"ג. על שאלת כיצד הלביש משה לאהרן כו'. דהקשו שם מאי דהוה הוה. ולעתיד כשיבא אהרן ובניו. יבא משה עמהן. והיתה תשובתם דחובה עלינו לחקור על זה. ועל כיוצא בהם למיסבר קראי שיהיו מיושבים, על מכונם. א"נ מטעם דרוש וקבל שכר דאלת"ה כל שחיטת קדשים לא הוה להם למתני. כמ"ש אביי שם. וכמ"ש רב יוסף בזבחים:
הלא זה הדבר אשר העירני כאיש אשר יעוררוהו משנתו לזכות את הרבים ולכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים וכאשר בינותי בספרים וראיתי לרבותינו האחרונים ז"ל, שכל אחד לפי הרחבת שכלו. אזן ותקן ובירר לו מנין בפני עצמו. כי יש מהם שמנו אותן עפ"י עשין ולאוין לא זו אף זו, זה אומר בכה. וזה אומר בכה. לאפיק חדא. ולעייל חדא. ולא ראי זה כראי זה. ולכל אחד ואחד יש לו סמוכים מן התורה לצדק חשבונו. אז עלה בדעתי לסלק את ידי מאופן זכיה זו כי גלוי וידוע לפני בורא עולם מכיר אני את מקומי. ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מה יעשה אזוב ארץ כמוני איש נודד מקנו. כצפור נודדת מן קנה ואי צפורי אתעקרו מאתרוייהו לא ידעו לאן טאסן. ועלי הדיין נאמן כי דחיות הזמן. הם הגורמים לי כי ארשת שפתי אין אתי. ותושיה נדחה ממני. להוציא כלי שלם לידי פועל. כאשר היה עם לבבי. וסוף דבר רפו ידי כאשר ראיתי לאחד קדוש מדבר בצדקה. הוא האלהי הרמב"ן זלה"ה. במ"ש בחיבור השגותיו על הרמב"ם ז"ל וז"ל ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כלנו. ומניח אני ביאור אמיתותו במחשבתי לפי שהניחו לו כל הספקות. ונאמר בו אנחנו מ"ש השלמים בעלי חכמה אליהו עתיד לפרש פרשה זו. אז אמרתי תנחמני אר"שי דאפשר שגם לזה כיון התנא האלהי הרשב"י ז"ל. כי רוח ה' בקרבו. במאמרם ז"ל עתידה תורה שתשתכח מישראל שנענה ואמר ח"ו שתשתכח תורה מישראל. אלא ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד שלדעתי כונתם ז"ל היתה על מנין תורה שהן המצות דבגמטריא הכי הוי שתשתכח מישראל דהיינו מההמון הישראלי כאשר בעו"ה עינינו המה הראות. לקצת מבני עמינו שנימולו לשמנה שאם נשאל להם עד היכן ידיעתם מגעת בפרטות מנין המצות. לא ידעו מה להשיב כי יחשבו ויאמרו כי אותן הגלויות וידועות להם. כמצות שבת ר"ח ומילה ודומיהן. הן הנה היו לבני ישראל לתשב"כ ושבע"פ והן הן גופי תורה וכל זולתן יהיה בעיניהם כדבר חדש. וה"ז בעונותינו. כאלו נשתכחה תורה מישראל. על זה בא מאמר הרשב"י ז"ל. ואמר ח"ו שתשתכח תורה מכללות כל ישראל. ואם יש ביניהם מסוג זה שאמרנו עליהם. הם בטלים במיעוטם. ונידונים אחר רובם כי תל"י לא אלמן ישראל ויש ויש תורה בישראל. ולא תמוש מפינו ומפי זרעינו מעתה ועד עולם. אלא החסרון שיחסר מאתנו הוא שכשישוטטו לבקש את דבר ה' שלא ימצאו הלכה ברורה במקום א'. דהיינו חשבון המצות ברור וצלול ומוסכם כאמור. ועתה ישראל מאחר כי הצד השוה שבהם סכום המספר הכללי מוסכם ומושלם בתורת ה' תמימה. כי עדות ה' נאמנה ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו. להשלים מנין התרי"ג. ועם היות כי עדיין לא הונח לנו. ומוכרחים אנו להניח בירור אמיתות פרטות חשבונ' במחשבתינו לבעל המחשבות והחשבונות האמיתיים. כי הוא היודע ועד. שאלו ואלו הן דבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים כמש"ל. איעצך ויהי א"ע ולמען נלך בדרך טובים. ארחת צדיקים לשמור לעשות לאהבה את ה' אלהינו ולדבקה בו בכל לבבינו ובכל נפשינו. ולמען דעת כל עמי הארץ. חשבון ברור וצלול. ולא יתערבו בחשבונות. הדרי בי והדרי בי וגמרתי בדעתי וסדרתי לי ולבני גילי. רשום בכתב אמת. וקיימתי באופן החשבון דעת שניהם. בהיותי מסדר את מניינם הכללי באותיות נשתוות. מקבילות הלולאות. חוברות אחת אל אחת. למצוא חשבון מספר המצות ויחדיו יהיו תמים עפ"י סדר התורה. דאיהו גופא דאמצעיתא:
וה"יה שמחה בהיותי מוליך לימין משה. מספר העשין דמסטרא דימינא נעשין. זכר לדבר ימין ה' עושה חיל. חילה של תורה והלאוין יתנו מספרן לצד שמאל. הנשמרים בשב ואל תעשה. ובעיקר החשבון סמכתי ראשי ורובי על נכון דעת אבי התעודה הרמב"ם ז"ל. דריהטא דשמעתתא מסתברא דהלכה כותיה וכולי עלמא רהטי אבתריה ועם היות כי הנה גם הוא לא נמלט מהמכשלה הזאת. וכל אוהבי שם תהלתו. הסכימו בשגגתו בשנים שלשה גרגרין. עכ"ז אותו ראינו אשריו ששגגותיו מועטו. וידוע הוא כי לא היה בעולם אדם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה. ואפי' על רבן של כל הנביאים נאמר ששער החמשים נעלמה ממנו. וכן הגדול שבחכמים ובמלכים הודה ולא בוש. באומרו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ואין חכם כבעל הנסיון כמוהו. שראה שבדברים שנתגלו טעמן. הוא עם כל חכמת אלהיו שהיתה בקרבו נכשל בהם. והמלך החסיד אביו אמר כל אדם כוזב. הכל לתכלית שאל יתהלל חכם בחכמתו וידע נא שיש גבוה מעל גבוה שומר. הוא הי"ת שהוא מקור החכמה והדעת והתבונה. והעושר והכבוד מלפניו וכי הוא מושל בכל ואין זולתו שלם בשום דבר מהדברים. ולכן לא נפלאת היא ולא רחוקה כאשר המצא ימצא. לאחד מגדולי ישראל איזה טעות ושגיאה. ולכן סמכתי על הרמב"ם ז"ל. כאשר כדאי הוא לסמוך עליו. ואף שלא בשעת הדחק. ובתחלת התחלת סדר המצות והדפסתם. לא היה בדעתי אלא לתפוס לשון המקרא לחוד. למען יהיה נקל לקרות אותם בכל יום פעם אחת לקיים מ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. והגית בו יומם ולילה. אמנם אח"כ מיראי ה' וחושבי שמו עוררוני ונתעוררתי להיות מלקט בעומרי ספרי רז"ל כמלקט שבלים. יוצא מענין לענין לפעמים באתי בדרך ארוכה וקצרה ופעמים בדרך קצרה וארוכה הכל לפי השעה שעת הפנאי שהיתה לפני. ועם היות כי באתר דדהבא שריא ספסיתא לא אדכר קמיה. וכבר קדמוני כמה אנשים חשובים שבמקרא בתועלת הנמצא במלאכה זו. עכ"ז אקוה דבאפרקשת' דענייא דכוותי לזמנין תשכח מרגניתא. ועל הרוב השגחתי כדי לעורר את לב היראים אשר יטו אזנם למוסר בטעם לשבח שארז"ל. היות המ"ע. כנגד מספר כל איברים שבאדם זכר לדבר. שכל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה. והיות מצות ל"ת כנגד מספר ימי השנה אשר בא הרמז עליהם שבכל יום ויום אומר לו לאדם. אל תעשה בי עבירה ומכח הלימוד יזכור כל אחד ואחד בפה. ואל ישכח בלב כי מציון הלז תצא תור"ה דבגמטריא הכי הוו. יחד אנכי ולא יהיה לך. כי הוא הדבר אשר דבר ה'. ושתים זו שמענו ועשינו להחיותינו כיום הזה:
וכבר נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו. וכמ"ש בפ"ק דע"ז ע"פ כי אם בתורת ה' חפצו. והדר בתורתו. ואמר רבא לגרס אניש והדר לסבר. ואע"ג דמשתכח אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל לב. וכן אמרו בפרק במה אשה א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא לכוליה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עד השתא. מאי קמ"ל דלגרס אניש והדר לסבר עי"ש במה שפר"שי ז"ל. הרי לך מבואר דגדול תלמוד המביא לידי מעשה הסברא וההבנה. ולכן גמרתי לכתוב אלה הדברים בספר להיות בידם מפתח. ועיני התלמידים פוקח. ולכל מבין ומשכיל יהיה לו להועיל. שמכח הלימוד התדירי יהיו המצות שגורות בפיו ולבו שוין לטובה לקיים מ"ש ושננתם לבניך ודברת בם ולא בדברים אחרים. ולמען תהיה תורת ה' בפיך חלקתים למי שאי אפשר לו ללומדם ביום אחד לפחות בכל יום ילמוד מהן כמנין עטרת פ"ז. ויזכה לראשו כתם פו. וביום השבת המקודש נתוספו ארבעה מצות הרומזות לד' אותיות השם הקדוש אשר בכללן הם כמספר הידוע מהשם הקדוש בכתבו וקריאתו אמ"ן ומובטח אני בישראל קדושים הם כה יעשו וכה יוסיפו לעשות מאהבה ויראת הרוממות לשמור לעשות באלה המצות כסדר המסודר לפניהם. ואל יתרשלו בהן. כי בחסד ואמת יכופר עון ואחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש תנתן לי נפשי בשאלתי ורוחי בבקשתי. לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו היכל שער השמים עם כל הכתוב לחיים בירושלים ויזכני לעלות ציון ברנה של תורה. להיות ממצדיקי הרבים כככבים. ויאר עיני במאור תורתו. ויחמול עלי ברחמיו בכלל עמו ישראל. ויגמור בעדי לטובה. ועל פשעי יכסה להצילני מחרון אפו. ויזכני להוליד בנים ותלמידים עוסקים בתורה לשמה ביראת ה' היא תהיה אוצרם. ולא ימוש ספר התורה מפי ומפי זרעי מעתה ועד עולם אמן כן יאמר:
יקוק אלהי ישראל העולה
תרי"ג
וזאת התורה אשר שם משה לעיני כל ישראל.
בראשית
תורת ה' תמימה
אמירה נעימה כתבית יהבית:
בראשית. ברא שי"ת. פיה פתחה בחכמה. יבנה בית נתיבות נצבה. חכמה בראם וחכמה בסוף. מאמר דכליל. שאר מאמרות. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. זמ"ן נק"ט:
וירא ראשית לו קדם מפעליו מאז ואת הכל עשה יפה בעתו. כי לכל זמן ועת לכל חפץ. תחת כל השמים שמים לה'. והארץ היתה תהו וחזרה לבהו. דבר שיש בו ממש. ותתצב אחותו מרחוק בתחלה יראה. כי אדם אין לעבוד את האדמה. לעבדה ולשמרה. מחק פרה אדומה. והחכמה מאין תמצא. ולבסוף שקטה. כי לה' מצוקי ארץ. מעשה ה' להתפאר, מגלה עמוקות מני חשך. ואד יעלה מן הארץ. והשקה את כל פני האדמה. על אבן א' שבעה עינים. וישת עליהם תבל. עיני ה' אל יראיו. כל הנחלים הולכים אל הים. ימא רבא. ימא דחכמתא עילאה וכמראה אדם עליו מלמעלה. תפארת אדם לשבת בית. ויאצל מן הרוח אשר עליו ירכיבהו על במותי ארץ ויתיצב עמו שם. משם רועה אבן ישראל. היא היד הנטויה. היא אבן השתיה. היא אבן הראשה. היא אבן המשלמת הכל בבנין. אבן די לא בידין אתגזרת. אבנא די מחת לצלמא. הוא טור רב. ומלאת כל ארעא. וכמה אבנין מפולמין יקירין. אשתכחו מנה ואיהו סגולת מלכין ומלכותו בכל משלה. ותפארתו. עבור על פשע. שם חביון עזו. ושם לאמר. ה' יספור בכתוב עמים. זה ספר תולדות אדם. ראשון למחשבה אחרון למעשה. וייצר ה' אלקים את האדם. בדמות אלקים עשה אותו "בראו "רקמו "אמצו "שרשו "יפהו "תמכו בימין צדקו מתחת פני כסא. פרשז עליו עננו. ויהי האדם לנפש חיה. היא החיה אשר תחת אלקי ישראל הצר צורה בתוך צורה. ובהלו נרו אז ראה ויספרה. אחת. אחת ואחת. אחת ושתים וכו'. הכינה כל א' וא' קשורה בחברתה כשלהבת קשורה בגחלת. שכלן מתאימות. דאתבסמו דא בדא. מקבילות אשה אל אחותה. ולא סלקא, דא בדא. כלהו אתנהו בזכירה ושמירה. כל מקום שהכתב רבה על הנקודה. עשר נקודות שבתורה. ארוכה מאר"ש מדה ורחבה. וכל תיבה. הצריכה למ"ד בתחלתה. הטיל לה ה"א בסופה. וסוף דבר הכל נשמע אמרה קהלת. קבוצת החכמה א' וא' אחוז בזה. וגם מזה אל תנח ידך כתוב יושר דברי אמת. לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ובין תבין את אשר לפניך. במקרא מלא. דתחלתו אצל וסופו אצל דאפי' שסמוכין וקרובים הם לבוא עד תכונתו. טעונין ארבע מאות גמלי דדרשא. על אחת כמה וכמה כפולה מדה טובה לדעת מה טיבה. הפוך בה והפוך בה דכלא בה. את כל ונוכחת וזאת לפנים בישראל. על הגאולה ועל התמורה. דרוש וחקור. כדסיים קרא וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וגמר' א"ת האו"ר בשש מאות וי"ג מאורות. שהן שש אותיות בראשי"ת העולין תרי"ג. וש' שורקת בת ששה טפחים. דאינון ששת ימי המעשה. ואלו שש עדות למעשה אומן. שלש על שלש שזורעין בה חמש זרעונין. דקים להו לרבנן דהכא. אע"ג דמעכבין זא"ז. ינקי מהדדי. ואינן כלאים זה בזה. לפיכך היא בת שלש ענפים רמז לשלש אותיות.
אמ"ש שיצאו מהם שלש אבות ראשונים. ארזי לבנון אשר נטע. ובת ד' בתפלין. והוא רמז הכסא העומד על ד' רגלי המרכבה. הן הארבעה חיות. דבשתי צורותיה שבעה אינון. כללא דכולא שיתא ענפים. הרומזים למרכבה עליונה בת שבע רצון. בבינה. שעליה נקרא אלהי המרכבה. והוא אור דכבר הוה אור זרוע לצדיק באמונתו יחיה. ולו יאמין בחייו של עולם. והיה לעת ערב יהיה אור:
והיה אמונת זה סדר זרעים
מאימתי מזכירין גבורות גשמים. תנא היכא קאי דקתני מאימתי. אקרא קאי. אמרו צדיק כי טוב ה' לכל גם ברכות יעטה מורה. פתח בברכות תחלה. ברכות לראש צדיק שומר אמונים. שמים תכין אמונתך בהם. אמונה אומן. ואמונתך סביבותיך. קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. בה"א יש אם למקרא ואב למסורת. רק באבותיך חשק ה' אלהיך. ואלה תולדות השמים וארץ בהבראם. בה"א בראם. ה"א דאברהם. ועלה אתמר א"ת בהבראם אלא באברהם. שהיה בטל. במקרא במשנה ובתלמוד גדול. כי שם הבדולח ואבן השהם. היא אבן בוחן ומרגלית טובה שהיתה תלוי' בצוארו של א"א וה' ברך את אברהם בכל. בת היתה לו ובכל שמה. לא תהו בראה לשבת יצרה. ועד לא עשה ארץ וחוצות. ויהי אומן את הדסה ויוציא אותו החוצה. מגו נהר עלאה. יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. ובהנחל עליון גוים פקד על צבא המרום במרום. אזכיר רהב ובבל ליודעי חן חן. על מתנן אילין בכירותא מתרין סטרין. וברכת' למעבד פריה ורביה כי יעקב בחר לו יה. להסיר את אלהי הנכר הנפילים אשר היו בארץ. ורחבה ונסבה. היא הארץ אשר אין לה קצין שוטר ומושל. אשר יש תקוה לאחריתה. אשר נטה עליה קו בתקות חוט השני. ארץ חפץ אשר עיני ה' אלהיך בה. מראשית השנה. ולו כל ראשית הנזכר. בפ' בראשית ראשונה. ומפני המוצק אשר על ראשה. נתנה לנו מורשה. כל פעל ה' למענהו. זהו שלשלת יוחסין הנכתב בה. דור הולך ודור בא. דור שכבר בא אשרי בניו אחריו. מסגולה לסגולה. הגלת שלומים כלה. מני שים אדם עלי ארץ. מרחוק ה' נראה לו. ויצו ה' אלקים את האדם לעבדה. במצות עשה. ולשמרה במל"ת. ובאשר עיני ה' צופות רעים וטובים. והוא קורא הדורות מראש ההרים. טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ומשפט אמת יעשה. כמ"ש מי הקדמני ואשלם אלו ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. דהואיל ונתחייבו בדברים שלא שמעו הנה שכרם אתם דמחשבתם הטובה תחשב להם למעשה. ולפיכך עלו במחשבה תחלה. והיו אחרונים למעשה. כי הוא אמר ויהי. וינחם ה' את אשר עשה את האדם. אשר תחתיו מבניו יעשה. ונהר יוצא. ההוא נהר דאשתמודע ותתיידע דעולם איקרי ויניחהו בגן עדן מקדם. ועץ חיים בתוך הגן נעול לאחותי כלה. אל שדה טוב. אל מים רבים. נהר פלגיו פלגי מים לב מלך. אשר לא יכזבו מימיו. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. מנחל עדניך תשקם. ומנחל בדרך ישתה. כי מימיו מן המקדש יוצאים ע"כ ירום ראש ונסא ענף. ועשה פרי עץ אב"ות מעבות דאחיד לכל סטרא מבריח מן הקצה אל הקצה. לשחת פרי התולדות. מה עצמו ראשיהם:
בחכמה ובתבונה ובדעת חדרים ימלאו. אלה ראשי בית אבותם אב לבנים יודיע. יום ליום יביע. גפן אדרת ממצרים תסיע. ובגפן ג' שריגים גם את הראשון גם את השני בא הכתוב השלישי להכריע. לכבוד ולתפארת דברי המלך ודתו הגיע. לתת אותם אלהים ברקיע השמים. ברביעי נתלו המאורות. האבות הם הם המרכבה. יחד בנים ובני בנים באהבה רבא ועוד בה. אדמוני עם יפה עינים. ראיתי בן לישי חי לגבי חי. אבן בוחן פנת יקרת. אבן מאסו הבונים. בת בתחלה סי' יפה לבנים. ויעש דוד שם. שם שם לו חק ומשפט. חסדי דוד הנאמנים. זאת היתה לו לראש פנה. בתולה נשאת ליום הרביעי וירכב אותו במרכבת המש"נה. משען ומשענה.
משנ"ה כתיב. לשנא דמתני' ומשנה כסף לקחו בידם. את משנה התורה הזאת, עמר לחם שעורים. ששה קנים. וימד שש שעורים. סוגה בשושנים ששונים ששה סדרי משנה לחם. כסדרי לחם הפנים. המורי' פנים שוחקות למחוסרי לחם.
אמונת סדר זרעים מה טוב ומה, נעים. דין נוטעי נטעים, הנתון בו למנה:
עתך סדר מועדים. מפז נחמדים. לעדת מי מנה:
חסן סדר נשים. בהיר כתרשישים. לשום ערשינו רעננה:
ישועות סדר נזיקין. מאיר כברקים. דר שחקים יהיה למגן וצנה:
חכמה סדר קדשים. אמריו נמרצים. כי תחת עולה ואישים. ירצם דר מעונה:
ודעת סדר טהרות אמרותיו טהורות. כי טל אורות. נשמה לנשמה יפה כלבנה:
הר המר גבעת הלבונה. ויסגר בשר תחתנה. לעולם בש"גם הוא בשר. מוליך לימין משה. לוחות אבנים מלאות מלואת אבן. ולוחות אבן כתובים. כעין א' זעירא דויקרא והאיש משה עניו מאד. תפלה למשה. תפלה לעני תפלה לדוד. המה בכתובים. וחשוקיהם. יכין ובועז בשם נקראים. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל אבנים שלמות תבנה. מארי קבלה מארי מדות מסטרא דאילנא דחיי. ושאר עמא כשש מאות אלף רגלי. איש לא נעדר כי עץ נשא פריו. תאנה וגפן נתנו חילם. מאת ככר לאדנים. ואת האלף ושבע מאות. עשה ווים לעמודים והיה מספר בני ישראל כחול הים. שלשה פונים צפונה. ושלשה פונים ימה. ושלשה פונים נגבה. ושלשה פונים מזרחה. והים עליהם מלמעלה. כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ה' בוראן משבחן. ומי מגנן. בוראן מקלסן. ומי נותן בהן דופי. אלא נאין הם ומשובחין הם. וכל כלי בית עולמים. שקלן אחד א'. ומשקלן כא'. לא ריבה ולא מיעט. אלה הפקודים לבד הטף. במקהלות רבבות עם ה' אלה שמות בני ישראל שבטי יה עדות ה' נאמנה. נוצר תאנה יאכל פרי'. בחדש השלישי. גן נעול מעין חתום חות"ם בתוך חות"ם מלא. ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה. זאת אות הברית. ברית שלום שנתן בשמיני יום מלא ברכת ה' מן הברכה העליונה. ברכת מים חיים הם למוצאיהם. ישבעו חייהם. ישבעו מימיהם. ישבעו מטעיהם. וליתן שכר טוב למביאהם. זו פרשת הקהל את העם. את מי יורה דעה. ואת מי יבין שמועה. ויוצא משה את העם לקראת האלקים. והוא כחתן. ה' מסיני בא. הולך להרגיעו ישראל והארץ האירה מכבודו. כי באותו פרק באותו מקום. מצא חן במדבר. ונשמעו מפי הגבורה. שתים שהם הרבה ממצות התורה. שנתנו לנו מורשה. חדושא דכלא קשורא דכלא דתתא ועילא. קשורא דהמנותא דיעקב שלימא אתעטר בעטרוי. והיא גם היא אמרה. אחי הוא. ותלך לדרוש את ה'. ותאמר הבה לי בנים. ולשמך תן כבוד על חסדך ועל אמתך. ופרשת כנפיך על אמתך. כי גואל אתה:
ויאמר ה' לה הנה. עתך זה סדר מועד
יציאות תרתי הוויין. צאי לך בעק"בי הצאן ביע"קב כתיב. וקח לי משם שני גדיי עזים טובים לך וטובים לבניך. מלבד שבתות ה' אלה מועדי ה' מקראי קודש ובגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא ומסטרא דילי. ושמחתם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל הטוב. אין שמחה אלא בבשר ויין. דיין חדוותא דאורייתא. חדוותא הוא דכולא. בא עת דודים הדודאים נתנו ריח וריח אפך כתפוחים. וחכך כיין הטוב. כי טובים דודיך מיין הן על כפים חקותיך. בואי כלה אילת אהבים ויעלת ח"ן ששנת העמקים. כלה כלולא דכולא. יהבין לה חולקין ומתנין. והיא גם היא. ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'. בסוד הקרבנות. ואלה המצות בכל מסעיהם. ויקרא אל משה. קריאה לשון חבה. וטהרו ממה שעבר. וקדשו לעתיד לבוא. וידבר ה' אליו מאהל מועד. לאמר. צא ואמור להם. כי אהבת עולם אהבתי'. ואחרי המשכתים והיית' עטרת תפאר"ת מטע ה' להתפאר בתפארת אדם לשבת בית והון נחלת אבות.
בית צדיק חסן רב זה סדר נשים
חמש עשרה נשים שאננות. הני נשי במה זכיין לשית היכלין. דכמה ענוגין ועדונין. באתר דפרוכתא פרישא בגנתא. ולהיכלין דארבע אמהון. דאקרין היכלין דבנות בוטחות. להיות להן דין קדימה. כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ויאהב יעקב את רחל דאיהי עולימתא שפירתא. דלית לה עיינן בגין דהיא העולה להנות מד' מאות עלמין דכסופין והיא אילת אהבים ויעלת חן חן לה. כי היא חיה. נשמה לנשמה. דהנה כלל "המשנה. הוא במספר "הנשמה. והאי סדר "נשים. בגי' הכי הוי. כל הנשים דיין שעתן. חכמת נשים בנתה ביתה בזווגא דהאי עלמא דאיהו אתדבקותא דנשמתא. בנשמתא נהורא בנהורא. וזו היא "ענתה האמורה בתורה. לא יגרע מצדיק עינו אליכם אישים אקרא. אוקירו לנשייכו. לנשמתייכו. נשים לילות כימים. ולילה כיום יאיר. לעומדים בבית ה' בלילות. ליל שמורים הוא לנשים הצובאות המנדדות מעיניהם שינה. לנוכח יביטו אלה פקו"די ה' ישרים. למיחלים לחסדו. יומם יצוה ה' יתן חכ"מה חכמת אדם תאיר פניו.
משפטי ה' אמת צדקו יחדיו כי אלהים שופט חונה מלאך ה' סביב ליראיו. ע"ד ה' בכם מתוך חיבתן לפניו. באחד באייר מנאם במדבר סיני. ויהיו כל הפקודים רכב אלהים רבותים.
צוה ישועות זה סדר נזיקין
ארבעה אבות נזיקין. סביב רשעים יתהלכון. אלו נזקי עולם. דשמאלא אלפי שנאן. לפתח חטאת רובץ. שור נגח הוא. ואדם מועד לעולם. צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו. ה' אלהים צבאות מושיע ורב טוב לבית ישראל מזהירן להתרחק. מן הכעור. ומן הדומה לו. על כן יאמר בס' מלחמות ה'. כי תצא למלחמה אם פגע בך מנוול זה. משכהו לבית המדרש. למנצח. תמן נצח ישראל. ויפרדו איש מעל אחיו ויהי בנסוע הארון. ויעקב הלך לדרכו. אל למודי ה' בם "נצח "והוד נמצאים. ויהיו לפני המלך בשם נקראים. גמולי החלב עתיקי משדים דאינון ערבין דיליה. למה נסמכה פרשת בן סורר ומורה. והכי אוקמוהו מארי מתניתא הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות. קנה חכמה קנה בינה. קנה לך רבוי חכמה ולבתר. גאולה תהיה לו גאולת עולם וחי אחיך עמך.
וכל חכמת זה סדר קדשים
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין כי אלהים קדושי הוא ויהי כזית "הודו הו"ד והדר לפניו להקריב את אשי ה'. להקריב אתכם אליו. וזאת אשר דבר להם אביהם. זאת עשו קחו מזמרת הארץ וגו'. בטנים "ושקדים. קדושים תהיו. אל תפנו אל האלילים. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. אשר הם זובחים על פני השדה. שדה של תפוחים. וזבחו זבחי שלמים לה'. המטילים שלום בעולם. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. כי כן יסד המלך מלכו של עולם. אשר בקש מהם וימצאם עשר ידות. בתנופיות הקודמות להגשות. לעצור רוחות רעות. הנדחין בשתי ידות. בפרק שתי מדות ואין מוסיפין על המדות. יותר משתות. שבע מדות של לח. היו במקדש שהן שש מדבריות. וחמש סאין ירושלמיות. ודבר זה מסורת מאבותינו בידינו. מקום ארון אינה מן המדה:
כי מצו"ת ה' ברה אות ברית היא לעולם. ברית טהורה ויוצאין בה בשבת. והן "יסוד אלא אמה א' לצד מערבי' כולה מקשה וכל אמות הכלים. באמה אחת בת שש קצוות. כנגד ששה קני המנורה רחבות מבחוץ וצרות מבפנים. וכי בולעות זו מזו. מין במינו הוא. בירוצי מדות דלא בטיל ואין כאן תוספות וגרעון. ופניהם איש אל אחיו. דבהדי הדדי נינהו ולא בטלי. ולא שנו אלא מדות עשר אמות לכל רוח ורוח. ובמקום שיש כל המדות הללו עושה שלום במרומיו. למרבה המשרה ולשלום אין קץ. ה' בם סיני בקדש. והארץ האירה מכבודו. כי מלא כל הארץ כבודו. ותקופתו על קצותם. ואת כל. ונכחת הדם ישפך אל יסוד ראשית חכמה יראת ה' וקרא דא חותמא וקושטא דגושפנקא הוא. וכללא דאורייתא היא:
יראת ה' טהורה יראת ה' ראשית דעת זה סדר טהרות
שש מעלות במקואות. דאין טומאה נוגעת. רק עד. שש קצוות. ומשם ואילך טהרה מן המים. שש מעלות לכסא חמש כנגד חמש. וברית יחיד מכוון באמצע. הבן בחכמה וחכם בבינה. ברית כרותה לשפתים. בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו. אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם. הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה. זה הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה. ולא שוו להגשה. זו מצות הגבלה אשרי תבחר ותקרב. ומשה נגש אל הערפל. אשר שם האלהים ויקדש אותו זהו קדושה רבה. גם זה לעומת זה לדעת מה זה ועל מה זה. וגס הכהנים הנגשים אל ה'. יתקדשו. התקדשו למחר יש מחר לאחר זמן. אשר יאמר כי הוא זה לטובה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. בקרבי אקדש. וזה יהיה משפט הכהנים. ועל כל עם הקהל יכפר. ונגש משה לבדו אל ה'. והם לא יגשו. על פי ה' ויחנו במדבר. ועל פי ה' ויסעו מרפידים. ויחן שם ישראל כאיש א' חברים. מקשיבים לקול ה' בכחו של כל א' באחד יגשו. רוח ה' תניחנו. ותנח עליהם הרוח. ורוח א' לכל. עושה מלאכיו רוחות. גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. אחת דבר אלהים. שתים זו שמעתי. חבלים נפלו לי בנעמים שנים. גם עד זקנה ושיבה. זו תשב"כ. ושבע"פ. וכפטיש יפוצץ סלע. מפני "שיבה דאורייתא תקום. והדרת פני זקן. קוצותיו תלתלים. על כל קוץ וקוץ תילי תילים. שני שדיך כשני עפרים. הן הן שתי לוחות. שתי תורות. ומלך וכהן גדול. פוק חזי מה כתיב בשלמה. וידבר שלשת אלפים משל. ויהי שירו חמשה ואלף על כל דבר ודבר היה אומר. אלף וחמשה טעמים. ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת. כדכתיב. שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך. אנכי ה' אלהיך. אשר הוצאתיך מארץ מצרים. פתח במה דסיים. להודיע דרכיו. אל משה לבני ישראל עלילותיו. כי זהו יסוד מוסד שמושך עצמו ואחר עמו. ר"ל כי מהטעם האמור שהוא אלהי ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים. ראשון באמתת מציאותו. כי זהו עקר הגדול שהכל תלוי בו. כמ"ש האלקיי הרמב"ן ז"ל בביאורו על המקרא הזה עי"ש. וכמ"ש על האזהרה. שהזהיר משה איש האלהים את אבותינו. בהשמר לך. ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. והודעתם לבניך ולבני בניך. כי הדבר אשר באזנינו שמענו מאבותינו. שהנחילו לנו. האמת שבעיניהם ראו. את כל האותות והמופתים, והיד החזקה. אשר עשה ה' אלהינו להם בהוציאו אותם מארץ מצרים. הן הן המחייבים וגורמים אותנו להאמין. אמונה שלימה. היותו י"ת. הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה. כל מעשה בראשית. שליט בעליונים ובתחתונים. והרי זה נמצינו למידין שבאחת. אשר דבר אלהים. דהיינו יחוד אלהותו י"ת. עלינו מכח פעולותיו ונפלאותיו. אשר הראה את אבותינו ביציאת מצרים. נדעה נרדפה לדעת כחתיו. שאבותינו אבות הראשונים הגידו לנו. שהוא י"ת הוא לבדו המאציל הראשון פעל פועל ויפעיל את הכל ברצונו וחפצו. ומבלעדיו אין אלהים כמ"ש. אנכי. ולא יהיה לך. מפי הגבורה שמענום. יחד אבות. ובנים. ובני בנים. ומכאן ואילך תורה היתה מחזרת על אכסניא שלה:
ונוסף גם הוא. דמעז יצא מתוק. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. לא יבושו כי ידברו אויבים בשער. על קבלת אמונת התורה שבע"פ. דהנה בלי ספק לא יפול הספק אצלינו. הנושאים משך הזרע. כי אב לבנים יודיע. תורה צום לנו משה מורשה. ירושה היא לנו. איש מפי איש ומפי המרובים עד משה מפי הגבורה. לקהלת יעקב. וכמו שלא נסתפקו בזאת התשב"כ. שעליה נאמר וזאת התורה אשר שם משה לעיני כל ישראל. כי בעיניהם ראו נתינתה מיד ליד. קפולה ומונחת בארון ברית ה'. גם לא נסתפקו במה שבפיהם. קיימו וקבלו עליהם. ועל זרעם. ועל כל הנלוים אליהם. להאמין אמרת ה' צרופה מה שבאזניהם שמעו, מפי השושבין הנאמן. באמרם אליו דבר אתה עמנו ונשמעה. זו תשבע"פ. שקבלה משה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' כדכתיב לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל וגו'. הכל כסדר ההשתלשלות שהגיד לנו. רבינו הקדוש ז"ל בפ"ק דאבות:
אשר באמת להיות אמונת הקבלה כל כך מאומתת ומאומנת. ותקועה בלב כל חכם לב מאמין ורוצה להיות בשם ישראל מכונה. לפיכך לא הוצרך רבינו הקדוש ז"ל. להתחיל המשניות בשלשלת יחוס קבלתה. כאשר היה מן הראוי להקדים מסכתא זו להיות כעין הקדמה. לש"ס שהם עפ"י הקבלה אמנם באשר ע"ד אמת הידוע ומפורסם ומקובל. מת"ר אלף רגלי. המה האנשים החשובים שבמקרא שזכו למעלות רמות. בקבלתה כל אשר יפקפק עליה הרי זה ממכחישי אל. ולא זכה בה וצורפתו למיתה. ואין לנו בני ישראל. ולתורתינו. עסק בו. כי איננו מן הישוב. לפיכך פתח בברכה תחלה. ולא הפסיק בבאור הלכות. בין קבלת מלכות שמים. שהוא עקרו של שמע. לשאר מצות. ולולא התועליות שמנה הרמב"ם ז"ל הנמשכים לנו מאותה מסכתא ופתיחה שפתח בה. כמעט לא היה נצרך להודיע לשארית ישראל. סדר הקבלה. דאמת ונכונה:
פוק חזי. דשואל אדם מחבירו. איזהו דרך ישרה. לעשות את כל דברי התורה. הן קול ענות גבורה. איבעית אימא גמרא. גמירי רבנן וסברי מרנן. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. שמורים לכל בני ישראל לדורותם. כי הנה דבר אלהינו יקום לעולם. והוא לבדו האב המעיד על בנו בכורו ישראל. ומבטיח למשה ידידו. בטחון. נצחי ואמתי. באומרו ית' וגם בך יאמינו לעולם בוי"ו נוספת. וגם בנביאים הבאים אחריך. גמרא גמירי לה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ממשנת תורת משה. עד בוא אל מקדשי. רבינא ורב אשי. גמרא גמור זמורתא תהא. בפרק הרואה חכמי ישראל. כי שוררים הם בהבל שבפיהם. ובמעשי ידיהם ערכו המערכה. בארבע אמות של הלכה. הלכות עולם. הליכות אלי. אל תקרי הליכות אלא הלכות קלות וחמורות. קדשים וטהרות. דיני ממונות. והכשר המאכלות וסדר ברכות ראשונות ואחרונות. זכות בלולות. לא לבד בשבע החכמות שהם האבות לאמותם. יאמרו דרך אגב כל דבר שארי חכמות. חזיונות. ופתרון חלומות. ודברי אגדות. הם המספרים כמה שמועות ממעשים ונסים שנעשו בימים הראשונים. ומכל שיחתן הקלה יש ללמוד כמה הוראות דינים והלכות דברי מוסר, ודרך ארץ ומשנת חסידים. שנו חכמים. בלשון המשנה. כאחד ממספרי שמועה זו נאה אשר בתוך דבריהם ז"ל כמוס צרור וחתום סוד ה' ליראיו אזן ששמעה בהר סיני. אלה הדברי' שנאמרה למשה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ותבן לה דברי חכמי' וחידותם. הצריכין תלמוד גדול, בעומק והסתרת דבריהם. ואיש תבונות ידלם. לגלויי טעמי תורה. כתלמידו של רבי מאיר. שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה. ארבעים ושמנה טעמי טומאה וכן נמי על כל דבר טהרה, ופוק חזי מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי. שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא וכו'. עד דבר גדול ממעשה מרכבה ודבר קטן מהויות דאביי ורבא ומכאן ראיה מספקת שהמשנה והתלמוד לא דבר חדש היה אצל ישראל ואפי' הויות דאביי ורבא שהם אחרונים היו מסורת ביד הראשונים. ולא הוסיפו על שום דבר ממה שקבלו מאנשי כנסת הגדולה המקבלים האחרונים והבאים אחריהם הם שדקדקו. כל ההלכות וכל המשניות. לתקון עפ"י הקבלה. שקבלו אותם איש מפי איש:
והיא שעמדה לאבותינו ולנו בגלות הזה. כי פנה היום ונטו צללי ערב הברית כרותה כדכתיב ואני זאת בריתי וגו' לא נשתכחה ולא תשתכח תורה מישראל. ואע"פ שאין הלכה ברורה. כמאמר רשב"י ז"ל. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה. הגדיל תורה לא נאמר. אלא יגדיל. ע"י המתעסקים בה לשמה, ובזה אין כאן מקום לגמגם אחר מחלוקתם. כמשרז"ל בחגיגה. בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבים אסופות ועוסקים בתורה הללו אוסרין והללו מתירין וגו'. שמא תאמר היאך אני לומד תורה. ת"ל. כולם נתנו מרועה א'. אל אחד נתנן פרנס א' אמרן. מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. וכתיב כי ע"פ הדברים האלה. כרתי אתך ברית ואת כל ישראל:
וכאשר מטעם זה דחה רבינו הקדוש מסכת זו ממקומה ומסכת ברכות היא המתחלת באות. מהמקבל הראשון, הוא משה. אפשר דלזה רצה להוסיף אות המ"ם. בתיבת אימתי והתחיל בה. הואיל והיא תחלת שם מש"ה. ואם תקראנה ישר והפוך תמצא מש"ה. "מקבל. "מקרא "משנה. "הוא "שקבל "מקרא "משנה. ויש לצרף זה. עמ"ש בלקט הקמ"ח על הש"ס בתתי טעמים נכונים על מה שפתח רבינו הקדוש חבור המשניות באות המ"ם עי"ש ומהתם והכא תמצא ברור כי אינה כעודפת אלא נצרכת בפרט עם שמצאתי ראיתי במדרש במדבר רבא פי"ג דנתנו רמז למספר ר"ת של הש"ס. אם כן ודאי מזקנים אתבונן דלא במקרה התחיל רבינו הקדוש חיבור משנה התורה באות מ"ם כי נצרכת היתה להשלמת יפוי פר"דס האלקי. אשר נטע בקדושת האר"ש. להשתעשע וללקוט שושנים. ששונים. דברים שנשנו למשה מסיני לשנותם לישראל. אשר בא. הרמז. עליהם בקרא דכתיב ויכתבם על שני לח"ת אבני"ם ויתנם אלי. דוק ותשכח. מספר לח"ת אבני"ם ותמצאם כמספר ישרא"ל. ובזה פי' במקום אחר. ובאופן אחר מ"ש רש"י ז"ל לח"ת כתיב ללמדך דשתיהן שוות:
וכעת נ"ל. דהואיל ושקול משה כנגד כל ישראל, א"כ ישראל שקולים הם כנגד משה. ובמלואו של משה כזה מ"ם שי"ן ה"ה צא וחשוב שעולה כמספר לוחו"ת מלא, ומספר מש"ה רבינ"ו עולה תרי"ג. זהו משה רבינו היינו תורה שבכתב.
וישרא"ל הם תשבע"פ ויש רמז ע"ז בדרז"ל בקרא דאכתב להם רובי תורתי שאלמלא ישראל לא חטאו. לא היו צריכין לכתיבת תורה שבע"פ. ולכן רצה משה להראות ענותנותו. שעם היות שהוא מלא בלוחות המלאות כל נסתר ונעלם. עכ"ז כתב לחת חסר. ללמדך שאין לו העדפה על ישראל וכולם שוין לטובה. ורוב מנין של ישראל, הוא הגורם לו כל הכבוד הזה. כמ"ש בדברי רז"ל דוק והארך:
הנה כי כן אדברה וירוח לי וטרם כל אברך את ה' אלהי אבותי אשר מיום היותי עזרני. ולא עזבני. יסור יסרני. ולמות לא נתנני. ועוז וישע אזרני. זאת ועוד אחרת בשנת תע"ג זכני וזה יצא ראשונה. כי בשפתי ספרתי כל משפטי אלה המצות. ערוכות וספורות. במספרם כמשפטם. וסדר נתינתם בכתיבתם בתורה. לעיני כל ישראל בראשית נמי מאמר סתום. מאמר פתוח. לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהם ה' חפץ. למען צדקו. יגדיל תורה. הגדיל לא נאמר. אלא יגדיל. להורות כי זאת חקת התורה. בראשית ברא מצות ה' ברה. לא תוהו בראה. לשבת יצרה. אז ראה ויספרה. ועל ידי מונה לבני ישראל מסרה. וכפל בה האזהרה. בזכירה ושמירה. כי אלה מספרם לכל בהם חיי רוחי. יום לשנה יום לשנה. ימי שנותינו בהם אספר כל עצמותי אחת הנה ואחת הנה למצוא חשבון וחברת אל האהל. והיה אחד. זו תור"ה וזו שכרה. שומר מצוה. לא יראה דבר רע ויזכה להיות מבני היכלא דמלכא עילאה. כי על זה אין להוסיף אז יקרא וה' יענה.
אי לזאת רבים אשר אתנו התאוו תאוה לעינים. באומרם אלי כל היום מי יראנו טוב זה פעמים. בשיתי שומי שאשית אני עיני ולבי. על כל מצוה ומצוה. וכדי שלא תעמוד ערומה. בפני הקורא. כהלכתא בלא טעמא. אעשה לה כתנות אור. ואלביש אותה מחלצות ולא אתבושש. בתוספת פסקי הראש. הבאים על פסקי התוספות. כי דבר בע"טו מה טוב. ומה נעים שבת אחים גם יחד לרבות דיש בזה הידור מצוה, ושיהיה תחלתו. כעין סופו. דסוף דבר הכל נשמע. את האלהים ירא. ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. וראשית חכמה יראת ה' וגו':
לכן אמרתי כגון דא בעותא דמצוה היא, הכרח וצורך שעה. כי יד מצותם. עלי חזקה. ושיחתן קלה היא גופא גזירה. ומצוה עוברת. כי חביבה מצוה בשעתא. והואיל והי"ת ברוב חסדיו. על אף אויביו שהם אויבי. החיינו. וקיימני והגיעני לזמן הזה. זה אלי ואנוהו. אלהי אבי וארוממנהו. אתנאה לפניו במצות. אם לא כפי הרצון. כפו היכולת. אנסכה בשמחה נסך דרך אר"ש. אשר דרכתי בו. כל ימי היותי. מוחזק ועומד לי אלהותו עלי. מימי אבותי. ואבות אבותי. להועיל ולא להזיק. ובעין יפה אני נותן ואתן. גם בעט ברזל ועופרת לכל הפושט יד ליטול. כל פרי קדש הלולים. אשר טפחתי ורביתי קריתי ושניתי לעצמי. ולא אמנע טוב מבעליו כי בכל אשר מצאה לאל ידי לעשות אף מתוך הדחק לא אכלתי באוני ממנו. אנכי לבדי. ולבני גילי נתתיהו ירושה. והאנשים אשר אתי. הם יקחו חלקם. כי לשמו ית' לבד נתכוונתי וללמוד וללמד. בזה ובזה על הכלל כלו יצאתי. וחסד חפצתי. ולא תואר שבח. ולא כבוד. ולכן לא אחוש לשפת חלקות. אשר רכו דבריהם משמן והמה פתחות. להזיק בלשונם. לכל מי שרוצה להועיל בלבו. כמוני היום דידעתי דאין דבר נקל לאדם. כבזות מעשה זולתו. ואין כבד עליו כעשות כמוהו: