אלה המצות· רבי משה חגיז
עקב · תלה
(עשה קפה) להשבע בשמו יתברך בעת הצורך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, שנאמר ובו תשבע:
כי בהיותו נשבע במי שאמר והיה העולם על קיום הדבר ההכרחי ונצרך יורה גדולתו ורוממותו וכבודו כי לא יחליף את דברו מכח השבועה בשמו ית'. ולכן אין להשבע בשום דבר מכל הנבראים. והשבועה שהאדם נשבע בחיי אביו ואמו ובניו. אינו אלא כאילו נשבע בחיי הי"ת אשר בראם ולא זולת כי ח"ו אז היה האדם נכנס בתגר כל המשתף שם שמים לדבר אחר שנעקר מן העולם ולכן יש להזהר הרבה שלא להשבע כל, עיקר כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ובפרט בשבועת שקר שחמורה מרוצח וגונב ונואף כי הרי אלו לא יעשו את רשעתם בכל עת שירצו ואם יעשו יעשו בשביל ההנאה וסוף כל סוף ימנעו מלעשותו אמנם ההרגל בשבועות כאשר שפתינו אתנו יכול אדם לישבע על כל דבור ודבור כמה מאות של שבועות בלי הנאה כלל אלא מכח כי הורגל וההרגל נעשה לו טבע והוא טבע רע וכלתה אותו ואת עציו ואת אבניו כמ"ש בינאי המלך שהיו לו אלפים עירות וכלן נחרבו על שבועת אמת לפי שנאמר כי לא ינקה. ומה יעשה לנשבע לשקר ובדבר אחד דוקא מותר להשבע דהיינו לקיים את המצות כמ"ש נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ועם היות שמושבע ועומד הוא מהר סיני עכ"ז כשיצרו אונסו ומעכב על ידו או מפתהו כמעשה בועז שנשבע ליצרו שלא להזדוג עם רות באותה הלילה כי אם הבוקר אור באורה של תורה אזי מצוה שיתקשר ויתחייב בשבועה חדשה שלא לעבור על רצון קונו הואיל ויצה"ר מתגרה בו ודע כי הראב"ד והרמב"ן ז"ל והרא"ם משיגין על מצוה זו שאינה חובה אלא רשות לפי דעתם וגרסתם אמנם הממליצים בעד הרמב"ם ז"ל יצאו כמנהגם לישע סברתו דהכי מסתברא:
ואני בעניי כאחד מאוהביו ומליציו בפרורים שיש לי על רש"י ז"ל כתבתי בביאור דבריו אשר כתב ז"ל לפניך ואלו ואלו גבי הדדי כתיבן כדי להקל על הקורא בזכרון טוב הגון וראוי למחברי ספרים. שיציגו לפני הקורא. עיקרן של דברים שמדברים עליהם. דאם לא כן איידי דזוטרן מילייהו יהיו כל דבריהם כדבר ספר החתום ואם הכל מודים דנתמעטו הלבבות. איך יהיו נזכרים מילי דרבנן. בקיצור אמרים. לכן לראשונים הוה שרי. ולדידן אסיר. אם לא בפסקי ההלכות. הצריכין מעשה אומן חכם ובקי במלאכת הקיצור וד"ל וז"ל.
ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו וכו' אז בשמו תשבע וכו' דודאי כוונתו ז"ל היא לומר לך שאינו דבר חובה ומצוה לישבע אפילו באמת חלילה. אלא כוונת הכתוב היא רשות עפ"י תנאי זה שבהיות בידך כל המדות הללו. אם תרצה להשבע באמת יכול אתה. ודלא כהרמב"ם והסמ"ג שמנאוה בכלל המצות. וראיתי שכתב הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל סמך עמ"ש אמרה תורה השבע בשמי. ואמרה תורה אל תשבע בשמי כלומר כשם שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת. והיא מצות ל"ת. כן השבועה בעת הצורך חובה והיא מ"ע. וכן גילה דעתו בסמ"ק. ואני תמיה היאך סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה. והיא מ"ע. והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים. ואיך לא השגיח בזה. וחייב מה שחייב. וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכו'. בזמן שאתה חולה. ותאכל צונן וכו' בזמן שאתה בריא. היחוייב מזה שיהיה דיבורו השני חיוב כמו דיבורו הראשון שכמו שהראשון חיוביי. כן יהיה השני. ודאי לא. אלא הראשון חיוביי. והשני רשותיי. שאם ירצה שיאכל צונן וכו' הרשות בידו. כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו לו והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות ופי' שאי אתה רשאי לאכול חמץ. אבל אתה רשאי לאכול מצה. ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה. אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה נצרכת. לא שהוא חובה לישבע. עכ"ל הרא"ם ז"ל ע"ע ומה שכתב עליו ה"ה במ"א ז"ל בחיבורו מצוה ז' דנ"ה:
ולע"ד שדברי הרא"ם ז"ל צדקו יחדיו. אם פסוק ובשמו תשבע היה סמוך ונראה קרוב לפסוק לא תשא את שם ה' לשוא. אזי ודאי אם אח"כ נכתב ובשמו תשבע היה חובה עלינו לפרשו כמו שפירשו הרא"ם ז"ל דכוונתו רשות. כעין החבר שבקש לו לעזר במקרא מפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שהוא מנגדו. לענ"ד. וכל זמן שכל פסוק הוא נפרד בפני עצמו ומרוחקים הם. ופ' השבועה הוכפל ג"כ בפ' עקב. מוכרח הוא שהוא ענין בפני עצמו נפרד. גם מטעם דבר הלמד מעניינו והואיל ורישיה דקרא הם מ"ע. ראוי הוא שגם סופו כתחלתו למ"ע יחשב. והמשל בזה אם יאמר הרופא אל תאכל ענבים. ותאכל רמונים. ודאי שאני אומר. שמ"ש ותאכל רמונים הוא רשות. שר"ל הענבים הם באזהרה שאני מזהירך שלא תאכלם. אבל הרמונים אם תרצה תאכל אמנם אם הרופא יאמר יום אחד ראה שלא תאכל ענבים ומיניה משמע שעל דברים אחרים אינו מזהירו אלא הרשות בידו. א"כ אח"כ כשיאמר לו ביום אחר תאכל רמונים מוכרח לומר שמצווה לו שיאכל רמונים. דאם הכוונה על הרשות. הרי נתונה לו מיום אתמול בציווי שצוה עליו שלא לאכול ענבים. א"כ דבור שני זה ביום שני ודאי שבא להודיע לו שאכילת הרמונים מועלת לו. וצריך שיאכל מהם. כי הדיבור הראשון הוא הרחקת הנזק. והשני הוא הקרבת התועלת שהוא חובה על כל אדם חולה לשמוע אל דברי הרופא בשתי החלוקות וא"כ כיון שציווי הי"ת הוא מפורד זה מזה שניהם על צד החיוב באו הא' בל"ת והשני במ"ע. ולכן אמרו רז"ל א"ת השבע. וא"ת אל תשבע. שלכל ענין היתה אמירה אחת מפורדת. ולא סמכינהו קראי אהדדי. מוכרח לומר שהיא מצות עשה:
וא"ת שהרא"ם ז"ל היתה כוונתו להקשות שמלשון רז"ל אין הכרח כיון שדבריהם הם סמוכים לקרא לתרץ מ"ש. הנה מלבד דבמה שכתבתי יש די יספיק חנני אלהים ויתן לי גם את זה דהוא הנכון שאם כוונ' רז"ל כדברי הרא"ם ז"ל הול"ל אמרה תורה אל תשבע. ואמרה תורה השבע. ואזי היינו מפרשים שדבריהם השניים. הם רשותיים. לפי שקודם באה האזהרה. באומרו אל תשבע. ואח"כ אמרה שהרשות בידו לישבע כשהוא באמת והיה מעין הפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות שהכונה רשות. ועיקר האזהרה הוא שלא יאכל חמץ. אבל כיון שרז"ל בלשון חכמים מרפא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. שינו את לשונם מסדר הכתוב בתורה. והקדימו ואמרו אמרה תורא השבע ואמרה תורה א"ת. מוכרח לומר. דהא דא"ת השבע. הוה מ"ע כמצות ל"ת דא"ת אל תשבע. וללמדינו חדוש זה דמצוה להשבע בשמו באמת שנו והקדימו המאוחר לקודם בתורה דוק והבן בנועם שיח דבריו של הרמב"ם ז"ל דאינם לשון הגמרא ברביעי דשבועות דף ל"ה ע"ב דבאו בדיוק כמורה באצבע שנדקדק בהם:
ואל תשבני ממה שהיום מידי קוראי בהלכות השחר במסכ' כתובות מצאתי ראיתי דכתב התוספות שם בדף מ' ע"א ד" אחד כדרכה וכו' דשלא כדרכה הול"ל למינקט ברישא. אלא שכן דרך הש"ס להקדים הן ללאו עי"ש. דכבר ידעת כחו של הרמב"ם ז"ל דכח תנא היה לו ופליג מכ"ש על בעלי התוספות שהם רבותינו האחרונים אליו. והוא ז"ל לא ס"ל ויפרש הסוגיא בפי' אחרים אשר חדשתי. וכתבם מוהר"א בן חיים ז"ל בשטתו עי"ש:
ליום הששי