אלה המצות· רבי משה חגיז
נשא · שעו
(ל"ת רל) שלא יטמא הנזיר למת כל עיקר, שנאמר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם:
ענין הנזירות הוא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בכתר של קדושה שמדרגתה היא כמדרגת כהן גדול. כי הרי זה נקרא קדוש ונזר אלהיו על ראשו. ורובן של דברים שנצטוה הכ"ג. נצטוה הנזיר ונאסר בשלשה מינים. דהיינו בטומאה ובתגלחת. ובכל. היוצא מגפן היין. כי הטהרה מביא לידי קדושה וגידול השער מורה הכנעה ותשובה. והרחקת היין מורה פרישות. דלך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. והואיל והאדם נברא מן העליונים כדי שימשך בשכלו ודעתו למעלה להדמות להם. ומן התחתונים כי רצה הוא ית' בחבור זה שיפעל האדם בבחירה ורצון ויעלה קילוסו. יחודו. וקדושתו. מלמטה ג"כ. ואי אפשר זה אלא בתתו לגוף מה שראוי לו מן המחיה. ואולי זה שציער עצמו מן היין נטה מן הגדר המחויב עליו לנפשו המתאוה. כי שמא טבעו ונשמתו מוסכמים לעבודתו. ולא היה צריך לעינוי זה. ולכן מביא קרבן לפי שחטא על הנפש כאמור א"נ היה לו לכוף את יצרו לשעבדו לשכלו ולימשך אחר עבודתו ית' מבלי שידור בנזיר ויצער נפשו. ולכך צריך להביא כפרה והרמב"ן ז"ל כתב כי צריך הוא לכפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח ה' והתחיל להיות נזיר ראוי היה לעמוד כן כל ימיו עכ"ל. וכתב עליו מוהרדב"ז ז"ל ואני לא ראיתי קרבן מוקדם לחטא. ואין משיבין את הארי אחרי מותו.