אלה המצות· רבי משה חגיז
נשא
יש בה ח"י מצות שבעה עשין וי"א לאוין.
שסב
(עשה קמג) לשלח הטמאים מן המחנה, שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש:
וזה המחנה הוא מחנה שכינה. והמצורע היה משתלח חוץ לשלש מחנות. דהיינו חוץ לירושלים. והזבים וזבות ונדות ויולדות היו משתלחים חוץ לשתי מחנות. דהיינו חוץ להר הבית. וטמא מת ובועל נדות וכל הגוים דרך כלל לא היו משתלחין אלא חוץ למחנה אחת דהיינו מן החיל:
שסג
(ל"ת רכ) שלא יכנס כל טמא במקדש וכל שדומה לו לדורות בכל העזרה משער ניקנור ולפנים שהוא עזרת ישראל, שנאמר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם:
שסד
(עשה קמד) להתוודות על העונות והחטאים גדולים וקטנים שחטאנו לפני האל ית' ואפילו מביטול מצות עשה חייבין אנו בעת שנרצה לשוב אליו לבקש סליחתו להתודות, שנאמר דבר אל בני ישראל איש או אישה אשר יעשו מכל חטאות האדם. למעול מעל בה'. ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו:
בחלק שני מפרורי פת הקמ"ח השבתי שואלי דבר מנא לן הא דאנו מתודין גם על עבירות שלא נכשלנו בהן. דעד הנה לא למדתי טעם בזה כי אם מכח הערבות דמסתבר טעמיה. ובפרט אצלינו מאמיני תיקון הנשמות בגלגול דור הולך ודור בא הוא טעם מספיק להתוודות. דאם עכשיו לא נכשל בעון זה שמתודה עליו מי יודע אם בגלגול אחר עבר עבירה זו ושנה בה. והן כעת מצאתי און לי מקרא מלא סמוך ונראה במצות עשה זו היא שצותה לנו תורת ה' תמימה. להתוודות על העונות והחטאים גדולים וקטנים שחטאנו לפני האל ית'. כמ"ש הכתוב דבר וכו'. וכתב הרב רבינו בעל הטורים ז"ל הנפש ההיא והתוודו רמז שכל המומתין מתודים בעת יציאת הנפש. עכ"ל. וכן מפורש בספרי בשם ר' נתן:
ואני אומר דמכאן למדנו להתוודות רוב ציבור אפילו על עבירות שלא עברו עליהן. דכל זמן דיש אחד בקהל שעבר אותה עבירה. חייבין כל ישראל להתודות אפי' על עבירת יחיד. הואיל והם נפש אחת מחולקת לגופים מרובין. וזה הוא הרמז דמתחיל ביחיד ואשמה הנפש ההיא ומסיים במרובין. והתוודו את חטאתם אשר עשו. ולא כתיב והתודה את חטאתו אשר עשה. כמה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וכל שאר הכתוב שנאמר בלשון יחיד. בשגם הואיל ורצה להודיענו כי חטאת היחיד. חטאת הקהל היא הן מכח הערבות. והן מכח נשמתן של ישראל כי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. סמכינהו קרא ואשמה הנפש ההיא והתוודו המרובים. ועל כל פנים הנפש החוטאת היא תשא את עונה. ולפיכך חזר וכתב והשיב את אשמו בראשו. דוק והארך כי לדעתי טוב הוא לפשט רמז ודרש. מלבד סוד ה' ליראיו. דהא והא איתא בעניינו של גלגול וק"ל:
כי הוא טעם מספיק למה שרז"ל הגדילו לדבר בכחה של תשובה. עד שאמרו דאפילו אם שב אדם בעת מיתתו. הקב"ה מקבל תשובתו שנאמר תשב אנוש עד דכא. עד דכדוכה של מות. דבאמת הדבר תמוה מאד. דלא די דקבלת התשובה בחיים חייתו. אינה אלא מצד החסד הפשוט. שרצה הקב"ה לזכות בו את ישראל. לקיים בו את העולם. כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה. דמי ראה כזאת ומי שמע כאלה. שהנפש החוטאת. בע"ז. וש"ד. וג"ע. דכמעט נראה לעין כל. שהוא מעוות שאינו יכול לתקן ועם כל זה הי"ת ברוב רחמיו. מתרצה ומתפייס בעזוב רשע דרכו. ואיש און מחשבותיו וגו'. והם ז"ל באו והוסיף על השמועה. פלא על פלא. כי הפליא ה' לעשות. שיקבל תשובתו. בעת אסיפת כחותיו. וביטול יצרו. שהרי זה עומד וגוסס. ואין יצרו תקפו. ואם כן איך ולמה תקובל תשובתו. אמנם כל זמן שהתחיל בתשובה. בעוד נשמה בו. ואח"כ כשחפץ הי"ת להטיב עמו. ולטובתו מגלגל אותו. כדי שישלים תשובתו. מתוודה הוא על ההוה ועבר. וכסדר הזה תקנו שיאמר בוידויו. או"א תבא לפניך תפלתנו. דהיינו על עצמינו. בהווה שאנו מתפללים עלינו. ואל תתעלם מתחנתינו. על אחרים. דהיינו גם מה שאנו מתחננים על אחרים. ועל העבר עלינו. דהיינו בגלגול אחר. שאין אנו עזי פנים וקשי עורף. ג"כ רמזו עם הכפל. עזות פנים על ההוה. וקשיות עורף על מה שעבר. לומר לפניך ה' אלהינו וא"א צדיקים אנחנו. בגלגול זה. ולא חטאנו בגלגול אחר:
אבל אנו מודים שחטאנו אנחנו ואבותינו. אנחנו בגלגול זה. ואבותינו היינו על גלגול אחר. כמ"ש בסבא דמשפטים דהא בת זוגיה דהות ליה. אתעבידת אמיה. ואחוה אבוה. ואתה צדיק על כל הבא עלינו. אע"ג דחזינא צדיק ורע לו. אין כאן תימא. איך מנא דהות לתתא. יתעביד לעילא. בעלה דהוה לעילא איך יתהפך והוה לתתא. כי אמת עשית. במה שאנחנו הרשענו בגלגול אחר. וז"ל רז"ל תורת ה' תמימה למה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש ולמה היא משיבת נפש מפני שהיא תמימה כי באמת עניינו של הגלגול ואמונתו אצלי הוא לעיקר גדול ושורש לאמונת התורה וצדוק הדין כי הוא דין אמת ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו דוק והארך עד"ז. זה בפי' מה נאמר לפניך וכו' גם פ' הוידוי שהתחלנו בה אני מפרשה עד"ז. ועושה לה סמוכות. עם קרא דכתיב בתוכחות שבת"כ. והנשארים בכם ימקו בעונם. בארצות אויביהם ואף בעון אבותם אתם ימקו. והתודו את עונם. ואת עון אבותם. במעלם אשר מעלו בי דהיינו שלא שבו בתשובה בעת שהיו בחיים חייתם. רק בשעת מיתה. וזה מחמת שאף הלכו עמי בקרי. דוק בדקדוקים רבים. שיש בכתובים. ועל פי כתב יושר דברי אמת שכתבנו בחסדיו ית'. בפרט על גודל החסדים. לקבל את השבים. אף בשעת מיתה ובשעת קבלת היסורין. שהיה דומה לה. יומתק למי שיש לו חיך. דאין כאן תוספת וגרעון לא בדברי התורה ולא בדברי הנביאים. זו היא פרשתו של יחזקאל סי' ח"י שנתפרשה אצלי במכתב אחר ישוב כל כפל דבריה על האופן האמור דוק ותשכח בזוהר ח"ג דף קכ"ב ע"א דממנו למדתי הא והא דקמן כי טוב הוא דבשני מיני בעלי תשובה. הכתובים ההם דברו. א' הוא השב בעוד כחו בו. וא' הוא השב בשעת מיתה או יסורין. דעל שניהם כאח' באה הבטחתו ית' שאל ירך לב החוטא. ושוב ישוב כי ימינו פשוט' בכל עת וזמן לקבל שבים. עם היות דבר שלא יתכן דרך ה' רק מצד החסד שבו יתברך. יתכן ויתכן ככתוב שם ודעהו:
ודע כי עיקר הוידוי הוא התחלת התשובה דהיינו להכיר האדם בעצמו שחטא. ושלא טוב עשה לפרוק את עול מלכות שמים מעל צוארו. בשום פרט מהפרטים בהם. כי באחד מהם שעבר בין בשוגג בין במזיד די ומספיק להיותו נקרא מורד ופורק עול ומשורת הדין באחת מאלה המצות שלא עשאם או שהמרה בהן חייב עצמו למיתה כמ"ש תורה הנפש החוטאת היא תמות. וכך היא דרכה של מלכותא דארעא. כי מי שימאן לשמור את מצות המלך בעשין או בלאוין אשר גזר. יהיה כמו שיהיה אופן ההעברה ידונו אותו במיתה קלה או חמורה. וסוף כל סוף לא יחיה ולא יאריך ימים ולפחות לא יקרא בשם עבדי המלך ונאמניו. ובעון האב ילקו הבנים וירדו מגדולתן בהיותן נקראים בני המורד במלך. ולא יועיל לו הודאת החטא ועזיבתו בשגם במלכות דרקיעא ממלך מלכי המלכים הקב"ה לא כך היא המדה והוא ברחמיו מתרצה במה שהאדם יכיר את הדבר הרע אשר עשה שקלקל לעצמו וקפח פרנסתו והמרה את כבודו בלא יועיל הוא יצרו הרע אשר בקרבו. כי אחריתו עדי אובד והוא שטן הוא יצה"ר. הוא מלאך המות. וכאשר יכיר החוטא בעצמו את אשר עוותו ויתחרט ודאי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ולכן ראוי שיגמור בלבו ובמחשבתו שלא לשוב עוד לכסלה. פן יהיה ח"ו ככלב שב על קיאו. ואז יתודה כל ימיו בשוכבו ובקומו כי לא ידע עת מותו ויאמר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי וכך וכך עשיתי שר"ל שיפרט העונות והחטאים והפשעים שעשה. המעטים הם אם רבים. הקלים הם אם חמורים. כאשר יהיו בינו למקום בעזיבת החטא והודאתו. ובושתו. יהיה לבו בטוח. שגם השם יעביר חטאתו ולא ימות לשחת וזהו הנקרא וידוי דברים. אמנם עכ"פ צריך שיגדיל תשובת העבודה. כפי מה שלבו יודע בכובד המרידה. כי זו היא הנקראת תשובת המשקל. שכל בעל שכל יכול לשער בדעתו ויחייבהו כי לא ישוה תשובת מברך את השם שהוא בסקילה. לתשובת מקלל את הדיינים בשם שהוא במלקות אחת ושתים. וכן על פי דרך זה מי שהתמיד בעבירה אחת. למי שיצרו אנסו ולא עשאה כי אם פעם אחת ופוק חזי דוד מלך ישראל עם היות לפי הפשט שההמון סובר. שחטא. גם עיניהם הרואות שהי"ת אמר לו ע"י נביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות ועכ"ז הוא עליו השלום לא שלו ולא שקט ולא נח. כמ"ש וחטאתי נגדי תמיד וצער עצמו על היין. כמ"ש ושקווי בבכי מסכתי. והתענה מה שלא נצטווה. כמ"ש ענתי בצום נפשי. וכיוצא בזה כנראה ממזמוריו האלהיים. אם כן כל אחד ידון ק"ו בעצמו ולבבו יבין ושב ורפא לו. ויקח התרופה כפי החולי. ואל ישע בדברי שקר אשר בפי ההמון כי לא ידעו מה הוא. וכמו שהאדם לא יתרפא מתחלואי גופו כי אם מרופא מומחה ובקי. כך לרפואת נפשו לא יתרפא כי אם מחכמי האמת והצדק. המומחים ובקיאי' על פי הקבלה. שקבלו רפואות כל מכת חלל שבנפש. הלוא בספרתם שהם אמרו והם אמרו שעל עבירות שבין אדם לחבירו. אין הוידוי מועיל לו. ואין יום הכפורים מכפר. עד שירצה את חבירו ואזי על מה שבחטאות האדם המרה רצון קונו שצוהו על הונאתו ועל גזלתו. כשיתרצה חבירו בארץ מתחת. בכח הוידוי שיתודה. יתרצה גם כן אלוה ממעל.
שסה
(עשה קמה) להביא האשה הסוטה אל הכהן שיעשה לה כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו':
שסו
(ל"ת רכא) שלא ינתן שמן בקרבן הסוטה, שנאמר והביא את קרבנה וגו' לא יצוק עליה שמן:
שסז
(ל"ת רכב) שלא יושם לבונה בקרבן הנזכר, שנא' ולא יתן עליה לבונה:
שסח
(ל"ת רכג) שלא ישתה הנזיר יין ושכר היוצא מן הגפן, שנאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו':
שסט
(ל"ת רכד) שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנא' וענבים לחים. לא יאכל:
שע
(ל"ת רכה) שלא יאכל הנזיר צמוקים, שנא' וענבים לחים ויבשים לא יאכל:
שעא
(ל"ת רכ"ו) שלא יאכל הנזיר גרעיני הענבים הנקראים חרצנים, שנאמר מחרצנים. לא יאכל:
שעב
(ל"ת רכז) שלא יאכל קליפת הענבים הנקראת זג, שנאמר מחרצנים ועד זג לא יאכל:
שעג
(ל"ת רכח) שלא יגלח הנזיר אפילו שערה אחת כל ימי נזירותו, שנאמר תער לא יעבור על ראשו:
והמגלח לוקה כמו המתגלח אפי' שלא גלח אלא שער אחד:
שעד
(עשה קמו) שיגדל הנזיר שער ראשו כל ימי נזרו בקדושה, שנאמר גדל פרע שער ראשו:
שעה
(ל"ת רכט) שלא יכנס הנזיר באהל המת, שנאמר ועל נפש מת לא יבא:
שעו
(ל"ת רל) שלא יטמא הנזיר למת כל עיקר, שנאמר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם:
ענין הנזירות הוא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בכתר של קדושה שמדרגתה היא כמדרגת כהן גדול. כי הרי זה נקרא קדוש ונזר אלהיו על ראשו. ורובן של דברים שנצטוה הכ"ג. נצטוה הנזיר ונאסר בשלשה מינים. דהיינו בטומאה ובתגלחת. ובכל. היוצא מגפן היין. כי הטהרה מביא לידי קדושה וגידול השער מורה הכנעה ותשובה. והרחקת היין מורה פרישות. דלך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. והואיל והאדם נברא מן העליונים כדי שימשך בשכלו ודעתו למעלה להדמות להם. ומן התחתונים כי רצה הוא ית' בחבור זה שיפעל האדם בבחירה ורצון ויעלה קילוסו. יחודו. וקדושתו. מלמטה ג"כ. ואי אפשר זה אלא בתתו לגוף מה שראוי לו מן המחיה. ואולי זה שציער עצמו מן היין נטה מן הגדר המחויב עליו לנפשו המתאוה. כי שמא טבעו ונשמתו מוסכמים לעבודתו. ולא היה צריך לעינוי זה. ולכן מביא קרבן לפי שחטא על הנפש כאמור א"נ היה לו לכוף את יצרו לשעבדו לשכלו ולימשך אחר עבודתו ית' מבלי שידור בנזיר ויצער נפשו. ולכך צריך להביא כפרה והרמב"ן ז"ל כתב כי צריך הוא לכפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח ה' והתחיל להיות נזיר ראוי היה לעמוד כן כל ימיו עכ"ל. וכתב עליו מוהרדב"ז ז"ל ואני לא ראיתי קרבן מוקדם לחטא. ואין משיבין את הארי אחרי מותו.
שעז
(עשה קמז) שיגלח הנזיר את ראשו ויביא קרבנותיו כשישלים ימי נזירותו. או כשיטמא, שנאמר וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד והקריב את קרבנו וגו' יגלח הנזיר וגו':
בספרי אמרו ג' מגלחין ושלשתן מצוה. גילוח הלוים לשעה. והנזיר והמצורע לדורות עיין בסמ"ק צ"ג דעשין. ולפי שהנזיר אין הבאת קרבנותיו גורמת להיותו נקרא מחוסר כפרה. כי הנה תגלחתו והבאת קרבנותיו יתירוהו לשתות היין ולא יספיק לו אחת משתים לכך הם נמנין למצוה אחת. מה שאין כן במצורע שתגלחתו השניה מטהרתו מלטמא כשרץ. ועדיין נשאר מחוסר כפרה כזבים וזבות ויולדות. אם לא עד שיביא קרבנותיו ויכופר כל עיקר שלכך ראוי למנות התגלחת לבד. והבאת הקרבנות לבד. עמ"ש הרמב"ם ז"ל בסמ"ק שלו קי"ח ובשורש השביעי ויתבאר לך דבר זה:
שעח
(עשה קמח) לברך הכהנים את ישראל בכל יום, שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו':
והמברך מתברך כמ"ש ואני אברכם. ונאמר ומברכיך ברוך. ולכן יש להזהר שלא להתרשל במצוה מכח איזה טענה שלא נתפרשה כי אין לנו מפורש אלא שששה דברים הם המונעין מן הכהנים נשיאות כפים. הלשון. והמומין. והעבירה. והשנים. והיין. וטומאת הידים. ומי שאין בו אחת מאלו אעפ"י שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו העם מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו באמונה. הרי זה נושא כפיו ואין מונעין אותו. לפי שזו היא מצוה על כל כהן שראוי לנשיאות כפים. ואין אומרים. לאדם רשע. הוסף רשע והמנע מן המצות:
ואגבן אודיעך כי בפירורי' אשר לי כתבתי. כי בהיותי מתגורר בק"ק של אחינו בני אשכנז ה"י ראיתי נוהגים כשהחזן אומר ברכת כהנים הצבור עונים בלחש ע"פ ראשון יהי רצון בזכור אברהם. ע"פ ב' יהי רצון בזכות יצחק. על פ"ג יהי רצון בזכור יעקב. ועם היות כי הזכרת זכות אבות היא שעמדה ועומדת ותעמוד לנו לעולם ועד ובודאי מנהג יפה הוא עכ"ז נתתי אל לבי לדעת ולתור מה טעם מחלקים הברכות כל הברכה לאב אחד ויגעתי ומצאתי האו דמנהגן של ישראל תורה היא ורב שלום בניך. כי הראשון אדם שתיק להם לישראל סדר הזכרת זכות אבות על האופן האמור כיון להטי שלום בין גדולי ישראל שמצינו במדרש שנחלקו בדבר ברכת כהנים מהיכן זכו בה ישראל ומי כהחכם יודע לפשר דבר לצאת י"ח כולם התקינו להם סדר זה ומתוך ביאור המאמר יתבאר למה מזכירין דרך פרט על כל פ' אב א' ולא כל הג' אבות בסוף כל הג' ברכות ל בכל ברכה כל שלשתן:.
עיניך הרואות כי במדרש נסתפקו בז"ל מהיכן זכו ישראל לב"כ ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אומר מאברהם זכו. שנאמר כה יהיה זרעך וכתיב כה תברכו. רבי נחמיה אומר מיצחק שנאמר ואני והנער נלכה עד כה. לפיכך אמר המקום כה תברכו. רבנן אמרי מיעקב שנאמר כה תאמר לבית יעקב עי"ש והנה ראוי לדעת מה נתקשה לאחרונים בדברי הראשונים עד ם א' תלה הברכות באחד מאבות העולם וסמך על תיבת כה. דכר כה איכא במקרא:
אשר לזאת לבי אומר לי שחכמי הדורות מראש היתה לדעת ולתור דהואיל וברכת כהנים היא ברכה כוללת כל ההצלחה כמ"ש במקומו דפסוק ראשון כולל כל הצלחות הגוף. והשני כל הצלחת הנפש. והשלישי מכריע את כולם להיות בו ההצלחות העתידות את התחיה. א"כ ראוי הוא שימצא להם זכות כללי כדי שיהיו רא והגונים לחול עליהם ברכת כהנים באהבה בזה ובבא דאל"כ אינו הדין שיזכו בה אלא אותם שעשו הפועל אשר בשבילם הנה שם אתם. כמו שמצינו בזכות קבלת התורה להיות שנתקבלה בשמם מכלל כל כלל ישראל אשר ענו כל העם יחדיו ואמרו כל אשר דבר נעשה ונשמע היא שעמדה ותעמוד לעד לעולם לכל כלל ישראל. אבל יתר שאר העם ההולכים בשרירות לבם זה ועל מה זה יזכו בברכ' צדי ניחא שהקב"ה נותן להם שכרם בברכה. ולזה שאל השואל מהיכן ישראל לברכות אלו. ר"ל כלל ישראל צדיקים ורשעים. ר' יהודה תלה הדבר באברהם שהוא אור הקדמון ואב לאומתינו אשר כל חפצו וישעו היה לבנים עושים רצון קונה שמים וארץ בלב שלם ובנפש חפצה וכך אמר בתפלתו ה' אלהים מה תתן לי הן לי לא נתת זרע ואנכי הולך ערירי עד"ש רז"ל וראה אם דרך עוצב בי נחני בדרך עולם אם הזרע שתתן לי חלילה יהיה לעצבות לך ולא יעשה לך נחת רוח. טוב לי שאלך ערירי. והיתה תשובת הי"ת והבטחתו אליו כה יהיה זרעך צדיקים כיוצא בך. ולעולם לא יחסר משלשים צדיקים שיהיו דומים לו ויגינו על בני דורם. א"כ הרי יש להם זכות כללי וראוים להיות ברכה כללית זאת שורה על הכל לטובים ולרעים. ור' נחמיה הוקשה לו הא תינח לברכה ראשונה שנתברכו וישמרך מיצה"ר שעי"ז יהיו צדיקים כחפץ ורצון א"א. אבל ברכת יאר שהם הצלחת הנפש מהיכן זכו להם לכך פי' שהוא בזכות יצחק שמסר נפשו למיתה ולא הקפיד על הצלחות הגוף ובשבילו ראוים הם בניו בני ישראל להיות זוכים להצלחות הנפש כי כולם יוצאי חלציו ואוחזין במעשיו למסור נפשם על קדושת ה':
וא"כ ראוים גם הם לברכה שניה שהיא הצלחת הנפש המשכלת. ורבנן אמרי הואיל וכן הוא דצריך מצוה כללית שימצא בכלל ישראל כדי להיותם זוכים שתשרה עליהם הברכות הכלליות. ובפרט זאת האחרונה שהיא כוללת כל ההצלחות העתידות לאחר התחיה. א"כ הדבר פשוט כי תלמוד תורה כנגד כולם וגדולה קבלת התורה כדי להיות ראוים לקבל כל הברכות הכלליות בזכות יעקב איש תם יושב אהלים. שהתורה ניתנה לזרעו כמ"ש כה תאמר לבית יעקב ולפיכך נאה ויאה מנהג אחינו בית ישראל להזכיר על כל ברכה כללית מאלו השלשה מיני ברכות שבברכת כהנים. זכות אחד מאבות העולם שבזכותם וברית אהבתם נחלו והנחילו לנו ברכת אל שדי שאמר לעולמו די. והוא יאמר לצרותינו די ויזכנו להיות כלים מוכנים לקבל הברכות מדי יום יום כמנהג ארץ ישראל תוב"ב הטוב בעיני אלהים ואדם שמברכים הכהנים בכל יום תמיד את ישראל. כדי לעורר את ברית האבות שלא תמה. ויחדש טובו ית' עלינו לקשר כל הכחות העליונות שיסכימו אליהם. ואין ספק אצלי דבשכר שאנשי ח"ל שיש להם חלק בארץ. בהיותם מחזיקים כראוי לאחיהם יושבי הארץ. כדי לשמור חזקת הישוב. הי"ת ברחמיו יקבל אותם הברכות שמברכים הכהנים כאלו היו מכוונים בהם על כל בני הגולה. וכאלו כל בני הגולה מכוונים לקבל אותה ברכה. ומה טוב ומה נעים אם השליח ציבור כשאומר ברכנו בברכה וכו' האמורה מפי אהרן ובניו וכו' היה מכוון על אותם הכהנים שבא"י אומרים אותה באותה תפלה. כי דעת מברך ומתברך בעינן. ועל הכל ברכת המבורך בכל מברך היא העולה כמש"ה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה אכי"ר. ועיין מ"ש בלקט הקמח על אה"ע דקצ"ג בטעם שנהגו בח"ל שלא לברך ב"כ כי אם בימים מצויינים:
בין כתיבה לחתימה זכרתי את דברי רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל שכתב ז"ל יברכך כנגד אברהם דכתיב ביה ואברכה מברכיך יאר כנגד יצחק דהיה עולת ראיה. ישא כנגד יעקב דכתיב ביה וישא יעקב את רגליו עד כאן לשונו. דגם מהכא יש סמך למנהג האמור:
נחזור למה שהתחלנו בו דמהטעם ההוא בעצמו אמרו כי בשעת התפלה אין לך רשע מישראל שלא יהא ראוי לתפילין ק"ו מספר תורה שהוא מקודש יותר. והכל אוחזין בו בשעת התפלה. ודרשו עוד כי יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק. כי עיקרו של התפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים. ולישרם בדרך טובה. נמצא שהרשע הוא שצריך זכר וחיזוק. מאותו שנתגדל ביראת שמים כל ימיו וכבר הוא צדיק. וכבר נמצא אדם אחד שנמנע מעבירה גדולה. להיות שהיה מלובש בטלית שיש בה ציצית. שראה וזכר את מצות האלהים ולכן אמרו רז"ל כל מי שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשין בכל יום. שהרי יש שם ד"פ ובכל אחת יש מצות עשה של יד. ומ"ע של ראש. והמניחם מקיים שמנה עשין. ועוד אמרו כל הקורא ק"ש בלא תפילין (בזמנם) כאלו מעיד שקר בעצמו. ועוד איתא במדרש ש"ט אמר ר"א אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה. אבל אין לנו פנאי אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין (בכל יום) ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה. ר"י אמר מקרא מלא הוא והיה לאות על ידכה וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. ור"א בר"ש משם אביו אמר שבא הרמז על הנחת התפילין בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמ"ש במ"ה פ"ח דף קכ"ט ומשם יתבאר לך גודל מעלת הנחת התפילין מלבד האמור שלהמון העם הישראלי הוא נחשב להם כאלו עסקו בתורה. ונודע הוא שת"ת שקול כנגד כל המצות כמ"ש ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן מצות הציצית שקולה כנגד כולם. נמצא שבעיטוף הציצית עם הנחת התפילין יהיה האדם הישראלי כמו שיהיה טהור או בלתי טהור חייב לקיימם:
כי אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי והיינו אות הברית ואות התפילין. ולפיכך בשבת ויו"ט שנקראו אות פטור אדם מלהניח תפילין. אבל בחול כל מי שאינו מניחן חשוב כמנודה לשמים כע"ש במסכת פסחים פ"ו. רחמנא לישזבן. וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו וגו' ובכן אל ירע עיניך באחיך התאב לקיים מצו' כהלכתה ומשים שני זוגות של תפילין כסברת רש"י ור"ת ז"ל כסדרן של פרשיות כי תכליתו הוא לעשות רצון הבורא רצונו:
שעט
(עשה קמט) שנצטוה כל שבט לוי לשאת את הארון על כתפיהם כשירצו להוליכו ממקום למקום, שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו:
ודע שהכהנים והלוים כשרים במשא הארון מן התורה. שכולם נקראו לוים כמ"ש והכהנים הלוים. ולכן כל השבט כשר למשא הארון. כמ"ש ויתקדשו הכהנים והלוים לעלות את ארון אלהי ישראל. כאשר יצוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם. והיכן צוה ולבני קהת לא נתן וגו'. כי כולם נקראים בני קהת. ופוק חזי מקרא מלא בימי דוד שנא' ויהי בעזור אלהים צאת הלוים נושאי ארון ברית ה'. וכתיב וכל הלוים הנושאים את הארון וגו' הרי לך מפורש שכל השבט כשר. אך מפני שהלוים לא היו נכנסים בבית קדש הקדשים. נאמר בספר מלכים ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים וכן כשזכר בדברי הימים מחלקות הכהנים לכ"ד משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צווהו ה' אלהי ישראל. שבארו רז"ל שהוא רומז אל היות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף בשעה שיכניסו אותו אל בית קדש הקדשים שאין הלוים יכולים להכנס שם. וזהו כאשר צוהו ה' אלהי ישראל וזהו כמשפטם וכו':