אלה המצות· רבי משה חגיז
כי תצא · תקע
(ל"ת שעא) שלא לבעול את האשה בלא כתובה וקדושין, שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל:
ונכפלה האזהרה לאבי הבת בקרא דכתיב אל תחלל בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות לפי שהיה באפשרות לעלות על דעת האנושי לומר שהואיל שהתורה לא חייבה לאונס ומפתה אלא עונש ממון. וגם זכתה לאב בקדושי בתו. ושיכול למכרה. א"כ יראה להם שהותרה הרצועה לאבות למסור את בתם לבעילת זנות. בדרך שכירות. או מתנה לפיכך אמרה תורה דע נא וראה שכל אחד מהאופנים הנזכרים לא יקרה אלא פעם אחת בכל דור ודור שימצא אדם עז פנים בישראל שיפתה או יאנוס את בת חבירו. או שימצא עוכר שארו אכזרי שימכור בתו. ולכך ענש הכתוב ממון ולא זולת. אמנם כשיהיה הענין ברצון שניהם והסכמת דעתם מאחר שיכול להמשיך נזק גדול שתמלא הארץ זמה ויבואו להזדווג עם איסורי ביאה צותה תורה לאב שלא ימסו' בתו לכך. ולאשה שלא תפקיר עצמה לכך. ולב"ד שימחו בידם שכל קלקול הדור תלוי בראשי העם שבידם למחות ואינם מוחין.
ועיין בש"ה מה שהשיג הרמב"ן ז"ל בדבר מ"ש בלא כתובה וקדושין שהרי הכתובה אינה מן התורה ואיך ילקה עליה וא"ת שהרמב"ם פסק כדעת רשב"ג שאמר שכתובת בתולה דאורייתא והלכה כמותו כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"י עכ"ז צריך עיון דחזינא ליה בעשירי דה"א דפסק כמ"ד דכתובה דרבנן שחכמים הם שתקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובריש ההלכות הנז' לא כתב רק הבועל בלא קדושין לוקה דמשמע שבבעילה בלא כתובה אין בה מלקות דוק ותשכח דרבו הדעות בהלכה זו ובפסוק זה:
ומה שלא בא במספר לאו דלא תהיה קדשה היינו משום דכל קרא חדא מלתא הוא לישראלית הנבעלת לישראל בלא כתובה ובל"ק. ורישיה דקרא אזהרה לנבעלת וסיפיה דקרא אזהרה לבועל וכן למדתי ממ"ש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו בשורש ה' סק"י על פ' ולא תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ עי"ש דהא אשכחן בפ"ד מיתות כהאי גוונא ואת זכר לא תשכב. אמרינן אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין וכו' אוף הכא לא תהיה קדשה אזהרה לדידה ומינה דלא יהיה קדש אזהרה לדידיה ודעהו כי במצות ש"ק מל"ת בסמ"ק שלו כתב ז"ל ואמנם בא לפי דעתי לא יהיה קדש לחיזוק כמ"ש לא תנאף והוא אזהרה לאשת איש כמ"ש ואח"כ אמר ואל אשת עמיתך וגו' וכגון זה הרבה כמ"ש בש"ט עי"ש ותמצא ברור טעם דלא בא במנין לאו דלא יהיה קדש דהרמב"ם ז"ל תפס במושלם שלא למנות רק אחד מהלאוין שבאו במצוה ולא כלם דאם כן הוו פשו להו טובא ודוק: