אור ברסלב
אלה המצות כי תצא › תקמז

אלה המצות· רבי משה חגיז

כי תצא · תקמז

תקמו

(ל"ת שכד) שלא להניח המכשולות והסכנות בארצינו ובבתינו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

ואינו לוקה:

ובמלאכת מחשבת שאסרה תורה עלה בדעתי להורות הא דארז"ל דכל מצוה ומצוה. כלולה משאר מצות הוכחתי דמצוה זו ושלפניה. יש להן קשר ושייכות. וחדא מילתא היא עם כמה וכמה מ"ע ול"ת. ובפרט עם מצות רל"ו ורל"ז רס"ב רצ"ה ורצ"ו. דוק ותשכח דתחת סוג א' הן. דהנה הגדת הדברים הרעים. שאחד מדבר על חבירו. שלא בפניו אין לך מכשול גדול מזה. והוא יכול להביא לידי כמה שפיכות דמים. ולהמנע מלהציל נפש אחת שהיא בסכנה. הסכנה נראת לעין. וכן ללכת בחקות הגוים ולהדמות להם בדבר מהדברים. מכשול גדול וחורבא נפיק מיניה ודאי. חילול הי"ת. וגנבת ממון יהיה ממי שיהיה. ומאיזה עם שיהיה. העשק. והשקר. ושבועת שוא. וכל העריות שבתורה. וכל שאר לאוין. אין לנו מכשולות וסכנות גדולות מאלו. אשר לזאת צותה תורה להעמיד ולמנות שופטים ושוטרים. כדי שידריכו את ההמון. ויסירו המכשולות. ולא יניחום. ועוד הטילה מצוה על כל יחיד ויחיד להוכיח את חבירו. אפי' קטן לגדול שרואה בו דבר שאינו הגון. חובה עלינו להסיר המכשול מלפניו. כי הוא ג"כ תחת סוג לאו שבכללות דלפני עור לא תתן מכשול. וזה הוא אחד מטעמי הגרושין שצותה תורה כי מצא בה ערות דבר. לשלחה מביתו. כדי להסיר המכשול מדרך הרבים. ועם היות שמצינו דרב השלום. כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. השרה שכינתו ביניהם. ושם יה מעיד עליהם עכ"ז על ספק אמרה תורה. שמי שנכתב בקדושה. ימחה על המים. ועל מחלוקת המים. אע"פ שהיה לישובו של עולם. לא הכתיב בו הכתוב כי טוב. כי ערוך מתמול תפתה. ובו ביום נברא גיהנם. להורות כמה קשה מחלוקת לפניו. עכ"ז במחלקותו של קרח. כדי להטיל שלום כללי לישראל. לא חש משה ליחוס משפחתו. ולמען ישמעו ויראו שאר העם אשר היה בקרבו. קדש עצמו במותר לו לחייב את מדת הרחמים. שתתהפך כנגד קרוביו. ויעשה בהם דין. ולא חפה עליהם. וגם התורה לא חששה לכבוד משפחת האשה. אשר המצא ימצא בה ערות דבר. כגון שרואה אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק. ופרומה משני צדדיה. וכל כיוצא בזה שהוא ערות דבר. דמשמע הכי. ומשמע הכי. והטיל על בעלה במצוה לגרשה. ושאין בזה דין וקלון. להיות בעל האשה נקרא בעל מחלוקת. או מטיל פגם. או מוציא שם. דאם היא גרמה לעצמה. תרעומת משפחתה עליה. לא על הבעל. ולא על הב"ד שחייבוהו לגרש. ולהכי אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה. דכתיב גרש לץ ויצא מדון וגו' דוק והבן דעם היות דמקרא מלא בתורה הוא יליף לה מהאי קרא. כדי להורות דכל מחלוקת ופירוד שהוא לש"ש. ולמחות ביד עוברי עבירה. אין זה נקרא בעל מחלוקת. כאשר דמו ההמוניים הבהמיים. אשר דרך ה' לא ידעו ואת הישרה יעקשו. ובכל עת וזמן שרוצים ללכת בשרירות לבם הרע. תפסו להם הדרך שדרכו בו אנשי ענתות. להכות בלשונם. את הבא להועיל להם ולהסיר המכשול מפניהם. ואומרים עליו שהוא בעל מחלוקת ושהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואני שמעתי ולא אבין. כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה שהסרת המכשולות. והדרכת ההמון הישראלי בדרך האמת. ולהרחיקם מהסכנות שבגופות ונפשותיהם של כלל ופרט ישראל. יהיה נקרא מפני זה בשם שוטה ובעל מחלוקת. אשאלם ויודיעוני אם מצוה זו היא דבר שנתחדש בישראל. ואם אין זו נחלה לישראל מאבות אבותינו עד אברהם האב לאומתינו. שהכניס עצמו בסכנה ונתגרה עם נמרוד וכל בני דורו. וקם והלך לו ארצה כנען במקום שהיה נחשב לגר. ולא כאחד מתושבי הארץ. ולא בחר בשלומם ושלותם של בני מדינתו וארץ מולדתו. דודאי אם היה הולך בדרך אתם ומודה להם. או לכל הפחות שותק עליהם. ודאי שהיה גדול ביניהם. כי אביו היה הגדול שבהם. ועכ"ז לא באלה חלק יעקב ישראל שנקרא אברהם. ואת זה בחר מעוני. והביא עצמו בסכנה. ונפרד מהם הולך וקורא. בשם ה' אל עולם. מחבר ספרים בעיקרי האמונה. מקבץ מן העם ומודיע להם אמיתות האחדות ודרכי ה'. כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':

עד שסוף דבר נעשית בעולם אומה קדושה זו. עם ה' אלה. וממי יש לנו ללמוד כי אם מאחד היה אברהם אשר לא חש לכבוד בני משפחתו. וגם ללוט בן אחיו לא נשא פנים. ולפי שראה שאותו יום מנוהו אנשי סדום שופט עליהם. וכבר הוא נסע מקדמונו של עולם. ופנה אל התועלת וקבלת התענוג ממעשיהם הרעים בממונם. וחטאים בגופם לה' מאד. משך עצמו ממנו ולא בקש עליו רחמים. לולי ה' שהיה לו. ומשך עליו חוט משולש של חסד דהיא שעמדה לו זכותו של אברהם כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'. כדי להוציא ממנו השתי פרידות טובות. כמעט היה נלכד בשחיתותם. ואברהם לא היה חושש אליו כל עיקר. א"כ חלילה לא מפני זה נאמר עליו שהיה אכזר. או שוטה. או בעל מחלוקת. כי הוא אחוז במדת החסד. וממנו למד משה במחלוקת קרח וכל עדתו. ופנחס ואליהו בקנאותו. ודניאל חמו"ע. ומרדכי. אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן הנבל הבער. אלו וכל כיוצא בהם. כל אחד בדורו יוכיח. דאין גם א' דהוטל בו מום. או שנחשב לשוטה. ובעל מחלוקת ואדרבה אפכא מסתברא. ואפכא הוי. וידעתי גם ידעתי מהיכן נשתרבב ונסתבך טעות זה בין ההמוניים. כי שמעו מכת הצבועים המאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה. ומשימים תורת ה' בהיפך מהמכוון בה המפרשים ומודיעין להמון העם. מה שאינם יודעין בו. ומי יתן אחר שלא ידעו ושלא הבינו. או שאין ביכולתם וידיעתם למחות. שהיו שותקין. כמ"ש מי יתן החרש תחרישון. ותהי להם לחכמה. ולא שפירשו להם מאמר רבי שהפליא לדבר במעלת השלום. עד שהגיע לומר שאפי' ישראל עע"ז. ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וגו'. ועל זה סומכין להתנצל ולומר שלום יהיה לי ושלום יהיה בימי. כי מה לנו ולצרה. אם באנו לברר האמת. אין שלום. ויבואו לידי קנטור. הן מחמת פגם משפחה. והן מחמת כי רבים אשר אתם. וגדול השלום. ולכן יפה שתיקה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ואנכי חזון הרבתי. וביד הנביאים אדבר. כי לאו מכללא אתמר אלא בפירושא אין שלום אמר אלהים לרשעים. וסמיך ליה קרא בגרון אל תחשוך וגו'. גם בוש לא יבושו. לאמר שלום שלום. ואין שלום. וכל מי שחלק לו ה' בבינה עינים לו כי המה לא ידעו מחשבות ה'. ולא הבינו עצתו. כי האמת והשלום שניהם כאחד הוא יסוד כל התורה והמצוה. ופסוק זה דחבור עצבים אפרים כבר פי' הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהשמנה פרקים אשר הקדים למסכת אבות. כי לדעתי זה הוא פי' מאמרו של רבי הנז' ולא חלילה כפי מם שהם מחשיבין שהם מבינים בכונת דבריו דא"כ לא הנחת בת לא"א. ולפי דבריהם כל מצות אלו יצאו חנם. ולחנם נכתבו בתורה הנצחית. לישראל הנצחיים וקדושים הם. והאמת דרכו. דהואיל וזרעו של אברהם. ותלמידיו של משה הם היו ויהיו לעולם נוטים אזנם למוסר. אם לא היום למחר. וכבר נאמר לו למשה מפי הגבורה ויצום אל בני ישראל. בני טרחנים הם. סרבנים הם. עכ"ז אע"פ שקשה עליהם לקבל עול מדות המוסר. להיותם בני מלכים. סוף סוף חלק ה' להם בבינה יתירה. ורק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה לדעת כל אנשי מעשהו. בהבחנת מעשיו הטובים הם. אם רעים. ועל אחד או שנים היוצאים מן הכלל ומעיזין פנים. לא חש הכתוב על כל מיעוט המתבטל במעוטו דמובדל ועומד הוא לרעה. כמו שנתבאר בספקו של משה פן יש בכם. שמא יש בכם איש או אשה וגו'. ולכן לכל פרט היוצא מכללן ורובן של ישראל אין לחוש אליו. דאפשר אם נחקור נמצא מי אביהם. אפשר עדיין הם משארית הפלטה מהערב רב. אשר תמיד היו לאבן נגף לבני ישראל. ושבחן של ישראל פרסם הכתוב. כמ"ש ויצא בן אשה ישראלית. והוא בן איש מצרי וגו' אם כן התורה ירדה לסוף ייחוסן וקדושתן של ישראל. ולפיכך נתן לנו תורה תמימה במעשיה בחקים ומשפטים ותורות ישרים וצדיקים בברית כרותה אשר לא ימושו מפינו ומפי זרעינו מעתה ועד עולם ועל שמירת הגופים צותה תורה בעשה ול"ת. ולהסיר המכשולות והסכנות. ושלא להניחם בארצינו ובבתינו. (ואפי' על הזרעים חסה תורה שלא יהיו ניזוקין זה לזה. ולכן צוה עלינו במצוה הסמוכה. באיסור הזרעת פלאים ואיסור קיומן ואיסור הנאתן. כי הוא מעין מכשול ושלא נהיה אנו גרמא להזיק תערובת השרשין). ולענין מכשול החטאים בנפשותם כתיב ובערת הרע מקרבך. שמענה ואתה דע לך כי נפשי הצלתי. הוא ברחמיו יעביר גילולים מן הארץ וכו'. ויתמו חטאים מן הארץ. ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו'. אנס"ו:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה