אלה המצות· רבי משה חגיז
יתרו · לה
(עשה כא) שלא לבא על אשת איש, שנאמר לא תנאף:
ואיכא דילפי לה מקרא דכתיב. ואל אשת עמיתך לא תתן את שכבתך לזרע. וארז"ל אין ניאוף אלא באשת איש. ופסוק לא תנאף היא אזהרתו. ויש בו שלשה דינין חלוקים. הנואף את אשת איש גמורה שניהם בחנק. הנואף את הנערה מאורסה שניהם בסקילה. והנואף את הנערה המאורסה שהיא בת כהן היא בשריפה והוא בחנק כדינו. וגם מצוה זו השכל מחייבה כי טעמה ונימוקה עמה. עד שאמרו כי הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות כמו שמפורש במדב"ר פ"ט עי"ש. מה גם כי ע"י הניאוף אדם לא יכיר את קרובותיו האסורות עליו ויבא הדבר להיות האח נושא את אחותו. והאב את בתו. והממזר יכה את אביו בחושבו שאינו אביו. ויכה את מי שאינו אביו. ודאי. או יקללנו. ומחמת שהב"ד חושבין שהוא אביו ממיתין אותו שלא כדין. וכן בהפך. גם בזה יש גזל וחמס דמלבד שהוא גוזל אשתו מתחתיו. ועבירה זו היא סבה לאיבוד כמה נפשות שיבואו לידי רציחה. וכמה תקלות דהנה גם כן יש גזל ממון שמעביר נחלה מזה לזה וכדאיתא במ"ר ומעלה בו מעל. מעילה כפולה שמעלה בו בנפשות ובממון שהביאה זו נפשות אחרות לקחת לו ממונו. ואמרו בתנחומא קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה. הא כיצד הזכר נגמר' צורתו לסוף מ"י. והנואף בא עליה. וכביכול הקב"ה עומד ותוהא של מי אצייר לזה. צורת האיש. או צורת הנואף. וכביכול צור ילדך תשי. מש כח הצייר. ומצינו שוותר הקב"ה על הע"ז. ולא וותר על העריות כן ירמיה צווח לפני האלהים. בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם. לא החרבת אותם אלא בימי הה"ד מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו' י א"ל הקב"ה בימי מנשה אע"פ שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם. עכשיו בני זמה הם. הה"ד כי אויל עמי וגו' מה כתיב בסוף הפרשה סוסים מזויינים וגו' אע"פ שעברו על המצות כולן וכפרו בהקב"ה כמ"ש כחשו בה'. הוא מאריך אפו ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'. אמר הקב"ה על הכל אני כובש. ועל הזמה אני כועס הריני מוסרן למלכיות. הה"ד עלו בשרותיה וגו'. איתא עוד שם במדרש במ"ר לא יראה בך ערות דבר וגו' מהו כי ה' אלהיך אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלהיך. אלא בזמן והיה מחניך קדוש. ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם. והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם. הה"ד מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו' עי"ש דאיתא עוד אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים חקיו. ומה הם החקים אלו העריות. דכתיב ניאוף א"א בראשון שנאמר איש אשר ינאף. ומה ראה להפסיק קללת אב ואם. בין הקידוש לניאוף. שכן בתחלה כתיב איש איש אשר יקלל את אביו לפי שכך אמר הקב"ה מי גרם לבן שיקלל אביו הניאוף לפי שהוא סבור בבעל אמו שהוא אביו ומכבדו וסבור בנו אף שאינו אביו ומקללו. כיוצא בו אתה אומר ומכה אביו ואמו. וגונב איש ומכרו. וכי מה ראה להפסיק ביניהם גונב נפש בין מכה למקלל וכו' עי"ש. בחומר איסור העריות שאעפ"י שהם חוקים השכל האנושי מחייב. ומסכים עם הדת האלהית. לכן מחוייבים כל ישראל להזהר מהם ומכל אביזרייהו דהיינו איסור הפנויה לפי שבנקל יכול אדם לישא את בתו. ואת אחותו מבלי ידיעה במעשה סתרים שנעשה בהפקר הפנויה. ואין צריך לומר איסור נשג"ז שקרוב לודאי שהאב יהיה מתפלל בבית הכנסת והבן בבתי ע"ז. ודברים אלו וכיוצא בהם. שמירתן מוטלת על ראשי ומנהיגי העם שבידם למחות לעשות משמרת למשמרת ושלא לישא פנים לנער ולזקן. כי אין ספק אצלי כי פריצת גדר זה. הוא הגורם אריכות הגלות. ודי בעונש זה למי שיש בידו למחות ואינו מוחה. וכדי לתת טעם בעונשים המחולקים בענין העריות. ילאה הרעיון למצוא דברי חפץ על פי הפשט. ואין ספק דיש סוד בדבר ואין כאן מקומו והי"ת יקדש את עמו בקדושתו ויאיר עינינו בתורתו: