אלה המצות· רבי משה חגיז
בהר
יש בה כ"ד מצות שבעה עשין וי"ז לאוין:
שכו
(ל"ת קצח) שלא לעבור את האדמה בשני שביעית, שנאמר ובשנה השביעית שדך לא תזרע:
שכז
(ל"ת קיט) שלא לעבוד עבודה גם באילנות בשני שביעית, שנאמר וכרמך לא תזמור:
שכח
(ל"ת ר) שלא לקצור מה שהצמיחה הארץ מעצמה בשנה השביעית כמו שנקצור בכל שנה בהכנה ותיקון, שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור:
מה שצומחת הארץ ממה שנפל בה בעת הקציר זהו הנקרא ספיח שאינו מותר לקצרו אלא מעט מעט ולחבוט ולאכול כי זהו השנוי שצריך לעשות כדי להורות שהוא הפקר ואינו כשאר השנים ורז"ל אסרו ספיחי ירקות ותבואה וקטניות מפני הרמאים פן יזרעו גינתם בסתיו ויאמרו ספיחים הן. אמנם פירות האילן והעשבים הצמחים מאליהן מותרין כמש"ה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה:
שכט
(ל"ת רא) שלא ללקט מה שיצמחו האילנות מן הפירות בשנה השביעית כמו שנאסוף פירותיהן בכל שנה, שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור:
אלא ע"י שינוי כאמור להורות שהן הפקר.
של
(עשה קכט) להיות הב"ד הגדול של הסנהדרין מונין שנה שנה מהחמשים שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל כמו שאנו מונין ימי ספירת העומר, שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים. שבע שנים שבע פעמים:
שלא
(עשה קל) לתקוע בשופר בעשרה בתשרי משנת החמשים, שנאמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקראתם דרור וגו':
וזהו לפרסם חירות העבדים בו ביום. ויהיו כל הקרקעות חוזרין לבעליהן. ולשביתת הארץ:
שלב
(עשה קלא) לקדש שנת החמשים בביטול עבודת האדמה והפקר מה שתצמיח כמו בשנת השמט', שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו':
שלג
(ל"ת רב) שלא לעבוד את האדמה ואת האילנות בשנת היובל, שנאמר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו:
שלד
(ל"ת רג) שלא ללקוט ולקצור ספיחי תבואות שנת היובל כמו בשאר השנים, שנאמר ולא תקצרו את ספיחיה:
שלה
(ל"ת רד) שלא לקבץ פירות האילנות בשנת היובל כמו בשאר השנים, שנאמר ולא תבצרו את נזיריה:
שלו
(עשה קלב) לדון בדין מקח וממכר, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך:
ורוצה לומר לעיין בפנים אשר בהן יתקיים המכר בין המוכר והקונה כמ"ש שדבר תורה מעות קונות והמשיכה במטלטלין תקנת חכמים היא וכן המסירה וההגבה כמ"ש כדרך שתקנו משיכה במוכרין תקנו משיכה בלקוחות וכו':
שלז
(ל"ת רה) שלא להנות שום אחד מישראל במקח וממכר, שנאמר אל תונו איש את אחיו:
ובאונאת ממון הכתוב מדבר:
שלח
(ל"ת רו) שלא להונות שום אחד מישראל בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו וגו':
הרי אונאת דברים אמור שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכיוצא באופן שיביישהו כי על זה נאמר ויראת מאלהיך, אני ה':
שלט
(ל"ת רז) שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות:
ר"ל לחלוטין דהיינו מכירה עולמית ועם היות שהיובל מפקיעה בעל כרחו של קונה אי אפשר להם להתנות על זה ואם התנו ועשו מעשה אע"פ שהוא בטל שניהם לוקין. ולדעת הרמב"ן ז"ל לאו זה בא להזהיר שלא למוכרה לגוי שיחזיק בה לעולם אבל לישראל שיחזירנה לו אין כאן מלקות כלל ולדעתו ז"ל אם התנה הגוי להחזירה יהיה מותר למכורה לו:
שמ
(עשה קלג) להשיב בשנת היובל לבעלים הראשונים כל אשר בשם קרקע יתכנה בלא כסף ובלא מחיר, שנא' ובכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ וגו':
שמא
(עשה קלד) שיהיה פדיון לקרקעות הנמכרים תוך חומת המדינה עד תום שנה לבד ואחר השנה ויתקיים לקונה ולא יצא ביובל, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו':
ודבר זה הוא זריזות למוכר שישתדל לגאול אותה:
שמב
(ל"ת רח) שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהם, שנאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר:
ובאה הקבלה שלא ימכר עניינו הוא לא ישונה העיר מגרש ולא המגרש עיר ולא השדה מגרש ולא המגרש שדה:
שמג
(ול"ת רט) שלא להלוות ברבית, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגו':
והוכפלו האזהרות וההתראות בעסק זה להיות שחמדת הממון יכולה לפתות את האדם להורות התר לעצמו ולומר וכי איך אפשר שאני אלוה מעותי ויהיו בטלות לכן אתלה אותן ואומר שהן של גוי. וע"י כך אטול את הרבית. לכך חלקן הכתוב וכפל האזהרה והיראה שנאמר בו ויראת מאלהיך וגו' אני ה' וגו' על מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים וכו' וכל המקבל רבית באיזה אופן שיהיה הוא מכחיש ביציאת מצרים וכו' וסופו להיות מתמוטט ומתרושש ואבד העושר ההוא בענין רע פקח עיניך ושמור את נפשך. ועיין מש"ל בחשבון הכללי ס"ח:
שמד
ול"ת רי) שלא לעבוד בעבד עברי בעבודה שיש בה בזיון ועינוי גדול והכנעה שדרך לעבוד כן בעבד כנעני, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד:
שמה
(ל"ת ריא) שלא למכור עבד עברי כדרך שמוכרין הכנעני בהכרזה על אבן המקח אלא בהצנע ודרך כבוד, שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד:
שמו
(ל"ת ריב) שלא להעביד עבד עברי בדבר שאין לו צורך בו שנאמר לא תרדה בו בפרך:
כגון שלא יאמר לו החם לי את הכוס והוא אינו צריך לו וכיוצא בזה הוא הנקרא עבודת פרך:
שמז
(עשה קלה) לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנאמר לעולם בהם תעבודו:
ואינו משחררו ולא יוצא לחירות כי אם בשן ועין או ראשי אברים שאינן חוזרין:
שמח
(ל"ת ריג) שלא להניח הגוי השוכן בא"י להעביד עבד עברי שמכר עצמו בעבודת פרך, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך:
ליום חמישי
שמט
(ל"ת ריד) שלא לעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה אפילו היה זה לאל יתברך, שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה:
כי כך היו עושים העמים לעבודת אליליהם: