אור ברסלב

אלה המצות· רבי משה חגיז

אמור

קדושים

יש בה ס"ג מצות ארבע ועשרים עשין וט"ל לאוין:

רסג

(ל"ת קנט) שלא יטמא כהן הדיוט למתים זולתי אל המפורשים במקרא, שנאמר אמור אל הכהנים. בני אהרן. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו:

בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה:

רסד

(עשה קה) שיטמאו הכהנים לקרוביהם המפורשים בכתוב שהם ששה ואם לא רצו מטמאין אותם בעל כרחם כאשר מפורש אצלינו מרבותינו המקובלים על פסוק, שנאמר לה יטמא: (מצוה זו חובה):

ודע כי מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דכתב מצוה להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים. משמע דסבת הטומאה שחייב בה היינו כדי שיתעסק ויתאבל על קרוביו וכך נראה ממ"ש בפ"ב מה' אבל וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי הכהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם שנאמר כי אם לשארו וגו' עי"ש. אמנם מצות אבלות הוא ז"ל לא מנאה למצוה בפני עצמה. רק שכלל אותה בסמ"ק אשר לו בעשין ל"ז פתח במה שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה וכו'. כתב וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו' ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא וכו' עי"ש ושורש יום א' היותו מן התורה היינו מדכתיב ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה':

ומשה רבינו תקן שבעת ימי אבלות. כדי שיתן את דעתו ויחשוב ביום המיתה. וישוב בתשובה ובפי"ג כתב הרמב"ם ז"ל כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי. אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מהחבורה שמת תדאג כל החבורה כלה. כל ג"י הראשונים יראה עצמו כאלו חרב מונחת לו על צוארו וכו' וכן אמרו ג' לבכי ז' לאבלות. ל' לגיהוץ ולתספורת. שכל שהוא קרוב למיתה הצער יותר גדול. וראוי לאדם שלא יאמר מקרה הוא. וסוף כל אדם למות. ונמצא שאינו מרגיש. והולך כא' מהבעלי חיים בלתי מדברים. אלא ראוי לאדם שיתן אל לבו שהכל הוא ממשפטי האל על כל מעשה בני אדם. ויבכה על מתו וירגיש בצערו. כי מי יודע אם היה ראוי לחיות יותר. ועון גרם. ולכן ראוי לשוב בתשובה. הוא שאמר שלמה טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם. והחי יתן אל לבו מי שהוא חי ומרגיש יתן אל לבו. ועל האי שופרא דבלי בארעא היא צורת האדם שנברא בצלם אלהים ונקרא עולם קטן לפי שכל אבריו וצורתו הם דוגמא עליונה. א"כ ראוי לבכות על שהיא נפסדת בעפר. גם על הנשמה שהיא אצולה מאתו ית' יש להצטער ממה נפשך אם לא השלימה את חוקה שהיה מוטל עליה ודאי יש להתאונן על שנלקחה בעוד טומאתה בשוליה ונדונת שם כפי רשעתה. ואם השלימה חוקה הנה היא היתה מגינה על בני משפחתה. ועל אנשי הדור. וראוי להתאבל ולבכות על האובדים ולא על האבידה. ועיין בהלכות קטנות טעם נכון שכתב אדוני אבי ז"ל למדת שיעור ימי זמן האבלות מה שרומזים:

רסה

(ל"ת קס) שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, כי קודם הערב שמש אחר הטבילה נעשה שני לטומאה, שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם:

אם אינו ענין לטמא שכבר נתפרש תנהו ענין לטבול יום ששימש וילפינן מחילול חילול:

רסו

(ל"ת קסא) שלא ישא ויבעול כהן בין גדול בין הדיוט אשה זונה, שנא' אשה זונה לא יקחו:

ושם זונה שייך בסתם גויה שאין קדושין תופסין בה. וכן נמי כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה לכל אדם. ושאר הפרטים שבה עיין בהרמב"ם ז"ל ה' א"ב פי"ז וי"ח ומ"ש המגיד ז"ל לקיים דעת הרמב"ם ושאר המשיגים עליו ז"ל:

רסז

(ל"ת קסב) שלא ישא ויבעול כהן בין גדול בין הדיוט אשה חללה, שנאמר וחללה לא יקחו:

וחללה היא אותה שנולדה מפסולי כהונה כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה מכהן הדיוט או שנתחללה על ידי ביאת אחד מהפסולים לכהונה:

רסח

(ל"ת קסג) שלא ישא ויבעול כל כהן שום אשה גרושה, שנאמר ואשה גרושה מאישה לא יקחו:

וכי ריח הגט אפילו מן האירוסין פוסל אותה לכהונה:

רסט

(עשה קו) לקדש זרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה מאחר שהי"ת בחר בהם וקרבם ולקחם לעבודתו, שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב:

ער

(ל"ת קסד) שלא יכנס כהן גדול באוהל המת ואפילו לאותם המתים שחובה על שאר הכהנים להטמא הוא אינו יכול להטמא, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא:

רעא

(ל"ת קסה) שלא יטמא כהן גדול לא במגע ולא במשא אפילו לאביו, ולאמו, שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא:

דרך כלל הרחקת הטומאה הוא מטעם כי מולידה מזג רע בנפש ול ארז"ל טהרה מביא לידי קדושה. קדושה מביא לידי רוח הקדש. ובכן הכ"ג לגודל מעלתו שהוא כמלאך ה' הבא אל הקדש פנימה לכפר על ישראל ראוי לו להתרחק מכל טומאה ורק במת מצוה היה קוברו אם אין אחר עמו כי מצוה זו כפרה נמי היא להראות גדולתן של ישראל שחס הי"ת על כבודם:

רעב

(עשה קז) שישא הכהן גדול נערה בתולה ולא קטנה ובוגרת, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח:

ולדעת הרמב"ם והסניגורין שלו מהכא ילפי שאינו נושא שתי נשים כאחת לעולם שנאמר אשה אחת ולא שתים:

רעג

(ל"ת קסו) שלא ישא כהן גדול את האלמנה ואפילו מן האירוסין שנאמר אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח:

ואם קדשה ובעלה לוקה שתים. אך אם קדשה לבד אינו לוקה ואם בעלה לבד לוקה. וכי תאמר בלבבך למה נכפלה בו האזהרה בגרושה וחללה זונה שהרי אפילו ההדיוט מוזהר עליהן דע שכבר אמרו בגמרא שבא ללמד שכאשר נמצאו באשה אחת ארבעה איסורין הללו כסדר שנמנו בפסוק שאז הוא נקרא איסור מוסיף. לפי שהאלמנה כשנתגרשה. נאסרה גם על הכהן הדיוט שהיתה מותרת לו וכשנעשת חללה נתוסף בה עוד איסור שנאסרה בתרומה. ואחר כך כשנעשת זונה נאסרה גם על הישראל. באופן שכל אחת מהפעולות הנזכרות הוסיף בה איסור מחדש שלא היה עליה מקודם. ולכן אם הכהן גדול בעל אשה אחת בעלת ארבעה מומין אלו שאמרנו ראוי הוא שיתחייב ארבע מלקיות. וכן הדין בכהן הדיוט שבא על אשה שהיתה גרושה ונעשת חללה ואח"כ זונה שילקה שלש ומכאן אתה למד שאין צריך לומר שאם יבואו על גופין מוחלקין דהיינו על ארבע נשים שאחת היתה אלמנה והאחת גרושה וכו' או איסור זונה מפסיק ביניהם והתרו בו עליהן שלוקה כל אחד מהכהנים כפי מדרגתו בלאוין שעבר ולכך נשנו במקרא זה הגרושה וחברותיה. להודיעך שהן לאוין נפרדים (והוצרכתי להודיעך זה לפי שכלל הוא בידינו שאין איסור חל על איסור אמנם הכא שאני שהוא איסור מוסיף ולפיכך לוקה עליהן וכן כשיהיה איסור כולל. או שני איסורין הבאים כאחת שאז נמי לוקין עליהן):

רעד

(ל"ת קסז) שלא יבעול כהן גדול את האלמנה ואפילו בלא קדושין שנאמר ולא יחלל זרעו בעמיו:

ואמנם השלש אחרות כדי שיתחייב עליהן צריך שיבעול אותן בקדושין:

רעה

(ל"ת קסח) שלא יעבוד כהן בעל מום קבוע בבית המקדש, שנאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וגו':

רעו

(ל"ת קסט) שלא יעבוד כהן בעל מום עובר כל זמן שהמום בו שנאמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגו':

או גרב או ילפת. והרמב"ן ז"ל אינו מונה לאו זה ויכלול אותו בלאו המום קבוע הנז' עי"ש ע"א:

רעז

(ל"ת קע) שלא יכנס כהן בעל מום להיכל, שנא' אך אל הפרוכת לא יבא:

ואל המזבח לא יגש כי מום בו. והיכל בכללו כלומר המזבח ובין האולם ולמזבח והאולם וההיכל. והרמב"ן ז"ל אינו מונה לאו זה עי"ש ס"ט:

רעח

(ל"ת קעא) שלא יעבוד כהן בעודו טמא, שנאמר ולא יחללו את שם קדשי (וינזרו מקדשי בני ישראל):

רעט

(ל"ת קעב) שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:

רפ

(ל"ת קעג) שלא יאכל כל זר תרומה ובכורים שנקראו תרומה, שנאמר וכל זר לא יאכל קדש (ותרומה):

רפא

(ל"ת קעד) שלא יאכל תושב כהן ושכירו תרומה כנזכר, שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש (ותרומה):

רפב

(ל"ת קעה) שלא יאכל ערל קדש ותרומה ונלמד מגזרה שוה נאמר תושב ושכיר בפסח וכן בתרומה מה תושב ושכיר, שנאמר בפסח כל ערל אסור בו וה"ה לכל שאר הקדשים:

רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל:

רפג

(ל"ת קעו) שלא תאכל החללה את הקדש דהיינו תרומה וחזה ושוק שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. היא בתרומת הקדשים במורם מן הקדשים דהיינו חזה ושוק לא תאכל. ולכתוב קרא היא בקדשים לא תאכל. מאי בתרומת הקדשים. שמע מינה תרתי חדא דכיון שנבעלה לפסול לה נפסלה בתרומה. ושהיא כשתהא נשואה לזר. ומת. חוזרת לתרומה. ואינה חוזרת לחזה שוק. והרי זה הלאו כולל שני ענינים אחד להזהיר לחללה שלא תאכל בקדשים. ועוד אזהרה לכהנת שנשאת לזר שלא תאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה ואמנם איסור אכילתה בתרומה בהיותה נשואה לזר ילפי לה מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש דהיינו מי שהיא תחת הזר הרי היא כזר ולזאת יקרא אשה וגו':

רפד

(ל"ת קעז) שלא לאכול טבל דהיינו הדבר שלא ניטל ממנו תרומה ומעשרות שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה':

בעתידים להרים הכתוב מדבר. וחייב מיתה האוכל טבל שלא נטלה תרומה גדולה. וכן הלוי שאוכל המעשר קודם שנטלה ממנו תרומת מעשר. אמנם אם הוא טבל למעשרות. או אפילו לאחד מהן. לוקה. כי אזהרתו הוא מקרא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו':

רפה

(ל"ת קעח) שלא להקדיש בערי מומים לגבי מזבח, שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם:

ואמרו הרי הוא עובר משום בל תקדיש שר"ל אפילו שלא הקריבו:

רפו

(עשה קח) שיהיו כל הקרבנות הקרבים על גבי המזבח שלמים במינם ותמימים מן המומים שנתפרשו בכתוב ואותן שאמרו על פי הקבלה שהן מומין: שנאמר תמים יהיה לרצון. (ס"א הראב"ד ז"ל משיג):

רפז

(ל"ת קעט) שלא ינתן מום בקדשים שנאמר כל מום לא יהיה בו. אל תתן בו מום:

רפח

(ל"ת קפ) שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר עורת או שבור או חרוץ או גרב או יבלת לא תקריבו אלה לה':

רפט

(ל"ת קפא) שלא להקטיר אמורי בעלי מומין, שנא' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה':

החלב שעל הקרב ושעל הקיבה ושתי הכליות בחלב שעליהן וחלב שעל הכסלים ויותרת הכבד הוא הנקרא אמורים נוסף במין הכבש שהיו נוטלין ממנו האליה תמימה עם חוליות שבשדרה עד מקום הכליות כמו שנאמר לעמת העצה יסירנה:

רצ

(ל"ת קפב) שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה':

רצא

(ל"ת קפג) שלא לסרס שום בעל חי ומכ"ש אדם, שנאמר ובארצכם לא תעשו:

ולרבות כל אשר בארצכם וקאי על כלי התשמיש שנזכרו בתחלת הכתוב:

רצב

(ל"ת קפד) שלא להקריב קרבנות בעלי מומין מיד הגוים, שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו:

רצג

(עשה קט) להקריב קרבן מהבהמות אחר שיהיו מבן שמנת ימים או יותר אך לא פחות מזה, כי אז יקרא מחוסר זמן בגופו, שנאמר ושור או כבש או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה':

וכן הדין בשאר מיני הקרבנות כגון תחלת הצהוב שבזה ושבזה פסול לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות בתורים. ועוד אמרו כי יולד פרט ליוצא דופן. תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שחיטת אמו שפסולים לקרבן:

רצד

(ל"ת קפה) שלא נשחוט כל עיקר בהמה ובנה ביום אחד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד:

אף בנו ואותו במשמע:

רצה

(ל"ת קפו) שלא לעשות שום דבר שימשך ממנו חילול השם הנכבד והנורא אשר בחר בנו מכל עם להיות לו עם סגולתו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי:

ודע כי עון זה מצינו שהוא חמור מע"ז שעליה ויתר הקב"ה. ועל חילול שמו הגדול. לא ויתר. ותשובה ויסורים ויוה"כ תולין. ומיתה ממרקת. ודמיון החילול הוא כגון שעושה עבירה שאין בה תאוה כמו שהיא להשבע בשם הי"ת על מגן. הרי זה ח"ה. כמ"ש ולא תשבעו בשמי לשקר. וחללת את שם אלהיך. עוד יש אופן חילול השם אם העושה אותו דבר הוא איש מסויים מוחזק בכשרות ומפורסם בחסידות. שבעיני ההמון לפי ערך גדולת אותו האיש מתחלל ש"ש. עוד יש אופן ח"ה דהיינו שלא קדש ש"ש ברבים ועבר על אחת מהשלש עבירות שנאמר בהם יהרג ואל יעבור. או העובר על אחת משאר המצות בפרהסיא או בשעת השמד אפילו בצנעה שלא קדש ש"ש. הרי זה חילל ש"ש. ועונשו חמור רחמנא לישזבן:

רצו

(עשה קי) חובה עלינו לקדש את השם ולמסור אפילו נפשינו למות על קיום מצות הדת, שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם וגו':

והכי איתא במד"ר פי"ד במאמר המלך החכם שלמה אני פי מלך אשמור. ועל דברת שבועת בני אלהים דבא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלהים יהיה עליון על צווי של אדם שתבטל רצון של האדם. מפני רצון האלהים. ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן. כד' לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו'. אל תבהל מפניו תלך וגומר. אם יכעוס המלך עליך כדי להעבירך על חוקי התורה. אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו כמ"ד אשר לא הלך בעצת רשעים ואין פניו אלא כעסו כמה דתימא וצלם אנפוהי אישתני הוי מפניו תלך. אל תעמוד בדבר רע. שלא תעמוד בדרכו ללכת בה כמ"ד ובדרך חטאים לא עמד. מהו בדבר רע שלא תתיירא מאותו דבר רע. שיאמר לך שישרפך ויהרגך ויעשה לך יסורין קשים אם לא תקיים גזרתו. ויפחידך שאין אלוה בעולם שיוכל להצילך מידו ה"ה אחריו כי כל אשר יחפוץ יעשה. כמ"ש נ"נ לחנניא מישאל ועזריה בה שעתא תתרמון לגו אתון נורא יקידתא. ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי. באשר דבר מלך שלטון וגו' אם מסרת עצמך על המצות לקיים גזרת הקב"ה ולבטל גזירות בשר ודם מה שכרך. בעת שיגזור הקב"ה להביא פורענות לעולם שהוא מלכו של עולם ושליט בכל לעשות ככל. חפצו. ואין מי שימחה בידו. והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש אתה תעמוד ותבקש רחמים על הגזירה לבטלה. והקב"ה נושא לך פנים. והוא מבטל בזכותך (נשמט). לכך נאמר באשר דבר מלך שלטון עיין שם באורך:

ועם היות שכתוב אחד אומר וחי בהם ודרשו בו מפי הקבלה ולא שימות בהן. יש לנו להאמין גם המפורש מפי עצמה. באיזה ענין וזמן נאמר חירות זה. כי בפירוש נאמר לנו שבכל עת וזמן כל אדם מישראל חייב ליהרג ואל יעבור. על אחת משלש אלה שהן ע"ז ג"ע וש"ד וכל ענייני פרטיהם והמצוה הראשונה מסורת היא בידינו מאבותינו. חנניא מישאל ועזריה שלא שתו לבם לפחד גזרת העוכר ישראל נבוכדנצר הרשע. והשליכו עצמם לכבשן האש. בלב שלם ובנפש חפצה. לפרסם האמונה האמיתית. שהיתה תקועה בלבם. וכמו כן ר' עקיבה שכל ימיו היה מצטער על מקרא זה נחה שקטה נשמתו כשיצאה באחד וכולם למדו מאבינו הזקן. שאפילו שלא נצטווה בכך. והיה בין עובדי אלילים ועשה מדעתו והשליך את עצמו לאור כשדים. למען אשר ילמדו לעשות בניו אחריו ככה כאשר יצטוו עליה. ולכן אין לנו עליה שום לד פיטור כל עיקר כי המיתה על דבר גדול כזה. הוא השגת החיים הנצחיים שאין מעלה למעלה ממנה. ויחד אנשים ונשים וטף מצווים עליה. באין אומר ואין דברים. ונתחברו אליה ג"ע וש"ד האחרונה מכח הסברא הישרה שמסכמת ליהרג ואל יעבור כמבואר בדבריהם ז"ל מאי חזית וכו'. והשלישית מכח היקשא כמפורש בדבריהם. אמנם בשאר עבירות חילקו ז"ל ואמרו. דשלא בשעת השמד. ובצנעא. יעבור ואל יהרג ואפילו העכו"ם האלם מתכוין להעבירו. אבל בפרהסיא שיש עשרה מישראל. אם עושה העכו"ם להעביר לישראל על דת. יהרג ואל יעבור. ואם להנאת העכו"ם יעבור. אמנם בשעת השמד. אפילו בצנעא. ואפילו להנאתו של עכו"ם אז אפילו על מצוה קלה. שרוצה העכו"ם להכריח לישראל. שידמה לעכו"ם אפילו ברצועת המנעלים לבד חייב ליהרג ואל יעבור ועוד חילקו בין כשמכריח לישראל לעבור בקום עשה. או בשב ואל תעשה. ובין כשהוא אדם מפורסם. וכל ענין זה זכרהו בפה ושמרהו בלב ואל תשכחהו בשעת מעשה כי הוא עיקר קיום הדת שכל אחד מישראל מחוייב בידיעתו כדי שיתקיים בנו מה שהובטחנו בו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו, ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמי וגו':

ולהנאת המועיל אשר ירצה להועיל את עצמו ואת אחרים עמו. באתי להוסיף ולהודיע כי שני מיני מסירת נפש למיתה. יש על קדוש השם יתברך. האחד הוא אותו שהזכרתי במהדורא קמא והוא כמו שעשה א"א. וחנניה מו"ע. ורבים כיוצא בהם. כשרצו להעבירם על רצון הבורא. דמחוייב כל אדם לאבד גופו. כדי להציל נפשו. ממיתה עולמית. דכשם שהממון החביב אצל האדם. אינו מחשיבו ומאבדו. כדי להציל גופו. כמו שמעשים בכל יום. אנו רואים ביורדי הים. וספינת יונה תוכיח. ומאי דכתיב בקרא מלא. עור בעד עור. וכל אשר לאיש. יתן בעד נפשו. א"כ הנפש הוא היקר מכל הון יקר ונעים. והגוף אצלה. הוא כמו הממון אצל הגוף. וזה פשוט. ואינו צריך לפנים לא נצרכה אלא להעדפה זו. אשר באתי להודיעך. דתחת סוג זה הקדוש השם. נכנס. דכאשר יבואו על האדם יסורין בגופו. או בממונו. לקבלם בסבר פנים יפות. לכפרת עונותיו. וכך אמר דוד הע"ה. חבלים נפלו לי בנעימים. כשבאו לי חבלים וצירים. מחסרון ממון. כמו שארז"ל דכשהיה בורח משאול ובא לנוב אחזתו בולמוס. וכששלח אצל נבל. לא היה לו מה לאכול. על אותם החבלים אמר. נעימים ומתוקים היו לי. אך נחלה הם היסורין שבאו לו בגופו. כגון כשנצטרע. והוא מלשון נחלה מכתי. שפרה עלי. פירושו היטב הטיבו בעיני. מלשון שפיר קאמר. דמי שמרגיל עצמו בכך. קרוב הדבר שאם יזדמן לו למסור עצמו למיתה על קדוש השם. לא יחוס על גופו. ומכ"ש על ממונו. אלא ישמח ויגל במצוה שבאה לידו לקיימה. כמו שעשה רבי עקיבה. וגם זה הוא מצוה לקבל היסורין באהבה ומתוך שמחה. פוק חזי שתקנו ברכה על הרעה כעין הטובה:

ויש קדוש ה' באופן אחר שבעיני הוא יותר חביב מהראשון והוא מי שמוסר עצמו למיתה על הי"ת דהיינו בראותו אחרים שעוברים רצונו ית'. וקדוש ה' זה למדנו ומצאנו ראינו אותו שעשה אותו פנחס. דהנה איש כזה אינו מחשיב גופו כלל. אלא עם היותו רואה הסכנה גדולה אינו מחשיבה. כאלו אין בו דעת. כמו שכן עשה פנחס. שנאמר ויקם מתוך העדה. דעם היות כל שבט שמעון שומרים ראש נשיאיהם ועומדין כנגדו. לא חש אל מה שהיה אפשר שיארע לו בצאתו מאהלו אלא בתחבולה נכנס. והרגו כי לא שם פניו אלא לנקום נקמת ה':

ועל כיוצא בזה אמרו בפרק שלישי דברכות מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא. ומאי שנא' אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' א"ל קמאי הוו מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא גויה דהות לבישת כרבלתא בשוקא. סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה. אגלאי מלתא דגויה היא שיימוה בת' זוזי. א"ל מה שמך א"ל מתון א"ל מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא. הנה שעם היות שלא היה שום איסור מפורש בתורה. כשראה דבר מגונה בבת ישראל. שחשש שיש בו מעט חילול ה' ופריצות. עלה חרון אפו וקנא קנאתו. ולכן בעיני גדול כח קדוש ה' השני זה מהראשון. כי הראשון אחרים הרגיזוהו. ולולי כן לא היה ניכר ערכו. אבל השני עמד הוא מעצמו בלי שום הכרח כלל ועשה פועל חביב אצל הבורא למנוע החוטא מן החטא. ולא השגיח אל הסכנה שהיה בדבר ובודאי שחביב אצלו ית' וכל שכן אם ימות בפועל ההוא כמו שאירע לחור בנה של מרים במעשה העגל. והאל אשר אליו התפלה והתחנה. אתפלל ישים חלקנו עם מקדשי שמו. וברוך המקדש שמו ברבים:

רצז

(עשה קיא) לשבות ממלאכת עבודה ביום ראשון של פסח, שנאמר ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם:

וכל מקום שנאמר בתורה שבתון גבי יום טוב הוא עשה ולא הותר בו כי אם מה שפרט לך הכתוב בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולא זולת. ולפי שנאמר בו מקרא קדש פרשו רז"ל קדשהו שלא תעשה בו מלאכה וכן בכל שאר מועדות שנאמר מלאכת עבודה הוא דאסרה תורה ולא מלאכת אוכל נפש:

רצח

(ל"ת קפז) שלא לעשות מלאכת עבודה ביום ראשון של פסח שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו:

ומי שעושה מלאכה בי"ט עובר על עשה ולא תעשה:

רצט

(עשה קיב) להקריב קרבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים:

ש

(עשה קיג) לשבות ממלאכת עבודה ביום שביעי של פסח, שנא' וביום השביעי מקרא קדש:

שא

(ל"ת קפח) שלא נעשה מלאכת עבודה ביום שביעי של פסח, שנאמר וביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו:

שב

(עשה קיד) להקריב ביום שני של פסח שהוא ששה עשר בניסן יתר על קרבן המוסף מנחת העומר, שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם והניף את העומר לרצונכם ממחרת השבת:

ומנחה זו היתה עומר אחד של שעורים ועמה כבש תמים בן שנתו לעולה. והיא אשר רמז עליה הכתוב ואם תקריב מנחת בכורים. שאם זה הוא אחד מהשלשה שהם חובה. שנאמר תקריב מנחת בכוריך. הרי שהוא חובה ולא רשות. ולהיות שהשעורים היא התבואה המבכרת יותר מן החטים לפיכך היתה באה שעורים והיא היתה המתרת כל שאר התבואות ואמרתי לך ביום שני של פסח שהוא ששה עשר בניסן. סימן בתוך סימן. שאינו אלא לאפוקי צוררות הקראים ימח שמם שהם אותן אשר סרו מהר מדרך האמת שקבלנו אנו האומה הנבחרת. שזה שנא' וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. אין שבת זה שבת בראשית. כפי פשט הלועז שלועזים התינוקות בסתם שבת של בראשית. שאם כן לא ידענו איזה שבת יהיה ויום מתן תורתנו ישתנה מזמן המוגבל. לכן הוא מוכרח מאליו. שאינו אלא יום שני של פסח שהוא י"ז בניסן דוקא כי כבר פרשנו שיום ראשון ש"פ נקרא שבתון. ולמחרתו הוא נקרא מחרת השבת. שעליו בא הרמז ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. שר"ל פי' מלת השבת באיזה מקום הוא מורה על שבת בראשית וב איזה מקום אינו. כי פירוש זה דוקא הוא שמור אצל בני ישראל ולא אצל המכחישים את האמת ימחו מספר חיים וגו':

שג

(ל"ת קפט) שלא לאכול לחם העשוי מתבואה חדשה קודם שישלם יום ששה עשר בניסן, שנא' ולחם וקלי וכרמל. לא תאכלו עד עצם היום הזה:

שד

(ל"ת קצ) שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם שישלם יום יוב"נ, שנאמר וקלי לא תאכלו עד עצם היום הזה:

שה

(ל"ת קצא) שלא לאכול כרמל מן החדש קודם שישלם יום י"ו בניסן, שנאמר וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה:

שו

(עשה קט"ו) לספור מיום הבאת העומר יום יום ושבוע שבוע עד מלאות תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות תמימות, שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת. מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית. תספרו. חמשים יום. (והקרבתם מנחה חדשה לה'):

וטעם ספירה זו. כדי לחבב עליהם התורה. שמיום יציאתם ממצרים היו מזומנים לקבל התורה שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ולפיכך צוה לספור ימים ושבועות עד זמן קבלת התורה. כמי שיעדו המלך לתת לו מתנה טובה ליום פלוני שהוא מונה הימים לומר מתי יגיע הזמן ההוא ואזכה בחפץ הטוב ההוא:

וכבר נשאל מהורדב"ז ז"ל מאי שנא הכא דבעי ספירה בפה ולברך. ובנדה דכתיב וספרה לה אינה צריכה להוציא בשפתיה ולא לברך. ותירץ דהואיל דאם ראתה דם סותרת למפרע ושאם רצתה שלא ליזקק לבעל ולא ליגע בקדש וקדשיו הרשות בידה וכיון שאינה מצוה הכרחית אינה צריכה להוציא בשפתיה ולא לברך מה שאין כן בספירת העומר ודוק:

שז

(עשה קטז) להביא ביום חמשים מהקרבת העומר שתי הלחם חמץ עם הקרבנות הבאים בגלל הלחם מלבד מוסף היום, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפנה וגו':

והכהנים היו אוכלים שתי הלחם אחר הנפתם עם כבשי השלמים. וזאת המנחה היתה הראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. והיא הנקראת מנחה חדשה להתיר החדש במדינה. ועמהם פר. ושני אילים. ושבעה כבשים. הכל עולות ושעיר חטאת. ושני כבשים לזבח שלמים. ולפי שהעומר היה בא כדי שתתברך תבואה שבשדות שעדיין לא נתבשלה כל צרכה. אמרו רז"ל הביאו לפני שתי הלחם בעצרת. כדי שאברך לכם פירות האילן לפי שכבר כל התבואות כבר נתבשלו. דהרי הוא זמן קציר חטים לפיכך לא שייך למימר אלא פירות האילן. ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. ולדעת האומרים תאנה. אפשר דמשום זה לא רצה שיהיה הקרבן ממין אילן. לפי שצוה קרבן ראשית תקריבו אותו לה'. ואל המזבח לא יעלו. ובא הכתוב לאסור כל מיני מתיקות פרי לגבי המזבח. וזה פי' הכתוב. כי כל שאור וכל דבש וגו'. אבל מביאין אתם שתי הלחם מן השאור. ובכורים מפירות האילן שנשתבחה בהם א"י אבל אל המזבח לא יעלו לריח ניחח:

ומהחלוקים שיש בין מנחה חדשה זו. לעומר התנופה. כל משכיל לדבר. בעיניו יראה. ובלבבו יבין. דהוא קרוב לנמנע להבין שום מדברי ה' ותורתו. שבאו לפי פשוטן לבד. רק שצריך להיות סוד ורמז. ויותר מדרש. על כל תג וקוץ ואות שבה:

צא וחשוב: א' העומר בא מן השעורים. ושתי הלחם מן החטים:

ב' העומר בא סולת. ושתי הלחם אפוי חמץ:

ג' העומר קצירתו דוחה שבת וי"ט. שתי הלחם אין עשייתן דוחה לא שבת ולא י"ט:

ד' עומר בי"ג נפה. שתי הלחם בי"ב נפה:

ה' עומר קצירתו בלילה. ושתי הלחם עשייתן ביום:

ו' העומר נאמר בו ראשית ושתי הלחם נאמר בו מנחה חדשה לאף על פי שזה ראשית וחדש לשעורים. וזה ראשית וחדש לחטים):

ז' העומר מקריבין עמו כבש א' לעולה לבד. ועם שתי הלחם היו מקריבין כמש"ל:

ח' העומר אם הביא מנחה או נסכים מן החדש קודם הקרבת העומר פסול. שתי הלחם אם הביא כשר:

ט' העומר משלש סאין. שתי הלחם משני סאין:

י' עומר לא נקרא בכורים. שתי הלחם נקראו בכורים:

י"א העומר בא קלי וכרמל. שתי הלחם באים מן הקמח:

שח

(עשה קיז) לשבות ממלאכת עבודה ביום עצרת שנאמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם:

והוא יום ששה בסיון הנקרא חג השבועות:

שט

(ל"ת קצב) שלא לעשות מלאכת עבודה ביום עצרת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו':

שי

(עשה קיח) לשבות ממלאכת עבודה בראש השנה, שנאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש:

שיא

(ל"ת קצג) שלא לעשות מלאכת עבודה בראש השנה שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו:

שיב

(עשה קיט) להקריב קרבן מוסף בראש השנה, שנאמר והקרבתם אשה לה':

כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשיתם עולה לריח ניחח לה' פר וגו':

שיג

(עשה קכ) להתענות ביום הכפורים, שנאמר אך בעשור לחדש השביעי הוה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם:

שיד

(עשה קכא) להקריב קרבן מוסף ביום הכפורים, שנאמר והקרבתם אשה לה':

כמו שמפורש בפ"פ פר בן בקר אחד איל אחד וגו':

שטו

(ל"ת קצד) שלא לעשות מלאכה כל עיקר ביום הכפורים, שנאמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה:

ואין בין שבת ליום הכפורים אלא שזדון מלאכה בשבת הוא בסקילה. וביה"כ הא בכרת:

שיו

(ל"ת קצה) שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה:

שיז

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה