אור ברסלב
אלה המצות בא › יט

אלה המצות· רבי משה חגיז

בא · יט

יח

(ל"ת יא) שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר ולא יאכל חמץ:

ואם מניחו בפסח ברשותו לוקה. אבל בשוגג פטור. והאוכל חמץ בפסח חייב כרת כמ"ש וזה פשוט. גם המורגל כפי כל מבין עם תלמיד כי החמץ הוא רמז ליצה"ר שבאדם. שהוא רע מנעוריו. ושמלת חמץ מורה עליו שהוא מלשון חומץ כחומץ לשנים. ומלשון מעול וחומץ. ואמרו על הפרי שאכל אדם הראשון דחטה היה ושלא היה נגמר בשולה. והיה חמוץ כמו הבוסר ועל כן נקרא חמץ. לפי שהיה לו כחומץ לשנים. שמנע ממנו אכילת פרי עץ החיים. ומעול דרכיו ודעתו שאבד חכמתו וגם נשמתו העליונה שנסתלקה ממנו:

א"כ כל ישעם וחפצם של ישראל אינו אלא לתקן את המעוות. דאזי יתוקן המסובב ולכן על פי נביא נאמר אשרו חמוץ א"ת חמוץ אלא מוחץ כי לפי האמת. הוא המוחץ והוא יצה"ר. הוא שטן. הוא מלאך המות יורד ומסית ועולה ומסטין. נוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, ולכן בצאת ישראל ממצרים כיון שהיו עתידין לתקן מעות זה ע"י קבלת התורה שבאמצעותה היו נעשין בני חורין ממלאך המות. צוה לנו הי"ת לבער את החמץ כל עיקר ואסרו אפילו בראיה כעין שנאמר אל תפנו אל האלילים וצוה לאכול מצה כי הוא לשון מוצץ שפי' שואב. ומלשון מציץ מן החרכים לומר לך כי שמירת המצה שלא תבא לידי חימוץ מוצץ הטינוף שנאחז בו. וזוכה להיות מציץ מן החרכים סודות התורה. מהו חמץ לשון זכר. ומה היא מחמצת לשון נקבה אשר רגליה יורדות מות. וכל כיוצא בזה גם זה לעומת זה המצה היא עושה מצה ומריבה כנגד יצה"ר ומברחת אותו ואת כל סיעתו המזקת. פוק חזי מנהגן של ישראל דתורה היא. להיות כל אחד שיודע במנהגו מבלי שידע טעמו ונימוקו עמו יוליך כזית מצה של מצוה. ואומרים עליו שהוא מסוגל לשמירה ולכמה מקרי' בין בים בין ביבשה (נשמט):

ועוד אגיד לך מה טוב מה שהסכימו בו חכמי המחקר דהלחם האמתי הוא המצה. לפי שלא התחיל להיות נפסל. ואם היה אפשר לאדם לאכול מצה כל ימות השנה. ודאי היה סימן טוב לו לפי שהיא שוה למזג האדם. אך ורק מפני חולשת כח המעכל אשר אין כח באסטומכא לעכל את המצה. ואם אכל יאכלנה בהתמדה היה בא לידי חולי. לפיכך מחמיצין את העיסה עד שתהיה קרוב להפסד. וישאר הלחם בין מצה ושאור כי אז הטבע החלוש יכול לסבול אותו ולעכל אותו כח שנשאר בו אם כן עיקר איסור החמץ בפסח הוא לפי שכבר קבל צורת השאור א"כ השאור הוא עיקרו הרומז ביצה"ר שכן אמרו רז"ל שאור שבעיסה מעכב. וכן אמרו שאור שחימוצו קשה. ונאסר לגבוה כמו שנזכר לקמן במספר הכללי מצות קי"ז בקרא מלא כי כל שאור וכל דבש. לא תקטירו ממנו אשה לה'. יען השאור והדבש הן הן גופו של יצה"ר עצמו. ואין קטיגור נעשה סניגור והואיל והקרבן בא לכפר ולהטיל שלום. ואיך יהיה כטובל ושרץ בידו ושני הפכים לא יתכנו בנושא אחד. ולכן הורחק השאור שהוא עיקרו של חימוץ וחימוצו קשה. ודבש כיוצא בו לפי שהיא רמז לאשה שכן דב"ש בגי' אש"ה. והיא גופא יצה"ר אתקריא. שכן כתיב דבש מצאת אכול דייך וגו' יען אין ראוי להסתפק ממנה אלא ההכרחי לקיום המין ואדם וכל צאצאיו כרוכים אחריה' וכצאן אל טבח יובילו לאנשים אשר לא ידעו מה היא. ומה כח הברכה והצווי שנאמר עליה וכבשה כתי' ואם אדם זוכה לכובש' נעשת כבשה בת שנת' תמימ'. ואם לאו אוי לו למי שאשה שנמשלה ליצה"ר מושלת עליו. ואבוי לו למי שהיצה"ר הנמשל לאשה מושל עליו:

נחזור לענין שאנו בו דכל מעשה ה' לטוב' ולטובתן של ישראל אסר לנו אכילת החמץ והרחיקו מעלינו כל עיקר שבעת ימים בסוד כל השבעיות מבורכות. שנקראו בפי חכמי האמת שבעת ימי בראשית שהן שבעת ימי ההיקף. לפי דכשם שאין מילה בלא שבת. כך אין פסח בלא שבת. למען יכנע היצה"ר מכל ואופן בשבעת ימים. ושוב לא ירים ראש בכל שאר ימות השנה. שהותר לאדם. כדי לבחון בו בני אדם אם יוכלו לנצחו. והרי הוא גם בהיתר זה דומה ליצה"ר שהוא בעולם המעשה להלחם עם האדם. כדי שיקנה עולם הגמול שהוא הרוחני. וכמ"ש רז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ובהכנה זו שאדם מכין ופורש עצמו מן החמץ הרגיל בו. מלבד מה שמכניע את היצה"ר ע"ד סגולה אלקית:

גם דרך טבע ישיב אל לבו. דכשם שהוא פורש מהחמץ הרגיל בו. ואינו מזיק לו. כך אם יפרוש עצמו מהתאוות הבהמיו' שהיצה"ר מפתה אותו. יעשה וגם יוכל ולא תאונה אליו רעה. וכלה גרש יגרש אותו בכל שנה מעט מעט יגרשנו מפניו וממורשי לבבו התקוע בו. וה' לא יעזבנו בידו. את זה ראיתי למלאות רצון השואל ששאלני להגיד לו מה עמדי בענין חמץ ומצה וצמצמתי ראשי פרקים אלו הנמצאים באורך בספרים ראשונים גם אחרונים רמזים ומוסרים חביבין למי שרוצה לשומען ישמע חכם ויוסף לקח:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה