אור ברסלב

אלה המצות· רבי משה חגיז

בא

וישלח

יש בה עשרים מצות ט' עשין וי"א לאוין:

ד

(עשה ג) לקדש חדשים ולחשוב שנים בבית דין בלבד, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

הרמב"ן משיג עליו מצוה זו בין למר הרמב"ם ז"ל. ובין למר הרמב"ן ז"ל דמשיג עליו במצות קנ"ג לחשבונו. ראה תראה כי הטעם שנמסרה לב"ד בלבד. הוא מצד שיש בה שורש גדול משרשי האמונה באלה מועדי ה' שלא יהיו מסורין ביד כל אדם. להקדים או לאחר אותם עפ"י סברתו או חשבונו וראייתו. ויתרבו המחלוקת בישראל. ותעשה התורה חלילה כאלף תורות. אשר לזאת צותה תורה (במצות תצ"ו לחשבוני) שלא לחלוק על בעלי הקבלה, ולא לשנות את דבריהם. אפילו שלפי ראות עיני בשר יחליפו לך השיטה. ויאמרו לך על ימין שהוא שמאל. את שמע להם. לפי דיותר טוב לטעות עפ"י חכם מלטעות ע"פ עצמו. כי טעות החכם. כשהוא חכם. אינו אלא על דרך מקרה. אמנם הטעות ע"פ עצמו יקרה פעמים רבים לאישים מוחלקים. ולפיכך כאשר במצוה זו תלויות כמה וכמה מצות. השער סגרו ודעת כולם שוה שמצוה זו נמסרה לב"ד:

והואיל וחשבון רבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא. נקבע עפ"י ב"ד הגדול סמוך ונראה שראה את הנולד וחשש פן חלילה יתבטלו המועדות לגמרי מפני הפסד ב"ד הראוי להם. ולכך עמד ותקן חשבון העבור בצדק. וקדש ועבר בו חדשים ושנים הראוים להתעבר. עד שיבנה בה"מ לפיכך נקבעו ונתקבלו מכל ישראל וחכמיהם דאין להרהר אחריהם. וכל המהרהר הרי זה יוצא מכלל ישראל ומכת המינין עדת הקראים תר"ו יהיה נחשב:

כי זה פשוט דכל החשבונות הנעשים היום אינם אלא לגלויי מלתא בעלמא מחשבון הצדק שנגמר ע"י רבי הלל הנז' וסיעתו. יען מצוה זאת לא תעשה אלא בב"ד הגדול בלבד ובארץ ישראל בלבד. ואם ח"ו יעדרו ישראל כל עיקר מא"י חלילה לאל מעשות זאת שכבר הבטיחנו שלא ימחה האומה הישראלית מכל וכל מא"י חשבונינו זה לא יועילנו כלום בשום פנים כי אין לנו לחשוב בח"ל לעבר שנים ולקבוע חדשים אלא בתנאים שנתבארו בתלמוד כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ומטעם זה מצאתי נכון והגון וראוי להקבע במקום שאינו קבוע דבכל שלש רגלים עושין נדבה לארץ ישראל. זכר לדבר שבשביל ישראל הדרים שם והקביעות שנגמר שם יעלה חשבונינו זה לרצון בשמירת המועדות דוק והבן:

ה

(עשה ד) לשחוט כבש הפסח בזמנו, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים:

דע כי פסח. מגדף. ומבטל מילה. זדונן כרת. ואין שגגתן חטאת. וטעם למצוה כתב הרמב"ם ז"ל בעבור שמזל טלה בחדש ניסן בתקפו. לכן צוה לשחוט טלה. ולאוכלו. כדי להודיע דשלא בכח המזל יצאנו. כי אם בגזרת עליון. ויותר נכון לדעתי מצאתי למהררדב"ז ז"ל והוא טעמא דקרא. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. לכך צוה לשחטו לפניהם, והם רואין ושותקין בכחו של מקום. ולזכר לדבר הוקבע לדורות לשוחטו בזמן שמזל טלה בתוקפו בחצי ניסן. גם אפשר דכיון שהיו יוצאים מתחת ממשלת שרו של מצרים. שהוא השר השולט על מזל טלה. ונכנסים למדבר תחת ממשלת השר השולט בו שהוא שור. לפיכך רצה להורות ולקבוע בלבותם דכמו שהשר הזה של מצרים נשחט לפניהם. אע"פ שהוא בזמן תוקף ממשלתו. כן השר אשר שולט במדבר אשר תלכו בו. אין כח וממשלה עליכם כי חלק ה' עמו. ועיקר הילוכם דרך המדבר, היה הרצון האלהי כדי שיכניעו את הקליפה המולכת במקום חרב ושמם. שאין בו אלא נחש שרף עקרב וצמאון. אמנם לבסוף נתנו לו אחיזה. במה שנכשלו בו. באמרם קום עשה לנו אלהים. עלה שור. וישתחוו לו ויזבחו לו. לכך לא עלתה להם:

ו

(עשה ה) לאכול בשר פסח בליל ט"ו בניסן, שנאמר ואכלו את הבשר כלילה הוה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו:

זכר לעוגות מצות. וזכר לוימררו את חייהם. וכיון שאינו אלא זכר אפשר לומר דלכך אינם מעכבים את הפסח:

ז

(ל"ת ב) שלא לאכול בשר פסח נא ומבושל, שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. והעובר לוקה:

ח

(ל"ת ג) שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו. ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו הניתק לעשה:

ט

(עשה ו) לבער חמץ ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם:

ואמרו רז"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי. לא תשחט הפסח. ועדיין החמץ קיים:

י

(עשה ז) לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות:

עיין מ"ש לקמן במצוה י"ט מחשבון הכללי:

יא

(ל"ת ד) שלא ימצא חמץ כל שבעה, שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.

מכאן תראה חומר חמץ בפסח שנאסר בבל יראה ובל ימצא לפי שראיית העין. עושם רושם ופגם גדול בנפש. ותבין זה מענין עין הרע העושה רושם בגופו של אדם כששולט בו אותו רע עין. ורבו כמו רבו החומרות האמורות בו. אסור באכילה, האוכלו חייב כרת. אסור בהנאה. איסורו במשהו צריך לחפש אחריו. כדי שלא לעבור על ב"י וב"י. זמן איסור אכילתו קודם לזמן איסורו. הוא איסור הבא מכלל היתר. ועל לאו זה אין לוקין לפי שהוא לאו שאין בו מעשה:

יב

(ל"ת ה) שלא לאכול תערובות חמץ, שנאמר כל מחמצת לא תאכלו:

להרמב"ן ז"ל כל דבר המחמץ. לוקה. ואין בו כרת לדעת הרמב"ם ז"ל. ומצוה זו ג"כ היא לעשות הרחקה בכל מיני רחוק שלא יכנס בגופו של אדם מחשבת היצר הרע אפי' בתערובת מחשבות אחרות:

יג

(ל"ת ו) שלא להאכיל בשר פסח לישראל עו"ג, שנא' זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו:

והכי תרגמו המתרגם ולשון מכילתא הוא. אין לוקין לפי שאין ב"מ וכן מצוה שלאחריה:

יד

(ל"ת ז) שלא להאכילו לתושב ושכיר, שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו:

עבר על לאו וכמו שארז"ל כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו אוכל בקדשים וכן יש טעם למצוה זו ואותה שלפניה דכיון דאינם מודים בפסח למה יאכלו אותו:

טו

(ל"ת ח) שלא להוציא הבשר מהחבורה, שנאמר בבית אחד יאכל. לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה: ולוקין עליו

טז

(ל"ת ט) שלא לשבור עצם מהבשר, שנאמר ועצם לא תשברו בו: (ולוקין עליו):

וטעם למצוה זו ולמצוה שלפניה שייך גם למצוה ז' ומצוה ח' דכלהו חדא מלתא היא מפורש במקרא להורות כי בחפזון יצאת ממצרים. וכתיב וככה תאכלו אותו נעליכם ברגליכם וגו'. כי לא יכלו להתמהמה. לבשל הבשר כל צרכו. ולא נא דהיינו בשיל ולא בשיל כל צורכו. אלא צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. כדרך הנחפזים לדרכם. שאין דרכם להמתין לחלק הבשר לכל תבשיל כפי הראוי לו. וגם אין מדרכם לשבר העצמות כדי למצוץ את המוח שבתוכם אלא אוכלים הבשר ומניחים העצמות. גם אין דעתם פנוי לקדש קרואים. או לשלוח מתנות לחוץ כי טרודים הם באכילת עצמם לנחיצת הדרך המזומן לפניהם. ומהטעם עצמו אינו נאכל אלא אלא למנוייו:

יז

(ל"ת י) שלא יאכל ערל בשר פסח, שנאמר וכל ערל לא יאכל בו:

וערל זה הוא שמתו אחיו מחמת מילה. וכל שכן עבריין לערלות. ולוקין עליו. והואיל ואין בכל מצות עשה שבתורה שיתחייב עליהם כרת אלא פסח ומילה. משום דענין אחד וסוד אחד לשניהם לפיכך במצות עשה זו נאסר בה הערל שמתו אחיו מחמת מילה מה שאין כן בכל שאר מצות עשה. והוא טעם מספיק למי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים שהוא ערל לב וכן תושב ושכיר דאע"פ שקבל עליו השבע מב"נ עדיין הוא ערל. ומלבד ש מ"ש לעיל זה טעם ודאי ודעהו:

יח

(עשה ח) לקדש הבכור, שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא:

דע כי יש שלש מיני בכור. בכור אדם ניתן לכהנים. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל בפרי הבטן היוצא ראשון שיודיע בו שהכל שלו. דאין לך חביב לאדם כבנו הבכור. ועל פי ה' מוציאו מרשותו ודעתו ונותנו לכהן כאלו מתרוקן ממנו ומכניסו לרשותו של מקום. וחוזר ופודה אותו בחמש סלעים:

בכור בהמה טהורה. אם הוא תם נשחט בעזרה והרי הוא כשאר קדשים קלים. זורק את דמו. ומקטיר אמוריו. והבשר נאכל לכהנים. ואין פודין אותו. כי אדם ובהמה תושיע ה'. אבל אם היה בעל מום. כל מום לא יקרב ה"ז לכהן והוא היה אוכל אותו או מוכרו:

בכור בהמה טמאה הנזכר לקמן במצוה כ"ב פודה אותו בשה. ואם לא פדאו עורף אותו כנזכר במצות כ"ג. וכי ישאלך בנך מה נשתנה פטר חמור מכל שאר בהמות שג"כ אינם טהורות אמור לו מה שהמאור הגדול רש"י ז"ל בחר במה שאמרו בו לפי שהמצריים נמשלים לחמורים כמו שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ואמרו עוד לפי שסייעו את ישראל בצאתם ממצרים. ולאידך פי' זיל גמור דאין לנו עסק בנסתרות, כי עמקו סודות מצותיו חקותיו ותורותיו. וכל הנאמר בו. אינו אלא לשכך את האזן עד יערה עלינו ממרום רוח חכמה ובינה ותמלא הארץ דעה ואז עין בעין נראה בישע אלהים ונפלאות מתורתו:

יט

(ל"ת יא) שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר ולא יאכל חמץ:

ואם מניחו בפסח ברשותו לוקה. אבל בשוגג פטור. והאוכל חמץ בפסח חייב כרת כמ"ש וזה פשוט. גם המורגל כפי כל מבין עם תלמיד כי החמץ הוא רמז ליצה"ר שבאדם. שהוא רע מנעוריו. ושמלת חמץ מורה עליו שהוא מלשון חומץ כחומץ לשנים. ומלשון מעול וחומץ. ואמרו על הפרי שאכל אדם הראשון דחטה היה ושלא היה נגמר בשולה. והיה חמוץ כמו הבוסר ועל כן נקרא חמץ. לפי שהיה לו כחומץ לשנים. שמנע ממנו אכילת פרי עץ החיים. ומעול דרכיו ודעתו שאבד חכמתו וגם נשמתו העליונה שנסתלקה ממנו:

א"כ כל ישעם וחפצם של ישראל אינו אלא לתקן את המעוות. דאזי יתוקן המסובב ולכן על פי נביא נאמר אשרו חמוץ א"ת חמוץ אלא מוחץ כי לפי האמת. הוא המוחץ והוא יצה"ר. הוא שטן. הוא מלאך המות יורד ומסית ועולה ומסטין. נוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, ולכן בצאת ישראל ממצרים כיון שהיו עתידין לתקן מעות זה ע"י קבלת התורה שבאמצעותה היו נעשין בני חורין ממלאך המות. צוה לנו הי"ת לבער את החמץ כל עיקר ואסרו אפילו בראיה כעין שנאמר אל תפנו אל האלילים וצוה לאכול מצה כי הוא לשון מוצץ שפי' שואב. ומלשון מציץ מן החרכים לומר לך כי שמירת המצה שלא תבא לידי חימוץ מוצץ הטינוף שנאחז בו. וזוכה להיות מציץ מן החרכים סודות התורה. מהו חמץ לשון זכר. ומה היא מחמצת לשון נקבה אשר רגליה יורדות מות. וכל כיוצא בזה גם זה לעומת זה המצה היא עושה מצה ומריבה כנגד יצה"ר ומברחת אותו ואת כל סיעתו המזקת. פוק חזי מנהגן של ישראל דתורה היא. להיות כל אחד שיודע במנהגו מבלי שידע טעמו ונימוקו עמו יוליך כזית מצה של מצוה. ואומרים עליו שהוא מסוגל לשמירה ולכמה מקרי' בין בים בין ביבשה (נשמט):

ועוד אגיד לך מה טוב מה שהסכימו בו חכמי המחקר דהלחם האמתי הוא המצה. לפי שלא התחיל להיות נפסל. ואם היה אפשר לאדם לאכול מצה כל ימות השנה. ודאי היה סימן טוב לו לפי שהיא שוה למזג האדם. אך ורק מפני חולשת כח המעכל אשר אין כח באסטומכא לעכל את המצה. ואם אכל יאכלנה בהתמדה היה בא לידי חולי. לפיכך מחמיצין את העיסה עד שתהיה קרוב להפסד. וישאר הלחם בין מצה ושאור כי אז הטבע החלוש יכול לסבול אותו ולעכל אותו כח שנשאר בו אם כן עיקר איסור החמץ בפסח הוא לפי שכבר קבל צורת השאור א"כ השאור הוא עיקרו הרומז ביצה"ר שכן אמרו רז"ל שאור שבעיסה מעכב. וכן אמרו שאור שחימוצו קשה. ונאסר לגבוה כמו שנזכר לקמן במספר הכללי מצות קי"ז בקרא מלא כי כל שאור וכל דבש. לא תקטירו ממנו אשה לה'. יען השאור והדבש הן הן גופו של יצה"ר עצמו. ואין קטיגור נעשה סניגור והואיל והקרבן בא לכפר ולהטיל שלום. ואיך יהיה כטובל ושרץ בידו ושני הפכים לא יתכנו בנושא אחד. ולכן הורחק השאור שהוא עיקרו של חימוץ וחימוצו קשה. ודבש כיוצא בו לפי שהיא רמז לאשה שכן דב"ש בגי' אש"ה. והיא גופא יצה"ר אתקריא. שכן כתיב דבש מצאת אכול דייך וגו' יען אין ראוי להסתפק ממנה אלא ההכרחי לקיום המין ואדם וכל צאצאיו כרוכים אחריה' וכצאן אל טבח יובילו לאנשים אשר לא ידעו מה היא. ומה כח הברכה והצווי שנאמר עליה וכבשה כתי' ואם אדם זוכה לכובש' נעשת כבשה בת שנת' תמימ'. ואם לאו אוי לו למי שאשה שנמשלה ליצה"ר מושלת עליו. ואבוי לו למי שהיצה"ר הנמשל לאשה מושל עליו:

נחזור לענין שאנו בו דכל מעשה ה' לטוב' ולטובתן של ישראל אסר לנו אכילת החמץ והרחיקו מעלינו כל עיקר שבעת ימים בסוד כל השבעיות מבורכות. שנקראו בפי חכמי האמת שבעת ימי בראשית שהן שבעת ימי ההיקף. לפי דכשם שאין מילה בלא שבת. כך אין פסח בלא שבת. למען יכנע היצה"ר מכל ואופן בשבעת ימים. ושוב לא ירים ראש בכל שאר ימות השנה. שהותר לאדם. כדי לבחון בו בני אדם אם יוכלו לנצחו. והרי הוא גם בהיתר זה דומה ליצה"ר שהוא בעולם המעשה להלחם עם האדם. כדי שיקנה עולם הגמול שהוא הרוחני. וכמ"ש רז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ובהכנה זו שאדם מכין ופורש עצמו מן החמץ הרגיל בו. מלבד מה שמכניע את היצה"ר ע"ד סגולה אלקית:

גם דרך טבע ישיב אל לבו. דכשם שהוא פורש מהחמץ הרגיל בו. ואינו מזיק לו. כך אם יפרוש עצמו מהתאוות הבהמיו' שהיצה"ר מפתה אותו. יעשה וגם יוכל ולא תאונה אליו רעה. וכלה גרש יגרש אותו בכל שנה מעט מעט יגרשנו מפניו וממורשי לבבו התקוע בו. וה' לא יעזבנו בידו. את זה ראיתי למלאות רצון השואל ששאלני להגיד לו מה עמדי בענין חמץ ומצה וצמצמתי ראשי פרקים אלו הנמצאים באורך בספרים ראשונים גם אחרונים רמזים ומוסרים חביבין למי שרוצה לשומען ישמע חכם ויוסף לקח:

כ

(ל"ת יב) שלא יראה חמץ כל שבעה, שנאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. (לתכלית הריחוק כאמור):

כא

(עשה ט) לספר ביציאת מצרים עם הבן ליל ט"ו בניסן, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר:

וכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וחמשים פעמים הוזכר בתורה ענין יציאת מצרים. וגם בכל התפלות והברכות אנו אומרים זכר ליציאת מצרים לפי שהנס הזה הוא אות ומופת גמור בחדוש העולם. שאנו חייבין בפרסומו וכמו שכתב אדוני אבי ז"ל באורח מישור אשר עשה סוף ספר תחלת חכמה ע"ע והמאור הגדול המקובל האלקי מוהר"ר דוד בן זמרא ז"ל בספרו מצודת דוד האריך הביאו' בפרט זה שהוא משרשי האמונה ויש רמז נכון במקראות. שהוא מצוי. שנאמר אני ה' בא דבר אל פרעה. שהוא אחד שנאמר למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. שהוא משגיח בפרטים שנאמר כי אני ה' בקרב הארץ שהוא גומל ומעניש. שנאמר למען תדע אשר יפלה וגו'. שהוא מנבא את הנביאים ההולכים בשליחותו שנאמר לכה ואשלחך אל פרעה. שנבואת משה רבינו למעלה משאר הנביאים שנאמר ואהרן אחיך. יהיה נביאך. שהוא מחדש נסים ונפלאות בשינוי הטבעים בכל עת שירצה וזה הוראה גמורה על חידוש העולם שהוא חדשו והמציאו מאפס המוחלט בחפצו הפשוט כאשר עלה ברצונו וכל המכות יוכיחו בכל מעשה שמים וארץ ימים וכל אשר בהם ששינו את תפקידם. בגזרת יוצרם שהוא עשאם ויכוננם על תנאי זה וכיון שהוא המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הוא ודאי קדמון לו. שהוא יודע העתידות שבלבות בני אדם ידיעה שלמה שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. שהרשות נתונה ביד כל אדם להיות צדיק כמשה או רשע כפרעה. שנאמר ויחזק לב פרעה. ומה שכתוב ויחזק ה' את לב פרעה כבר תירץ הרמב"ם ז"ל ע"ע וגם אני במאמר הידיעה והבחירה אשר לי פי' דקרא זה עצמו הוא מקשה לה והוא מפרק לה. והאי ולא ביד חזקה דקאמר בקרא לא קאי על חזקת ידו של מקום דא"כ הדברים סותרים דהרי הוא מבטיח לו שע"י המכות ישלחם. יי א"כ איך קאמר לו עכשיו שהוא יודע שלא ישלחם אפי' ביד חזקה לכן יש לפרש דהאי ולא ביד חזקה קאי על חזקת הידיע' דברישיה דקרא דאמר ואני ידעתי כי לא יתן. וידיע' זו אינו מחייב אותו להחזיק את לבו רק בבחירתו הוא נשאר. אמנם ידעתי זדון לבבו כי כבד לב פרעה אתייק' לביה ובדעתו מאח' שהוא רואה שאני שולח לו שלוחים שהוא בריה ויחזק לבו מעצמו דוק והארך שאין כאן מקומו. שהוא שומע צעקת דלים העשוקים שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל. שהוא עתיד לגאול אותנו ע"י נביא כאשר גאל את אבותינו ע"י משה רבינו ע"ה. שנאמר ואזכור את בריתי. דהיינו לעתיד מלבד רמז אהיה אשר אהיה. ומלבד מאה נחמות המפורשות לנו. זה רמז לבד שיציאת מצרים מורה ג"כ על הגאולה העתידה. שלא יאמר אדם על המאורעות הבאות עליו. מקרה הם. כמו שעשה פרעה תחלה אלא יפשפש במעשיו ויתודה. כמו שעשה פרעה לבסוף ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. שעושין שליחותו כל הבריות ובכל עושה ה' שליחותו אפילו ע"י בריה קלה והן מוסרין עצמם למיתה לקיים מצותו. כמו שראינו ענין הצפרדעים בתנורים. הכינם. וכ"ש האדם. שחייב למסור גופו נפשו ומאודו לעשות רצון יוצרו שאינו חפץ בהשחתת עולמו ולא באבדת הרשע. אלא רצונו שישוב ויחיה. ראיה מכמה התראות שעשה לפרעה. שהוא ממית ומחיה. מהמטה שנהפך לנחש. ומענין ידו של משה שנצטרעה ונתרפאת ומצורע חשוב כמת. שיש תורה מן השמים שנאמר בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלקים על ההר הזה. (נשמט). שהוא שונא חמס וגזל שנאמר ואת העשוי לכם במצרים ולכן רצה הקב"ה וחובה עלינו לזכור את כל נפלאותיו אשר עשה לנו ולאבותינו בצאתנו ממצרים בכל יום תמיד ובפרט ביום קבוע שיצאו בו, ולרוב התועלת שאני רואה בביאור זה להיות תחת עין כל ירא וחרד אל דבר ה' אעפ"י שיצאתי מכוונת המלאכה באריכות הואיל שיש צורך בו לתועלת הקורא גמרתי להעלותו בכתב העומד וקצרתי כל מה דאפשר ותן לחכם ויחכם עוד כי כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי בקיום מצוה זו אנו מודים בכל שרשי האמונה:

כב

(עשה י) לפדות פטר חמור. וליתן פדיונו, שנאמר וכל פטר חמור תפדה בשה. ועיין מ"ש לעיל במצות י"ח:

כג

(עשה יא) לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר ואם לא תפדה וערפתו. (גם כן):

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה