אור ברסלב
איש אמונים דרוש לשבת זכור

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש לשבת זכור

דרוש ג לשבת תשובה

דרשתי אותו בק"ק גדול שנת התרי"ג ליצירה:

והנושא בא לאשר הוא לו יתננו. לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ושילם אותו בראשו וחמישתיו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו: איתא במדרש מגילת אסתר וז"ל בשעה שנחתמו אותן האיגרות וניתנו ביד המן ויצא שמח הוא וכל בני חבורתו ופגעו במרדכי שהיה הולך לפניהם ראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך אמ"ל אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא פתח השני ואמר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי ממנו אל פתח השלשי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה אמ"ל המן מה זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו אמ"ל בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד על העצה הרעה אשר יעצת עלינו עכ"ל:

ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו לזכור תמיד את אשר עשה לנו עמלק ומקרא מלא דבר הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים ולכאור' יל"ד בפסוק זה כי תיבת לך היא מיותרת ותו קשה אומרו בדרך בצאתכם ממצרים דמאי נפקא מינה לתת כל כך סימנים:

והרב פי שנים בדרוש פ' ויקרא פירש כונת הפסוק הזה בהקדים מה שחקר הרב בינה לעיתים ז"ל בדרוש א"ך והוא דמאי שנא בנס פורים הנעשה על ידי מרדכי ואסתר זכה אל כל הכבוד להרבות בסעודת שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות ומתנות לאביונים מה שאין כן בנס חנוכה שלא נקבע כי אם בהלל ובהודאה דוקא והרי אמרו בפרק אמר להם הממונה אמר רבי אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הנסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתנה להיכתב קא אמינא הרי דשקולים הם חנוכה ופורים מדפריך והא איכא חנוכה ולמה נשתנו זה מזה כיון דשניהם ניסי הצלה נינהו והוא ז"ל נתן שלשה טעמים בדבר:

הטעם הראשון הוא דשאני נס חנוכה דהיו ישרא' יושבים על אדמתם והיה בית המקדש קיים ומן ההכרח הוא שהקדוש ברוך הוא יצילם מכף כל אויב ואורב ואין הדבר כל כך פלאי כמו נס פורים שהיו ישראל בגלות ברלותם ובשפלותם בלי שום סיוע ועזר הא ודאי הוא ראוי לעשות שמחה ומשתה: ורגע אדבר דחזה הוית להרב נאות יעקב אלגאזי זצוק"ל דהקשה על טעם זה וזה לשונו ויש כאן מקום עיון דאם כן למה אמרו אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ ואדרבא ונהפוך הוא שבנס של חוצה לארץ צריך לומר הלל יותר מהנס הנעשה בארץ ישראל עכ"ל:

ואני עני ב"א אחר המחילה רבה מכבוד תורתו מה מאוד אני תמה כי לא אסיקו הכי בש"ס דמגילה ד' י"ד ובערכין ד' יו"ד דהכי איתא התם אמר רבי יצחק אין אומרים הלל בפורים לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ ופריך והרי יציאת מצרים דנס חו"ל הוא ואמרו שירה ותירץ כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קריאתה זוהי הלילא רבה אמר בשלמא התם אמרינן הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אבל הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן הרי להדיא דנדחית סברה זו שאין אומרי' הלל על נס של חו"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מגילה אין אומרים הלל בפורים שקריאת המגילה זוהי הלילא יע"ש וכן פסקו רוב הפוסקים אלא דיש כמה פוסקים דפסקו כרבא שאכתי עבדי אחשורוש אנן הא לא"ה היינו אומרים הלל אף בנס דפורים וא"כ נסתלקה תמיהת הרב ז"ל:

אך זוהי שקשה דראתה עיני להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי ז"ל ולהרב שונה הלכות זלה"ה בה' מגילה שנתנו טעם למה נקט הרמב"ם ז"ל וה' בה"ג ז"ל טעמיה דרב נחמן ותירצו דהתם בש"ס דערכין הקפו אחר כך ולרב נחמן והתניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה ומשני כיון שגלו חזרו להתירן הראשון ע"כ מדמהדר תלמודא לאוקמי ברייתא כוותיה דרב נחמן מוכח דהלכתיה כוותיה ואידך טעמי נדחו יע"ש בדבריהם ולכאו' קשה דהרי בש"ס דמגילה הקשו קושיא זאת בין לרבא בין לרב נחמן ותירצו האי תירוצא וא"כ אזדא לה ראייתם שהוכיחו דהלכתא כוותיה דרב נחמן והאמת אתמהא:

ותבט עיני לה' פי שנים זלה"ה שהפליא להקשות לה' ברכי יוסף ח"א שכתב והלכה כרבה שהוא בתרא דאשתמיטיתיה מ"ש הרמב"ם ז"ל דנקט טעמיה דרב נחמן והניחו בצ"ע ואנא דאמרי דאשתמיט מיניה דמר מ"ש הרב ז"ל בספרו מחזיק ברכה דנרגש מזה והביא לשון הרמב"ם ככתבו ותירץ שמ"ש בספרו ברכ"י הוא לדעת המאירי ז"ל ונסתלקה תמיהתו ז"ל:

עוד נתן טעם השני ה' בינה לעתים ז"ל והוא דעיקר גזירת היונים לא היתה אלא לבטל מצוותיו יתב' שרצו לבטל מהם מצוות השרשיות וזה ידוע כי בהיותם נוגעים בכבודו יתב' תקל מאד הנקמה מהם על דרך שאמר דהע"ה כי מי הוא הפלישתי הזה אשר חרף מערכות אלד'ים חיים כוונתו רצויה כיון שנגע בכבודו יתב' מעצמו הוא נופל ואשר יהרגהו וימיתהו גברא קטלא קטיל אמנם גזירת המן הרשע כל תכלית כוונתו היתה להשמיד להרוג ולאבד וכלי ספק להנצל מזה ע"י נס הוא חסד גדול עצום ונורא עכ"ל: ואף בטעם זה שדי ביה נרגא ה' נאות יעקב וז"ל ודבריו קשים להולמם שהרי בגזירת המן ג"כ ביטל מהם שבת יו"ט ומילה כמ"ש במגילה ד' ט"ז ע"ב ליאודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אורה זו תורה שמחה זו יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפלין ופירש"י כי ע"כ אלה גזר המן הרשע הרי להדיא שביטל מהם מצוות השרשיות והניחו בתימה יע"ש:

ולפקע"ד לא קשיא כלל מכמה טעמי חדא דכבר פירש דבריו שתכלית כוונת המן לא היתה אלא להשמיד להרוג ולאבד משא"כ בנס חנוכה שתכלית כוונתם היתה לבטל המצוות השרשיות כמו שהביא הוא עצמו דברי הרב בינה לעתים ז"ל. בלתי מגרעת:

זאת ועוד כי הוא עצמו פירש בדרוש שבת זכור כוונת הכתו' ליאודים היתה אורה וגו' באופן אחר והוא שדקדק בתיבת היתה אורה וכי עד השתא לא הו"ל תורה ותי' עפ"י מ"ש במדר' מגילת אסתר בשעה שנהנו מסעודתו של אותו רשע עמד השטן וקערג על ישראל עד שאמר לו הקב"ה תורה מה תהא עליה והשיב לו תסתפק בעליונים יעש"ב וכל קובל דנא כשנתבטלה הגזירה הגיד הכתוב ליאודים היתה אורה זו תורה ולא כאשר עלה במחשבה לומר תסתפק בעליונים וכו' והדבר קשה טפי מ"ש רשיי ז"ל בש"ס כי ע"כ אלה גזר המן הרשע אין כאן מקום לתמיהתו דכוונת הכתוב מבואר דאף שביטל מהם המן הרשע מצוות אלו כיון שהופרה עצתו היתה אורה זו תורה לישר' ואינם צריכים עוד לפירושו ועוד דהרי אמרו במס' שבת הדור קבלוה בימי אחשורוש וא"כ שפיר קאמר קרא ליאודים היתה אורה זו תורה בלי שום טענת אונס ומאי מקשה אלא ודאי מוכרח לומר כדכתיבנא דעיקר תכלית כוונתו לא היתה לבטל מהם תורה והמצות כ"א להשמיד להרוג ולאבד וכזה נסתלקה תמיהתו על ה' בינה לעתים ז"ל:

והטעם הג' שכ' ה' בינה לעתים ז"ל הוא. שנס חנוכה לא היה לכל כללות האומה ישראלית כ"א לאותם שהיו בעיה"ק ודוקא משא"כ נס המן הרשע היתה הגזי' כוללת להשמיד להרוג ולאבד את כל היאודי' וכן פי' רס"י בכל מדינות מלכותך כולם הם תחת ממשלתך על כן היה מהראוי שיהיה הנס עצום ומופלג יותר מחנוכה ושאר הנסים יעש"ב:

אשר עפ"י ג' טעמים הללו פירש הרב פי שנים ז"ל כוונת הכתו' זכור את אשר עשה לך דיקא כוונתו רצויה דכל מגמתו היתה לך לאבד אותך דוקא ולא לבטל התורה והמצוות ועוד היה בדרך שהייתם גולים ומטולטלים בלתי שום עזר וסיוע ועוד בצאתכם ממצרים שהייתם כולכם יוצאי מצרים כללות האומה ישראלית וא"כ נס כזה ראוי לזכור תמיד ולמחות את שמו לא תשכח: ואני עני ב"א בעקבותיו אמרתי דזה כיוון המן הרשע באומרו ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותיך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם דלכאורה ק' מה זו הצעה אל הדרוש ישנו עם אחד וגו' ותו' ק' אומרו מפוזר ומפורד בין העמים דמאי נפ"מ אם הוא מפוזר או לא ותו ק' אומרו בכל מדינות מלכותך מה כיוון בזה ורש"י פי' כולם הם תחת ממשלתך וגם בזה מאי נפ"מ וה' כתנות אור פי' דכיוון בזה שלא יאמרו לו מלכותא קטיעא כיון שהם כולם תחת ממשלתו אמנם הוא הדבר אשר דברנו וכדי להבין גמר הפסוק ודתיהם שונות וגו' נקדים מה שפירש"י בפי' החומש בפ' נצבים והפיץ ה' אתכם בעמים ועבדתם שם אלד'ים אחרים. וגו' אין הכוונה שיעבדו ע"ז ממש ח"ו אלא שבגלותם יהיו מעלין מס וגולגולת לכומרי ע"ז עכ"ל יע"ש וידוע מ"ש רז"ל בפי' הפסו' ואת דתי המלך אינם עושים דאינם נותנים מס המלך יע"ש: מעתה אבא לביאור הכתו' והוא אחשורוש היה מתפחד מלנגוע בישר' כדאי' במדר' והמן בא להחזיק את לבו והציע לו דברים הללו לומר לו לא תירא מהם שבודאי הגמור לא יעשה להם שום נס מכמה טעמי תריצי חדא שהוא מפוזר ומפורד בין העמים וכיון שהם בגלות דלים ושפלים בלתי שום עזר וסיוע רחוק מן השכל שיעשה להם נס. ועוד שהם בכל מדינות מלכותיך ופירש"י כולם הם תחת ממשלתך ולאומה כללית קשה מאוד ההצלה. ועוד שהם עוברים על ציווי הקב"ה שצוה להם שיעבדו ע"ז בגלותם ועכ"ז ודתיהם שונות מכל עם ואינם עובדים ע"ז וכי תימא דמה שגזר הקב"ה כוונתו רצויה כמ"ש רש"י שיתנו מס וגולגולת לכומרי ע"ז וגם בזה עוברים על גזרתו יתב' ואת דתי המלך אינם עושי' ואינם פורעי' מס המלך נמצא שעוברי' אף על ציווי הקב"ה וא"כ חזק ויאמץ לבך ולא תירא ולא תפחד כלל:

ועט"ר מו"ר אדוני אבי כמו הרמב"ן ז"ל פירש כוונת הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלד'ים ופי' רז"ל ואתה עייף ויגע היינו מן התורה ומן המצות דלכאורה ק' מה רמז כאן שהיו ישראל נרפים מן התו' ותו ק' אומרו ולא ירא אלדי"ם ופירש"י עמלק דמי לא ידע דעמלק לא היה ירא אלד'ים ומאי חדית לן באומרו ולא ירא אלד'ים אמנם היה מפרש כוונת הפסו' הנז' דבר נאה ומתקבל בהקדים מ"ש בש"ס בב"ק דו"ך ע"א אמר רבא הנותן גחלת על לבו של חבירו ומת פטור מפני שיכול לומר לו היה לך להציל את עצמך אבל הנותן נחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב משום דא"ל הנחתי אותו שישרף כדי שתשלם לי אחר בעי רבא הנותן גחלת על לב עבדו של חבירו ומת מהו כבגדו דמי או כגופו דמי ומסיק דעבדו כגופו דמי וכתבו ש"מ ובתוס' לעיל דאף אם העבד היה כפות אם האדון עומד אצלו ונתן גחלת על לבו ונשרף דפטור דיכול לומר לו היה לך להצילו אבל אם אין האדון אצלו פשי' דחייב דמי יצילנו והרא"ש כתב דכל זה הוא אם העבד הוא טוב אבל אם הוא עבד רע שאינו עושה רצון אדוניו אזי כבגדו דמי דיכול לו' לו הנחתי אותך שתשרפנו כדי שתשלם לי עבד אחר טוב מזה. וידוע דאנו בני ישראל נקראים עבדים כדכתיב כי לי בנ"י עבדים וגם דינם כעבד כפות שאנחנו מושבעי' ועומדים שלא למרור באוה"ע כדכתיב השבעתי אתכם בנות ירוש' וגו' וגם לעולם אנחנו לפניו יתב' כי מלא כל הארץ כבודו. וכפי"ז נמצא דיש מקום פטור לאוה"ע לפטור עצמם מכל מה שעושים לישר' בטענה זו שהקב"ה הי"ל לסלק את הנזק מעליהם:

אמנם הבל יפצה פיהם מב' טעמי חדא דכ"ז הוא אם האוה"ע היו מאמינים בהשגחתו יתבר' אבל כיון שהם כופרים בהשגחתו יתב' נמצא דלפי דעתם הוא כעבד שאינו לפני אדוניו שחייב. ועוד דכל זה הוא דוקא אם ישראל לא היו חוטאים והיו עושים רצון הקב"ה אבל כיון שהם חוטאים יכול לתרץ הנחתי אותם בידכם כדי שיחזרו בתשו' שלימה ולהנקם משונאיהם מעתה זה נראה כוונת הפסוקים זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וגו' שקניתי אתכם לעבדים ביצי"מ כדכתיב עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וכי תימא מה כל החרדה הזאת מאחר שהם פטורים כדאמרן לזה תירץ שני תירוצים חדא ואתה עיף ויגע מן התורה ומן המצות וכיון שחטאתם לה' אלהיכם הנחתי אתכם כדי שתשובו בתשובה שלימה ועוד טעם כעיקר ולא ירא אלד'ים עמלק ואינו מודה בהשגחתו יתברך ולפי דעתו הנפסד הוי הדין כעבד שאינו לפני אדוניו דחייב ובכן לא תשכח למחות את שמו בכל מאי דאפשר ע"כ תודק"ו זצוק"ל:

ובאו"א נלע"ד לפ' כוונת הכתוב ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכיתיך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם אם על המלך טוב יכתב לאבדם וגו' והדיקדוקים מבוארים ותו איכא למידק אומרו ולמלך אין שוה להניחם דלכאורה תיבות אלו משוללי הבנה שתיכף היל"ל אם על המלך טוב יכתב לאבדם וגו': אמנם נרא' לפרש אם יוכשר בעיני ה' ואם יראה בעיני מו"ר בהקדים מ"ש הר' עיר דוד ז"ל סי' תקמ"ה שפירש כוונת מדר' תמוה פ' בהר וז"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה מאחר שהגליתנו בין האומות בדין הוא שלא נשמור את השבת והוא תמוה:

ופירש הר' ז"ל בהקדים מ"ש במס' ע"ז דף ה' אמר ריש לקיש בואו נחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם שנא' אני אמרתי אלד'ים אתם ובני עליון כולכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולידי והכתיב פרו ורבו אלא לא תימא אנו לא באנו לעולם אלא כמי שלא באנו לעולם למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי והכתי' פ' נחלות ופ' יבמות ומשני על תנאי שאם לא היו חוטאים לא הוו מייתי ואם היו חוטאים ומייתי צריכים לקיים פ' נחלות ופ' יבמות. ופריך מתיבי מי יתן והיה לבבם זה להם לבטל מהם מלאך המות אי אפשר שכבר נגזרה גזירה הא לא קבלו ישר' את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם שנא' למען יטב להם ולבניהם לעולם ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם שנא' אני אמרתי אלד'ים אתם ובני עליון כולכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ופריך ולת"ק דר"י דס"ל דלא קבלו ישר' את התורה אלא שלא יהא מלאך המות שולט בהם והכתיב אכן כאדם תמותון ומשני מאי מיתה עניות דתניא ד' חשובים כמת וכו' ופירש"י עניות מכח שעבוד מלכיות ונותנים מסים וארנוניות ומכלים את ממונם כל היום בוהיה לאכול ותו איתא במד' ברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת שצריך האדם לכבדו יותר מכדי יכולתו כעשיר ומובטח שהוא עשיר בודאי. מעתה זהו כוונת המד' מאחר שהגליתנו בין האומות ומכלים את ממונינו כל היום בדין הוא שלא נשמור את השבת שאין בנו יכולת לשמור את השבת להיות עשיר וממ"נ הוו תרתן דסתרן ובזה פי' הר' ג"כ כוונת רז"ל אלמלא שמרו ישר' ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין דהכוונה שאם שומרים ב' שבתות כהלכתן בודאי שהגיע להם עושר וכבוד שכבר נגמר שעבוד מלכיות וא"כ מיד היו נגאלים ע"כ תוד"ק ז"ל:

מעתה זה נר' כוונת המן הרשע ובהקדים עוד מ"ש בש"ס דמגילה ודתיהם שונות מכל עם דמפקי לשתא בשה"י פה"י. וז"א ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ומדהגלם הקב"ה מורה באצבע שכבר חטאו ורצונו לקיים בהם מקרא כתו' אכן כאדם תמותון דהיינו ענייות לס' הת"ק ועכ"ז ודתיהם שונות מכל עם דמפקי לשתא בשה"י פה"י ומכבדים את השבת ויו"ט מוכח מזה שהם עשירים וטעמם ואח דתי המלך אינם עושים שאינם פורעים מס המלך ולסיבה זו הם עשירים מוכיחים מעשיהם דס"ל כר' יוסי דלא קבלו את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון פירושו מיתה ממש ולזה אמר ולמלך אין שוה להניחם וליקח מהם מס מאחר דאינהו לא סבירא להו הכי אלא כרבי יוסי דהוא מיתה ממש ואם כן תן להם כפעלם יכתב לאבדם כפי סברתם ודו"ק:

מעתה פש גבן לבא'ר כוונת הכתובי' הנז' והאמורי' אח"ך אם על המלך טוב יכתב לאבדם זי' אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך דלכאור' קשה תיבת ישנו עם אחד היל"ל יש עם אחד ותו ק' כי תיבות אלו ככר כסף אשקול הם שפת יתר דמי בקש זאת מידו אם הם ככרי כסף או לא וכן אם שקולים ע"י עושי המלאכה או לא ותו ק' מאי צריכא למימר להביא אל גנזי המלך דהנה הר' אהבת דוד ז"ל כ' דכל מלך סתם האמור במגילת אסתר יש לפרשו דהוא קודש והדבר הקשה דכאן מה שייכות יש לפרשו שהוא קודש, ותו ק' מאי שייטיה דאחשורוש לוותר הכסף ולומר הכסף נתון לך הלא דבר הוא ותו קשה אומרו כטוב בעיניך היל"ל כאשר דברת:

אמנם לפי קוע"ד נר' לפ' אם יוכשר בעיני ה' ואם יראה בעיני מו"ר ואגב נבין דברי אסתר המלכה פיה פתחה בחכמה כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך ויאמר המלך אחשורוש מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן דלכאורה ק' למה הייתה שותקת אילו נמכרנו לעבדי' ולשפחות מה הפרש יש ותו ק' אומרו כי אין הצר שוה בנזק המלך מה זו נתינת טעם ומה שיווי שייך הכא ורד"ק כתב בס' השרשים הובא דבריו בס' צוף דבש וז"ל לא ישוה הצר בכל כסף וזהב שיש לו בנזק שינזק המל' ביאודי' אם יאבדם ע"כ ותו ק' תשו' אחשורוש היאך יכול להכחיש את הידוע כי הוא המוכר והוא המשחית ורוצה לפטור עצמו בדברי שקר וכזב:

ברם יובנו לע"ד דהדברי' מגיעים למ"ש בש"ס דמציעא בפ' איזהו נשך ד' ס"ה ע"א וז"ל אמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחבריה ויהב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן גלימא לא מפקינן מיניה רבה אמר גלימא מפקינין מיניה מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא ופסקו כל הפוסקים כרבה דהכי קיימא לן הלכתא כרבה לגבי אביי דגלימא מפקינן מיניה:

וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל מכאן משמע דווקא משום דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא דמפקינן מיניה הא לא"ה המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח מכאן פסק רבינו האיי גאון ז"ל בתשו' היכא דאיכא איסורא בזביניה דאוסיף בדמי משום אגר נטר ונתקיים המקח בדרכי ההקנאות המקח קיים ואין יכול לבעל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל ודין זה דהרא"ש פסקוהו הפוסקים וגם מרן בשולחנו הטהור בח"מ סי' ר"ח פסק וז"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות וכו' המקח קיים (וכן אם נשבע או נדר) ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולבטל המקח:

ומורם ז"ל הגיה בדברי הש"ע ז"ל הנז"ל וז"ל וכן אם נשבע או נדר שלא למכור דבר פ' ועבר ומכר המקח קיים:

והנה בדין זה דמור"ם ז"ל נתחבטו בו כל הפו' דדבריו סתראי נינהו למ"ש בש"ע יו"ד סי' ר"ל שכתב שם וז"ל מי שנשבע או נדר שלא למכור דבר פ' ועבר ומכר אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו נמצא דהוא הפך דידיה אדידיה והסמ"ע ז"ל תפס כמו שפסק בח"מ דהמקח קיים והב"ח כ' דהמע"ה מאחר שעינינו הרואות דסתר דידיה אדידיה יעשב"ב:

והנה דין זה דמור"ם שורשו ומקורו בהגה' המרדכי וז"ל כת' הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור דבר פ' ועבר על השבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרי' בכתובות ד' פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למפסילה ליה בגיטא אמר ליה מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך אמ"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוו זביני זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין כלום במעשיו דע"י עצמו איבד כחו וזכותו ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבי' אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל:

והרב בעי חיי בח"ב מח"מ סי' מ"ג אסף וקבץ להקת הפוספים שהקשה על ראיה זו שהביא הגהמ"ר מההיא דתמור' דלא דמי דשאני התם דאמר רבה דלא מהני הוא דווקא היכא שעבר אמימרא דרחמנא משו"ה לא מהני משא"כ באיסור שבו' שהוא איסור שבדה מלבו דודאי מהני והוא חילוק התוס' שחילקו התם במס' תמורה ומכח זה דחו דברי המרדכי דאם איתא לפי סברתו ק' קו' התוס' דהינ"ל להש"ס לתרץ כשהקשו התם בש"ם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי היל"ל דפליגי בהיכא שנשבע ועבר על שבועתו דלאביי בהני ולרבא לא מהני אלא ודאי דלית הלכתא:

והרא"ש בפסקיו כלל ז' סי' קא יצא לחלק בעניין אחר שנשאל במי שעבר על החרם וכתב דמעשיו קיימים ולא דמי לההיא דתמורה דאמר רבא דלא מהני דהתם מיירי בדבר מצוה שאי אפשר לבעלה כגון אונס שגירש וכו' דליכא שום תקנה כי אם לומר לו דלא אהנו מעשיו אבל התקנה או החרם או השבועה שאפשר לבעלה וגם איתנהו בשאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו בהא מודה רבא דמהני יעוש"ב באורך:

אשר עפ"י שני החילוקים הללו נר' לפקוע"ר לפר' כונת הכתובי' בקהלת וכה תוארם מי כהחכם ויודע פשר דבר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלד'ים אל תבהל וגומר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חלם. ופירש"י מי הוא חשוב כאדם חכם והדיקדוקים מבוארים אמנם עפ"י האמור ניחא וידוע דמילת דבר הוא כינוי לנדר דכתיב אשר דברת בפיך. וידוע דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ומעתה ז"א אני פי מלך שמור הכוונה דכל דבר דאמר רחמנא לא תעביד אני נזהר שלא לעשות הפך ציווי הקב"ה כלל. וע"ז הוקשה לו ועל דברת שבועת האלד'ים כוונתו רצוייה לא יקשה בעיניך מדין שבועה דהיינו היכא שנשבע שלא לעשות דבר פ' ועבר על השבועה דמהני לזה אמר אל תבהל מב' טעמי תריצי חדא דיש חילוק באשר דבר מלך שלטון בהוא איסור שאסר רחמנא והוא באחד ומי ישיבינו להיכא שהוא בדה את האיסור מלבו ונפשו אותה ויעש. ועוד איכא חילוק אחר שחילק הרא"ש ז"ל וזה אומרו "שומר מצוה" דייקא כוונתו רצויה במצוות לא תעשה שהוא מצוה שציוה הקב"ה שאי אפשר לבטלה בשום אופן אז התיקון הוא דאמרינן ליה דלא אהנו מעשיו ובזה לא ידע דבר רע. אמנם ועת ומשפט ידע לב חכם הכוונה דבר התלוי במשפט הדיינים אז יש תיקון שנשאל לחכם ועוקר הנדר מעיקרו וזה אומרו ידע "לב חכם" דייקא דאיתיה בתקנתא ואז ודאי דמהני ודו"ק:

איך שיהיה נחזור לענינינו והוא דחזה הוית להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מלוה ולוה דיני רבית סי' ב' דיצא לחלק בין היכא שעשה מקח מעיקרא לתת לו בעד רבית גלימא אחת דאז ודאי המקח בטל דכי יהיב ליה למלוה לאו משום מקח קא יהיב ליה אלא משום רבית וגזל הוא בידו אבל היכא שהיה חייב לו ד' זוזי דרביתא ומכר לו גלימא משום ד' זוזי הנז' המכר קיים דדל מהכא זוזי דרביתא כל שמשך המלוה ונתקיים המכר בדרכי הקנאה המקח קיים ודמי למוכר חפץ לחבירו בארבע זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואשתכח דלא היה חייב לו דהמכר קיים וצריך לתת לו דמיו שהרי בתורת מקח בא לידו ולא בתורת גזל יעי"ש בדבריו באורך:

ואני עני ב"א אחר המחי"ר מכת"ר לא ירדתי לסוף דעתו מהיכן הוציא דין זה דמוכר חפץ לחבירו בארבע זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואישתכח דלא היה חייב לו מידי דהמקח קיים וכו' אי מסברא דנפשיה אדרבא זיל לאידך גיסא הסברה נותנת להפך דהמוכר לא נתרצה במכר כי אם בחושבו שהיה חייב לחבירו ואדעתא דהכי נתרצה למכור החפץ וא"כ אי אישתכח שלא היה חייב לו למה לא יתבטל המקח מאחר דלא סמכא דעתיה דמוכר:

והיותר תימה דהוא עצמו בהל' מכירה דיני אונאה סימן ב' שנשאל במי שלקח מקח מחבירו ונתן לו דינר פסול ופסק דהמקח כטל והוי כמי שלא נתן לו מעות והוי מקח טעות והביא ראיה ממ"ש בקידושין ד"ח המקדש את האשה ונמצא דינר רע אינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה וה"ה במוכר חפץ ונתן לו דינר פסול דהמקח בטל משום דלא סמכא דעתיה דמוכר וכן אם נתן לו דינר חסר שאינו יוצא ע"י הדחק דינא הכי דהמקח בטל יעש"ב:

הרי להדיא דבתורת מקח בא ליד הלוקח ולא בתורת גזל ואפי"ה אמרינן דהמקח בטל וטעמא משום דהוי כמי שלא נתן לו מעות כיון שיצא הדינר פסול או חסר הרבה והכא נמי נימא הכי דהמקח בטל כיון דאישתכח שלא היה חייב לו ולא נתן לו מעות כלל ולא סמכא דעתיה דמוכר ואיך פסיק ותני דהמקח קיים וכעת צ"ע:

ואחר החיפוש יגעתי ומצאתי להרב משנה למלך ז"ל בהל' מלוה ולוה פ"ח ה"א שגם הוא נסתפק בדין זה והעלה דהמקח בטל וז"ל ויש להסתפק במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב טען שטעה בחשבון במה שהודה לו שהוא חייב לו ובירר הדבר ותובע החפץ והלוקח טוען שאף שטעה בחשבונו מכל מקום המקח קיים ויתן לו דינר והשיב הוא ז"ל דלא דמי לסוגיין דמקח הנעשה באיסור דהמקח קיים אף שלא היה חייב דשאני התם במוכר חפץ בשביל דמי הרבית דאמרינן המקח קיים משום שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם אלא שהתו' גזרה שאף שנתחייב שלא יתן ולפי זה אם מכר בדמי הרבית המכר קיים שהרי זה מכר בעד חובו שנתחייב ואף שזה צריך להחזיר הרבית כדי לקיים גזרת התורה לא בשביל זה נאמר שהלוה לא היה חייב אלא שאף שחייב נצטווה שלא יקח ומשום הכי המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר אבל בעלמ' שכשנתברר שטעה בחשבונו הודה למפרע שלא היה חייב לו וזה לא מכר לו אלא בשביל החוב וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל היה בטעות ולפי"ז אם המקח אינו כעין אינו משלם כמו שפסק אלא כמו שירצה המוכר אח"ד ז"ל יעש"ב:

ומלבד כי חילוק הרב מש"ל ז"ל מסתבר טפי לעין כל רואה ואף גם זאת מצינו דדינא הכי הוי מההיא שאמרו בכתובו' דצ"ח ע"א אלמנה שהי' כתובתה מנה ומכרה קרקע שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואפי' היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים וכן פסקו כל הפוסקים הר"מ במז"ל פ"ח מהל' אישות ומר"ן ז"ל באה"ע סי' ק"ג והטעם משום דהוי מכירה בטעות וה"ה בנ"ד דהוי מכירה בטעות דבטל מקח:

הראת לדעת דדין זה במחלוקת הוא שנוי בין הרב מש"ל ז"ל ובין הרב מח"א ז"ל מן הקצה אל הקצה דלפי סברת הרב מח"א ז"ל המקח קיים וצריך ליתן דמיו דוקא וה' מש"ל ז"ל ס"ל דהמקח בטל. ועי' בס' הנד"מ אמרי בינה כד' פ"א ע"א אות ג' דנר' דאישתמיט מיניה דברי המש"ל ז"ל הללו דמשוי ליה שהוא מוסכם לד' ה' מח"א ז"ל משא"כ האמת ודו"ק:

ואני בעוניי רציתי לחלק על צד הדחק להשוות דעת הרב מח"א ז"ל עם הרב מש"ל ז"ל אמנם מה אעשה כי הרב שביתת יו"ט זלה"ה כתב דפליגי אהדדי בחידושיו על הר"מ:

ועפ"י חילוק הרב מש"ל ז"ל נלפקע"ד לתרץ קושיא מאת שהקשה הרב חק"ל בח"כ דיו"ד סי' י"ח ומטי בה משם הרב המבי"ט בח"א ז"ל והוא דבסי' ר"ז פסק הטור ז"ל וז"ל מי שמכר שדה לחבירו והתנה עמו על מנת שהחזירהו לי המקח בטל וחייב להחזיר השדה ופירות אינו רשאי לאכול ביני ביני כלל ואמאי נימא דהמקח קיים ותנאי החזרה יהיה בטל כדין מקח שנעשה באיסור שהמקח קיים ולפי חילוק הרב מש"ל ז"ל לא קשיא מידי דשאני התם שהלוה נתחייב מדעתו ורצונו אלא גזרת הכתוב היא שלא יקח המלוה הרבית ומשום הכי המקח קיים מה שאין כן התם דהמוכר עצמו לא נתרצה במקח כי אם אדעתא שיחזירהו לו דוקא ומשום הכי אמרינן דחייב להחזיר לו והפירות אסורין:

והנה ראיתי למר"ן הב"י בסי' ר"ח בחו"מ בדין זה דמקח שנעשה באיסור דאמרינן דהמקח קיים הביא שורש הדין מההיא דגלימא ובסוף דבריו הביא דברי הגהמ"ר הנז"ל וכתב וז"ל וממה שנתבאר בסמוך נדחו דברים אלו עכ"ל. וכוונתו רצויה דמאחר שפסקו דמקח הנעשה באיסור דהמקח קיים וה"ה אם נעשה באיסור שבועה דהמקח קיים והוא פשוט:

והרב מהרש"ך ז"ל בח"א סי' קנ"ז תמה על דברי ה' ב"י הללו וז"ל ואני בעוניי שמעתי ולא אבין ואיני רואה מקום לדחות דברי הגהמ"ר מהך דינא דמקח שנעשה באיסור דמאי דאמרינן דאין לבטל המקח אעפ"י שנעשה באיסור היינו שלא לבטל כפי הערך של התר אמנם החלק שיש של איסור יש לבטלו ואין מוציאין מיד המוכר אבל החם שהשבועה היתה שנשבע שלא למכור ושלא ליתן כלל אם כן נמצא שכל מה שימכור או יתן הוי דבר של איסור ואין בו צד היתר לקיים קצת מהמקח באופן שדבריו יש לתמוה עליהם וצל"ע עכ"ל: והרב בני חיי ז"ל בח' יו"ד סי' של"ד ובחלק חו"מ סי' ר"ח תמה על הרב מהרש"ך ז"ל וז"ל ואני בער ולא אבין חילוק מהרש"ך ז"ל שהרי כ' הטור סי' רל"ה וז"ל המוכר או קונה בשבת או ביום הכיפורים אף עפ"י שמכין אותו על שעבר דברי חכמים דבריו קיימים והם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מכירה והרי"ף זלה"ה הרי התם שכל המקח נעשה כאיסור שבת ויום הכפירים ואין צר היתר לקיים קצת מהמקח ואפי' הכי מעשיו קיימים עכ"ל: ואני אי"ש עני בתר דלחיכנא עפרא דתחות רנלוהו לא ירדתי לסוף דעתו ותירוצו שהרי כל כוונת הרב מהרש"ך ז"ל אינה אלא להקשות להרב ב"י ז"ל שכתב וממה שנתבאר בסמוך נדחו דברים אלו נמצא דדחה דברי הגהמ"ר מההיא דמקח שנעשה באיסור ועל זה תמה עליו הרב מוהרש"ך ז"ל וז"ל דמהך דינא לא נדחו דברי הגהמ"ר דיש לחלק כמש"ל אבל אין הכי נמי דיודה הרב מהרש"ך ז"ל דנידחו דברי הגהמ"ר מההיא דהירושלמי דמוכר או קונה בשבת וא"כ קו' ה' מהרש"ך עדין היא בחזקתה:

ותדע שהרי כל חיליה של הגהמ"ר הוא מההיא דתמו' דאמר רבא דלא מהני ואילו דכרי הירושלמי לא אתי כרבא וכמו שכן הק' ה' שלטי הגבורים ז"ל בפ' משילין מהירוש' לרבא והצ"ע יעש"ב:

אך אי קשיא הא קשיא לה' מהרש"ך ז"ל דיצא לחלק בין היכא שכל המקח נעשה באיסור שבו' לההיא דמקח הנעשה באיסור רבית דלא נעשה כל המקח באי' רבית דכיון שיש בו צד של היתר יש לקיים קצת מהמקח והרואה יראה דדין זה דמקח הנעשה באיסור דהמקח קיים יצא לנו מדין גלימא כמ"ש הרא"ש ז"ל משם רבינו האיי ז"ל הבאתי דבריו לעיל ובדין גלימא החם כל המקח הוא איסור שכל המעות היו רבית ואין בו צד של היתר כלל ואפי"ה אמרי' דהמקח קיים ולדעתי הוא פלא ולא מצאתי מי שנתעורר בזה כלל: והרב מהריט"ץ בסי' ט"ז הוק' לו מהירוש' לרבא כמו שהקשה הרב שלטי הגבורים ז"ל ויצא לחלק וז"ל ונראה לתרץ דההיא דמוכר או קונה בשבת דמעשיו קיימים משום דאפילו נימא דלא מהני משום קנס לא פלט מאיסור מוכר וקונה בשבת הא למה זה דומה לבונה כותל בשבת ואם אומרים לו אחר השבת שיסתור הכותל ובזה סד עונו וחטאתו תכופר בודאי שזה אינו שאפי' יסתור הכתל משום קנס העון עצמו אינו נמחק ולהכי אמרינן דמעשיו קיימים אמנם מאי דסבר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי כשהדבר ההוא שנעשה מיתקן במאי דאמרי' ליה דלא מהני כגון אונס שגירש וכיוצא עכ"ל יעש"ב באורך:

וכעין חילוק זה ממש חילק ה' מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ס"ט לך נא ראה: ואנכי הרואה להרב שער המלך ז"ל בהל' גירושין פ"נ הי"ט שהקשה לחילוק זה של מהריט"ץ ז"ל והרב מהרימ"ט ז"ל מהא דהקשו בש"ס בתמורה לרבא דאמר דלא מהני והרי אלמנ' לכ"ג דכתי' אלמנה וגרושה לא יקחו ותנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' אלמא מהני דקתני יש קידושין דאי לא מהני הולד ממזר ומשני שאני התם דאמר קרא ולא יחלל וכו' יעש"ב. והשתא לפי דבריהם מאי קו' הרי לא אמר רבא דלא מהני אלא בדבר דמתקן הדבר שעשה במאי דאמרי' ליה דלא מהני ברם אלמנה לכ"ג שכבר קדש ובעל אין תרופה למכתו ומשו"ה קתני יש קי' ומאי מק' בש"ס לפי דבריהם והניחה בצ"ע יעש"ב:

ועינא דשפיר חזי בעיניו יראה דל"ק כלל והוא דהוא עצמו הקשה עוד לקמן להש"ס דאמאי לא פריך משילוח הקן דרחמנא אמר לא תקח האם על הבנים ותנן בפ' שילוח הקן דקמ"א ע"א נטל האם על הבנים משלח ואינו לוקה הרי דמהני ואף דהו"ל לתרוצי דשאני התם דכתיב שלח תשלח יתירה הדר תיקשי לאביי לאפוקי קרא ממשמעותיה ולוקמא אדינא דעלמא והדר תיקשי לרבא וכו' ואמאי לא קשיא ליה לתלמודא משילוח הקן דומיא מה שהק' הש"ס מפאה עכ"ל:

הראת לדעת לפי דבריו ז"ל דיש קושיות בסוגיא זו דאף דהמקשן יודע התירוץ שיתרץ רבא עכ"ז נחית להקשו' כדי שיתרץ רבא ולחזור ולהקשו' לאביי מה יענה בקר' ואח"כ חוזר ומקשה לרבא לברר וללבן הסברו' וא"כ ה"נ נימא דמה שהק' בש"ס מאלמנה לכ"ג כל כח וחוזק הקו' היא לחזור ולהק' לאביי אבל אנה"נ דבלא"ה לא קשיא לרבא דאיכא לחלק כמש"ל ונסתלקה תמיהת ה' שע"ה ז"ל:

דאלת"ה קשיא קו' אחרת מעין קו' ה' שע"ה דהרי הקשו עוד בש"ס והרי מקדיש מומין לגבי מזבח דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ופירש"י ואמרי' לקמן לא תקדישו ותנן המקדיש בעלי מומין למזבח אעפ"י שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי אלא וכו' יע"ש וה"נ יפול הקו' הנז' דלפי דברי מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך מאחר דלא מיתקן הדבר שעשה במאי דאמרינן ליה דלא מהני היאמן כי יסופר להוציאו לחולין אחר שהקדישו הא ודאי ליתא דלא גרע מעצים ואבנים דקדשי לב"ה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשו"ה אמרי' מה שעשה עשוי ומאי פריך הש"ס אלא ודאי מוכרחים לתרץ כדכתיבנא:

אך חזות קשה הוגד לי והוא דבה' קו"פ יצא לחלק ה' שע"ה ז"ל חילו' חדש ממש וז"ל ולדעתי נר' לחלק דהא דא' רבא כל מילתא דא"ר ל"ח אי עביד ל"מ היינו דוקא בכל התורה כולה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתו' לעכב אפי' רבא מודה דמהני עכ"ל יע"ש ובאמת פליאה דעת ממני איך יצאו דברי אלו מפי קדו' מאחר שעינינו הרואו' בש"ס דתמור' דפרי' כמה קו' מקדשי' דהיינו מתמור' ומבכור ומקדי' בעלי ומקדי' תמימים וכיוצא הרי להדיא דאף בקדשים ס"ל לרבא דל"מ דאלת"ה מאי פרי' הש"ס מקדשים לפי חי' הר' ז"ל וצ"ע:

ומידי דברי זכור אזכור מה שהרבה להפליא ה' חזו"ן ז"ל בד' קמ"ד ע"א על ה' מוהריט"ץ שנשאל בסי' קס"ג בב' שותפי' שהיה להם שותפו' בחנות במצרים ותנאי היה בניהם בש"ח כי שום א' מהם לא ימכור החצי שלו לשום אדם עד שיודיע הדבר קודם לחבירו ואם ירצה חבירו לקנותה הוא קודם לכל אדם בערך שיתנו אחרים ככתוב בשטר השותפו' ועתה תבע השותף לחבירו שמכר חצי החנות לאחר ולא הודיעו וחבירו משיב שקודם שמכר הרצה הדברי' לפני חכם א' דיין מצרים והראה לו פנים שיוכל למכור יען כי באותו פרק היה בדוחק גדול וחבירו לא היה מצוי שם במצרים ובהוראת החכם מכר: והשיב הרב ז"ל דמכירה בטעות היא מאחר שעבר על שבו' והמקח בטל יע"ש שהאריך הרחיב בתשו' ובסו"ד כ' וז"ל ואין להק' דהרי כת' הר"מ ז"ל. סוף הל' מכירה דהמוכר או קונה בשבת מעשיו קיימים וא"כ ה"נ אע"ג דנעשה באיסו' שבועת המכי' קיימת הא. ליתא משום דהתם דוקא שידע שעבר על האיסו' ולכך המקח קיים אבל הכא המכר היה בטעות ויכול לבטל המכר ולקיים שבוע' עכ"ל:

וע"ז הרבה להפליא ה' חזו"ן דדין זה דהר"מ ז"ל דמוכר או קונה בשבת שרשו הוא מהירוש' דפ' משילין ובדברי הירוש' מפורש להדיא וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסים בין מוטעין בין מזידין מה שעשו עשו הרי דאף דלא ידע שעבר על האיסו' המכיר' קיימת והניחה בצ"ע יע"ש:

והן אמת כי היא קו' אלימתא אך לא שלטה עינו התם בסי' קס"ד שהקשה זאת הקושיא עצמה מוהר"מ גאלאנטי ומוהר"א גבריאל ז"ל והוא ז"ל השיב עליהם ותריץ לדבוריה דכוונתו לחלק במ"ש בסי' ט"ז יע"ש ואיך אשתמיט מניה דמר הרב. חזו"ן וצ"ע:

ולעיקר הקו' שהק' לעיל דברי מור"ם בהג"ה סתרי אהדדי יצא לחלק הר' בעי חיי ח"ב מחו"מ סי' מ"ג והוא דהרואה יראה דברי הגהמ"ר דנקט בלישניה מי שנשבע שלא למכור ושלא ליתן ומור"ם דילג לשון מתנה ונקט לשון מכירה דוקא מי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר וכו' והט' דמור"ם אזיל ומודה דלית הלכתא כהגהמ"ר ומשו"ה בחו"מ פס' דלא כהגהמ"ר כ"א המקח קיים אמנם ביו"ד בה' שבועו' פ' כהגהמ"ר אף דדינא דהמקח קיים אפי"ה הטוב טוב לפייסו ללוקח שיחזי' המקח כדי שלא יעבור המוכר על השבו' מאחר שיכול לקנות חפץ זה ממקום אחר במעות אלו. וכ"ז דוקא הוא במכר אמנם במתנה לעולם המתנה קיימת כיון דאי"ל פסידה למקבל מתנה הא ודאי לא יחזיר המתנה אף שעבר הנותן על השבו' מה לו ולצרה למקבל מתנה להפסיד המתנה כדי שלא יעבור הנותן על השבו' משא"כ במכר דיכולי' לו' לקונה שיחזיר המקח משו' לא יחריך רמיה צידו ויראת שדי על פניו יעזוב מאחר שיכול לקנות מקח זה ממקו' אחר כיון שנתן מעו' ולית ליה פסיד' כ"כ ע"כ תו"ד יע"ש:

מעתה הבא נבא לכוונת הכתו' הנ"ל ונקדי' עו' מ"ש במגי' ד' י"ד ע"ב ויהי כשבת המלך אחשורוש מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו אמר בלשצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא מאי היא דכתי' לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם מנה מ"ה שנה דנבוכדנצר וכו' כיון דחשב ע' שנה אמר תו לא איפרוק תנא אף הוא מנה וטעה וכו' יע"ש. נמצא שטעה בחשבונו אחשורוש שסבר נגמרו ע' שנה אמר ודאי תו לא איפרוק:

עו"נ מ"ש ה' נפתלי ש"ר משם ה' זרע בירך ז"ל דמה שמכר אחשורוש את ישראל להמן הוא שטעה בחשבונו וסבור שכבר נשלמו שבעים שנה של גלות בבל יעשב"ב:

נמצא דהמכירה היתה בטעות ובאנו למחלו' המח"א והמש"ל דלדע' המח"א המכירה קיימת וקנה המן את ישר' מאחר שבתורת מקח בא לידו כדין מקח הנעשה באיסור דהמקח קיים ולד' המש"ל המקח בטל ואי איתיה המקח בעיניה יחזירנו למוכר ואי ליתיה המקח בעיניה חייב לשלם כמו שירצה המוכר ולא כמו שפסק כאשר הבאתי דבריהם לעיל:

וידוע מ"ש התו' דיו"ד אלפים ככר כסף הם כמספר מחצית השקל:

עו"נ מ"ש במגילה ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך משל לבעל התל ובעל החריץ וכו' יע"ש:

זה נראה הויכוח בין המן הרשע ואחשורוש דהמן אמ"ל "ישנו" עם אחד שכבר נתיישנו בגלות שכבר עברו ע' שנה שגלו בין העמים וגו' ודבר עמו בדרך רמז יען שאחשורוש היה מתפחד כמ"ש במד' ועל צד היותר טוב אמ"ל ולמלך אין שוה להניחם בעינייהו חיים וקיימים אם על המלך טוב יכתב לאבדם עכ"פ ואם יתבטל המקח הרי אני נותן לך יו"ד אלפים להביא אל גנזי המלך מה"מ הקב"ה דזהו שיווים דהיינו מחצית השקל לכל נפש ולס' המן הרשע דהוא כמ"ש המח"א ז"ל דאין צריך לתת לו אלא דמיו והמקח קיים: ועוד ליותר חיזוק המקח פירש בדבריו ככר "כסף אשקול" רמז למ"ש הרב מח"א דאם היה דינר מזויף או חסר שאינו יוצא ע"י הדחק המכר בטל ולזה נקט בדבריו ככר "כסף אשקול" כוונתו שכולם הם כסף ושקולים וליכא למיחש למידי שיתבטל המקח כלל. ואחשורוש השיב לו למה אתה חושש משום בטול המקח כ"ז הוא דוקא במכר אבל אמנם במתנה ליכא למיחש למידי ולזה אמר לו הכסף נתון לך במתנה והעם לעשות בו "כטוב" בעיניך דייקא אם תרצה תהרוג אותם ואם תרצה תניח אותם חיים וקיימים ולא תחוש כלל יען כי במתנה ליכא למיחש כלל. ולזה אסתר המלכה אמרה לו בחכמה כי לית הלכתא הכי אלא כמ"ש ה' מש"ל ז"ל שצריך לשלם הקינה כשהמכירה היתה בטעות והמקח אינו בעין כפי מה שירצה המוכר וזהו שאמר' כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואילו לעבדי' ולשפחות נמכרנו החרשתי הכוונה דאם היתה המכירה בעיניה שהיו ישר' חיים וקיימים אף שנמכרנו לעבדים ולשפחות כשיתבטל המקח יחזרו תחת ממשלת הקב"ה בעינייהו ואינו מגיע למלך שום נזק אמנם כיון שהמכירה היתה בטעות חיובא רמיא עליך לגדל פרע בעד כל נפש א' מישר' כמו שישאל ממך הקב"ה וז"א כי אין הצר "שוה" דייקא אין לו שיווי לג"פ נזק המלך ויהי כמשיב אחשורו' מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן הכו' כי לא במרד ולא במעל מכר אותם כ"א שטעה בחשבונו שכבר נשלמו הע' שנה ואפשר שיהיה זה רמז "כן" בגי' ע' הכוונה כי לא עלה על דעתו למוכרם בתוך השבעים שנה כלל:

ובדרך זו אלך לפרש מאמרינו הנצב פתח השער דלכאו' ק' מה היתה כוונתו לשאול מרדכי מהתינוקות ומה כיוונו התינוקו' בפסו' אלו ומה חידש האחד יותר מהב' ותו ק' מה זו השמחה ששמח מרדכי לדברי התינוקות כאילו נגמר הנס ותו קשה מה השיב מרדכי לשאלת המן בשורה טובה שבישרוני וכו' על העצה הרעה יותר טוב היה לו לומר שבשרוני שיצילנו מידכם:

אמנם לע"ד נראה לפרש אם יכשר בעיני' ה' וא"י בעיני מו"ר עפ"י קוטב דרושינו ונקדים עוד מ"ש בבתרא ד' קל"ז ע"א תניא נכסי לך ואחריך לפ' וירד הא' ומכר הב' מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לב' אלא מה ששייר ראשון וא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' היו בהן עבדים ושיחררם דהמשחרר עבדו עובר בעשה מעשיו קיימים וא"ר יוחנן ואפי' עשה מהם תכריכין למת דשוינהו איסורי הנאה מעשיו קיימים וכל הפוסקים פסקו כרשב"ג דלכתחי' אסור למכו' אמנם אם עבר ומכר מכירתו קיימת וכ' הנ"י ואפי' זרק אותם לים דלא עביד שום מצוה אלא עביר' שעבר על בל תשחית מעשיו קיימים ואינו חייב לשלם:

והנה בעתה מצאה הקפידה מקו' לנוח במ"ש בש"ס דמגילה דאחשורוש מנה וטעה וחשב בדעתו כיון דעלו להו ע' שנה תו לא מיפרקי ותנא אף הוא מנה וטעה והאמת דעדין לא נשלמו הע' שנה ולכאו' קשה דאדרבא ונהפוך הוא דבתוך הע' שנה יש לו רשות לאחשורוש למכור את ישראל כיון שהיו ברשותו כפי סו' זו דהלכה כרשב"ג דאם עבר ומכר מכירתו קיימת ומה פשעו ומה חטאתו של אחשורוש והמן מאחר שהקב"ה גזר אומר כי עד ע' שנה ישתעבד בהם ואחרי כן אפקוד אתכם:

ברם אשכחנא לה פיתרי דהטור פ' בח"מ סי' רמ"ח וז"ל בד"א דאמרינן דאם מכר האחד מעשיו קיימים ה"ד דא"ל ואחריך לפלו' אבל אם אמר ואחריך לעצמי אם מכר הא' או נתן מעשיו בטלים והטעם כיון שא"ל ואחריך לעצמי גילה דעתו דלא סילק כחו ורשותו מנכסיו אלא אדרבא דעתיה עלייהו וכאילו הם מופקדים ביד זה בתורת פקדון וא"כ ה"ה הכא שא"ל הקב"ה לאחר ע' שנה אפקוד אתכם הוי כאילו א"ל ואחריך לעצמי דמכירתו ומתנתו בטלה: אך אכתי קשה דדין זה שפסק הטור במחלוקת הוא שנוי דנחלקו הראשונים בפי' הסו' דאיתא התם בד' קל"ז ע"ב ההיא איתתא דהוה ליה דיקלא בארעא דר' ביבי אקניתה ניהליה לכל ימי חייו אזל איהו אקניה לבנו הקטן א"ר הונא בריה דר' יאושע אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא ופי' רשב"ם וז"ל לא קאמר רשב"ג היכא שמכר הא' שמעשיו קיימים אלא היכא שא"ל אחריך לפ' שהוא לאחר אבל לעצמו שאמ"ל ואתריך לעצמי אפי' רשב"ג מודה דמעשיו בטלי' וההיא איתתא לעצמה אמרה ומשו"ה מעשה דעבד ר' ביבי לאו כלום הוא והטור נמשך אחר פירוש רשב"ם וכן פי' ר"ח והר"ן:

אמנם הרמב"ם והר"ן ז"ל לא פסקו הכי ופי' הסו' פי' אחר והוא דא"ר הונא בריה דר' יאושע לא קאמר רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר הראשון אלא שמכר הא' או נתן לאחר אזי מעשיו קיימים אבל אם מכר או נתן לבנו או ליורשו שהוא כגופו כעובדא דר' ביבי מעשיו בטלים:

הראת לדעת דדין זה במחלוקת הוא שנוי ואף כי לד' הטור מכירת אחשורוש בטלה ומבוטלת מ"מ לדעת הרמב"ם ומרן ודעימייהו ס"ל ואף שא"ל ואחריך לעצמי אם מכר הא' מכירתו קיימת וכ' הכנה"ג בסי' הנז' הגהט"ו אות ל"א דהמע"ה וא"כ אכתי החקירה במקומה עומדת:

ברם יגעתי ומצאתי הדבר מפורש בטור התם בסי' הנז' שיצא לחלק עוד חילוק אחר דהיינו אם נתן לחבירו מתנה לזמן לעשר שנים ומכר או נתן הא' בתוך היו"ד שנים מעשיו בטלים כיון שלא נתנם לו לכל ימי חייו לאו מתנה גמור' נתכוון ודין זה הוציאו מהנ"י וכמעט שהוא מוסכם: אמור מעתה זכינו בדין דמכירת אחשורוש שמכר את ישראל להמן בטלה מאחר כי מקרא מלא דבר הכתוב וכרוזא קרי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם הרי שלא הגלה הקב"ה את ישראל אלא לזמן ע' שנה דוקא:

מעתה עלי בא'ר כו' מאמרינו הנז' עפי"ה ונקדים עוד מאי דאיתא התם בש"ס דתניא אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים וכ' הכנה"ג בסי' הנז' הגהט"ו אות ל"ד משם ה' עיר שושן דלאו דוקא המשיא עצה הוא דנק' רשע אלא אף המוכר ג"כ נקרא רשע יע"ש. נמצא דבין אחשורוש ובין המן נק' רשעים גמו' אחשורוש שמכר והמן שהשיא עצה למכור את ישראל:

עו"נ מ"ש במדרש בשעה שבא אותו רשע לקנות את ישר' היה אחשורוש מתפחד שמא יעשה לו כמו שעשה לעמלק ולפרעה וכיוצא והשיב לו המן הרשע אלד'יהם של אלו כבר הזקין ח"ו וא"כ תו לא מיפרקי ופירשו המפרשים דהכוונה שאמר לו כבר הזקין ח"ו רמז לו שכבר עברו השבעים שנה ותו לא מפרקי ולא תחוש כלל:

עו"נ מ"ש ה' בינה לעתים בפי' הפסו' האמורי' בפ' עקב לא תירא מהם וגו' כי השכל מחייב כי כל פחד וצער הבא לאדם פתע פתאום מסתכן משא"כ אם כבר קדמה לו הידיעה מקודם מעט מעט מתיישב על הלב וליכא למיחש לסכנה ב"מ:

מעתה ז"א בשעה שנחתמו האיגרות ויצא המן שמח שכבר קנה את ישר' פגע במרדכי ומרדכי בא לו צער גדול פתע פתאום שהוא היה נכון לבו בטוח שעדיין לא נשלמו הע' שנה של הגלות והיה עומד ומצפה מתי יושלמו הע' שנה כדי שיפקוד אותם הקב"ה וכששמע ס' המכירה הלך לדרוש את דבר ה' אם לפו"ד תועיל מכירה זו ופגע בג' תינוקות אלו שהיו חכמים מחוכמים כמו שמצינו בש"ס בכמה מקומות ובזוה"ק בההוא ינוקא כידוע ולשאול הגיע אם תועיל מכירה זו:

פתח הראשון ואמר אל תירא "מפחד פתאום" רמז לו דהאמת כדבריך דעדיין לא נשלמו הע' שנה ובין המוכר ובין המשיא עצה נקראים רשעים גמורים וז"א ומשואת רשעים כי תבא ואכתי לא נחה דעתו של מרדכי בזה דמה יושיענו דנקראים רשעים גמורי' מאחר דאי עבר ומכר מכירתו קיימת לפו"ד ולזה

פתח הב' ואמר עוצו עצה ותופר זהו לגבי המן הרשע דברו דבר ולא יקום הוא לגבי אחשורוש דבדבורו עביד מעשה למכור דידוע דמילת "דבר" הוא כינוי למקח וממכר כמ"ש בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר הוא מקח וממכר וטעמא טעים כי עמנו אל שם רמז למ"ש הטור בסי' הנז' דאם א"ל ואחריך לעצמי מעשיו בטלים והט' דכיון דא"ל לעצמי לא סילק כחו וזכותו מהנכסים והו"ל כאילו הפקידם בתורת פיקדון וז"א כי "עמנו" אל דייקא אכתי הוא משגיח עלינו בעינא פקיחא ולא סילק השגחתו מעלינו ח"ו וגם בזה לא נתקררה דעתו של מרדכי הצדיק מאחר דדין זה במחלוקת הוא שנוי וכבר כ' הכנה"ג דהמע"ה ולזה

פתח הג' ואמ"ל הע' האמיתי ועד זקנה אני הוא שם רמז למ"ש במד' שאמר המן הרשע כבר הזקין ח"ו דהיינו שכבר עברו הע' שנה וז"א ועד זקנה מתחילה כשהגלתי אותם אמרתי בפירו' וקצבתי זמן עד ט' שנה ועדיין לא נשלמו וכל מכירת אחשורוש היא בטלה ולא תחוש כלל אני אסבול ואמלט וכיון ששמע מרדכי דברי התינוקו' דליכא למיחש למידי שחק והיה שמא שמחה גדולה ולפיכך כששאל לו אח"ך המן מה זו השמחה ששמחת לדברי התינוקו' השיב לו מרדכי על בשורה טובה שבישרוני שלא אפחד מן העצה הרע' אשר יעצת עלינו דייקא שאתה הוא המשיא עצה וכל מעשיכם בטלים כחרס הנשבר ודו"ק:

ועפ"י קוטב דרושינו נלקע"ד לפ' כוונת מאמר רז"ל בפ"ק דמגילה ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים מאן חכמים רבנן אמר להם דיינוה ניהלי אמרי היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר מפכח ליה חמרא ובעי לה מינן נימא ליה שבקה השתא לימא לא איכפת בזילותא דיליה ובמלכותיה אמרי זיל לגבי עמון ומואב דיתבי כחמר טב דיתיב על דורדייה וכו' יעש"ב:

ולכאורה ק' מה ראה אחשורוש לשלחם לחכמי ישראל שידונו אותה ותו מהו אומרו ובעי לה מינן דתיבת מינן היא יותרת הכבד ותו אומרו בזילותא דיליה ומלכותיה כאילו הם ב' דבריה ותו קשה מי שאל מהם עצה שאמרו לו זיל לגבי עמון ומואב מה איכפת להו אם ילך לגבי עמון ומואב לדונה או למקום אחר:

אמנם יובן בהקדים מ"ש הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל בס' יערת דבש שנ"ט לעשות המשתה שעשה אחשורוש דהיה להכשיל את ישר' והיינו מטעם דהמלכים שעברו מנו ע' שנה לפקידת ישראל כדאי' בגמרא וכל תכליתם שהיו מונין המ' שנה שהיו מתיראים דע"י פקידה זו יהיו הם עבדים לישר' וכמש"ה והיו מלכים אומניך ואם היו ישראל ראוים לכך היה מתקיים בהם וכמ"ש רז"ל ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא וכו' ולכן אחשורוש בתחילת מלכותו לא היה נחשב למלך כלל כי היה מתפחד פן יהיה לבושה ולכלימה להיות עבד לישר' ולכן בתחי' המגילה לא תיאר אותו בתואר מלך, כלל ואולם בשנת שלש למלכו שעשה חשבון לפי דעתו שכבר נשלמו הע' שנה עשה משתה ואעפ"י כן היה מתירא דילמא טעה בחש' ולכן נתיעץ עם אשתו ושתי להביאה ערומה לעין כל ועי"ז גם השרי' ושארית העם יאמרו לנשותיהם לעשות כן ועי"ז יכשלו ישראל בזנות וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ואפשר אש בנעורת וכו' ולכן ה' הפר עצתם שפרחה בה צרעת ולא באה ע"כ תד"ק יעש"ב:

עו"נ מ"ש בילקוט ע"פ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים תנא ב' אומות באו על ישר' בחרב פרעה ואדום ואפי"ה כה אמר ה' לא תתעב מצרי לא תתעב אדומי וכו' אולם עמון ומואב שהפקירו בנותיהם להחטיאם אמר הכתוב לא יבא עמוני ומואבי מכאן אמר ר"ש המחטיאו לאדם יותר מן ההורגו שההורגו הורגו בעוה"ז והמחטיאו הורגו בעוה"ז ובעוה"ב: מעתה ניחזי אנן בענין ושתי שלא באה דאחשורוש לא היה יודע שפרחה בה צרעת וסבר שלא רצתה לבא דלא איכפת לה אם יפקדו ישר' ויהיה הוא עבד וגם מלכותו יקחו מאתו ולפי דינם חייבת מיתה ושתי שלא באה דגילתה דעתה שהיא רוצה שיתבזה אחשו' ויהיה עבד לישראל. אמנם עפ"י דין תוה"ק היא פטורה ושתי שלא באה להחטיא את ישר' שהמחטיאו יותר מן ההורגו וכ"ז חשש אחשורוש ולזה שלח אותה לדונה אצל חכמי ישר' וגם חכמי ישראל הבינו כ"ז וניתעצו ביניהם ואמרו היכי נעביד נימא ליה קטלה שהוא לפי דינם למחר מפכח ליה חמרא ובעי לה "מינן" דייקא מדין תוה"ק שהיא פטורה שהמחטיאו יותר מן ההורגו. נימא ליה שבקא כדין תוה"ק השתא לימא לא איכפת להו בזילותא "דיליה" דייקא שיהיה עבד לישר' ומלכותו שתנטל ממנו המלוכה. ולכן שלחו לו בדרך רמז זיל לגבי עמון ומשם תשכיל ותבין למה הזהיר לנו בתורה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' הטעם מפני שהמחטיאו הוא יותר מן ההורגו א"כ היא פטורה ושתי במה שלא באה להחטיא את ישראל:

וכל זה הוא אם היה אמת שלא באה כדי שלא להחטיא את ישראל ברם הקב"ה בוחן לבות וכליות ויודע מחשבות וצפה והביט דבדעתה היה לבא תכף להחטיא את ישר' ועכ'ב היתה מפני שפרחה צרעת בה ולכן נתן בלב המלך ויועציו להרוג אותה כן יאבדו כל אויביך ה' אכי"ר:

איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחילה דברי לאשר הוא לו יתננו שם רמז לקוטב דרושינו דהמכירה בטלה וחיובא רמיא להחזירה וידוע דישר' נקראים חלק אלוד' ממעל קרא כדכתיב כי חלק ה' עמו וז"א לאשר הוא לו הוא הקב"ה אבינו שבשמים ואנחנו עמו ועבדיו יתננו מהחיוב המוטל להחזירו באין או"ד כלל:

חזרתי ואמרתי לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו שם רמז למ"ש במס' מגילה על העץ אשר הכין לו תנא לו הכין דמתחי' כשעשאה העץ נגזרה גזרה שיתלו אותו עליו בשעת מפלתו ואיתא בילקוט הובא בס' צוף דבש דאליהו אמר שעץ זה היה מבית קוהק"ו לקיים מה שנאמר יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי וכתב ה' חיד"א ז"ל בס' נחל אשכול דזהו כונת התוספתא תנא לו הכין שכבר קנה אותה במה שתיקנה בשינוי ליום שיתלוהו וז"א על העץ אשר הכין לו וכ"ת והיאך נעשית שלו לזה מתרץ לו הכין דמשעה שתיקנה והכינה נעשית שלו וז"א לאשר הוא לו דהיינו אשר הכין לו יתננו ביום אשמתו: חזרתי ואמרתי ושילם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו שם רמז דידוע מ"ש רז"ל דלעת"ל כשימחה שמו של עמלק אזי יהיה השם שלם דהיינו אות וי"ו ואות ה"א ויהיה השם הוי"ה ב"ה שלם וז"א ושילם דהיינו שישלים השם דהיינו "אותו" אות וי"ו בתחי' וחמישיתו דהיינו אות ה"א יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו שימחה שמו של עמלק ויבא משיח צדקנו ויבנה בית קודשינו ותפארתינו ויאמר די לצרותינו בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה