אור ברסלב
איש אמונים דרוש לנישואין

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש לנישואין

דרוש ג לשבת זכור

שסידר מורי הרב בעהמ"ח ס' בני בנימן זלה"ה לאחד מתלמידיו בשנת דתקצ"ג ליצירה:

והנושא בא:

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנחה יאמר שובה ה' רבבות ם אלפי ישראל:

איתא במדרש אשרי איש ירא את ה' זה הוא מ"ש הכתוב שקר החן והכל היופי אין מתבקש לא יופי ולא עושר ומה הוא מתבקש יראת חטא שנא' אשה יראת ה' היא תתהלל ע"כ:

ידוע דבר ומפורסם הענין כמה גדלה מעלת יראת ה' ולהיות האדם מתעסק תמיד ולהתחזק ביראת ה' כדכתיב מה ה' אלקי' שואל מעמך כי אם ליראה וכמ"ש במאמר הנצב פתח השער שאין מתבקש לפני הקב"ה כי אם יראת חטא וראוי לשים לב להבין מאמר רז"ל הלזה דמה בא ללמדנו באין מתבקש לפני הקב"ה וכו' אלא נראה לפקע"ד דיובן עם מאי דאיתא בש"ס דברכות גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואילו בנהנה מיגיעו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב נמצינו למדין מדברי רז"ל דיברא שמים דכתיב אשרי איש הוא בעוה"ז עוד אמרו רז"ל בתענית ד' ל"א ארבעה משפחו' היו בירוש' יפיפיות שבהם היו אומרו' תנו עיניכם ביופי שאין האשה אלא ליופי נמצא דבעולם הזה אין האשה אלא ליופי דעפי"ז נראה כו' רז"ל דנתקשה הכתוב אשרי איש וגו' מדקאמר איש אימעטה אשה דבאשה לא שייך אשרי משום דאין האשה אלא ליופי בעוה"ז וכתיב שקר החן וגו' אשה יראת ה' וגו' נראה דבאשה שייך להללה בשביל יראת ה' ולא בשביל היופי דהוא שקר והבל לזה קאמר אין מתבקש לפני הקב"ה וכו' הכוונה שלפני הקב"ה אין מתבקש לא יופי ולא עושר אלא יראת חטא אבל לגבי בני אדם אנה"נ שאין האשה אלא ליופי ונמצא דהכתוב דקאמר אשה יראת ה' הוא לפני הקב"ה ופסוק אשרי איש הוא בעוה"ז לגבי בני אדם ומשו"ה כתיב אשרי איש ולא אשה: והנה כדי להבין תחילת הכתוב דקאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל עפ"י האמור התם בתעני' דד' משפחות היו בירוש' והיו אומרות היפיפיות תנו עיניכם ביופי שאין האשה אלא ליופי עשירות שבהם תנו עיניכם בממון מיוחסות שבהם אומרות תנו עיניכם במשפחה שאין האשה אלא לבנים עניות שבהם אומרות קחו מקחכם לש"ש ובלבד שתעטרונו בזהובים. נמצא דד' חלוקות איכא בנשים כאמור ועוד איכא חלוק אחר דאם היא יראת ה' העולה על גביהן דעושה קורת רוח בעלה עמה בכל מכל ולזה קאמר שלמה בחכמתו הן אמת שרבות בנות עשו חיל ר"ל הם מצאו חלוקות רבות כדי שיקחו לבעליהן וימצאו חן וחסד לפני בעליהן איש לפי מידתו יש מי שנותן עניו ביופי ויש מי שנותן בממון ויש במשפחה ואפי' שתהיה מוכת שחין אבל אני מיעצך שתברר המעולה שבכולן משום שהכת האומרת תנו עיניכם בממון הוא שקר והממון הוא חן כדכתי' העושר והכבוד וחן וכבוד אחת היא וכמ"ש העולם יש ממון יש כבוד ולזה אמר זה הכח הוא שקר משום דהממון אין לו רגלים כמו השקר דאין לו רגלים משום דהממון נקרא זוזים שזזים ממקומם נמצא דהתעיף עיניך בו ואינינו והכת האומרת תן עיניך ביופי גם זה הבל דכמה יפיפיות היו בעולם ונעשו שחורות כעורב אלא אשה יראת ה' היא תתהלל ואשה כזאת תבקש שהיא מעולה על כולנה ולזה לא קאמר כי אם השתיים דהיינו ביופי והעושר השייך בהן גנות אבל במיוחסות לא קאמר בה שום גנות דהאמת הוא דאין האשה אלא לבנים וכיון שהיא בת טובים בניה דומין לאחיה אבל יראת ה' היא מעולה משום שמדריך את בניה ביראת ה': והנה כדי להבין מאמר רז"ל האמור גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו' דלכאורה יל"ד דממה נפשך אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים ג"כ ודאי שהוא גדול ומה בא ללמדנו שהוא גדול ואם הוא נהנה מיגיעו לבד ואינו ירא שמים איך יתכן שנאמר ע"ז גדול ח"ו שיהיה יותר מירא שמים ועוד דמילת אשריך דדריש לעוה"ז ומלת וטוב לך דדריש אותו על עוה"ב א"כ התם דקאמר קרא אשרי האיש ירא את ה' צ"ל דהוא בעוה"ז לבד וזה הוא תימה דבעוה"ז לבד קא משכח ליה קרא דהוא אשרי ולא לעוה"ב ועוד דלמה נקטו רז"ל בלשונם הטהור בלשון הנאה ולא אמר גדול האוכל מיגיעו אלא נר' עפ"י חקירת הראשונים והביאו הרב שארית יעקב דלמה עשה ה' ככה לברוא לאדם ע"י איש ואשה וכי ח"ו קצר קצרה ידו לברוא אותם מן האדמה כמו אדם הראשון דנבראו עפר מן האדמה והמפרשים איש לדרכו פנו יע"ש ונר' לפ"ד דיתורץ שפיר עפ"י מ"ש להרב הגדול בספרו הבאיר פתח ענים במס' סוטה ומטי לה משם הרב ז"ב דהת"ח ניזון הוא בעוה"ז בזכות האשה שעושה כבוד לה כדכתיב ולאברם הטיב בעבורה והיא יש לה חלק בתורתו לעוה"ב עי"ש נמצינו למדין מדברי הר' ז"ל שבהצטרפות שניהם כאחד טובים איש ואשה שזכו זוכים הם לב' עולמות עוה"ז ועוה"ב ובאמת דאיכא לדקדק בדברי הרב ז"ל דהלא מצינו לר' חנינא ן' דוסא ור"א ן' פדת דהיו צדיקים גמורים ודחיקא להו שעתא טובא דצרה דעניותא רדיף אבתרייהו ואם יאמר דנשותיהם לא היו נוהגים כשורה חלילה לן לומר כדבר הזה כדאמרו התם בנס שעיסתה דשכנתא נתטרא עי"ש ואם נאמר דאינו בשבילה כי אם בשביל זכות חנינא בעלה כ"ז אינו מדמצינן דנתנה לו עצה ההוגנת לו כל הצדיקים אוכלים על שולחן של ב' רגלים עי"ש אמנם כבר אמר הרב ז"ל ואין משיבין על האר"י וכו' ובמקום אחר נאריך בזה בע"ה דעפ"י דברי הרב ז"ל יובן כוונת הכתוב התם בקהלת טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלה וכו' כי אם יפול האחד יקים אותו חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו דלכאו' י"ל באומרו שכר טוב דהיה די באומרו יש להם שכר בעמלם ובודאי שהוא שכר טוב ועוד מאי האי דקאמר בעמלם ואם הוא אחד לא יש לו שכר על עמלו דנר' דדוקא בהיותם שנים הם עמלים אלא עפ"י האמור ניחא דבא שלמה המלך ע"ה להזהיר אותנו שלא נכנס בזאת לו' למה עשה ה' ככה לברוא לאדם ע"י איש ואשה ולא בראו מן האדמה לזה קאמר דזה הוא יותר טוב בהיותם שנים כאחד איש ואשה שזכו ולזה קאמר טובים השנים מן האחד ר"ל להיותו בריאת אדם כאחד מן האדמה משום דעכשיו יש להם ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב והיו שכר טוב שכר בעוה"ז ע"י האשה שעושה מצות בעוה"ז וטוב ההוא לעוה"ב כו' כדאמרו רז"ל וטוב לך לעוה"ב ומצא דמילת טוב שייך לעוה"ב והוא בעמלם בהיותם שניהם עמלים בתורה לא כן אם ח"ו אינם שניהם כאחד טובים ואינם עמלים בתורה ובמצות דחסר מנייהו איזה עולם או טוה"ז או עוה"ב אבל עכשיו שנים טובים אם יפול האחד ר"ל כשישלים שכר מצותיו של האשה שכבר אכלם בעוה"ז יקים אותה בעלה לעוה"ב ע"י תורתו ומצותיו לא כן אם הי' נברא יחידי והיינו בלא איש ואשה אלא עפר מן האדמה תינח דהיה צדיק וכשר אבל לא היה כי אם בעולם אחד או בעוה"ז או בעוה"ב כר"י דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא או כרבנן בעוה"ז ונמצא דהיה מפסיד אחד משני עולמות וזה אומרו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו ר"ל ואילו היה האחד כשיפול ר"ל כשישלים שכר מצותיו או בעוה"ז או לעוה"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אין שני להקימו ולא כן עכשיו דאיכא שכר טוב בעמלם דעפי"ז נר' לע"ד כונת רז"ל דאמרו ההם ביבמות כתוב בספר ן' סירא אשה טובה מתנה טובה לבעלה וכתי' בחיק ירא אלד'ים תנתן דלכאורה צריך להבין למה נקטו רז"ל בלשונם הטהור לשון מתנה דמן הראוי שיאמרו כדאמ' לקמן אשה יפה אשרי בעלה ועוד מאי האי דקאמר בחיק ירא וכו' דנר' דשכר האשה טובה הוא שצריך שיהיה דוקא בחיק ירא אלד'ים ולא בחיק אחרים אלא עפ"י האמור ניחא דקאמר אשה טובה דהיינו דהיא צדקת וכשרה במעשיה תדע לך דהוא מתנה טובה מאת הקב"ה דאם לא ח"ו אתה מפסיד איזה עולם משניהם דהיינו עוה"ז ועוה"ב מן הראוי הוא שתנתן בחיק ירא אלד'ים משום דירא אלד'ים כתיב ביה אשריך בעוה"ז וכיון דיש לו אשה טובה כבר אוכל בשבילה בעוה"ז וא"כ ממילא נשאר חלקו ונחלתו לעוה"ב וזוכה לשתי עולמות מעתה נר' לע"ד דלזה כיונו רז"ל באומרם גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים ר"ל מי שהוא נהנה מיגיעו דהיינו משכר מצותיו ותורתו הוא נהנה לעוה"ב זה הוא גדול ואיך יתכן זה דהיינו שזכה לאשה טובה כשרה וצדקת ואכל הוא בשבילה בעוה"ז ונשאר יגיעו ויגיע כפיו ונהנה הוא מהם לעוה"ב ושייך לשון הנאה לעוה"ב כדאמרו רז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא"כ זה שזכה לאשה טובה ואכל בשבילה בעוה"ז ונשאר שכר מצותיו לעוה"ב והוא נהנה מהם הוא גדול יותר מירא שמים לבד דלא זכה לאשה טובה כדי לאכול ממנה בעוה"ז דאילו בירא שמים כתיב אשרי האיש וכו' אשריך בעוה"ז לא כן בזה דהוא נהנה מיגיעו דהיינו שזכה לאשה טובה כתי' ביה אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב:

והנה כדי להבין המשך הפסוקים אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים ראיתי למר"ן ה' אב"א בכת"י דהוא ז"ל מפרשן עפ"י הר' דברי שלמה דכתב בפ' ויצא האדם יכול לידע אם היא בת זוגו והיא חלקו ונחלתו ולא יגרש אותה מבניו דכשיולד לו בנים צדיקים מהוגנים בודאי זאת היא עצם מעצמותיו דזה נר' דכיון דהע"ה באומרו דאשתך כגפן פוריה ר"ל שהיא נותנת פרי ויולדת לך בנים תדע לך שצריך שתהיה בירכתי בתיך ולא תגרשנה אבל צריך ג"כ שתהי' בניך כשתילי זתים דהיינו צדיקים דהצדיקים נמשלו לזית דעפי"ז נר' לפקע"ד כונת הפסוק בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו דהוא הדבר אשר דברנו דכיון דהבן הוא חכם בודאי שהוא צדיק וכמ"ש רז"ל תורה שבו מחזירתו למוטב א"כ ישמח אב דמצא בת זוגו והראיה דיצא ממנו בן חכם אבל אם ח"ו הוא בן כסיל תוגת אמו דגילה הבן דאינה בת זוגו וצריך לגרשה כדי לבקש חלקו ונחלתו משו"ה מגיע התונה לאמו דוקא והנה כדי להבין תשלום הפסוק הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. שמעתי מפה קדוש אריה דבי עלאי המלאך רפאל דמטי משם המפרשים דהכונה הוא עם תחי' המזמור דקאמר אשרי כל ירא ה' וכו' ומספר והולך אשתך כגפן פוריה וכו' דנמצא דמי שהוא ירא ה' זוכה לכל הברכות הללו לכן מי שרוצה לברך את חבירו יאמר לו יה"ר שתהיה ירא ה' וממילא זוכה לכל הברכות הללו לזה קאמר הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ר"ל עכשיו שאמרנו שירא ה' זוכה לאלו הברכות יבורך גבר ירא ה' ונמצא כלול מכל הברכות וק"ל:

ועפ"י דברי הר' דברי שלמה הנז"ל נר' לפרש כונת הפסוקים האמורים ברבקה וכה תארם מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב דלכאורה יל"ד מאי קאמרו לא נוכל וכו' דניחא אם היה להם לדבר רע ולא דברו משום דמה' יצא הדבר אבל אם היה להם לדבר טוב למה לא דברו אדרבא הוא סיוע לאליעזר:

והנה מר"ן זקני מישב זה עפ"י מ"ש התם בקידושין פ"ב האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או ע"מ שאני עני ונמצא עשיר אינה מקו' ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקו' ואמרו בש"ס אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקו' מ"ט מסאנה דרבה מכרעאי לא בעינא ופירש"י לא ניחא לה בשבחו המתגאה עליה ויל"ד דאפי' בשבח ממון שייך זה הטעם דמתגאה ולמה נחלקו בשבח ממון ותירץ דיש חילוק בין שבח ממון לשבח יוחסין דממון אינו יכול להתנאה עליה דיכולה היא שתאמר בגזילה בא ממון זה לידך אבל בשבח יוחסין לא שייך לדבר שום טעם דעפי"ז הוא היה מכוין לפר כוונת הכתוב דהכוונה דאמרו לו לבן ובתואל הלא תדע לך שמה' יצא הדבר ומשו"ה לא יוכל לדבר רע דהיינו לומר לך שהוא אינו ראוי להתחתן בנו גם לומר שהוא טוב כ"כ כדי שנ' מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא גם זה לא נוכל לדבר אליך כיון שמה' יצא הדבר ומשו"ה הנה רבקה לפניך קח ולך אמנם עפ"י דכרי הר' דברי שלמה הנז"ל ניחא והוא דנדקדק עפ"י דברי הר' הנז' דניחא אם יצאו כל בניו אשר ילדה לו צדיקים היא הוכחה דהיא בת זוגו אבל אם ילדה לו אחד צדיק ואחד רשע עדין איכא ספיקא אם היא בת זוגו או לא ולזה אמרו לו הלא תדע לך שמה' יצא שרבקה היא בת זוגו של יצחק ומשו"ה לא נוכל לדבר דאי לאו הכי אלא תאמר לנו שנמתין עד שילד לו בנים ומהם יוכיחו אם היא בת זוגו אי לא ליכא הוכחה משום דאנו רואים דעתידה להוליד ב' בנים אחד רע ואחד טוב וא"כ מן הבנים ליכא הוכחה אלא משום דמה' יצא הדבר משו"ה ותהי אשה לבן אדונך:

והנה במדרש דרשו מה' יצא הדבר מהיכן יצא מהר המוריה יצא דברי ר"י בשם ר"ח דלכאו' יל"ד דמה שאלה היא זאת מהיכן יצא הלא הפסוק מכריז מה' יצא הדבר ונראה לפקע"ד שיובן במה שראיתי לה' נ"ב במצוה מ"ג שהוא ז"ל חקר חקירת חכם דאיך צוה הקב"ה וכי ימכור איש את בתו ואמרו בספרי בתו ולא בנו ומאי חי' איכא בין בתו לבנו והוא ז"ל מתרץ ב' תי' האחד עפ"י מ"ש הקדמונים והביאו ה' של"ה ד' שפ"א דנשמת הנקבה נאצלת מנשמת הזכר ן' זוגה ואותו חלק ניתן בתורת שאלה לאיזה אדם לפי רצון הבורא יתברך עד בא יבא ן' זוגה ולאוקמא בכילתא כילת חתנים ולהחזירה לו לאותו הזכר שנאצל ממנו ולכך האב משתמש בה כל ימי שאלתה להיות כל הנאה שלו כדין שואל והיינו דתנן האב זכאי בבתו במעשה ידיה וכו' משא"כ הבן דהוא דוקא בפקדון כדאיתא בע"פ ואסור ליגע בו ולכך אין להאב זכיה בבן כלל אפי' בהיותו קטן דאסור להשתמש בפיקדון ומסיים בה דלמה לגבי הבת ניתנה בתורת שאלה דוקא הענין הוא יען שהיא נאצלת מנשמת הזכר א"א להוליד היאך ישתנה מן משפיע שתהיה היא נשפעת ומקבלת לכך ניתן אותו חלק נשמת הזכר לאיזה אדם בתורת שאלה והשואל מלבישה בגוף הנקבה ובזה עושה אותה מן משפיע נשפעת ומקבלת וכמ"ש ה' של"ה בד' של"ה פ' כי תצא כי ע"י הלבוש אפשר לעשות אותה מן משפיע נשפעת ומקבלת ועי"ז אפשר לה להוליד וניתן בתו' שאלה משום דבשאלה הדרא בעיניה למרא ולא ליקני לה אותו השואל הניתן לו אותה נשמה והיינו טעמא דקורא אדם לחמיו אבי כדילפינן ואבי ראה גם ראה יען שחלק מנשמתו היתה נתונה לו והוא הוציא אותה מן הכח אל הפועל לכך בשם אבי יכונה ולא אבי ממש עכת"ד ע"ש:

ולכאורה יש להבין במאי דקאמר דע"י דמלביש אותו חלק בגוף הנקבה ע"י זה ראויה להוליד כי לא בא בפי' דבריו איך נעשית לבוש הנקבה אם נאמר ע"י הזיווג שמזדווג א"כ גם נשמת הזכר בבואו באיזה אדם ע"י הזיווג מלביש אותו לבוש הנקבה ואיך יתכן שיולד לו לאדם בנים זכרים ונר' לפקע"ד שיובן זה עם מ"ש רבינו בחיי בפ' כי תזריע על מה שדרשו רז"ל אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחי' יולדת זכר איש מזריע תחי' יולדת נקבה היאך יתכן דמהזכר יבא נקבה ומהנקבה יבא זכר והוא ז"ל מפ' לה דהאמת הוא דמכח הזכר יצא זכר ומכח הנקבה יצא נקבה אלא דכוונת רז"ל הוא דכיון דהיא מזרעת תחי' ואח"כ מזריע הזכר נמצא דעילאה גבר ומשו"ה יולדת זכר וכיון דהאיש מזריע תחי' ואח"כ מזרעת הנקבה נמצא ג"כ דעילאה גבר ויולדת נקבה. נמצינו למדין דהעיקר הוא לבוש העליון אם הוא לבוש זכר יוצא זכר ואם הוא לבוש נקבה יוצא נקבה ומשו"ה כתב הרב נ"ב דמלביש אותו חלק בגוף הנקבה דעפ"י דברי הרב נר' לפקע"ד דיומתקו דברי רז"ל דאמרו התם במסכת שבח אמר רבא מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן מאן דמוקיר רבנן הויין ליה חתנותא רבנן מאן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא משתמעין מינייהו כצורבא מרבנן ע"כ. דלכאו' כל הרואה יראה ויתמה היאך הוא מידה כנגד מידה דרחים שיהיה לו בנים ומאן דמוקיר חתנותא ודדחיל הוא גופיה ועוד דלגבי דידיה ואי לאו בר הכי וכו' ולב' המידות דרחים ומוקיר לא קאמר ואי לאו בר הכי וכו' אלא עפ"י האמור ניחא ונקדים עוד מאי דאתמר התם בשבת מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר וכי ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר. מעתה נבא לכונת רבה דקאמר מאן דהוה רחים רבנן בודאי שאהבה של רבנן חקוקה בתוך לבו וא"כ כיון שרואה ח"ו איזה מרבנן שנפטר מן העולם הוא בוכה ומתאבל עליו א"כ מן השמים ראוי שתנתן לו בתורת פקדון נשמת זכר ושיהיה צורבא מרבנן ולא חיישינן שימות כשהוא קטן מאחר דאינו ראוי לעונש. אבל מאן דמוקיר רבנן דעושה להם כבוד לבד אבל אהבה בתוך לבו ליכא אלא דמוקיר להו לבד חיישינן דילמא כשרואה איזה אדם שמת אינו בוכה עליו וא"כ מן השמים צריכים להמית את בניו ח"ו משו"ה זוכה לאותו חלק של נשמת הזכר דהוא צורבא מרבנן ואח"כ היא נשאת עמו ונמצא דזוכה לחתנותא רבנן והאי דקאמר רבא בניו ובנותיו לאו דוקא אלא דעיקר הוא בניו אבל מאן דדחיל מרבנן כולהו איתנהו אהבה וכבוד משו"ה אין צריך לתש' שכר ע"י בניו ובנותיו אלא הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא דהיינו עפ"י רז"ל דבשעת יצירה גוזרים עליו חכם או טפש וא"כ אם נגזר עליו דלא יהא צורבא מרבנן איך יתכן שיהא צורב' מרבנן משום דדחיל משו"ה אמר הקב"ה משלם לו במטבא דישלם לו דישתמע מילוהי כצורבא מרבנן משו"ה בהאי חלוקא קאמר ואי לאו בר הכי לא כן כב' חלוקות אחרות דדוקא חכם וטפש נגזר בשעת יצירה לא כן בבנים ובנות דזה לא נגזר בשעת יצירה וע"י זכות כזה דרחים ומוקיר זוכה לבנים רבנן וחתנותא רבנן:

מעתה נחזור לכונת המדרש דאמרי' מהיכן יצא מהר המוריה יצא והוא דלבן ובתואל בההוא פחדא הוו יתבי דאיך יתכן דרבקה היא בת זוגו דיצחק והלא כל עיקר של הקב"ה ליתן חלק ונשמת הזכר לאיזה אדם בתו' שאלה היא כדי שיהיה לו בנים ממנה וכאן יצחק אינו ראוי להוליד והוא כמ"ש הר' נ"ב במצוה ל"ב דיצחק היתה לו נשמה מעלמא דנוקבא וע"י העקידה פרחה לו אותה נשמה מעלמא דנוקבא ובאה לו נשמה מעלמא דדוכרא לזה אמרו מהר המוריה יצא ר"ל שהר המוריה גרמה לו שתהיה רבקה בת זוגיה ליצחק דאי לאו הכי אינה ראויה לו כיון שאינו ראוי להוליד וא"כ איך יתכן שתנתן רבקה לו:

והנה כדי להבין תשלום המאמר הזה דקאמר רבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך דלכאו' ראוי להבין במאי פליגי ר"י ורבנן וראיתי לה' יד יוסף דהוא ז"ל מפ' עפ"י מנהג העולם דהחתן הולך אצל הכלה משום דבעל אבידה חוזר על אבידתו כדכתיב כי יקח איש אשה דרכו של איש לחזור אחר אשה וכאן יצחק לא בא אצל רבקה כמנהג העולם אלא רבקה צריכה לילך אצל יצחק. לזה איפליגו ר"י ורבנן דר"י סבר מהר המורים יצא ר"ל בזכות הר המוריה שפשט צוארו ע"ג המזבח והיה עולה תמימה ונפסלת ביוצא משו"ה צריך שתלך רבקה אצל יצחק ורבנן סברי שלא מהאי טעמא אלא משום שלא יניח לאברהם אביו יחידי ויצא לישא אשה משו"ה אמרו מותהי אשה לבן אדונך ר"ל להיותו האדון הגדול אברהם יחידי משו"ה לא איכפת לן אם לא יבא יצחק אצל רבקה. אמנם ראיתי לה' נחלת בנימן דנתן טעם אחר למה צוה ה' ככה וכי ימכור איש את בתו דוקא ולא בנו וז"ל משום דתמן תנינן מי חוזר כל מי בעל אבידה חוזר על אבידתו נמצא דהאשה היא אבודה מבעלה והיא מוצאת אצל אביה ושנינו בש"ס המוציא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל ואם היה שכרן יתר על אכילתן היתר לבעלים ואב חייב במזונות בתו ולכך כל שבח נעוריה לאביה עד עת בגרותה או עד עת שתנשא משו"ה נהגו כל ישראל להרבות נדוניא לחתנים ומנהגן של ישראל תורה היא להחזיר להם המותר משו"ה נתנה התורה רשות לאב למכור את בתו בהיותה קטנה. נמצינו למדין מדברי הרב דמן הדין חייב האב ג"כ ליתן את בתו נדוניא מדין מציאה דהיתר לבעלה והיינו מפרי מעשה ידיה ואינו נותן כלום מדידיה דעפ"ז נר' לפקע"ד דיובן כונת המשך הפסוקים וכה תארם ותען רחל ולאה ותאמרנה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלד'ים לאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלד'ים אליך עשה דלכאורה יל"ד מהו לשון דאמרו העוד לנו חלק וכו' דנר' דכונתם הוא דהיה להם חלק ונחלה אבל עכשיו לא נשאר להם. ועוד התינח דהיה להם תרעומות הלא נכריות דהיינו שמכרן ליעקב בשכר העבודה אשר עבדו אבל מאי דקאמרי ויאכל גם אכול את כספינו נר' דאין לו שחר דמה כסף אכל לבן מדידהו ואיך קאמרי כספינו ועוד באמרם כי כל העושר אשר הציל לנו הוא וכו' דהלא יעקב בתחי' דבריו אמר ויתן לי וא"כ נמצא דיעקב קאמר שבזכותו הציל ה' את מקנה לבן ויתן לו וא"כ נשים צדקניות כרחל ולאה אומרים לנו הוא הפך סברתו ועוד שהן הוסיפו על דבריו וקאמרי עושר והוא אמר מקנה אביכם והם אומרים עושר. והנה רש"י פיר' נכריות אפי' בשעה שדרך בני אדם לתת לבנותיהן נידוניא חשב אותנו כנכריות. כי מכרנו. בשכר פעולת י"ד שנים שעבדתו. כי כל העושר. כי משמש בלשון אלא כלו' משל אבינו אין לנו כלום אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו לנו הוא נמצינו למדין מדברי הר' ז"ל שבכלל תרעומותם הוא על דבר הנידוניא אשר דרך בני אדם לתת לבנותיו והוא לא נתן להם אבל לא תקן לשון כספינו דקאמרי אלא הוסיף ואמר שלנו הוא. ועדיין הקו' עומדת איך קאמרי שלנו הוא אלא עפ"י דברי הרב ניחא דעיקר תרעומותם היתה דכיון דאנחנו אצלו בתו' מציאה ומן הדין שיתן לנו מהר ומתן חלף שכר מעשה ידינו יען שהוא חייב במזונותינו וכדאמ' הרב ז"ל ומצינו שאמותינו הקדושות עבדו את אביהן כדכתי' ורחל באה עם הצאן אפר לאביה כי רועה היא ומש"ה נתרעמו עם יעקב ואמרו לו הלא תדע לך שמן הדין היה לנו חלק ונחלה בבית אבינו והוא נהג עמנו כנכריות שמכרנו וכדכתב רש"י ז"ל אפי' בשעה שדרך בני אדם לתת וכו' דהוא לא נהג עמנו הכי להפטר מחיובו כדרך כל העולם ונמצא שתרתי לרעותא עבד אחת שמכרנו בשביל העבודה אשר עבדת לו י"ד שנים בשבילנו זאת שנית ויאכל גם אכול את כספינו דהיינו הראוי להנתן לנו בתו' נידוניא כברכת ה' א"כ ועתה בראותינו שהקב"ה הציל את כל העושר הזה ממנו ונתן לך ידענו בבירור שאינו כמו שעלה בדעתך שהוא בעבור שהחליף את משכורתך לבד ששלם לך הקב"ה דאם איתא להאי עושר מאן דכר שמיה שכר פעולתך הוא דבר שיש לו קצבה אלא ודאי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ורצה הקב"ה ליתן לך גם חלקנו מנדוניתינו הראוי להינתן לנו וזה הוא כונתם כי כל העושר מדראינו שנתך לך עושר מזה ידענו שיש לנו חלק ונחלה עמך ומשו"ה קאמרי לנו הוא ולבנינו ועכשיו לא נשאר לנו על אבינו שום חלק ונחלה לטעון א"כ כל אשר אמר אלד'ים אלד'יך עשה: והנה ראוי להבין בדברי הר' נ"ב בזה איך קאמר דמנהגן של ישראל תורה היא לתת לבנותיהן נידוניא וכו' דמצא להם שורש בדבר המנהג דהלא הוא הפך הדין דאמרו התם במס' בתרא ד' קל"ג אמר שמואל לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידענא מאי זרעא נפיק וכ"ש מברא לברתא ואם נאמר דלא אמר שמואל זה אלא בשכ"מ או בברי המקנה לאחר מיתה אבל הנותן מתנה בעודו בחיים לית לן בה דלא גרע מכל הנותן מתנה לזרים דאדם שליט בנכסיו ליתן לכל מי שירצה זה החי' בל יאמר משום דשנינו התם בכתובות ד' נ"ג ר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזל למכתב לה כתובה שמע יאודה בר מרימר אתא איתחזי ליה כי מטו לפתחא הוה קא מיפטר מיניה א"ל ליעול מר בהדאי חזייה דלא הוה ניחא ליה א"ל מאי דעתיך משום דא"ל שמואל לר"י שיננא לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' האי נמי תקנתא דרבנן היא דאמר ר"ש ן' יוחאי כדי שיקפצו בני אדם עליה ואתו נסבי לה וכו' הרי מפורש יוצה דבן ר"פ ובן ר"י בר מרימר סברי דגם בנידונית בתו של אדם איכא משום אעבורי אחסנתא והוא בחיים אלא משום שחלוקי' הם ר"פ ור"י בר מרימר דר"פ סבר כיון דתקנתא דרבנן הוא אפי' שנותן בע"כ משום כיסופא לית לן בה ור"י בר מרימר סבר דכל שאינו נותן מדעתו ומטוב רצונו ליכא תקנתא דרבנן מדאמר ליה הני מילי מדעתיה לעשויה נמי:

והנה בדרך לימודי ראיתי להר' יפ"ת בפ' חיי שרה על פסוק וכל טוב אדוניו בידו דדרשו רז"ל זו שטר מתנה והק' הרא"ם דאיך עשה זאת א"א ע"ה והלא קיים כל התו' כלה ואפי' ע"ת וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנם ליצחק והא אמר שמואל לא תיהוי וכו' וכתב הר' יפ"ת וז"ל ולי לא קשיא ולא מידי דלא אמרינן לא תיהוי וכו' אלא בשכ"מ ובברי המקנה לאחר מיתה אבל המזכה מתנה בחיים לית לן בה דלא גרע מכל נותן מתנה לזרים בחייו דאין בזה נדנוד עבירה עכ"ד ובאמת שסו' דילן תברא להאי חילוק של הרב ז"ל כדכתבנו דאפי' בנידוניא שהיא מתנה קאמרי בש"ס דאיכא משום עבורי אחסנתא ואיך כתב הפך הש"ס ועוד דמי גילה לו רז זה דהאי שטר מתנה דכתב לו א"א ליצחק הוא מתנת ברי מעכשיו דמפשט הכתובים נר' דהקנה אותם לאחר מיתה כדכתי' ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגם לישמעאל בודאי נתן לו כמו שנתן לבני הפילגשים אבל להרא"ם קשייא ליה דאפי' דנתן להם מה שנתן עיקר נכסיו נתן ליצחק וזה נק' אעבורי אחסנתא אבל להיפ"ת קשה וצ"ע: והגם הלום ראיתי בספר שמע יעקב להר' החסיד דהביא משם הרב בני חיי בסי' רפ"ב דהק' כן להר' יפ"ת והצריכו צ"ע והוא ז"ל בס' בא ד' פ"ב הוסיף להק' מעין קו' זאת להרא"ש ותשו' כלל פ"ה ס"ג שהק' ב' לישני הש"ס דסתרי אהדדי בפ' יש נוחלין דאמרינן התם ההוא דשלח חתי' מעיל ופסקי דשיראי לבתיה לבניו א"ר אמי הראוין לבנים לבנים והראוין לבנות לבנות דמשמע דאע"ג דקאמר לבניו אעפ"י כן בנות בכלל ואילו התם לקמן אמרינן ההוא גברא דאמר נכסי לבני והו"ל ברא וברתא ומיבעיא לן מי קרו אינשי לחד ברא בני או לא משמע דאי הוו קרי אינשי לחד ברא בני פשיטא לן דאין הבת בכלל ומ"ש וחי' הרא"ש שם ההוא דשלח חתיכות מעיל דאמרינן בכלל בנים בנות נמי מיירי כשהוא ברי אבל האי דהו"ל ברא וברתא פשיטא לן דאין הבנות בכלל מיירי כשהוא ש"מ וכתב שכן הוא לשון הירושלמי פ"ב דייני הרי שהיה נתנן במ"ה ואמר ינתנו אלו לבני אין הבנות בכלל ונתן טעם לדבר מה בין לשון ברי לש"מ דכל שהוא בחיו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בש"מ שהוא להנחיל אנו אומרים דעתיה דהאי גברא דלא בעי למיהוי מאעבורי אחסנתא מברא לברתא משום הא דקאמר שמואל ע"כ לשון הרא"ש והק' עליו וז"ל ואני הפעוט תמה אנכי ע"ד דזה הפך מהתלמוד ערוך בכתו' דף נ"ג וכו' דמשמע בהדיא דאף במתנת ברי איכא איסורא דלא תיהוי באעבורי אחסנתא גס עתה האיר אל עבר פני ספר כנה"ג ח"ב מח"מ סי' רפ"ב בהגהת הטור אות יו"ד דכתב וז"ל עוד אומר אני דאפי' אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה אבל לשון מתנה ובהיותו ברי אין שום קפידה ע"כ ותמהני איך כתב עוד אומר אני והן הן דברי הרא"ש ז"ל ואיך לא השגיח לסו' דפ' נערה דהויה תיובתיה: ואחר החיפוש ראיתי לה' בני חיי חא"ע סי' רפ"א הביא תשו' פ"מ ח"א סי' מ' שכתב תוך התשו' במתנת ברי אפשר דנכנס בכלל אעבורי אחסנתא ותמה עליה דאמרה בלשון אפשר והוא גמרא ערוכה בפ' נערה ואיני מוצא מקום לתמיהתו אחר שתשו' הרא"ש מסכמת דמתנה מחיים ליכא משום אעבורי אחסנתא כנראה מדברי הירוש' אלא שבש"ס דילן נר' הפך ע"כ כתב כמסתפק בל' איפשר עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל ואפשר ליישב קצת דס"ל להרא"ש דסו"ד פ' נערה יש לפ' דה"ק מאי דעתך שמא משום הא דא"ל שמואל לר"י כלו' לדידי ודאי במתנה מחיים ליכא משום אעבורי אחסנתא אלא אפי' דאיכא נמי בהא משום אעבורי אחסנתא הא נמי תקנתא דרבנן היא ע"כ. ובאמת החו' זה אינו עולה יפה לפקע"ד אחרי המחי"ר ויקירא דהא תינח בהאי מימרא דר"פ ור"י בר מרימר דקאמר ליה מאי דעתיך נוכל לומר דבהא פליגי דמר סבר דשמואל אמרו אפי' במתנת ברי ומחיים ומר סבר דדוקא בש"מ אבל לעיל דקאמר סתמא דתלמודא מ"ט תקינו רבנן בנין דכדין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ופי' רש"י ויתן לבתו נידוניא יפה דאילו מתה ירשו בניה ע"כ וע"ז קשיא ליה להש"ס ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ותי' הא נמי דאורייתא היא דכתי' קחו נשים וכו' ואם איתא כפי חילוקא דרבנן דהרב והיפ"ת והרא"ש ז"ל והרב כנה"ג דסברי מרנן דיש חילו' בין מתנת ברי ומחיים למתנת ש"מ או לאחר מיתה מאי קא קשיא ליה להש"ס מהאי דברא לירות וברתא לא תירות דהתם הוא בלשון ירושה ולאחר מותה ומה שיקפוץ אדם ונותן לבתו היינו בשעת נישואין וכדכתב רש"י והיינו מחיים ובהא לא נאמר ברא חירות דאדם יכול ליתן מחיים מה שירצה ומה איכפת לן ורש"י פי' וז"ל ומתקני דתירות ברתא שיתן לה אב ממונו שהיו בניו ראוים לירש ע"כ נמצא דס"ל להש"ס דאפי' מחיים איכא משום עבורי אחסנתא:

וכן קשיא לי להרב ן' פדהצור בד' ע"א ע"ג דגם הוא הביא קו' זאת של הרב בני חיי דהק' מהא דר"פ ור"י בר מרימר להרב יפ"ת ורצה לחלק וז"ל ולכן לפק"ד דיותר נר' לי לפום ריהטא ליישב דעת הראשונים הוא כשאנו מדקדקים במילתיה דשמואל דאמר לא תיהוי וכו' אשר ממנו חוצב דין זה יש להבין בדבריו דס"ל דע"כ ליכא איסורא אלא דוקא במתכוין האב שלא ירשנו בנוי זה או כל בניו ומשו"ה נותן לאחרים בהא אמרינן דאיסורא רביע עליה דלא תהוי וכו' והיינו דנקט שמואל באעבורי אחסנתא ולא קאמר לא תיהוי נותן מתנה סתם אלא נר' דס"ל דע"כ ליכא איסורא אלא דוקא במקום שניכר מתוך מעשיו של זה שרוצה להעביר הנחלה אלא דרוצה ליתן לשום אדם מתנה בהא ודאי לית דין ולית דיין דיאמר בזה דאיכא איסורא וכו' ומעתה ליישב הסו' הוא זה דלעולם בין ר"י בר מרימר ובין ר"פ כלהו אזלו ומודו בהאי דהכי משמע מלתיה דשמואל אלא דיהודה לא על משום שלא רצה להביא עצמו לבית הספק לשמא תעלה על דעת אבא סוראה להעביר הנחלה דע"י שיקח את ן' ר"פ ומאהבתו אותו ישנא את בניו ויעבור הנחלה מבניו ואין רצונו להיות בזה והשיב ר"פ הא נמי תקנתא דרבנן הוא כלומר וכיון דתקון רבנן אפי' במכוין תקון דאהא לא פליג עכ"ל והרואה יראה כמה מן הדוחק נכנס לפ' הסוגיא אף שאין הלשון נר' כן ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה דבהא הוו קיימי ר"פ ור"י בר מרימר מה יענה שפתי צדיק בלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות והיינו נידוניא בשעת נישואים דהוא מחיים ואין כונתו בל אדם לעקור ירושה מבניו אלא דוקא ליתן לבתו כדי שיקפצו עליה בני אדם ואפ"ה ס"ל דאיכא איסורא וכדפי' רש"י ממונו שהיו בניו ראויים לירש עד שמצאו לו היתיר מן התורה הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים וכו' ואם איתא לפי חילוקו של הרב ז"ל נימא ליה התם דקאמר רחמנא ברא לירות וברתא לא תירות הוא כשרוצה להעביר הנחלה והכא דתיקנו רבנן דיתן אדם לביתו הוא מתנה מחיים אלא ודאי נר' בפשיטות דלא נאמר חילוק זה כלל:

וראיתי להרב ב"ד ח' ח"מ סי' קל"ו ד' קמ"ה ע"ג דהביא קו' זאת של הרא"ם דהק' דאיך נתן אברהם ליצחק כל נכסיו והעביר נכסיו מישמעאל ובני קטורה וכתב וז"ל נר' דמעיקרא קו' ליתא שהרי מבואר בפ' נערה מפ' ואת בנותיהם תנו לאנשים דנלבשה ונכסיה וניתיב לה כי היכי דיקפצו עלה ואתו נסבי לה וה"נ מה שנתן אברהם ליצחק היה כדי שיקפצו לשלוח לו בתם עי"ש ובאמת דסוגיא דידן נר' דדוקא לבנות תיקנו משום דיקפצו אבל לבנים לא תיקנו דיתן להם אלא אדרבא אמרו בש"ס בשלמא בניה בידיה קימן אלא ברתיה מי קימן בידיה וכו' הרי דמשמע דהתקנה הוא לבנות ולא לבנים:

והנה הרא"ם תי' לקושיתו וז"ל ושמא י"ל שאני הכא דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע נמצא דס"ל להרא"ם דהאי דכתי' כי ביצחק יקרא לך וכו' הוא גם לירושה והוא דדוקא זרע כשר ראוי לירושה אבל זרע פסול אינו ראוי לירושה ואם איתא להא קשייא לי ממ"ש הוא עצמו בפ' וירא ע"פ כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ודרשו רז"ל בב"ר כיון שהוא בני אפי' שאינו הגון כיצחק או הגון כיצחק אפי' שאינו בני אין זה כדאי לירש עמו ק"ו ששתיהן בו והק' הרא"ם וז"ל וא"ת בשלמא הגון כיצחק אפי' אינו בני אין ראוי שירש ישמאעל עמו דין הוא מפני שישמעאל משומד לע"ז וג"ע וש"ד וראוי לקונסו שירש ההגון אעפ"י שאינו בנו ולא הוא שהוא רשע גמור אלא עם בני אעפ"י שאינו הגון כיצחק למה והלא שניהם בניו ואינם הגונים וי"ל דיצחק אעפ"י שלא היה הגון כיצחק לא היה ראוי שירש עמו ישמעאל דנהי דלא היה הגון כיצחק רשע מיהא לא הוה אבל ישמעאל דרשע גמור הוא אין ראוי לירש כלל אלא יצחק שהוא בנו עי"ש. ולכאורה קשה על דבריו דאיך כתב וראוי לקונסו שירש ההגון והלא אמר שמואל לא תיהוי וכו' וא"כ מנין לנו לקנוס וכדכתב הוא עצמו כאן:

והנה ה' נח"ב נרגש מהא דאמר שמואל וכו' ולא זכר שר דהרא"ם עצמו כתבו הכא ותירץ דמשו"ה כתב הרא"ם שישמעאל רשע גמור הוה ואח"כ דחה האי תי' משום דאמרינן התם דטעמא דשמואל הוא משום דלא ידעינן מאי זרעא נפיק מיניה והאמת איתו דליכא חילוקא מרשע גמור לרשע שאינו גמור כדכתב הוא ז"ל מהש"ס ועוד שנית דהרי הרא"ם ז"ל השוה דין דשמואל דאמר מברא בישא וכו' להא דישמעאל ואם איתא דאיכא חילוק מברא בישא לרשע גמור לא חילק בפ' חיי שרה והוצרך לתרץ דזרע פסול לא מיקרי זרע ואינו ראוי לירש. ועוד קשה לי לפקע"ד על האי תי' דמשום דהוא זרע פסול אינו ראוי לירש דהלא אמרינן התם בקידושין די"ח אמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן עכו"ם יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר והק' ודילמא ישר' מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ע"כ הרי מפורש יוצא דאפי' דעכשיו הוא זרע פסול יורש את אביו וכן פסק הרמב"ם בה' נחלות פ"א הי"א וז"ל ישר' שהמיר יורש את קרוביו ואיך כת' הרא"ם בפשיטות דאינו ראוי לירושה ואם יאמר דס"ל להרא"ם דישמעאל שאני שהוא בן השפחה וולדה כמוה ואינו נקרא זרע לא כן עשו דהוא זרע כשר אלא דהוא פסל עצמו במעשיו הרעים חדא דודאי אברהם אע"ה לא נשא את הגר כי אם גיירה א"כ לא נקרא ולד שפחה זאת שנית דאמרינן התם בנדרים דל"א הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר בנכרים. והקשו בש"ס והאיכא ישמעאל ותי' כי ביצחק יקרא לך זרע והאיכא עשיו ביצחק ולא כל יצחק וכן אמרו בסנהדרין דנ"ט על הא דאמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והק' והרי מילה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני ותי' איבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזכה ליה רחמנא אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשיו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק הרי מפורש יוצא מהש"ס דהאי קרא כי ביצחק וכו' בא להוסיף ישמעאל ועשיו ששניהם נקראים זרע אברהם ואם איתא לה' הרא"ם דהאי פסוק בא ג"כ להודיע שאינם ראוים לירושה איך קאמרי התם בקידושין דשאני עשו דהוא ראוי לירושה וצ"ע. וכן קשיא לי בדברי הרב נפתלי שבע רצון דכתב בפ' שמות לפ' כונת המדרש תמוה וז"ל במ"ר וישב משה אל ה' ויאמר למה הרעותה לעם הזה אמר משה נטלתי ס' בראשית וקריתי בו וראיתי מעשיהן של דור הפלגה ודור המבול היאך נידונו מידת הדין היה העם הזה מה עשו לך אם בשביל אברהם שאמר במה אדע ואמרת לו ידוע תדע וכו' הרי ישמעאל ועשו מבניו היה לך להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב לא לעם הזה שהם סדורי ע"כ והרב ז"ל האריך והרחיב לפ' כל המאמר בשלימות ראינו ענין לקוטב דרושינו כי אם במה שכתב על קו' משרע"ה שהק' הרי ישמעאל ועשיו היה לך להשתעבד וכו' דכל העיקר שסבלו ישראל עול הגלות בשביל אברהם כפי טענת מדה"ד שאמרה פוקד עון אבות על בנים ואברהם חטא במה שהפריז על מידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע ראוי הוא לעונש כי גר יהיה זרעך וזה הוא מצד מדה"ד. אמנם מאחר שישמעאל ועשיו ג"כ מבניו היו היה לך להשתעבד ג"כ בהם מטעם הנז' דפוקד עון וכו' ועדיין היה מקום להשיב מאחר שעשיו וישמעאל אינם נקראים זרע ע"כ אינם צריכים לסבול הגלות מכח פוקד עון אבות על בנים דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק למעט את עשיו שאינו נקרא זרע יצחק וה"ה ישמעאל ג"כ אינו נקרא זרע אברהם משום דבנך הכא מן הנכרית אינו קרוי בנך ואינו מתייחס אחר האב ומאחר ששניהם אינם נקראים זרע אברהם מדוע יסבלו עול הגלות משום פוקד וכו'. מעתה מצא מרע"ה מקום לתפוס שהיה לך להשתעבד דורו של יצחק או של יעקב לא לעם הזה שהם בדורי עי"ש באורך נמצינו למדין מד"ב דס"ל דהפסוק דקאמר כי ביצחק יקרא לך זרע הוא דוקא דאימעט עשיו ולא ישמעאל ומשו"ה הוצרך להמעיט לישמעאל בהוא הדין מטעם בנך הבא מן הנכרית וכו' ולכאו' דבריו הם הפך הש"ס דנדרים ובסנהדרין דקאמר בפי' דשניהם אימעיטו מקרא דכי ביצחק ועוד ח"ו איך נוכל לייחס על אאע"ה דנשא ועבר על נשג"ז והלא אברהם קיים כל התורה אפי' ע"ת שנא' עקב אשר שמע וכו' אלא ודאי דגיירה להגר ואח"כ נשא אותה וא"כ ליכא תו' משום בנך הבא כיון דבהיתר נשאה והרי הוא בנו לכל דבר אלא דאימעיט משום דכתיב כי ביצחק כדאמרו בש"ס וצ"ע. והן אמת דראיתי להרב ט"כ בפ' חיי שרה ד' מ"ה דגם הוא ס"ל דאברהם לא שיחרר את הנר משום דכתיב כי לא ירש בן האמה דאם איתא דשחררה למה כירכו אחר אמו ולמה לא יהיה יורש את אביו כדת משה וישר' כיון שהוא בנו אם שחררה עי"ש ואף דהוא תמה דאיך אפשר דא"א היה בועל אשה נכרית ושפחה ולשכב אותה ולהיות עמה אך קאמר דמצא לבעל הקנה דגם הוא הכי ס"ל דלא שחררה עי"ש ולכאורה הרואה יראה דמאי דקשיא ליה מאי דכתי' כי לא ירש בן האמה הוא משום דשרה ראתה בנביאות שלה דהקב"ה יצוה לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל והטעם כדכתב הרמב"ם דישר' משומד יכולים לקונסו שלא ירש עם אחיו כדכתבנו ומשו"ה קאמר ליה כי לא ירש בן האמה וכו' משום קנס דראתה אותו מצחק לע"ז ולעולם נוכל לו' כת' יונתן ן' עוזיאל דאברהם שיחרר את הגר ודו"ק:

אבל למה שכתב התם בפ' וירא דראוי לקונסו נוכל לתרץ עם מ"ש ה"ה התם בה' נחלות שפסק הרמב"ם ישר' שהמיר יורש את קרוביו סיים וז"ל ואם רצו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו שלא ירש הרשות בידן ע"כ כתב ה"ה וז"ל דברים נכונים הם וידוע שהפקר ב"ד הפקר עכ"ל א"כ נוכל לו' דהרא"ם ג"כ ס"ל הכי ומשו"ה כתב גם הכא דליכא משום עבורי אחסנתא משום דכתי' כי ביצחק וכו' יש לקונסו לישמעאל ומשו"ה כתב שטרי מתנה ליצחק אבל באמת שהוא דוחק דלא כתב תיבת קנס כלל וצ"ע וגם לעיקר קושייתו דהק' הרא"ם אלא עם בני אעפ"י שאינו הגון כיצחק למה והלא שניהם בניו ואינם הגונים. עיין לה' היפ"ת דתי' וז"ל אבל לפי האמת אין קושי' כי מאמ' שרה בנביאו' היתה שידעה כי ביצחק יקרא לך כרכתי' שמע בקולה וילפינן מינה לקמן דאברהם היה טפל לשרה בנביאות והיא ידעה שרצונו יתב' היה להעביר הנחלה מישמעאל ליצחק הוראת שעה אעפ"י שאין הבין כן והביא סמוכות מתי' הדא"ם שתי' בפ' חיי שרה וכו' עי"ש ולא זכר דהוא עצמו לא עירב לו האי דהרא"ם ותי' הוא דהא דאמר שמואל לא תיהוי וכו' הוא בשכ"מ ואיך מביא סמוכות מתו' הרא"ם זאת שנית דהרא"ם התם בפ' חיי שרה נר' מדבריו דדינא קאמר דישמעאל אינו ראוי לירושה והוא ז"ל מתרץ דהוראת שעה וא"כ מה ראיה מביא מהתם אדרבא מהכא הוה ליה להביא ראיה דכתב וראוי לקונסו דנר' דהוראת שעה מותר להעביר אחסנתא:

איך שיהיה חזרנו לסוגייא דידן דנר' דר"פ ור"י בר מרימר ס"ל דתקנתא דרבנן הוא דאדם יתן לבתו מהר ומתן כדי שיקפצו בני אדם עליה מדקאמר מאי דעתיך משום הא דאמר שמואל וכו' האי נמי תקנתא דרבנן הוא דאמר ר"י משום ר ר"ש ן' יוחאי וכו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות ה"א וז"ל צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא וזה הוא הנק' פרנסה ע"כ. והק' ה' לח"מ וז"ל וא"ת הא אמרו בש"ס הא נמי דאורייתא הוא דכתי' קחו נשים וכו' משמע דהוי מן התו' וי"ל דס"ל לרבינו דאסמכתא בעלמא הוא והרואה יראה דהאי קו' דהק' הל"מ להרמב"ם למה לא הק' אותה להש"ס דאיך קאמר הא נמי תקנתא דרבנן הוא דאמר ר"י משום ר"ש ן' יוחאי וכו' והלא ממדת ר"י משום ר"ש ן' יוחאי דמביא הש"ס לעיל נר' דס"ל דהוא דאורייתא והוא דאמר התם וז"ל מ"ט תיקנו רבנן כתו' בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם לבתו כבנו והק' ומי איתא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ופירש"י שיתן לה האב ממונו שהיו בניו ראוים לירש ותי' הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בריה בידיה קיימין אלא ברתיה מי קיימין בידיה הא קמ"ל דנלבשה ונכסיה וניתיב לה כדי שיקפצו עליה ואתו נסבי לה הרי בפי' דר"י משום ר"ש ס"ל דהוא דאורייתא מדקאמר הא נמי דאורייתא וכו' וטעמא דיקפצו וכו' הוא טעמא דקרא דקאמר תנו לאנשים דאיך יהיה כח באדם ליתן את בתו לאיש וקאמר הוא ע"י ממון ואיך קאמר תקנתא דרבנן ודוחק הוא. לו' בעד הש"ס דאסמכתא בעלמא הוא כדכתיב דל"מ משום דהש"ס תי' האי תי' לקו' דהק' דאיך רבנן תיקנו דברתא תירות במקום בן הפך דאורייתא ואם איתא דהוא אסמכתא מה תי' עדיין הקו' במקומה עומדת ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני וגם על סתמא דתלמודא דמקשה ומי איכא מידי דרחמנא אמר וכו' ק"ל דמאי קו' דהאי דאמר רחמנא ברא לירות וברתא לא תירות היינו לאחר מיתה אבל מחיים מי שמע כזאת דנימא דלא יוכל אדם ליתן מתנה לכל מי שירצה אפי' לזרים ומכ"ש לברתיה ומאי כח המקשן דמקשה ומי איכא מידי ואם נאמר דהיינו מדעתיה דאדם שליט בנכסיו בהיותו בחיים ליתן לכל מי שירצה מרצונו הטוב אבל בע"כ כגון ע"י תקנתא דרבנן איכא משום עבורי אחסנתא וזה הוא כונת המקשן מי איכא וכו' ואתו רבנן ותקנו בע"כ גם זה ליתא דא"כ כשאמר ליה ר"פ לר"י בר מרימר האי נמי תקנתא דרבנן הוא והדר ליה ר"י בר מרימר לעשוייה נמי אמ"ל אטו מי קאמינא לך עול ועשייה עול ולא תעשיה קאמינא אמ"ל מעלאי דידי היינו עשיה עי"ש למה ליה למיהדר עול ולא תעשיה קאמינא נימא ליה תקנתא דרבנן הוא ע"כ ליתיב לה. ועוד קשיא לי לפקע"ד למה לא מתרץ תלמודא דידן כדתי' התם ביבמות דף צ"א דאיך עקרו רבנן ירושת אביה דהיא דאורייתא וירית לה הבעל ותי' הפקר ב"ד הפקר הכא נמי דמשום הפקר ב"ד אתו רבנן ועקרו מהבן ותיקנו דתירות ברתא. ונר' לפקע"ד לפ' כונת הש"ס ובזה יתורץ הכל דכונת התרצן באומרו הא נמי דאורייתא דכיון דמצינו בדאורייתא ובנותיכם תנו לאנשים דמשמע דצריך שיתן אדם לבתו וממקום אחר נר' דברא ירית וברתא לא ירית א"כ נשאר הדבר ביד חכמים לפ' ואתו רבנן ותיקנו שיתן מעט מנכסיו לבתו כדי שיקפצו עליה וליסבו לה דוגמא לדבר מ"ש התיו"ט במס' שביעית פ"ז מ"ג על מ"ש ואין עושין סחורה בנבלות וטרפות וכתב ר"מ דלא אסרו לעשות רק בדבר העומד לאכילה והק' עליו התיו"ט וז"ל משמע דמדרבנן הוא והלא אמרינן בפסחים ד' כ"ג מקרא דיהיו לכם ושכ"כ התו' בב"ק על לא יגדל חזירים ושכ"כ הרא"ש ותי' וז"ל אעפ"י שיש לימוד מן התורה מאחר שיש לימוד היתר ולימוד איסור מסרה התורה הדבר לחכמים באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר והוא דוגמא לאיסור מלאכה בחה"מ וכדאשכחן בברייתא שהביאה הרי"ף בריש מ"ק דחש"מ אמרה תורה עצור ממלאכה ואמרה תורה שביעי עצור ולא ששה וכו' הרי מסרן הכתוב לחכמים שהם יאמרו איזה מלאכה מותר ואיזה מלאכה אסור עי"ש. והן אמת דהברייתא הזאת היא שנויה התם במס' חגיגה די"ח ולא ידעתי למה מביאה משם הרי"ף. וא"כ ה"ה הכא נימא הכי ומשו"ה נקרא מדאורייתא אבל האמת. הוא שהוא תקנתא דרבנן ואגב אורחין ראיתי למר"ן הב"י בסי' תק"ל דשקיל וטרי לידע אם מלאכת חה"מ איסורו מדרבנן או מדאורייתא וכתב וז"ל ולע"ד נר' דאיסור מלאכה בחה"מ דבר תורה כמ"ש בסו' דפ' אין דורשין אלא שהתו' מסרה לחכמים שיאסרו המלאכה שנר' להם וכעין מ"ש הר"ן גבי עינוי דיוה"כ בר מאכילה ושתייה וכו' נר' מדבריו דס"ל דאיסור מלאכה בחה"מ אפילו שמסרה לחכמים נק' מדאוריית' דלא כמ"ש התיו"ט דבדבר דמסרה התורה לחכמים זה נק' מדרבנן. וראיתי לה' מגן אברהם דכתב וז"ל ובסי' תקל"ח משמע דס"ל להב"י שמלאכת חה"מ היא מדרבנן ע"כ והרואה יראה דבסי' תקל"ח ליכא גילוי דעת כמאן ס"ל ומהך לישנא דבסי' תק"ל נר' להפך דס"ל דהוא מדאורייתא מדכתב דבר תורה אם לא שנאמר דרמ"א ס"ל כהתיו"ט מדכתב הב"י שהדבר מסור לחכמים וכו' זה נק' מדרבנן ואף דכתב דבר תורה הכונה שהסמיכו דבריהם על דין תורה אבל נק' איסור דרבנן וכתב עוד הב"י וז"ל ואע"ג שהגהות מיימון כתב דאין לדקדק כאן דמדאוריי' הוא דא"א שיהיו חכמים מקילין כ"כ אם הי' מדאורייתא לאו מילתא היא דאין קולות הללו גדולות ממה שהקלו ביוה"כ לרחוץ המלך והכלה ע"כ ומדקא מהדר לו' לאו מילתא היא וכו' נר' כמ"ש רמ"א דמרן הב"י ס"ל דמלאכת חה"מ דרבנן הוא וקרי לה דבר תורה משום דאיכא אסמכתא מקראי כדכתי' אמנם לפקע"ד האי דחיה דדחי ליה דאין קולות וכו' ק"ל דלאו דחיה גמורה היא דאפשר דס"ל להג"מ התם ביוה"כ דאיסור דעינויים הוא מדרבנן וכמ"ש הטור שם בסי' תרי"א וז"ל ומיהו אין חיוב כרת אלא מלאכה וכו' אבל הנך אין בהם כרת ואעפ"י דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו וכתב מרן הב"י התם וז"ל ומהאי טעמא מקילין בהו ואמר"י המלך והכלה ירחצו את פניהם עי"ש וא"כ. נימא דגם הנ"מ הכי ס"ל ומאי קא מדחה ליה דאין קולות הללו גדולין. ממה שהקלו ביוה"כ וכו' וגם התם משום דהוא דרבנן איסור רחיצה משו"ה הקלו במלך וכלה אם היה איסור רחיצה מדאורייתא ודאי לא היו מקילין וצ"ע. והנה גם הט"ז נר' דס"ל הכי כהרב תיו"ט שכת' ביו"ד סי' קי"ז על מ"ש הרשב"א דאיסור סחורה בנבלות וטרפות שמא יבא לאכול מהם כתב עליו וז"ל משמע דס"ל שהוא מדרבנן ומסו' דפסחים נר' דהוא דאורייתא ותי' כתי' התיו"ט. והק' עוד מדברי התוס' דסוכה דל"ט וכו' וניחא ליה במונח קים לו דכל שהתו' התי' בפי' א"א לו' בו שחכמים אסרוהו משום גזרה בעולם עי"ש וכ"כ בא"ח סי' תקפ"ח עמ"ש מר"ן דמ"ש שופר דלא דחי שבת ומ"ש מילה דדחי שבת ולא גזרו ביה רבנן וכתב וז"ל ולפי מ"ש ניחא דהתורה ריבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת משום גזירה ע"כ ובאמת דמסו' דידן איכא כדמות ראיה לכלל זה דהט"ז מדקאמר ואי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות דלכאו' הרואה יראה דשינו חכמים לשונם דהו"ל להק' הכי וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת כדהקשו בכמה מקומות ואחד מהם התם ביבמות דפ"ט ותי' הפקר ב"ד הפקר אף הכא למה לא הק' ותי' כהתם אלא נר' דס"ל כדכת' הי"א דכל שבא הדבר בפי' בתורה אפי' משום טעמא דהפקר ב"ד הפקר אינם עוקרים ד"ת ומשו"ה תירצו הא נמי דאורייתא והוא כדכתבנו דכיון דמצאו מקרא הכי ומקרא הכי נשאר הדבר מסור לחכמים והנה ה' חוות יאיר בסי' קמ"ב הק' לכלל זה של הט"ז וז"ל והא ליתא דגדולה מזו אפי' מה שהוא לדעת קצת מצוה מן התו' וכו' מצינו שאסרו חכמים משום גזירה והוא לנכרי תשיך עי"ש ונר' לפקע"ד לתרץ עפ"י מה שראיתי להתוס' במס' נזיר דמ"ג ע"ב דכתבו וז"ל ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דסו' דהתם לא מייתי הש"ס מאשה דנאמנת לו' מת בעלי הרי דעוקרים ד"ת בקום עשה אלא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח ביד חכמים לעקור ודייקא ומינסבה מתוך חומר שמחמירין שלא להלוות אפי' לגוי מדייק אדם במעשיו ולא ילמד להלוות לישראל משו"ה אסרה אפי' שהוא. מפורש בתורה ואינה צד מצוה:

והנה גם הר' הלבוש בסי' תקפ"ח ס"ל האי כללא דהרב ט"ז דכת' וז"ל ול"נ שאין כאן קו' כלל דשאני מילה שבפי' ריבתה התורה ביום השמיני אפי' בשבת ולא רצו חכמים לעבור עליה משום גזירתן כדי לעמוד דבריהם במקום שמצוה התו' בפי' לעשותן בשבת מה שאין כן בשופר ואתרוג וכיוצא בהן שלא ריבתה בפי' לעשותן בשבת אלא כתבו סתמא ושבת ממי משמע וגזרו בהן חכמים בשאל"ח עכ"ל:

ולכאורה דבריו נר' שהוא הפך סוגיא ערוכה דשנינו התם בסוכה דמ"ב ובשבת דקל"א ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם ביום אפי' בשבת הרי מפורש יוצא באתרוג דהתירה התורה אפי' בשבת וכן כתב הוא ז"ל בסי' תרנ"ה וז"ל חוץ מן השבת שאמרו רז"ל שלא יהיה ניטל בו ואפי' אם חל ראשון בשבת שהוא דאורייתא אפי' בזמן הזה ע"כ הרי דס"ל בפי' דמאי דדרשו ביום אפי' בשבת הוא אפי' בזה"ז. וא"כ איך השוה מידותיו לו' דשופר ואתרוג בחדא מתתא דלא בא בפי' ההיתר אפי' בשבת וא"כ נקשה מהך ברייתא דאיך סברי מרנן ה' הלבוש והט"ז דכל שבא בפי' בתו' כגון מילה ביום אפי' בשבת אין כח ביד חכמים לגזור הרי אתרוג דכתיב ביום אפי' בשבת וגזרו ביה רבנן שלא ליטול משום גזירה דרבא דמעין קו' זאת ראיתי למופת הדור ה' ברכ"י בסי' תקכ"ח דהק' להט"ז וז"ל ואיברא דק"ק לכאו' על הט"ז דהרי מצינו דאיתמר במדרש פ' אמור וז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון אפי' בשבת ע"כ: ולדעת המדרש הזה היכי עקרי חכמים מצות לולב כשחל יום ראשון בשבת עכ"ל. ובאמת כל הרואה יראה דכרי ה' יתמה מאחר דכל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו ברייתא בש"ס בב' מקומות בלתי חולק והביא הוא מהמדרש ולעיקרא הקו' נראה לפקע"ד דלאו קו' היא מדאמרו בש"ס לולב וערבה ו' וז' כיצד יו"ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ו' והקשה בש"ס אמאי טילטול בעלמא הוא ולידחי שבת ופירש"י כיון דמן התורה הוא במקדש כל ז' למה אסרוהו מה סייג מצאו בו תי' הא יום א' והא תקינו לו בביתו הא תינח אחר התקנה קודם התקנה מאי א"ל ראשון דאיתא בגבולין מן התורה לא גזרו בהו רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן א"ה האידנא נמי אנן לא ידעינן בקבועא דירחא אינהו דידעי נידחו ותי' אה"נ ובתר הכי מקשה א' דאיתיה בגבולין מן התורה מנלן דתניא ולקחתם לכם ביום אפי' בשבת ראשון אפי' בגבולין ופרש"י ראשון דחשיבה נטילתו דאפי' בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטיל' דידהו וגזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש וא"ת נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותבינן ביבמות ושנין שוא"ת שאני נמצינו למדין מהאי דדוקא במקדש בשאר ימי החג לא דחי שבת משום גזרה אבל יום ראשון בין במקדש ובין בגבולין דחי שבת יען שבא בפי' ביום אפילו בשבת ושאר יומי דלא דחי שבת במקדש משום גזירה דרבנן יהיב טעמא הש"ס יען שבגבולין בולין ליתא חיוב מן התור' יען שפסוק ושמחתם לפני ה' אלד'יכם חג שבעת ימים הוא דוקא לפני ה' דהיינו מקדש ולא גבולין ומשו"ה כיון דלא חשיבא נטילתו כ"כ מן התורה לא הוה מקרא מפורש מן התורה משום דשבת ממילא אתיא דבכלל ז' ימים איתיה שבת אבל ביום ראשון דכתיב ביום אפי' בשבת לא עקרו רבנן משום גזירתם והיינו כדכתב הר' ט"ז נמצא דמסקנת הש"ס אמרו דלכניח"ל דלא ידעי בקבועא דירחא לא דחי שבת בזה"ז משום ספיקא דיחלל שבת וליכא מצוה אבל לדידן בני א"י דידעינן בקביעא דירחא דחי שבת יען מפורש בתורה ביום אפי' בשבת ובתר הכי בד' מ"ד הק' בש"ס ואלא נידחו ר"ל כיון דמסקינן לעיל דמשום דידעינן בקביעא דירחא אנן דחינן שבת בא"י אפי' בזה"ז ותי' כיון דאנן בני חו"ל לא דחינן אינהו נמי לא דחו ופירש"י שלא יעשו ישראל אגודות אגודות ונר' כשתי תורות וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' לולב הי"א וז"ל משחרב בהמ"ק אסרו חכמים ליטול הלולב בשבת ביום הראשון ואפי' בני א"י שקדשו את החודש מפני הרחוקים שאינם יודעים בקביעות החודש ובזה"ז שהכל עושים על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהיה עי"ש. נמצא דכל טעמא של דבר הוא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומשו"ה גזרו אף בא"י כדי שלא יראה כשתי תורות ומשו"ה נשאר הדבר אף עכשיו דעושים עפ"י החש' הא לאו הכי לא היו גוזרים ומעקרים מקרא כתוב ביום אפי' בשבת והתורה גם כן נתנה טעם לדבר דאיך עכשיו מבעלים מצות נטי' ביום הראשון כיון דידעינן וכתבו התם בד"ה לא ידעינן וכו' לאו משום דלא ידעינן דהא אמרינן בביצה דהאידנא ידעינן אלא עביד רבנן כאילו לא ידעינן משום גזירה דהאם דזמנין דגזרו גזרה ואתו לקלקולי עי"ש והיינו כדכתבנו התם בנזיר כי היכי דלא ליתי לידי קלקול גזרו משום גזירה דאתם טעם ופנים ונמצאו דברי הט"ז נכונים ודברי ברכ"י צ"ע:

וראיתי להרב שרשי הים בח"א ד' ל"ז דאף הוא היה מכוין להק' להט"ז ומתמיה על ה' ברכ"י דאיך מהדר ליישב דברי הט"ז דלא ליסתור דברי התוס' דכתובות ואישתמיט ליה דברי התוס' דמגילה ד"ד ע"ב דהתם הק' הך קו' דמילה דדחי שבת ותי' דשאני מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות א"כ הרי מפורש יוצא דהתוס' לא ס"ל האי כללא עי"ש ולדידי לאו קו' הוא להט"ז וגם לה' ברכ"י דלאו שמוט הוא ח"ו דאטו משום דתי' התוס' תי' אחר נימא דלא ס"ל האי כללא והרי הר"ן עצמו תי' תי' אחר ואפ"ה הוא תי' האי תי' משום דק"ל דברי התוס' דבסוכה דל"ט ומש"ה הניח מונח זה והוא עצמו אח"כ רצה להביא ראיה מדברי התוס' דמס' חגיגה לס' הט"ז כאשר הרואה יראה אלא דכל כונתם דלא ליסתרו בפירוש אבל דנימא משום דלא תי' זה התי' נימא דלא ס"ל להתוס' האי כללא זה לא שמענו להק' אישתמיטיתיה: עוד כתב ה' הנז' שם דכן מצא למר"ן כ"מ בפ"ג מה' מלכים ה"ז שנר' מדבריו דס"ל בהאי כללא דהט"ז והוא שהק' ה' כ"מ התם על הא דאמרי' התם די"ט דמלך לא דן ולא דנין אותו ואמרי' ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי ב"ד דינו לבוקר משפט והק' דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי או ברשיעו דהא עד ינאי המלך דן ודנין אותם דאל"כ היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שמלך לא דן וכו' ותי' שדברי ר"י שאמר ל"ש פי' כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו וכו' אעפ"י שהים אירע תקלה ע"י לא היו גוזרים וכו' שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל למלכי ישראל יש לנו לגזור ע"כ והק' עליו וז"ל והדבר קשה שזה הפך מ"ש רבינו מה' מלוה ה"א והגדי גבי רבית הגוי שהוא מ"ע להלוות לגוי ואפ"ה כתב שחכמים אסרו להלוות שמא ילמוד ממעשיו והוא תימה איך כתב מר"ן תי' לדברי רבינו ולא זכר שר שדברי רבינו הוא הפך תי' זה וצ"ע עכ"ל ולדידי נר' דלאו קו' הוא דכבר כתבנו לעיל בדברי ה' חות יאיר דהוא מאריה דהאי קושיא דעפ"י דברי התוס' דנזיר דמ"ג דכתבו דבמקום דאיכא פנים וטעם יש כח ביד חכמים לעקור כגון עדות אשה דנאמנת לו' מת בעלי ודייקא ומינסבה מתוך חומר שמחמירין בסופה וה"ה והוא הטעם ברבית דמתוך חומר שמחמירין ברבית דנוי לא ילמוד ממעשיו להלות לישראל ומתקיים קרא כדכתיב לאחיך לא תשיך ונמצא דאיכא פנים וטעם בדבר ומשו"ה יש כח ביד חכמים לעקור אפי' בדבר מצוה כגון רבית הגוי. אבל הכא דקרא קפיד בפי' ב"ד דינו לבקר אפי' דימצאו בהם ריעותא כיון דכתי' ב"ד בפי' ופנים וטעם ליכא למיגזר בהם כדי שלא לחלוק עם הכתוב. אבל למלכי ישראל דאימעיטו בפי' מדכתיב בפי' ב"ד דלכאו' היה צריך לכתוב מלכים סתם דינו לבקר וכו' וגם דאיתרע בהם ריעותא גזרו בהו רבנן אבל ברביתא דגוי דאיכא פנים וטעם כדי לקיים מצוה וכתי' ולא תשיך לאחיך אף דחלוקים הם עם הכתוב יש כח ביד חכמים לעקור כדאמרן: עוד כתב ה' הנז' וז"ל ועיין להתוס' בפ' נערה דנ"א ד"ה אונס וכו' שכת' וז"ל אע"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה כל כך ע"כ. וא"א לס' הש"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו"ל להתוס' לו' דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שריה לה היה להם לחכמים לחוש דתחילה באונס וסופה ברצון ע"כ. והרואה יראה לה' ברכ"י דהוא ז"ל נתקשה מדברי התוס' הללו דמשמע דמשום דסברה הוא דרבנן לא היו מוציאין אותה על כך אמטו להכי מוכרח דמדאורייתא אסור הא לאו הכי אם הוה גזירת חכמים קרובה אל הדעת שיגזרו אף דמדאורייתא שריה בפי' מצינו למימר דרבנן גזור ואסרוה ותו ליכא למיפרך אונס דשריה רחמנא היכי משכחת לה דהגם דלא משכחת לה לא איכפת לן וזה הפך כלל הט"ז ותי' וז"ל דלעולם גם התוס' סברי ככלל הט"ז ומיהו לישנא דתלמודא דקאמר אונס דשריה רחמנא היכי משכחת לה דייק דמשמע דמדאורייתא קאמר חיישינן ובעי מאחר דחיישינן מדאורייתא באיזה אופן הוא שמותר מן התורה עי"ש. א"כ עפ"י דברי הרב סרו תלונות הרב שרשי הים דאיך יכולים התוס' לו' דכונת הש"ס הוא דפריך דלא היה להם לחכמים לחוש לזה שמא תחילה באונס וסופו ברצון דכל כונת קושיתם הוא למצוא אופן אונס דבריה רחמנא היכי מש"ל משום דס"ל בפשי' דחיישינן דקאמר אבוה דשמואל היינו מדאורייתא ולזה בא התי' על נכון כגון דקאמר עדים שצותה מתחי' ועד סוף אבל לפי דברי הרב ז"ל לא היה להם להש"ס לו' אונס דשריא רחמנא וכו' אלא בפשי' הו"ל להק' כיון דשריה רחמנא אונס אפי' אין כח ביד חכמים לעקור כדהקשו בסי' דידן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא וכו' וכן התם ביבמות דהק' וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ומדנקטו בזה הלשון אונס דשריה וכו' הכריחו דאבוה דשמואל מדאוריי' קאמר חיישינן ולא מדרבנן. איך שיהיה הדדן למאי דאתאן עלה דמדרבנן ואסמכוהו לקרא דחייב אדם ליתן לבתו מהר ומתן כדי שיקפצו עלה ולינסיבו לה וליכא בזה משום עבורי אחסנתא אלא דבהא פליגי ר"ש ור"י בר מרימר דר"פ ס"ל כיון דתיקנו רבנן דליאן לבתו אפי' דנעשיה כדי ליתן יותר ליכא משום עבורי אחסנתא ולר"י בר מרימר נהי דתקינו רבנן מדעתיה לעשיה לא אמנם לפי דברי הרב נ"ב בדינא חייב אדם ליתן לבתו מדין מציאה דהית לבעליהן:

איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי בנשאי מקדם ויהי בנסוע הארון וכו' די"ל דהיל"ל ויפוצו אויבינו וינוסו משנאינו וכו' ולמה נקט לנכח והנה רש"י פי' שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם אמנם לע"ד איפשר לו' עפ"י מ"ש המפרשים או הניסה אלד'ים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וכו' במצרים לעיניך אתה הראת לדעת כי ה' הוא אלד'ים אין עוד מלבדו וכו' שהכונה עם מה שחקרו הראשונים דלמה הוצרך הקב"ה לירד למצרים הוא בעצמו לגאול אותם ולא ע"י שליח ותי' כדי להוציא מלב הכופרי' שאומרים שאין הקב"ה משגיח בתחתונים וזה העולם השפל צריך אלד'ים אחרים כדי להנהיגו לכן עשה ה' ככה לירד הוא בעצמו למצרים ולהוציאם משם וזה הוא הכונה ממה שראיתם בעיניכם שהקב"ה בא למצרים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וכו' ע"י עצמו ולא ע"י שליח ככל אשר עשה לעיניך הוא בעצמו במצרים מזה הראת לדעת כי ה' הוא האלד'ים אין עוד מלבדו ואילו צריך לאלד'ים אחרים נמצינו למדין בהיות השראת שכינה על ישראל מתבטלת טענה זו מן הכופרים שח"ו אין הקב"ה משגיח בשפלים וזה נר' רמז הנושא שאמרתי שבכאן כראותם ישר' ארון ה' שנסע תכף אמרו וי דח"ו ימצאו פתח הערב רב לעשות להם אלד'ים אחרים שילכו לפניהם כמו שעשו העגל ולזה אמרו ויהי בנסוע וכו' והוא כמ"ש רז"ל כ"מ שנ' ויהי הוא לשון צער ולזה קאמר משה קומה ה' והוא כמ"ש רש"י לפי שהיה מקדים לפניהם היה אומר משה עמוד המתן לנו ואל תתרחק יותר וע"י זה וינוסו אויביך דהיינו השונאים והאויבים האומרים שאין הקב"ה משגיח בתחתונים בראות פניך ההולכים עמנו תמיד חזרתי ואמרתי ויהי בנסע וכו' עפ"י מ"ש בזוהר ע"פ נפלה לא תוסיף קום בתולת ישר' דהכונה דהיא מאליה אינה קמה כמו השני גליות הראשונים אלא שהקב"ה יקים אותם מעפרא. עוד נקדים מ"ש הר' פ"ד ע"פ הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום ומצד דאני ה' בעתה אחשנה דהכונה עפ"י מ"ש מהר"ש יפה ע"ד המ' ע"פ אם תשכבון בין שפתים שדרשו רז"ל על נשים צדקניות שהיו באותו הדור והשתדלו בפ"ו וע"י פרו ורבו ישראל נגאלו ממצרים. והק' הוא ז"ל דלמה נקט אם תשכבון שהוא לשון עתיד כיון שהוא מדבר על גאולת מצרים והוא מפ' דגם לע"ל בע"ה כן יהיה דבני ישראל ע"י דמשתדלים בפ"ו ובני ישראל פדו וישרצו וירבו מאד רבוי העם ישלים מנין והוא כמו צאתינו ממצרים דעפי"ה נר' כונת הפ' הקטון וכו' ומצד דאם הי' הגזרה כמה זמן תהיה בגלות צריך שתהיה הגאולה בעתה אבל עכשיו דפ"ו אחישנה בע"ה. עוד נקדים מיש רש"י רבבות וכו' מלמד דאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות. מעתה זה נר' כונת הכתוב ויהי בנסע וכו' עכשיו דנסע השכינה ולזה צריך ה"י ויאמר משה ר"ל דהתפלל מרע"ה ואמר קומה ר"ל קום זאת הה' דהיא השכינה ע"י דוקא ולא כמו הפעמים הא' שקמה מאליה. ועי"ז ויפוצו וכו' כיון דע"י הקב"ה היתה ההקמה של שכינה וא"כ באיזה זכות יהיה זה לזה אמר רבבות וכו' ע"י שישר' פ"ו ורבוי ישראל ישלים המנין ויהיה גאולה שלמה כיר"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה