איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ג לשבת זכור
ממורי הרב בעהמ"ח ס' בני בנימן זלה"ה. אשר דרש אותו בק"ק גדול שנת תתקצ"ו ליצירה:
והנושא בא
ושכנתי בתוך בני ישר' והיתי לחם לאלד"ים וידעו כ' אני ה'. ושכנתי בתוך בנ"י והיתי להם לאלד'ים וירעו כי אני ה' אלד'יהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשבני בתוכם אני ה' אלד"יהם:
איתא התם במדרש רבא פרשת בשלח ויאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים למה ליהושע אמר לו זקנך אמר את האלד'ים אני ירא ובזה כתיב ולא ירא אלד'ים יבא בן בנו שאמר את האלד'ים אני ירא ויפרע ממי שאמר ולא ירא אלד'ים עכ"ל:
ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה גדלה מצות זכירת עמלק וכמ"ש הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ולכאורה צריך לתת לב ולהבין סוף הפסוק דקאמר ולא ירא אלד'ים דנרא' שפת יתר דבודאי רשע זה אשר מבטן פשע ולא שת לבו את כל מעשה ה' אשר עשה עם ישר' ובא להלחם עמהם בודאי הגמור דליכא יראת אלד'ים על פניו ומה בא ללמדנו:
והנה בילקוט פרשת בשלח נחלקו רז"ל דאיכא מאן דס"ל דהאי ולא ירא אלד'ים קאי לישר' ומשו"ה נענשו אך פשט הכתוב לא משמע הכי וכן רש"י בחומש פי' הכי וא"כ קשיא דזה לא איצטריך כדאמרן ונראה לפקע"ר לתת טעם דהוצרך הכתוב להשמיענו דלא היה ירא אלד'ים משום דאית ליה לעמלק טענה גדו' דכל ביאתו היתה לשמה על שישראל רפו ידיהם מן התורה ותנאי התנה הקב"ה הקול קול יעקב וגו' וא"כ מה כל החרדה הזאת אשר צוה ה' זכור וגו' אבל באמת שטענה זאת הבל יפצה פיהו משום דא"א הכי איך נלחם עם ה' כ ג"כ וכדרז"ל שהיה חותך ערלות ישר' וזורקן כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת מזה נר' דגם המלחמה עם ישר' לא היתה כי אם להכעיס דוקא ולא לש"ש. מעתה יבא על נכון כו' הכתוב דקאמר זכור את אשר עשה לך וגו' וא"ת דאיך צוה הקב"ה לנו זכור וכי מאחר דא"ל דביאתו היתה כדין וכהלכה לזה תי' יטיב וקאמר הלא תדע לך דעשה מועשה להפך דהיינו ויזנב בך כל הנחשלים וגו' וכמו שפי רש"י ז"ל שהיה חותך מילות וכו' וזה הוכחה גדולה דולא ירא אלד'ים וא"כ איך נוכ"ל דכוונתו היתה לש"ש ומשו"ה צוה ה' זכור דעפי"ז נראה לפקע"ד ג"כ כו' המלומר הנצב פתח השער דאמרו דכל כוונתו של משה רבינו לצוות ליהושע ולא לאחר משום דהוא ן' בנו של יוסף הצדיק דכתי' בי' את האלד'ים אני ירא דלכאו' י"ל דאיך מספיק טעם זה לפוטרו למרע"ה שהוא גדול הדור כבן של ישראל דשייך לו המלחמה ולצאת לקראת עמלק ומצוה בו יותר משלוחו אך עפ"י האמור ניחא דאם היה אחר או משה רבינו יוצא למלחמה הי"ל טענה זאת דכוונתו לש"ש ואין בידם להוכיח לזה א"ל ליהושע הדבר תלוי בך משום דמצינו בזקנך דכתי' את האלד'ים אני ירא ולהכי ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם אמנם בפיו היה טוען מרגלים אתם וגו' נמצא דאף דהיה לו טענה מרגלים אתם יען שהיה ירא אלד'ים עשה להפך ובזה הרשע מצינו להפך מזה שבפיו יש לו טענה שלש"ש היתה ביאתו על שרפו ידיהם אמנם מכח שלא היה ירא אלד'ים עשה מעשה נגד ה' וחתך ערלות וזרקן וכו' ולהכי יבא בן בנו ויפרע ממנו דהיינו יהושע. נמצינו למדין דכל צרה הבאה על ישר' היא על איזה עון אך כ"ז שישר' עושים רצון השי"ת בתורה ובמצות אין שום אומה ולשון שולטת ומשו"ה שאלו תלמידי ר' שב"י את רשב"י מפני מה נתחייבו ישר' שבאותו הדור כליה א"ל אמרו אתם א"ל מפני שנהנו מסעודתו של. אותו רשע א"ל א"כ שבשושן יהרגו של כל העולם אל יהרגו א"ל אמרו אתם א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמ"ל וכי, משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ב"ה לא עשה אלא לפנים שנאמר כי לא ענה מלבי: והנה כל המפרשים אחזו צער לפרש מאמר זה ולסלק כמה קושיות דאית ביה כאשר יראה הרואה הלא המה בספרתם גם אני אענה חלקי והוא די"ל למה נקטו בלשונם הטהור מפני שנהנו ולא אמרו מפני שאכלו ועוד דישר' שבאותו הדור איך יתכן שטעו בדבר כזה לאכול בישולי גוים וזבחי מתים והנה כדי להבין זה נר' במה שאמרו התם במס' ע"ז ד"ח תניא רשב"י אומר ישר' שבח"ל עע"ז בטהרה כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היאודים שבעירו אף עפ"י שאוכלים ושותים משלהם ושמש משלהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנא' וקרא לך וגו' ואימא עד דאכיל אמר רבא א"כ נימא קרא ואכלה ומאי וקרא לך משעת קריאה הילכך כל ל"י בין א"ל מחמת הלולא ובין לא אמ"ל מחמת הלולא אסור מכאן ואילך אי א"ל וכו' אסור ואי לא לא ומותר ואי א"ל עד אימת עד י"ב חו' ר"י בריה דרב משרשיא איקלע לכי ההוא גוי לבתר י"ב חו' ושמע דאודי ופירש ולא אכל עכ"ל הש"ס:
והנה י"ל בדברי הש"ס דמפשטא דסוגיא נראה דכל טעם האיסור הוא משום דקא אזיל ומודה לע"ז ומשו"ה נתנו דבריהם לשיעורין וכ"ז הוא באוכל ושוהה משלו אלא שהוא בית דגוי אבל באוכל משל גוי ג"כ הא ודאי דאסור והוא זבחי מתים ממש:
אמנם רש"י בד"ה מסתמא להלולא מכוין ואסור דכל ימי הלולא מקריב לע"ז ע"כ וכן פירש הר"ן דנר' דכל האיסור הוא משום תקרובת ע"ז ולא היא אלא טעם הדבר דקא אזיל ומודה וכדברי הש"ס ושמע דאודי דהוי כעפ"ז אבל אינו ע"ז ממש ומשו"ה עפ"ז בטהרה דהאמת אכלו משל ישראל ולא משל נכרי וברש"י בפסוק זה בפ' כי תשא כתב וז"ל כסבור אתה סאין עונש באכילתו ואני מעלה עליך במודה בעבודתם שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך עכ"ל נר' ברור דס"ל דאוכל מכל גוים ויבא לידי חתנות וזה דלא כהש"ס דילן דאמרו משעת קריאה אסור ואפי' דאוכל ושותה משלו ויותר ק"ל על הרא"ש ז"ל דכתב על זה הלשון של רש"י וז"ל דהוצרך לומר כסבור אתה וכו' מפני שקודם זה כתיב השמר לך וכו' וא"כ מהו זה שחזר וכתב עוד פן תכרות ברית מפני וכו' וזה הוא ששנינו התם ישראל שבח"ל וכו' ע"כ והרואה יראה כמה מן הקושי בדבריו אלו דאיך כתב וזה הוא ששנינו דבש"ס קאמר אפי' באוכל משלו ואילו לדברי רש"י נר' באוכל משל גוי מדקאמר שמתוך כך וכו' ואיך השוה פי' רש"י עם מה ששנינו התם ועוד דהתם בש"ס אמרו איסורא מדרבנן משום דקא אזיל ומודה הגוי ומדברי רש"י נר' דקאי אאיסורא דאורייתא מדקאמר שמתוך כך וכו' וכן קשה להרב נ"י דגם הוא השוה דעת רש"י עם הסוגייא דכתב וז"ל אבל לשון הש"ס מדוקדק יותר והביא לשון הש"ס וכתב וז"ל הרי דס"ל דקרא מיירי באוכלי' ושותים משלהם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו אכלו מתקרובת ע"ז והיינו טעמא שמתוך כך וכו' עכ"ל וכל ישר הולך יראה דבש"ס נא אמרו הך גזירא שמתוך כך וכו' אלא משום דאזילי ומודה ובאוכל משל גוי אה"נ דאיכא משום תקרובת ומתוך כך בא ולוקח בנותיו אבל הכא לא דברו בזה הסוגיא ואיך משוה זאת הסוגיא עם פי' רש"י ועי' לה' נ"ב במצוה קי"ב דהק' לרש"י כמ"ש והניחו בתימה
וראיתי להרב דרישה בי"ד סי' קנ"ב שנסתפק אם יש היתר ללכת למשתה משום איבה וכמ"ש בסי' קמ"ח דבזה"ז כיון דאין בקיאים וכו' מותר לשאת ולתת עמהם ולכאורה לפקע"ד כפי מה שהוכחנו דבש"ס לא אמרו דאסור אלא משום דקא אזיל ומודה וכו' א"כ בודאי דליכא ספיקא דבעו שאמרו באיסור דלשאת ולתת דבזה"ז מותר ה"ה בהא דמותר אמנם אם אוכל משל גוים דאיכא משום תקרובת ומתוך כך אתה בא ליקח מבנותיו כמ"ש רש"י בחומש בודאי דאסור אפי' בזה"ז ואפי' דאיכא איבה ומן התימה על הרב דאיך תלה ספיקא במ"ש בש"ס והרב ע"ז דחה דברי הפרישה וכתב וז"ל ודבריו תמוהים דאיך יסתפק במה שמפורש בכתוב וכו' ואיך נתיר משום איבה עי"ש ודבריו ג"כ אינם אלא מן המתמיהים דהרב דרישה לא קבע ספיקא כי אם על דכרי הש"ס דהוא איסורא דרבנן כעין איסורא דלשאת ולתת עמהם וע"ז נסתפק אם גם בזה נתיר משום איבה או לא כיון דלא בא בפירוש בזה בדברי הפו' אבל באוכל משל גוים דאיכא איסורא דאורייתא דמתוך כך וכו' לא מצינו דהתירו רז"ל מעין זה כדי שנבא לבית הספק גם בזה והש"ס דמביא ראיה מהפסוק דקאמר וקרא לך הוא אסמכתא בעלמא כאשר יראה המעיין באו' שדבריו צ"ע וכ"ן מדברי הרמב"ם דכ"ז דאמרו בש"ס הוא מדרבנן דכתב בפ"ט דה' ע"ז וז"ל וכל הרחקה זאת מפני ע"ז היא וכו' הרי דקרי ליה הרחקה וכ"כ הטור בפי' עי"ש והנה מר"ן הב"י דקדק בדברי הרמב"ם דכתב הואיל ובמסיבת גוים אבל דאם אכל במסיבת ישר' אפי' שהוא בבית הגוי לא מיחסר. והק' עליו הרב לח"ם דזה הוא הפך הש"ס דאמרו מאי וקרא משעת קריאה. והאמת אתו דבש"ס הכי נר' ולפקע"ד נר' לפרש דברי הרמב"ם דנקט הואילוובמסיבת גוים וכו' דאין כונתו אלא על מקום ההסיבה דהיינו בבית הגוי קרי ליה מסיבת גוים והיינו כדאמר בש"ס. אבל על המסובים לא איכפת ליה כל שהוא בבית הגוי אסור דאם כדברי מר"ן הב"י נפקא לן עוד דאי היה מסיבת גוים בבית ישראל ואוכלים ושותים משל ישראל דגם זה אסור וזה לא מצינו בשום מקום דאסור אלא ודאי כדאמרן ודלא כמ"ש מר"ן הב"י דבאמת דקדוק הלח"ם היא קושיא אלימתא:
והנה הטור הביא משם אביו דאם הגוי שולח לישר' עופות או דגים דמותר משום דפשטא דקרא ומשמעות הלכה משמע הכי אלא וקרא לך ואכלת מזבחו שהוא קרוא לאכול בבית הגוי עי"ש ואחרי ניו"ק לא ידעתי להבין מאי ראיה מביא מפשטא דקרא וגם ממשמעות הלכה דאה"נ דהכי משמע וקרא לך. אמנם מצינו איסור אחר בזה דזה נקרא דשלח לו דורון לישר' וכמו שמצינו בסי' קמ"ח דגוי השולח דורון לישראל ביום אידו אסור לקבלו משום דכיון דשלח לו ביום אידו איכא משום דאזיל ומודה ה"ה כיון דשלח לו ביום משתה בנו איכא משום דאזיל ומודה וחד טעמא הוא הכא והתם ואיך התיר בפשיטות. ועוד ק"ל על הב"י דכתב ע"ז וז"ל ולפ"ז אפי' שלח לו בשר ששחטו ישר' מותר וכן מבואר בתשו' הריב"ש בסי' ע"ג והמעיין יראה בתשו' הריב"ש דלא שאלו ממנו כי אם על איסור נעלם מן העין וע"ז השיב להם כיון שלא שחטו בעיר כי אם זה העגל בשחיטת ישראל ליכא למיחש וא"כ איך אנו למדין מזה לומר דקאי בס' הרא"ש ואם נאמר דכונת מר"ן הוא דהוכיח מדלא קאמר הריב"ש לשואל דאסור לקבלו משום איסורא דמשתה גם זה ליתא דאה"נ דלגבי משתה ליכא משום איסור דאזיל ומודה היינו לדינא דגמרא אמנם עכשיו בזה"ז התירו כל איסור דאזיל ומודה וכמ"ש הוא עצמו בסי' קי"ט דמותר דאם כנים אנו בזה נר' דמשום הכי לא הוצרך הרא"ש בתשו' לומר לנו דאסור משום דאזיל ומודה ליכא בזה"ז כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דע"ז עיש"ב משו"ה בהך תשו' כל שקלא וטריא שלו הוא אם מותר באופן שאינו הולך לבית הנוי וכגון ששלח לו וכדכתיבנא איך שיהיה נמצינו למדין מכל האמור דישראל ההולך למשתה של גוי אפי' דאוכל ושותה משלו אסור. מעתה נבא לכונת המאמר דהתלמידים חשבו דכל העון היה כזה האופן דח"ו ישר' שבאותו הדור לא אכלו בישולי גוים וטרפות וכדומה. כי אם אכלו משלהם ויען דאף בזה איתא לתא דע"ז כדאמרן. ומשו"ה נתחייבו לבד אבל לא בפועל ח"ו כיון דהעון עצמו אינו כ"כ כי אם מדרבנן ומשו"ה לא הוקשא להם לפי סברתם מה שהקשו לרבם רשב"י וכי משוא פנים יש בדבר וכו' משום דחשבו דכיון דלא הי' עון גדול ניצלו ומשו"ה נקטו בלשונם הטהור משום דנהנו מסעודתו של אותו רשע ולא אמרו שאכלו ולזה הק' להם רשב"י א"כ שבשושן וכו' ואמ"ל על שהשתחוו לצלם נ"נ ומשו"ה הקשו לו תינח לפי סברתינו דניצולו משום דלא עבדו ע"ז ממש כי אם לתא דע"ז: אמנם לפי סברתך דאתה אומר דהוא עון ע"ז ממש א"כ קשה וכי משוא פנים יש בדבר ותי' להם הם לא עשו אלא לפנים וכו' דעפי"ז נר' לפקע"ד דיובן כוונת הכתובים האמורים התם בפ' וילך וכה תוארם ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלק'ו נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו וגו' ואמר ביום ההוא הלא ע"כ אין אלק"י בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההיא ע"כ הרעה אשר עשה כי פנה אל אלק'ים אחרים ע"כ. ולכאורה הדקדוקים מבוארים דכל העונש הבא לכם דומצאוהו רעות וגו' משום דזנה אחרי אלק'י נכר הארץ וא"כ מה זאת האמירה שלהם הלא ע"כ אין אלקי' בקרבי וגו' דנר' דלא כיוונו הם עע"ז: ועוד האי דנקט אשר הוא בא שמה בקרבו נר' שפת יתר דהיה די במה שאמר וקם העם הזה וגו' ומאי נ"מ אם הוא בארץ אויביהם או לא ועוד דרז"ל דרשו אסתר מה"ת מנין שנ' ואנכי הסתר אסתיר וגו' ולכאורה מה יש קשר עם הקודם אמנם עפ"י האמור ניחא ונקדים עוד מ"ש בזוה"ק ע"פ ותורתך בתוך מעי דהיינו בקיום התורה והמצות השייכים לקרביים ומעיים והיינו שהרחיק עצמו מאכילה ושתיה אסורה:
מעתה נר' שזה כוונת הפסוקים דקאמר הקב"ה הלא תדע דיבא זמן דקם העם הזה וזנה וגו' דהיינו בזמן נ"נ הרשע וא"כ הוא באונס ולפנים כיון שהם נתונים בגלות בידם וע"ז וחרה אפי בו ביום ההוא וגו' דיבא להם רעת המן הרשע והיינו ועזבתים והסתרתי פני מהם וכ"ז הצרה לא יבא להם תכף בזמן נ"נ כי אם בזמן אחשורוש כשהלכו לאכול בסעודתו וזה הוא דאמר והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות והם ישר' כיון שראו שמזמן נ"נ הרשע לא בא להם שום צרה כי אם בזמן אחשורוש חשבו שכ"ז הוא בשביל האכילה ולזה אמר הכתוב ואמר ביום ההוא דהיינו ישר' הלא ע"כ אין אלק"י בקרבי וגו' ר"ל על ששמרתי דינים התלוים בקרבים ובני מעים דהיינו אכילה במשתה גויים מצאוני הרעות האלה היינו סברת תלמידי רשב"י והם מתמיהים ע"ז וכי כ"כ גדול זה העון שיתחייבו ישר' כליה ח"ו מה שלא נתחייבו כשעברו על ג' עבירות חמורות דהם ע"ז ונ"ע ושפ"ד בשעת חבהמ"ק ומשו"ה אמר הכתוב ואמר ביום ההוא וגו' דרך תימה ולזה משיב הקב"ה ואנכי הסתר אסתיר ר"ל שרצה להודיענו שכ"ז הוא בזמן אסתר אבל טועים הם שחשבו שהוא בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע אלא כ"ז בא להם משו' כי פנ' אל אלד'ים אחרי' דהיינו כמו שאמר רשב"י שהשתחוו לצלם ומשו"ה נקט בלשון כי פנה וגו' דהם האמת שלא עשו אלא לפנים וגם אני לפי שעה הסתרתי פני מהם לבד אבל כשחזרו בתשו' חזר וריחם עליהם ותלו אותו ואת בניו והציל את עמו ולזה סמך לזה הכתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ר"ל ועתה ע"י שעשיתם תשו' כמ"ש רז"ל אין ועתה אלא תשו' תכתבו לכם את המגילה ששם הוא שירה לישראל על נס הגדול הזה והיתה השירה הזאת לעד בבני ישראל כמ"ש רז"ל ע"פ וזכרם לא יסוף מזרעם שימי הפורים לא יתבטלו אפי' לימות המשיח ודו"ק:
ובאופן אחר נר' לפקע"ד לפרש כוונת הכתובים הללו בהקדים מ"ש הרמב"ם בה' ע"ז ה"א וז"ל ואפי' להסתכל בדמות צורה אסור שנ' אל תפנו אל האלילים וגו' וכ"כ כל מוני מנין המצות עוד אמרו רז"ל בש"ס דמגילה אמר ר"ל כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימינה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני וגו' עי"ש נמצא דהיא חשבה בדעתה שכל טעם סילוק שכינה היתה משום דהיא הולכת לבית אחשורוש ברצון נפשה ולא כמו שהיתה עד עכשיו באונס. אמנם לפי קע"ד נר' דכל טעם סילוק השכינה היתה משום דקא עבדה על לאו דאל תפנו והוא מדקדוק רז"ל דאמרו כיון שהגיעה לבית הצלמים וכו' דלמה המתינה סילוק שכינה עד שם ולא נסתלקה תכף ומיד שהלכה מביתה אלא ודאי נר' כאמרן אלא שבתי' דאמרה שמא אתה דן וכו' יתורץ גם זה בהכל הוא אונס וגם הסתכלותה בצלמים היא אנוסה וסרה השכינה ולזה נר' כוונת הכתוב ואמר ביום ההוא סובב לאסתר דבשעה שראתה שכינה אמרה על כי אין אלד'י בקרבי דהיינו שנסתלקה שכינה בודאי שמצאוני הרעות האלה דעד עכשיו כיון שהיתה שכינה עמה היתה בטוחה קצת אבל עכשיו שראתה שאין אלד'ים בקרבה נצטערה ביותר ולזה השיב לה הקב"ה ואנכי הסתר אסתיר ר"ל מה שאני הסתרתי מאסתר פני הוא משום דפנה אל אלד'ים וכו' דהיינו שנסתכלה בצורת הצלמים ועברה על לאו דלא תפנו אל האלילים כדאמרן:
ועוד נראה לפרשו באופן אחר כו' המאמר הנז' דפליגי הרשב"י עם תלמידיו והוא בהקדים מ"ש רז"ל דכ"ז ויש בדור צדיק הקב"ה נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור וכ"ז הוא דוקא בשאר עבירות אבל בעון ע"ז לא דעפי"ז פי' מהרימ"ט כו' הכתוב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה עי"ש. עוד נקדים מ"ש המפ' דכ"ז הוא כשאינו מזהיר את העם שלא יחטאו אבל כשהוא מזהיר את העם ולא שמעו אליו אין לו לצדיק הנמצא בדור להיות נתפס בעון הדור וכמ"ש הכתוב התם ביחזקאל ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת וגם מצינו בילקוט שאמרו דבשעה שהיו הולכים ישר' למשתה אחשורוש עמד מרדכי הצדיק והתחיל לזעוק אליהם ולומר להם שלא ילכו ולא ישמעו לו כלל:
מעתה זה נראה כוונת רז"ל דאמרו שאלו תלמידיו את רשב"י מ"מ נתחייבו ישראל וכו' והלא הלכה היא נוטל צדיק אחד ומכפר וא"כ מהראוי שימות מרדכי הצדיק ויכפר על הדור ולמה עשה ה' ככה א"ל אמרו אתם והם הכריעו בדעתם שבודאי הוא שמה שנתחייבו הוא משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע וע"ז העון אינו מן הראוי שיתפוס למרדכי כיון שהוא הזהיר אותם שלא ילכו ולא שמעו אליו וקיים בו מקרא שכתוב ואתה את נפשך הצלת ולזה השיב להם אם איתא שהוא על עון זה מ"מ נתחייבו כל העולם תינח הדרים בשושן שהלכו לסעודה ולזה השיב להם דיש להם עון אחר אשר חטא דהיינו שהשתחוו לצלם ובעון ע"ז אינו מועיל להם נטילת הצדיק כמ"ש דעפי"ז נר' ג"כ לפרש כוונת ויכוח המן עם אחשורוש דא"ל ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' ולא נאריך בדקדו' ובהקדים עוד מ"ש המפרשים דכ"ז דמועיל פטי' הצדיק כדי לכפר על עבירות שבידם הוא דוקא כשחוזרים בתשו' והם באחדות גמורה ואז כנפש אחד יחשבו ומועיל להם פטי' הצדיק וכדאמרו בזוה"ק דדמי להקזה שמקיז אדם מזרועו או מידו שמועיל לכל הגוף ומתרפא כל הגוף:
מעתה זה נראה כו' המן בהקדים לו לאחשורוש לומר לו הלא תדע דישנו עם אחד ואמת דאם היו באחדות היה מועיל להם דהקב"ה נוטל צדיק אחד ומכפר להם אבל עכשיו הם מפוזר ומפוזר והם בפירוד ואין להם אחדות ואם כן אינו מועיל להם זה התיקון של נוטל צדיק א' ומכפר וא"ת אפשר דהם צדיקי' ואין להם עון תדע דאת דתי המלך מלכו של עולם אינם עושים וא"כ אין שוה להניחם ולא תירא ולא תפחד מהם:
ובאופן אחר נראה לפקע"ד לפרש כו' הפסוק הזה ישנו עם א' וגו' וגם כוונת אסתר דאמרה ליה לאחשורוש ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו' דמה לה לו' הכי דכל כוונתה היתה להציל את ישר' ולהודיע למלך מחשבת המן וא"כ מה לה לומר הכי וכי לא היינו אצלו בגלות לעבדים ולשפחות ומאי האי דקא אמרה החרשתי:
אמנם נראה עפ"י מ"ש בי"ד סי' רס"ו בשם הרמ"ה. וז"ל גוי ששבייה לישראל קניה בד"ד הדר זביניה לישראל קניה למעשה ידיו דכי היכי דקני ליה גוי למעשה ידיו ה"נ מצי לזבוני למעשה ידיו וכפועל דעלמא ע"כ. אמנם הריטב"א והביאו הנ"י וכן כתב בשיט' הנדפס ליבמות וכן בשי' בקידושין ד' ט"ו מפורש יוצא דס"ל דבמלחמה קונה אותו לגופו ואפי' גוי לישר' וכ"ש גוי לגוי עיש"ב. ומייתי ראיה מגיטין דל"ח וכת' עליו מרן הב"י דראיה הפוכה הוא מביא דאדרבא אמרינן דשבאי גופה לא קני ליה אלא למעשה ידיו ומהרשד"ם בסי' קצ"ד חי"ד רצה ליישב בב' אופנים עי"ש ולפקע"ד נראה דראייתו היא ממסקנת הש"ס דקאמר דגוי קונה לישר' בחזקה מדקאמר הכתוב וישב ממנו שבי וגוי קונה גוי מדמצינו עמון ומואב טיהרו בסיחון ודלא כפירש"י ואח"כ ראיתי להרב ב"ח בסי' זה דכתב הכי עיש"ב. וכ"ן דס"ל הרשב"א בשי' לגיטין וכ"ן דס"ל הר"ן שם אמנם ראיתי להרב כ"מ בה' עבדים ובספר ב"י שנסתפק דדוקא ישר' קונה את הגוי בשבי קונה אותו לגופו אבל גוי את גוי לא קני ליה בדינים אלו לגופו אלא למעשה ידיו דאמרי' בהשולח שבאי לגופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וסיים בסוף לשונו אבל מדברי הרשב"א נר' שסובר דגוי לא קני ליה לגוי חבריה לגופו אפי' בד"ד שכתב בתשו' דעבד ישמעאל אינו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות וכו' וסתם עבד ישמעאל בארץ אדום בשביה הוא ניקח בד"ד ואפ"ה לא קני גופיה ע"כ ואחר ניו"ק הרי מפורש בדברי הרשב"א בשיטתו לגיטין דס"ל דגוי קני לגוי במלחמה לגופו מדמצינו שעמון ומואב טיהרו בסיחון וגם לישראל קונה מדכתי' וישב ממנו וכו' ודלא כיש מפרשים דהיתה שפחה כנענית עי"ש ודוחק לומר דחזר בו בתשובותיו אלא נר' לפקע"ד דליכא ראיה מהא דכתב בתשו' משום דהתם שאלוהו בראובן דהיה לו ע"כ או ישמעאל ובא שמעון לאותו עבד או דרך פיתוי או בחזקה ומסר אותו לחכמי ישראל וגיירוהו בפני ג' אם יצא העבד לחירות בענין זה וע"ז השיב שערב ב' ענינים זה בזה שע"כ הוא שמל וטבל יען שאינו יכול להיות בבית ישראל כי אם י"ב חו' עד שיקבל מצות מילה וטבילה והכא שכבר היה לראובן בביתו זה העבד בודאי שכבר על וטבל והוא גר והעבד הישמעאלי איננו קנוי לרבו קנין הגוף דכתי' וגם מבני התושבים וכו' והביא סוגית הש"ס דגיטין דאמרו דאין קונים זה מזה וכו' וסיים וז"ל הנה ההפרש שיש בין זה לזה הוא דבעבד כנעני לא עבד כלום שכבר גר הוא אבל בעבד ערל ממש אם הטבילוהו וכו' ע"כ וא"א כמו שהבין מר"ן הב"י בדברי הרשב"א איך כתב לבסוף אבל בעבד ערל וכו' דהיכן דבר עד עכשיו בעבד ערל כדי שישים לנו הפרש זה אלא ודאי נר' לפקע"ד דהאי עבד ישמעאל דנקט הרשב"א לאו דוקא אלא דהשואל נקט הכי מפני פחד שלא לומר עבד ערל נקט הרשב"א ג"כ הכי אבל כל מגמתו הוא ליתן הפרש בין עבד כנעני לשאר עבדים שבזמן הזה שמוכרים את עצמם אבל מעולם לא נכנס בקונה במלחמה ומשו"ה לא הביא ראיה כי אם פסוק דגם מבני התושבים וכו' ולא הזכיר תחי' הש"ס דאמרו שבאי גופיה וכו' משום דהוא לא קאי בקונה במלחמה כי אם בקונה בדמים ולעולם בקונה במלחמה ס"ל כדכתב רש"י דקונה לגופו כדכתיבנא זה נר' לפקע"ד כדי דלא תקשי הרשב"א משי' לתשו' וא"כ זכינו לדין דהרשב"א קאי בסברת הריטב"א ומעתה אזדא ליה מ"ש הרב ב"ח דס' הנ"י יחידאה היא נגד כל הפוסקים עי"ש דלא היא דהרי מצינו כמה רבוואתא דסברי הכי וכמ"ש וכ"ן דס"ל הרמב"ם מדכתב בפ"א מה' עבדים בדיני ע"מ דאי קנה ישראל בדינים אלו מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד והיינו בע"כ כדכתב הכ"מ וכן בפ"ט לענין דיני עבד גוי דקונה אותו בדינים אלו נר' פשוט דקונה אותו:
וראיתי למוהריב"ל בח"ג ס"י שנשאל על ראובן שפדה לשבוי א' יאודי שנשבה במלחמה ומבקש שיתן לו מעותיו והשיב דעיקרא דהאי מילתא איתא התם בגיטין והביא סברת הרשב"א דכתב בשי' לגיטין דקרא וישב משמע אפי' לפני יאוש נעשה שבאי דידיה וקני ליה ואח"כ כתב סברת הרמ"ה שהביא העור ונסתפק כמה ספקות בדברי הרמ"ה ובסוף התשו' כתב וז"ל וכיון דכן הוא דאיכא מאן דס"ל דקניה גוי לישראל בד"ד ואיכא מאן דס"ל דקניה מדין גמור ואפי' שהיינו אומרים דלא קני ליה לא בד"ד ולא בדינא דאוריתא אכתי א"ל וכו' מ"מ לא גרע מחוב דעלמא ע"כ נר' דכל זה דלא גרע מחוב דעלמא היינו לסוברים דלא קני ליה כלל אבל לסוברים דקני ליה לגופיה או לסוברים דקני ליה למעשה ידיו דחייב לו דמים וכ"ז הוא במלחמה אבל שלא בשעת מלחמה כתב הרמ"ה דאין לו דמים אלא שהרב ז"ל נסתפק בדברי הרמ"ה דנהי דלא קניה וכו' מיהו אי אית ליה דמי אמאי לא יהיב ויהיה כשאר חוב דעלמא ע"כ ובסי' כ"ט נשאל בראובן ושמעון ולוי שנשבו בין הגוים וכו' ונתן ראובן דמי פדיון שמעון וכו' והשיב א"ל דלא מבעיא לד' הפו' שכתבו וכו' דקניה קנין הגוף אלא אפי' לד' הפו' מכתבו דלא קניה אלא למעשה ידיו וכו' הרי ממון הוא חייב וכדמוכח מההיא דכתב בעל הטורים בשם הרמ"ה עיש"ב והרואה יראה בשאלה זאת דלא נשאל אלא שנשבו בין הגוים והיינו שלא בשעת מלחמה ובזה כבר כתב הרמ"ה דאין לו דמים אלא דאיכא לאסתפוקי כמו שכתב בס"י וא"כ מאי ראיה מביא מהך פלוגתא שהביא ודו"ק:
וראיתי להרב מ"א בה' עבדים בס"א דהביא ספק הרב כ"מ וכתב וז"ל ולע"ד מדברי הרמב"ם יש להוכיח דכל שלקחו בשביה אפי' גוי קונה את הגוי כמ"ש בהדיא ז"ל וכן אם הרשאה וכו' הרי הוכיח במישור כמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דגוי קונה בין ישר' בין גוי ואילו בס"ב בסוף לשונו כתב דאתא לאשמועינן ד"ד ולא תימא נשבה במלחמה גזל הוא בידו וכו' קמ"ל דקנינו קנין גמור הוי למעשה ידיו וכן נר' מדברי הרמ"ה וכו' ונר' שכן הוא כונת הנ"י ומ"ש גופו קנוי ר"ל למעשה ידיו ולכאורה הוא הפך מ"ש בס"א וגם מ"ש הנ"י דהכוונה הוא למעשה ידיו גם זה ליתא לפע"ד מאחר דעינינו הרואות להריטב"א והרשב"א דפי' דבריהם מדמצינו שעמון ומואב טיהרו בסיחון וקרא דוישב ממנו וכו' וא"כ איך נוכל לומר דהיינו למעשה ידיו:
עוד ראיתי להרב הנז' שם בס"א דהק' להרמב"ן דכתב דכל קנין דלא הוי אלא למעשה ידיו במחילה סגי להפקיע קנינו דמאי שנא מע"ע הנמכר לישראל שאעפ"י שאין לו קנין הגוף לא מהניא מחילה וכדאמרינן התם ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרענו אין גרעונו מחול וכן ק"ל על הריטב"א בשיטתו על קידושין ד"ו דכתב וז"ל אבל בע"ע שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד לזכות וכו' זוכה נמי במעשה ידיו ע"י המחילה ע"כ והוא הפך מ"ש רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו וכו' ולפקע"ד אפשר לתרץ בדוחק דכו' הש"ס הוא דאין גרעונו מחול לומר דאינו צריך ג"ש אמנם לענין הדמים שחייב לו אה"נ דבמחילה סגי דלגבי ממון הכי הוי דינא וכ"ן מדברי הרשב"א בשי' לקדושין דכתב וז"ל הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הו"ל כמפקיר עבדו שצריך ג"ש ע"כ הרי דכתב דהמחילה מהני לממון שבו כמו המפקיר אבל לגבי הגט לא מהני וצריך ג"ש כ"נל:
ודרך אגב ראיתי לה' מהרשד"ם שם דכתב דהרי"ף השמיט הך עובדא דהביא הש"ס התם ביבמות. ד' מ"ו והרואה יראה דהך עובדא שנויה ג"כ התם בפ' א"נ וכבר הביאה הרי"ף שם אלא דלא פי' אי קני ליה לגופיה או למעשה ידיו אבל לא השמיטו הך דינא מהלכה וראיתי להרב מ"ז בספרו נ"ב דפ"ט דהקשה מתך סוגיא דגיטין למ"ש התם בפ' מי שהיה נשוי דאמרי' התם מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשו' ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מודו והראשונה מהשניה והלוקח מהראשונה וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה והלא הכא הראשונה מוציאה מיד השניה ואפי"ה חוזר הלוקח ומוציא מידה וא"כ ה"ה נמי נימא התם דאף דישר' לקחו מיד סיחון ועוג דיחזרו עמון ומואב ויקחו את ארצם מיד ישראל ועי"ש מה שתי'. ולפקע"ד נר' לתרץ דלא. דמי דהתם כיון שגוי קונה מגוי במלחמה וא"כ זכו בארצם מן הדין ונשתקע שם עמון ומואב ונעשו ארץ סיחון ועוג ומשו"ה כשחזרו ישר' ולקחום לקחו ארץ סיחון ועוג לא כן התם דהאי קרקע קאי בחזקת בעלים הראשונים ואפי' אחר שמכרו האי מכירה לא הוי מכירה גמורה כיון שהוא משועבד לכתובת אשתו קודם מכירתו וכולם באים לטרוף מכח בעליו משו"ה חוזרות חלילה לא כן עמון ומואב דלא נשאר להם שום זכות כלל ודו"ק:
והנה ראיתי להרב ב"ח דכתב וז"ל גם הרמב"ם כתב. בפ"א בה' עבדים בדין ע"ע ולא כתב דבעי גיטא דחירותא ואח"כ בפ"ט כתב לענין ע"כ וכאן נראה דמפרש הני עובדי בתרי גווני עובדא דפ"ט לענין עבד ישר' ועובדא דפ' החולץ לענין ע"כ והיא גם כן שיטת הרמ"ה וכו' עכ"ל ותמיהני עליו דדין ישר' כבר פסקו בה' גזילה פ"ה הל' י"ז וכתב הכ"מ ודינם כדין ע"ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד אבל בד"ד משתעבד בו וא"כ נראה דס"ל דגופו קנוי כע"ע וצריך ג"ש וכמ"ש הכ"מ בפ"ט לענין ע"כ איך שיהיה נמצינו למדין במחלו' הוא שנוי אי קונה גוי לישר' במלחמה לגופו או לא. והרב מ"א כתב דלא אמרו דעבד הנלקח במלחמה דקנוי קנין דגוף אלא בישראל שלקח מיד המלך או מאנשי החיל שלו אבל אי אח"כ חזר אחד מאלו ומכר עבד זה לגוי אחר דנראה דלא זכה בו הלוקח דלא שייך השתא לומר ד"ד דמה איכפת ליה למלך בקנינו של זה השני אם יהיה קנינו קנין גמור או לא והביא ראיה מן דין המכס עי"ש. ומתוך דברי הרב נכנסתי לבית הספק ג"כ בזה האופן דהיינו מלך שעשה מלחמה ולקח שביה ומת אותו המלך וקם בנו או בן בנו אי אמרינן שכולם באים מכח המלך הראשון וגם הם אית להו קנין הגוף או דילמא ד"ד לא נאמר כ"א במלך הראשון דהוא קנאם בחזקה אבל בנו או בן בנו כמו מכרם לגוי אחר דכתב הרב הנז' דלא קנה או דילמא דוקא התם קאמר הרב דלא קנה משום דיהיב טעמא דלא איכפת ליה בקנינו של שני לא כן בבנו או בן בנו דכולם מכחו קא אתו ורצונו הוא דיקנו כמו שקנה הוא. מעתה נבא לכוונת הפסוקים הנ"ל דקאמר ליה המן לאחשורוש ישנו עם אחד וגו' ר"ל שלקחנו אותם במלחמה וכיון שכן קנוים לנו לגופם אבל עתה הם מפוזר ומפורד בין העמים ולא יש מלכות שלא יש מהם וע"כ רוצים לפרוק עול כסב' הרב מ"א דכיון שבא לרשות גוי אחר לא הוי קנוי לגופו ובשביל זה ואת דתי המלך אינם עושים ועוד אפשר לו' עפ"י מ"ש דכ"ז הוא למלך עצמו ששבה במלחמה אבל אם נתרוקנה רשות לא אמרינן והכא תחילת שביה של ישר' היה ע"י נ"נ הרשע אבל עכשיו שעבר כמה דורות ובאו ליד אחשורוש הוי כגוי אחר דלא זכה בו קנין הגוף ומשו"ה רוצי' לפרוק עול ואת דתי המלך איני' עושוי' האמת אינו כן דלא מצינו בפוסקים דהכי הוי דינא אלא דהרב מ"א נסתפק בדבר ולא בשביל זה נאמר דמותר לעבור על גזרת המלך וא"כ בודאי שרצונם למרוד במלך ולצאת מתחת ידך בטענות אלו ולהכי אין שוה להניחם אם על המלך טוב וגו' כיון שהם מורדים במלכות. אך כיון שבאה אסתר המלכה להתוכח עם אחשורוש הודיעה לו שכל זאת הטענה הבל ואין בה מועיל משום דא"א דאינו האמת כמ"ש אלא הם ככחם מתחילתם כך עכשיו וקנו אותם לגופם למאי נפקא מינה להשתעבד או למכור בדין עבד אבל לא מצינו דבשביל זה חייבים מיתה ומשו"ה קאמר לה ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי דכך הוא הדין אבל גזרת להשמיד ולהרוג לא שמענו ואם כפי דבריו דמשו"ה הוו כמורדים במלכות וחייבים גם זה ליתא דאין הצר שוה בנזק המלך ר"ל זה הצר המן הוציא זה שהם מורדים משום דלא איכפת ליה בנזק המלך דיעשה הדין האמת או להשתעבד בהם או ימכור אותם וירויח המלך לא כן בגזרת להשמיד ולהרוג דאיכא נזק המלך דלא ירויח כלום מהם ולזה הבין המלך והשיב לה מו הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ר"ל דאני מעולם לא מלאני לבי לעשות הפך הדין אלא חשבתי בדעתי שטענתו של המן היתה כדין ומשום הכי הסכמתי עמו אבל עכשיו שאתה מודיעני שאין הדין כן בודאי שלא יהיה מין שימלא לבו לעשות כך הפך ק הדין: