אור ברסלב
איש אמונים דרוש ב לשבת זכור

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ב לשבת זכור

דרוש לשבת זכור

ממורי הרב בעהמ"ח ס' בני בנימן זלה"ה אשר דרש אותו בק"ק גדול שנת התקצ"ג ליצירה:

והנושא בא:

מאהל מועד לאמר דבר אל בנ"י ואמרת אליהם ארם כי יקריב מכם קרבן לה': אדם כי יקריב מכם קרבן לה':

אדם כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:

איתא התם בילקוט בפ' כי תצא זכור את אשר עשה לך עמלק רבי תנחום פתח זכרונכם משלי אפר אמר הקב"ה לישר' בני הוו זהירין בב' זכירות שכתבתי בחו' תמחה את זכר עמלק שנאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק משלי אפר אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אותו שהמשיל עצמו לאפר שנא' ואנכי עפר ואפר ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמיכם לשעבוד מלכיות ע"כ: ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר כמה גדלה מע' מצות מחיית זכר עמלק עד שבשבילה צוה ה' אותנו ג"כ להזכיר בפה תמיד מעשיו הרעי' כדכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים ואשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלד'ים דלכאו' צריך להבין בפסוק הזה דמאי נפקא לנו בסימנין הללו דהיה בדרך ובצאתם ממצרים ועוד סוף פסוק דקאמר ולא ירא אלד'ים דאין לו קשר עם הקודם: וראיתי בכתבי מרן ר' אב"א ז"ל דהוא היה מפרשם בב' אופנים והוא דמצינו לרז"ל שנתנו כמה טעמים למצוה זו וכו' עיין בכת"י בדרוש פ' זכור כתוב שם באורך אמנם נר' לפקע"ד דהפסוק בא לרמוז לנו עוד טעם א' דמצינו לרז"ל והוא דראיתי להרב טירת כסף כפ' שופטים דמביא משם הרמב"ן דמשום דעמלק הרשע נלחם בישר' בלא סיבה ועילה ונמצא דהיה עובר ומתעבר על ריב לא לו דין גרמא דצוה ה' ככה מלחמה לה' מדור ודור מה שלא עשה לשום אומה ולשון דהרעו לנו והקשה עליו דאיך קאמר בלא סיכה והלא סיבה גדולה היתה לו דבא לערער וליטול חלק בארץ וא"כ לא מיקרי עובר ומתעבר והוא ז"ל תירץ עפ"י מחלו' הפו' אם א"י מוחזקת מאבותינו או לא עיש"ב. ולפי קפ"ד גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דמנין לנו להפך בזכות הרשע מבטן פשע ולומר דבא בטענה ירושת דהלא שנינו בפרקי ר"א והביאו הרב קול יעקב בדרוש א' ע"פ וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו אמר עשיו ליעקב אחיו בא ונחלק כל מה שהניח לנו אבא לב' חלקים ואני בוחר אמ"ל יעקב רשע זה אינו ממלא עיניו אלא ממון מה עשה חלק כל מה שהניח אביו מעות ומטלטלים לחלק א' וא"י ומערת המכפלה לחלק א' וליקט עשיו את כל הממון והמטלטלים ויעקב לקח בחלקו א"י ומערת המכפלה ע"כ. הרי מבואר יוצא להדיא דלא נשאר לעשיו הרשע ובניו הרשעים שום חלק בארץ ומנין לו לעמלק לבא ולערער ובודאי דלא ראה הרב ז"ל האי פירקא דר"א:

ועוד קשה לפקע"ד דאפי' אם נאמר לפי סברתו דאית ליה טענה לעמלק בארץ אפי"ה דברי ה' רבינו הגדול הרמב"ן חזקים הם ונקראים עמלק וכל עמו עובר ומתעבר על ריב לא לו משום דאם איתא דלהנאת עצמו הוא דורש ובא ליטול חלק בארץ היה לו להמתין עד בואם אל קצה ארץ כנען ובראותו שהיו נכנסי' לארץ תכף ומיד באותה שעה היה לו לבא ולתבוע חלק עמהם בארץ ולא עכשיו תכף ומיד בצאתם ממצרים מדוכים מגלות מצרים סובבים במדבר הגדול והם עצמם עדין אינם יודעים אם זוכים הם בא"י או לא וכדהוה להו דסבבו את המדבר עד תום כל הדור ההוא ומה לו כי יצעק בעת ובעונה הזאת אלא ודאי מורה באצבע על שנאתו עם ישר' שכל כוונתו היתה להרע להם א"ו כדי שלא יקרא שם ישר' עוד ולסתור מעשה ה' אשר עשה להוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים ונקרא עובר ומתעבר שפיר ולכן צוה ה' ככה תמחה וכו'. מעתה זה נר' כו' הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק ואם יקשה לך קו' הרב ע"כ על מה עשה ה' ככה לצוות עלזה מאחר דסיבה גדולה היתה לו לבא וליקח חלק בארץ לזה תי' הפסוק אינו אמת משום דביאתו היתה תכף בדרך בצאתכם ממצרים זה מורה לגודל שנאתו עם ישראל ומשו"ה אני מצוה זכור וכו':

ועפ"י האמור נראה כו' הפסוקים האמורים בשמואל כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה לך עמלק אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים עתה לך והכית את עמלק וכו' דהוא הדבר אשר דברנו דלא תקשי לשאול המלך דאיך קא מצוה אותו לך והכית את עמלק משור ועד שה וכו' מה שלא צוה לשום אומה ולשון לזה הקדים לו הקב"ה תדע לך שפקדתי את אשר עשה לך עמלק בדרך בעלותו ממצרים וזה מורה באצבע שלא היתה כוונתו כי אם להכרית את שם ישראל כדאמרן ומשו"ה אני מצוה לך והכית את עמלק משור עד חמור וכו' דעפ"י האמור נראה ג"כ רמז סמיכות תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והיה כי תבא אל הארץ וכו' דבא לתרץ מה שהקשינו דלמה צוה ה' ככה בעמלק מה שלא צוה לשום אומה ולשון והלא סיבה גדולה היתה לו לבא וליטול חלק בארץ כדכתב הרב ע"כ לזה סמך והיה כי תבא אל הארץ ר"ל תינח אם היה ממתין עד כי תבא אל הארץ היה מקום לטעון הכי אבל עכשיו שראינו שבא להלחם תכף בדרך בצאת ישראל ממצרים הראה לנו את גודל שנאתו עם ישר' ומשו"ה אני מצוה תמחה וכו':

ובאופן אחר נראה לפקע"ד לפרש סמיכות הנז"ל עפ"י מחלוקת הפו' אם נוהג מצות מחיית עמלק ומצות זכור בזה"ז דאורייתא:

והוא דהסמ"ג כתב כתב במצות רכ"ו וז"ל ומצוה זו נוהגת לימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' תמחה את זכר וגו' וכן הביא לשונו הג"מ בה' מלכים:

והנה ראיתי להרב נר מצוה דחקר חקירת חכם בחי"א ד' קס"ח דאפשר דכל זה דכתב הסמ"ג הוא דוקא למצות מחיית עמלק אבל מצות זכור ולא תשכח אפשר דס"ל כסברת כל הפו' דנוהג אף בזה"ז והוא ז"ל הכריח דבודאי הגמור דס"ל דאף במצות זכור דאינו נוהג בזה"ז משום דמצינו דכתב הוא ז"ל במצות רכ"ו על ל"ת דלא תשכח וא"א דס"ל דדוקא במצות מחיית עמלק בעינן והיה בהניח וכו' היה לו לכותבו התם במצות קט"ו דשם הוא מקומו דמנה שם מצות תמחה וכו' ואם נאמר דאה"נ דלא תשכח אינו נוהג בזה"ז אבל עשה דזכור נימא דס"ל דנוהג כיון דלא פורש נ"ז תימה גדולה דעשה שלו יהיה נוהג בזה"ז ולאו שלו לא יהיה נוהג ובסוף דבריו רצה להשוות סברת הסמ"ג עם הרמב"ם ז"ל נמצא דהרמב"ם והסמ"ג הם הסוברי' דקריאת פ' זכור אינה מן התורה והתו' והרא"ש הם הסוברים דהוא דאורייתא וקשה להחינוך דכתב מצוה זו נוהגת בכ"מ ובכ"ז דלא כהרמב"ם עיש"ב. ולפקע"ד לא כן עמדי אלא נר' דהרמב"ם הוא מן כת הסוברים דמצות זכור הוא נוהג בזה"ז מדאורי' ולא קשיא להחינוך וטעמו ונימוקו עמו והוא מדכתב בחיבורו הגדול הל' מלכים פ"ה וז"ל מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו ושנאתו וכו' דלכאו' מילת תמיד בא לרמוז לנו דנוהג אפי' בזה"ז ומשו"ה נראה דכיוון הג"מ דהגיה וכתב ע"ז סברת הסמ"ג דפליג על זה דאם כנים אנו בזה יתורץ שפיר מה שראיתי להרב אשר הנחלים בד' ל"ז דהק' להחינוך דכתב דמצוה זאת אין חיוב רק פעם אחת בשנה או ב' משום דאינו רק דלא תשכח שנאתו בלבנו ודי לנו בזה והק' לו דהלא מדברי הרמב"ם נראה להפך דכתב להזכיר תמיד מעשיו הרעים וכו' ונר' דתמיד יהיה נגד עינינו עיש"ב. ולפ' קע"ד לא אפשר לפרש הכי בדברי הרמב"ם אלא כמ"ש דמילת תמיד להורות בא דנוהג אף בזה"ז וכמ"ש מדברי הג"מ ולא קשיא להחינוך משום דמילת תמיד בא להורו' שיהיה תמיד נגד עינינו זה לא אפשר משום דכתב אח"כ מפי השמועה למדו זכור בפה ולא תשכח בלב נמצא דלאו דלא תשכח ועשה דזכור שוים הם דתמיד יהיו נגד עינינו ולומר בפה מעשיו הרעים. וזה יתכן לאדם שבכל שעה הולך ואומר זכור וכו' והתו' אמרה דרכיה דרכי נועם ואפי' מידת חסידות לא מצינו כי אם בשעה שמגיע אדם לק"ש כשאו' וקרבתנו מלכינו לזכור ג' זכירות וכו' כדכתב הרב האר"י ז"ל וא"כ איך אפשר לו לאדם לומר תמיד זכור אלא ודאי כדאמרן דמילת תמיד בא להורות דנוהג אף בזה"ז ומצאתי הון לי שהדבר מפורש ביותר בדברי הרב בס' המצות בעשה קפ"ז וז"ל התחשוב כשיאבד ה' זכר עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו בע"ה וכו' אינו לדורות זה לא. יאמר אבל נוהג הוא לדורות בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו עכ"ל. הרי מפורש כדכתבנו ומש"ה כתב ה' החינוך הכי ותימה איך אישתמיט ליה להרב נ"מ דברי ס' המצות הלזו ומה שהכריח ממה שלא מנה שם במצות המ"ח וכו' אין ראיה מהתם משום דהתם מונה המצות שהם הכרחיות שיבקש אותם האדם וישתדל אחריהם לעשותם ומצות מחיית עמלק לא אפשר כיון שאנו בגלות ומתפחדים מהגוים וכמו שכתב בפי' במצות קפ"ט וז"ל שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו' כדי לזרז את העם לשנא וכו' עיש"ב:

ואגב אורחין ראיתי למורינו ה' הגדול בספרו הנדפס מחדש זה שמו מערכי לב ד' צ"ג שנסתפק אם נוהגת מצות זו בזה"ז יען שבא סנחריב ובלבל את העולם ואינם נכרים מי הוא זה ואיזה הוא עמלקי כדי לנקום נקמתו וא"כ לנל"מ מזכירה זאת והביא ראיה מדברי הרמב"ם הללו דכשיאבד ה' זרע עמלק וכו' ומדנקט לזמן המשיח ולא נקט בזה"ז נראה דכיון דנתערבו לא יתכן לקיים בימינו מצוה זו וכו' ודבר זה קשה לשמוע כי ע"כ נראה דנקיט בזמן המשיח דאין שם זכר עמלק אפי"ה לא מפני זה נקרא אינו נוהג לדורות דכיון דאם היה נמצא היה מצוה לאבדו וכ"ש בזה"ז דמצות זכור ד"ת מודה דליכא כמו שסיים דכבר עשינו החיוב בימי דוד עד אשר תמו עיש"ב. ואחרי נשיקת הרצפה לא זכיתי להבין אמרי בינה תחילה מ"ש דגר' דנקיט לזמן המשיח וכו' דהלא הלשון לא אפשר למימר הכי דכתב כ"ז שנמצא מזרע עמלק וכו' וכן מצינו בזמן מרדכי ואסתר דמצאו מהם המן ובניו והרגו אותם וא"כ מורה בודאי דהיינו בזה"ז ועל מה שהביא מסוף דבריו דסיים דכבר עשינו החיוב בימי דוד וכו' המעיין בדבריו יראה בעיניו ולבבו יבין דאלו הדברים הם חוזרים לתחילת הלשון על מחיית ז' עממין דכתב דגם מצות זו נקראת לדורו' כתב ואף דכבר תמו ונכרתו בימי דוד כיון שנשארו מהם בין האומות נקראת נוהגת לדורות וא"כ אין ראיה מדברי הרמב"ם הללו לחקירתו. עוד כתב הרב נר מצוה וז"ל ומשו"ה מרן בשולחנו סי' תרפ"ה כתב וי"א שפ' זכור הוא דאוריי' ומדכתב וי"א מכלל דפליגי והיינו הרמב"ם והסמ"ג ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין חדא דכבר הוכחנו דהרמב"ם הוא מן כת הסוברים דהוא מדאורייתא ומר"ן תפס כסברת הרמב"ם כמנהגו הטוב וכן כתב בסי' קמ"ו בסתם וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר אפילו בד"ת וכ"ז אינו ענין לפר' זכור ופר' פרה שהם במעשה דאורייתא וא"א לפי סברתו נמצא דמרן סתם לן כסברת הרא"ש הפך הרמב"ם אלא ודאי כדאמרן דגם מרן פסק כהרמב"ם דס"ל דהוא בזה"ז דאורייתא ועיין לה' ברכ"י דנרגש דלמה שינה את טעמו מרן מסי' תרפ"ה לסי' קמ"ו דבסי' קמ"ו נקט בסתם ובסי' תרפ"ה נקט בשם י"א אמנם לפי דרכינו ניחא קצת דהאמת כל הפו' כמעט ס"ל דהוא דאורית' ומשו"ה כתבו בסי' קמ"ו בסתם וכדי להודיע לנו דאיכא סברה יחידאה והוא הסמ"ג דס"ל דאינו נוהג מדאוריי' ומשו"ה נקט התם בסי' תרפ"ה וי"א מכלל דפליגי והיינו הסמ"ג והרב באר הגולה ציין שם בסי' קמ"ו הסמ"ג ולכאורה לא שייך דהסמ"ג הוא הסובר דאינו נוהג דאורי' והתם מרן סתם כמ"ד דהוא דאורייתא:

עוד כתב הרב נ"מ שם וז"ל וקשה לי להחינוך דכ' דמצות מחיית עמלק מוטלת ג"כ ע"כ יחיד ויחיד מישראל ומוטל עליהם להרגם וקשה דהוא הפך דברי הרמב"ם בס' המצות מצות רמ"ח בפי' מצוה זו היא חובת ציבור ולא ע"כ יחיד ויחיד ע"כ ולפקע"ד ק"ל ע"ד דמה לו כי יצעק על החינוך דהוא הפך דברי הרמב"ם דהו"ל להקשות מדברי עצמו דכתב לעיל מיניה וז"ל וזאת מן המצות המוטלות על הציבור כולם בענין שאמרו ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ וכו' ע"כ הרי דגם הוא כתב כדברי הרמב"ם ונמצא דהוא סותר דידיה אדידיה וגם על הרמב"ם ק' כעין זה דהוא כתב במצות קפ"ז וז"ל דכ"ז שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו ופשט הלשון אינו מורה על הציבור שמצווין להכרית אחד מהם דלגבי אחד אינו צריך ציבור לקבצם אלא ודאי נר' פשוט כדכתב החינוך דס"ל להרמב"ם דבתחילה ה בכניסתם לארץ צריך קיבוץ כל הציבור להכרית זרעו של עמלק וכדאמרו ג' מצות נצטוו ישר' ואם נשארו מהם ובא לידינו מצוה על כל יחיד ויחיד מישר' להרגם דמשום דלא אפשר לקבצם את כל ישר' אין סברא לומר דליכא מצוה אלא גם ע"כ יחיד ויחיד אם יש יכולת בידו להרגו מצוה קא עביד תמחה את זכר עמלק שלא ישאר פרסה ותבלין מצאתי לחילוק זה להרב מוהר"י איזיק שאטיין בביאורו על הסמ"ג דכתב וז"ל וק"ל דפ"ב דסנהדרין אמרו שנצטוו למחות זכר עמלק קודם בנין בית המקדש ודריש פסוק זה על דוד דאמרו וכן בדוד הוא ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו וכו' משמע דבימי דוד קיימו מצוה זו ושמא בימיו נמחו כל אשר נמצאו באותה מדינה ובמדינות אחרות נשארו יותר ועליהם אנו מצווים לימות המשיח בע"ה הרי דמחלק בין זמן דוד לזמן המשיח וכן אנו מחלקים בין ציבור ליחיד ומוכרח הוא מכח הלשון ומכח הסברה ודו"ק דעפ"י סברת הרב הנז' נר' שיובן דברי הרב ע"כ בפ' שופטים דהביא גירסא אחרת בדברי הסמ"ג מה שאינו כתוב לפנינו וז"ל ולדעת הסמ"ג דכתב שמחיית עמלק הוא ג"כ לימות המשיח דכתיב והיה בהניח וכו' ע"כ ולכאורה מילת ג"כ אינה מובנת דאדרבא לפי סברת הסמ"ג הוא מצוה דוקא לימות המשיח ולא לזמן הזה וא"כ מה בא לרבות במילת ג"כ אמנם עפ"י חילוק זה אפשר דכונתו הוא לרבות לזמן דוד וג"כ לימות המשיח המורם מכל האמור דבמחלוקת הוא שנוי אם נוהגת מצוה זו בזמן הזה או לא דעפ"ז נר' דיובן כונת הסמיכות תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והיה כי תבא אל הארץ דהכונה הוא לרמוז לנו דתכלית המצוה דהיינו בציבור וכל ישראל וזה לא ימצא כי אם בשעה דוהיה כי תבוא אל הארץ דעפ"י האמור נר' ג"כ שיובן כונת הילקוט בפ' בשלח וז"ל כתוב א' אומר תמחה את זכר עמלק וכתוב א' אומר כי מחה אמחה אלא עד שלא פשט ידו בכם תמחה ומשפשט ידו כי מחה אמחה עכ"ל ולכאו' דברי רז"ל צריכים ביאור דאיך אפשר לומר תמחה לקודם שפשט ידו להלחם בישראל דזה לא מצינו אלא אדרבא ציווי הקב"ה היה משום דקרך בדרך ומהטעמים אשר כתבנו לעיל אלא נר' לפקע"ד דיובן עפ"י האמור ומ"ש שפשט ידו היינו לגבי קב"ה והכונה דעד שלא פשע ידו הקב"ה בישר' ושלחנו בגלות והיינו על ארצינו ועל נחלת אבותינו באותו זמן תמחה את זכר עמלק ר"ל על ידינו ממש אבל הן בעון אחר שפשט ידו בנו ושלחנו בגלות החל הזה ואין כח בידינו לקיים המצות בפועל אזי כי מחה אמחה וכו' דהיינו ע"י הקב"ה ותבלין מצאתי לפרש הכי במה ששמעתי מפה קדוש רב אחאי כמוה"ר אריה ז"ל שהיה אומר משם הרב הגדול כמוהרי"ט דאנון ז"ל כונת רז"ל בנוסח תפילת מוסף יו"ט דתקנו לומר מפני היד שנשתלחה במקדשינו והוא ז"ל היה מפרש עפ"י מ"ש רז"ל דבשעת החורבן, עלו הכהנים לגג המקדש ולקחו מפתחות ב"ה ואמרו כלפי מעלה עד עכשיו היינו גזברים נאמנים ועכשיו טול מה שבחרת ויצא כדמות יד מן השמים ונטל המפתחות נמצא דכל זמן שלא ישלח הקב"ה המפתחות לא אפשר לאדם שיבנה ב"ה ומי גרם לזה אותו שילוח יד עכ"ד פי חכם:

מעתה יובן ג"כ עפ"י האמור מאמר הפונה קדים ואמר ר"ת אמר הקב"ה בני הוו זהירין בב' זכירות הללו שכתבתי בתורה תמחה את זכר עמלק שנ' כי מחה אמחה דלכאורה י"ל למה הביא עוד שנ' וכו' דהיה די באומרו הוו זהירין בב' זכירות וכו' ועוד מאי זהירות שייך לענין זכירה אמנם נראה לפקע"ד דהכונה הוא דבא ללמד אותנו שתבינו בדעתיכם למה כתבתי בתורה בשתי לשונות בלשון תמחה דפירושו ע"י הקב"ה והאי זהירות הוא זהירות להבין הדבר ולזה מתרץ ר"ת וקאמר דהכונה הוא אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אבינו שירש את הארץ בזכות שהמשיל עצמו לאפר שנ' ואנכי עפר ואפר וזכו בניו לעפר א"י ובאותו זמן תתקיים המצוה ע"י והיינו תמחה ואם לאו ח"ו שאתם חוטאים לפניו וצריך אתם לילך בגלות וא"כ התקינו עצמיכם לשעבוד מלכיות וצריך באותו זמן שיקיים המצוה הזאת ע"י הקב"ה ומשו"ה כתב בתורה כי מחה אמחה וכו' דהיינו ע"י הקב"ה:

מעתה נבא להבין המשך הכתובים בפ' בשלח ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלד'ים בידי ויעש יהושע כאשר אמר לו משה וכו' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה וכו' ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' ניסי וכו' ולכאורה הדקדוקים מבוארים הם תחילה בציווי משה בחר לנו למה היה צריך להזהירו בבחירת אנשים בודאי ששר הצבא שיוצא למלחמה בוחר אנשים הראוים למלחמה ואינו לוקח חלושים וכדומה ועוד למה עשה משה ככה למנות שר צבא מלחמה ליהושע והלא כמה גדולים ממנו היו באותו הדור אהרן וחור וכדומה ושבעים זקנים ואם מצוה בו במשה רבינו דהוא גדול הדור ועוד מילת לנו נר' משולל הבנה דוכי להם היה הבחירה או בשבילם והלא הבחירה של אנשים הוא צורך המלחמה וא"כ מאי צ"ל לנו ועוד דסיים הפסוק ויעש יהושע כאשר אמר לו משה וכי ח"ו היה ס"ד דתלמיד ותיק כיהושע דלא יעשה כדבר משה דאיצטריך לומר ויעש וכו' ועוד למה איצטריך משה להודיעו עכשיו בשעת הציווי דלמחר הוא ניצב על ראש הגבעה ואם הוא צורך כדרז"ל לתפילה וכו' היה ראוי לעשות הדבר בלתי הודעה בתחילה ועוד במ"ש ויקרא שמו ה' ניסי דנר' שם המזבח קראוה' או אפשר לפרש דשם המזבח הוא ניסי וה' דקאמר ר"ל לה' דהמזבח הוא לה' וכדי להבין את הכל צריך להקדים מ"ש רז"ל דטעם ביאת עמלק היתה על שרפו ידיהם מן התורה כדכתיב וילחם ישר' ברפידים וסמיך ליה ויבא עמלק ועוד נקדים מ"ש ה' קול יעקב משם הרמב"ן דעתלק בירר כל חיילותיו בני אדם שאינם עתידי' למות באותה שנה ובזה בא להלחם בישר' דעפ"ז נראה רמז הפסו' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד והכונ' דכל תרעומת בלעם היתה לומר להם דעמלק לא הרויח כלום בחכמתו אשר עשה להביא עמו חיילות שלא ימותו והיינו ראשית דהוא המובחר שבהם ואפ"ה ואחריתו עדי אובד כיון דהקב"ה ציוה תמחה את זכר עמלק עוד נקדים מ"ש בזוהר בפ' ויחי ד' רמ"א דסי' משה הוא אות וי"ו וסי' יהושע הוא אות ה"ה דעפ"ז מה נמתקו מדבש דברי רז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והוא דידוע דחמה ולבנה הוא כינוי לזו"ן והם כינוי לוי"ו וה"ה כידוע בדברי הרב האר"י דהרי אמרו פני משה כפני חמה דהיינו הוי"ו שהוא ז"א ופני יהושע בפני לבנה דהיינו ה"ה שהוא נוק' ועוד נקדים דאין השם מלא עד שימחה שמו של עמלק נמצא במלחמת עמלק יתוקן שתי אותיות של השם דהיינו וי"ו ה"ה ויהיה ההוי"ה שלימה וזה מוכרח שיהיה ע"י משה ויהושע שהם דוגמת זו"ן שהם חמה ולבנה והם וי"ו וה"ה מעתה נבא לכוונת הכתובים דהוצרך משה לצוות דוקא ליהושע דזאת המלחמה אינה תלויה באחרים כי אם דוקא בי ובך ומשו"ה לא ציוה לאחרים והוצרך עוד להודיעו שצריך עוד לבחור ג"כ אנשים שלא ימותו בזאת השנה כמו שעשה עמלק כדי שנוכל להלחם בהם ולא יוכלו בנו וע"י זה יתוקן ב' אותיות של השם ולכן אמר לו בחר לנו וכו' ר"ל בשבילנו שאנחנו עיקר הקיום המצוה הזאת וצא הלחם וכו' וא"ת כיון שהדבר צריך בנו וא"כ למה אתה מצוה לי לחוד וגם אתה צריך להלחם עמי כדי שיתוקן השם דהיינו הוי"ו וה"ה כמ"ש לזה הוצרך לומר לו ואנכי נצב על ראש הגבעה להתפלל כדי שישפיל השר של מעלה ונמצא דהמלחמה נעשית ע"י שנינו ויתוקן השם בשלימות ולכן בשמעו יהושע דכל עסק מלחמה זאת הוא לתקן את השם יתב' ולכן אמר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה ר"ל שכונתו היה דוקא לעשות הדבר כאשר אמר, לו משה לתקן את השם ולא משום דבר אחר אמנם כיון שכל חיילותיו של עמלק היו בני אדם שאינם עתידים למות באותה שנה משו"ה לא קאמר ויהרוג יהושע וכו' אלא ויחלוש יהושע דעשה בהם חלישה שלא יוכלו להרים ראש כנגד ישראל ובראותו שלא עשה בהם נקמה להרוג אותם נצטער אותו צדיק על דבר זה באומרו כל ציווי משה היה לתקן השתי אותיות של השם וכיון שלא נהרגו כולם לא הרוחנו כלום דלא תיקננו את השם ח"ו לזה אמר לו ה' למשה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה והוא כדדרשו רז"ל מחיה בתר מחיה דהיינו זאת מלחמת יהושע זכרון מלחמת. שאול בס' מלחמת מרדכי ואסתר וא"כ לא יספיק מלחמה אחת אמנם בכל פעם יש תיקון קצת בשם ולהכי ויקרא שמו ה' ניסי ר"ל לפי ערך הנס שלי שנ' ויחלוש וכו' כבר הוא נקרא עכשיו שם ה' שלם לפי ערך הנס שלי אבל אה"נ שעד שימחה שמו של עמלק מכל וכל אז יתוקן ג"כ השם מכל וכל אך לפי ערך השעה ג"כ כבר נתקן השם ומשו"ה קראו למזבח הכי משום הנס ודו"ק:

או נאמר כוונת הפסוקים הללו באופן אחר וכשנדקדק עוד במילת וצא דהיה די באומרו צא הלחם וכו' והוא לשון חיוב גמור אבל באומרו וצא בוי"ו נר' דלא קאמר ליה בלשון חיוב אלא תלה הדבר ברצון נפשו וכדאמרינן בכמה מקומות דהוי"ו מורה לרצון נפשו וכדי להבין את כל זה הן קדם נקדים מה דאמרי' התם במס' ביצה די"ט ב"מ ר"ל מר"י האומר הרי עלי תודה ואצא בה י"ח הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ובתר הכי מבי' ההוא גברא דאמר הבו ליה ת' זוזי לפ' ולנסוב ברתי ת' שקיל וברחיה איבעי נסיב וכו' וטעמא דאמר הכי אבל אי אמר לנסוב ברתי והבו ליה אי נסיב שקיל וכו' ורש"י והתו' פי' דקאמר נדור ואינו יוצא וכו' משום דכיון דקאמר הרי עלי תודה נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר ואמר ע"מ לאו מילתא היא ע"כ:

והנה בדבריהם הללו נתחבטו הראשונים להק' מכמה מקומות ראשון ראיתי להרב ראשון לציון בשי' לביצה דהקשה מהא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הרי עלי נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר נתחייב וכשאמר בתר הכי לכשיהיה לי בן לאו מילתא הוא ויתחייב בנזירות וניחא ליה להרב דטעמא דרש"י הוא משום מעש"ב עי"ש. ולכאורה קשה בדברי הרב דמלשון רש"י והתוס' לא משמע הכי דא"א כדבריו למה להו למינקט נתחייב דאמירתו לגבוה וכו' תיפוק ליה מטעם דהוי מעש"ב ואין לומר דכונתו הוא לומר דלא אמרי' אמירתו וכו' אלא בהיותו מעש"ב דהלא בכל הש"ס אמרינן הכי אף דאינו מעש"ב ואדרבא ראיתי למוהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב דהק' הכי למה להו למנקט טעמא משום אמירתו ת"ל משום מעש"ב הרי בפירוש דטעמא דאמירה לחוד וטעמא דמעש"ב לחוד:

וכן ראיתי לה' מח"א בה' צדקה ס"ט דגם הוא הק' לרש"י כדהק' הרב ראשון לציון מההיא דאמרינן במס' ר"ה ד"ו אמר רבא מ"ל דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו דאמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר ע"מ לאו כלום הוא וכן הק' עוד מההיא דאמרינן במנחות רפ"א האומר הרי עלי תודה בלא לחם דהוי נדר ופתחו עמו דאמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום הוא ותי' כדתירץ הרב הנז' עי"ש ולכאורה מלבד שקשה עליו ג"כ מה שהקשינו להרב ראשון לציון עוד ק"ל דאמאי לא הק' ממתני' דהתם דאמרינן האומר הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר יביא הכל מן המעשר ואמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכו' ולמה הק' מן הברייתא דהתם דוקא ועוד ק"ל התם בש"ס דמ"ש דבאומר הרי עלי תודה בלא לחם דהוי נדר ופתחו עמו וכאומר הרי עלי תודה מן המעשר לא הוי נדר ופתחו עמו:

ועוד דנחזי אנן בתי' הרב מח"א דאיך נתקררה דעתו דהכא טעמא דרש"י משום מעש"ב דבשלמא להרב ראשון לציון דהק' מהאומר הרי עלי נזיר לכשיהיה לי בן דהיינו דנדר בדבר הרשות ניחא ליה בהכי אבל להרב מח"א דהק' מהא דהאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות וגם באומר הרי עלי תודה בלא לחם דגם בהאי הוי דבר שבחובה נימא דהוי מעש"ב. וחזי הוית להרב שעות דרבנן דהקשה מעין קושיתינו דהקשינו לה' מח"א לרש"י ז"ל וז"ל דהרי מתניתין היא הפך רש"י התם במנחות באומר הרי עלי תודה מהמעשר ולא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' עי"ש. ואחר ההתבוננות הרואה יראה דמהך מתני' לא קשיא ולא מידי לא לרש"י וממילא האמת אתו להר' מח"א להק' מהבריי' וכשנבאר ולכאורה ק"ל להרב הנז' איך נחית להקשות לרש"י והוא דאמרינן התם בש"ס וז"ל טעמא דיכול להביא תודה מן המעשר משום דילפינן גז"ש משלמים דכתי' ואכלת וגו' וא"כ נמצינו למדין דשנה ושנה התם מהכא דהתם דפירש בשעת נדרו להביא תודה מהמעשר יכול להתנות הכי כדילפינן מגז"ש דשלמים לא כן הכא דאמר לצאת י"ח דהיינו בדבר שכבר היה חייב מקודם לאו כלום הוא דדבר שבחובם אינו בא אלא מן החולין משום דבשעה דאמר הרי עלי תודה נתחייב משום אמירתו וכו' ומאי דמתני ע"מ לצאת וכו' לאו כלום ואין להקשות התם במתני' דמנחות מ"ש רישא ומ"ש סיפא דברישא אמרי' האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מהמעשר יביא הכל מן החולין ואמאי כיון דיכול אדם להביא מהמעשר כדילפינן מגז"ש לאו קו' היא משום דכבר אמרו בש"ס דלחם נכלל בכלל תודה והוי כאילו אמר בתחילה הרי עלי תודה ולחמה מן החולין וכשחוזר ואומר לחמה מן המעשר הוי חזרה ולאו כלום הוא וכמ"ש התו' התם בד"ה תודה מן החולין וז"ל לא מצי הדר ביה ואפי' תכ"ד דאמירתו לגבוה ולא מבעיא לב"ש דאמר תפוס לשון א' אלא אפי' לכ"ה דחשבינן נדר ופתחו עמו לא דמי דבעי למיהדר ולא מצי ע"כ דעפ"י דברי התו' הללו לא קשיא מתני' להברייתא דדוקא בברייתא איכא למימר דהוי נדר ופתחו עמו דהאי גברא אדעתא דהכי נדר להביא תודה בלא לחם והוי כמו הריני נזיר מן הגרוג' דאמרו ג"כ התם ב"ה דהוי נדר ופתחו עמו לא כן במתניתין כיון דמתחילה באומרו הרי עלי תודה מן החולין כבר כלול הכל בכלל דלחם נגלל בכלל תודה ובתר הכי ר"ל לחמה מן המעשר נראה פשוט דבעי למיהדר ולא מצי וכדי לתרץ קושיא שנית שהק' דאיך נתקררה דעתו של הרב מח"א בזה נברר תחילה דברי התו' האמורי' התם בר"ה ד' ו' וז"ל ע"מ שלא אתחייב באחריות לא דמי למעש"ב ע"כ. ובאמת שדבריהם נראים כספר החתום דלא פירשו אמאי לא דמי:

וראיתי לה' ש"ד הנז' דרצה לפרש עפ"י מ"ש התם במנחות דק"ט באומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו אם הקריבה בב"ח יצא ואמרו בש"ס דטעמא משום דהאי גברא לדורון נתכוון אמר אי סגיא בלא אחריות נדרנא ואי לא לא נדרנא יעי"ש. ולכאורה גר' לפקע"ד דאישתמיט מיניה דמר דברי התו' דכתו' דנ"ו בד"ה הרי זו מקו' דכתבו וז"ל וק' מההיא דאמרינן התם במנחות האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח וכו' דטרחא טפי לא מצי לאצטעורי ואמאי הרי הוי מעש"ב וי"ל דלא אמרינן מעש"ב אלא היכא דנתכוון לעקור מ"ש בתורה אבל התם סובר שיש מצוה בב"ח כמו ב"ה ע"כ וא"א כפי דברי הרב הנז' מאי קא מקשו התו' נימא כל כמה דאיכא למימר טפי מהכי לא נדרנא ליכא משום מעש"ב אלא ודאי נראה פשוט מדבריהם דאפי' דא"ל הכי הוי מעש"ב ומשו"ה הוצרכו לתרץ בין כשמתכוון לעקור להיכא דסובר דמצוה קא עביד:

אמנם כדי להבין דברי התו' נוכל לו' דאזלי לסברתם דכתבו בכתובות דהיכא דסבר דמצוה קעביד ליכא משום מעש"ב והכא נמי קסבר דאיכא מצוה לנדור בלא אחריות:

והנה הרב ז"ל רצה לשדות ביה נרגא בהאי תירוץ דהתו' ממה שאמרו התם במס' נזיר במתני' האו' הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן דהתם נמי נימא דזה סובר דמצוה קעביד וטועה בדין ולא קא מכוון לעקור ולפקע"ד גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא ואדרבא מהתם נר' דאיכא סיוע לתי' התו' והוא דאמרו התם בש"ס על סיפא דמתני' באומר יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזי' אסור ביין הרי זה אסו' ור"ש מתיר והקשו וליפלוג ר"ש נמי ברישא אמר רבינא רישא משום דהוי מעש"ב והתנאי בטל. ולכאורה צריכים אנחנו לבאר דברי רבינא דבסיפא נמי אמאי לא נימא דהוי ג"כ מעש"ב אלא ודאי כיון דקאמר איני יודע שהנזיר אסור ביין וטועה בדין וסבר דמצוה קעביד ומשו"ה משום מעש"ב ליכא אלא דת"ק ס"ל דאסור בכולן כיון דבאחת הא קא מודה דקא נדר משו"ה אסור ככולן ור"ש ס"ל דאינו אסור עד שיזיר מכולן אבל ברישא דאמר בפי' ע"מ וכו' נר' בפי' דהאי גברא קא מכוון לעקור דבר מן התורה לכ"ע הוי נזיר משום דהוי מעש"ב באופן שדברי הרב צ"ע: ודרך אגב ק"ל מהך סוגיא להרב ארעא דרבנן באות ת"ו דהק' למוהר"א ששון דהביא סברת הר' מוהריב"ל דס"ל דכאשר אנו אומרים בשבועה דחיילא בכולל ה"נ במעש"ב בכולל דברים דלא הוו דאוריי' עם דברים דהוו דאורייתא דחייל והק' לו ה' מהר"א ששון ז"ל מהא דאמרי' התם בכתו' האו' לאשה הרי את מקו' לי ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואמרינן התם לר"י דבשאר וכסות תנאו קיים דסבר ר"י דדבר שבממון תנאו קיים ובעונה לא דהוי מעש"ב וא"א דדמי' לשבועה וחייל בכולל נימא מגו דחייל לשאר וכסות חייל נמי לעונה והקשה עליו הרב הנז' וז"ל ואנכי לא הבינותי דבריו כלל דמי הגיד לו דמיירי דקאמר הכי בחדא מחתא נימא דאו או קאמר עיש"ב:

ולפקע"ד נראה להביא ראיה לסברת ה' מוהר"א ז"ל דכו' הש"ס הוא דקאמר הכי בחדא מחתא והוא במאי דאמרו התם בש"ס בנזיר וריב"ל אמר חלוק היה ר"ש אף ברישא והאי על מנת בחוץ ולא הוי במעש"ב ופירש"י וז"ל כיון דקביל עליו נזירות במקצת לא הוי מעש"ב דאילו לגבי מה דאמרו על מנת שאין לך שאר כסות ועונה לא קביל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשו"ה תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלר"ש לא הוי נזיר עד שיזיר מכולם ע"כ וגם התו' נראה דס"ל הכי והוא דהק' בקו' רש"י וז"ל וא"ת והא מקדש את האשה ע"מ וכו' ולא אמרינן בחוץ וי"ל דגבי קידושין שאני דאפי' אמה בפי' חוץ משאר לא מהני דאין קידושין לחצאין עי"ש. וא"א כפי דברי הרב ארעא דרבנן דאו או קאמר מאי אהניא ליה אין קידושין לחצאין אלא ודאי דקאמר בחדא מחתא אלא דלר"י כיון דסבר דדבר שבממון תנאו קיים משו"ה בשאר וכסות הוי תנאה ור"מ סבר אף בממון תנאו בטל באופן דדברי הרב ארעא דרבנן שגבו ממני והאמת כמ"ש ה' מהר"א ששון ז"ל:

מעתה נראה דגם ה' מח"א ז"ל אזיל בהאי שיטה דהתו' דכל מקום דאיכא למימר דמצוה קא עביד לא הוי מעש"ב משו"ה ניחא ליה מהתם דהאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דקסבר מצוה קעביד:

אמנם מההיא דמנחות קשיא דלמה אמרו דהוי נדר ופתחו עמו ובחופשי באמתחות הפו' ראיתי לה' שרשי הים בח"ב דקל"ט דהק' הכי להרב מח"א וניחא ליה עפ"י דברי התו' דכתבו התם במנחות וכתבנו לשונם לעיל דהיכא דבעי למיהדר אמרינן אמירתו וכו' ולא מצי למיהדר ומשו"ה כל שבא לפרש בעיקר הנדר דהיינו באומר הרי עלי תודה בלא לחם או הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריו' דכשהתנה בכך חשיב כמקבל נדבה אעפ"י דאמר הרי עלי כיון דפי' בעיקר נדרו ולכן באו' הרי עלי תודה בלא לחם גילה ופי' דבריו דקרבן לחוד קאמר אמרינן דהוי נדר ופתחו עמו לא כן בההי' דביצה דלא נפרש הלשון ראשון דאמר הרי עלי וכו' אלא לנדר גמור קבל עליו זולת שמתנה עליו לצאת י"ח ולגלח ממעות מעשר כל כה"ג מעש"ב הוי עי"ש. ולכאורה לא זכיתי להבין אמרי קדוש דהרואה יראה דהתו' לא כתבו האי חילוק היכא דבעי למיהד ולא מצי אלא לחלק בין היכא דאמרינן אמירתו לגבוה להיכא דאמרי' נדר ופתחו עמו דכתבו לא מבעיא לב"ש וכו' אלא אפי' לב"ה וכו' לא דמי להכא דבעי למיהדר וכו' ולא מצינו בדבריהם דנחתו לחלק למעש"ב וא"כ מנ"ל דטעמא דרש"י דהכא הוא משום מעש"ב נימא כפשטיה דטעמא הוי משום אמירתו וכו' ולא קשיא מאותם המקומות דאמרי' נדר ופתחו עמו וכו' כדכתבו התו' דהיכא דנר' מתוך לשונו דבעי למיהדר כהכא דלנדר גמור קא מכוון אלא דרוצה להתנות אח"כ לאו כל כמיניה משום אמירתו וכו' ולא מצי למיהדר לא כן התם באומר הרי עלי תודה בלא לחם דנר' דהאי גברא לקרבן לחוד קא מכוון אמרי' דהוי נדר ופתחו עמו וא"כ אינו צריך לטעם מעש"ב מה שלא נזכר בדברי רש"י ואם נאמר שהוצרך לכך כי היכי דלא תקשי מהאו' הרי עלי עולה וכו' גם מהתם ליכא קו' עפ"י דברי התו' דהיכא שמפרש בשעת נדרו לא אמרינן אמירתו והכא נראה כוונתו שאינו רוצה להתחייב באחריות וגם נדר ופתחו עמו לא מצינן למימר דלא יתחייב כלל בעולה משום דהאי דינא דכל האומר הרי עלי חייב באחריות משום דאמר סתם הרי עלי אבל במפרש בשעת הנדר דלא קביל אחריות אין ה"נ דלא יתחייב באחריות דמעין זה מצינו באו' הרי עלי תודה אינו יכול להביא ממעות מעשר ואם פי' בשעת נדרו ואמר הרי עלי תודה מן המעשר יכול להביא מן המעשר כמש"ל ואם כן ל"ל להרב להכנס בדבריו טעם מעש"ב דעפ"י האמור יתורץ ג"כ שפיר קו' גדולה דהק' הרב ש"ד להתו' דמגי' דכתבו על מתני' דהתם דאין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייבים באחריות ונדבות אינו חייב באחריות והק' התו' וז"ל אמאי לא תני שהנדבה בא מן החולין ומן המעשר ונדר אינו בא אלא מהחולין וכתב הרב הנז' וז"ל ודבריהם פלא דהא גם הנדר בא מן המעשר כדתנן התם האו' הרי עלי תודה מהמעשר וגם הם עצמם כתבו התם בביצה הכי והניחו בצ"ע. ולפקע"ד ק"ל על דבריו דמה לו להק' על התו' תיקשי ליה לרבא ג"כ דאמר התם בר"ה ד"ו מ"ל באו' הרי טלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דהוא הפך מתני' דמגי' ובע"כ חייב באחריות אלא מוכרחים אנו לומר כדאמרן לעיל דמתני' באו' סתם הרי עלי חייב באחריות אבל במפרש בשעת הנדר ע"מ שלא אתחייב באחריות אינו חייב והאי דהוציאו בל' נדר דאמר הרי עלי אינו מעלה ואינו מוריד כיון דפי' בשעת נדרו נמצא דבע"כ צריכים אנו לומר דמתני' דמגילה איירי באומר סתם ולא פירש משו"ה שפיר מקשו התוס' דאמאי לא תני ג"כ שהנדרים אינם באים מן המעשר כעין מתני' באומר סתם אבל אה"נ אם פי' בשעת נדרו הוי כמפרש ע"מ שלא אתחייב באחריות באופן שדברי התו' הם ברורים ואין כאן קושיא לא קטנה ולא גדולה. איך שיהיה נמצינו למדין דהתו' ורש"י סברי דבאו' הרי עלי תודה ואצא בה י"ח הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרי' אמירתו לגבוה ולא חילקו בין דאמר בוי"ו ואצא או דאמר ע"מ חד טעמא הוא. והנה דברי התו' האמורי' כאן הם תמוהים ועיין למהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב פי' שכוונתם לומר דכיון דאמר הכי אינו חייב לא בתודה ולא בחגיגה כיון דתלה הנדר בתנאי והקדים התנאי ליכא משום אמירתו וכ' מרן בכ"מ בפ"ח דנזיר פירוש כו' התוס' כיון דהקדים התנאי יעשה כמו שנדר ויוצא בה י"ח ומגלח וכו' ועיין בדרוש שבת כלה לעיל בדברי הרב מרן אב"א ז"ל דכתב שפשט לשון התו' נר' כפי' מרן הכ"מ ועוד ראיה מפסקי התו' ע"ש:

וראיתי לה' שרשי הים שם דהוא רצה להכריח כפי' מוהרש"ך ותמה על מרן כ"מ והמש"ל דהאי לא דכתבו החו' ר"ל דאי יוצא י"ח חייב בתודה ואי לא לא מכח הסברא דמהיכי תיתי שיכול לבטל דבר ע"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא"ה לא תהא לדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר והניחו בצ"ע ואחרי המחילה רבה ויקירה לא כן אנכי עמדי משום דכבר הוכחנו לעיל דהכא ליתא משום מעש"ב כיון דפירש הכי בשעה שנדר דגמרינן גז"ש משלמים ולכן אמר רבא ג"כ באומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דליכא משום מעש"ב וטעמא דהכא הוא משום דכיון דאמר הרי עלי תודה לנדר גמור קא מכוון אלא דרוצה למהידר ולהתנות לאו כלום הוא משום דאמירתו לגבוה דקא אמר בתחילה כבר נתחייב בה לא כן אם הקדים התנאי דליכא משום אמירתו וכו' דאז יכול להתנות וליכא ג"כ משום מעש"ב משום דכבר פי' דבריו בשעת נדרו דדעתו לדור הכי באופן שדברי הר' אין להם הכרח: ואולם הרמב"ם ג"כ נר' דס"ל הכי כדכתבנו לרש"י והתוס' דבין דאמר ואצא ואגלח ובין אמר ע"מ אין חילוק והוא דפסק בה' חגיגה וז"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה י"ח חייב להביא תודה ואינו יוצא י"ח ע"כ וכן פסק בה' נזיר וז"ל האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו אלא מן החולין וכתב מרן הכ"מ וז"ל וגי' רבינו שאצא ואעפ"כ אינו יוצא דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב וכי הדר אמר שאצא י"ח לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו התם בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר ע"כ והראב"ד השיגו להרמב"ם וז"ל א"א בספרים ל"נ שאצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אם אמר שאצא יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ:

והנה הרב מ"צ בח"א סי' ט"ו הק' למרן דאיך כתב דוגמא לדבר והלא התם שאני דאמר ולחמה בוי"ו תאמר שאם היה אומר שאביא בשי"ן שאדעתא דהכי נדר עי"ש ולפקע"ד צריך להבין איך אפשר לומר התם בשי"ן שאביא וכו' כדי שנאמר דאדעתא דהכי נדר והלא טעם מתני' דהתם הוי משום דלחם נגלל בכלל תודה וא"כ בין שאמר ואצא בוי"ו ובן שאמר שאצא בשי"ן או אפי' דאמר ע"מ לאו כל כמיניה דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה ובלחם אלא דרוצה למיהדר ולומר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא לא כ, הכא דתנאה הוא דרוצה להתנות בהא פליגי הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דגם הכא האי תנאי לאו כלום הוא משום דאמירתו לגבוה וכו' וכבר נתחייב והראב"ד ס"ל דדוקא באומר בוי"ו קאמר הש"ס נדור ואינו יוצא דנר' מתוך דבריו דלא נדר בהכי אמנם אם אמר בשי"ן או ע"מ דנר' מתוך דבריו דדעתו לנדור בזה האופן דיכול לדור בתנאי זה ולא הוי אמירתו וכו' משום דבתחילת דבריו כך היה כוונתו וכונת מרן דכ' דוגמא וכו' היא לגי' הרמב"ם דגריס בשי"ן ואפי"ה אמרינן אמירתו לגבוה וכו' וליכא הפרש בין וי"ו לשי"ן וכן אמרי' התם דאין הפרש בין דאמר בוי"ו או שי"ן משום דלחם נגלל בכלל תודה וכבר נתחייב בה וגם הרמב"ן בס' מלחמות נר' דאזיל לסברת הראב"ד דכתב וז"ל טעמא, דמילתא משום דכיון דלא אמר ע"מ לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך שאלו אמר ע"מ או שאצא ודאי דיוצא י"ח ומגלח כאותה ששנינו ע"מ שאגלח בב"ח ע"כ והרב מוהרש"ך הק' בדברי הרמב"ן הללו דאיך כתב הכי והלא הוי מעש"ב והדין הוא דהתנאי בטל עי"ש. ולפקע"ד נר' דלא קשיא ולא מידי והוא דראיתי להרמב"ן גופיה בשיטתו למס' בתרא השייך לד' קכ"ו דכתב וז"ל וק"ל בההיא דאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח דהא הוי מעש"ב וי"ל דלא אמרינן מעש"ב אלא היכא דנתכוון לעקור דבר מן התורה אבל הכא לא קא מכוון לעקור אלא סבר מצוה קא עביד כדכתבו התוס' התם בכתו' וא"כ נוכל לומר דלסברתו אזיל דלא נאמר מעש"ב אלא בעוקר דבר מן התורה ולהכי כתב כאותה ששנינו וכו' וכן נר' דס"ל הרב בצלאל בשיטתו לביצה דכתב וז"ל י"מ שאמר ע"מ שאצא בה י"ח דהו"ל מעש"ב דהתנאי בטל והמעשה קיים ולא נהירא דאלו אמר ע"מ אף הנדר בעל שלא נדר אלא ע"מ כן והנכון דאמר ואצא משום חגיגה דלא תלה הנדר בזה ע"כ ולכאורה דברי הרב צריכים ביאור במ"ש דאלו אמר ע"מ הנדר בטל והלא בכל מקום דאמרין מעש"ב התנאי בטל והמעשה קיים והכא הנדר היינו המעשה ואיך קאמר אף הנדר בטל ובחופשי באמתחות הפוסקים ראיתי להרב שמן המוד בד' פ"א שהק' הכי והניחו בתימה עי"ש ובהשקפה ראשונה ראיתי לומר דאפשר דט"ס נפל בדברי הרב ז"ל וצ"ל אף התנאי קיים וכדכתב הראב"ד והרמב"ן ז"ל וכדמשמע מסוף לשונו דאמר והנכון דאמר ואצא וכו' והיינו בוי"ו אבל אחר ההתבוננות נר' דאין אנחנו צריכים לכל זה אלא נר' דכונתו מבוארת עפ"י דברי התו' דכתבו התם בכתו' דנ"ו וז"ל ותימה לר"י אמאי היא מקודשת הרי התנה בפי' שאם יהיה עליו שאר וכסות שאינה מקודשת ואומר ר"י דאי לא דילפינן מתנאי בגוב"ר הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפי' לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני התנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מעש"ב דומיא דבגוב"ר שלא התנו וכו' ע"כ וא"כ נוכל לפרש דכונת הרב בצלאל להק' על הי"מ כקושית התוס' דכיון דאמר ע"מ נמצא דאדעתא דהכי נדר וכיון דהתנאי בטל גם הנדר בטל ואיך אמרו כש"ס נדור ואינו יוצא ולזה תי' דהנכון דאמר ואצא בוי"ו דנר' מתוך דבריו דלא תלה הנדר בהכי ומשו"ה נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח אבל אה"נ אם אמר ע"מ או שאצא בשי"ן דנר' מתוך דבריו דתלה הנדר בהכי ואדעתא דהכי נדר ודאי דיעשה כמו שאמר וכסברת הראב"ד והרמב"ן:

אך אמנם כיון שבא לידינו דברי התו' הללו לכאורה י"ל בתי' זה שכתבו דנראה דהם עצמם לא ס"ל הכי והוא דכתבו התם בחולין דקל"ד על האי דאמרי' ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה והקשו התם בתו' וא"ת וכי אמר ע"מ וכו' א"כ המקח בטל שלא מכר אלא ע"מ שיהיה המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואי לא לא יהיה המקח בטל א"נ הוי כמו מתנה עש"ב שהרשאתו תורה ליתנה לכל מי שירצה ע"כ ולכאורה למה הוצרכו לתרץ תי' ראשון דאמר בפירוש ואי לא לא יהיה המקח בטל וכו' ת"ל כתי' ב' דהוא כדתי' הכא בכתובו' דדוקא במתנה עש"ב אלא ודאי נר' דאיכא מאן דלא ס"ל הכי והרב לח"ם הק' להראב"ד דלמה לא השיגו ג"כ בה' נזירות ותי' וז"ל ואולי דאית ליה להראב"ד דגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות כיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר אבל הכא לא עשה את התודה אלא על תנאי זה ע"כ ועיין בדרוש שבת כלה להרב מרן אבא מה שהק' לו ועוד ק"ל דמי גילה רז זה לו דהרמב"ם מיירי דנהג נזירותו ובא לשאול על קרבנותיו והלא מדברי הרמב"ם נראה דמיירי דבא לשאול על נזירותו דכתב הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו משמע דתרי שאל הן על נזירות הן על הקרבנות ולעיקר הקו' חי' מרן אבא דהראב"ד סמך על הא דחגיגה כדי לאשמועינן דאפי' שלא אמר ע"מ אלא בשי"ן דהיינו שאצא דהוי תנאה וכן תירץ הרב פרי האדמה עי"ש נמצא דהדבר הוא מחלוקת דרש"י והתו' והרמב"ם אין חי' בין אמר ע"מ או ואצא בוי"ו או שאצא בשי"ן בכולם התנאי בטל והמעשה קיים ולהראב"ד והרמב"ן והרב בצלאל דוקא בוי"ו דנר' דלא תלה הדבר בהכי בעיקר הנדר התנאי בטל דנר' דרצה לחזור מדבריו הראשונים ולאו כל כמיניה ומשו"ה המעשה קיים אבל באומר ע"מ או בשי"ן דנר' דאדעתא דהכי נדר התנאי קיים:

וראיתי להנמק"י בבא בתרא על מתניתין דאמרו התם איש פ' לא ירש עם אחיו לא אמר כלום דהתנה עמש"ב והמחלק נכסיו עפ"י ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב כן בתחילה או באמצע או בסוף משום מתנה דבריו קיימים ואמרו בש"ס הכי דמי מתנה בתחילה שדה פ' לפ' וירש זו היא בתחילה ירש פ' שדה פ' וירש זו היא באמצע ודוקא באדם אחד ושדה אחד אבל אדם א' וב' שדות או ב' בני אדם ושדה א' לא ור"ל אמר לא קנה עד שיאמר פ' ופ' שנתתים להם במתנה וירשום ע"כ ואמר רבא הלכתא כר"ל בתכ"ד וכתב הנמק"י וז"ל ומה שהעלינו דבתכ"ד מהני מתנה דחד לירושה דאידך היינו כשאומר וירש ותנתן בוי"ו אבל אי אמר תנתן אפי' באדם אחד ובשדה אחד לא מהני כיון שלא אמר ותנתן בתוספת וי"ו על ענין ראשון כן פסק הרשב"א עכ"ל ולכאורה האי סברא דהרשב"א היא הפך כל הפוסקים דכתבנו לעיל דכולם ס"ל דוי"ו דואצא אינו תוספת ע"ע ראשון אלא ענין נפרד וא"כ לפי סברת הנמוק"י ק"ל במאי מוקי דברי ר"י דאמר נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

אמנם נראה לפקע"ד לומר דלא אמרו הרשב"א והנמוק"י הכי אלא בנותן ב' מתנות או מתנה א' לב' בני אדם או ב' מתנות לאדם א' התם הוא דוי"ו הוא תוספת אבל בענין אחד ומתנה עליו תנאי בזה לא אמר דהוי וי"ו תוספת משום דהתם במשמעות ראשון דאמר ובתר דיבוריה אזלינן להבין כוונתו וסמוכים דרבנן איכא בזה מהא דכתב מוהרשד"ם בח"מ סי' שי"ג על לשון הנמוק"י הלזו וז"ל דלא כתב כן אלא דוקא התם דכל אחד גזירה בפ"ע אמרינן דדוקא כשאמר בוי"ו מהני דהורו אינו רק לגלות שכמו זה כן זה ע"כ א"כ נוכל לומר ג"כ דלא כתב כן הנמק"י אלא דוקא התם אבל הכא דהוא ענין אחד לא הוי תוספת הוי"ו ומודה לכל הפוסקים דבאומר ואצא נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

והנה בעמדי בזה דרך אגב ראיתי למוהריב"ל בח"ב סי' מ"ח שנשאל על ראובן שציוה על בת בנו שתטול ותירש חלק הראוי לאביה בתנאי שתבא ותדור בצפת ואי לא תבא לא תטול מנכסיו כי אם עשרה שולטאניס זהב לבד וכתב שדבריו בטלים מהא דתנן איש פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום כיון שהוא מעש"ב וכתב רשב"ם שבע"כ ירש עם אחיו ואינו יכול לסלקו מירושה אלא שיאמר שאר כל בני ירשו כל נכסי ובנ"ד דקאמר לא תירש בת בני כי אם עשרה לבד היינו מתני' ואח"כ כתב דהיה נר' דלא דמי למתני' משום דהכא הרי נתן לה עשרה שולטאניס ומתני' מיירי דסלקו לגמרי ועוד דבנדון זה לא התנה עש"ב לגמרי אלא תנאי הוא שהתנה וכו' ואם תבא לדור בצפת תטול כל חלקה וכתב דהא ליתא אי טענה קמייתא לאו מילתא היא דזיל בתר טעמא דכתב רשב"ם דאינו יכול לסלקו מירושה אלא שיאמר שאר בני ירשו וכו' א"כ מילתא דפשיטא דאין לחלק בין סלקי לגמרי להיכא דלא סלקו ואי טעמא אחרינא דעל תנאי הוא הא נמי לאו מילתא היא דאינו יכול לסלקו מהירושה עד שיתן נכסיו לשאר בניו וא"כ מילתא דפשיטא הוא דאין לחלק בין סלקו לגמרי לסלקו ע"י תנאי זת"ד ולכאו' ק"ל דזה הוא היפך דברי' הרא"ש כלל ל"ג והביא דבריו הטור אה"ע סי' קי"ח במתנה עם האשה ע"מ שלא ישא אשה אחרת דליכא משום מעש"ב משום דלאו הוא ודאי דקא עקר דבר מה"ת דשמא תלד ואם לא תלד יגרשנה ומעש"ב צריך שבשעת תנאו ידוע שהוא עוקר דבר מן התורה כגון שאר כסות ועונה אבל בנדון זה אינו ודאי עוקר וגם התשב"ץ ס"ל הכי וכמ"ש מרן הב"י שם דגם הוא נשאל כיוצא בזה וכתב דאין זה מעש"ב שהוא לא התנה שלא ישא לעולם אלא מרצונה ויכול לפייסה או במעות או לפרוע לה כתובתה וכו' וא"כ הכא נמי בנדון הרב מוהריב"ל האי גברא לא סילקה לגמרי כי אם על תנאי וכיון דבשעת התנאי לא קא עקר דבר מן התורה דאפשר דתבא ותדור בצפת לא מיקרי מעש"ב ואין ראיה מדברי רשב"ם דלא כתב אלא בעוקר דבר מן התורה בודאי וא"ח דידוע דאינה יכולה לבא לדור בצפת ונמצא דבשעת התנאי קא עקר גם זה ליתא דאפשר שתבא ותדור איזה ימים ותחזור למקומה ונמצא שכבר קיימה צואת המוריש דכמו זה ראיתי למוהראנ"ח סי' מ"ז מח"א דנשאל במי שנתן מתנה לחבירו והתנה שיאמר עליו קדיש ונסתפק אי סגי בפעם א' או אם יהיה לו זמן קצוב והעלה דבאחת כבר עלתה לו וזכה במתנה וא"כ ה"ה הכא דאפשר שתבא ותדור בצפת חדש ימי' ונמצאת מקיים הצואה וכן ראיתי להרב מ"מ ח"מ ס"א דנסתייע מזאת התשו' של מוהראנ"ח וכתב ומכ"ש בנ"ד דהרי בענין הקדיש סתמו כפירושו דהוא י"ב חו' ועכ"ז משום דלא פירש אין בו אלא קיום כל דהוא הכא צריך להאמר פשיטא כל שיעקור דירתו מאיזמיר יום או יומים עקירת דירה קרינן ביה:

אמנם בזאת התשו' של הרב מ"מ ק"ל דנר' דגם הוא אזיל כסברת מוהריב"ל דכתב וז"ל נר' דהיינו מתני' דפ' י"נ האומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום וכדאסיקנא התם דהו"ל מעש"ב וא"כ בנ"ד אין ממש בצוואה זו דהוי מעש"ב נמצא דקא פסיק בסכינא חריפא דאפי' על תנאי איתא משום מעש"ב הפך דברי הרא"ש והתשב"ץ ומן התימה למורינו הרב מוהר"א יצחקי ז"ל דהשיג עליו בס"ב מהך תשו' דהרא"ש והתשב"ץ ע"ע אחר כאשר יראה המעיין בדבריו ולמה לא ישיג עליו ג"כ על מ"ש דהוי מעש"ב וכן ק' למוהרשד"ם בסי' שי"ח ומוהר"י אדרבי בסי' תכ"ז ששניהם נשאלו בדבר אחד על ראובן שהיה לו ב' אחין וכן אח שמת ראוי ליורשו וציוה שישא זה הבן את בת דודו ואם ישאנה יטול חלקו בשוה ואם לא ישאנה שיתנו לו אלף לבנים לבד וכתבו שאין שום ממשות בצוואה זו מטעמא דמתני' דהוי מעש"ב עיש"ב וכפי מ"ש דלס' הרא"ש והתשב"ץ דבתנאי ליכא משום מעש"ב כיון דבשעת הצוואה אפשר שישאנה ולפקע"ד אפשר להליץ בעד ב' הרבנים הללו בדוחק דהכא הוא באופן דאינו יכול לישא את בת דודו והוא דוחק גדול משום דהרא"ש והתשב"ץ כתבו בפי' שצריך שיהיה בשעת התנאי ידוע שהוא עוקר דבר מן התורה לא כן הכא דשעת התנאי הוא בשעת הצוואה וא"א דבאותה שעה לא אפשר לקיים שישא את בת דודו למאי נפקא ליה למוריש לעשות צוואה כזאת אלא ודאי דידע הוא דאפשר לקיים ומשו"ה ציוה כך והן אמת דראיתי להקת הנביאי' דתמהו על סברת הרא"ש הלא המה הרב מוהר"א ששון סי' ס"ד והרב מ"מ דס"ג והרב לחם רב סי' נ"א עיש"ב וכנגדם איכא כמה פוסקים דיצאו לישע סברת הרא"ש ה"ה הרב נ"מ בד' רכ"ו והרב ארעא דרבנן סי' ת"ט והביאו ראי' מהש"ס דפ' המגרש דפ"ד באומר הרי זה גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר דאמר רבא דלא מקרי תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דאפשר דאכלה ולקי ופריך ות"ל דהוי מעש"ב ואסיק כי אמרינן מעש"ב כגון באר וכסות וכו' דודאי קא עקר אבל הכא מי יאמר דלא סגי דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש עי"ש נמצא דאיכא סייעתא גדולה להאי סברא וא"כ לא שלטו עיניהם על סברא זאת איך שיהיה חזרנו למאי דאתאן עלה דקאמר ליה משה רבינו ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק נסתפק יהושע בלשון רבו דקאמר ליה וצא כמאן ס"ל אי כסברת הרשב"א והנמוק"י דוי"ו תוספת ע"ע ראשון או דילמא כסברת כל הפוסקים דוי"ו הוא נפרד ולא תלה הדבר בענין ראשון וא"כ אינו מחוייב לצאת למלחמה אלא כל חיובו הוא לבחור את האנשים ועשה הכרח בדעתו דכל המחלוקת הזה כגון ואצא י"ח דהיינו תנאי ע"ע ראשון אבל בב' עניינים נפרדים ודאי דהוי הוי"ו תוספת וכמ"ש מוהרשד"ם דהיכא דכל גזירה היא בפ"ע אמרינן דהוי"ו הוא תוספת משו"ה הוצרך הכתוב לומר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה דהאי מילתא דמלחמה היתה בכלל הציווי דעפ"י כל האמור נר' ג"כ כונת הפסוקים האמורים במגילת אסתר וכה תארם אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו' ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך ולא נאריך בדקדוקים דממילא הם מבוארים והוא דהמן בכוונה הקדים התנאי ואח"כ המעשה לתפוס כסברת התו' דאם אמר איפכא צריך שיקיים התנאי אבל אם היה אומר עשרת אלפים ע"מ לאבדם נתפחד דהמלך יקיים נתינת עשרת אלפים ולא יאבד את העם דההוא מתנה עש"ב דכתי' אני ה' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם ודרשו רז"ל בסוטה דפ"א על פסוק חצי אכלה בם שמכותיו של הקב"ה כלים וישר' אינם כלים וגם דקדק בלשונו לומר ועשרת אלפים בוי"ו ולא אמר ע"מ משום דבירר לשון מוסכם אליבא דכ"ע דוי"ו הוא תוספת ותלה הדבר בלשון ראשון דאם יכתב לאבדם אז יתן עשרת אלפים וכששמע המלך את דבריו הבין שהמן מתפחד מהממון לזה השיב הכסף נתון לך וכל לגבי דידי איני נותן עיני בממון ולגבי העם איני מסכים עמך לעשות מעשה ע"י אלא אני אומר שתעשה אתה כטוב בעיניך אם נראה לך להחיותם מה טוב ואם נראה לך לאבדם מה טוב מפני שאני מתפחד בדבר והניח הדבר ביד המן ומשו"ה בבא אסתר בפני המלך להתחנן לפניו אמרה לו אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי משום דאין זה מעש"ב דכבר כתוב בתורה ונמכרתם שם וכו' אבל להשמיד ולאבד זה הוא מעש"ב והתנאי בטל ואל תחשוב בדעתך שתאבד הממון אשר אמר המן לשקול לזה השיב לה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן כל לגבי דידי לא מלאני לבי לעשות מעשה מהאי טעמא וא"כ איך אפשר שהמן כבר עשה מעשה תיכף ולזה אמר לה לעשות וכו' דעפ"ז נר' כוונת רז"ל על פסוק לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ודרשו רז"ל אדם ולא מלך והיינו המן כדפי' רש"י וקשה והלא גם המלך אחשורוש הסכים באומרו הכסף נתון לך אמנם עפ"י האמור ניחא דמעולם לא הסכים המלך לעשות מעשה ומרן אבא פי' כוונת דברי רז"ל הללו עפ"י דברי הרב מוהר"ש עבדאלה ז"ל על מ"ש החו' התם במס' מגילם הכסף נתון לך בגי' העץ חושבנא דדין כחושבנא דדין וקשה מה באו ללמדנו בחושבהא הזאת והוא ז"ל פי' עפ"ימ"ש רז"ל דכל מלך סתם האמור במלילת אסתר הוא רמז למלכו של עולם ולזה הוקשה להם להתו' דנמצא דהסכים הקב"ה בגזירת המן באומרו ויאמר המלך הכסף נתון לך וכו' ואיך חזר בו וניצולו ישראל לזה תי' דהכסף בני' העץ ונמצא דההסכמה היתה על העץ ולא בכסף דעפ"ז פי' ג"כ כונת רז"ל אדם ולא מלך ר"ל ר"ל מלכו של של עולם דאמר לשון דנר' דהסכים אבל אינו הכי אלא על העץ הסכים ולא על הכסף דעפ"ז מפרש ג"כ מרן אבא כוונת הכתוב ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היאודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ ובהקדים עוד מ"ש הרב נאות יעקב בס' מ"ל דלשון ספר מתפרש לשון מספר וחשבון מעתה זה הוא כונת הפסוק דקאמר ובבואה לפני המלך ר"ל כשבא מחשבת המן לפני המלך דהיינו לפני מלכו ש' עולם אמר הקב"ה כדי לבטל זאת המחשבה דהכסף עם הספר ר"ל עם המספר שלו דהיינו העץ ועי"ז ישוב מחשבתו על ראשו ועל בניו ותלו אותו על העץ ועיין בדרשת הרב מ"ז דפי' כוונת הפסוקים האמורי' התם בפרשת כי תצא כי תדור נדר לה' אלוד'יך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלוד'יך מעמך והיה בך חטא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתב דבא לרמוז על אופן זה שאם אתה נודר ע"מ לצאת י"ח או לגלח ממעות מעשר דהיינו מדבר שבחובה וזה הוא כוונת כי תדור נדר מדבר שהוא כבר לה' אלד'יך לא תאחר לשלמו ר"ל מכיסך וממונך דהיינו מן החולין משום דאם אתה רוצה לתת מדבר שבחובה דרוש ידרשנו ה' מעמך כסברא רש"י והתוס' דאמירתו לגבוה וכו' ולא עוד אלא והיה בך חטא שנמצא לא קיימת נדרך וכי תחדל לנדור ר"ל שאינו מתחיל בנדר תחילה אלא שאומר ע"מ שאצא י"ח הרי עלי תודה וכו' כדכתבו התו' בזה לא יהיה בך חטא למר כדאית ליה דאינו נזיר דהיינו סברת מהרש"ך דפי' דלא חל הנדר כלל ולמר כדאית ליה כסברת מרן הכ"מ דיקיים הנדר כמו שנדר עיש"ב ועיין בדרוש מרן אבא בדרוש מתן תורה דפירש כוונת הפסוקים בפ' יתרו ועתה אם שמוע תשמעו וכו' עיש"ב מעתה נבא לכוונת נושאי מקדם דאמר הכתוב מאהל מועד לאמר אדם כי יקריב מכם שם רמז למ"ש בזוהר בפ' כי תשא על פסוק ומשה יקח את האהל ר"א אמר בקדמיתא מאהל סתם כד"א אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח והשתא אהל מועד עוד נקדים מ"ש רז"ל אלה פקודי המשכן וכו' אמר ליה הקב"ה למשה שעתיד להתמשכן בשביל עונותיהם של ישר' וכו' לזה אמר ליה הלא תדע שנקרא אהל מועד שעתיד להחרב וא"ת מה תהא עליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ר"ל אדם כי יקריב אדם חשוב דהיינו הצדיק שיהיה קרבן לה' וע"י תהיה כפרחינו שהם מזבח כפרה לישר'. חזרתי ואמרתי אדם כי יקריב וכו' שם רמז למ"ש רז"ל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך והוא על המן נמצא דשם אדם כינוי לא"ה ותי' התו' בב"ק דהכא שאני משום דסמיך שם ה' עוד כתבו התו' בקידושין דל"ג ע"פ זכור אשר עשה לך עמלק דהיינו כל ביאת עמלק הוא בא על עון המשקלות דבתר פ' משקלות כתי' פ' עמלק והיינו דכתי' מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו וסמיך ליה בא זדון ויבא קלון ופי' הרב פ"ד בד' נ"ה דהכונה עם מה שאמרו בספרי פ' קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל אם לדין כבר נאמר ומהו משפט האמור כאן היא המדה והרי הוא כמקלקל את הדין וגורם לחמשה דברים האמורים כפ' דיינים ומסלק את השכינה וכבר ידוע שכ"ז שהשכי' שרויה בישר' אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם ולזה אמרו שבשביל עון המשקלות בא עמלק משום ש עון זה מסתלק השכינה ניתן לו רשות לבא פ נמצינו למדין שכל זמן שישר' אינם עושים עונות כ שכינה שרויה בישר' ואין כל אומה ולשון יכולים לשלם בישר' ומכ"ש עמלק ולזה רמזתי אדם כי יקריב כי אם ראית שאדם דהיינו א"ה כי יקריב להרע ל לה תדעו שהוא מכם ר"ל בשביל מעשיכם שגרתם סילוק שכינה וניתן להם רשות לבא לזה התיקון הוא קרא לה' ר"ל שתתקנו מעשיכם ויהיה השראת שכינה וזה הוא קרבן לה' חזרתי ואמרתי אדם כי יקריב מכם שם רמז אד"ם הוא אליהו משיח דוד שעתיד הקב"ה לשלוח לנו לגאלינו שיהיה במהרה בימינו וכל הקצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשו' ולזה בא רמז כדי שיהיה זה אד"ם דהיינו אליהו ומשיח ן' דוד שיקריב ויבא אלינו הלא תדעו שהדבר תלוי בכם והיינו מכם ובאיזה דבר קרבן לה' שתקרבו לה' וכדאמרו רז"ל שובה ישר' כדי ה' אלוד'יך ובכן בא יבואו אליהו ומשיח ן' דוד כי"ב:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה