איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש למילה
והנושא בא:
המול בו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ. ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם:
איתא במדרש תנחומא וז"ל ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול א"ל כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה וכו' מה טעם כשם שנימל יצחק עכל"ה: הלא שרי ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה גדלה מע' מצות המילה כאשר עין רואה בש"ס ובכמה דוכתי גודל מעלתה שדוחה את השבת ואת הנגעים ובעבורה נתקיימו שמים וארץ ונכרתו עליה י"ג בריתות וכיוצא וכ"כ היא גדולתה עד שכל המפר' אחזו צער המה ראו כן תמהו מדוע המתין אאע"ה עד שציוה לו הקב"ה ואתה את בריתי תשמור מאחר שכבר קיים כל התורה כולה אפי' ע"ת והם השיבו ז"ל דגדול המצווה ועושה ול"ד מילה לשאר מצות דאינו יכול לחזור ולעשותה אחר הצווי כמו שאר מצות:
ולפקע"ד נר' אם יראה בעיני מ"ו לתת טעם אחר להמתנת אאע"ה לאחר הצווי והוא דהרואה יראה מ"ש בש"ס פ' הנחנקין דא"ל ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שמלתי את עצמי ופי' שמל כשהוא גדול נמצינו למדין מדברי הש"ס דאדרבא יותר מעלה היא לאדם שמל כשהוא גדול ומה"ט איפשר דנתעכב אאע"ה במצות מילה עד לאחר הציווי דכל שהוא גדול היא יותר מעולה המילה: אשר עפי"ז נלפקע"ד אם יוכשר בעיני ה' כוונת המדר' הניצב פתח השער ובהקדים מ"ש הרפה"א בדרשותיו בכונת הפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלד'ים דהקשה עצמו לדעת דלכאו' מילת כאשר ציוה היא מיותרת מהיכא תיתי והר' ז"ל תי' יטי'ב ע"פ הקדמתינו הנז' דהיה בדעתו של א"א למול ליצחק אחר שיגדל כיון שהיא יותר מעולה דאף שכתו' ביום הח' היינו לומר דפחות מכן לא ימול אבל יתר ע"כ אדרבא היא יותר מעולה ודוק כדברי ה' הנז' ז"ל שהאריך למעניתו נמצא דאם לא היה מילת יצחק דמשם למדנו דהיא גזרת הכתו' ן' ח' ימים לא פחות ולא יותר הוה אסיק אדעתין שיותר טוב שימול האדם כשיגדל:
מעתה אלכה נא ואשובה אל הבא'ר המד' הנז' הוא תמוה מאד מי חשידי כולי האי השואל והמשיב דלא ידעין מקרא מלא וביום הח' וגו' ועוד אומרו מה טעם ומה חזר המשיב להשיב:
ואולם ע"פ דרכינו יבא על נכון והוא דכל כונת השואל הוא להקשות דלמה נימול האדם בהיותו קטן והמשיב בשומעו את דבריו דקאמר לכמה נימול הבין בדעתו דשאל לו עד כמה ימים היא שיעור המילה וע"ז השיב לו כך שנו רבותינו קטן נימול לח' וכו' דכונתו על מתני' דמס' שבת וע"ז חזר השואל ואמ"ל כונת שאלתי היא מה טעם נתייסדה המילה דוקא בח' ויתן את קולו כמשיב קול ענו'ת גדולה תשובה כשם שנימול יצחק דמשם למדנו דגזרת הכתוב היא דוקא בח':
והרב שאר"י פי' המד' הנז' באו"א והוא עפ"י מ"ש בש"ס מפני מה מילה בח' כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואו"א עצבים וע"ז השואל לשאול הגיע קטן לכמה נימול בזה"ז דליכא האי טעמא כיון שנשארת בטומאתה וע"ז השיב כך שנו רבותינו קטן נימול לח' נמצא דאפי' אנן בדידן גזרו מדרבנן למול בח' וע"ז חזר השואל ושאל מה טעם והשיב לו כשם שנימול יצחק והוא דאאע"ה קיים כל התורה ואפי' ע"ת דהיא מדרבנן והייתה אשתו טמאה ואפי"ה מל ליצחק ן' ח' ודפח"ח:
ועוד נלפקע"ד לתת טעם למה המתין אאע"ה לציווי הקב"ה והוא דבכונה מכוונת המתין אאע"ה לציווי הקב"ה ונקדים מ"ש ה' מהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' כ"ב שנשאל על ראו' שציוה שהשתי חנויות אשר לו יזכה בהם חתניו ועלה ונסתפק בדבר אם נכלל בלשון המתנה אף חתניו שיקחו אח"ך בנותיו הבתולות או דוקא חתניו הנשואים עתה לבנותיו והשיב דכי היכי דאמרי בגמ' דאין מקנין דבר שאינו מבורר דאמרי אין ברירה ה"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וא"כ כיון שחתניו שיקחו בנותיו הבתולות לא היו מבוררים בשעת המתנה לא זכו בחנויות וע"ז כ' ה' ז"ל וז"ל ולא תקשי מההיא דהמבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול ר' דאם ילדה זכר נוטל ר' דההי' טעמא אחרינא איכא דמדין שליחו' הו דקני דהאומר לחבירו עשה דבר פ' ואתן לך כו"כ משעשה שליחותו נתחייב המקנםלקיים דבריו ובאותה שעה מבורר הוא ובאותה שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין לשלא יהיה מבורר באותה שעה וכו' יעש"ב וא"כ הוא הדין והוא הטעם בנ"ד דהלא הקב"ה כך א"ל לא"א לזרעך נתתי את הארץ הזאת ולכאורה לא זכו ישראל שום זכיה בארץ מאחר שלא היו מבורדי' אמנם אי אמרי' דנתינת הארץ היתה בתנאי שישמרו ישר' את המילה הא ודאי זכו בה כדין וכהלכה דהמבשר בני מהנפטר רחמה של אשתי וכו':
ואם כן שפיר עבד אאע"ה להמתין לציווי הקב"ה על המילה כדי לזכות ע"י בארץ כדין ובשופי זרעו אחריו אף שלא היו מבוררים:
דבזה ראיתי בס' הנדפס מחדש מילל לאברהם דפי' כונת המדר' אמר ר' יודן אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסים בארץ יעוש"ב:
ואני בעוניי נר' לפקע"ד לפר' כונת המדרש שאחריו וזה הדבר אשר מל יאושע דבר אמר להן ומלן כסבורים אתם שאתם יכולים ליכנס בארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור דלכאורה ק"ק מה קשר יש לו עם ענין שלפניו וכבר כל תופסי התורה קמאי דקמאי צווחו ככרוכיא על המד' הנז' ואולם עפ"י האמור ניחא והוא דישר' היו מתפחדים ליכנס לארץ באומרם כיון שלא היו מבוררים בשעת המתנה ומה תועיל כניסתם לארץ כי ביד חזקה יגרשם מארצו וע"ז אמר להם יהושע כסבורים אתם שאתם נכנסים לארץ ערלים ולזה אתם מתפחדים הלא תדעו שכך אמר הקב"ה ונתתי ונז' ע"מ וכו' והוי כמו דין דהמבשרני וכו': אשר עפי"ז נלע"ד אם יראה בעיני מו"ר כו' הירוש' פ"ט דברכות וז"ל אאע"ה עשה ליצה"ר טוב דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך א"ר אחא והפסיד לא וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' ולכאו' אחד הרואה לשון הירוש' הנז' תמ"ה תמ"ה יקרא במה דא"ר אחא והפסיד והר' היפה ז"ל הגיה והפשיר יע"ש שדחק את עצמו לפרש הלשון הנז'. ואולם עפ"י דרכינו נראה פשוט והוא דבתחילה הוא משבח לאאע"ה שעשה ליצה"ר טוב והא ודאי דכוונתו על המילה דידוע דכל עיקר המילה להכניע היצה"ר וע"ז הק' ר' אחא והפסיד רצונו לומר דבזה אינו שבח לאאע"ה אלא אדרבא הוא פסידה וגרעון דהמתין עד אחר הציווי וע"ז השיב לא ח"ו חלילה שזה הוא פסידה לאאע"ה ח"ו אלא אדרבא ונהפוך הוא שבהכרח הוכרח אאע"ה להמתין עד אחר הציווי לזכות לא"י וכמ"ש בסיפיה דקר' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני ודו"ק:
אשר אם כנים אנו בזה נלפקע"ד אם יראה בעיני מו"ר לפרש כו' הירוש' הנז' באו"א וטרם כל ראיתי ונתון אל לבי לחקור חקירה אחת דעפ"י הדין לא זכה אאע"ה בנתינת הארץ ונקדים מה שנשאל לה' ריב"ש בסי' קל"א דעמד השואל ולשאו"ל הגיע למה אין אנו מברכין לפדות הבן בלמ"ד כ"א "בעל" כיון דעיקר המצוה עליה דידיה דאב רמייא ומדיוקא דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן. ועוד דלפי שי' הר"מ במז"ל גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה"נ הו"ל לאב לברך בלמ"ד כמו מילה והפודה א"ע "בעל" שהוא כמו שליח ע"כ השאלה והיתה תשו' הר' ז"ל וז"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סייוע הכהן מברכין עליו בעל ולפ"ז בפודה א"ע נמי מכרך בעל ולדעת רמב"ם ז"ל אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כ"א ע"י עצמו וגם שאם הי"ל לפדות א"ע ובנו קי"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ"ל:
והנה מתשו' זו דקדק הר' המפ"ה בי"ד סי' ש"ה ס"י דאין יכולין לפדות ע"י שליח יע"ש והר' ט"ז ז"ל שם תמה עליו וז"ל ובאמת הוא תמוה דהא מצינו בפ' השואל ובנדרים מצינו בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותר ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן יעוש"ב שהאריך והרחיב הדברים ובסוף דבריו כתב וז"ל וע"כ נ"ל דכ"ז שהאב חי יכול לעשות שליח לפדות משלו במקומו ודברי השואל בתשו' ריב"ש אינם הלכה ולא מפיו אנו חיים והריב"ש לא חש להשיב עליהם וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור ההוא בשלוחו וכו' יעו"ש: ואחרי נשיקות עפרות זהב לו להר' הנז' קצת ק' לע"ד אם יראה בעיני מו"ר והוא דלכאורה הר' הנז' הבין בדברי השואל בתשו' ריב"ש הנז' דס"ל דאין פדיון ע"י שליח ובודאי דהוא מדקאמר אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן וע"ז כתב דלא מפיו אנו חיים וכו' כנז' וקשה דמלבד דדברי השואל יכולים אנו לפרשם בענין אחר דהיינו דכונתו רצויה דליכא שום חיוב מן התורה על אדם שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו ואפי' ב"ד אינם מצווים מן התורה לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי דס"ל להשואל שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכמו שכן פי' הר' ש"ך כמשי"ר המעש"ב גדולה מזאת יגדל התימה דמדברי השואל עצמו בסוף דבריו נר' להדיא דס"ל שישנו לפדיון ע"י שליח דכתב וז"ל והפודה א"ע בעל שהוא כמו שליח הרי להדיא דס"ל דאיתיה לפדיון ע"י שליח וצ"ע והיותר תימה לה' ש"ך דלא נסתייע מדברי השואל הנז' והוא פלא:
ודרך אגב ראיתי לה' שעה"מ ז"ל שהק' ע"ד מור"ם הנז' מלבד מה שתמהו עליו האחרונים ועו' ידו נטויה וז"ל דאם איתא דאי אפשר ע"י שליח א"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן במתנה ע"מ להחזיר אפי' אי אמרי' דמתנה עמ"ל לא שמה מתנה מ"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ"מ כיון דהתנה עמו ע"מ להחזיר וכל תנאי שא"א למעשה להתקיים ע"י שליח שהתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי כדאיתא בפ' החולץ ד' ע"ד ועיין לה"ה וה' לח"מ רפ"ו מה' אישות יע"ש ואפי' אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה ואם נאמר כן תקשי לן אותה ששנינו בפ"ק דקי' ד"ו הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה בקידו' אינה מקו' בפדיון הבן אין בנו פדוי ומסיק בכולהו קני משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואם איתא ת"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים משום דבעינן תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח והיכי הוה בעי למימר מעיקרא דאין בנו פדוי יעו"ש שהניחו בצ"ע:
ולפקע"ד אחר המחי"ר מכת"ר נלע"ד אם יראה בעיני מו' דל"ק ול"מ לה' כעל המפ"ה והוא דהרואה יראה דהרמב"ם ז"ל לא פסק דין זה דתנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח ותמה עליו ה"ה ז"ל ותי' דל"ק יען שכבר ביאר הר"מ ז"ל בפ"ד מה' חליצה ויבום דחליצה ע"מ שתתן ק"ק זוז התנאי בטל וכו' יעוש"ב ומרן כ"מ ז"ל חלק עליו וז"ל ול"נ שאם היה כן דעת רבינו שכשאמר חלוץ לה ע"מ וכו' מפני שאנו לומדים מתנאי בגוב"ר שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח וכו' היה כותבו כאן וכוללו עם שאר התנאים הנז' כאן וכו' אבל דעת רבינו שכ' דחליצה מוטעית כשרה אין הטעם מפני שצריך שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח אלא הטעם כיון דעבד מעשה אחליה לתנאיה יעוש"ב נמצינו למדין דבמחלוקת הוא שנוי אי הרמב"ם ס"ל דין זה אם לאו ומרן בשוה"ט פסק דין משפטי התנאים בה' קי' סי' ל"ז ולא כ' דין זה דצריך שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח וגם בדין חליצה לא כ' שום טעם דחליצה מוטעית שהיא כשרה. וא"כ יכולים אנו לומר בעד מרן ז"ל דס"ל כס' הרמב"ם וכמ"ש הוא עצמו וגם ה' המפ"ה מדלא הגיה אפשר דס"ל כוותיה דלא בעינן שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח ואם כנים אנו בזה היא ל"ו נסתרה קו' הר' שער המלך מסו' דקי' הנז' ודו"ק:
וראיתי לה' שורשי הים ח"א ד' ל"ז ע"ב שרצה לתרץ קו' ה' שע"ה הנז' וז"ל ולדידי אין זה מן הקושי דכיון דהמתנה היה ט"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי וכו' וראי' לזה ממ"ש בפר' יש בכור ד' נ"א ע"ב גבי עובדא דר"ח דהוה אזיל ומהדר ואתי קמיה אמ"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופירש"י וז"ל אין בנך פדוי ואפילו לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב"א בסי' קצ"ח ותשצ"ז והרא"ש שם דהיינו טעמא משום דכל דלא גמר האב ליתנם במתנה גמור' אפילו שקנאם הכהן ולא יחזירם לו אין בנו פדוי יעש"ב:
ולכאורה אחר המחי"ר לא זכיתי להבין ד"ק מכמה טעמים זה יצא ראשונה דהרואה יראה דכל תירוצו הוא דוקא אי אמרינן מתנה עמ"ל ל"ש מתנה אבל אי שמה מתנה לא תי' כלום ולכאורה כל עיקר קו' השע"ה ז"ל היא אפי' אי נימא דשמה מתנה אפי"ה קשיא דלמה ליה לש"ס האי טעמא ת"ל דא"א לקיימו ע"י שליח וכמשי"ר המעש"ב וא"כ לקו' זו לא תי' ה' הנז' שום תי' כלל: ועוד בה דהראיה שהביא מסו' דפ' יש בכור לכאו' נלפקע"ד דהוי מעשה לסתור והוא דהרואה יראה שם בסו' הנז' להתו' והרא"ש דהוקשה להם אמאי דאמר ר"ח דאין בנו פדוי מסו' דקי' שהבאנו לעיל דמתנה עמ"ל שמה מתנה ותי' דטעמ' דר"ח שהיה רוצה לזכות במתנה גמור' כדי שלא יהא נראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכמ"ש בש"ע דאסו' לעשות כן שלא לשחת ברית מילה יעו"ש בדבריהם באורך נמצינו למדין מדברי התו' והרא"ש הנז' דטעמא דר"ח דאמר דאין הבן פדוי הוא דוקא מטעם איסו' דמסייע בבית הגרנות כנז' אבל אי לאו האי טעמ' היה הבן פדוי וכמ"ש בסו' דקידו' הנז' דמתנה עמ"ל שמה מתנה וא"כ אדרבה דקו' ה' שע"ה ז"ל שייך גם לדברי התוס' והרא"ש הנז"ל לס' ה' בעל המפה הנז':
זאת ועו' יגדל התימה על ה' הנז' והוא דרשב"א ז"ל בסי' קצ"ח חילק מסו' דקידו' הנז' לסו' דפ' יש בכור הנז' והוא דהתם בסו' דקי' מירי דאמר ע"מ שתחזרהו לי וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומפני זה אמרי' דבנו פדוי אבל הכא בסו' דפ' יש בכור מיירי דלא אמר ע"מ כלל וכיון דלא אמר ע"מ כלל לזה אין בנו פדוי יעוש"ב בדבריו הרי דרב המרחק בין ב' סוגיאות הנז' וקשה לזווגם וא"כ מה ראיה מייתי ה' הנז' מסו' הנז' ומה גם לה' בעל המפה שפסק ביו"ד סי' ש"ה כדין הרשב"א הנז' וחי' הנז' וכיון דכל קו' ה' שע"ה היא לה' בעל המפה ז"ל מה דמות יערוך מסו' הנ"ז וצ"ע:
והיותר תימה על ה' שרשי הים הנז' שהביא תשו' זו דרשב"א הנז' ודברי הרא"ש בתוך דבריו כמשי"ר הרואה הבאתי דבריו לעיל ולא הרגיש מזה כלל והוא פלא:
איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו והוא דנקיטינן דכל תנאי דא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים וכן פ' הטור והרא"ש ובעל העיטור וכמה מרבוואתא דס"ל הכי:
עוד נקדים מאי דאמרו בש"ס דגוי אסור למול מדכתיב המל ימול: והנה בעתה מצאה הקפידה מקום לנוח במה זכה אאע"ה בארץ אי בעשיית המיל' לאו כלום היא מאחר שהיה הכרח למול את עצמו מאחר בלא היו שם בני ברית למול אותו וא"כ הוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח דהתנאי בטל והמעשה קיים:
ואולם אשכחנא לה פיתרי ונקדי' מ"ש רש"י ישן ז"ל בפ' לך לך וז"ל בהמולו את בשר ערלתו נטל אברהם סכין ורצה לחתוך והיה מתיירא מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו שנא' וכרות עמו הברית לו לא נאמר אלא עמו עכ"ד ז"ל:
א"כ נחה שקטה חקירתנו וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' להשואל הבאתי דבריו לעיל דמה שמברכין בעל פדיון הבן הוא יען דצריך סייוע הכהן והוי כמו שליח כנז"ל וא"כ ה"נ הוא הטעם דנטל סכין א"א ורצה לחתוך עצמו והיה מתיירא ודאי שהיראה היא מטעם זכיית א"י ולזה אחז הקב"ה ושלח ידו להחזיק עמו לחתוך שיהא ניכר שצריך סייוע והוי כמו שליח בדין פדיון הנז':
ובזה נלע"ד אם יר' בעיני מו"ר דיובן כונת לשון הירושלמי הנז' והוא דבתחי' הוא משבח לאאע"ה שעשה ליצה"ר טוב ומילת עשה מורה שכוונתו לומר דהוא בעצמו עשה והיינו על המילה כדכתיבנא ולזה הוקש' לו לר"ח והפסיד דאדרבה הוי פסידה לא"א דמל את עצמו כיון דלא אפשר לקיימו ע"י שליח ולזה אי' לו וכרות עמו הברית דהיה ע"י סייוע כמ"ש רש"י ז"ל: ובאו"א נלע"ד לפרש לשון הירושלמי הנז' אם יראה בעיני מו"ר דרך הלציי והוא דלא נעלם מעיני מו' דשבטו של לוי היו מקיימים התור' והמילה וכמש"ה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו וכמו שכן הובא בילקו' במלאכי ע"פ שחתם ברית הלוי וז"ל לפי ששבט הלוי היו נימולים שנאמר כי שמרו וגו' אמ"ל הקב"ה חייכם אעפ"י שאברהם התחיל במילה איני קורא אותה אלא על שמיכם שנא' ברית הלוי ברית אברהם לא נאמר אלא ברית הלוי לפי שהיו נימולים נקרא על שמם עכ"ל:
עוד נקדים מאי דידוע דהר"מ פ' דאבי הבן חיובא רמיא עליו לברך בשעת המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולזה הסכימו כל הפוס': אמור מעתה דזהו כונת המאמר הנז' והוא דבתחי' הוא משבח את א"א בעד המילה כדכתיבנא ולזה הקשה ר' אחא והפסיד ר"ל דכבר הפסיד מעלה זו א"א ונתנה לשבט הלוי וכמ"ש בילקוט לזה השיב ח"ו לא הפסיד א"א כלל מהמעלה דהרי בשעת המילה אומר אבי הבן להכניסו בבריתו של א"א ולא אמרי בבריתו של לוי וז"א וכרות דהיינו בשעת המילה עמו הברית עם אאע"ה דווקא ולא לזולתו ודו"ק:
איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שאמרנו שבכוונה מכוונת הוכרח א"א להמתין לציווי הקב"ה על המילה למען יזכו בניו אחריו בנתינת הארץ וכדכתיבנא:
אשר עפי"ז אלכה ואשובה אל הבא'ר כונת הכתו' האמורים בקהל' סי' ח' וכ"ת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלוד'ים. אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה באשר דבר מלך שלטון ואין מי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו. ולכאור' הדקדו' רבו מהרבה עצמו מספר ולאהבת הקיצור לא יכולתי לפרעם:
ואולם עפ"י דרכינו יבא על נכון ונקדי' מ"ש בילקו' מי כהחכם זה אברהם ומי יודע פשר דבר שידע להתפשר עם קונו:
עו"נ מה שחקרו המפרשי' דמאחר שכבר נשבע הקב"ה לא"א בברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' איך אח"ך יכול להתנות שיקיימו מצות המילה ואם לא יקיימו מצות המילה לא יתן להם הארץ דהא קיי"ל נשבע לתועלת חבירו סתמו כפי' והו"ל כאלו נשבע ע"ד חבירו ולא מצי טעין אדעתא דהכי לא נשבעתי וגם אינו יכול להתנות עוד שום תנאי מחדש: ולפקע"ד נ"ל לתרץ דלא דמי כלל והוא דהא דאמרי' הנשבע לתועלת חבירו סתמו כפי' ולא מצי טעין שום תנאי מחדש היינו דווקא היכא דהנשבע טעין איזה דבר או תנאי שכשיתקיים התנאי יגרע כח השבועה או יגרום נזק להמשביע:
לא כן בנ"ד שהקב"ה אינו רוצה לחזור משבועתו ח"ו אלא אדרבא קא תבע תנאי אחד שהיא המילה לפועלתינו ולטובתינו כמ"ש רז"ל כו"כ תועלת איכא בהיום מצות המילה דידוע מאהבת ה' אותנו ציונו מצות המילה בתורת חיוב גדול וכמ"ש רז"ל בכונת הפ' לא מרובכם חשק ה' בכם ויבחר בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם וגו' דהיא על המי' וא"כ בהא ודאי לא נאמר האי דינא דהנשבע לתועלת חבירו:
אמנם המפ' ז"ל תירצו לחקירה הנז' עפ"י מ"ש ה' מחנה אפרים ז"ל בסי' א' דחילק דאף דקי"ל נשבע לתועלת חבירו וכו' מ"מ אם הנשבע טוען בלבי היה כו"ך דאז לא הוי ע"ד חבירו ולזה הסכים ה' פרי הארץ ז"ל בח"ב מחו"מ סי' א' ב' דל"מ כשחבירו משביעו דמצי טעין בלבי היה כו"ך אלא אפי' אם נשבע מעצמו מצי טעין בלבי היה כו"ך דאז לא הוי ע"ד חבירו וא"כ ה"ה הכא מצי טעין הקב"ה בלבי היה כשנשבעתי בברית בין הבתרים ע"מ שתקיימו את המילה דלא הוי נשבע ע"ד אאע"ה:
ובזה נ"ל לפקע"ד דזה רמז לו הקב"ה ליצחק אע"ה באומרו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וגו' ופי' רשב"ם וישמור משמרתי זו מילה דכתי' בה ואתה את בריתי תשמור והוא פשוט והוא דבתחילה אמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבו' וגו' וא"ת דהוי נשבע ע"ד חבירו כנז' לז"א עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו' דבלבי היה זו בשעה שנשבעתי:
וכבר ידוע דמילת דבר הוא כינוי על המי' כמ"ש במד' וזה הדבר אשר מל יאושע וכו' הבאתי דבריו לעיל:
וגם ידוע דמילת שמור ג"כ כינוי למילה ובמ"ש רשב"ם בפי' הפסוק וישמור משמרתי הבאתי דבריו לעיל:
אמור מעתה דזהו כונת הכתובי' הנז' והוא דבתחילה הוא משבח לאאע"ה ואמר מי כהחכם כמ"ש בילקוט זה אברהם כנז' ומה היתה חכמתו שידע להתפשר עם קונו בענין המילה וכדכתיבנא דמילת דבר היא כנוי למילה וא"כ בהכרח חיובא רמיא עלינו למול וזהו אומרו אני פי מלך שמור שהיא המילה כנז':
ואח"ך אמר ועל דברת שבועת אלד'ים אל תבהל מפניו תלך כוונתו רצויה שע"ע השבועה אל תהי נבטל לומד מפניו תלך מילת מפניו כאן פי' מקודם נכח"ש הכתו' וזאת לפנים בישראל שפי' מקודם וכונתו לומר אל תהי נבהל לומר שהשבו' היתה מקודם והיאך יכול עתה הקב"ה להתנות על המילה וז"א כי כל אשר יחפוץ יעשה וכונתו לו' דהאמת לא שייך ביה בהקב"ה טענת אונס ח"ו חלילה באשר דבר מלך שלטון וגו' דהרי איכא ב' תירוצי' הדא דשומר מצוה דהיינו המל לח' לא ידע דבר רע והוא התי' הראשון שכתבנו בעניותינו דכיון דמצות המילה היא לתועלתינו ולטובתינו ליכא למימר האי דינא דנשבע לתועלת חבירו כאמור:
ואח"ך חזר ואמר תי' האחר וז"א ועת ומשפט והיינו עפ"י הדין ידע לב חכם דהיינו דמצי טעין כשנשבעתי בלבי היה כו"ך:
וההפרש שיש בין תי' א' לתי' ב' הוא כי לכל חפץ דבעלמא בשבוע' שבין אדם לחבירו יש עת ומשפט דווקא דהוא התי' שעפ"י הדין מפני כי רעת האדם רבה עליו והוא דכשרוצה להתנות שום תנאי מחדש הוא דרוצה לגרוע כח השבועה ולגרום נזק להמשביע כאמור ודו"ק:
אמנם אכתי איכא למשדי נרגא בזכיית הארץ דהא קי"ל דגז"ד ש"ץ אעפ"י שנחתם נקרע וכדאי' בפ"ק דר"ה ד' ח"י אמ"ר שמואל בר אוניא מנין לגז"ד ש"ץ שאפי' שנחתם נקרע שנא' כה' אלד'ינו בכל קראינו אליו והכתיב דרשו ס' בהמצאו התם ביחיד הכא בציבור:
וראיתי לה' פרשת דרכים בד' כ"ט שהקשה בתחי' דבריו לר' יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד דמה יענה בפסוק זה דרשו ה' בהעצאו ולא תירץ לזה כלל:
ועני אני נלפקע"ד לתרץ דשם בש"ס הקשו לעיל מיניה וגז"ד דציבור מי מקרע והכתיב כבסי מרעה לבך וכתי' כי אם תכבסי בנתר וגו' ותי' ל"ק כאן בגז"ד שיש עמו שבועה כאן בגז"ד שאין עמו שבועה יעוש"ב: והרב חי' הלכות ז"ל כתב דקו' זו היא ודאי אף לר"י דאמר יפה צעקה וכו' ופשוט הוא דאף התי' של הגי' הוא אף לר"י וא"כ ממילא אזדא לה קו' ה' פרשת דרכים הנז' דפסוק זה נאמר לגז"ד שאין עמו שבועה וק"ל: והראיה לזה הוא דבש"ס אמרו כמאן מצלינן וכו' כמאן כר"י וא"א קשיא גם לר"י קו' ה' ז"ל אלא ודאי צ"ל כדכתיבנ':
והנה ראיתי להר"ן ז"ל שפי' בדברי ר"י דאמר יפה צעקה וכו' וז"ל יפה צעקה אפי' דלא מקרע גז"ד ממעטת את הפורעניות עכ"ל ובאמת שדבריו אלו נפלאו ממני הפלא ופלא דהוא הפך הש"ס בד' י"ו ע"א דאמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר"י ואב"א אפי' תימא רבנן וכר"י דאמר יפה צעקה וכו' הרי להדיא הפך דברי הר"ן ז"ל הנז':
והיותר תימה דשם בש"ס ע"ב אמרו ואמר ר"י ד' דברים מקרעים גז"ד של אדם צדקה צעקה וכו' נמצא דכשאמר ר"י יפה צעקה כונתו רצויה שקורע הגז"ד וכמו שכן ראיתי לה' חי' הלכות שכ' וז"ל ד' דברים מקרעים וכו' נר' ודאי דלשיטתיה אזיל דאמר יפה צעקה וכו' ובאמת שהוא פלא וצ"ע:
העולה מכל האמור דגז"ד של רבים אפי' שנחתם נקרע וכן ראיתי לה' פרשת דרכים ז"ל שעלה ונסתפק בהא דאמרו בש"ס אי הא דגז"ד של רבים שנקרע אחר החיתום הוא דוקא מרעה לטובה או אמרי' דה"ה דבין בין ובסוף דבריו כ' וכעת לא מצאתי שום בירור לזה. ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה זכו ישראל בנתינת הארץ מאחר דגז"ד של רבים אעפ"י שנחתם נקרע ויתכן דהוי אף מטובה לרעה כמ"ש ה' התנה ז"ל כנז':
התירוץ לזה הוא כמ"ש בש"ס דיש חי' בג"ד שיש עמו שבועה לגז"ד שאין עמו שבועה ובנתינת הארץ ידוע שהייתה עפ"י שבועה וכמ"ש הכתוב כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וא"כ הא ודאי דגז"ד זה ליכא למיהדר מינה ובדין זכו ישר' בנתינת הארץ בלי ספק:
אשר על פי"ז נלפקע"ד אם יראה בעיני מו' דרמז פרעה הרשע למרע"ה באומרו הן רבים עתה עם הארץ וגו' דלכאורה תיבת רבים אין לה הבנה דמאי נ"מ אם היו רבים ועוד מאי אומרו עתה ואולם עפ"י דרכינו א"ש ובהקדי' תשו' מהרימ"ט הנז' לעיל דלא זכו חתניו מאחר שלא היו מבוררים כנז"ל:
וכמו כן בנתינת הארץ זכו ישר' אף שלא היו מטעם המילה כדין המבשרני כנז"ל:
וידוע מ"ש רז"ל שאם. היו שוהים עוד במצרים היו נכנסים בן' ש"ט ולא היו זוכים באר"י ח"ו. לז"א פרעה ב' טענות בדבר חדא דכל כונתך להוציא אח ישר' ממצרים הא ודאי אינו אלא לזכותם לאר"י וא"כ הוא גז"ד של רבים שאעפ"י שנחתם נקרע ועוד שלא היו מבוררים וז"א הן רבי"ם עת"ה דיקא ולזה חזר והשיב לו כב יכול הקב"ה הב' סתירות הנז' דהיינו הסתירה א' על טענה שטען פרעה שלא היו מבוררים וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען כדין המבשרני כנז':
ועל טענה שטען שהוא גז"ד של רבים השיב לו לכן אמור לבנ"י וגו' ופרש"י ז"ל לכן עפ"י אותה השבו' דהוי גז"ד שיש עמו שבועה כנז': ובזה נ"ל כונת הפסוקי' לא מרובכם חשק ה' בכם ויבחר בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה ופשוט:
ובזה נ"ל כונת הכתובי' זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ופשוט:
איך שיהיה חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחי' דברי המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלכאור' מילת כל זכר היא מיותרת דמי לא ידע דהמילה היא לזכר דוקא:
אמנם נלפקע"ד לפרש כונת הפסו' הנז' ודרך אגב אגיד מה ששמעתי דאית' מדר' פליאה וז"ל ותקח צפורה צור ותכרות בפיה והאמת שהוא פלא: ולפקע"ד נר' לפרשו והוא בהקדי' דקי"ל דאשה אסורה לדון וההיא דדבורה שכתוב והיא שפטה את ישר' היינו שהיו יושבים ג' דיינים בצידה והיא מלמדתם ונפסק הדין על פיהם:
עוד נקדים מאי דנחלקו רב ורבי יוחנן בש"ס דע"ז ד' ז"ך דרב אמר אשה פסולה למול ור' יוחנן מכשיר למול על ידי אשה ופריך בש"ס מי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צור ותכרות ותי' קרי ביה ותכריח שאמרה לאיניש אחרינא ועבד. אם כן נמצא שכוונת המדרש הוא פשוט וכוונתו דאל תטעה לומר שציפורה מלה את בנה אלא בפה ופירושו שאמרה לאיניש אחרינא ועבד כמ"ש בש"ס:
ולפקע"ד נראה להביא ראיה דאשה פסולה למול מהא דאמרינן לעיל דהיה מתפחד אברהם אבינו ע"ה למול את עצמו יען דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח ואם איתא דאשה כשרה למול היה ליה לאברהם אבינו עליו השלום לומר לאשתו שרה שתמול אותו ולא היה צריך סיוע אלא ודאי דאשה פסולה למול ולא היה זוכה בא"י:
מעתה נראה דזה הוא כוונת הפסוק וכי יגור אתכם גר ורוצה לזכות עמכם במתנת הארץ צריך שהמוהל יהיה זכר ומילת זכר חוזר על המוהל ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ ברם אם אין המוהל זכר אם כן ממילה יורה דמילת אשה כשרה ואם כן אזדא לה סברת א"א ע"ה במתנת הארץ דרצה לזכות ע"י המילה:
חזרתי ואמרתי ועשה פסח לה' המול לו כל זכר דידוע מה שאמרו רבותינו זלה"ה דבזכות דם פסח ודם מילה ננאלו אבותינו ממצרים וזה אומרו וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגם קיים מצות המילה אז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ וסמיך ליה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם דבזכות ב' מצוות אלו זיכנו ה' לצאת ממצרים כן יזכנו האל יתב' לצאת מהגלות המר והנמהר הזה ויחיש לגאולינו בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן: