איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יט לשבת כלה
ממורי הרב ח"ק בעל המחבר ספר בני בנימן ז"ל. והנושא בא. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל הערה לפני אהל מועד את עבודת המשכן ושמרו את משמרתו ואת משמרת בל העדה לפני אהל מועד את עבודת המשכן:
גרסינן התם במס' שבת אמר ר"ח מאי דכתי' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים למה נמשלו ישר' לתפוח אלא מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישר' הקדימו נעשה לנשמע עכ"ל:
עלינו לשבח לאדון הכל אשר בחר בנו מכל העם ורוממנו מכל לשון בתת ה' לנו תורה חתומה חמדה גנוזה תורתו תורת אמת מעשה לבנת הספיר שפיר נאה מה נכבד היום הן עוד היום גדול כל שנה אקבעיה קמא הדר חוזר וניאו"ר הולך ואור מלא האורה אורים גדולים והימים האלה נזכרים ונעשים להאומה הנבחרת לתהלה לשם ולתפארת ישראל קדושים כמה חביבין יאודאי. הן הראנו את כבודו ואת גדלו בסבר פנים יפות ונחל ה' את יאודה חלקו נחלת ה' ויצונו ה' אלוד'ינו לעשות חוקים ומשפטים וטובים להחיותינו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את, כל החוקים האלה תרי"ג מצות שהתורה כוללת אשרי אנוס יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה הוא יאי וגולתיה יאי, כאשר חכמים הגידו כי תרי"ג מצות הם הרמוזים בבנין הגוף רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה מצות ל"ח כנגד שס"ה גידיו ואין אדם שלם אלא בקיום כלהתרי"ג מצות ובודאי דאעפ"י ששלימות האדם תלוי במ"ע ול"ת כמ"ש מ"מ יש הפרש גדול ביניהם שבמ"ע חייב אדם לרדוף אחריהם ולהתעסק בהם בכל יכלתו כדי לקיימם אבל במצות ל"ת טוב לאדם שלא יתעסק בהם כדי לקיימם מפני שבמצות עשה הרגל בהם הוא טוב שמצוה גוררת מצוה אבל במצות ל"ת אם יתעסק בהם יש לחוש שמא יפתנו יצרו ועבירה גוררת עבירה ויבא להיות ח"ו האדם לידי עבירה וכמ"ש החינוך בהרבה מקומו' שהאדם נמשך אחר פעולותיו ודוגמ' לדבר מצאתי להרב מוהר"ש פירמו וכמ"ש במ"א שאעפ"י שמצוה שלא לשמה ועבירה לשמה שקולים הם אעפ"כ מוטב לעשות המצוה אף שהיא שלא לשמה מפני שמצוה גוררת מצוה ולא לעשות עבירה אף שהיא לשמה מפני שעבירה גוררת עבירה ובזה יובן לע"ד מאמר רז"ל במדרש משלי וז"ל דדיה ירווך וכו' בני מוטב לך לחבוק דדיה של תורה וכו' ואל תחבוק חק נכריה וכו' ושמא תאמר אין הקב"ה רואה מה שאני עושה ת"ל כי נכח פני ה' דרכי איש מכאן אמרו רז"ל דע מה למעלה ממך וכו' עכ"ל והמאמר הזה אומר דרשוני וחיו והרב אבא מארי ז"ל בספרו כ"י פי' הכונה על מי שבא לידו לימוד תורה שהוא קיום מ"ע או לחבוק חק נכריה ולכוף את יצרו שהוא קיום מצות ל"ת ושמא תאמר אין הקב"ה רואה כונתי שהיא לטובה לקיים מל"ת ולא יענשני וכו' זת"ד ועם מ"ש בשם מוהר"ש פירמו ג"כ יתיישב שפיר כונתו ודו"ק ובזה יובן לע"ד כוונת הפסוקים במשלי סי' ב' שאומר להצילך מדרך רע וכו' העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך השמחים וכו' להצילך מאשה זרה וכו' למען תלך בדרך טובים וכו' כי ישרים ישכנו ארץ ע"כ והדברים פשוטים ועוד פי' במ"א כמה פסוקים בזה לא עת האסף ולזה רמזו רז"ל לע"ד באומרם ושמרתם זו מצות ל"ת ועשיתם זו מצות עשה שם רמז שבמצות ל"ת לא צריך עסק בהם אלא דוקא שמירה שאם יבא לידו יקיים אבל במצות עשה צריך מעשה רב ולרדוף אחריהם לקיים אותם ובזה יובן לע"ד כונת הפסוק של פ' עקב שאומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' וכו' ע"כ ונקדים עוד מ"ש הרב אבא מארי ז"ל בספרו כ"י בשם מוהר"ש אלגאזי ז"ל דמ"ש רז"ל מי הקדימני וכו' היינו על מ"ע אבל על מצות ל"ת לא שייך קדימה ויש לו שכר ועי"ז יש לו שכר ג"כ על מ"ע זת"ד ז"ל וזה הוא כונת הפסוק הנ"ל שאומר דהשכר דיש לכם כשתשמעון את המשפטים האלה ושמרתם רמז על מל"ת כמ"ש ועשיתם רמז על מ"ע ואז בהצטרפות שניהם ושמר ה' לתת לכם שכר על המצות וכו' ובזה יובן לע"ד ג"כ כונת הפסוקים בפ' יתרו שאומר ועתה אם שמוע תשמעון בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שהכונה אם שמוע תשמעו בקולי לקיים מצות עשה ושמרתם את בריתי זו מל"ת ואז בהצטרפות שניהם יהיה להם שכר דהיינו והייתם לי סגולה וגו' וליכא משום מי הקדימני וכו' אבל להבין כל המשך הפסוקים שאומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל וגו' ופירש"י אלה הדברים לא פחות ולא יותר, והדקדוקים רבו כמו רבו וכל המפרשים איש לפי דרכו פנו ואענה גם אני חלקי לפרשם והוא בהקדים מ"ש המפרשים שלפי האמת גאולת מצרים היתה גאולה שלימה. מכל שעבוד מלכיות לולי שחטאו ואז חזרה שעבוד מלכיות למקומה והענין הוא שהשי"ת עשה שבמצרים יהיו כל שבעים אומות וישתעבדו בישראל ד' מאות שנה ואח"כ יהיו חירות מכל שעביד מלכיות והיה גאולה שלימה אלא כיון שנסתכל השי"ת שאם היו שוהין עוד במצרים היו נכנסים ח"ו בחמשים שערי טומאה הוכרח לגאלם קודם זמנם בטענה או שע"י קבלת התורה יש להם דין הקדש והקדש מפקיע מידי שעבוד או כיון שישמרו המצות והתורה והשי"ת חפץ בהם מפקיעים מידי שעבוד כי מלך מפקיע מידי שעבוד וכולי עלמא דיליה הוא ומפקיע מידי שעבוד אבל בע"ה כיון שחטאו לבסוף חזרה הגזירה למקומה ונשתעבדו למלכיות כמ"ש כ"ז בספרי המפרשים באורך וזה לע"ד נר' כונת הכתו' אתם ראיתם וגו' לרמוז להם שהוציאם ממצרים קודם זמנם ועתה ר"ל ועתה יש לכם לדעת שאם שמוע תשמעו בקולי וגו' ותקיימו התורה והמצות ר"ל אז והייתם לי סגולה מכל העמים ואין לכם עוד שעבוד מלכיות כי לי כל הארץ ומלך מפקיע מידי שעבוד ומכלל לאו אתה שומע הן שאם לא ישמרו יחזרו הגזירה למקומה וכיון שהכל גלוי לפניו וצפה והביט שעתידין הם לחטוא ולהשתעבד למלכיות ולכן חזר ורמז להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' אתם דייקא ולא בניכם אתם שתקבלו התורה תהיו חירות מטעם הקדש מפקיע מידי שעבוד ולא בניכם שעתידין הם להשתעבד לשאר מלכיות ולכן הוכרח לומר לו אלה הדברים וגו' לא פחות ולא יותר כדי שלא יאמר משה פחות מהדברים אלו כדי שלא לצערם על בניהם שישתעבדו או להוסיף שגם הם ח"ו אפשר שישתעבדו אם לא ישמרו את התורה לכן באה הזהרה לא פחות ולא יותר: והנה הרב מוהר"י קצבי ז"ל בדרשותיו פי' הכונה באופן אחר והוא בהקדים מ"ש במסכת ע"ז על פסוק מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' לבטל מהם מ"ה א"א שכבר נגזרה הגזירה הא לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם שנא' למען יטב להם וגו' ופרש"י וז"ל הא לא קבלו וכו' הוי שומע מכאן שלא קבלוה לקבל שכר היום בעוה"ז אלא שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם וזו הטובה הכתובה כאן וכו' ולכאורה יר' דאין לך מודעה גדולה מזו וכו' ול"ד לההיא דצדקיהו דלא חשיב אונס היותו במאסר אלא מניעת הטוב ממנו דהתם היה במאסר וכו' אבל הכא אם לא יקבלו התורה ישעבדם תחת האומות הוי אונס גמור וכו' ושע"כ אמר הקב"ה אתם ראיתם וגו' כי אין זה אונס חדש וכו' ואין חי' בין זה לההיא דצדקיהו וכו' והיינו דקאמר ועתה וכו' והייתם לי סגולה ולא ישלטו בכם אומה ולשון וכו' וטובה זו בעה"ז אבל לעה"ב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' זת"ד ועפ"ז פי' פסוק כל כלי יוצר עליך וגו' עש"ב ועפ"ז פי' הרב אבא מארי ז"ל מאמר רז"ל במדרש רבא פ' נצבים וז"ל ד"א רבנן אמרי אמר הב"ה אם ברכת את התורה לעצמך אתה מברך שנא' כי בי ירבו ימיך וגו' וא"ת שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי לכם אותה אלא לטובתכם שהרי מ"ה נתאוו לה וכו' ע"כ והכונה ירצה שהרי אמרו רז"ל שקבלת התורה היתה בשביל שלא ישלטו א"ה דוקא ולא בשביל החיים שהרי נגזרה גזירה אכן. ע"י ברכת התורה יזכר לחיים ארוכים ויתקיים פסק כי בי ירבו ימיך וגו' ולזה אמר אם ברכת את התורה וכו' שעי"ז יזכה לשכר לחיים ארוכים וגם בשביל עסק התורה עצמה וא"ת לפ"ז נמצא שקבלת התורה היתה באונס מפני פחד האומות לזה אמר שלא לרעתכם נתתי לכם התורה כלומר לסלק הרעה שלא ישלטו האומות בכם כדי שתאמרו דהוי אונס אלא לטובתכם ולא חשיב אונס חדש זה שליטת האומות בכם והו"ל כנדון צדקיהו שכ' מוהרי"ק דלא חשיב אונס חדש מניעת הטובה וכמ"ש הרב ז"ל והביא להם ראיה ע"ז דלא חשיב אונס ויש בה כמה מעלות טובות חוץ מזו שהרי מ"ה שאין להם פחד מזה נתאוו לה ונעלמה מהם א"כ מה הכרח היה לי להכריח אתכם שתקבלו אותה דשייך בזה טענת אונס כיון שמ"ה שאין להם זאת הטענה של אונס היו רוצים לקבלה אלא ודאי כדי שתדעו שלטובתכם ולחבתכם נתתי אותה לכם ע"כ זת"ד. ולע"ד נר' לפרש המאמר הנז' בב' אופנים הא' בהקדים מ"ש הרב מהר"י אזולאי ז"ל משם הרב מהר"ח ן' עטר ז"ל דמהברכות מוכח דישר' יש להם דין בנים ובן מברך לאביו לא כן דאם היה להם דין עבדים כלום יש עבד נותן שלום לרבו ומדהרשנו הקב"ה לברכו מוכח דדין בנים יש לנו כאשר כן כתוב במ"א באורך. ובזה פי' כמה פסוקים וגם ע"י התשו' היא הוכחה דיש לנו דין בנים עי"ש. ועוד נקדים מ"ש המפרשים שמ"ה היו רוצים לזכות בתורה בדין דב"מ אבל כיון שישר' יש להם דין בנים לגבי הבן לא נאמר האי דינא דב"מ כאשר מפורש יוצא הלא בספרתם וזו היא הכוונה לע"ד שאומר אם ברכת התורה לעצמך אתה מברך שבזה יש לך דין בנים ועי"ז יש לכם תשובה וגם בזה תזכו לחיים ארוכים ושמא תאמר לרעתכם נתתי לכם את התורה ר"ל שאתם יש לכם דין עבד ואין אתם יכולים לברך לזה אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם שיהיה לכם דין בנים והראיה שמ"ה נתאוו לה מדין דב"מ ולמה לא זכו בה אלא מפני שיש לכם דין בנים ולגבי הבן לא שייך דינא דב"מ. ובאופן אחר יש לפרש בהקדים מ"ש הרב מר אחי ז"ל בכ"י שלו בפי' הפסו' של תהלים שאומרים אתה צויתה פקודיך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאד ע"כ ופירש הכו' בהקדים מ"ש ה' דברי אמת בדרוש תשעי על מ"ש רז"ל במס' סנהדרין אמר רבא גדול מה שנאמר בעובדיא יוחר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלד'ים אתה ואילו בעובדיא כתי' ועובדיא היה ירא את ה' מאד ע"כ. והק' הרב תאוה לענים דילמא באברהם שנא' לו בפניו דכתיב כי עתה וכו' אמרו לו מקצת שבחו בפניו ולא כולו כיון שהיה מדבר עמו אבל בעובדיא שבחו הכתוב בנביאים ולא היה מדכר עמו ונמצא כמזכיר שבחו שלא בפניו שיכול להזכירו כולו ומנ"ל לרבא שגדול ממה שנא' באברהם והר' תאוה לענים תי' דכל שבפניו אינו בפניו ממש אלא שכל שבחייו קרוי בפניו והקשה הרב דברי אמת מהאי דכתב רש"י בפ' בהעלותך על פסוק ויקרא לאהרן ומרים ויצאו שניהם ולמה משכן והפרישן ממשה לפי שאומרים מקצת שבחו וכו' וכן מצינו בנח וכו' ואי בפניו בחייו קאמר למה משכן והפרישן ממשה והלא משה חי היה וחשיב בפניו והניחו בצ"ע. ולענ"ד יש ליישב דברי הרב תאוה לענים ז"ל והוא דהר' ז"ל דקדק בלשונו וכתב דאפשר דרבא סבר דכל שבחייו קרוי בפניו ואינו אליבא דכ"ע והוא יסבור דמה שמשכן והפרישן ממשה לא היה בשביל זה אלא כמ"ש רש"י ד"א כדי שלא ישמע נזיפה וכו' והם אגדו' חלוקות: והנה הרב פי' כו' המאמ' באופן אחר יעש"ב ולבסוף כתב שנמצינו למדין שרז"ל מחלקין בין במקום שנא' מאד למקום שלא נאמר מאד וא"כ ק' למה בפסו' כי לקח טוב נתתי לכם לא אמר מאד ותי' במ"ש בפ' הכונס אמר רבא הנותן דינר לאשה והוא של זהב ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא ופשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירות' דכספא קבלית עלי נטירות' דדהבא לא קבלית עלי וכתב הנמק"י הא דנקט אשה כ' הרא"ה דמרגלא בפומייהו גבי קדושין וה"ה לאיש ועכשיו אני אומר שהקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו את תורתו לשמרה ועשה עמנו חסד גדול כאדם האומר ונותן דינר של זהב לשמור ואומר לו של כסף הוא שאם יפשע בו אם יאמר שהוא של זהב ונטירותא דדהבא קביל עליה לא יהיה לו במה לפרוע וח"ו יתחייבו כליה לכן אמר הכתו' כי לקח טוב נתתי לכם והאמת שהוא יותר גדולה וטובה במאד מאד אלא שאני לא אמרתי אלא כי לקח טוב ולא יותר מפני שאני מצוה אתכם תורתי אל תעזובו ואם מרבה אני בתוארים תתחייבו כליה ח"ו לפיכך לא אמרתי כי אם טוב לבד דהוי כאומר הזהרי בו של כסף הוא זה תו"ד. וכתב הרב מר אחי ז"ל דיוצא לנו מדברי הרב דמדמה נתינת התורה לאומר הזהרי בו של כסף הוא א"כ ודאי דהסברה הוא דכשיבא לפרוע השכר טוב מצד הדין פשי' ודאי דאין להקב"ה לפרוע אלא כמו שקבלו עליהם נטירות' דכספא אלא דמידה טובה מרוב' והקב"ה עושה לפנים משורת הדין ופורע לנו במשלם כמו שיקבלו עליהם נטירותא דדהבא נמצא דהקב"ה עשה לנו שני חסדים א' דבשעת הציווי חיסר בלשון ולא אמר מאד כדי שלא נתחייב בנטירותא דדהבא ובשעת הפרעון השכר טוב הוא להפך כמו שאמר מאד ובזה פירש כו' הכתובים הנ"ל שאמר דהע"ה אתה צויתה פקודיך לשמור מאד ר"ל כשצויתה פיקודיך נשמרת מלומר מאד כדי שלא נתחייב בנטירותא דדהבא אחלי יכונו דרכי ר"ל מה שאני מתפלל לפניך שזה לשון אחלי כמו שפירש"י אחלי אדוני שהוא לשון תפילה דכשיכונו דרכי לשמור חקיך דהיינו שאני מקיים התורה והמצות אז לא אבוש מלקבל שכרי במשלם ולא תאמר איני חייב אלא כנטירותא דכספא אלא אני מתפלל כשאודך ביושר לבב ואשמור חקיך אל תעזבני עד מאד ר"ל אל תעזבני מלתת לי שכרי במשלם עד מאד דהיינו עד ולא עד בכלל כמו שדרשו רז"ל והנערה יפה עד מאד דהיינו עד ולא עד בכלל ולא תתן לי אלא כמו שלא כתוב מאד ואפי' שמן הדין כך הוא אתה תעשה לפנים מש"ה ותתן לי שכרי במשלם זת"ד ז"ל. ובזה נלע"ד כו' הכתובים בתהלים משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז ר וכו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שגיאות מי יבין וכו' גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי אז איתם וניקיתי מפשע רב וכו' ע"כ הכוונה דר"ל שמשפטי ה' שעשה עמנו בין לרעה ובין לטובה הכל הוא צדקה וחסד מאתו יתב' שעושה לפנים מש"ה כדמפרש ואזיל שהרי התורה באמת היא נחמדת מזהב ומפז רב. וכשאני מקיים אותה גם עבדך נזהר בהם אז בשמרם עקב רב ר"ל דהקב"ה פורע לי שכרי במשלם כמו נטירו' דדהבא אבל כשח"ו אני עובר על התורה ואז הוא שגיאות מי יבין גם מזדים חשוך עבדך כמו ואתה חשכת למטה מעונו שאינו משלם לנו עונש כפי מה שהיא ערכה של תורה אלא כנטירותא דכספא אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב ר"ל שהוא מנקה אותי מהפשע רב שהיה ראוי וזה ודאי הוא צדקה וחסד שעושה עמנו. ובזה יובן ג"כ פסוק אחר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו' וכפירש"י שם גם בזה יובן פסוק ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דר"ל דאף כי מן הדין לא היה חייב לפרוע אלא כנטירו' דכספא הקב"ה מצד החסד משלם כמעשהו ר"ל כנטירותא דדהבא. וזה נראה כו' המאמר שאומר ושמא תאמר לרעתכם נתתי לכם את התורה ר"ל ש"ת שמה שאמרתי כי לקח טוב לבד ולא מאד הוא לרעתכם שאם תקיימו אותה לא יהיה לכם שכר אלא כנטירותא דכספא אל תאמרו כן אלא לטובתכם נתתי אותה בלשון זה כדי שלא תתחייבו אבל אם תקיימו אותה אני משלם לכם כנטירו' דדהבא והראיה שהרי מ"ה נתאוו בה ואם לא היו יודעים מ"ה שהשכר הוא הרבה כנטירותא דדהבא לא היו מתאוים לה וכמ"ש מהר"י קצבי שאינם יכולים לטעון טענת אונס מפני שאינו אונס חדש להם כיון שהיו במצרים והוי דומיא דצדקיהו דכבר היה במאסר וכו'. ובזה פי' הר' אבא מארי ז"ל כו' הפסוקים ה' מסני בא וזרח משעיר למו וגו' אף חובב עמים וגו' תורה צוה לנו וגו' והכוונה שבא לומר שלא תאמר שיש להם טענת אונס שלא ישלטו אה"ע שהרי אף חובב עמים כמו שתרגם אונקלוס ז"ל בגבורה אפיקנון ממצרים שאינו אונס חדש לכם וא"כ התורה צוה לנו משה מורשה שחזר להיות כדין ירושה שאין לה הפסק ואינם יכולים לטעון טענת אונס זה ת"ד. ולע"ד נראה לפרש באופן אחר בהקדים מ"ש ה' החסיד נאות יעקב שישראל אינם יכולים לטעון טענת אונס כיון שאבותינו הקדושים כבר קיימו את התורה ונמצא שישראל חייבים הם לקיים מה שכבר קיימו וקבלו אבותם ואין אומרים אנוס למי שאונסים אותו לעשות מה שהוא חייב וכמ"ש בספרו באורך וכתב עוד שמה שאמרו ישר' נעשה ונשמע הוא להורות זה ולומר עד שלא שמענו כבר עשו אבותינו וחייבים אנחנו לקיים מה שקבלו אבותינו וליכא אונס כלל למה שכבר חייב זת"ד. וזה נלע"ד כו' הכתו' הנ"ל ה' מסני בא וזרח משעיר וכו' דר"ל שנתן תורה לישר' ושמא תאמר יש טענת אונס בדבר לכן אמר תורה צוה לנו משה מורשה שכבר ירושה היא להם מצד אבות העולם וחייבים הם וליכא טענת אונס כלל:
ועפ"י מ"ש לעיל שישר' יש להם דין בנים ובזה זכו בקבלת התורה ונצחו את מ"ה שהיו טוענים דב"מ ויען שלגבי הכן ליכא האי דינא נלע"ד כוונת דכוונת התנא חביבים ישר' וכו' כמ"ש לעיל בדרוש שבת תשובה עי"ש: והנה הרב טירת כסף פי' כו' הכתו' הנ"ל באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בש"ס במס' יו"ט די"ט וז"ל ב"מ ר"ל מר"י הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הרי עלי נזיר ואגלח ממעות מעשר מהו אמר ליה נידור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפ' ולינסוב ברתי אמר"פ ד' מאות שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר להו הבו ליה ולנסיב אבל אי אמ"ל לנסיב ברתי והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ע"כ. ופירש"י בד"ה נזיר ואינו מגלח וז"ל דכיון דקאמר הרי עלי נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא ע"כ. וכן כתבו התו' ז"ל וז"ל נזיר ואינו מגלח ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר הבו ליה ד' מאות ולנסיב וכו' וכן פירש בקו' שפירש טעמא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא עכ"ל. וצריך להבין בדברי התוס' הללו שכתבו אבל אי אמר איפכא ע"מ וכו' לא מאי כוונתם דאפשר לומר דכוונתם הוא דאי אמר איפכא אזי הנדר אינו נדר ופטור לגמרי וכזה נראה שהבין בכוונתם מהרש"ך בח"ב בנאספות סי' כ"ב אלא שהק' בזה דמאי ראיה מייתו מבסמוך דקאמר וכו' דממקום שבאו הוא להפך דשם התנאי קיים אי נסיב שקיל. ונדחק ליישב כוונתם כמ"ש המעיין שם באורך ואפשר לומר דכוונתם הוא דאי אמר איפכא אזי הנדר הוי נדר ויעשה כפי נדרו ויצא ידי חגיגה ויגלח ממעות מעשר וכן נראה שהבין בכוונתם מרן בכ"מ בהלכות נזירות פ"ה ה' ח' עמ"ש הרמב"ם הריני נזיר על מנת שאגלח מרעות מעשר הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין ע"כ. וכתב מרן בכ"מ וז"ל ואי [אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר וכן כתבו התו' עכ"ל וכתב עליו מהרש"ך שם וז"ל ואני מגמגם ומפקפק כי יראה לע"ד דוחק לפרש דברי התו' כמו שפי' הר' עכ"ל והרב אבא מארי כתב עליו וז"ל ויראה שכל הדוחק הוא ממ"ש התוס' בקיצור אבל אי אמר איפכא לא דמשמע דאי אמר הכי אינו נזיר ולע"ד טפי עדיף לסבול קצה דוחק זה ולפרש שהכוונה הוא שאין הדין כן אלא דהוי נזיר ויגלח ממעות מעשר מלפרש כפי' מהרש"ך דק"ל דממקום שבאו מוכח להפך ומדרך שכתב ליישב זה הוא דחוק עד מאד וכמ"ש הרב ז"ל עצמו עכ"ל. ולע"ד נר' דיש לי להביא ראיה לפי' זה ממ"ש פסקי התוס' וז"ל אמר תנו מנה לפ' ולנסיב ברתי חייבים ליתן לו אף אם לא יקחנה אבל אם אמר לנסוב ותנו לא עכ"ל. ושם מוכח שהכוונה שכתבו לא הוא לומר שאין הדין כן וכן בדברי התו' נר' שהכוונה היא לומר שאין הדין כן וכמ"ש הרב אבא מארי ז"ל ונמצא שלפי ס' רש"י והתו' אם אמר הרי עלי תודה או הריני נזיר אפי' אמר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה או ע"מ שאגלח ממעות מעשר נדור ואינו יוצא ואינו מגלח אלא ממעות חולין:
והרמב"ם ג"כ נראה דקאי כסברה זו דכתב בה' חגיגה וז"ל הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגינה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה עכ"ל ובהל' נזיר כתב האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר הרי הוא נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין עכ"ל אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו בה' חגיגה וז"ל א"א בספרים שלנו ל"ג שאצא אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר עכ"ל וכ' מרן בכ"מ וז"ל וגירסת רבינו הוא שאצא בה ואעפ"כ אינו יוצא בה דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב. בתודה וכי הדר אמר שאצא בה ידי חובת חגיגה לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו בפרק התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב"ד עכ"ל ודבריו הם תמוהים כמו שתמה עליו ה' משפט צדק ח"א סי' ט"ו דמה ראיה מביא מהא דתנן בפ' התודה דשאני ההיא שאמר ולחמה בוי"ו תאמר שאם היה אומר שאביא לחמה מהמעשר נאמר דאדעתא דתנאי זה נדר ועוד הקשה עליו דבשמעתין דקאמר בעי ר"ל מר"י וכו' דמאי בעיא היא וכי לא ידע מתני' דפ' תודה דהגם שאומר ולחמה מן המעשר חייב להביא מן החולין וגם למה לא משני ליה ר"י מתני' היא נר' דמנפשיה קאמר ליה:
איברא דלפי פי' רש"י שבשאומר ע"מ וכן בשיטתו אזלי התו' אתי שפיר בעית ר"ל משום דבההיא דתודה לית ע"מ אבל למר"ן דמביא ראיה משם ומשווה הדברים קשיא. וראיתי להרב אבא מארי ז"ל בספר דרשותיו כ"י שתי' לזה וז"ל דבשלמא בואצא כה יש לחלק בין ואצא לשאצא דבאומר ואצא נר' כאילו הוא אומר מדעתו לצאת אף שכבר נדר ולהכי לא מהני משא"כ באומר שאצא דאדעתא דהכי נדר והו"ל כאומר ע"מ אבל בההיא דפ' התודה אפי' באומר ולחמה מן המעשר ניכר הענין שהוא ע"ד כן נדר מדהוצרך לפרש בתחילה תודה מן החולין ולא אמר סתם כיון שמצינו שם דלא מהני תנאה אעפ"י שמוכיח הענין שע"ד כן נדר ה"ה בשאצא שאעפ"י שמוכיח הענין שע"ד כן נדר לאו כל כמיניה ע"כ ולע"ד אחר המחילה רבה מכ"ת נ"ל דעת מרן ברור דמשם מכריח דודאי גירסתו היא בשי"ן כגירסת הרמב"ם משום דאלת"ה קשה הקושיות הנ"ל דמאי בעי ר"ל דלא ראה מתני' וגם ר"י אמאי לא משני ליה הכי אבל אי גרסינן בשי"ן א"ש דבעי ר"ל בשי"ן ובע"מ ופשיט ליה ר"י מסברא דנפשיה דאין לחלק ובע"מ ובשי"ן ג"כ לאו כל כמיניה למיהדר ביה ומ"ש מרן דוגמא לדבר וכו' ר"ל למסקנא דכבר פשיט ליה ר"י דאין לחלק בין שי"ן וע"מ ובין וי"ו גם בפ' התודה הוא כך דאין לחלק ומ"ש מרן ובזה נסתלקה השגת ה' ראב"ד כוונתו כמ"ש דגם הראב"ד צריך שיודה בזה דאם לאו קשה עליו מה שהקשינו ואפשר שכוונת מרן יהיה באופן אחר והוא ששם בפ' התודה אמרו שהט' שחייב בלחמי חולין מפני שהלחם נגרר אחר התודה וכשאמר הרי עלי תודה מן החולין הרי נתחייב גם בלחם שהוא נגרר אחריו ואינו יכול לחזור עליו וא"כ אפי' הראב"ד מודה שם דאפי' אמר ע"מ ובשי"ן לא מהני כיון דאמר הרי עלי תודה כבר נתחייב גם בלחם כיון שהוא נגרר אחר התודה אבל מ"מ ר"י אינו יכול לפשוט משם דדילמא שאני התם דמפני שהלחם הוא נגרר אחר התודה מפני זה לא מהני ופשיט מסברא דנפשיה ולזה כתב מר"ן דוגמא לדבר מפני שאינו ראיה גמורה שיש לדחות כמ"ש אבל לעולם דהשגת הראב"ד נסתלקה דלדבריו ק' כמ"ש באופן דלדעת הראב"ד הוא דאם אמר שאצא בה מהני תנאה והנה הרב לח"ם הקשה על הראב"ד דלמה לא השיג על הרמב"ם גם בה' נזיר שכתב שאפי' אמר ע"מ לא מהני ואינו מגלח ממעות מעשר ותירץ וז"ל ואולי דאית ליה להראב"ד גבי נזיר שאני דאין יכול להתנות ע"ז דכיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר אבל הכא לא עשאן תודה אלא בתנאי כך עכ"ל ולע"ד אחר המחילה רבה מכ"ת לא זכיתי להבין כוונתו דמה הפרש יש בין הנזיר והתודה וכי מי לא. עסיקינן דתכף שנדר קודם שנהג נזירותו צריכים אנו לדעת אם הנדר הוא נדר או לא שלדעת הראב"ד שכיון שאמר ע"מ מהני התנאי א"כ גם בנזיר תכף שנדר ואמר ע"מ אנו או' לו נהוג גזרותיך ע"מ לגלח ממעות מעשר ומלבד כל זה נראה מן הש"ס ומן הפוסקים כולם שאין הפרש בין נזיר ובין תודה שבשניהם שוה הדין וכן כתב בהדיא הרבמ"ן בס' המלחמות שגם הוא אזיל בסברת הראב"ד שאם אמר ע"מ מהני ומגלח ממעות מעשר וא"כ. ודאי דהראב"ד כך סובר ומה שלא השיגו שם בה' נזיר נלע"ד לומר דסמך על מה שכבר השיגו שם בהל' חגיגה אפי' שאמר שאצא בה לבד כ"ש כשאמר ע"מ שמהני ופשוט וכן מצאתי למהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב שגם הוא דקדק על הראב"ד כדברי הרב לח"ם ובתחילה רצה לחלק בין נזיר לאומר הרי עלי תודה ולבסוף כתב אבל מה אעשה והרמב"ן השוה מידותיו האומר הרי עלי תודה לאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר באופן שיצא לנו שהדבר במחלוק' שנוי מערכה מול מערכ' שלדעת רש"י והתו' והרמב"ם אפי' אמר שאצא שאגלח או ע"מ שאצא שאגלח נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח והראב"ד סובר שאם אמר ואצא ואגלח אזי נדור ואינו יוצא ואינו מגלח אבל אם אמר שאצא שאגלח או ע"מ אזי יוצא ידי חובת חגיגה ומגלח ממעות מעשר והרמב"ן בספר המלחמות הוא סובר כס' הראב"ד שכתב עמ"ש המאור על ההיא עובדא דההוא גברא דא"ל הבו ליה ארבע מאות זוז וכו' וז"ל פי' הרי"ף בפ' מ"ש לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין ברתא וכו' וי"מ משום דתנאי שקדמו מעשה אינו תנאי ודעתינו נוטה לזה הפי' וכו' עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן וז"ל אמר הכותב א"כ מה בא ר"פ ללמדנו וכו' אלא ודאי כדברי רבינו הגדול ז"ל ודומה למה שאמר ר"י נדור ואינו יוצא ואינו מגלח דהתם נמי טעמא דמילתא משום דכיון דלא אמר ע"מ שאצא ושאגלח לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך שאילו אתר מ"מ ודאי יוצא ומגלח כאותה ששנינו שאגלח בבית חוניו יצא וכו' עכ"ל. ומהרש"ך שם כתב דמדברי התו' דפ"ב דנזיר שהקשו שם וז"ל וא"ת הא אמרי' הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה עמש"ב וכו' וי"ל דמשמעות לשונו ב' דברים משמע מקדש ואם גילח בחוניו לא יצא ומשמע גמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשיה ואז גילח בחוניו יצא דמקדש הוי חולין בעזרה ונזירותיה מיתלא תלי אי מגלח במקדש אגלאי מילתא דבנזירות מעליתא איכוון וע"מ דאמר לאו כלום הוא ואי מגלח בחוניו גליא מילתא דלצעורי אכוון עכ"ל וכתב הוא ז"ל דברי התו' הם מוכרחים דל מהכא משהקשו הם אכתי איכא לאקשוי דאיך יתכן לומר דאם אמר הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גילח בבית חוניו יצא דמה טעם לומר שאם גילח בבית חוניו אם נאמר דלצערא בעלמא איכוון א"כ היכי אמרי' יגלח במקדש דהא הוו חולין בעזרה וא"כ יש לתמוה על הרמב"ן דקאמר דאם אמר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר דהוי נזיר ומגלח ממעות מעשר כיון דהתנה דדמי לההיא דע"מ שאגלח בבית חוניו דהא איכא לפלוגי טובא דהתם מתלא חלי גזרותיה כמ"ש התו' וא"כ יראה דבנ"ד דאמר הריני נזיר שאגלח ממעות מעשר הוי מעש"ב ודין הוא דיהיה המעשה קיים והתנאי בטל וכן יש לתמוה על התוס' שכתבו דטעמא דהאי מילתא דהריני נזיר וכו' דכיון דאמר הריני נזיר נתחייב דאמירה לגבוה כמסי' להדיוט ולאו כל כמיניה לבטל דבריו דאמאי אצטריך למינקט האי טעמא דילמא דטעמא דמילתא הוי משום מעש"ב זת"ד ז"ל והאריך ה' ז"ל ולבסוף העלה בקו' בין להרמב"ן ובין להתו' כמ"ש:
ולפקע"ד אחר המחילה מכ"ת נר' לי דזה אינו מתנה עמש"כ מב' טעמי' חדא דמעש"ב אינו אלא כשמתכוון לעבור על ד"ת אבל כשחושב דמצוה קא עביד אינו מעש"ב וכמ"ש התו' בהדיא בכתובות ד' נ"ו בד"ה הרי זו מקודשת דכתבו וז"ל והא דאמרי' בסוף האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא וכו' ואמאי הרי מתנה על מש"ב ותי' דלא אמרי' מתנה עמש"ב אלא דנתכוון לעקור דבר תורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוון לעקור ואית לן למילף מתנאי בגוב"ר עכ"ל וכפי דבריהם אלו גם כאן י"ל דכיון דזה חושב דמצוה קא עביד ולא לעקור מ"ש בתורה נתכוון וא"כ אינו מעש"ב ובזה יעלו דברי הראשונים כהוגן דמדברי כולם נר' דליכא משום מעש"ב דהרי התו' ילפי דאם אמר להפך דמהני מההיא דההוא גברא דבסמוך ואם איתא דכאן שייך מעש"ב מה ראיה מייתו מבסמוך שאני התם דליכא מעש"ב ולפיכך מהני בדאפיך אבל כאן אפי' דאפיך לא מהני דהוי מעש"ב אלא ודאי דפשיטא להו להתו' דליכא מעש"ב וילפי שפיר מהתם גם מדכרי הרמב"ן והראב"ד מוכרח ג"כ דכתבו דאם אמר ע"מ מהני ומגלח ממעות מעשר וגם מצאתי יותר הדבר מפורש בדברי השי' מקובצת על מס' יו"ט להרב בצלאל וז"ל י"מ דהוי מעש"ב התנאי בטל והמעשה קיים ולפ"ז אפי' אמר ע"מ הוי הכי ואינו מחוור דאם אמר ע"מ יוצא ידי חובת חגיגה ומגלח ממעות מעשר עכ"ל הרי להדיא דמשום מעש"ב ליכא ואם אמר ע"מ הנדר קיים בדעת הרמב"ן והראב"ד וה"ה לדעת התו' צ"ל דליכא משום מעש"ב אלא דאפי' אם אמר ע"מ סוברים הם דהוי תנאי בטל עד דיאמר להפך:
או אפשר לומר מטעם אחר דלא הוי מעש"ב משום דכל האיסור הוא משום דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכל דתלה התנאי בנדרו למר כדאית ליה דהיינו התו' ודעימיה כשהזכיר התנאי תחילה ולמר כדאית ליה דהיינו הרמב"ן ודעימיה כשאמר ע"מ תו לא מקרי דבר שבחובה כיון שתלה נדרו בהכי וראיה לדבר מההיא משנה דתודה דהביא הרב כ"מ דאמרו דאם אמר הרי עלי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין או אם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כפי נדרו ובודאי שהטעם שאינו דבר שבחובה ולא נתחייב אלא כפי נדרו וא"כ ה"ה הכא דהוי טעמא הכי ולא הוי מתנה עמש"ב:
איברא נשאר לנו לברר מ"ש הרב משפט צדק ח"א סי' ט"ו וז"ל והנה קשה לע"ד טובא דרש"י איך כתב וכו' דאחר דאמר הריני נזיר כבר הוא נזיר וכי אמר ע"מ לאו מילתא שהרי בפ"ב דנזיר אמרינן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש או' נזיר וב"ה או' אינו נזיר ופרש"י ב"ש וכו' נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרות לא אמר כלום וב"ה אומרים אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרת ודבילה וא"כ איך כתב פה רש"י טעם דקאמרי ב"ש התם דלא קי"ל כוותייהו דב"ש רק כב"ה והכא משמע דהלכתא היא הך דהרי הביאו הפוסקים האי דינא כמ"ש ע"כ ודומה לזה ג"כ הקשה הרב ראשון לציון ממשנה אחרת מההיא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולדה לו בת אינו נזיר ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר נתחייב וכשיאמר לכשיהיה לי בן לאו כל כמיניה להתירו והגם שנולדה לו בת כבר נתחייב ותי' הרב וז"ל וי"ל דלא אמרי' הכי אלא כשמתנה עמש"ב כגון הכא דאמר וכו' ואגלח ממעות מעשר ואצא חובת חגיגה אבל כל שאינו מעש"ב לא אמרינן הכי עכ"ל ולפי תי' היה מתיישב גם הקו' של מ"צ אבל כבר כתבנו שמדברי הראשונים נר' דאינו משום מעש"ב וכמו שהוכחנו בכל מ"ש וא"כ לכאורה קשה ב' משניות הללו ולפקע"ד נר' לומר כדי דלא תקשי דבשלמא כשהתנאי הוא בגוף הנדר כמו זה שאומר אם יולד לי בן יהיה נזיר ואם לאו לא יהיה נזיר כלל וכן נזיר מן הגרוגרות וכו' היינו שלא נכנס בכלל נזירות כלל וא"כ לא קבל עליו הגדר כלל ותחילתו נר' שכונתו היה כמו שפי' ולכן אמרינן אינו נזיר אבל כשתנאי הוא בפני עצמו ואינו תלוי בנדר כגון זה שאומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא ידי חובת חגיגה או הרני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שהנדר הוא נדר גמור והתנאי הוא בפני עצמו אז אם לא נשמר לומר התנאי קודם הנדר אמרינן כיון שכבר נדר ונתחייב אעפ"י שפי' בסוף שע"מ כך נדר לאו כל כמיניה כיון שהתנאי אינו בגוף הנדר אלא בפני עצמו וכמ"ש: ואגב אורחי ראיתי להרב משפט צדק שם בסי' הנז' שהקשה על הרמב"ם שכתב בפ' י"ד מה' מעה"ק וז"ל כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה וכו' שאקרבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא ואם הקריבה באותו בית יצא והרי הוא כמי שנדר עולה ע"מ שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על עלייתה בחוץ עכ"ל וכתב עליו הרב הנז' ותורף דבריו הוא דכיון דחייב משום עליה בחוץ א"כ מה שאמר זה שאקריבנה בבית זה הוי מתנה עמש"כ וא"כ נימא דתנאו בטל ואם הקריבה באותו בית לא יצא ולא יהא כמו שנדר בעולה ע"מ שלא יתחייב באחריותה דהתם תנאו קיים מה שאין כן הכא דתנאו בטל דהוי מעמש"ב מאחר שענוש כרת על עלייתה זת"ד והניחו בצ"ע ואחר המחילה רבא מכ"ת לא ידעתי מאי קשיא ליה שהרי בש"ס במנחות כבר מפורש בהדיא דזה הוי כמו הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה וכל כמה דקטלה כבר יצא ידי נדרו אבל מ"מ חייב הוא משום שחוטי חוץ משום שכבר קרא עליה שם עולה ולכן מתחייב וכן פי' רש"י שם עוד הקשה הרב מ"צ שם על מה שפסקו הפוסקים על ש"מ שאמר תנו מנה לאיש פ' וישא את בתי הרי הם שתי מתנות לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא את הבת יקח אבל אם אמר יקח את בתי ותנו לו הרי זה תנאי ולא יזכה במעות עד שישא את הבת והקשה הרב ז"ל דכיון שלא כפל התנאי נימא שהתנאי בטל והמעשה קיים יעש"ב שהאריך בזה ולע"ד אחר המחילה מכ"ת נר' דלא ראה דברי הרמב"ן שם במלחמות שכתב דאין אנו צריכים למשפטי התנאים בש"מ וכן כתוב בשמק"ו שם וכו' וא"כ עלו כהוגן דברי הראשונים:
והנה מוהרש"ך ז"ל שם הביא משם חכם אחד שדקדק מדברי הרי"ף שכתב שם שהם שתי מתנות שלא כתב הרי"ף זה אלא בברתיה שבידו ליתנה לכל מי שירצה אבל בברתא דחבריה שאין בידו ליתנה לכל מי שירצה יודה הרי"ף שהכל חשוב מתנה אחת ואדרבא כוונתו היא ליתן ניתנה לבת ואם יקח אותה זוכה בנכסים ומוהרש"ך חלק עליו וס"ל דל"ש בין ברתיה לברתיה דחבריה וכו' ובזה פי' הרב טירת כסף כונת הפסוקי' הנ"ל דהנה שרי א"ה שלמעלה נתנו מתנות כדי שיקחו ישראל את התורה והו"ל כאומר תנו מנה לפ' וי שא ברתיה דחבריה דלדעת החכם הנז' אי לא נסיב לא שקיל ולכן כשחטאו ישראל נטלו מהם המתנות וזה אומרו וזרח משעיר וכו' אבל אלו המתנות דינם כמו אף חובב עמים שהיא המתנה של א"י שנתנה לשבטים שנקראו עם אבל שבט לוי לא נקרא עם ולא היה לו חלק בארץ ואם יחטאו יקח מהם הארץ ולע"ד יובן בזה הפסוקים שכתבנו בפ' יתרו שאומר ועתה אם שמוע תשמעו וגו' דהכונה נאמר ועתה קודם שנתן להם המתנה עשה להם התנאי דהוי כמו לינסוב ברתי ותנו לו דאז אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ולכן אמר אלה הדברים אשר תדבר לא פחות ולא יותר כדי שלא יהפוך הסדר ויהיה כמי שאמר תנו מנה ולנסוכ ברתי דאז זוכה במתנה אף שלא ישא הבת וכמ"ש:
מעתה נחזור למאמר הנצב פתח השער דאמר ר"ח מאי דכתי' וכו' למה נמשלו ישר' לתפוח וכו' והנה הרב מר זקני זלה"ה בכתבותיו כתב לתרץ וז"ל דזה הפסוק הוא כנגד הקב"ה שאמרוהו ישר' והוה ליה לאתויי טפי פסוק וריח אפך כתפוחים וכו' אמנם נר' לע"ד במ"ש רז"ל שבכל לשון שקלסו ישר' להקב"ה חזר הקב"ה וקלסן לישראל כגון בדבור א' וכן הרבה א"כ אעפ"י שפסוק זה קלסו ישראל להקב"ה ואמרו כתפוח וכו' א"כ כידוע שהקב"ה חזר וקלסן בזה הלשון א"כ שפיר דייק מפסוק זה שנמשלו לתפוח ואפשר שזה הוא כונת התוס' ואפ"ה הקשו דטפי הוה להו למדרש מריח אפך וכו' כאומר בשלמא אם לא מצינו פסוק וריח אפך וכו' ה"נ דשפיר הוה מצי למדרש מזה הפסוק שנמשלו ישר' לתפוח מאחר שקלסו להקב"ה ובודאי שגם הקב"ה חזר וקלסן בזה הלשון אמנם כיון דמצינו שהקב"ה קלסן בפי' טפי הוה ליה למדרש מריח אפך כתפוחים ובזה מדוייק מלת טפי דכתבו התוס' וכדי לתרץ קו' התוס' הנז"ל נר' שאפשר שבחר בעל המאמר בזה הפסוק ומפני שהוא דורש פריו קודם לעלי' ותפוח נקרא העץ בעצמו כגון תאנה או דקל וכדומה אמנם וריח אפך כתפוחים אפשר שהוא מדבר בפירות עצמן וא"כ אינו יכול לדרוש בפסוק זה ולהוכיח שנמשלו ישראל לתפוח ממש דהיינו העץ דכיון שהם קלסו בלשון זה א"כ זה יכריח לנו שפי' וריח אפך הוא ג"כ עץ התפוחים עכ"ל והרב מרן אבא ז"ל פי' באופן אחר עיין במקום אחר לא עת האסף ולע"ד נר' לפרש עפ"י מ"ש לעיל שע"י שישראל אמרו נעשה ונשמע הודיעו לכל שלא היו אנוסים בקבלת התורה אלא כבר היא היתה ירושה מאבותם ובכן יתו' ג"כ קו' תוס' דלמה לא הביא מפסוק וריח אפך וכו' משום שהוא רוצה לדרוש שהקדימו נעשה לנשמע וכו' כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל ונחזור לנושא הנצב פתח השער מ"ש בתחילת דברינו שעיקר התיקון נפשו של אדם היא תרי"ג מצות וכדי לקיים אותם אמרו המפרשים שצריך שלשה תנאים קיום כל א' וא' מה שיבא לידו וקיום כל ישר' ולימוד התורה שנחשב למעשה וזה הוא ושמרו את משמרתי דהיינו קיום כל א' וא' ואח"כ ואת משמרת כל העדה דהיינו קיום כל ישראל ואח"כ לפני אהל מועד דהיינו לימוד התורה וחזרתי לרמוז שהשי"ת יזכנו בבנין בהמ"ק כיר"א: