איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יז לשבת כלה
דרוש שדרשתי בבהכ"ן הגדולה שנת תרמ"ו ליצירה:
והנושא בא. את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו עפ"י ה' ביד משה. את משמרת ה' שמרו: איתא במד"ר פ' נצבים אם בירכת את התורה לעצמך אתה מברך שנאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתיה אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהם עכ"ל:
יסוד האמונה ועיקר היראה לשמור את נפשינו שלא נשכח ולא נסור מדעתינו יום המעמד הקדוש אשר קרבנו מלכנו לפני הר סיני יום נורא ונכבד ומאד יקר היה היום ההוא שראינו בעינינו ושמענו באזנינו מפיו יתש"ל קול ה' בקולות וברקים וענן כבד וזכינו לקבל התורה הקדושה יקרה היא מפנינים חמדה גנוזה וכמ"ש הרב מהר"י מינץ ז"ל בדרשותיו דיש בטבע העולם חמדת ממון ותאות התענוגי' אבל בטבעם זה הפך מזה. כי חמדת הממון כל מה שיש לו עוד חומד יותר כמ"ש רז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים אבל לא יזיקנו מה שאוסף ממון הרבה. ולא יבקש שום תענוג כלל יען כי הוא חומד ממון ואינו מוציא הוצאות כלל. אבל תאות התענוגים כל מה שיביאו לו תענוגים ומאכלים מתוקים אינו מקפיד על רוב ההוצאות ואם יאכל יותר מכדי שבעו יזיקנו כמאמר החכם דבש מצאת אכול דייך פן תשביענו והקיאותו משא"כ בתורתינו הקדושה כל מה שחומד ללמוד בתורה תמיד מוצא טעם בלימודו מתוקה מדבש וינעם לחיכו ולא יקיאנו ולא יזיקנו כלל ואדרבא מוסיף חשק בלימוד. וזה אמרתי לענ"ד כוונת שלמה המלך ע"ה כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. הכוונה דישר' שנמשלו לתפוח כמ"ש במס' שבת חומדים התורה בחשק גדול ופריו דהיינו מה שמחדש מתוק לחכי וז"א בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ולא יגיע לי נזק ואפשר שזה יהיה כוונת דהע"ה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מרוב חשקי וחמדתי ואח"כ אמר מה נמלצו לחכי אמרתיך מדבש לפי ועכ"ז חושק אני ללמוד בתורה:
והרב בינה לעתים ז"ל פי' עפי"ז כונת דהע"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו דהיינו כי בתורתינו הק' נמצאו ב' דברים שהם הפכיים בטבעם לגבי התורה הק' צדקו יחדו ומפרש שהם נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים וש"י זלה"ה והנה הרב מהר"מ אלשיך ז"ל פי' פשט הכתוב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מחוק לחכי על כנסת ישראל שסובלים הגלות המר הזה כאיש אשר יושב בצל אילן התפוח שאין לו צל כלל ומצפים לאכול מפריו שהוא התפוח כן אנחנו מצפים לאושר המקווה שהוא מתוק כתפוח. וכי תימא מהיכן ידעת שהוא מתוק ולזה משיב הביאני אל בית היין ודרשו רז"ל זה מעמד הר סיני ממה שראיתי ממעמד הק' ההוא מזה אני מבין שהוא מתוק כי באותו יום הרים דגלו יתש"ל עלינו לא דגל גבורה ונצחון כדרך המלכים בכובשים איזה מדינה חדשה רק דגל אהבה וחיבה וש"י ז"ל באופן כי חיובא רמייא עלינו שלא נשכח יום המעמד הק' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם ז"ל במצות לא תעשה ששכח ולא מנה מצוה זאת כדכתי' רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלד'יך בחורב וגו' וכתב הרמב"ן דזאת היה מלת שלא נשכח ולא יסור לעולם לדור דורים מלבבינו יום מעמד הר סני שזהו אמונת התורה שלא יבא איזה נביא ויביא אות או מופת לבטל ח"ו דבר מן התורה לא נאבה לו יען כי בעינינו ראינו ושמענו באזנינו לא יתבטל לעולם. ומ"ש בקדושין ד' ל' והודעתם לבניך וגו' שחייב אדם ללמד את בנו ואת בן בנו תורה אל תטעה בזה כי זה אינו על לימוד התורה כי אם על לימוד אמונת התורה שנדע אנו ונודיע לבנינו ובני בנינו וכו' והרמב"ם ז"ל שכח ולא מנאה יעי"ש. וראיתי בגליון כת"י להרב כמהר"י נאג'אר ז"ל שהק' על הרמב"ן ז"ל שדבריו הם הפך סו' דמנחות ד' צ"ט אמר ר"ל כל המשכח דבר מלימודו עובר בלאו שנא' השמר לך פן תשכח וגו' רבינא אמר השמר ופן תרי לאוי נינהו רב נחמן בר יעקב א' עובר בג' לאוי השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח והצ"ע ולדידי לא קשייא כלל שהרי במתני' דאבות פ' ג' מ"ח איתא אמ"ר דוסתאי בר ר' ינאי משום ר' מאיר כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנא' השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וא"כ הרי סתם לן תנא דמתני' דשוכח דבר אחד ממשנתו ליכא לאו כלל רק דמתחייב בנפשו. ויפה כתב הרמב"ן ז"ל ולא יפול עליו שום תימה:
והנה הרב מגילת אסתר ז"ל תירץ דהרמב"ם ז"ל מפרש כוונת הפסוק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וגו' הוא על כללות התורה שלא נשכח ולא יסור מלבבינו קיום התורה ומצותיה ונסתייע מפי' רש"י ז"ל על החומש יעש"ב. אך תמיהה לי מילתא טובא דאיתא במס' שבועות ד' ל"ו אמתני' דתנן המקלל עצמו וחבירו עובר בלאי ואיתא בגמ' אמ"ר ינאי המקלל עצמו לדברי הכל עובר בל"ת השמר לך ושמור נפשך. ופסקה הרמב"ם בפ' כ"ו מה' סנהדרין ה' ג' המקלל עצמו לוקה כמי שקלל אחרים שנא' השמר לך ושמור נפשך וגו' וגם מנאה במל"ת מצוה שי"ז. וא"כ לא נשאר מקום תימה להרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל שהרי כבר מנה אותה וגם על הרב מגילת אסתר ז"ל קשייא דלא זכר שר סו' דשבועות ומה שפסק הרמז"ל דמפרש השמר לך וגו' שלא יקלל את עצמו:
וכל זה נעלם מהרב הגאון ה' חק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד ד' ק"ו ע"א שתמה על הרמז"ל ועל הטור והחינוך ז"ל שלא מנו במצות ל"ת השמר לך וגו' שלא לשכח דבר מלימודו כדאיתא במנחות ד' צ"ט הנז"ל ותי' דהר"מ ז"ל מפרש פי' הכתוב פן תשכח את הדברים וגו' הוא על כללות התורה וכו' יע"ש. ולא זכר שר שכבר תמה הרמב"ן על הרמב"ם על מעמד ה"ס ובתירוצו כבר קדמו הרב מגילת אסתר ז"ל ולדידי תימה
? ועוד זאת תמיה לי מילתא שראיתי לה' הק' ז"ל בשער הכוונות שכתב שצריך לכוין ד' זכירות באהבת עולם אהבתנו ואחת מהם לזכור מעמד ה"ס באמרו וקרבתנו מלכינו וכו' שהיא אחת מרמ"ח מ"ע לדעת הרמב"ן ז"ל וע"ש. והאמת שלא כתב הרמב"ן ז"ל במנין מצות עשה זכירת מעמד הר סיני רק במל"ת מנה אותה שלא נשכח מעמד הר סיני והיכן מצא להרמב"ן שמנאה בכלל רמ"ח מ"ע ובפרט כי יש הפרש בין מ"ע שהיא בחסדים ובין מל"ת שהם בגבורות וכמ"ש בשער המצות ולדידי אתמהה:
איך שיהיה נקטינין לד' הרמב"ן ז"ל שהוזהרנו שלא לשכוח מעמד הר סיני ולא יסור מלבבינו ופי' והודעתם לבניך ולבני בניך דקרא היינו שהחיוב המוטל על האבות להודיע לבנים הוא לימוד אמונת התורה וכן לבני בנים מדור לדור עד עולם. וזה יהיה אצלי כוונת דהע"ה לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. דלכאורה יש לדקדק כמה דקדוקים תחי' וראש אומרו לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד דנראה ששייכים זה בזה מה שהאמונה לדור ודור עם תקון הארץ ולא ידענו מה שייכות יש להם. ב' למשפטיך עמדו היום לא ידענו איזה יום אם באותו יום שאמר דהע"ה השיר הזה הלא לא שמענו שעמדו וא"כ איזה יום הוא ונתן טעם כי הכל עבדיך וזה פשוט מי יכחיש בזה. ג' לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי הנה תיבת אז מורה על העבר ולא ידענו מתי היה. ד' לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני מהיכא תיתי שישכח ומהו הטעם כי בם חייתני:
ואולם עפי"ה הנה נכון ונקדים עוד חקירה שחקרו המפרשים ז"ל דאיך תחול שבועה שנשבעו אבותינו הק' בערבות מואב בפ' אתם נצבים היום וגו' לדורות הבאים הלא אין כח באב להשביע את בנו ולשעבד את בנו בשבועתו ואיך חלה השבועה לנו ולמולדתינו ודוקא בנזיר שמשון האב מדיר את בנו בנזיר ואין למדין ממנו למקום אחר. וה' החסיד נאות יעקב ז"ל בדרוש חג השבועות תי' משם המפרשים דיען היינו עבדים לפרעה במצרים ואיתא בילקוט פ' שלח לך הטעם שנזכרה יצי"מ בכל מצוה ומצוה לומר לך שלא פדאן לשם בן חורין רק לשם עבדים. וא"כ הקב"ה קנה את ישראל קנין הגוף כדין עבד כנעני שיש לרבו קנין בגופו בו ובזרעו ע"ס כל הדורות וכן נמי כיון שיש להקב"ה בישראל קנין הגוף ע"י שבועת האבות נשתעבדו ממילא כל הדורות יעי"ש. והאמת אגיד לא אדע שכול כיון שהקב"ה קנה את אבותינו קנין הגוף כדין עבד כנעני שיש לרבו בגופו ובזרעו קנין הגוף א"כ למה היה צריך השבועה וכי ישביעו לעבד כנעני שלא ימרוד באדונו? ל האם יש כח בידו למרוד ח"ו? באמת תימה עכ"פ מטעם שקנה אותנו הקב"ה כדין עבד כנעני נשתעבדו הבנים לדור דורים:
עוד נקדים מ"ש הרב שנות חיים ז"ל דכפיית ההר כגיגית שכפה על ישראל לקבלת התורה היתה לטובתינו ולתועלתינו לדון אותנו כאנוסה שלא יוכל לשלחה כל ימיו דאי לאו הכי הא ודאי גוענו אבדנו במעשה העגל ב"מ. והנה ידוע מ"ש במס' שבת דפ"ח ע"א ובע"ז ד"ה ע"א וד' ן' אמר ריש לקיש מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה ל"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו והק' הרב החסיד בס' נאות יעקב למה לא אמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא שהרי אנוסים היו כשקבלוה שלא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ותירץ שזו אינה טענת אונס שהרי היו משה ואהרן ובניו והיו מקבלים את התורה והיו מתקיימים שמים וארץ. ובאמת לא אדע שכול דגם בכפית ההר כגיגית פשיטא שלא היו משה ואהרן תחת ההר. כי בודאי היו המה מוכנים ומזומנים לקבלת התורה. וא"כ אזדא לה טענת מודעה מכל וכל. אבל הנראה לפקע"ד דמאי דנקט רבא הט' של מודעה בכפית ההר דוקא להשמיענו חידוש חדש ממש דהנה הרב מהר"ם גאלאנטי ז"ל כתב על הרב שנות חיים ז"ל דדין אנוסה לא שייך רק בבתולה ולא בבעולה וישר' שיצאו ממצרים עבדו ע"ז בהיותם במצרים כידוע דעמדה מדה"ד לקטרג בשעה שטבע הקב"ה את המצריים בים סוף דמה נשתנו אלו מאלו כי מה אלו עע"ז אף אלו עע"ז כדאיתא במדרש וא"כ נמצא דיש להם דין בעולה ואין להם דין אנוסה. אלא דמוכרחים אנו לומר דמה שעבדו ע"ז היה מתוך אונס וטירוף הדעת כמו שאמרה אסתר. לזה בא רבא להשמיעינו דבאמת יש להם טענת מודעא ויש להם דין אנוסה בתולה שלא עבדו ע"ז מרצון ח"ו אלא מתוך אונס וטירוף הדעת וכמו שאמרה אסתר שמא אתה דן אונס כרצון ושוגג כמזיד. אבל באמת היו מוכנים לקבלת התורה כמו שהתנה הקב"ה במעשה בראשית אלא הקב"ה כב יכול ברוב רחמיו כפה עליהם ההר כגיגית בכדי שידעו כל העולם שקבלוה באונס וזה אשמועינן רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא שהיה להם דין בתולה וכמ"ש מהר"ם גאלאנטי ז"ל:
מעתה נא"ה דדהע"ה אשמועינן דחייבים בכל דור ודור לזכור אמונת התורה שהוא מעמד הר סיני וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וז"א לדור ודור אמונתך ומפרש ואזיל הטעם שכך התנה הקב"ה עם מעשה בראשית וז"א כוננת ארץ ותעמוד ע"י קבלת התורה וא"כ מטעם זה אנחנו חייבים לדור ודור לקיים אמונת התורה. ועוד טעם אחר למשפטיך עמדו אבותינו בערבות מואב ונשבעו הם וגם בניהם אחריהם יקיימו התו' כדכתיב אתם נצבים היום וא"כ גם מטעם זה חיובא רמיא עלינו לקיים שבועתם וע"ז נרגש איך יתחייבו הבנים בשבועת האבות ולזה אמר אל תתמה על החפץ כי הכל עבדיך כי קנה אותנו קנין הגוף וא"כ חיובא רמיא עלינו לקיים שבועתם וע"ז נרגש כי לא תחשוב בדעתך שיש לנו טענת מודעא לז"א הלא תדע כי האונס היה לתועלתינו כי לולא תורתך שעשועי אז במעשה העגל אבדתי בעוניי וא"כ מכל אלו הטעמים חייבים אנחנו לזכור אמונת התורה. ואח"ך אמר אף שעיקר הפסוק פן תשכח את הדברים אתא שלא לשכוח מעמד הר סיני עכ"פ מ"ש במתניתין דאבות כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו מדכתיב השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וגו' בזה ליכא שום פלוגתא אף דליכא לאו עכ"פ מתחייב הוא בנפשו וז"א לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם "חייתני" דייקא שלא אהיה מתחייב בנפשי ודו"ק: והנה עיקר הטעם שנתחייבנו לזכור מעמד הר סיני יגעתי ומצאתי להגאון ה' חיד"א ז"ל בס' אהבת דוד דרוש ע"ז נתן טעם כעיקר והוא דאיתא בפ"ק דקדושין האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאיתתא לבי תרי לא חזיא והנה ידוע דבמעמד הר סיני היו הקדושין נחמדים שקדש הקב"ה וכמ"ש רז"ל דהלוחות היו הקדושין. ומידי הוא טעמא קדש אותנו בהר סיני יען היו כולם באחדות כגוף אחד ממש כמ"ש רז"ל ויחן שם ישראל נגד ההר ואמטו"ל קדש אותנו וגם ע"י מרע"ה שהיה כלול מכל נשמות ישראל ואם ח"ו היה ביניהם פירוד ושנאה לא היה מקדש אותנו יען היו גופים נפרדים אבל מטעם היותם באחדות כגוף אחד עלו הקדושין כדין וגם השליח מרע"ה קבל הלוחות בעד כולם. וא"כ זהו הטעם שנצטוינו לזכור מעמד הר סיני בכדי שנדע דמה שזכינו לקבל התורה הוא מטעם האחדות וכן נמי חיובא רמיא עלינו להיותינו באחדות גמורה וזה אמרתי בעוניי כוונת הכתו' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והוא פשוט דעיקר נתינת התורה היה בשביל השלום. וזה יהיה כונת הכתו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה וכונתי להודיעינו דעיקר הזווג נעשה בהקהל כל העם כאיש אחד וז"א קהלת יעקב ופשוט:
והנה איתא במס' אבות פ"א רשב"ג או' על ג' דברי' העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכ' ע"כ. ולכאורה יל"ד אמאי שינה מלישנא דקרא דנקט אמת ומשפט שלום והכי הול"ל על האמת ועל הדין ועל השלום. והן קדם נדעה נרדפה להבין פסוקי אבשלום אשר דשו בו רבים וגם אני בעוניי כבר פירשתי אותם ועתה מצוה להביא מן החדש כתובי שמואל ב' י"ד והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער והיה כל איש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך למשפט ויאמר אליו אבשלום אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך ויאמר ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך מי יתנני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו. והדקדוקים בהני קראי רבו. א) אומרו והיה כל איש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך נר' שפת יתר דהיה די לומר והיה כל איש אשר יבא אל המלך למשפט ומדנקט אשר יהיה לו ריב משמע ריב משונה. ב) למה שאל לו אבשלום אי מזה עיר אתה מאי נ"מ. ג) מה תשו' השיב מאחד שבטי ישראל הוא שאל מאיזה עיר והוא משיב מאחד שבטי ישראל. ד) איך ידבר שקר אבשלום ושומע אין לך מאת המלך מאחר דקרא מסהיד ויהי דוד עושה משפט וצדקה ואיך יעיד עליו ושומע אין לך דנר' דכוונתו דלענין זה שדבריו טובים ונכוחים משו"ה אינו שומע המלך. ה) ק' אומרו מי יתנני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והיה די שיאמר אשר יהיה לו משפט. ו) ק' איך יאמר והצדקתיו ממ"ן אם שלא כדין יצדיק אותו איך יתנוהו שופט בארץ ואם כדין יצדיקהו גם ב"ד וב"ד יצדיקוהו ומאי אולמיה:
ואולם נלע"ד לפרש בדרך פשט אי ניחא קמי שמיא[ואפשר קדמוני שרים ולא ראיתים] והוא בהקדים מאי דאיתא בפ"ק דסנהדרין ד' ז' אמ"ר שמואל בר נחמני אמ"ר יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנא' אלד'ים נצב בעדת אל ואמרינן מאי לאמיתו זהו דין מרומה שאם בא לפניו דין מרומה יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמיתו. והרא"ש ז"ל בכלליו כלל ק"ז הקשה על סוגייא זאת מההיא דאמרינן בפ' שבועת העדות ד' ל"ב מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק אלמא דיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה ואילו ההיא דפ"ק דסנהדרין משמע שזכות הוא לו אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר ומשרה שכינה בישראל. ותירץ הר"מ מרוטנבורג ז"ל שיש חילוק בין אם התובע הוא רמאי ובין הנתבע אם הוא רמאי. דאם התובע הוא רמאי אזי יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו וזו מ"ש בש"ס דשבועות וההיא דפ"ק דסנהדרין הנז' דאמרי' דידון הדיין דין מרומה מיירי כשהנתבע הוא רמאי שאם יסתלק הדיין זהו רצונו שלא ידין אותו שום דיין וישתכר הרמאי ברמאותיה שישאר הגזל בידו מה יעשו הדיינים יחקרו וידרשו היטיב וכו' ואם אינו רוצה הנתבע להשיב לדיין ומכסה ומעלים הענין בטענות גנובות וכו' על זה ועל כיוצא בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו' ויעשה הדיין כאילו השיב הנתבע ונתברר שקריו ויחייבנו מאומד הדעת וכו' יעי"ש. ודין זה דהרא"ש ז"ל וחילוקו של הר"מ מרוטנבורג ז"ל פסקו העור ז"ל בח"מ סי' ע"ו והוסיף דאם התובע רמאי דאמרי' שיסתלק הדיין וידוננו מלכו של עולם כי כן כתב בתשו' סי' ס"ח שהיה נוהג הרא"ש ז"ל ליתן ביד הנתבע כתב וחותם שלא ידונו אותו שום דיין יעי"ש. ומרן בב"י כתב דצריך להגיה בדברי הטור במקום מלכו של עולם צ"ל וידון אותו מי שלבו שלם ובס' הקצר ס"ק ט' כתב כדברי הטור והרא"ש ז"ל שחילקו בין תובע לנתבע וכתב שיסתלק הדיין אם הוא דין מרומה וידוננו מי שלבו שלם ובלבד שיהיה מומחה. ובסו"ד הביא מנהג הרא"ש שהיה נוהג ליתן כתב ביד הנתבע שלא ידונו אותו שום דיין ובאמת דנראים דבריו ז"ל סתראי וכבר הקשה הסמ"ע ז"ל עליו. והרמב"ם ז"ל לא חילק בין תובע לנתבע אלא כתב סתם בפ' כ"ד מה' סנהדרין דאם רואה הדיין שהדין הוא מרומה לא יאמר אחתכנו וכו' אלא יסלק עצמו וידון אותו מי שלבו שלם בדבר יעי"ש. וכתב הסמ"ע ז"ל דפליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלהר"מ ז"ל בין אם התובע רמאי ובין אם הנתבע רמאי יסלק הדיין את עצמו ולהרא"ש דוקא אם התובע רמאי יסתלק הדיין אבל אם הנתבע רמאי יחתוך הדין הדיין לפי אומד דעתו ולא נאריך במה יש לפלפל בזה]:
עוד נקדים בפלוגתא דרבנן ורשב"ג כפ"א דמס' סנהדרין ד' ט"ז ע"ב דת"ק סבר מעמידין ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר ורשב"ג סבר לשבטיך ושפטו מצוה לשבט לדון את שבטו והרב ספרי דבי רב פי' בפ' שופטים דלת"ק אף אם יש להם ב"ד בעירם ורוצים לילך לב"ד של עיר אחרת אפי' שהיא של שבט אחר יכולים לילך ולרשב"ג אינם יכולים לילך לדון אלא לב"ד של אותו שבט אבל לשבט אחר אינו יכול המלוה לכוף את הלוה לדון אצל שבט אחר. עו"ן מה שפי' רש"י בפ' ויחי דן ידין עמו כאחד שבעי ישראל המיוחד שבשבעים שהוא יהודה שיצא ממנו דוד יעי"ש:
מעתה נא"ה והסכים אבשלום ועמד על יד דרך השער דהיינו מושב הסנהדרין והיה כל איש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך למשפט דהיינו שהמשפט הוא של ריב דהיינו דין מרומה וראה אותו אבשלום ושאל אותו מאיזה עיר אתה הלא לדעת הת"ק יש ב"ד בכל עיר ולמה לא עמדת לדון לפניהם. ויהי כמשיב אני משבט יהודה וס"ל כרשב"ג שאני כזפה לנתבע לדון לפני השבט שלו. וז"א מאחד שבטי ישראל עבדך כמו שפי' רש"י ז"ל. מדבריו הללו הבין אבשלום שהתובע הוא איש רמאי ולהכי אמ"ל ראה דבריך טובים ונכוחים הכוונה שאני רואה מדבריך טובים ונכוחים שאתה בעל טענה ויש לך לשון להצדיק את עצמך ולגנוב דעת הדיין וא"כ אני מודיעך כי שומע אין לן מאת המלך הכוונה כי לאיש כמוך איש ריב ומדון לא יאבה לשמוע דבריך כי תכף יסתלק מן הדין כדת מה לעשות. אבל כל לגבי דידי ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דדיין אחר שלבו שלם ידון דין זה וכתב מרן ז"ל שיהיה מומחה. וז"א מי יתנני שופט בארץ [ופי' רס"י שופט מומחה] ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט דהיינו משפט של ריב והצדקתיו ברוחב מבינתי וע"י זה ויגנוב אבשלום את לב כל ישראל:
מעתה נבא לכונת המשנה דאבות ונקדים מ"ש הרמז"ל פ' כ"ג מה' סנהדרין הל' ו' דאם הדיין אינו מכיר את שום אחד מהבע"ד אין לך דיין צדק כמוהו וכן פסק הטור ומרן בש"ע ח"מ סי' ז' יע"ש. והטעם כיון שאינו מכיר אותם אין עליו שום חשדא כלל ואף מי שיצא חייב יצא בשלום כי מבין בדעתו כי ודאי דין אמת דן אותו עפ"י התורה כיון שאינו מכיר לשום אחד מהם. וא"כ אבשלום שהיה שואל להבע"ד אי מזה עיר אתה לא טוב עשה. ועתה זה יהיה כונת רשב"ג על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת הכוונה דין אמת לאפוקי דין מרומה שצריך שיסתלק וגם כיצד ניכר שהוא דין אמת ועל השלום שיצא החייב בשלום בלי שום חשדה להדיינים:
וראיתי רמז נחמד משם הרב ראש משכיר ז"ל שכתב דתיבת שוטרים כשתוציא אות רי"ש ישאר שוטים וכן בתיבת שופטים אם תוציא אות פ"א ישאר שוטים וכן בחיבת שוחטים אם תוציא אות חי"ת ישאר שוטים שהוא רפ"ח והענין שחייב האדם לשמוע גזרת הדיינים ופקודתם ולא לעבור על מאמרם והכרזתם וכן נמי יזהר האדם כשאוכל בשר עוף או בהמה לידע מי שחטה ובדקה אם ראוי לסמוך עליו ואף דקי"ל כל המצויין אצל שחיטה מומחים הם מ"מ יש מהם דאיתרע חזקתייהו. ולא עוד אלא דאף אם השוחטים הם כשריה ומכושרים המוכרים הבשר והראשים והרגלים וכיוצא בודאי איתרע חזקתייהו וכמה וכמה פעמים הכרזנו בכל תוקף שלא יקנו בשר וראש ורגלים מאלו הבריונים אשר אין יראת אלד'ים לנגד עיניהם. ואינם שומעים באמרם אנו קנינו מיד יאודי הלא להם להשגיח אם באמת יש להם יהדות. ושבוע העבר העיד לפני איש מצויין ירא ה' ועשיר שראה בעיניו לאחד מאלו מוכרי בשר וראשים ורגלים בשוק וראה שהביא כמה ראשים ששברו המוח שלהם כנהוג והיה מוכר ואח"כ ראה אותו שהלך כהרף עין והביא ב' ראשים בלי שבירת המוח והוא שיבר אותם והוציא אח מוחם ומכרם בכלל הכשרות מי לא ירעד בלבו וחרדה ילבש על צד הספק שמא היו טריפות או נבילות ח"ו ובכן צריך ליתן לב כשיקנה בשר ממקום שיקנה וכמ"ש הרב ראש משביר בהיותו ציית דינא ומקבל עליו גזירת ב"ד הצדק ונותן דעתו בקנית הבשר זוכה להעלות רפ"ח ניצוצין שנפלו כידוע וזה אמרתי לפקע"ד מ"ש במס' שבת דקי"ע כל המבזה את החכם אין תרופה למכתו וככר דבו בו רבים בפירוש דברי רז"ל הללו ואף אני אענה חלקי לפק"ד והוא עפ"י מ"ש בס' עמודי חיים להרב הגאון החבי"ף זלה"ה ואיני זוכר משם מי כתבו דתיבות רופא חולי עמו ישראל הם רפ"ח וזהו אכלית הרפואה שמבקש האדם. וא"כ מי שמבזה את החכם דהיינו דיין ושוחט נמצא שאינו מבקש להעלות הרפ"ח ואין לו תרופה למכתו שלא יוכל לבקש בברכת רופא חולים להעלות הרפ"ח ודו"ק:
עוד זאת רעה חולה בעוה"ר בעת ובעונה הזאת כי פשתה המספחת לגלח זקן הן עוברים על לא תשחית את פאת זקנך וגם עושים כמעשה הגויים בכדי להדמות להם ולהתנאות בעיניהם. ואף גם זאת כל היום הני בריוני יושבים בקאב'אנ'י בקארטי'ן ובכל מיני שחוק והם עניים מרודים ומניחים בניהם וטפם מתים ברעב כדי לשחוק וכבר נלאינו להוכיח במישור בלשון רכה ובגזירות ואין שומע ובאמת אשאלה מהם הורוני איך יש לנו עזות פנים לבקש לפניו יתברך ש"ל ופורשים את כפינו ומבקשים ממנו הב לן חיי הב לן מזוני הב לן עותרא הב לן רפואה הרויחנו הצליחנו הלא גלוי וצפון לפניו יתש"ל ובפרט היותינו זרע קדש בני אברהם יצחק ויעקב הלא נבוש ונכלם לעמוד לפניו ולפרוש את כפינו ולשפוך שיח במה נקדם פניו יתב' שמו לעד:
ואפשר דזה יהיה כו' הנביא ירמיה סי' ב ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה. ורש"י ז"ל פי' כולו זרע אמת אברהם יצחק ויעקב. דלכאו' יל"ד דקדוק קטן דהיל"ל ואיך נהפכת מפני כמו שאמר כי פנו אלי עורף ולא פנים ואותי השלכת אחרי גויך ואומרו ואיך נהפכת לי מורה פשט הלשון שהפך פניו לפניו יתש"ל ולא מוכח הכי פי' הכתוב. אמנם עפי"ה הנה נכון ועוד נקדים מאי דאיתא במס' ערלה פרק א' משנה ה' אם הבריך יחור של אילן בארץ שכך הוא המנהג מבריכין ענף אחד כארץ ויוצא למרחוק ונעשה אילן אחר חזינן אם עיקר חיותו הוא מן הזקנה פטור מערלה ואם חיותו מן הילדה דהיינו מזה היחור שהבריך חייב בערלה. ואיתא בירושלמי דערלה שהובאה משנה זאת והק' בש"ס התם מנא ידעינן אם עיקר חיותו מן הזקנה או מן הילדה. ומשני ספק איכא בדבר אם העלים של האילן חדש הם הפוכים לצד הזקנה ודאי שעיקר חיותו מן הילדה וחייב ואם העלים הפוכים עניהם לצד הילדה ודאי דעיקר חיותו הוא מן הזקנה ופטור וסיים בירוש' סי' לדבר מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי באפיה. וידוע שעיקר מה שאוכלים ישראל בעוה"ז יש שנהנה בכח הצדקה כמ"ש רז"ל עשר בשביל שתתעשר ודהע"ה אמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך כיון שמסגלים מצות ומע"ט יש להם כח לעמוד לפניו יתש"ל לחזות בנועם ה' ולבקש מלפניו כל צורכיו. ויש מצות שאוכלים פירותיהם בעוה"ז כדאיתא במשנה דפאה. ויש נהנים בשכר השמחה שעושים המצוות כמאמר דהע"ה וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלד'ים וישישו בשמחה. משא"כ אלו שאינם מסגלים מצוות ואדרבא בעוה"ר מלאים עבירות איך יעיזו פניהם להרים ראש וכמאמר הנביא בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך כי עוונותי רבו. מעתה נא"ה דהנביא מתרעם על ישר' שהיו עע"ז ונהנים ממנו יתברך וז"א ואנכי נטעתיך שורק הנטיעה היא שלי וכל חיותך הוא ממני בזכות אבות העולם להיותך זרע אמת ועתה בעשותך מעשים רעים איך תעיז פניך להפוך פניך לפני יען היותך סורי הגפן נכריה עובדי עבודה זרה ודו"ק:
ואף גם זאת זה כמה פעמים ניחר גרונינו מלזהר על עון חילול שבת בתוך החומה ומחוץ לחומה שיושבים ומשחקים במקום לילך לביהכ"נ ללמוד תהלים ויוצאים מחוץ לחומה ונושאים משאוי מינים ממינים שונים פיפיטא'ס טריספילי'ס ג'אדירי'ס וכיוצא וכיוצא וידוע דיום ש"ק הוא אות בינינו ובין הקב"ה שאנחנו עם קדוש נבחרנו משאר אוה"ע. ונלע"ד זהו הטעם שתכף ליצי"מ צוה לנו הקב"ה על השבת אפילו קודם מ"ח יען שאוה"ע היו אומרי' על ישר' נטמעו בעריות בק"ו אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש ואף שהקב"ה שלח על ידי מרע"ה לומר בני בכורי ישראל ואם היו נטמעים בעריות לא היה קורא אותם בני בכורי ישר' ולזה היו טוענים אוה"ע דאף שנטמעו בעריות מ"מ הוה להו כפסולי המוקדשים שאם עלו לא ירדו ואף הקב"ה אהב אותם להיותם בני אי"ו אף שנטמעו בעריות אבל טח עיניהם מראות דבש"ס זבחים מיעטו מתיבת היא העולה למעוטי רובע ונרבע דאף אם עלו ירדו ולא הוו כשאר פסולי המוקדשין וע"ז נתן לנו הקב"ה את השבת תכף ליצי"מ להודיע שאנו קדושים ונתן לנו אות להבדילנו מכל העמים. וזה אמרתי לפקע"ד כו' הפסוק ואתה דבר אל בני ישר' לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא כיני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. ועפי"ה הנה נכון שמזהיר את ישראל לשמור את השבת והט' להודיענו שלא נטמענו בעריות דנפקא לן מאות הי"א שממעטינן מהיא העולה וז"א כי אות "היא" ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם וח"ו עדות זו שמירת שבת שלא נטמענו בעריות. ועפ"י הקדמה ז פי' הרב החסיד בס' נאות יעקב כו' המגיד "היא" שעמדה לאבותינו ולנו דהיינו ע"י שנתמעט מתיבת היא למעוטי רובע ונרבע עמדה לאבותינו שלא יאמרו עליהם שנטמעו בהיותם במצרים בעריות. באופן דשמירת שבא היא חובה עלינו להיותינו קדושים ופרושים מן העריות ע"י עסק התורה כל א' ילמוד מה שחננו ה' כי עיקר מה שנתן לנו השבת הוא לעסוק בתורה:
איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שהחיוב מוטל עלינו לזכור מעמד הר סיני שקבלנו התורה הק' ביום החג הקדוש הבע"ל. ואולם ראיתי להרב נחלת בנימן מצוה ס' ד' פ"א שכתב משם רז"ל שאמרו דהתורה ניתנה למרע"ה והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל ולפי זה יש למרע"ה דין שומר שמסר לשומר ואם ח"ו ישר' לא ישמרו את התורה והמצוות יחול עליו החיוב כדין יע"ש. אשר בזה נלע"ד לפרש כו' הפסו' בפ' ואתחנן הויכוח שמתוכח מרע"ה עם ישראל ואתם הדבקים בה' אלדי'כם חיים כולכם היום ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלד'י ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו' כי מי גוי גדול אשר לו אלד'ים קרובים אליו וגו' רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלד'יך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם וגו' ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים וגו' ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' פן תשחיתון וגו' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה כי אנכי מת בארץ הזאת וגו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלד'יכם וגו'. והדקדוקים בויכוח זה רבו ונבאר קצתם שלא להטריח את מו"ר א) ק' אומרו ושמרתם ועשיתם כפל הלשון ושמרתם ועשיתם היה די שיאמר ועשיתם לבד מהו ושמרתם. ב) מה זו נתינת טעם כי היא חכמתכם וגו' עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכי הלימוד היה כדי שיאמרו עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ח"ו. ג) ועוד טעם אחר אמר כי מי גוי גדול אשר לו אלד'ים קרובים אליו כה' אלד'ינו. וכי בשביל שהוא כב יכול הוא קרוב לנו אנחנו חייבים לקיים את התורה והמצות. ד) לאיזה תכלית מצוה אותנו שלא נשכח יום עמידתינו לפני הר סיני שא"ל הקב"ה הקהל לי את העם וגו' מאי נ"מ מזה. ה) אומרו ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים משמע כאלו מביא ראיה חותכת לדבריו שבציוויו יתש"ל עשה ללמד אותנו תורה ומצוה. ו) ק' אומרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' פן תשחיתון עכשיו הוא מפחיד ומאיים עליהם שלא לעבור על ציוויו יתב' הלא אף בלא הפחד חייבים לקבל עול מלכותו יתש"ל. ז) או' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. המובן מדבריו שרצה להודיעם שע"מ כן הוציאם ממצרים מ"ט ומ"ן אבל אומרו לעם נחלה לא ידענו פירושו מהו עם נחלה ומביא דמיון היום הזה ומהו הדמיון לא ידענו. ח) מה זו נתינת טעם כי הוא מת ואינו נכנס וישר' הם זוכי' ליכנס לא"י אשר מסיבת זאת מזהי' אתכם השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלד'יכם:
ברם נלע"ד לפרש כל הויכוח זה של מרע"ה להסביר לישראל שלא יעלה על דעתם דכיון שהתורה ניתנה לו והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל א"כ אם לא ישמרו את התורה ומצוותיו שהם פטורי' ומרע"ה חייב ח"ו מדין שומר שמסר לשומר אמטו"ל הוכרח במעשיו לפרש להם כל הדינים ששייכים בזה לפטור את עצמו וישראל הם חייבים בכל האופני':
תחילה וראש מצוה להביא מאי דאיתא בפ' המפקיד ד' מ"ב ע"ב ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אזל אשלימינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי לידיינו דייני נימא ליה לדידיה ז"ל שלם הא אמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. נימא ליה לאימיה שלימי היא אמרי לא אמר לי ברי דלאו דידיה נינהו דלקברינהו. נימא ליה אמאי לא אמרת לאמך דלאו דידך נינהו הוא אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו מזדהרה טפי. אלא אמר רבא משתבע איהו דהנהו זוזי מסרינהו לאימיה ומשתבעו אימיה דהנהו זוזי אותביתינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. נקטינן דאע"ג דקי"ל שומר שמסר לשומר חייב דהלכתא כרבא וכר' יוחנן מ"מ אם מסר ליד אשתו ובניו פטור. והמרדכי ז"ל שם בפ' המפקיד כתב שנשאל ממהר"מ ז"ל באחד שתבע את חבירו תן לי מה שבידך והשיב לו החזרתי לאשתך והלה השיב מה איכפת לי במה שנתת לאשתי אני מסרתיו לידך תנהו בידי. והשיב אם אשת ראובן בת דעת ונושאת ונותנת בתוך הבית ברשות בעלה ישבע הנפקד שמסר ביד אשתו ופטור דלא שייך בזה שומר שמסר לשומר שחייב ולא מבעייא לרבה דמחייבו מטעם את מהימנת לי בלא שבועה דהא ודאי לאשתו מאמין טפי וכל אשר לו נתן בידה אלא אפי' לאביי דמחייבו אליבא דר' יוחנן מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הכא פטור כדמשמע מהנהו גינאי דהוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא יומא חד אפקידנהו גבי חד מינייהו שמע קלא בי הלולא נפק ואזל אפקידינהו גבי ההיא סבתא אדאזל ואתא איגנוב אתא לקמיה דרב ופטריה מאן דחזא סכר משום שומר שמסר לשומר דס"ל לרב דפטור ולא היא שאני התם בכל יומא אינהו גופייהו הוו מפקדי גבה וה"ה הכא דהוא מפקיד לעולם אצל אשתו ועוד יש לדמותו לההיא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד עכ"ל. ובחפשי מצאתי שתשו' זאת פסקה הרשב"א ז"ל בסי' אלף צ"ו אות באות ממש לענין הלואה ופסקה רמ"א בסוס"י ק"ך יעי"ש:
ואני בער לא אדע שכול מ"ש ועוד יש לדמותו לההיא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דנר' כונתו דכמו דאמדינן דעתיה של המפקיד דהפקידו ע"ד אשתו ובניו של הנפקד כן נמי אמדינן דעתיה שהפקידו אדעתא של אשתו של המפקיד אם הם בני דעת גדולים ונושאים ונותנים בתוך הבית ובאמת פלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' הלא באשת הנפקד ובניו אפי' דמצי למיטען המפקיד דלא מהמני ליה בשבועה וגם כי מעולם לא הורגל להפקיד אצלם אמדינן אדעתא דידהו הפקידו ופטור כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו לגבי אשת המפקיד שלא יוכל לטעון בעלה עליה לא מהימנת לו בשבו'. וגם לעולם רגיל להפקיד כל ממונו אצלה פשי' ופשי' דפטור. עכ"פ נקוט מיהא דאם הפקיד הנפקד ביד אשתו ובניו של המפקיד פטור הנפקד רק שיהיו בני דעת וגדולים. עו"ן שכתב שם המרדכי ז"ל בשם ס' המקצעות דאם הנפקד מסר הפקדון ביד אחר לפני המפקיד ולא מיחה בו פטור ולא מצי למימר את מהימנת לי בשבו' האיך לא מהימן לי וגם לא מצי למיטען אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון שבפניו מסרו. ומינה נ"מ במכ"ש אם המפקיד הסכים ליתנו ביד אחר או גילה דעתו שזהו רצונו ופשוט:
עו"ן שאלה שנשאל הרב נחלת צבי ז"ל בסי' רצ"א במעשה שהיה שראובן מסר ליד בעל העגלה תיבה אחת של אתרוגים שיוליכנה לאשתו קודם החג שתמכור אותם ובעל העגלה שלח התיבה הנז' עם המשרת שלו ושכירו ועברו כמה ימים והאשה צעקה שלא קבלה האתרוגים וביני ביני עבר חג הסוכות ובעל האתרוגים תובע מבעל העגלה דמי האתרוגים והוא משיב כבר שלחתי אותם ע"י המשרת עם העגלה שלי. עד שבא המשרת ושאל לו בעל העגלה היכן התיבה של האתרוגים הלא צויתיך שתוליך אותה בעיר פ' ותמסור אותה ביד האשה פ' השיב לו המשרת לא צויתני ולא אמרת לי מאומה אני ראיתי תיבה אחת בתוך העגלה ולא ידעתי למי אמסור אותה ובהיותי סובב הולך הנחתי אותה במקום פ' ואם תרצה הנני אלך להביאה. ובעל האחרונים תובע דמי האחרונים מבעל העגלה ובעל העגלה משיב שהמשרת פשע אחר שצויתיו ותגבה ממנו והמשרת משיב שלא צוה אותו כלל ולא מסר בידו מאומה. ועל זה השיב רב אחד שבעל העגלה ישבע שציוה למשרת ביוליכנה לאשתו. וישבע המשרת שלא ציוה לו מאומה ויפסיד בעל האתרוגים. ואם יביאו לפניו עתה האתרוגים פטורים שניהם מהשבועות שהרי אומרים לו הרי שלך לפניך כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל. ואם מפני שמסר בעל העגלה למשרת לא הוי כדין שומר שמסר לשומר דהרי קי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד והרב נח"ץ ז"ל כתב דלא הורה יפה במ"ש שישבע השכיר שלא ציוהו בעל העגלה הלא בעל האתרוגים אינו טוען ברי. ואיך ישבע על טענת ספק. ונסתייע ממ"ש הרא"ש והטור שאינם משביעים את אמו שלא אמר לה בנה שהוא פקדון מפני שהוא טענת ספק וכו' יעי"ש. ובמ"ש שאומרים לו הש"ל הביא כמה רבנים דס"ל דאתרוג לא הוי כמו חמץ. ובמ"ש דאינו חייב על שמסרה למשרת מטעם דכל המפקיד השיג עליו דזה הוא דוקא אם נגנב או נאבד הפקדון אבל הכא שהעביר המועד והזיק בגוף הסחורה שאם היה נמכר קודם החג היה נמכר במקח טוב לצאת י"ח ועתה אינו מועיל כי אם לאכילה ודינו כמו דבר האבד דקי"ל שוכר עליהן ומטען ואם הוזק מסיבתם חייבים הפועלים מדינא דגרמי. וה"נ בעל העגלה שידע שהיה חיבה של אתרוגים והוי דבר האבד חייב לשלם דמי האתרוגים שאין זה גניבה ואבידה ואיך נחייבו להמשר' והוא לא ידע שהיא תיבה של אתרוגים וכו' יעש"ב: ואני הצעיר שאול באחת לא ידענא מאי קאמר שלא ישבע המשרת שלא ציוהו בעל העגלה כי המפקיד אינו טוען ברי ואין נשבעין על טענת ספק. הלא מה שכתב הרב שישבע המשרת הוא להכחיש את בעל העגלה שטוען ברי שציוהו ומסר בידו התיבה להוליכה ע"ז כתב הרב שישבע שלא ציוהו כלל ויפטר וכ"כ בעל העגלה ישבע להכחיש להמשרת שטוען שלא ציוהו כלל לפטור עצמו ע"ז ישבע בעל העגלה שציוהו ומסרה בידו להוליכה ויפטר. וכהאי גוונא ממש תנן במתני' דשבועות החנוני על פנקסו הבעה"ב אינו יודע לטעון ברי אם החנוני נאמן או הפועלים נאמנים ונשבע החנוני שנתן להם להכחיש את הפועלים והפועלים נשבעים להכחיש את החנוני ונוטלים מבעה"ב ואע"ג שבעה"ב אינו יודע האמת נשבעים זה כנגד זה שטוענים שניהם ברי וצ"י: עו"ן מה שראיתי להרב ארח משפט ז"ל בסי' רצ"א הביא קו' אחרת שהק' הרב כמוהר"י הכהן ארייאס ז"ל להגאון הרב חק"ל ז"ל דסתר דידיה אדידיה כי בח"א לח"מ סי' נ"ט העלה דאם הפקידו לזמן ומת הנפקד דאינו יכול המפקיד להוציא מיד בניו ותמה על ה' מהריט"ץ ז"ל סי' רי"ט שהעלה דיכול להוציא והצ"ע ואילו בח' א"ח סי' ט"ו וגם בח"מ סי' פ"ב כתב דבמת הנפקד לא אמרינן ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ובאמת דהיא קו' אלימתא וכבר נרגש בה הרב מר בריה ארח משפט ז"ל. והרב הגאון ראש"ל ח"ד בדרא ז"ל בקש ליישב דבריו [ואיכמ"ל] ואסיק דהיורשים יש להם לטעון קי"ל יעי"ש:
אמור מעתה כמה תשובות מספיקות למרע"ה על אשר מסר התורה לישראל: א) למה מסר התורה לנו עם בני ישראל יען בהיותינו גדולים בני דעת וגם אנחנו נושאים ונותנים בכל עניניו כדין אשת המפקיד שאם הם בני דעת הוא פעור. וז"א ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם והרי אתם בני דעת וגם שאתם שהרי אומרים אוה"ע רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ועור כי מי גוי גדול אשר לו אלד'ים קרובים אליו כה' אלד'ינו בכל קראינו אליו הוי דין שלכם כדין אשת המפקיד שנושאת ונותנת בתוך הבית דאתם חייבים בשמירתו דוקא כמ"ש המרדכי ז"ל:
ב) השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלד'יך בחורב וגו' ואותי צוה ה' בעת ההיא דייקא ללמד אתכם חקים ומשפטים וא"כ מהיכא תיתי לחייב אותי כמ"ש בס' המקצועות ז"ל: ג) הלא תדעו כי בתורתינו הק' אינו ענין גניבה ואבידה כמ"ש ה' נחלת צבי ז"ל כי זה ענין דבר האבד שאם לא תשמרו את התורה יגיע לכם נזק גדול ופגם גדול וז"א ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' פן תשחיתון ב"מ ותחריבו העולמות:
ד) הלא אף אם תאמרו שיש דין שומר שמסר לשומר עכ"ז תדעו שהקב"ה הוציא אתכם ממצרים ע"מ שתקבלו התורה שהיא לכם נחלת אבות אי"ו ע"ה שקיימו כל התורה שהרגילות הוא להפקיד אצליכם התורה וכשהוא רגיל ליכא עלי דין שומר שמסר לשומר. וז"א ואתכם לקח ה' ליקוחי אשה ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה הכוונה כי מדין נחלה אתם חייבים לקבל את התורה כיום הזה ממש שכבר ניתנה היו מקיימים אבות הקדושים זיע"א:
ה) עוד פעם מספיק שהוא מת ואינינו עובר את הירדן ואתם עוברים וא"כ עליכם החיוב מוטל לשמור את התורה כדי שלא יוציאנה מידכם ותזכו בדגל הקי"ל. וז"א כי הוא מת וגו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלד'יכם ודו"ק. ואפשר לו' בדרך הלציי מ"ש במד"ר כה תאמר לבית יעקב אלו הן הנשים מפני שהן זריזות במצות דהכונה שהקב"ה מזכיר למרע"ה כיון שאתה מוסר התורה לישראל תדע שעל דעת הנשים והבנים אתם תמסרנה וז"א כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. והיינו מטעם דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ובכן גם הנשים ישמרו את התורה מטעם שהן זריזות: נחזור למאמרינו הנצב פתח השער אם בירכת את התורה לעצמך אתה מברך ואם תאמרו לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתיה אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ע"כ. דכל המפרשים אחזו צער מהיכא תיתי שיהיה לרעתינו שאומר לטובתכם נתתיה לכם ותו ק' מה זו נתינת טעם שהרי מלה"ש נתאוו לה וכי מפני שמלה"ש נתאוו מוכח מזה שהיא לעובתינו. ואולם נלע"ד לפרש אי ניחא קמיה שמייא בהקדים את אשר אמרנו בקוטב דרושינו דכפיית ההר היתה לטובתינו שיהיה לנו דין אנוסה שלא יוכל לשלחה כל ימיו. עו"ן מה שהק' בס' רצוף אהבה לרבא דאמר מכאן מודעה רבה לאורייתא דמאי אירייא אף אם באמת היתה באונס הכי קי"ל תליוה וזבין זביניה זביני וא"כ ישראל שהיה להם כמה יעודים וכמה הבטחות שהבטיח להם בעד קבלת התורה וא"כ מה תועיל המודעה והוא ז"ל תי' דהאונס היה בשעת מ"ת וההנאות והיעודים היו אח"כ לא בשעת המקח ואנן בעינן דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני היינו בשעת האונס ממש. וכבר נצבו עליו כמו נד כמה גאונים הלא בספרתם ואיכמ"ל אך הרב מקראי קדש ז"ל תי' דבאמת ישראל לא היו המוכרים כדי שנאמר תליוה וזבין הלא היו המה הקונים ולגבי הקונה ליכא למימר אגב אונסא דזוזי גמר ומקני והיא סברת ה' העיטור ז"ל. ובזה פי' ה' מהר"מ גאלאנטי ז"ל כוונת הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו דהיינו שאתם הקונים את התורה ובאמת יש לכם טענת אונס וע"ז אני מבקש מכם תורתי אל תעזובו מעתה נא"ה אם בירכת את התורה לעצמך אתה מברך הכוונה לעצמך כאיש שקנה חפץ לעצמו ומברך עליו שהוא ממונו. וז"א לעצמך אתה קנית את התורה ומברך עליה. ושמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את התורה שכפיתי עליכם את ההר כדין מוכר שמוכר בעין רעה וא"כ אין כאן אונס ונמצא יאמרו עליכם שאוכל לשלח אתכם בכל עת כדין תליוה וזבין שלא נקרא אונס ח"ו לא תחשבו כן אלא לטובתכם שאתם הקונים נתתי לכם את התורה בכפיית ההר ויש כאן אונס ולכתחילה עשיתי זאת לטובתכם כדי שיאמרו שיש לכם דין אנוסה ולא יוכל לשלחה כל ימיו. תדעו באמת כי כן הוא שאתם הקונים שהרי מלה"ש נתאוו לה מדינא דבר מצרא והיכן יש טענת בן המצר אם לא על הקונה ודו"ק:
איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם את משמרת ה' שמרי עפ"י ה' ביד משה שם רמז לקושב דרושינו דמה שמסר תרע"ם את התורה לישר' לית ביה דין שומר שמסר לשומר כי אם עפ"י ה' ביד משה:
חזרתי ואמרתי עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו שם רמז לפטירת הצדיקים שנפטרו בעוה"ר שנה זאת מעוברת היתה שנפקדו כמה נפשות בחורים וזקנים אנשים ונשים במיתה פתאומית רח"ל ובפרט כי בעוה"ר פגעה מדה"ד בשאר בשרי קרובתי חוץ למקומה בחו"ל אחר היותה הורתה ולידתה בקדושה ועוד כמה וכמה וכבר ידוע דעיקר סילוקן של צדיקים הוא בעון שנאת חינם כמ"ש הזוה"ק במשל ההקזה ואם היה שלום בעולם לא ימותו קודם זמנם הקצוב. ואת זאת רמזתי בנשאי מקדם עפ"י ה' יחנו דהיינו כשעושים רצונו של מקום שזהו קיום העולם דהיינו השלום כזמן מתן תורם דכתי' ויחן שם ישראל נגד ההר וז"א עפ"י ה' יחנו אזי הצדיקי' עפ"י ה' יסעו לא קודם זמנם ח"ו אם יש שלום בעולם:
חזרתי ואמרתי עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו וגו' בהקדים מ"ש התנא שע"כ הוא נוצר וע"כ הוא נולד וע"כ הוא חי וע"כ הוא מת וא"כ עיקר תכלית האדם הוא לשמור מצותיו וחקיו יתש"ל ועי"ז זוכה שמיתתו בנשיקה כמרע"ה דכתי' ביה עפ"י ה'. וז"א עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו על כרחו ועיקר הוא את משמרת ה' וגו' ומיתתו עפ"י ה' כמשה:
חזרתי ואמרתי את משמרת ה' שמרו בהקדים את הידוע דלעת"ל שואלים את האדם ציפית לישועה כי זהו עיקר תכלית חיי האדם לצפות בכל עת ובכל רגע ישועת ה' כי קרובה כדכתי' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וידוע דמילת שמר יש לפרשה בלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. וז"א את משמרת ה' שמרו הננו מצפים לישועתך שתמהר ותחיש לגאלינו גאולת עולמים בעגלא ובז"ק כיר"א: