איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יד לשבת כלה
דרוש שדרשתי בבהכ"ן הגדולה שנת תרמ"ג ליצרה:
והנושא בא. בגשת בני ישראל אל הקדש. לעבוד את עבודת בנ"י באהל מיעד ולכפר על בנ"י, ולא יהי' בבנ"י נגף בגשת בני ישראל אל הקרש. לעבוד את עבודת בנ"י באהל מועד ולכפר על בנ"י. ולא יהיה בבני ישר' נגף בגשת בנ"י אל הקדש:
איתא במס' שבת ד' פ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישר' נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכשחטאו בעגל ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישר' את עדים מהר חורב. אמר ר' יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ריש לקיש ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם עכ"ל:
יתבונן הנבון ויעמיק המשכיל מה עצמו נפלאותיו יתעלה שמו לעד ומה גדלה אהבתו יתברך אשר הבדילנו מכל העמים ובחר לנו מכל אומה ולשון להיות לו לעם סגולה והנחילנו תורתו הקדושה והטהורה לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. וזה יהיה לע"ד אי ניחא קמי שמיא כונת הכתוב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתה לי סגולה מכל העמים דיש לדק' דהיל"ל ואתם תהיו לי סגולה ואמאי נקט והיתם דמשמע עבר ועתיד. והן קודם נבין כונת הכתובי' בתהלים מ"ה רחש לבי דבר טוב אימר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלד'ים לעולם דלכאו' יל"ד דמשמע כמסתפק אם יאמר מעשיו למלך אם לשונו עט סופר מהיר. ותו ק' מה כיון באומרו מעשיו למלך ומה הם המעשים. ותו ק' אומרו לשוני עט סופר מהיר מה היא מהירות שמשבח את עצמו. ותו ק' השבח שמשבח יפיפית מבני אדם וכי ביופי תלוי השבח. ותו' ק' אומרו על כן ברכך אלד'ים לעולם וכי בשביל היופי ברכהו אלד'ים. והנה רש"י פי' דמזמור זה נאמר על הת"ח העוסקים בתורת ה' וגם פי' על כן ברכך אלד'ים לעולם כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך אח עמו בשלום משמע דבשביל היופי זכו לקבל התורה ואולם נר' לפקע"ד לפרש בהקדים מה דאיתא במס' בכורות ד' ח' ע"ב ר' יאושע ן' חנניא אזל לסבי דבי אתונא שאלו ממנו ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלי מיניה שקל סיכתא דצא לתתאי ולא עאל דצא לעילאי ועאל אמר האי נמי מתרעי מזליה וכו' יע"ש והרב מהרש"א בחי' אגדות ז"ל כתב דכל השאלות ששאלו ותשובותיו אינם כפשעם חלילה דאם היו כפשטם לח היה התלמוד מספר לנו ח"ו דברי הבל אלא כל דבריהם טמונים ברמז בחכמה ובתבונה והשאלה ששאלו הם כוונתם לו שהקב"ה החזיר את התורה ע"כ אומה ולשון ולא קבלוה כאיש שבקש אשה ולא רצו ליתן לו ודאי שאינו הולך לבקש אשה יותר מעולה מהראשונה אלא יותר שפילה ואתם בני ישר' שנתן לכם התורה ודאי שלהיותכם שפלים עד מאד לקח אתכם הקב"ה להזדווג עמכם. וריב"ח הבין שאלתם ולקח יתד ונקב למטה ולא הועיל יען כיון שהוא במקום שפל אי אפשר לתלות ועשה נקב למעלה במקום המועיל לתלות כל מה שירצה רמז להם שהם אוה"ע ולא הועילו לקבל התורה ונתן אותה לישר' עם נחלתו והם בת מזלו של הקב"ה שע"י התורה יתקיים העולם כמו היתד העליון שיוכל לתלות בו כל מה שרוצה יעי"ש. באופן דלד' אוה"ע מה שזכו ישר' לקבל את התורה הוא מסיבת היותם שפלים כמו משל הרוצה ליקח אשה כנז"ל אבל האמת מה שזכו לקבל את התורה הוא להיותם אחוזים בעולם העליון בצורת יעקב החקוקות תחת כסא כבוד. וע"י מעשיהם שמיהרו לומר נעשה ונשמע כמו שאמר ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו זכו לקבל התורה. נמצא דשני טעמים היו לקבלת התורה לישר' עם קדוש אחד שהם יותר מעולים מכל אוה"ע חצובי' מתחת כסא הכבוד והשנית מהירותם וזריזותם שאמרו נעשה ונשמע הוכיחו לדעת שמשתוקקי' לקבלה. אשר עפי"ז פירש ה' בירך יצחק ז"ל כונת המדד' פ' נצבים שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתיה אלא לטובתכם שהרי מלה"ש נתאוו לה וכו' וכל המפ' אחזו צער בכוונת המדר' הנז' מהיכא תיתי לומר כי לרעתינו ח"ו נתן לנו את התורה. ותו ק' מה זו ראיה שהרי מלה"ש נתאוו לה שלא נתנה לנו ח"ו לרעתינו אבל עפי"ה כונת המדר' הוא שהקב"ה אומר לישר' לא תצטערו תחשבו בדעתיכם כי מפני שאתם גרועים מכל האומות נתתי לכם את התורה וז"א לא לרעתכ' נתתי לכם את התורה אלא לטובתכ' להיותכם טובים במעלה רמה נתתי לכם ועכשיו מייתי ראיה עצמית שהרי מלה"ש נתאוו לה וכו' זחד"ק ז"ל ודפח"ח ונקדים עוד מ"ש בס' דרכי שלום ז"ל דבני אדם הוא כינוי למלה"ש:
מעתה אמרתי דזה יהיה כונת דהע"ה שאמר רחש לבי מסתפק אם על התורה שנקראת טוב אם היא מעלה גדולה לנו בני ישר' בענין קבלת התורה הנקראת טוב כדכתי' כי לקח טוב וגו' אומר אני מעשי למלך כשאמרו נעשה ונשמע לשוני עט סופר מהיר המהירות שעשיתי אה הועיל לי הרבה שלא יאמרו עלינו שאנו שפלים והיתה תשו' לגבי כנסת ישראל יפיפות מבני אדם שהם המלה"ש הרי תשו' להספק ומכ"ש לגבי אוה"ע להבדיל וע"י שהוצק חן בשפתותיך שאמרת נעשה ונשמע על כן ברכך אלד'ים לעולם ומה יקרו דברי רש"י ז"ל שפי' על כן ברכך אלד'ים לעולם כמ"ש ה' עוז לעמו יתן וכו' ודו"ק:
ובאו"א נר' לפקע"ד לפרש כו' הכתוב רחש לבי דבר טוב וכו' חוץ מדרכינו ואגב נבין כונת לשוני עט סופר מהיר מה כיון בזה. ואולה יובן בהקדים חקירה אחת שחקר הרב מופת הדור בס' ראש דוד פ' תזריע דהנה אם חטא האדם וסיפר לשון הרע או רכילות או דבר נבלות הפה או ביזה את חבירו או חירף וגידף באופן שכל אלו העונות נעשים ע"י הלשון ואיך ע"י בקשת מחילה ווידוי וע"י קריאת התורה יכופר עונו ושב ורפא לו ע"י הלשון הלא קי"ל אין קטיגור נעשה סניגור. ותי' יטי'ב הוא ז"ל במאי דאמרי' במס' קדושין ד' ה' ע"א מנין שאשה מתקדש' בשטר ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס והק' בגמ' ונקיש הויה ליציאה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור והק' אי הכי שטר נמי יאמרו שטר מוציא שטר מכניס קטיגור יעשה סניגור ותי' מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד עכ"ל. וא"כ זה שעושה תשו' ומתודה על חטאתיו ובפרט כשעוסק בתורה מילי דלה"ר לחוד ומילי דתשו' ות"ת לחוד: עוד תירץ תי' אחר עפ"י מ"ש הרב גור אריה בפ' שמיני על פסוק קח לך עגל בן בקר לחטאת ופי' רש"י לכפר על מעשה העגל שהקשה הרא"ם ז"ל קטיגור נעשה סניגור ותי' דאהרן עצמו שבא לכפר על עצמו בזה לא נאמר אין קטיגור נעשה סניגור אבל פרה אדומה שבאה לכפר על ישראל במעשה העגל בההיא אמרינן אין קנ"ס יע"ש:
מעתה נא"ה דקא מתמה דהע"ה דתינח בכל העונות שעושה האדם בפועל ובמעש' מתודה על חטאתיו לפניו יתב' ומתכפר. אבל כשחטא בלשון איך יצוייר כי בלשון שחטא וסיפר לה"ר וכיוצא איך קנ"ס ע"י הלשון. וידוע דמילת טוב כינוי לתשו' כמש"ה קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. וז"א רחש לבי דבר טוב בענין התשו' התינח בכל העונות שאני עושה בפועל אני מתודה לפניו יתב' וז"א אומר אני מעשי למלך אבל לשוני מה תיקון יש בכל מה שחטאתי בלשוני דהא קי"ל דאין קנ"ס ואיך ימחול הקב"ה על עונות שעשיתי בלשוני לז"א עט סופר מהיר שם רמ"ז לדין השטר דהרי השטר מכניס ומוציא משום דמילי דהא שטרא לחוד וכן נמי מילי דלה"ר לחוד ומילי דתשו' לחוד. ועוד תי' דכל זה דאין קנ"ס היינו כשתרצה לכפר על אחרים דהיינו יפיפית מבני אדם אבל אתה עצמך שאתה מתפלל ובפרט כשאתה עוסק בתורה דהיינו הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלד'ים לעולם ודו"ק:
נחזור לקוטב דרושינו דאמרנו דמה שנתן לנו הקב"ה את התורה הוא מט' אהבתו לעם בנ"י בהיותינו מעולים מכל האומות לא מצד היותינו גרועים במעלה. ואפשר דזה יהיה רמז הפסוק ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים דהכונה עתה בשעת מ"ת מודיע לנו הקב"ה דאין אנו גרועים במעלה שהרי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים בשביל אהבתכם ומשם תבינו בקבלת התורה ושמרתם את בריתי ותדעו והייתם לי סגולה מכל העמים מעלתכם ואהבתכם גדולה מכל אוה"ע:
אמנם כדי להבין כונת המשך הפסוקים אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש דלכאורה יל"ד למה הוצרך להציע טרם כל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים דמשמע דהצעה זאת צריכה למה שיזהיר אח"כ. ותו ק' תיבת מכל העמים היה די שיאמר מן העמים. ותו ק' מה זה נתינת טעם כי לי כל הארץ ותו ק' אומרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש לא ידענו אם הוא ציווי או מעלה ואולם נלע"ד לפ' אי ניחא קמיה שמיא ובהקדים מם דאמרו במס' מעילה פ' ה' ד' י"ט ע"ב אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד [פי' שאם אדם מעל במקודשין יצאו לחולין תכף שמעל הראשון חוץ מבהמה וכלי שרת] ומפרש במתני' כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה וכא חבירו וסתה כולן מעלו ופירש"י הטפ' דאפי' הכחישה ברכיבתו או תלש מצמרה עדיין ראויה היא לקרבן בין אם היא שמינה או כחושה וכן בכוס אפי' נפגם כיון דקדושת הגוף הוא עדיין קאי לשירות וכו' יע"ש וסוגיא זאת הובאה בקדושין ד' נ"ה ע"א והתוס' בד"ה אין מועל אחר מועל הקשו מהתוספתא דתניא קרדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחי' והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת הוא כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' יש מועל אחר מועל בכלי שרת ואם אינה כלי שרת אמאי תנא ברישא כולן מעלו ותי' דהקרדום לא היא כלי שרת אלא שיש הפרש אם כשלקחו לבקע בו חשב לגזול אותו ולהוציאו מרשות לרשות כדין שולח יד בפקדון בהא אמרי' הראשון מעל שכבר חשב להוציאו מרשות הקדש ולהכי מעל בכולו והב' מותר לכתחי' לבקע בו אבל אם הראשון לא חשב להוציאו מרשות ההקדש רק נטלו ליהנות בו והניחו במקומו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו דעדיין הוא ברשות ההקדש וכל א' מהם מעל כנגד מה שנהנה יע"ש. באופן כי לדברי התוס' הללו מוכח דיש מועל אחר מועל במוקדשין כולם זולת שיש הפרש כי בשאר. הקדשות אם נטלו להוציאו לגוזלו הראשון דוקא מעל והשני מותר לבקע בו לכתחי' ואם ניטלו ליהנות בה יש מועל אחר מועל אבל בבהמה וכלי שרת אפי' נטלו ע"מ לגוזלו ולהוציאו מרשות הקדש יש מועל אחר מועל. עו"ן מ"ש בב"ר שהקיש אדם לקדש תני ר' חיא תבא מארה על אדם שנהנה מהקדשים ואין קדש אלא ישר' קדש ישר' לה' כל אוכליו יאשמו:
מעתה יש לחקור חקירה עצומה דהנה פרעה הרשע שנשתעבד ראשון בישראל וכונתו פשוטה לגזול אותם ולהוציאם מרשותו יתב' כאשר אמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח א"כ הרי הוציאם לחירות ואם יבואו אח"כ איזה אומ' ולשון להשתעבד בהם לכתחי' מותרים לד' התוס' ז"ל אם אין דינם ככלי שרת. אך התשו' לזה שהקב"ה קדש אותנו ע"י נתינת התו' ואמרו בקדושין ד"ב ע"ב תני' האשה נקנית ונתני התם האיש קונה מעיקרא תני לישנא דאורייתא והדר תני לישנא דרבנן מאי לישנא דרבנן דאסר ליה אכ"ע כהקדש וכתבו התוס' בד"ה דאסר וכו' והרי את מקודשת לי כלומר בשבילי כמו הרי הן מקודשין לשמים להיות לשמי' ופשטא דמלתא מקודשת לי מיוחדת לי וכו' יע"ש. וא"כ מהאי טעמא לא יוכלו ליגע בנו שום אומה מאחר שאנו מקודשין לשמים מדין קדושין. ועוד איכא טעמא אחרינא כי לגבי קובה"ו כולי עלמא דיליה הוא איך אפשר להוציאו מרשותו יתב' ולגזול את ישר' ח"ו וא"כ חזר דינם כדין נטלו ליהנות בו דכולם מעלו:
ובזה מה מתוק לחכי כונת המד' ס' במדבר והיה מספר בני ישר' כחול הים ד"א למה משלן לחול מה חול אדם נוטל ממנו מלא קומצו ונותן לתוך העיסה או לתוך התבשיל אין שום אדם יכול לטועמו כך ישראל כל מי שהוא גוזלן בעוה"ז הקב"ה מקהה את שיניו לעת"ל למה מפני שהם קדש שנא' קדש ישר' לה' כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה' וכל הנוגע בקדשי' חייב מיתה עכ"ל ולכאו' ק' דלמה נקט בזה הלשון כל מי שהוא גוזלן את ישראל היל"ל כל המזיק להם וכיוצא ותו קשה דאחר דהביא כל הפסוק שאמר כל אוכליו יאשמו וגו' למה חזר לומר כל הנוגע בקדשים חייב מיתה הרי כבר אמר קרא רעה תבא אליהם. ברה עפי"ה הנה נכון דאוה"ע סוברים דאף דישר' הם קדש מ"מ אינם ככלי שרת וא"כ המועל ראשון אם יתכווין לגזול אותו ולהוציאו מרשותו יתב' אח"כ מותר לכתחילה לעשות בהם כרצונם ולזה אמר כל מי שהוא גוזלן את ישר' הקב"ה מקהה את שיניו וכו' מפני שהם קדש. ועל זה נרגש בעל המאמר ואם הם קדש מאי הוי הרי גזל אותם והוציאם מרשותו יתב' ויהי כמשיב וכל הנוגע בקדשים חייב מיתה הכונה שהיא אשת איש שכבר קבלנו קדושין מאתו יתב' וא"כ כל הנוג' בהם חייב מיתה כדין הבא על אשת איש:
מעתה עלי בא"ר כו' הפסוקים אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגביתי ממנו קרן וחומש ואת היותרת בשביל שמעל בכם ועתה הכונה שמא תאמרו כי עתה מותר לאחרים להשתעבד בכם כי אין מועל אחר מועל במוקדשים יען כונתו היתה לגזול אתכם ולז"א אם שמוע תשמעו בקילי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגולה מל העמים דוקא "מכל" הנוגע בכם כדין כלי שרת דיש מועל אחר מועל והטעם כי אי אפשר לגבי דידי לומר שכו' לגזול אתכם להוציא אתכם מרשותי כי לי כל הארץ ואיך יוציא אתכם מרשותי. ועוד שאני מקדש אתכם בקדושין ואומר לכם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וא"כ מי יוכל להשתעבד בכם כיון שיש לכם דין אשת איש גמורה ודו"ק:
באופן דהחיוב מוטל עלינו להודות להקב"ה ולברך בשמו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת אמת ללמוד וללמד ולשמור מצותיו יתב' וע"י זה גם הוא יתב' ישפיע עלינו מדת טובו להחיותינו כהיום הזה כמו שנא' והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלד'יך לך את הברית ואת החסד. ובדרך פשט אמרתי למה בתחי' נקט בל' רבים וסיים בלשון יחיד. דהנה ידוע דכל המצות אי אפשר לאדם אחד לעשותם כי אפשר לא נולד לו בן לא קיים מצות מילה לא נולד לו בכור לא קיים מצות פדיון וכיוצא וכיוצא. ואולם כאשר נהיה כולנו כגוף אחד חברים אזי בין כולנו נוכל לקיים כל התרי"ג מצות וכמו שהגוף כשאוכל בפיו נהנים כל האברים. כן נמי דומה בדומה כאשר יעשה מצוה אחת מגיע התועלת לכל ישר' וזה רמז הכתוב להדריכנו במדת האחדות. נקט בתחי' בלשון רבים כשתעשו המצות בין כולם אם תהיו באחדות אזי אני מעלה לכל אחד מכם כאילו כל אחד עשה המצות כולם ואני משלם לכ"א בפני עצמו וז"א ושמר ה' אלד'יך לך וגו'. וזה יהיה אצלי כוונת מדרש פ' בחקותי וז"ל ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם אמר רמי ב"ח אם תשמרו את התורה מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אתם והוא תמו' מה הוסיף בעל המאמר. אמנם עפי"ה הנה נכון אם תשמרו את התורה באחדות מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אתם כל המצות ולעומת זה כשאיש אחד יחטא מגיע העונש לכל ישראל. וכמאמר הנביא וכשלו איש באחיו ודרשו רז"ל איש בעון אחיו ונמצאו כל ישר' לוקים בסיבתו ב"מ ואם לא היה ענין הערבות והיה מת איש בעונו הגם שחיוב מוטל לקיים מצות הוכח תוכיח שאמרו רז"ל עד ק' פעמים עד הכאה עד קללה מ"מ כבר אמרו רז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואולם מט' הערבות מוכרחי' אנו להרים כשופר קולינו ולהזהיר את מי שאינו נזהר ובפרט בעת ובעונה הזאת כי נתרבה הפריצות והנערים מגלחים זקנם ומסלסלים בשערם ושותים במזרקי יין ומשתכרים ומחרפים ומגדפים כבוד התורה אוי להם מעלבונה של תורה וכבר למדו לשונם לקלל את הדיין ח"ו אוי לאזנים שכך שומעות. וגם הנשים כולם וקטני' גדולים כולן יוצאות באופני המלבושי' החדשים דבר יום ביומו ושאלי'ס על ראשיהן ונראות השערות מבחוץ והתכשיטים. ומה יקרו דברי דוד הע"ה כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה וכתב ה' מוה"ר חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים ששמע באומרים דתי' פנימה נדרשת לאחוריו ולא לפניו שמשבצות זהב לבושה יהיה פנימה לפני בעלה דוקא. וכבר אמרתי בדרוש אחר כו' הכתוב ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה. דק' כיון דאמר כי היא לא אשתי פשי' כי הוא לא אישה. ותו ק' מה זו העונש פן אפשיטנה ערומה וכי זה הוא מדה כנגד מדה. אבל אמרתי דיובנו בהקדים מה שפ' מרן באה"ע סי' צ"ט אלמנה שמין מה שעליה אבל גדושה אין שמין מה שעליה וכ' בעל העיטור ז"ל דאם מגרשה מפני שסרחה עליו ומרדה בו שמין מה שעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. וידוע דאנו עם הקב"ה יש לנו דין אשה ובעלה. וידוע דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה וכשרואה אותנו שאין אנחנו חוזרים בתשו' ואדרבא בכל יום מחדשים מיני לבושים להנשים והולכות בשוק להבעיר יצר הבחורים הגם שאינו שייך לנו שאנו בעוה"ר כשפלו' והשכינ' בגלות זה גורם להביא עניות ודלות שנהיה מוכרחים למכור המלבושים על פת לחם. וזהו כו' הנביא ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי הכונה שסרחה עלי ומסיבה זו אני לא אישה כי גרשתיה מחמת שסרחה עלי ומהו שסרחה עלי ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה אלו מיני מלבושים חדשים והעונש שלה הוא שאפשיטנה ערומה כדין גרושה שסרחה ששמין מה שעליה ולא תטעה ששמין מה שעליה ותשאר בלבושה לא ו לא אלא והצנתיה כיום הולדה הא כיצד שתהיה מוכרחת למכור מלבושיה על פת לחם ב"מ. וזה כמה פעמים ניחר גרונינו מלזעוק בעד אי' חילול שבת שיוצאים חוץ לעיר במשאוי ושומע אין לנו אוי ואבוי! וראתה עיני לה' ראשית חכמה ז"ל שהביא מעשה אחד שאגב חילול שבת אח"כ עבר על כל עשרת הדברות רח"ל באיש אחד רשע שהיה לו שכן א' וחמד אשתו וגם ממונו וביום ש"ק ראה להשכן שהלך מביתו סתר הכתל שבינו לבין שכנו הרי עבר על לא תחמוד וחילל שבת ובא עליה באונס הרי עבר על לא תנאף גנב הממון עבר על לא תגנוב וכשתבעו אותו נשבע לשקר עבר על לא תשא וכשראה שנתגלה קלונו המיר דתו והשתחוה לע"ז הרי עבר על אנכי ולא יהיה לך ולא תשתחוה והלכו אביו ואמו להחזירו למוטב והכה אותם באופן שעבר על עשרת הדברות כולם. דזה אמרתי יהיה כו' הנביא אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. דלכאורה ק' דפרט חילול שבת ואח"כ אמר שומר ידו מעשות כל רע בסתם. אבל עפ"י המעשה הזה שאחר חילול שבת נגררו כל העבירות רח"ל:
ובכן נחפשה דרכינו ונכיר שפלות ערכנו שלא לדבר בזדון נגד הגוים והערלים וגם בינינו עם בני ישראל ידברו בנחת ולא בקללות ובזיונות וקללת האבות ואמהות וח"ו הדיין. ואפי' אם יבזה אדם את חבירו יסבול ויתן למכהו לחי ישבע בחרפה כמו שאנו אומרים בכל יום בתפי' י"ח ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה. את זה אמרתי שיהיה כו' דוד הע"ה דבקה לעפר נפשי חייני כדברך דהנה קרא כתי' יראת ה' תוסיף ימים וכתיב עקב ענוה יראת ה' אם כן אני שקיימתי מצות הענוה ודבקה לעפר נפשי חייני כדברך בהכרח ודו"ק: נחזור לקוטב דרושינו והוא דראיתי להרב החסיד שארית יעקב פרשת עקב שהביא משם חכמי אשכנז שחקרו דהואיל ותורת האדם עם הקב"ה כתורת שכיר כמ"ש כעבד ישאף צל כשכיר יקוה פעלו א"כ איך אמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא והא איכא משום בל תלין פעולת שכיר ואיך יעבור הקב"ה על בל תלין ח"ו. והם תירצו דהאדם בעבודת הקב"ה דומה כדין נותן לאומן לתקן לו כלי כן נתן הקב"ה הנשמה לאדם לעשותה כלי ע"י תורה ומצות שיעשה. ובפ' המקבל דקי"ב ע"א ובפרק הגוזל עצים דצ"ט א"ר בעא מיניה מרב ששת הנותן כלי לאומן לתקנו אי עבר משום בל תלין או לא מי אמרינן אומן קונה בשבח כלי וכשמחזירו לבעה"ב הכלי הוי כמוכר השבח לבעה"ב ומעות הלואה נינהו ולא שכירות וליכא משום בל תלין או דילמא אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות בעלמא אית ליה גביה ועבר על בל תלין ואסיקנ' התם דאומן קונה בשבח כלי דשינוי קונה והוי כמוכרו הכלי לבעה"ב וליכא משום בל תלין והק' על זה הרב שארית יעקב ז"ל מההיא דאמרו בפ' הגוזל עצים דצ"ט דאם הצמר והסמנין הם של בעה"ב דליכא למימר בהא אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי והאומן שכיר בעלמא הוא ואינו קונה בשבח כלי וא"כ הכא התורה והמצות הם של הקב"ה והאדם הוא שכיר בעלמא ואיכא משום בל תלין ותי' דהסייגים והגדרים שהוסיפו ישראל מדעתם הם עיקר הסממנים לקיום התורה והמצות ובכה"ג ודאי אומן קונה בשבח כלי וליכא משום בל תלין עכתד"ק יע"ש:
ובאמת הגם שאין משיבין על הדרש פליאה דעת ממני לא אוכל לה במ"ש דאסיקנא דאומן קונה בשבח כלי ומשו"ה ליכא משום בל תלין הרי איפכא משמע במצי' ובמס' קמא דעובר משום בל תלין השיב רב ששת משו' דאין אומן קונ' בשב' כלי ובפ' האיש מקד' בההי' דעשה לינזמים וטבעות ואקדש אני לך דפליגי ר"מ וחכמי' אי מקו' או לאו ואוקמו בגמר' דפלוגתייהו באומן קונ' בשבח כלי ושוב אמרו בגמ' ואבע"א דכ"ע אין אומן קונה ופלוגתייהו במלוה ופרוטה אי דעתה אמלוה או דעתה אפרוטה והרי"ף והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו דאין אומן קונה בשבח כלי והר"י והרא"ש והטור פסקו דאומן קונה בשבח כלי וכתב מור"ם ז"ל דאף הרא"ש ז"ל לא פסק הכי רק בקדושין משום חומרא דא"א אבל בח"מ בדין שכיר וקבלן אינו קונה בשבח כלי ואיכא משום בל תלין כיון דאינו קונה בשבח כלי. ומרן ז"ל באה"ע סי' כ"ח הביא בתחי' ס' דאינה מקודשת דאינו קונה בשבח כלי. וי"א דהיא מקו' אבל בח"מ סי' ש"ו וסי' של"ח לא הביא שום מחלוקת וסתם דאין אומן קונה בשב"כ. וא"כ איך קבל הרב ז"ל התשו' חכמי אשכנז לחקירתם שהוא דלא כהלכתא:
ועוד תמיה לו טובא בקושייתו ז"ל שהק' מההיא דצבע דאם הצמר והצבע הוא של בעה"ב לכ"ע ליכא בזה אומן קונה בשב"כ ושכירות בעלמא הוא ואיכא משום בל תלין. גם בזה לא ידעתי לכוין אימרא שהרי ההיא דאמרו בקדושין עשה לי נזמים ושרים ואקדש אני לך הוי דכוותיה דהזהב הוא של האשה דאין להאומן שום פרוטה רק שכירותו ומרן ז"ל הביא ב' הסברות ודעתו לפסוק כסתם דאינה מקו' דאין אומן קונה בשב"כ ככללין הידוע בדעת מרן ז"ל ובדין גט היכא דהגיר והדיו והכל הוא של הבעל ונתנו לסופר לכתוב הגט ואח"ך גזלו מיד הסופר ונתנו לאשה בלי פריעת שכירות לסופר וכ' הרב גט פשוט בסי' ק"ך ס"ק ט' דגם בכי הא תלוי בפלוגתא דאומן קונה בשב"כ או לא כההיא דעשה לו שירים ונזמים דכתב מרן בש"ע סי' כ"ח ושוב הביא בנו הר"ש ז"ל שרצה לדמותו לההיא דצב' דאמרי' בהגוזל דאם הצמ' והסממנין הם של בעה"ב ולכ"ע אין אומן קונה בשב"כ והויא מגורשת גמורה אליבא דכ"ע כיון דאין לסופר שום קנין בשבח הגט. והוא ז"ל דחה דבריו דדוקא צבע דאינו עושה שום מעשה רק לצובעו הוא דאמרינן דשכירות לבד הוא דאית ליה משא"כ כתי' הגט והוי מעשה גדול וחשוב ואף שהכל של בעל עכ"ז אפ"ל אומן קונה בשב"כ והוייא ס' מגורשת יע"ש ואחר כל אלה הדברים איך העלים עין רבין חסידא ז"ל מכל הנז' והוא פלא:
ולעיקר החקירה נלע"ד לתרץ ב' תי' האחד הוא דתנאי התנה הקב"ה עם ישראל שלא לשלם להם שכר כי אם לעוה"ב כדכתי' היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. הרי שהתנה בפי' שלא לעבור על בל תלין. וכ"כ הרב הכנה"ג בסי' של"ט בהגה"ט אות ז' וכן ראיתי לה' ש"ך ז"ל שם בסי' של"ט שהביא משם ס' החסידים סי' תתרע"ה שכ' דראוי לבעה"ב להתנות עם השכיר שלא יתבענו ויעבור על בל תלין אלא כשיתבענו אם יהיה לו יתן לו ולא הוי מתנה עמש"ב שהרי אמרו חכמים שאדם מתנה עם הפועל ליתן לו לחם צר ומים לחץ אעפ"י שחייב להאכילו כסעודת שלמה הע"ה עכ"ל. הרי דאם התנה בפי' אינו עובר על בל תלין. אלא שדבריו של ה' ס' החסידים ז"ל לא אדע שכול חדא במ"ש ואין זה מתנה עמש"ב וכו' דקשה מהיכא תיתי שיהא מתנה עמש"ב דהא קי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים וזה מתנה קודם שיתחיל המלאכה והשכיר סבר וקביל. ותו ק' לענ"ד הראיה שהביא מאכילת הפועל וכי דינא הוא שחייב להאכילו אלא מתורת מנהג כדתנן מקום שנהגו לזון יזון וכו' (מציעא דפ"ג) ואמרי' בגמ' דההיא דר' מתיא ן' חרש הוא משום שפסק להם מזונות שלא היה צריך לפסוק כי מנהג המדינה להאכיל לפועלים בסתם ומשום שפסק להם הוא דאמר דצריך ליתן להם כסעודת שלמה הע"ה וא"כ מה ענין מנהג לאיסור בל תלין שהוא דאורייתא והוא תימה [שוב ראיתי לה' הכנה"ג בסי' של"ט שנרגש מזה יע"ש]:
ועוד נראה לתרץ דכל מה שהבעה"ב משלם להשכיר שלא לעבור על בל תלין שהוא עוסק במלאכתו מבקר עד ערב כדכתי' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב אבל אנחנו הבקר הוא עת הלידה והערב הוא עת הפקידה כדכתי' הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו ופירש"י כימי שכיר שנשכר לשנה ויודע שיכלו ימי שכירותו כן זה יודע כשיכלו השנים הקצובות לו ונמצא דאין אופן לגמור פעולתו ועבודתו כדי שיתחייב בבל תלין שיום שלו יגמר בעת פקודתו ובאותה, שעה חל עליו יתב' לשלם לו שכרו שבאותו רגע גמר מלאכתו ובזה מדוקדק דבריו יתש"ל היום לעשותם היל"ל בחיים לעשותם ואח"כ לקבל שכרם ולהכי נקט תיבת היום דהיינו כל ימי חייו הוא יום אחד. וכן אמר איוב י"ג אם חרוצים ימיו וגו' עד ירצה כשכיר יומו דהיינו שכל ימי חייו הם כשכיר יום בסוף ימיו יגמר מלאכתו:
אשר עפי"ז נלע"ד לפ' כו' התנא במס' אבות פ"ב ר' טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה והבעה"ב דוחק הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל הימינה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע שמתן שכרן של צדיקים לעת"ל. ולכאורה הדקדוקים רבו. א' למה נקט היום קצר ולא נקט הזמן קצר ותו ק' כי הוא אמר הבעה"ב דוחק היינו שיגמור ואח"כאמר לא עליך המלאכה לגמור הרי זה סותר הקודם. ותו קשה אומרו דאין אתה בן חורין היל"ל ואין אתה רשאי ליבטל הימינה. ותו קשה שכבר אמר אם למדת תורה נותנים לך שכר הרבה ולמה חזר ואמר ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך משמע דהשכר שאמר בתחי' הוא בפני עצמו שאינו תשלומין וחזר ואמר על התשלומין שישלם לך ולא ידענו מאי קאמר ותו ק' אומרו ודע מתן שכרם ש"צ לעת"ל וכ' התיו"ט שהגירסא נכונה היא בשי"ן שמתן שכרן ולא ידענו מאי נ"מ אם הוא בשי"ן או בלא שי"ן: ואולם עפי"ה הנה נכון דבתחילה דקדק בלשונו לומר היום קצר והמלאכה מרובה וכוונתו לו' דכל ימי חיי האדם הן יום אחד וכשאמר הבעה"ב דוחק נרגש דמשמע שיש אופן לגמור המלאכה ואם כן יעבור הקב"ה על בל תלין לזה בא כמתרץ לא עליך המלאכה לגמור הכו' במלאכה לא יש גמר אלא בחייו של אדם יש גמר וז"א לא עליך המלאכה לגמור. וכי תאמר כי דינא הוא דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום לזה אומר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כי הנה עיקר הטעם דפועל יכול לחזור הוא כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים נקוט מהא דלגבי קובה"ו אנחנו עבדים ולא יוכלו לחזור ולזה דקדק לומר ולא אתה ן' חורין להבטל ממנה. ואח"כ אמר יש אופן שיתן לך שכר הרבה אם למדת תורה הרבה כמ"ש ה' עיר דוד ז"ל דעוה"ז הוא חול ועוה"ב הוא שבת וכל מי שלומד בשקידה מוסיפין לו מחול על הקדש דהיינו שנותנים לו שכר השקידה בתורת תוספת וז"א אם למדת תורה הרבה נותנין לו שכר הרבה מלבד התשלומים האמתיים וז"א ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך האמיתי. אבל בעוה"ז לא יתנו לך שכר ולא יעבור הקב"ה על בל תלין יען כי כך התנה מתחילה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וז"א ודע שמתן שכרן ש"ץ לעת"ל ועכשיו יפה נדרשת השי"ן שכ' התיו"ט שצריך לגרוס כן כמדבר על הידוע בעד העבר שכך היא התנאי שהתשלום יהיה לעוה"ב:
והרב מהר"ם אלשיך ז"ל תי' לדקדוק הכתובי' בפ' עקב שהתחיל בלשון רבים וסיים בל' יחיד להודיענו חסדיו יתב' כי בנוהג שבעולם אם מלך אחד צוה לעבדיו שיעשו לו דבר אחד וישלם להם כו"ך וכאשר שמעו עבדיו הלך כל אחד ועש' מה ששאל המלך והביאו לו היאמן כי יסופר שישלם לכ"א מה שנדר ליתן הלא לא יספיק לו ליתן להם מאה פעמים אלא מה שנדר נותן לכולם והם יתחלקו ביניהם אבל הקב"ה כ"י משלם לכל אחד בפ"ע ולזה נקט בלשון יחיד ושמר ה' אלד'יך לך ע"כ תד"ק:
אשר בזה פי' עט"ר מורי ורבי הרב בני בנימין זצוק"ל זיע"א כו' הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם והוא פשוט שהקב"ה משלם לכל אחד בפני עצמו שכרו מושלם משא"כ גבי בני אדם א"א להם לשלם לכ"א כי לא יספיקו ולזה אמר מה רב טובך וגו':
ובאו"א פי' הרב החסיד שארית יעקב ז"ל כו' הכתו' הנז' מה רב טובך וגו' אשר עפ"י דרכו אמרתי בעניותי לפ' כו' הכתובים האמורים בשמואל ב' סי' ז' ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלד'ים ותדבד גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם. דלכאו' יל"ד בפסוקי' הללו דבתחי' נתעורר דהע"ה ואמר לנתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלד'ים יושב בתוך היריעה. והשיב לו נתן הנביא כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך ויהי בלילה ההיא ויהי דבר ה' אל נתן הנביא לך ואמרת אל עבדי דוד האתה תבנה בית לשמי כי לא ישבתי בבית מיום העלותי את בני ישר' ואהי' מתהלך באהל ובמשכן ועתה תאמר לעבדי לדוד אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי וגו' כי ימצאו ימיך וגו' זרעך אחרך אשר יצא ממעיך וגו' הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם דלכאו' ק' מה היה צריך לומר אני לקחתיך מאחרי הצאן וגו' וכי כל הטובות שעשה עמו בכדי שלא יבנה הבית הוא? וכי בשביל שעשה עמו כל הטובות לא יבנה הבית? והיותר ק' שפירש"י על פסוק ויהי בלילה ההיא יען שנתן הנביא אמר לדהע"ה כל אשר בלבבך עשה כי ה' עמך לכן תכף באותה הלילה שלח לנתן הנביא שלא יבנה הוא הבית משמע דבשביל חששא זו הוכרח הקב"ה להתנצל אני לקחתיך מאחרי הצאן כי בטענה זו יסתיר טענת דהע"ה שלא יעמיד עצמו לבנות הוא הבית ולא ידענו מהו הטענה של דהע"ה ומה היא הסתירה. ותו ק' מה זו ביאה של דהע"ה אם כפשטה דבא לתת תודות להקב"ה על כל הטובה שהבטיחו שיכונן את כסא בנו עד עולם א"כ מה זה אומרו וזאת תורת האדם:
ואולם נלע"ד לפרש אי ניחא קמיה שמיא דיובנו בהקדים מ"ש הגמ"י בפ' ח' מה' מלוה שנשאל באחד שהי' חייב לחבירו דמי שכירות העבר זמן הרבה ולא פרעו ועתה תובעו מה שהיה יכול להרויח במעות אלו ופסק הר"א מטוך דחייב ליתן לו מה שהיה מרויח במעות אלו דאין זו הלואה אלא שכירות והרב אחיו חלק עליו וכתב דהוי אגר נטר ואסור. ומרן בב"י ביו"ד סי' ק"ס הביא ס' הר"א מטוך הנז' וכ' עליו מה ראה החכם הזה להקל כדמי שכירות יותר מהלואה דכללא דרביתא דכל אגר נטר אסור סוף דבר כתב דאין להקל על סברא זאת יע"ש וגם בח"מ סי' של"ד כ' וז"ל וכבר כתבתי בטור יו"ד דהוי כשגגה היוצאה מלפני השליט. באופן דמחלוקת הר"א מטוך עם אחיו הוא מן הקצה אל הקצה דלדעת הר"א מעוך חייב לשלם מה שהיה מרויח ומוציאים ממנו בדין ולד' הרב אחיו דהוי רבית גמור ואסור למקבל ולנותן. והרב מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' רכ"ב כתב דאעפ"י שרבו החולקים על הר"א מטוך ז"ל לא פליגי אלא שלא להוציא ממנו בדין אבל אם בלא תביעה רצה מעצמו הלוה לפייס לבעל הממון שרי לקבל ממנו יע"ש: ובזה פי' הרב החסיד ז"ל כו' הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם דאמרו במתני' דאבות והשכר הרבה וטעם הרבוי יען מעכב לו שכירותו שאינו משלם לו בעה"ז וצריך להמתין עד עה"ב וזה לדעת רוב הפוס' הוי רבית זולת שהקב"ה ברוב חסדיו משלם שכר העיכוב וזהו נגד בני אדם כי אנן בדידן קי"ל דלא כהר"א מטוך ז"ל ודפח"ח: מעתה נא"ה כונת הכתובים ונקדים עוד מה שנשאל הרב בית דוד חיו"ד סי' פ"ה בת"ח אחד אחד שהניח מעותיו בכו' סאלוניק לריוח היום ובכל שנה היו משלמים לו הריוח והיו מחליפים השטר ושנה אחת לא החליף השטר ובבא הזמן תבע מהם ריוח מעותיו והיו רוצים ליתן לו הפקידים רק שחששו משום איסור. רבית והשיב אם באמת הכולל לא היו צריכים למעות הללו כלל רק שהיו רוצים להחזיק בידו ואם היו נותנים לו מתנת חינם לא היה מקבל ועשו אופן זה ליקח מעותיו כדי שיקבל מהם באופן כזה שרי להם ליתן להת"ח מתורת חסד וצדקה. אבל אם באמת נהנו הכולל מהמעות הללו דהיינו שנתנו אותם לאיזה הוצאה של הכולל הא ודאי הוי אגר נטר ואסור עכ"ל יע"ש:
והנה דהע"ה בקש לזכות לבנות הבית ולעבוד את ה' כל ימי חייו. ונתן הנביא השיבו כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך. וכמה פעמים מצינו שנתעל' מהנביא רצונו יתב' כמ"ש רד"ק ז"ל כי גם שמואל הנביא לא ידע בבני ישי מי ימלוך ואמר על אליאב אך נגד ה' משיחו עד שאמ' לו הקב"ה אל תבט אל מראהו וגם נתן הנביא מדעתו אמר לדוד כל אשר בלבבך לך עשה. אבל הקב"ה תכף ויהי בלילה ההוא אמר לנתן הנביא מהר ולך אל דוד כמ"ש ר' חנינא בר פפא זה האיש מהיר במלאכתו לך ושאל ממנו שמא יטעון שכבר זכה במה שאמרת לו לך עשה כלבבך ויעמיד עצמו בטענה זאת שלא ירצה שיתעכב בנין הבית כל זה הזמן עפ"י דבורך שאמרת לו ובפרט כי בזה ליכא איסור אגר נטר וז"א לך ואמרת לעבדי דוד האתה תבנה לי בית. ואם יעמיד עצמו בטענה זאת. לסתור טענה זאת תאמר לו שתי תשובות. חדא שאיני צריך לבית כדי שיטעון שעכבתי בידו וכמ"ש הרב ב"ד אם אינם צריכים הכולל המעות לא יש לו שום טענה לתבוע רק מתורת צדקה וחסד אם ירצו יתנו. ולזה אמר כי לא ישבתי לביתי מיום העלותי את בני ישראל ממצרים ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. זאת שנית תאמר לו שלא יסמוך על דבריך שאמרת כל אשר בלבבך לך עשה הלא יזכור כשלקחתי אותו מאחרי הצאן שגם שמואל חשב בדמיונו להמליך את אליאב וכששאל בעבורך אמרו לו והנה רועה בצאן וא"כ אין לו שום תביעה. ועכ"ז אני מעצמי בזה אני מפייסו שכוננתי את זרעו עד עולם וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל שהגם שאינו חייב בדין שרי לתת לו בלי תביעה. וע"ז בא להתנצל עצמו דהע"ה כי חלילה לו להעמיד עצמו בטענה זאת כי מי אנכי ומי ביתי כי מרות המואביה באתי והביאותני עד הלום שהוא כינוי למלכות הכונ' כי מלבד שלא אתבע על אשר הבטיח לי נתן הנביא חלילה בלא"ה אין לי לטעון כי מי אנכי וגו' ובפרט כי אתה ברחמיך הרבים פייסתני שכוננת את כסא בני עד עולם וז"א ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק זאת ועוד כי טענה זאת אעיקרא שיוכל לתבוע בטענה זו מה שהיה מרויח הוא דוקא בין אדם לחבירו שיוכל לטעון טענת קי"ל אם הוא תפוס. וז"א וזאת תורת האדם משא"כ לגבי דידך כב יכול ה' אלד'ים גדלת מאד אין כמוך ואין זולתך וגו':
מעתה נחזור למאמרינו הנצב פתח השער דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישר' וכו'. והנה רבו הדקדוקים בזה המ' למה באו מלה"ש בשעה שאמרו נו"ן וקשרו לכ"א ב' כתרים ולמה אח"ך כשחטאו ירדו בכפל ק"ך רבוא מל"ח ומה ענין משה ליטלן ולמה עתיד הקב"ה להחזירן הא כיצד ואולם נלע"ד דיובן בהק' מ"ש ה' עיר דוד ז"ל בד' ע"ג ע"ג שדקדק בקרא וידבר אלד'ים את כל הדברים האלה לאמר דתי' לאמר אין לה מובן דאינו שייך לאמר לאחרים שהרי הוא כב יכול היה מדבר עם ישר'. ותי' עפ"י מ"ש במד"ר דמשה שיבר את הלוחות לדונם כפנויה דמזה מוכח דהלוחות היו הקדושין לישראל ואף שנתן להם העשרת הדברות בהר סיני לא חלו הקדושין עד שיקבלו הלוחות כדין האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דינא הוא דאם ישל' לה המנ' מקו' ואם לאו בטלו הקדושין וכך היה הענין שהקב"ה קדש את ישראל בכל התורה בכללותה רק במעמד הר סיני נתן להם עשרת הדברות כדין המקדש במנה ונתן דינר ועד שיקבלו הלוחות יגמרו הקדושין וכשעשו העגל ועדיין לא קבלו הלוחות ומשו"ה שיבר אותם משה כדי שידונו כפנויה יען לא נגמרו הק' וזהו דרמז בקרא תיבת לאמר לומר לך שעדיין לא חלו הק' עד שיאמר להם כל התרי"ג מצות ע"כ תד"ק ובאמת לא ידעתי מה תקן בזה כיון שכבר קבל אותם משה רע"ה והוא מכלל ישראל המקבלי הקדושין והרי חלו הקדושין וצ"ע [ועיין לה' בירך יצחק בס' כי תשא] והנה ישראל באותו פרק רצו להודיע חיבתן בקבלת התורה אמרו נו"ן וכונתם שכבר נתרצו להתקדש ביו"ד הדברות לבד וסמכה דעתייהו על כל התורה כולה שינתן להם. ולזאת מלה"ש בראות חיבתן של ישראל שהסכימו להיותם מקודשים באו ונתנו להם מתנות כדרך שנותנים להכלה שנשאת אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכשחטאו בעגל מלבד עון העגל עוד הוסיפו סרה שמחמת הנעשה ונשמע הורו עצמם שכבר נתקדשו ודינם כאשת איש ואמטו"ל ירדו ק"ך רבוא מלא"ח ופרקו מהם הכתרים יען עשו שתים רעות כנז' ועל זה אמר ר' יוחנן וכולן זכה משה ונטלן יען דינם כפנויה ולא היה ראוי ליקח מהם הכתרים. ובא ריש לקיש להודיענו שעתיד הקב"ה להחזירן לנו יען כי עד לעת"ל יטהרו מעון העגל לגמרי כי גם דעת ריש לקיש נדונו כפנויה וזו היא ס' ר' יוחנן ומייתי ראיה קרא כדכתי' ופדויי ה' ישובון וגו' ודו"ק:
אשר עפי"ז נלע"ד לפ' כו' המדר' פ' כי תשא נאה היה להם לישראל לומר נעשה ונשמע שמא היה נאה להם לומר אלה אלד'יך וכל המפרשים אחזו צע'ר בכונת דברי המדר' הללו מהיכא תיתי שיהיה נאה לומר אלה אלד'יך ח"ו. ואולם עפי"ה הנה נכון דאם לא היו אומרי' נעשה ונשמע להורו' שכבר נתקדשו בעשר' הדברות לבד היה דינם כפנויה אבל עכשיו שאמרו נעשה ונשמע להראות חיבתן שנתקדש לא היה להם לומר אלה אלד'יך שהיה דינם כאשת איש:
ובא"א נלע"ד לפרש כו' המדר' הנז' והוא בהקדים את הידוע כי נעשה הוא כנגד מצות עשה ונשמע הוא כנגד מצות ל"ת. עו"ן מ"ש הרב שמע שלמה דבמצות עשה אינו חייב הקב"ה לשלם שכר לישר' יען יש לו טענת מי הקדימני אבל במצות ל"ה דליכא טענה זאת ראויים שיקבלו עליהם שכר ואגב שנזהרין הרבה מאד במצות ל"ת משלם להם שכר גם על מ"ע זתד"ק. ובזה פי' מורי הרב בני בנימין זלה"ה כו' הכתוב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם [שהוא מצות ל"ת] ועשיתם [שהם מ"ע] ע"י שתקיימו אלה ואלה ושמר ה' אלד'יך וגו' זתד"ק זיע"א. וישר' הקדימו נעשה לנשמע בכדי לקבל שכר על מ"ע ואמטו להכי הקדימו כי מל"ת כבר הם מקיימים אותם. וזהו שמתמיה המדר' נאה היה להם לישראל שאמרו נעשה ונשמע שרצונם לקבל על מ"ע כי מל"ת בלא"ה כבר הם מקיימים ואיך יאמרו אלה אלד'יך ועברו על כמה מצות ל"ת לא יהיה לך לא תשתחוה ולא תעבדם לא תעשה לך פסל וכיוצא ודו"ק. איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחי' דברי בגשת בני ישר' אל הקדש שם רמז לקוטב דרושינו דכאשר נגשו בני ישראל אל הר סיני נעשו קדש ומועלים בהם וז"א בגשת בני ישראל אל הקדש:
חזרתי ואמרתי לעבוד את עבודת בני ישר' באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש. דלכאו' יל"ד דכבר אמר לעבוד את עבודת אהל מועד והיינו עבודת הקרבנות שהם לכפר על ישראל וא"כ היל"ל לכפר על בני ישראל דהיינו העבודה היא לכפרה ומדנקט ולכפר בוי"ו משמע שהכפרה אינה בעבודה אלא בגשת בנ"י אל הקדש והיינו הגשה לתפי' כמו ויגש אליהו ויגש אברהם וכיוצא ולנו לדעת מאי קאמר, ואולם יובנו בהקדים מאי דאיתא במס' ברכות ד' ל"ב ע"ב אמר ר' אלעזר גדולה תפילה יותר מן הקרבנות שנא' למה לי רוב זבחיכם וגו' שבעתי עולות וגו' ודם פרים וגו' לא חפצתי ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם עכ"ל ורש"י ז"ל פי' ובפרשכם כפיכם אי לאו דגדולה תפילה כיון דאמר למה לי רוב זבחיכם למה לי תו ובפרשכם כפיכם הא אפי' זבחיכם לא ניחא ליה עכ"ל ובאמת כי דברי רש"י ז"ל ק' להבינם שהרי לא ידענו מהיכן יצא לו שהתפילה היא יותר גדולה מהקרבנו' נימא שהם שוים כמו הקרבנו' כמו התפילה ומשו"ה קאמר הנביא דהקרבנות לא חפצתי והתפי' אעלים עיני מכם וא"כ מהיכן יצא לנו דהתפי' היא יותר גדולה מהקרבנות. והרב בינה לעתים בדרוש ס"ב הק' על רש"י ז"ל כנז' והוא ז"ל פי' כו' ר' אלעזר והוא כי עינינו הרואות כי בקרבנות אמר למה לי רוב זבחיכם וגו' שבעתי עולות וגו' ודם פרים וכבשים לא חפצתי ואילו גבי תפי' לא קא' לא חפצתי או למה לי אלא נקט אעלי' עיני מכם גם כי תרבו תפי' אינני שומע מוכח דבתפי' מוכרח לקבלה אלא דמעלים עיני כב יכול ואיננו שומע משא"כ בקרבנות דאיננו חושב להשיב ולזה נקט למה לי וגו' שבעתי וגו' לא חפצתי תועבה היא לי וגו' יע"ש. ולא זכר שר שכבר קדמו בפי' זה מהרש"א בחי' אגדות. וא"כ אם בזמן בהמ"ק שהיו קרבנו' אמרי' דגדולה תפי' כ"ש השתא דאין לנו בהמ"ק ודאי דפשיטא ופשיטא דגדולה תפי' כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו. ואולם לא באמירת התפי' והק"ש מצות אנשים מלומדה שלא בכונה יקובל תפילתו אלא צריך שיתפלל בכונת הלב להבין מה. שמוציא מפיו ובפרט בק"ש צריך שימסור נפשו במילת אח"ד אולי יקובל תפילתו ונרצה עונו וזה אמרתי אי ניחא קמי שמיא כו' הכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו דבאמת אין לו מובן איזה דברים יקחו עמהם לא ידענו. ותו ק' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב לא יש פי' לדברים שישא עון וכי גזירה היא וגם מהו הטוב שיקח. ותו ק' סמיכות ונשלמה פרים שפתינו אבל עפי"ה ניחא ונקדים מ"ש הרב ז"ל דמילת עון במילואו עי"ן ו"ו נו"ן עולה רמ"ח והוא כמנין תיבות ק"ש שהם רמ"ח וגם מילת טוב בחילוף אתוון בא"ת ב"ש הוא נפש [ען וף בש] דע"י העון שעושה פוגם ברמ"ח איבריו וע"י הק"ש בכונה ומוסר נפשו להעלות מ"ן מתקן כל רמ"ח איבריו מעתה זה יהיה כונת הכתוב קחו עמכם דברים דהיינו ק"ש כדכתיב והיו הדברים האלה וגו' ושובו אל ה' אמרו כ"ל תשא "עו"ן" דהיינו עו"ן במילואו שעולה רמ"ח כל תשא עון וגם קח טוב דהיינו מסירת נפש ובפרט בדליכא ביהמ"ק שהתפילה היא במקום קרבנות וז"א ונשלמה פרים שפתינו. מעתה זה יהיה כו' הנושא ואתנה את הלוים לעבוד את עבודת בני ישר' דהיינו הקרבנות באהל מועד וגם ולכפר על בני ישראל כי ע"י התפי' יתכפרו עונותינו ולא יהיה בבני ישראל נגף אבל על תנאי שנשוב בתשו' שלימה ונמסור נפשינו על קדושת שמו יתב' וז"א בגשת בני ישראל אל הקדש שיגישו גופה והם עצמם אל הקדש: חזרתי ואמרתי לעבוד את עבודת בני ישראל וגו' דידוע דכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשו' ומע"ט וזה יהיה הרמז הרומז אם תרצו שיבנה בהמ"ק בקרוב ונקריב קרבנינו העיקר הוא לכפר על בני ישראל בגשת בני ישר' אל הקדש דהיינו שיחזרו בתשו' שלימה ויבא משיח צדקינו ויקבץ פיזורינו ויבנה דבירינו בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון אמן: