איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יא לשבת כלה
דרוש שדרשתי בקק"ג שנת התו"מ ליצירה:
והנושא בא אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בנ"י בהר סיני וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד במדבר סיני באהל מועד וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד:
איתא במס' שבת דפ"ט אמר חזקיה מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדר"ל דאמר ר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה ל"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישר' מקיימין התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו עכ"ל:
ישתבח הבורא ויתפא' היוצר אשר קדשנו במצותיו ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו תורת אמת כי היא עיקר ויסוד קיום העולם קרא כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכמאמרינו הנצב פתח השער דאמר ריש לקיש דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישר' מקיימין את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו נמצא כי תורתינו הק' היא עמוד העולם וקודם שנבא להבין כו' המדרש הנצב פתח השער קו' חזקיה אם יראה למה שקטה וכו' ותירוצו נלע"ד לפרש כו' הכתובים הנז' משמים השמעת דין וגו' בב' אופני'. ובהק' מ"ש הרב ז"ל כי בפסוק והארץ היתה תוהו רמוז מיתת המלכים הנק' ע"ש המלכות דא"ק הנקראת ארץ אדום שמתו ונתחרבו ונעשו תוהו ובוהו וע"י הרפ"ח ניצוצין שנשארו בתוך הכלים בהיותם שבורים כדי להחיותם שעי"ז יהיה בהם מציאות לחזור ולהתקן ע"י עיבור והוא כמו האדם שיש לו הבל דגרמי בקבר בסוד ונפשו עליו תאבל וכו'. והרפ"ח ניצוצין הם נקראים רוח אלד'ים מרחפת מ"ת רפ"ח כידוע ואפשר דזהו כו' דהע"ה משמים השמעת דין מיתת המלכים ארץ יראה שנעשה תוהו ובוהו ושקטה אח"כ ע"י שנחלק הרפ"ח ניצוצין להחיותם:
ובאו"א נלע"ד לפרש כו' הכתובים משמים השמעת דין ארץ ירא' ושקטה בקום למשפט אלד'ים להושיע כל ענוי ארץ סלה כי חמת אדם תודך שארית חימות תחגור. דלכאו' יל"ד קו' חזקיה מפני כי משמים השמיע דין ארץ יראה ושקטה מה היה סיבת היראה וסיבת השקיטה. ותו ק' אומרו בקום למשפט אלד'ים להושיע כל ענוי ארץ סלה דאדרבא השכל מחייב להפך כי יקום למשפט אלד'ים במדה"ד איך יהיה להושיע וגו' ותו קשה או' כי חמת אדם תודך אם פירושו לשון תודה כמ"ש רש"י ז"ל לא ידענו איך בסיבת חמת אדם יתן תודה ואם הכונה לשון וידוי איך יצוייר בשביל חמת אדם יתודה. ותו ק' או' שארית חימות תתגור ופירש"י ז"ל שפירושו תעכב שארית החימות וכמ"ש במשנה פגימת הסכין עד שתחגור הצפורן ולנו לד' איך יתעכבו שארית החימות:
אמנם נלע"ד לפרש אי ניחא קמיה שמיא והוא בהק' חקירת הר' החסיד שמע יעקב בפ' משפטים דכיון דהוא יתב' מלך המשפט איך מסר המשפט לדיינים ב"ד של מטה ולא יעשה המשפט על ידו דמצוה בו יותר משלוחו. והוא ז"ל תי' כי זהו מרחמיו יתב' כ"י אם היו הדינים ע"י יתב' לא היה צריך לא שטר ולא עדים ולא טו"ת ולא פשרה כי הכל גלוי וצפוי לפניו יתברך והוא יודע האמת לאמיתו ואיך יוצדק לעשות פשרה שמה שעושים הדיינים הפשרה הוא קודם שידעו להיכן הדין נוטה אבל לפניו יתב' הכל גלוי וידוע. וגם אם איזה אדם עבר עבירה בב"ד של מטה צריך עדים ואחר כך יכריזו עליו או יכו אותו מכת מרדות ויודה על עונו ויכופר עונו אבל בשמים ממעל אינו צריך עדים ותכף שעושה העבירה משלם לעושה הרעה כרעתו אם חילל שבת או גנב או קילל או ביזה את התורה או חילל את ה' או עשה עבירה של ג"ע הכל גלוי לפניו יתב' ותכף צריך שישלם לו נמצא דזהו רחמנות גדולה שעשה הקב"ה עם ישר' ומסר הדבר לב"ד של מטה כי עי"ז לא ישולם להם כרעתם וישארו חיים וגם ע"י שעושים דין למטה כשיבא איזה צרה על הצבור ב"מ כעצירת גשמים וכיוצא יתקבצו בבתי כנסיות ויתפללו ויצעקו אל ה' ויתבטלו הגזירה וגם ימנו הב"ד אנשים יראים לראות בדקי העיר והמשקלות וה' ברחמיו ירחם על עמו ישראל משא"כ אם הדין הוא למעלה תהיה הגזירה מוספת והולכת ב"מזתד"ק ז"ל. אשר בזה פירשתי בעניותי פשט הכתוב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים ויהי ה' משגב לדך משגב לעיתות בצרה ולא נאריך בדקדוקים. ועפי"ה הנה נכון דבתחי' אמר וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו וע"ז הוקשה לו והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים כיון שאינו צריך לא עדים ולא שטר וע"ז תי' ויהי ה' משגב לדך כי זהו ברחמיו יתב' שעשה זה משגב לדך שיודע שהוא חייב ואין לו מה לשלם ומבקש תואנות וטוענות לפטור עצמו והב"ד קודם שידעו להיכן הדין נוטה עושים פשרה ונפטר. וגם משגב לעיתות בצרה באיזה גזירה שלא תבא בעונות הצבור על ידי תפילות ובדקי העיר ומשקולות יבטלו הגזירה משא"כ בב"ד של מעלה וכ"ז הוא כאשר העם צייתי לדינא ומקבלים עליהם גזירת ב"ד של מטה בלב שלם אבל אם יחציפו פניהם בעזות רשע ואינם שומעי' לב"ד צדק אזי יחזור הדבר למעל' לעשות בהם משפט חרוץ וכמ"ש רז"ל כשאין דין למטה יש דין למעלה הכונה אם אינם שומעים לב"ד של מטה אז יש דין למעלה וינקמו ממנו כדינו. באופן שרחמיו יתב' גברו שיהיה ב"ד למטה כדי שיקל עונשו וא"כ מה ירויחו אלו העזי פנים שאינם שומעים לב"ד הצדק אדרבא תכבד עונשם יותר כשידונו אותו בשמים ממעל. והרב אהל יעקב ז"ל גם הוא נכנס בחקירה זאת והוא ז"ל תי' יטי'ב שרצונו יתב' לפרסם תורתו ועדותיו וחקיו ומשפטיו על פי משל שאחד סוחר עשיר היה לו ארמון גדול בנין מפואר חוץ לעיר וחנות גדולה ובא לתוך העיר ומצא איש אחד שהיה לו חצר קטן וחנות קטנה והחליף עמו ונתן לו הארמון והחנות שמחוץ לעיר ולקח הוא החצר קטן והחנות שבתוך העיר וכל אנשי העיר המה ראו כן תמהו ואמרו לו מה זאת עשית להחליף ארמון נאה באוצר קטן כזה ויהי כמשיב כי מחוץ לעיר אין יוצא ואין בא ומי רואה הארמון הלא לי דוקא וגם לא יבואו סוחרים לקנות סחורה כי אין עובר ושב מה שא"כ בתוך העיר יראו אותו בני אדם ויקנו ממנו כן נמי דומה בדומה שהדין הוא למעלה אינם יודעים בני אדם למה מת זה פתאום או נפל לבור יאמרו שהוא מקרה וכן להציל עשוק מיד עושקו אבל כשהדין למטה יתפרסם תורתו וחקיו ומשפטיו ובזה פי' כו' הכתו' באשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל וש"י:
מעתה נראה דזהו כונת דוד המלך ע"ה דקאמר משמים השמעת דין שהב"ד של מעלה הם דנים ארץ יראה דלא יש קיום בעולם דכל העושה עבירה או עשק את חבירו אין צריך עדים וראיה ותכף יתנקמו ממנו ושקטה אח"ך בקום למשפט אלק'ים שהוא דיינים כמו ונקרב בעל הבית אל האלק'ים כי על י"ז להושיע כל ענוי ארץ סלה. ועוד נתן טעם כי חמת אדם כשהדין ע"י אדם יתפרסמו משפטיו יתב' ויתנו תודה כמ"ש יאושע לעכן תן תודה ויכופר עונו ועי"ז לא יבואו עוד צרות על הצבור כאשר שומעים לב"ד וז"א שארית חימות תחגור ולא יהיה עוד קצף בבני ישראל:
הבה נא אבא לבאר כו' המאמר הנצב פתח השער אמר חזקיה מ"ד משמים השמעת דין וגו' אם יראה למה שקטה וכו' אלא בתחי' יראה ולבסוף שקטה והרב מ"ק ז"ל הק' מה הוא תי' חזקיה אלא בתחי' יראה ולבסוף שקטה והלא כו' הכתו' כך מורה דיראה בתחי' ולבסוף שקטה ומה תיקן בתיבת אלא כאילו חדית לן תי' חדש כדרך כל אלא שבש"ס. האמנם נלע"ד לפרש בהקדי' מ"ש ה' עיר דוד ז"ל כבית המלך שפי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה במס' חגיגה ד' י"ב ע"א בש"א שמים נבראו תחי' ואח"ך הארץ שנא' בראשית ברא אלד'ים את השמים ואת הארץ ובה"א ארץ נבראת תחי' שנא' ביום עשות ה' אלד'ים ארץ ושמים והק' הוא ז"ל במאי פליגי ופי' בהקדים מאי דאיתא במדרש שאל אבנימוס הגרדי היאך הארץ נבראת תחי' והק' הרב יד יוסף ז"ל מה זו שאלה היאך נבראת הלא כמו שנבראו כל מעשה בראשית נבראת הארץ ג"כ ואם הכונה ששאל שנבר' תחי' היל"ל למה נבראת תחי' ותי' הוא ז"ל דהנה ידוע דהארץ עומד על המים וכדכתי' לרוקע הארץ על המים וע"ז מקשה אם בשלמא השמים נבראו תחי' ואח"ך הארץ תוכל להתקיים ע"י השמים שאוחזים בא כמגניטה לברזל אבל אם הארץ נבראת תחי' היאך תוכל להתקי' ולא תפול לתוך המים מתוך כובד שלה זה פי' ה' יד יוסף כו' שאלת אבנימוס. עוד הביא ה' עיר דוד ז"ל משם השל"ה שהביא משם הציוני כי שם אלד'ים אינו פועל רק כפי הטבע והכי סליק חשבון אלד'ים למנין הטב"ע אבל שם הוי"ה ב"ה יכול לפעול ע"י נס אפי' למעלה מהטבע. נמצא דבהא פליגי ב"ש וב"ה דלד' ב"ש השמים נבראו תחי' כדי שתוכל הארץ להתקים שלא תפול לתוך המים עפ"י הטבע ומייתו ראיה מדכתי' בראשית ברא אלד'ים שהוא הטבע את השמים ואת הארץ וב"ה סברי דארץ נבראת תחי' וליכא למיחש שתפול דשם הוי"ה ב"ה עושה נס למעלה מהטבע ומייתו ראיה מדכתי' ביום עשות ה' שהוא הוי"ה ב"ה אלד'ים ארץ וגו' עכ"ד ז"ל. ולענ"ד אפשר דזהו כו' מאז"ל בתחי' עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקים שיתף מדה"ר למדה"ד והיינו דכתי' ביום עשות א' אלד'ים ארץ ושמים דהכונה דבתחי' עלה במחשבה לברוא את הארץ תחי' דכך היא הלכה כב"ה דהארץ שהיא נו"ק והיא דין נבראת תחי' ראה שאין העולם מתקים שצריך שתפולי לתוך המים. ולהכי שיתף מדה"ר למדה"ד שהוא שם הוי"ה ב"ה שיוכל לפעול דרך נס למעלה מהטבע ולזה אייתי ראיה מדכתי' ביום עשות ד' אלדים ארץ ושמים:
מעתה נבא לביאור המ' דחזקיה בא להוציא פשט הכתו' ממשמעותו והוא דפשט הכתו' מורה דמשתעי על בריאת העולם דבתחי' עלה במחשבה לברא אותו במדה"ד וז"א משמים השמעת דין וע"ז ארץ יראה שאיך תוכל להתקיים וע"ז מק' חזקיה אם יראה למה שרשים ואם שקטה דהיינו ששיתף מדה"ר שיוכל לפעול ע"י נס למה יראה. וע"ז מתרץ אלא לסתור דאין זה כונת הכתו' אלא כו' הכתו' הוא דידוע דמלה"ש היו רוצים לזכות בתורה הק' והיו אומרים מה אדיר שמך בכל הארץ תנה הודך על השמים והבינה הארץ דכו' מלה"ש לזכות בתורה וישארו השמים קיימי' וז"א משמים השמעת דין שהיו תובעים מלה"ש וע"ז הארץ יראה שבודאי תתמוטט כפי התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שמא לא יקבלו ישר' את התורה ותשאר בשמים ממעל ביד מלה"ש ואח"ך כששמעה שאמרו ישר' נו"ן שקטה וז"א אלא בתחי' יראה ולבסוף שקטה וכמשפ"י רש"י ז"ל שם וכדי להודיעינו דזו היתה יראת הארץ מסיב' שמא לא יקבלו ישר' את התורה התמוטטה לכך אמר ולמה יראה כדר"ל וכו' ולא כמו שמשמע מפשט הכתו' דיראה מדה"ד ודו"ק. והנה עוד פי' ה' עיר דוד פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דלדעת ב"ש כיון דבתחי' אמר קרא בראשית ברא אלד'ים את השמים ואת הארץ תפסינן לשון ראשון דודאי שמים נבראו תחי' ולד' ב"ה כיון שאמר קרא ביום עשות ה' אלדים ארץ ושמים תפסינן לשון אחרון והארץ נבראת תחי' יע"ש:
אשר בזה נלע"ד לפ' כו' ויכוח הנחש עם האשה דהנחש התחי' לפתותה וכה אמר לה אף כי אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מכל עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלד'ים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש לא מות תמותון כי יודע אלד'ים כי ביום אכלכם ממנו וגו' דלכאורה יל"ד איך יוצדק להתחיל לדבר בלשון אף. ותו ק' שלא סיים דבריו אף כי אמר אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן והיל"ל תוכלו לאכול אף כי אמר אלד'ים וגו' ותו ק' תשו' האשה פן תמותון בלשון ספק והלא הקב"ה צוה בפירוש כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ותו קשה תשובת הנחש לא מות תמותון היה די שיאמר לא תמותון:
ואולם נר' לע"ד לפרש בהקדים מאי דאי' במס' תמורה דנ"ה ע"ב האו' הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמו' עולה דברי ר"מ [דס"ל תפוס לשון ראשון] ור' יוסי אמר אם לכך נתכוון בתחי' הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחד דבריו קיימים. ופי' רש"י דלד' ר"י ס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס ולהכי דבריו קיימין הא כיצד שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמו' עולה ובדמי חציה תמו' שלמים והנה התוס' בנזיר הקשו מסוגיא זו לההיא דאיתא התם בנזיר ד"ט במתני' אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים הרי זה נזיר ובה"א אינו נזיר. ופי' בגמרא דב"ש ס"ל כר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפסינן לשון ראשון דאמר הריני נזיר ומה שאמר אח"כ מן הגרוגרות ומן הדבילה לאו כלום הוא. וב"ה סברי כרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בסוף דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נדר ופתחו עמו ולהכי אינו נזיר. וע"ז הק' בתוס' דהרי התם אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמו' עולה ובדמי חציה תמו' שלמים. וא"כ ה"נ נימא אף בגמ"ד אדם נתפס וזה היה בדעתו להיות נזיר מן היין וגם מן הגרוגרות והדבילה ויהיה נזיר מכולם ותי' דהתם שאני דאמרי' אף בגמר דבריו אדם נתפס משום דהוי סותר דבריו הראשונים דבתחי' אמר הרי זו תמו' עולה ואח"כ תמו' שלמים וכיון דס"ל תפוס לשון אחרון משו"ה אמרי' דבריו קיימים ויתקיימו שתיהם. אבל הכא לא סתר דבריו הראשונים דאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומהדבילה ואפשר דזה סבר דיש נזיר מן הגרוגרות ודבילה והאמת דאין נזיר מן הגרוגרות ואמטו"ל אינו נזיר יעש"ב. ודכוותה איתא בתמורה תניא אידך בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת רבי מאיר או' תקרב עולה ורבי יוסי אומר אם לכך נתכוון כתחילה תמות ופירש"י שאינו חייב חטאת. ולא אמר ר"י שהמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה חטאת לפי שלא סתר דבריו הראשוני' אלא סבר דיכול להקדיש חציה עולה וחציה חטאת ולהכי אמר שתמות כיון דבג"ד אדם נתפס ואינו חייב חטאת. נקוט מחי' התוס' ז"ל דהיכא דסתר דבריו הראשונים אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס וחייב לקיים שתיהם לד' ר"י והיכא שאינו סותר דבריו הראשוני' ויש סיבה לו' דדבריו האחרונים בטלים כגון דאמר מן הגרוגרו' וכן אם אמר חציה חטאת בטלו דבריו לגמרי ולא אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולתפוס לשון ראשון:
אמור מעתה דזה היה הויכוח בן הנחש ובין האשה דהקב"ה צוה מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טו"ר לא תאכלו ממנו אי אמרי' דסתר דבריו הראשונים דבתחילה אמר מכל עץ הגן ואחר כך חזר ואמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו דלד' ר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון הרי לא חטא אדה"ר. ולד' ר' יוסי דס"ל אף בגמ"ד אדם נתפס היכא דסתר דבריו הראשונים צריך לקיים שתיהם וחטא אדה"ר חטא גדול. אלא שהנחש יצא בהמצאה חדשה דדוקא לגבי אדם הנודר יש ספק אי אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה. אי אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס. אבל לגבי קובה"ו כ"י ודאי שאינו מוציא דבריו ח"ו לבטלה וכיון דאמר בתחי' מכל עץ הגן הרי הותרו כל האילנות ומה שאמר אח"כ ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל יש סיבה וא"כ מותר לאכול ממנו. ועתה ז"א ידעתי דהלכה כב"ה דס"ל כר"י אף בגמ"ד אדם נתפס ולז"א אף כי אמר אבל כאן לא שייך זה כי אמר אלד'ים ובודאי שמותר לאכול אף שאמר לא תאכלו באחרונה אתר שאמר בתחי' מכל עץ הגן ומידי הוא טעמא דתיבת מכל עץ הגן נפרדים בטעמם ואינם סמוכים למעלה כי איך ידבר שקר שלא יאכלו מכל עץ הגן וע"ז השיבה חוה שהוא טועה בזה כי אינו סותר דבריו הראשונים והוי כאילו אמר חוץ מעץ הדעת טו"ר והכי אמרה בדבריה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלד'ים לא תאכלו הכונה דלא בא הציווי ע"כ האילנות שנאכל מהם רק עיקר הציווי היה על עץ הדעת וכשאינו סותר דבריו הראשונים וליכא שום סיבה לבטל דבריו האחרונים כי עדין לא ידעה הסיבה שרמז לה בתחי' דבריו. ולז"א פן תמותון כההיא שאמרו גבי בהמה חציה עולה שתמות וה"נ אפשר שנהיה חייבים מיתה. ולזה בא הנחש ואמר לא מות תמותון הכו' כי גם התם גבי בהמה חציה עולה אין הדין כר"י בזה לו' בגמ"ד אדם נתפס וגם אתם לא תמותון ולהכי כפל דבריו ואמר לא מות תמותון. ועתה בא לפרש הסיבה שלא לשמוע לדבריו האחרונים שלא לאכול מעץ הדעת כי יודע אלד'ים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' ודו"ק:
והנה טענת אדה"ר שחשב להציל עצמו מן החטא החמור שחטא וגם טענת אשתו שטענה הנחש השיאני ואוכל כי טענה זאת היא היתה בעוכרינו בעוה"ר כי בכל השנה אנחנו חוטאים כמה עונות וביוה"ך אנחנו עומדים ומתנצלים בטענה שהחומר העכור הוא שטן הוא יצה"ר היה בעוכרינו. וזה ראיתי לה' ש"ך שפירש כו' הכתו' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת "האדם" דייקא דהכו' כל איש אשר יחטא בדעתו לפטור עצמו בטענת אדה"ר הנחש השיאני והאמת שאינה טענה וכמ"ש רז"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דקי"ל אין שלד"ע יעש"ב:
אשר בזה פי' הרב החסיד ש"י ז"ל בפרשת יתרו ויכוח דהע"ה עם שאול הע"ה על שכרת ממנו כנף המעיל במערה וכה אמ"ל למה תשמע דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך היום בידי במערה ואמר להרגך ותחם עליך ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ואתה צודה את נפשי לקחתה ישפוט ה' ביני וביניך וגו' וידי לא תהי' בך ע"כ. והוא ז"ל פי' דידוע מ"ש בקי' האו' לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן או' שולחיו חייבים מאי טעמא דכתי' ואותו הרגת בחרב בני עמון ש"מ ס"ל לשמאי הזקן יש שלד"ע ואיבע"א לעולם ס"ל אין שלד"ע והכא שאני בשפיכות דמים דגלי קרא ואותו הרגת כחרב בני עמון תו איתא התם האומר לחבירו צא אכול חלב פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. מעתה נא"ה והוא דדהע"ה היה יודע דשאול הע"ה כל התנצלותו כאשר היה באמת אנשים בני בליעל הסיתוי ולזה בא להוכיחו דזה היתה טענת אדה"ר ולא הועיל לו וז"א למה תשמע דברי "אדם'" לאמר וגו' דוד מבקש רעתך כי לא תועיל לך זאת הטענה. ואם כוונתך לומר שמן הדין דדינא הוי ששולחיו חייב כס' שמאי הזקן ובכן אתה פטור גם בזה אין הדין כן שהרי יש לך הנאה ולא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. הלא תראה שגם אני הסיתו אותי להרגך ואמרו לי היום הזה אשר נתן ה' את אויבך בידך עשה לו כטוב בעיניך ולא שמעתי לקולם ואם היתי שומע היתי פטור שאיני מבקש להנאתי כמו שאמרו לך שאני רוצה המלוכה והא ראיה שכרתתי את המעיל ולא הרגתיך ואם היתי רוצה המלוכה באמת הייתי הורגך מיד שאפילו שהיתי פטור חסתי עליך וז"א היום הזה אשר נתנך ה' בידי ואמר להרגך המסיתים אמרו לי להרגך כמו שפירש רש"י ז"ל ותחס עיני עליך ואבי ראה גם ראה בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה שאיני מבקש המלוכ' משא"כ אתה שאתה רודף וצודה את נפשי לקחתה ואתה חייב מן הדין. ושוב אמ"ל אפי' למטונך שאתה פטור מסיבת המסיתים אותך דסבירא לך דיש שלד"ע אפי"ה בדיני שמים אתה חייב וז"א ישפוט ה' ביני וביניך וידי לא תהיה בך עכ"ד ז"ל וש"י. רק דקדוק קטן יל"ד לפקע"ד דבזה שהוכיחו באחרונה דגם אי דינא הוי דיש שלדב"ע בדי"ש היה חייב גם הוא שמשבח עצמו היה חייב בד"ש ומה הפרש יש בינו לבין שאול המלך ע"ה וצ"י. [ובזה פירשתי כונת הכתו' נפשי בתוך לבאים ופירש"י אבנר ועמשא וכו'] אשכבה לוהטים בני אדם [בטענת אדק"ר] שיניהם חנית וחיצים ולשונם חרב חדה [להרגני] רשת הכינו לפעמי [שאני מבקש המלוכה] כפף נפשי [שאני אמרתי ואנכי תולעת ולא איש] כרו לפני שיחה נפלו בתוכה סלה נכון לבי אלד'ים [כמ"ש רש"י ז"ל] נכון לבי ודו"ק:
דבר הלמד מכל האמור מי גרם למחלוקת זה בין דהע"ה ובין שאול הע"ה קנאה ושנאה ומסיתים שהיו מב' צדדים הם גרמו לרדוף זה את זה. ומה נאה היה יום מתן תורס"ק דאיתא במד"ר פ' צו דכשבאו למדבר סיני ויחן שם ישראל שהיו כולם כגוף אחד ממש באותה שעה אמר הקב"ה עתה הגיע העת ליתן התורה לישראל. מזה למדנו כמה גדול ענין האחדות שבזכות האחדות זכינו לקבל התורה:
אשר עפי"ז אמרתי לפרש כו' מדרש חזית על פסוק חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני אמר הקב"ה לישר' בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חבירים אלו מלה"ש תנו דעתיכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה מזה ולא תביישו זה לזה שלא יאמרו מלה"ש תורה שנתת לישר' הרי שנאה וקנאה ואיבה ביניהם ואתם מקיימין אותה בשלום עכ"ל. ולנו לדעת אמאי נקט ג' לשונות הללו לא תשנאו ולא תקנאו ולא תביישו וכו' ותו קשה מה יש להם למלה"ש להתערב בזה אם ח"ו יש שנאה בישר' או הם בשלום. האמנם נלע"ד לפרש עפ"י מ"ש ה' מוה"ב הגאון בס' דברים אחדים בד' שבת תשובה מדרש אחד שכ' וז"ל ן' זומא מצינו פסוק כולל מידת האחדות והוא שמע ישראל ה' אלד'ינו ה' אחד. ן' ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לריעך כמוך. ר"ש ן' פזי או' מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש אחד תעשה בבקר ע"כ. והאמת כי כולו מקש'ה. והוא ז"ל פי' הכונה ן' זומא רמז מ"ש בס' החרדים אין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות והוא באחד דהול"ל והוא אחד אלא לומר שאינו משרה שכינתו אלא כשהם באחדות וזה הכוונה דכתי' שמע ישר' דהוא לשון וישמע שאול את העם וכל אחד צריך לייחד לבו עם כל עדת ישראל ומדבר אליהם שמע ישראל שנהיה כולנו באהבה וקשר אמיץ בלב אחד אנו מקבלים יחודו יתב' ונאמר ה' אלד'ינו ה' אחד וזה הוא מה שרמז ן' זומא. ון' ננס שהביא פ' ואהבת לריעך כמוך רמז למ"ש הראשו' דאהבה גי' י"ג וכשהאדם אוהב לרעהו כמים הפנים לפנים כן רעהו אוהב אותו הרי ב"פ אהבה גי' כ"ו כמספר הוי"ה ב"ה וזה רמז ן' ננס. ור"ש ן' פזי שמביא פ' את הכבש אחד תעשה בבקר רמז לנו דבר נסתר עפ"י מ"ש ה' בשער הגלגולים דעיקר אכילת האדם בשבת הוא לברר הניצוצות שנאבדו בזמן אדה"ר שעירב טוב ברע ונתקלקל הכל ונתערבו הניצוצות אפי' בדצמ"ח לכן סידר הקב"ה שמן הדומם שהיא האדמה יצא הצומח ומן הצומח יתקיי' הבעל חי וכשאוכל האדם הבעל חי ישאר הרוחניו' והניצוצות שנאבדו בזמן אדה"ר חוזרים אליו בהדרגות אלו וכ"ז כאכילת שבת כי באכילות החול הכל הולך לסט"א רק חלק ההכרחי לזון הנפש דוקא. וכ"ז הואי באכילת האדם אבל אם מקריב קרבן מעלים ניצוצו' הקדושה יותר כי המלח הוא דומם והסלת והיין הוא צומח והקרבן הוא בעל חי והכהן הוא מדבר וע"י שאוכלים הכהנים והבעלי' ומקטירין האימורין לאישים מעלים ניצוצות יותר. ואם הוא קרבן עולה שהוא כולה כליל לרוב ניצוצות הקדושה מקרב הכחות העליונים ממטה למעלה ויתאחדו העולמות למקום עליון ולהכי צוה הקב"ה להקריב בכל יום בבקר ובערב עולת תמיד כדי לייחד העולמות ולתקן הניצוצות וכל כך אהובה מדת האחדות לפניו יתב' שצוה להביא תמידין הללו מתרומת הלשכה שהם שותפים כל ישראל שע"י כולם יתאחדו העולמות וזה רמז ר"ש ן' פזי אלו תד"ק ז"ל וש"י:
אך לנו בזאת לדעת מאי נ"מ אם נלמוד מפסוק זה או זה כללא דמילתא דמדת האחדות חביבה לפניו יתב' ואיך יאמר כל אחד מהתנאים הנז' מצינו פסוק כולל יותר ולא ידענו עה הוסיף אחד יותר מחבירו. ואולם נלע"ד לפרש כי מכל פסוק למדנו מדה יותר מעולה כי מפסוק שמע ישראל למדנו שיהיו כולם בלב אחד ליחד יחודו יתב'. אבל מפסוק ואהבת לריעך כמוך למדנו שיהיה להם אהבה עזה זה עם זה שאם רואה בחבירו דבר טוב מלבד שאינו מתקנא בו אלא אדרבא שמח וטוב לב כאילו אצלו הטוב ההוא ומפסוק את הכבש האחד למדנו שכל כך תהיה האהבה עוד שלא יניח לחבירו שיתבייש בפני בני אדם אם אין לו כמו קרבן התמיד שהיו באים מתרומת הלשכה. עו"ן מ"ש בס' וזאת ליאודה בד' ח"י ע"ד דתנאי התנה הקב"ה עם מלה"ש שלא יהיה ביניהם קנאה ושנאה לא בקדימה ולא בכמות ולא באיכות יע"ש. ומידי הוא טעמא שהקב"ה באותו פרק שראה שישראל היו באחדות גמורה אמר הגיע העת ליתן התורה לישראל להנצל מטענת מלה"ש:
מעתה הרי הוא כמבו' המאמר הנז' אמר הקב"ה לישראל בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים מקשיבים שהם מלה"ש שאין ביניהם שנאה וקנאה כנז' וגם אתם לא תשנאו זא"ז שהיא המדה הראשונה ולא תקנאו זע"ז היא המדה היותר מעולה ולא תביישו זל"ז היא המדה היותר מעולה מכולם כדי שלא יאמרו מלה"ש תורה שנתת לישראל הרי יש ביניהם שנאה וקנאה ואיבה הכונה דיחזרו לטענתם דהם הזוכים בתורה מדינא ודו"ק:
והנה עפ"י אמות הקודם דס"ל לב"ש ולב"ה דאזלינן בתר כונת הנודר ולהכי פליגי דמ"ס תפוס לשון ראשון ומ"ס בגמ"ד אדם נתפס. נלע"ד לפ' כונת הכתו' בתהלים סי' קל"ב זכור ה' לדוד את כל עונותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו' עד אמצא מקום לה' וגו' וכתיב בתריה נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זאת אלמדם גם בניהם עדי עב ישבו לכסא לך כי בחר ה' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתו עדי עד פה אשב כי איויתיה ע"כ. והדקדוקים רבו דהנה דהע"ה נשבע ונדר אם אבא באהל ביתי ניחא יען כי נתן לו דבור הקב"ה שבנו יבנה הבית ובשביל זה נדר ונשבע אם אבא באהל ביתי וגו' אבל הקב"ה שגשבע לדוד ופירש"י ז"ל שהיא גמול השבועה שנשבע דהע"ה לא ידענו למה היה צריך שבועה ולא עוד אלא דכתב לא ישוב ממנה מהיכא תיתי שיחזור משבועתו ח"ו. ותו ק' או' אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו ופי' רד"ק ועדותי זו היינו השבועה בניך לא ידענו מה ר"ל וכי לא ישמרו ח"ו השבועה והיה שכרם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא ולמה לא אמר אשית לכסא לך כמ"ש בתחילה. ותו ק' מה זו נתינת טעם כי בחר ה' בציון איך יוקשר עם מה שלמעלה. ותו ק' סמיכות הכתוב זאת מנוחתי עדי עד:
אמנם נלע"ד אי ניחא קמי שמיא והוא בהקדים חקירה אחת שחקר הגאון חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות שראה בזוהר חדש ד' מ' דפוס ויניצייא שכתוב שדהע"ה לא נכנס במחיצתו בג"ע העליון עד שנבנה בהמ"ק ע"כ ויחרד ה' חיד"א ז"ל על המאמר הזה איך יצויר על דהע"ה שאמר ברכי כשלו מצוה ולא היה ישן בלילה שיתין נשמי ויהי דוד עושה משפט וצדקה וע"ז ישתומם האדם אם על דהע"ה נאמרו כל השיעורין הללו כל עצמותינו יאחזימו רעד וגו' והאמ' שהי' חקירה עצמית. ואנא עני ב"א אשכחנא לה פתרי לחקי' הנז' לשבח גדול אדונינו דהע"ה אי ניחא קמיה שמיא והוא בהקדים מאי דאיתא בכתו' ד' ק"ג במשנה אלמנה נותנין לה מדור לפי כבודה. ואמרו בגמ' אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותה וכן פסקו כל הפוס' ז"ל והמ"מ בפ' י"ח מה' אישות כתב בשם הרשב"א ז"ל דאפי' אם בנאוהו היורשים לא תחזור היא לדור בה כי כבר נסתלק זכותה מכי נפל עכ"ל וגבי משכיר בית זה לחבירו בח"מ סי' שי"ב דק"ל דאם נפל אזדא ליה הביא מרן הב"י ז"ל דברי המ"מ ז"ל מ"ש בשם הרשב"א ז"ל הנז' וסיים וז"ל ומשם יש ללמוד דה"ה אם השכור בית לחבירו ואמ"ל בית זה ונפל ובנאו המשכיר לא יש זכות לשוכר עוד לדור כיון שנפל נסתלק זכותו כההיא דמדור אלמנה עכ"ל:
והנה הגאון שער אפרים ז"ל בסי' ע' נשאל באחד שנשבע לתת למזהל בנו הראשון אשר יולד לו למולו ומתה אשתו ונשא אשה אחרת וילדה לו בן אם חייב לקיים שבועתו או לא והשיב אף דהוי דשלב"ל אם לא מתה אשתו חייב לקיים שבועתו וכמ"ש מורם ביו"ד סי' רס"ד ובח"מ סי' ר"ט דשבועה מהני אף לדשלב"ל האמנם מאחר שמתה אשתו ונשא אשא אחרת נפטר משבועתו והביא ראיה מהך דינא דמדור אלמנה כיון שמתה אשתו הוי כמו נפל הבית דקי"ל נפל אזדא ליה אף אם בנאוהו היורשים ה"נ אף שנשא אשה אחרת וילדה בן מ"מ המוהל איבד את זכותו:
ועוד הביא ראיה מההיא דפ' הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים דאף אם גירשה ונשאת לאחר חייב לזונה והפקחין היו כותבים כל זמן שאת עמי דאז אם גירשה אף אם חזר ונשאה פטור ממזונות הבת ומהך יליף לנ"ד במכ"ש דהא התם אפי' שחזר ונשא אותה אשה עצמה אפי"ה אמרינן שנפטר ממזונות הבת כ"ש זה שמתה אשתו ונשא אשה אחרת דודאי דאיבד המוהל זכותו. וקשיא ליה לדידיה וכ"ת אדילפת מסיפא דאמר בפי' כ"ז שאת עמי נילף מרישא דאם פסק עמה סתם לזון את בתה אף אם גירשה ונשאת לאחר חייב במזונותיה וה"ה הכא נימא כיון שנשבע לו סתם לתת ול בנו הראשון למולו אף אם מתה אשתו ראשונה ונשא אחרת שיתחייב לקיים שבועתו ודחה הוא ז"ל דליכא למילף מרישא יען דהתם אף אם גירשה ונשאת לאחר עכ"ז יש בידו המציאות לזון את הבת ולהכי מחייבינן ליה לקיים חיובו משא"כ הכא כשמתה אשתו חסר המציאות ליתן לו בן למולו מסיבה שאין לו אשה משו"ה אמרי' כיון שמת' הוי כאלו התנה בפי' כמו הפקחין שהיו מתני' כ"ז שאת עמי יעש"ב שהעלה להלכה ולמעשה דפטור ראו' משבועתו. ואני ההדיוט אחרי המחי"ר מעצמותיו הק' לא זכיתי להבין חי' זה כלל שהרי גבי משכיר בית לחבירו סתם קי"ל דאם נפל חייב להעמיד לו בית ואם אין לו בית אחרת ליתן לו לדעת הרא"ש והטור ז"ל שם בסי' שי"ב דאם קנו מידו בשעה שהשכיר לו הבית חייב לשכור לו בית אחרת וליתנה לשוכר שידור בה. ולד' מרן הב"י ז"ל דאפי' בלא קנין כיון שנכנס לבית לדור בו כבר נשתעבדו נכסיו של המשכיר ואם נפל חייב לשכור לו בית אחרת ואפי' לבנות לו בית אחרת יע"ש. וא"כ כ"ש בנדון ה' ש"א ז"ל שנשבע ש"ח לתת לו בנו הראשון למולו ומתה ונשא אחרת דודאי חייב ליתנו לו דנשים לא בצרי העלמא. ואעיקרא דדינא הראיה שהביא מההיא דמדור אלמנה אחרי המחי"ר לא זכיתי להבין ד"ק דגם במדור אלמנה דקי"ל נפל אזדא ליה מ"מ לא נפטרו היורשים מלתת לה בית אחרת וכמ"ש מרן באה"ע סי' צ"ד אלא דאותו מדור שהיתה בחיי בעלה כיון שנפל נסתלק זכותה יען עיקרא תקנתא דרבנן היא וצ"ע. ועל תשוב' זו של ה' ש"א ז"ל כבר צווח בה הרב מ"מ ז"ל בח"מ סי' י"ט יע"ש וה' נחפה בכסף בחיו"ד סי' ב' אף כי יצא לישע לתרץ קו' הרב מ"מ ז"ל עכ"ז לדינא אסיק דלא כוותיה דה' ש"א ז"ל ומטעם דקי"ל גבי נדר או נשבע דחוזר הדבר לאיסורו וכמ"ש מרן ביו"ד סי' רט"ז סק"ד והיא תשו' הריב"ש סי' שנ"ו באו' לחבירו קונם לביתך שאני נכנס. דאם מכרו לאחר מותר ואם חזר וקנאו או שנפל ובנאו אפי' בנאו במקום אחר חוזר לאיסורו וא"כ מינה יליף לנדון ה' ש"א ז"ל דכיון. דנשבע לתת לו הילד למולו אף שמתה אשתו ונפטר משבועתו כיון שנשא אשה אחרת חוזר לאיסורו וחייב לקיים שבועתו יעש"ב. ואנא עבדא תמיהני איך אשתמיט מיניה דמני"ר מ"ש הש"ך ז"ל שם שאם קנה בית אחרת לגמרי דמותר ליכנס לביתו דלא נתכוון זה לאסור על עצמו אלא לבית שהיה לו באותה שעה עכ"ל יע"ש. וא"כ הדבר קשה דבשלמא אם גירש את אשתו זה שנשבע והחזירה שפיר מצי למילף מהתם דחוזר הדבר לאיסורו אבל כיון שמחה ונשא אשה אחרת לד' הש"ך אדרבא היוא סיעתא לה' ש"א ז"ל והוא פלא. ותו ק' לענ"ד מסוגיא דחולין ד' ט"ז הכל שוחטין וכו' מאן תנא אמר רבא ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' ונו' ר' ישמעאל או' לא בא להתיר אלא בשר תאוה שבתחילה נאסר להם משנכנסו לארץ הותר עכשיו שגלו יכול יחזור הדבר לאיסורו לכך שנינו הכל שוחטין יע"ש. הרי דהאיסור אינו חוזר ולדידי תימה. וכי תימא תקשי מסוגיא זו להריב"ש ז"ל שהוא ס"ל דחוזר הדבר לאיסורו אבל כד דייקינן שפיר אפשר לתרץ דטע' הריב"ש הוא משום שאמר קונם לביתך וכשחזר וקנאו הרי היא ביתו ולא מטע' דחוזר הדבר לאיסורו כמ"ש ה' נח"ב ז"ל: שוב ראיתי להרב פ"מ ח"ב סי' נ"ד שהביא תשובת הריב"ש ז"ל לנדונו דס"ל דחוזר הדבר לאיסורו ויצא לחלק כמ"ש בעניותי דהתם בנדון הריב"ש עיקר טעמא הוא משום דלביתך משמע כל שהיא ביתך ולכך כשחזר וקנאו הרי נעשה ביתו ולאו משום איסור אחר אתינן עלה אלא מפני כשאמר לביתך כל בית שלו במשמע וה"ה בית א' שלו שהוא אסור וכמ"ש מרן ז"ל גבי ביתך שאיני נכנס דאמרו דאם נפל וחזר ובנאו דאסור דלאו דוקא שבנאו במקומו דה"ה אם שינהו במקום אחר דאסור דכל שהיא ביתך קאמר ומדבריו אלו מוכח דגם הוא ז"ל לא שלטה עינו מ"ש הר' ש"ך ז"ל הבאתי דבריו לעיל עכ"פ משמע מדברי ה' נח"ב ז"ל וה' פ"מ ז"ל דפליגי על הש"ך ז"ל. ושוב כ' וז"ל מ"מ המדקדק בדברי הריב"ש ז"ל יראה דבתחי' דבריו הוא אוסר אפי' בלאו האי טעמא דכל שהוא ביתו אלא מטעם דכל שחזר וקנאו חוזר לאיסורו הראשון ולא אמרי' פנים חדשות באו לכאן וכו' יעש"ב:
באופן דאחר שחי' בד' הריב"ש ז"ל כמ"ש בעניותון חזר וסחר דבריו כי המדקדק בדברי הריב"ש ז"ל כנז' וכו' ומידי חופשי באמתחות הספרים יגעתי ומצאתי להגאון ה' מח"א ז"ל בה' נדרים סי' ל"ט ד' ט"ז ע"ג שהק' על הרב פ"מ ז"ל הנז' מסוגיא דחולין הנז' וכתב וי"ל יע"ש. ובאמת פליאה נשגבה איך לא זכר שר ה' נח"ב ז"ל לא להר' פ"מ ז"ל ולא לה' מח"א ז"ל ולדידי צע"ר. גם הגאון החק"ל ח"ב מיו"ד סי' מ"ו מלבד שלא זכר שר להפ"מ ז"ל והר' מח"א ז"ל ולא עוד שכל מה שהק' הוא ז"ל על מ"ש הרדב"ז בישנות סי' רנ"ד מתשו' הרשב"א סי' תתקס"ב ותשו' המבי"ט ח"ב סי' נ"ח ומוהר"ם אלשיך סי' ס"ח כבר קדמו הגאון ה' מח"א ז"ל בנימוקיו על הרדב"ז ז"ל הובאו בספרו הטהור בחידושיו ד"מ ע"ג ועוד ציין למהר"ם גאלאנטי ז"ל סי' פ"ז יע"ש. באופן דהרב מ"מ וה' נח"ב וה' דבר משה ח"ב סי' קי"ז והרב חק"ל בח"ב דיו"ד סי' מ"ו כולהו רבוואתא אסיקו הפך הרב ש"א ז"ל ואף אי הוי ספיקא אזלינן בשבו' לחומרא יע"ש. אמור מעתה נחה שקטה החקירה של ה' חיד"א ז"ל בדהע"ה כיון שנדר ונשבע אם אבא באהל ביתי וגו' וידוע דדוד מלך ישראל חי וקים אינו כשאר אינשי דאמרי' בהו במתים חפשי א"כ לא ח"ו שעכבו בידו מלעלות למחיצתו אלא הוא מעצמו לא רצה ליכנס עד שנבנה בהמ"ק כדי לקיים שבועתו כיון דקי"ל אם חזר ובנאו אפי' בנאו במקום אחר חוזר הדבר לאיסורו ואפי' בבית אחר וכס' ה' נחפה בכסף וה' פני משה ז"ל כנז' זה נלע"ד וא"ש את"מ. והנה הרדב"ז בחדשות סי' רמ"ח נשאל בראובן שאמר לתת בנו לשמעון להיות סנדק יושב על הכסא אם יכול לחזור בו. והשיב דאם לאחר שנולד הילד אמר ליתן לבנו לשמעון שיהיה סנדק דחייב לקיים דברו לפי שכך הוא המנהג שמקני' מצוה זאת ע"י דבור וראיה מהא דאמרי' במציעא דקונה בסתימותא דהיינו שרושם בחבית והיינו מפני המנהג וה"נ צריך לקיים דשארית ישר' לא יעשו עולה. וכן ראיתי כתוב בשם רבינו יחיאל ז"ל עכ"ל. ובאמת פלא שלא זכר שר לתשו' הרא"ש כלל י"ב סי' י"ג שהביא נכדו התשובה הלזו עצמה שהביא הוא ז"ל משם רבינו מאיר ז"ל והוא ז"ל דחה דבריו דסתימותא שאני שעשה מעשה ואסיק דאפי' אם נהגו כן הוי מנהג גרוע יע"ש. ועי' להרא"ש ז"ל עוד בכלל ק"ג סי' יו"ד נקוט מהא דלד' הרא"ש ז"ל דבשבו' מיהא חייב לקיים שבועתו אף קודם שנולד. עו"ן מ"ש בסוף ספר עמודיה שבעה משם האר"י ז"ל דבחרבן הבית חסרו מן הכסא אות א' ונשאר כס ומשם הוי"ה ב"ה אות וא"ו. ה"א. ומירושלם חסר אות יו"ד שהם אותיות אהו"י. ותיקונם ע"י שמירת המועדות יתוקנו אותיות אלו. ובזה פי' כו' הכתוב דרכי ציון אבילות מבלי באי "מועד" בתולותיה נונות "וה"א" מר לה יע"ש. עו"ן מ"ש הר' חיד"א ז"ל בשם רז"ל דבשעת בריאת העולם עמד הקב"ה והתפלל יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי ומידי הוא טעמא שנשארת בקדושתה לעולם:
מעתה נא"ה דהנה כיון דדהע"ה נשבע אם אבא באהל ביתי קיים שבועתו דאפילו במקום אחר לא נכנס דס"ל כס' ה' נח"ב דבשבו' אף אם נפל חוזר הדבר לאיסורו ואם כן מדה כנגד מדה עשה לו הקב"ה שנשבע לו מפרי בטנך אשית לכסא לך והוכרח לו' לא ישוב ממנה שלא תסבור כס' ה' ש"א ז"ל דאם מתה אשתו דנפטר משבועתו. וע"ז אמר אם ישמרו בניך בריתי שהוא המילה ועדותי זו דהיינו ע"י שבועה יתחייבו לתת לאחר שישב על הכסא חייב לקיים שבועתו וז"א גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. ועתה נותן טעם למה הוצרך דהע"ה לישבע אם אבא באהל וגו' ומתרץ כי בחר ה' בציון איו"ה למושב הם האותיות החסרים שצריכים להשלים. וידוע דהחיריק היא מושכת יו"ד ואח"כ אמר לגבי קובה"ו כ"י אף שאני אומר זאת מנוחתי לא תחשבו דהוי כדין בית זה דקי"ל נפל אזדא ליה חלילה יען כי מששת ימי בראשית איויתיה. וז"א זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה. וזה הטעם שלא זזה שכינה מכותל המערבי ה' יזכנו לראות בבנינה כיר"א:
איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם אלה המצות וגו' דהנה ידוע דישר' שבאותו הדור זכו לקבל התורה מטעם הענוה כדכתי' לא מרובכם חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט שממעטים עצמיכם. גם מרע"ה ע"י מדת הענוה זכה להיות ציר נאמן לקבל התורה. גם הר סיני מסיבת שפלותו זכה שינתן בו התורה ולהראות שחביבה לפניו יתב' מדת הענוה ירד על הר סיני וכמ"ש רז"ל בפי' הכתובי' אתם ראיתם וגו' לא תעשון אתי וגו'. את זה רמזתי אלה המצות אשר צוה ה' את משה שיהיו ענוים בהר סיני שהיה שפל וידבר ה' אל משה במדבר סיני להראות ענותנותו כב יכול:
חזרתי ואמרתי במדבר סיני באהל מועד רמז לפטי' הצדיקי' שהיו רבנים ה' ראש"ל שהיה בודאי סיני והרב כמוהר"א עזריאל וה' צוף דב"ש והן בעון מתו במדבר סעו המה למנוחות. עזבו אותנו לאנחות ואין לנו מה לדבר זולת שיעמדו באהל מועד ויתפללו בעדינו שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו ויאמר די לצרותינו כיר"א:
חזרתי ואמרתי במדבר סיני באהל מועד דכבר אמרנו דע"י השלום אנו מקוים שיבנה בית קדשינו ותפארתינו ותיבות "במדבר סיני" עולה כמנין "בשלום" ממש. וז"א במדבר סיני אם תהיו בשלום בעהי"ת באהל מועד יבנה בית קדשינו בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון: