איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יא להספד
שדרשתי לפטירת השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי זצ"ל:
והנושא בא. וירעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלד'יך טייסרך.ה' אלד'יך מייסרך ופמרת את מצות ה' אלד'יך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלד'יך מביאך אל ארץ טובה:
איתא כמדרש פ' וזאת הברכה כשמת משה רבינו ע"ה היה הקב"ה בוכה מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב עם פועלי און. שמים בוכין ואומרים אבד חסיד מן הארץ. ארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין. וכשבקש יאושע את רבו ולא מצא אותו היה בוכה ואומר הושיעא ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. אלו ואלו היו אומרים יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העוה"ב עכ"ל:
אך זה היום יום צרה ותוכחה. יגון ואנחה. על לא טובה השמועה. מחלה ונועה. והארץ רוע התרועעה. הי גנוחי הי ילולי קנים ברבעתים. ונמס כל לב ורפו כל ידים. עורר לויתן ירבו עצבותם. נקב הלב לבית חללו כל חולי וכל מדוה. על זה היה דוה. וכל העם אשר בשער נאנקים ונאנחים. אנחה שוברת את הגוף ואת הנתחים. בהנחל עליון נחלה מבוהלת ויצאה גחלת. אכן סר מר:
אך חשך חשך השמש והירח, על זאת תאבל הארץ ועמודיה יתפלצון עד בלי ירח. חזו מאי דקמן חזות קשה. על השמועה כי באה חרב לעושה. אי שמים. אף באותו זקן פגעה מדה"ד אחד מן הדמתים קול נהי נשמע מציון וירושלם. נשיא ישראל שר וגדול כאלישע בעלי כנפים. לונדון תזעק בחבליה. וירושלם תתן קולה וחסר צעיפה מעליה. כי אבדה כלי חמדתה. השליך משמים ארץ ת"ת ישראל עילוהו למערתא. זאת רעתך כי מר:
אך צדיקים. אראלים ומצוקים. וכל לבב אנוש צועק בקיל מר. ולבו חמרמר. וברוב חילו. יקרע מעילו. העניים והאביונים. ואלמנות ויתומים. וחכמים מחוכמים. וכל בית ישראל יבכו את השריפה. יפטירו בשפה. הוי אדון והוי הודו הצבי ישראל ותפארתו. הוד והדר פעלו וצדקתו. אשר הערה למות נפשו להרים קרן ישראל בכל צרתם. רץ כצבי ונתגבר כארי להציל ממות נפשם ולהחיותם. לפני מלכים יתיצב בין צוקות ובין צרחן. פעמים רבות יצילם גם פזר נתן. אין כסף נחשב. ובמלכים יתקלס ל"ו יתחשב. נגיד ומצוה לאומים. שבחוהו כל האומים. הן גוים כמר:
אך למחסור חלופי שופרא. חסורי מחסרא. בזע פורפירא. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. מי בעל דברים. יוכל לספר בשבחו צדקת ה' עשה. דרך אניות רכב בציות לבלתי נתן את ישראל למשיסה. הנלך ונבקשהו אין לנו תמורתו. לא עזב חסדו ואמיתו. בכל ערי ישראל יהללוהו. וברחובות קריה יספדהו. וי להאי שופרא דבלי בארעא. שר ונכבד הישיש המפואר. ובישראל יתפאר. סיר משה מונטיפיורי מן השרידים אשר ה' קורא. בן מאה ואחד שנה לא כהתה עיניו ולא נס ליחו. והיה ה' מבטחו. פתע פתאום רגע כמימריה. אנסוהו צערי. כל העם נעו בבכיה דרכו חיצם דבר. מר:
אך בי ישוב. הראיתם האי'ש העולה אינו מן הישוב. אנא נפשאי בהא מודינא. ערכי עלי על לבי אכתבנה. ואולם בריא בחיובא דאנא בלב "איש" ישחנה. ואף גם זאת חובתי. לצאת ממחיצתי לספוד לצר'ה. אבשרא ואטופרא. משום יקרא דחיי הגביר השר סי' חיים גדליא הי"ו וזוגתו סי' ימימה בת אחותו ודמעתה על לחיה זאת קומתי בקהל קדושים. אראלים ותרשישי' ועיני לשמיא נטלית פותח בברכה לכל בני משפחתו הקרובים אליו השרים הסגנים סי' יוסף סבאג נ"י וסי' חיים גדליא הי"ו. אתה ה' תשמרם וכבוד והדר תעטרם. יחד כולם יהי שלום בחילם ושלום בכל גבולם אלד'ים יחננו ויברכנו. ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו. הוא יראה בעוניינו. ויקבץ פזורינו והי' לנו הלילה למשמר:
ידוו הדווים ויקוננו הספדנים על רוב פשעינו וחטאתינו אשר מנעו הטוב ממנו כי באה השמועה מחלה ונועה מפטירת הצדיק סיר משה מונטיפיורי נודע למשגב אשר לא יוכל הפה לספר בשבח מעשיו ופעולותיו וצדקותיו ובפרט שהקדיש גופו וממונו להצלת ישראל עמד לפני מלכים אדירים ורוזנים להליץ טוב בעד עמו ישראל הן בענין דמשק יע"א אשר שמעתי מפי זוגתו סי' יאודית ע"ה שכל הלילות היה כותב משה בדמע מרוב צערו על ישראל עם קרובו ולא נח ולא שקט עד שהציל אותם וכן כמה פעמים הערה למות נפשו והפקיר גופו וממונו אין כסף נחשב בעיניו לאיין לאהבת ישראל עם קדוש אין לי פה לבארם. ושבע פעמים עלה משה אל עיה"ק ירושלם דדאב'א והיה שש ושמח בעלותו ההרה ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ובפרט להרבנים הגדולים היה משתעשע בהם ומראה להם פנים ומחזיק בידם והיה אומר בפה מלא אין לי לזוז ממה שיאמרו לי הרבנים עפ"י דין תורה לא אטה ימין ושמאל וכל חשקו ורצונו וחפצו לכבד את החכמים ואת הרבנים גדולי הדור וחיובא רמיא עלינו לבכות ולהתאונן שאבדנו אבידה גדולה כזאת שאין מי יעמוד בעדינו כבשה אחת בין כמה זאבים ובפרט בעת ובעונה הזאת בשפלותינו ודלותינו מי יבקש טובתינו מי יעמוד בפרץ בעת צרותינו וכמאמר רז"ל במס' מ"ק ד' כ"ה ע"ב אמ"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמ"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק אמ"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת אמינא בצדיק. ומאי אמרת אמ"ל אמינא בכו לאובדים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנחנו לאנחה חלש דעתיה דרב אשי ופירש"י ז"ל מפני שדימו אותו לאבידה ולשלהבת. והק' הרב מהראנ"ח ז"ל דבאמת אחר שחשש בר אבין לכבוד רב אשי שדימה אותו לשלהבת איך הוא דימה אותו לאבידה. והגאון הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' אהבת עולם תי' דיש הפרש גדול בין קיפוק הספדן הראשון ובין בר אבין דבר קיפוק הספיד אם בארזים נפלה שלהבת וכו' מוכח כוונתו שהוא מספיד להצדיק דוקא שנפטר וזו אינו דרך דמיחזי כמתרעם שנפטר הצדיק ח"ו. וע"ז בא בר אבין להוכיחו שעיקר הספד צריך על הדור שכך עלה בימינו שעונותינו גרמו ואבדנו את הצדיק ועי"ז יתעורר הבכי וישובו הקהל בתשו' ויהיה אח"כ עילוי לנפש המת וע"ז הספיד הוא בזה הלשון בכו לאובדים שאבדנו צדיק ונשגב כזה. אלא דגם בזה חלש דעתיה דרב אשי שלא היל"ל ולא לאבידה אלא דוקא בכי לאובדים כמ"ש כז"ל השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו. ובזה נתעוררו כל העם וגעו בבכיה נמצא דעיקר הבכי וההספד הוא לדור שאבדנו את הצדיק ולא לבכות להצדיק שנפטר שנר' כמתרעם על מידותיו יתב' ח"ו:
ומזה זמן אמרתי דזה יהיה כוונת הכתו' בירמי' סי' י"ב עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. דלכאורה ק' דבתחי' קאמר עזבתי את ביתי וחזר ואמר נעשתי את לחלתי כאלו הוא ענין אחר ולא ידענו מה הוא בית ומה הוא נחלה. ותו ק' היתה לי נחלתי כאריה ביער איך יוצדק להמשיל הנחלה לאריה וכי הבית תהיה כאריה. ותו ק' אומרו נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וכי הנחלה תתן קול שעל כן שלא חותה. אבל עפ"י האמור הנה נכון ונקדים עוד מ"ש בפ' השואל ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא לא הוה ליה אתר למיתבא אמרה ליה ההיא איתתא אי מקדשת לי יהיבנא לך אתרא וקידשה. לסוף אזל ושדר נה גיטא אזלה היא. אגורה אוגורי מיניה וביה ואפיקתיה בשבילי אמר לה כאשר עשה כן יעשה נו. לא מיבעיא חצר דקיימא לאגרא אלא אפי' חצר דלא קיימא לאגרא דאמרה ליה לכ"ע בעינא לאגורי ולך לא בעינא לאגורי דדמית עלי כאריה ארבא. ומכאן פסקו הפוס' דאם אחד השכיר בית לחבירו בתנאי שיהיה אהובו ונעשה שונאו דיכול לגרשו אפי' בתוך זמנו אבל אם השכיר לו בסתם בהא פליגי הנ"י ומ"כ שהביא מרן בב"י ופסקו מור"ם בסי' שי"ב וע' להב"ח שהאריך בזה: והנה הקב"ה נתן לנו ארץ ישראל ע"מ שנהיה אוהבים אותו כדכתי' ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו בתנאי גו"ש. גם בבנין ביהמ"ק תנאי התנה הקב"ה עם דהע"ה זרעך אחדיך אשר יצא ממעיך הוא יבנה בית לשמי אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור ובנגעי בני אדם. ובכן כל מה שעשה הקב"ה להחריב ביהמ"ק ולגרשינו מארצינו הוא כדין מפו' התנאי שהתנה בתחילה דהוי אליבא דכ"ע. בטענה דמית עלי כאריה ארבא. ואולם בפטירת הצדיקים לא ידענו טעמא מאי ובודאי מוכרח לומר הטעם משום דבפטירת הצדיק היו בוכים אבל הבכיה היתה על הצדיק דוקא לא היו מרגישים בעצמם שהם גרמו סילוקו חלא כמתרעמים על מידותיו יתב' ח"ו:
מעתה זה נר' כוונת הכתו' שהנביא מקונן עזבתי את ביתי דהיינו חרבן ביהמ"ק נעשתי את נחלתי דהיינו שגירשם מארצם נתתי את ידידות נפשי שהם הצדיקים בכף אויביה שסילקם קודם זמנם ועכשיו מפרש מפני הסיבה דהיינו חרבן ביהמ"ק וארץ ישר' הטעם הוא שהתניתי עמהם ע"מ שהם אהובים למקום וכשאינם עושים רצוני דמי עלי כאריה ארבא וז"א היתה לי כאריה ביער. ועל פטירת הצדיקים אומר נתנה עלי בקולה מתרעמים עלי בבכיתם ואינם בוכים על עצמם שהם גרמו סילוקם על כן שנאתיה:
באופן כי מן החיוב המוטל עלינו לבכות ולהגדיל המספד על השמועה הרעה מפטרת הצדיק סיר משה מונטיפיורי ובפרט שהיא שמועה קרובה וחייבים לקרוע עליה. כ' בודאי יש לו דין ת"ח מאחר שהיה מכבד אח התורה ולומדיה אף ששמע כמה רכילות ולה"ר בעד הרבנים והמנהיגים לא הטה אזן ומעולם לא ביזה שום ת"ח ואדרבא היה מחזיק ביד הת"ח. ואפשר דזה יהי' כוונת הכתו' ביחזקל סי' כ"א ואתה ן' אדם האנח בשברון מתנים וגו' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח. ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ודפו כל ידים וגו' הנה באה ונהיתה נאם ה'. ולכאורה ק' מה זה הציווי שיתאנח אל שמועה כי באה ותו ק' שחזר לומר הנה באה ונהיתה והלא כבר אמר אל שמועה כי באה ולמה חזר לומר הנה באה ונהיתה: אך עפ"י האמור הנה נכון ונקדים מאי דאיתא במס' שבת ד' ק"ה הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. והק' בגמ' ורמינא הקורע על מתו אעפ"י שמחלל את השבת יצא ידי קריעה ואיך אמרו במתני' שהוא פטור ומשני בהנך דלאו בני אבילות נינהו. והק' ואי חכם הוא חיובי מחייב דתנן חכם שמת הכל קורעין עליו ומשני לא צריכא דלאו חכם הוא. והק' ואי אדם כשר הוא חיובא מחייב דתניא מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה על אדם כשר. ומשני לא צריכה דלאו אדם כשר הוא. והק' ואי קאי בשעת יצי"נ חיובי מחייב הא למה זה דומא לס"ת שנשרף לא צריכה דלא קאי בשעת יצי"נ יע"ש:
והנה מדפריך הש"ס מההיא שלא בכה על אדם כשר למתני' דקריעה מוכח דבכלל הבכיה היא הקריעה דאי לא"ה הי"ל להש"ס לתרץ קריעה לחוד ובכיה לחוד וכ"כ הריטב"א בחי' לשבת. וכן מהתוס' במציעא ד' ל"ג איתא התם אמר עולה ת"ח שבבבל קורעין זע"ז ועומדין זה מפני זה אעפ"י שהאחד גדול מחבירו. והק' בתוס' מאי רבותייהו דת"ח שבבבל הא אמרי' בשבת דחייב לקרוע על אדם כשר אפי' אינו עומד בשעת יצי"נ יע"ש מדה"ק לעולה מההיא דשבת מוכח דקים להו להתוס' דכשאמרו בש"ס מפני שלא בכה על אדם כשר היינו קריעה. ומרן ז"ל בסי' שמ"א פסק דקורעים על חכם שמת ביום השמועה ודוקא שמועה קרובה:
מעתה זה יהיה כוונת הכתוב בציווי ואתה ן' אדם האנח בשברון מתנים והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה וגו' וע"ז הוקשה לו אף כי ידעו כי בכלל האנחה נכלל גם הקריעה אבל עכ"פ הוק' לו כי על שמועה אינו חייב לקרוע כיון שלא נמצא בשעת יצי"נ לזה השיב הנה באה ונהיתה הכוונה שהיא שמועה קרובה וחייב לקרוע:
נקוט מהא דחיובא רמיא עלינו לבכות ולהתאבל ולהגדיל המספד על פטירת הצדיק הזה כי גדול כבודו ובודאי דיש לו דין ת"ח בכל מעשיו שעשה ועמד בפרץ בגופו וממונו להציל את עמו ישראל ובפרט בשנה הזאת שנפטרו כמה חסידי עליו עמודי עולם שהיו רועים את ישראל. ועתה שמועה הרעה הזאת הא ודאי כי לא לחינם הוכיח זמנו כי באמת חשכו עינינו הראות כי מרוב חטאתינו גרמנו סילוקן של צדיקים בעוה"ר ואפשר דזה יהיה כוונת הנביא על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. דיש לדקדק אומרו היה דוה לבנו כאילו עתה אין לנו צער בחרבן ביהמ"ק ח"ו והלא רבותינו אמרו כל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו ואיך אפשר שלא יצטער האדם שרואה ביהמ"ק חרב. ואולם נלע"ד לפרש בהקדים את הידוע דקי"ל הבאה לגבות חובו מן היתומים אם הם גדולים והוציא עליהם שט"ח מקויים בב"ד אם יש בו נאמנות עליו ועב"כ גובה בלא שבועה ואם אין בו נאמנות אינו גובה דטענינן ליורש שמא פרע ואפי' אם תפס לא מהנייא ליה תפיסה לפוטרו מהשבועה כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' ק"ח. וכתב הכנה"ג ז"ל בסי' הנז' הנהט"ה אות ל' דהא דלא מהני ליה תפיסה ה"ד אם תפס משלהם אבל אם אביהם נתן בידו משכון גובה בלא שבועה. וזהו דעת מהרימ"ט ז"ל וכתב הוא ז"ל ונ"ל דאם המשכון אינו שוה כל החוב אינו גובה המותר בלא שבועה. והאמת שזהו דעת הריב"ש הבי"ד מרן בב"י והמרדכי כתב דגובה גם המותר בלא שבועה: וכבר ידוע דביהמ"ק נתמשכן מתחילת הבנין בשביל עונותיהם של ישראל כדאיתא במדר' אלה פקודי המשכן משכן העדות אר"ש בר מרתא שעתיד להתמשכן בשביל עונותיהם של ישראל:
והנה הקב"ה בא לגבות מישראל חובות אבותינו כדכתי' אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. וע"ז כשחרב בית המקדש אין לנו פה לדבר שכבר היא ממושכן בידו מתחילה אבל כשבא לגבות מן הצדיקים לדעת הריב"ש אינו יכול לגבות ולדעת המרדכי גובה גם המותר בלא שבועה:
וזה נלע"ד כוונת הכתוב אחר שהיה מקונן על חרבן בית המקדש נפלה עט"ר אוי נא לנו כי חטאנו. אח"כ אמר על זה היה דוה לבנו הכוונה משעה שנתמשכן כבר ידענו שגובה ממנו יען הוא תפוס אבל על אלה שהוא פטירת הצדיקים חשכה עינינו דלדידן קי"ל כס' הריב"ש ז"ל דאינו יכול לגבות כי אם מה שהוא תפוס:
ובזה פי' הרב מהר"מ גאלאנטי ז"ל כוונת המדרש באיכה וז"ל וממקדשי תחלו ר' אייבו אמר. אמר הקב"ה יחרב ביהמ"ק ואל הגע יד בצדיקים ור' יאודה בר סימון אמר הוא והם אין בהם כדי שטר עכ"ל. ולכאורה ק' במאי פליגי ומאי אין בהם כדי שטר דקאמר. ואולם עפי"ה הוא נכון דכ"ה דפליגי בפלוגתא דהמרדכי ז"ל עם הריב"ש ז"ל דרב אייבו ס"ל כדעת הריב"ש ור' יאודה בר סימון ס"ל כדעת המרדכי ואמטו"ל קאמר הוא והם אין בהם כדי שטר וגובה הכל אתד"ק וש"י:
נמצא דפטירת הצדיקים היא על עונותיהם של ישראל וחיובא רמיא עלינו לחזור בתשובה שלימה וכל אחד יאמר בשלי הצער הגדול. הזה כי בעונותינו גרמנו סילוק הצדיקים שהם נקראו עיני העדה ואפשר דזה היה מתרעם הנביא היה ה' כאויב ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו דלכאורה יל"ד למה מתרעם מאחר דהקב"ה לא חשיד דעביד דינא בלא דינא. אבל נר' דכוונתו בהקדים מאי דאיתא בב"ק אמר עולא דבר תורה ב"ח דינו בזבורית שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה אדם דרכו להוציא בחוץ פחות שבכלים אלא שחכמים אמרו שיהא גובה ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וכתב הסמ"ע סי' קי"ב דגם בפורע חובו מן הקרקעות דינא הכי שפורע מן הזבורית ואחר התקנה גובה מן הבנונית יע"ש. וידוע שהחוטא הוא הלוה והקב"ה הוא הבעל חוב והעונות הם עיקר החוב כדתנן באבות החנות פתוח והחנוני מקיף וכל הרוצה ללוות יבא וילוה. וגם ידוע מ"ש רז"ל שמה שחרב הקב"ה בית המקדש תחי' הוא כי שפך חמתו על העצים ועל האבנים והכוונה שלא רצה לגבות מן הצדיקים רק מביהמ"ק שהוא בנונית נגד הצדיקים שהוא העדית. ולזה מתרעם הנביא היה ה' כאויב נצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין שהם הצדיקים והוא פלא הלא הוא כביכול עשה מעשה באהל בת ציון שפך כאש חמתו משום דהוא כביכול הסכימה דעתו לגבות מבנונית ואיך יגבה מן הצדיקים שהוא ש העדית. איך שיהיה נחזור למאמרינו הנצב פתח השער ונקדים להבין כוונת הפסוק בפטירת מרע"ה וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' ויקבר אותו בגי בארץ מואב ומשה ן' מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחו. והרב פני שלמה ז"ל היה מדקדק בהאי קרא דבתחילה כינה אותו בשם איש האלד'ים ועתה למה כינה אותו בשם עבד. ותו ק' אומרו על פי ה' ורז"ל דרשו שמת בנשיקה והיל"ל וימת על פי ה' משה עבד ה'. ותו ק' אומרו ומשה ן' מאה ועשרים בוי"ו כאילו הוא דבוק למעלה. אמנם הוא היה מפרש עפ"י מאי דאיתא בילקוט חדש ערך משה סי' ר"ו וז"ל אמר משה לפני הקב"ה כתבת בתורה ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי וגו' ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם ואני אהבתי אותך ואת תורתך שהיא אשתי ואת בניך שהם בני והשיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר וגו': והגאון הרב העשל ז"ל היה מפרש המאמר הזה כמין חומר עפ"י מאי דאיתא במס' קידושין תנו רבנן ואם אמור יאמר עד שיאמר וישנה ב' פעמים אהבתי את אדוני וגו' ולכן כשאמר מרע"ה לפניו יתב' דברים הללו חשש הקב"ה כביכול שמא יחזור וישנה הדברים כך ואח"כ כביכול מוכרח לעשות רצונו של מרע"ה ולזה השיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד "בדבר הזה" דייקא שאני מוכרח לעשותו וגזרה היא מלפני מי גבר יחיה ולא יראה מות: עוד נקדים מאי דאיתא התם במס' קדושין דאם הוא היה אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנ' כי טוב לו עמך. גם איתא הקם דאם העבד חולה ורבו בריא אינו נרצע. שנא' כי טוב לו עמך:
והנה אחר שמרע"ה בקש להיותו עבד נרצע והקב"ה לא קבל יאמרו שח"ו אינו אוהב אותו הקב"ה אי שהיה איש ידוע חולי ואמטו"ל לא קבלו. ולזה בא הכתוב לומר וימת שם משה עבד ה' על פי ה' הכוונה שמת מרע"ה שמיתתו אעפ"י שרצה להיות עבד ה' מיתתו היתה עפ"י ה' גזרת מלך היתה. ולא תטעה כלא היה אוהב אותו שהרי הוא נטפל בקבורתו ויקבור אותו בני ובודאי שמרוב אהבתו נטפל הוא עצמו בקבורתו. ושמא תאמר שהיה ידוע חולי לזה אמר ומשה בוי"ו העטף ן' ק"ך שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחו. ונמצא דדוקא בגזרת מלך היתה מיתתו ולא לשום סיבה וש"י: באופן שמיתת הצדי' ובפרט כשהגיע לכלל שנותיו כמו השר הגדול סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהגיע לכלל המאה ואחד שנה היא גזרת מלך מלכו של עולם מי גבר יחיה וגו' ולמה צריך לבכות ולהתאבל עליו הלא מרע"ה רבן של כל הנביאים לא נתקבלה בקשתו כ"ש שכר כל אדם. אבל האמת שעיקר הבכי וההספד הוא על הדור שאבדו איש אשר יצא לפניהם. וללמדנו זה היה בוכה הקב"ה כביכול מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און כי זהו עיקר הבכי לדור סלא נשאר להם עומד בפרץ בשפלותם ובדלותם ולא על הצדיק. וגם שמיה זאת היתה עיקר בכיתם וגם הארץ אבד חסיד מן הארץ מן הדור ולא נשאר איש שיעשה היושר בעד ישראל. וגם יאושע תלמודו זאת היתה עיקר בכיתו הושיעה ה' כי גמר חסיד עינינו תלויות לישועתך דוקא כי לא נשאר לנו מי יעזרנו על דבר כבוד שמך כי פסו אמונים לא נשארו להחזיק ביד לומדיה ומקיימי מצותיו יתב' אבל על הצדיק כולם פה אחד אמרו יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו זכר צדיק לברכה ונשמתו תעלה לעוה"ב:איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחילת דברי וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלד'יך מייסרך. בהקדים את הידוע דכשאנו כלנו באחדות אחד נקראים בנים למקום אבל כשיש פירוד ח"ו אזי אנחנו בגדר עבדים כמו שאר אוה"ע וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל בכוונת הכתוב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה דהכוונה דהגוים כיון שאין להם אחדות כל אחד מת בעונו. אבל ישר' כיון שהם כגוף אחד כשצדיק אחד נפטר מכפר על כל ישראל וז"א ידין בגוים וגו' וזה דוקא אם יחזרו בתשו' בשעת ההספד ויקבלו להיות באחדות וז"א וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלד'יך מייסרך ועי"ז ושמרת את מצות ה' אלד'יך ללכת בדרכיו וגו':
חזרתי ואמרתי וידעת עם לבבך הכוונה שלא תתייאש מן הגאולה ח"ו בראותך כמה יסורין קשים ושפלות ודלות עם בני ישראל תדע כי כל אלו היסורין והשפלות הוא לזכך את ישראל מכל סיג רק אתה תקבל עליך לשמור את מצות ה' אלד'יך ובטחונינו בה' שבקרוב ה' אלדיך מביאך אל ארץ טובה ויבנה בית קדשינו ותפארתינו וישלח משיח צדקינו בעגלא ובזמן קריב אכי"ר: