אור ברסלב
איש אמונים דרוש ט לשבת כלה

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ט לשבת כלה

דרוש ח לשבת כלה

דרוש שדרשתי בקק"ג שנת התרל"ח ליצירה:

והנושא בא יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל. יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל. יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל. ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות:

איתא במדרש שיר השירים תורי זהב נעשה לך זו התורה שלמד אקוליאון בדעתו של הקב"ה עם נקודות הכסף ר' אבא בר כהנא אמר אלו האותיות ר' אחא אמר אלו התיבות עד שהמלך במסבו עד שמלך מלכי המלכים הקב"ה במסיבו ברקיע נרדי נתן ריחו נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עכ"ל:

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר בחר בנו מכל העמים והבדילנו מן האומות וקרבנו במעמד הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה והתמימה במצותיו לעבדו כלב שלם ונפש חפצה ויעד מניה סגולה מכל העמים כאשר שלח דברו הטוב ע"י מרע"ה נאמן ביתו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואבא על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:

והנה כל מפרשי התורה נתחבטו בכונת ההתראה הלזו ששלח הקב"ה להתנות בנו מה היתה כונתו יתב' בשליחות הזה ואם באמת סמך הקב"ה בתשוב' שהשיבו ישראל להתראה זאת כל אשר דבר ה' נעשה וא"כ למה הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית ואם לא סמך בדברי ישראל מאי נ"מ בהתראה הזאת ותו ק' כי תיבת כי לי הארץ הם מפסיקים באמצע היעודים הו"ל לאומרם או קודם והיתם לי סגולה או אח"ך. ואולם נלע"ד לפרש פשט הכתובים הללו בהקדים מדר' בב"ר פ' וישלח גבי המלאכים שבאו אצל יעקב אע"ה איתא התם ר' ישמעאל או' איני יודע מי הוא הגדול השומר או הנשמר כשהוא אומר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך הוי אומר הנשמר גדול מן השומר עכ"ל ולכאו' לא ידעתי מאי נ"מ אם השומר הוא הגדול או הנשמר ותו ק' איך נלמד מפסוק כי מלאכיו דהנשמר יותר גדול מן השומר. ונלע"ד לפרש אי ניחא קמיה שמיא במ"ש חכמי המחקר דהא דאמרו בש"ס כפה עליהם את ההר כגיגית וכו' דלא יתכן בשכל האנושי שהגביה הקב"ה את ההר והניחו על ישראל ואמ"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב וכו' לא ניתן לאמר ותו הקשו שהרי הקב"ה נתן הבחירה ביד ישר' כדכתי' ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים וגו' וגם יאושע ן' נון אמר לישראל בחרו לכם את מי תעבודו והשיבו את ה' נעבוד וגו' וחזר ואמר להם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלד'ים קדוש הוא וישר' השיבו לא כי את ה' נעבוד. הרי שקבלת התורה היא היתה בבחירה ורצון ישר' ואיך יצוייר שכפה עליהם את ההר כגיגית. אלא הם מפרשים דרוב הטובה שעשה עמהם הקב"ה בצאתם ממצרים להוציא' מעבדות לחירות ברכוש גדול וטבע פרעה וכל חילו וכל הדרך הולך לפניהם ענני כבוד וכיוצא זהו עצמו נקרא כפיית ההר שאחר שקבלו כל אלו הטובות קבלו את התורה בשמחה לפנים אבל בלב ידעו כי משא כבד עליהם אבל מה יעשו כי חששו שאם ימאנו בידו כביכול לכלות אותם כרגע ושם תהיה קבורתם. על דרך איש אחד היושב בבית חבירו ומאכילו ומשקהו ועושה עמו כמה טובות שאם יאמר לו בעה"ב שישא עליו משא כבד לא ימנע מלעשותו אחר כמה טובות שעושה ע"י:

עוד נקדים מה שחקרו המפרשים על מאי דאיתא בקידושין ד' מ' ע"ב ובקמא דטו"ב ע"א על מחלוקת ר"ע ור' טרפון תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. דק' לס' ר"ע בטעמו שהתלמוד מביא לידי מעשה א"כ הרי הוא מודה בעצמו שהמעשה גדול שהסיבה הוא התלמוד והמעשה הוא המסובב נמצא דהעיקר הוא המעשה ולא פליג אר"ע והם ז"ל תי' דהכונה דאם בדרך משל אדם שומר את הגינה ויש לו חלק בה דהיינו שלוקח מכל אשר תוציא הגינה מהדגן ומהירקות ומפרי העץ נמצא זה השומר כל תכלית שמירתו הוא להנאת עצמו לא להנאת הגינה וכן אם הוא רועה ולוקח חלק מהחלב ומהגיזה נמצא כל תכלית שמירתו הוא לעצמו לא להנאת הצאן אך אם הוא שומר פלטרין אחד שאין ממנו שום הנאה לעצמו אז תכלית שמירתו הוייא לפלטרין לא להנאת עצמו אפי' שיש לו הנאה חיצונית שמשלם לו הבעה"ב מ"מ אינו כשמירת הגינה דבשמירת הגינה מרויח חלקו וגם שומר הגינה. ובזה חי' דבזה פליגי ר"ע ור"ט דר"ט ס"ל מעשה גדול זהו תכלית הלימוד ור"ע ס"ל דתלמוד עדיף דמלבד דבתלמוד לבדו הוא ענין גדול כמו שמירת הפלטרין עוד כה דמגיע לו לעצמו התועלת שמביא לידי מעשה וזהו מה שפי' רש"י ז"ל בקידושין וז"ל ונמצאו שניהם בידו יעי"ש. והנה הרב מופת הדור ה' חיד"א ז"ל פי' כונת הכתוב כי מלאכיו יצוה לך משם כת הקודמים דמלבד המלאכים שיש לו לאדם בעשיית המצות עוד ישלח מלאכיו מן השמים לשמרו והיינו דהמלאכים שעושה המום ע"י עשיית המצות יש להם הנאה ותועלת שהם חיים ע"י עושה מצוה. נמצא תכלית שמירתם הוא לעצמם. משא"כ מלאכי מרום שבאים לשומרו שהם בלי תכליא לעצמם. והנה יעקב אע"ה שאל להמלאך הגידה נא שמך ופי' המפרשים דתיבת נא כונתו היתה משתנה שמותם בשעת השליחות והיה מסופק בביאת המלאך הזה אם היתה לטובתו וע"ז שאל לו הגידה "נא" עתה מה שמך וממנו יבין ביאתו והמלאך הבין כונתו והשיבו למה זה תשאל לשמי עיקר שאלתך היא אם ביאתי היא להטיב אך ויברך אותו שם הורה לדעת דעיקר ביאתו היתה לשמור את יעקב אע"ה. אמור מעתה דזהו פשט כונת המדר' ר' ישמעאל אימר מי גדול השומר שהוא המלאך אם היה לו איזה תכלית בשמירת יעקב אע"ה או הנשמר גדול שהוא יעקב אע"ה שלא היה להמלאך שום תכלית רק לשמור את יעקב אע"ה. ויהי כמשיב כשהוא אומר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' הוי הנשמר גדול מן השומר כמו שאמרנו פי' הפסוק כי מלאכיו יצוה לך שאין להם שום תכלית להנאת עצמם ודו"ק: וכן נא"ה דהנה הקב"ה כביכול חשש שאף שיקבלו ישראל את התורה בלב שלם אכתי איכא למיחש דהוו אנוסים דמרוב טובות שעשה עמהם ביצי"מ קבלוה ורצינו יתב' שיקיימו את התורה לא לשום סיבה ולא לשום תועלת הנמשך ממנה רק כמו שמירת הפלטרין שאינו נמשך ממנו שום תועלת להשומר רק שלא יקח הבעה"ב שומר אחר. ועתה ז"א אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואבא אתכם על כנפי נשרים וגו' ועתה אני מפרש שיחותי שם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי שהיא התורה ההנאה שלכם תהיה שהיתם לי סגולה מכל העמים בלא אקח שומרים אחרים כמו שמירת הפלטרין אאין לו שום תכלית בשמירה רק הנאה חיצונית כן תשמרו את התורה שלא ע"מ לקבל שום פרס להנאתכם כי אם בתנאי וע"מ כי לי כל הארץ וההנאה חיצונית תבא לכם דהיינו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' כמאמר דוד הע"ה דעו כי ה' הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. וא"כ אם תקבלו לשמור ברית התורה ע"מ כן מ"ט ומ"ן. וישראל השיבו כל אשר דבר ה' כן נעשה. ואפשר דזה יהיה כונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' דהיינו שלימוד התורה תהיה בלי תכלית:

והנה במאמר הלזה נתחבטו בו המפ' בס' ר"ע דאסיק תלמוד גדול שמביא לידי מעשה דמשנה מפורשת תנינן באבות לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והיאך יתקיימו ב' מקראות הללו ותירצו דלת"ח שעוסק בתורה הא ודאי תלמוד גדול כי זהו העיקר המביאו לידי מעשה. ומ"ש במתני' דהמעשה עיקר הוא לגבי כל העולם דל"ת בהו עסק התורה כגון בעלי בתים והמונים לדידהו העיקר הוא המעשה שיהיו רדופים לקיים מצותיו יתב"י, הא כיצד ילכו לביהכ"נ לשמוע מפי החכמים מעשה המצות כדי לקיימם ובזה פירשתי בעניותי פשט דברי דהע"ה לעשות רצונך אלד'י חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא. דלכאו' נר' פשוט הכונה דדהע"ה אומר דלגבי דידי לעשות רצונך דהיינו מעשה המצות אחר שתורתך בתוך מעי שהתלמוד מביא לידי מעשה אבל לגבי שאר אינשי שאינם לומדים אני דורש להם בקהל רב כדי שילמדו לקיים מצותיו יתב':

ובא"א נלע"ד לפרש כונת הכתו' הללו עם שכבר פירשתי אותם לפקע"ד בדרושים הקודמים באופנים אחרים. הנה בעתה מצוה להביא מן החדש והוא דיש לדק' מאי נ"מ אם היה דורש בקהל רב או קטון. ותו ק' תיבת הנה נר' דיותרת הככד היא מאי קאמר ה' אתה ידעת ואנו לא ידענו. והוא בהקדים מאי דאיתא בס"פ הבע"י ד' ס"ה ע"ב אמ"ר אלעא אמר"י כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ וגו' וכתב הנמק"י מצוה לומד דבר הנשמע למי שמקבל דכתי' הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו. והקשו ז"ל מהא דאמרי' בערכין ד' ס"ז שחייב להוכיח עד הכאה עד קללה וי"ל דהתם ביחיד אבל לרבים לא:

והנה כל מפרשי התורה הביאו דברי הנמק"י ז"ל הללו ונתחבטו בו ואני עצי לא זכיתי להבין כו' קושייתו ולא התירוץ דהנה הוא ז"ל פירש כוונת ש"ס דאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע למקבל אפי' מאה פעמים כך מצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע והא כיצד יוכל לידע שאינו נשמע אם לא שיכה אותו או שיקללנו דאם אינו מכה אותו ואינו מקללו מנא ידע שאינו שומע יוכיאנו עוד הפעם עד ק' פעמים אולי ישמע לתוכחתו אם לא בהכרח שכבר הוכיחו וקו וחרפו ואז חוזר לאחוריו דהוי מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע והיינו דאמרו במס' ערכין עד הכאה עד קללה וכו' ומאי קושיא. ואם כוונת הש"ס שאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע הכונה דהמוכיח הוא ישקול בדעתו אם ידמה בדעתו שמקבל תוכחה יוכיחהו ואם לאו לא יוכיחהו וא"כ כו' הש"ס שאמרו עד ק' פעמים הא ודאי הוי דהמוכיח בכל פעם נדמה בדעתו שיקבל וא"כ גם מ"ש עד הכאה בהכי הוי דהמוכיח נדמה בדעתו שישמע לדבריו. והר"מ ז"ל פי' הכו' שהמוכיח יוכיח עד הכאה וכשאינו שומע הוי מצוה וחובה שלא להוכיחו יע"ש. ולתירוצו שיצא לחלק דהא דאמרו עד הכאה עד קללה היינו ליחיד אבל הא דאמרו מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו לרבים. לכאו' קשה לפקע"ד מההיא דאיתא בס"פ החולץ דמ"ט ע"ב אר"ש ן' עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירוש' וכתוב בה מנשה הרג את ישעי' רביה בדין דייניה וקטליה אמ"ל משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה'. משה רבך אמר מי כה' אלד'ינו וגו' יואת אמרת דרשו ה' בהמצאו. משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת והוספתי על ימיך ט"ו שנה אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה לישוויה מזיד אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה ונח נפשיה יעי"ש. הרי דהתם יחיד הוה והיה חייב ישעיה להוכיחו דלא נאמר מוטב שיהיו שוגגין לד' הנמק"י ז"ל אלא לרבים ולא ליחיד והוא תימה:

ולעיקר ההוציאות לע"ד לא קשו אהדדי כלל דהא דאמרי' דחייב להוכיחו עד הכאה היינו עד מאה פעמים ואחר ההכאה או הקללה אזי הוי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע וההיא דמנשה כיון שכבר ידע ישעי' שרוצה להורגו היינו עד הכאה והותר ומזה נמנע ישעיה מטעם דמוטב שיהיה שוגג דלדידי ליכא לחלק בין יחיד לרבים. ואם ענים אנו בזה יתורץ קו' אלימתא שהק' הרב בירך יצחק ז"ל בפ' כי תשא להרא"ש והר"ן בפ' המביא דביצה והר"מ בפ"א דה' שביתת עשור דכתבו דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין היינו דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה בהדיא אף דאתי מדרשא אבל בדבר שהוא כתוב בהדיא בתורה מחינן בהו. וע"ז הק' ה' בידך יצחק מההיא דישעיה הנביא שהרי רציחה מפורשת בתורה והי"ל להוכיחו ונדחק ליישב יע"ש. ועפי"ה לא קשה לע"ד כלל דהנה בהכרח דמ"ש בש"ס עד הבאה עד קללה היינו בדבר המפורסם בתורה דאם בדבר דאינו מפורש בתורה מצוה וחובה עליו שלא להוכיחו ביתר שאת מטעם מוטב שיהיו שוגגים אלא ודאי דהוי בדבר המפורש הוזהרנו עד הכאה עד קללה וכאשר ממקום שנלמד דין זה דעד הכאה עד קללה מיהונתן שהיה מוכיח לאביו שאול הע"ה שהיה רוצה להרוג את דוד ואמר לו למה יומת מה עשה דהיינו רציחה המפורשת בתורה. וא"כ לגבי ישעיה דאמרו בש"ס דיודע היה דבודאי יהרוג אותו כ"ש דהוי יותר מהכאה ואיך יוכיחנו על פניו לעשות מזיד איך שיהיה נקיטינן דלדעת הנמק"י ז"ל יש חילוק דליחיד מוכיחים אותו עד הכאה עד קללה ולרבים פעם אחת דוקא. ולד' התוס' והרא"ש ובעה"מ והר"ן והה"מ ז"ל יש חילוק בין דבר המפורש להדיא בתורה לדבר שאינו מפורש להדיא שאז אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ודינים אלו פסקם מור"ם ז"ל בא"ח סי' תר"ח הן חילוק הר' נמק"י ז"ל והן חילוק הרא"ש ז"ל. ושוב ראיתי שם להרב ברכ"י ז"ל. ובמחב"ר ובס' חיים שאל ח"ב סי' מ"ג שהביא דברי הריטב"א ז"ל שמהם הביאם הנמק"י ז"ל בלא שום קושיא רק הביא מ"ש רבי אילעא כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' כתב הוא ז"ל וז"ל ודוקא לרבים אבל ליחיד לא יעש"ב שהביא לשון הזוה"ק פ' נח שהוא כמ"ש בעניותין ומשם באר"ה. והרב מגן אברהם ז"ל שם הביא משם הרב יש"ש דביצה דפסק דבדבר שהוא מפורש בתורה מחינן אפי' בדבר ספק כגון בין השמשות דלא ידעינן אי הוי יום או לילה ולא נוכל לידע בעולם אנחנו כי אם כב יכול לפניו גלוי ומפורסם להבדיל בין יום ובין לילה ממש כיון שעיצומו של יום הכפורים מפורש בתורה מחינן אפילו בדבר ספק יע"ש:

מעתה נא"ה ונקדים מ"ש הרב אבק סופרים ז"ל בכונת הכתו' יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. והוא דיש אבן טובה [דייאמאנטי] אם תניח אותה על בדיל הא ודאי יפסיד חשיבותה וכן טבעת זהב אופיר אם תקבע בו חתיכת זכוכית יפסיד הזהב רק עיקר חשיבותו שיהיה המרגלית בזהב חשוב קבועה אז הוי כלי יקר. כן נמי דומה בדומה אחד חכם מלא ובקי מופלג בחכמה אם יעמד להוכיח את העם ואין לו מענה לשון וחיתוך שפתים לדבר ברוחב כל דבריו לא יקובלו דבריו. וכן להפך אם יש לו מענה לשון חשוב הרבה ואינו יודע כל הדינים השייכים איך יעמוד להוכיחם והוא אינו יודע מה יאמר להם. והשתא ז"א יש זהב ורב פנינים כל אחד בפני עצמו וכלי יקר כשנחבר אותם יחד הוי ממש שפתי דעת שיש להחכם המוכיח לשון רחב ודעת שיהיה חכם זתד"ק ז"ל וש"י:

והשתא זו היתה כונת דהע"ה שהיה מתפלל שיהיה חכם גדול וכבר היו לו שפתים נאות כמבואר ממזמוריו זיע"א וכל רצונו וחפצו להוכיח את הרבים בדבר המפורש בתורה אפי' בדבר ספק שלא נוכל לידע אנחנו כי אם לפניו יתב' גלוי. וז"א לעשות רצונך אלד'י חפצתי ותורתך בתוך מעי וכשאני בקי בתורה אזי בשרתי צדק בקהל רב אפי' לרבים אני מוכיח שהרי הנה שפתו יש לי מענה לשון מוכן ומזומן ובכן לא אכלא לא אמנע אפי' בדבר ספק שאנחנו לא נדע רק ה' אתה ידעת דברי תוכחה אני מוכיח אותם: אשר זה אפשר מ"ש בפרקי ר"א וז"ל בשעה שרצה בלק מבלעם לקלל את ישר' א"ל בלעם לבלק היאך אקללם והלא הם הולכים מלובשים בבגדי שבא ובבגדי יו"ט ולא עוד אלא שהולכים לשמוע הדרשה מפי החכם שיושב ודורש עכ"ל. והאמת שהוא תמוה מה ענין המלבושים להגן עליהם פן הקללות. ועוד קשה אומרו ולא עוד אלא שהולכים לשמוע הדרשה מפי החכם. ואולם עפי"ה שאמרנו שעיקר תכלית לימוד התורה שמביאו לידי מעשה ואמרנו שמי שלא למד תורה ילך לדרשה לשמוע מעלת המצות כדי שיזכה לעשותם הנה נכון ונקדים עוד מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכו' הברכה של מלביש ערומים כי אדם אין צדיק בארץ וגו' וכשחוטא מפשיטין מעליו לבוש הקדושה בסוד ויתנצלו בני ישר' וגו' ויש שמסתלק ממנו הלבוש לגמרי ויש שחטא חטא קל ונחלש כח המלבוש ועי' ב' ברכות מלביש והנותן ליעף. שהמלבוש הוא ני' חשמ"ל שהם שע"ה נהורין. שכשלובש האדם בבקר מתחדש בחינת לבוש בסוד חדשים לבקרים. והמלבוש הוא בחינת אור מקיף כידוע. [וזהו סוד ה' בגדי לבן שחייב האדם ללבוש בשבת] ואין לך דבר שדוחה את הקלי' כמו אוה"מ לפי שאין יכולת בקלי' לינק ולהתאחז באוה"מ ולכן אוה"מ הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מן הקלי' יע"ש. וכבר ידוע מ"ש רש"י ז"ל בפי' הכתו' שמלתך לא בלתה מעליך שהמלבושים של ישראל היו ענני כבוד מתקנים אותם ומגהצים כאילו היו חדשים ממש כי היו ענני כבוד מחופפים עליהם בסוד אוד וכמ"ש בדרושי סוכות יע"ש. ועו"ן מ"ש הרב בשער הגלגולים כי כשאדם מתעסק במצוות זוכה לנפש דעשיה אך ע"י עסק התורה זוכה לרוח דיצירה ודומה לאשה שבא בעלה ומלבישה ותתעלה נפשו מעשיה ליצירה יע"ש. מעתה אפשר דזהו כו' פרקי ר"א שאמר בלעם היאך אקללם והלא הם מלובשים בבגדי שבת הכונה שיש להם אוה"מ שאין יכול הקלי' להתאחז בו ואיך אקללם [ואפשר דרך רמז כי מלבוש הוא אותיות בשלום וכיון שהם בשלום יחדיו כמ"ש ויחן שם ישר' באחדות לא תחול עליהם שום קללה] ולא עוד אלא שהולכים לשמוע הדרשה מפי החכם הדורש דאיכא עסק התורה ועשית מצות שעי"ז זוכים לעשות לבוש לנשמה כנז"ל ואיך אפשר לקללם זה נלע"ד ואם שגיתי אח"מ וה' הי"ב:

א"נ אפשר לו' בהקדים מ"ש הרב האר"י ז"ל הקדוש בשער מאמרי רז"ל על מס' ברכות דכ"ע ע"ב כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו וכו' אמ"ל יה"ר שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכו' ופי' ז"ל הכונה וז"ל כבר נתבאר אצלינו שיש בז"א צלם דמוחין אורות פנימים ודמוחין אורות מקיפים וכל בחינה משניהם כלולה מפרצוף שלם של רמ"ח איברים כמנין מור"א עם הכולל. ואמנם רמ"ח איברים דמוחין פנימים נקראים מור"א ב"ו שהוא הצלם הנכנס תוך גוף האדם הבנוי מבשר ודם. אבל צלם המקיף נקרא מור"א שמים כי שמים הוא ז"א וזהו המורא המקיף לא נכנס בפנימיותו דמו ובשרו. והנה למעלה בימי החול נכנסים המוחין הפנימים ממילא תוך ז"א ובשבת נכנסים בתוכו אף המקיפים. וזה המציאות נעשה אפילו ע"י עמי הארצות. אבל התלמידי חכמים על ידי מעשיהם יכולים אף בימות החול שיכנסו המקיפים שהוא מה שעושים עמי הארץ בשבת. וזהו מה שבירכם ריב"ז לתלמידיו שיהיו כ"כ צדיקים וחסידים ויהיה יכולת בידם שימשיכו את המקיפים הנק' מורא שמים לתוך ז"א בפנימיותו אף בימי החול כמו שנכנסו מורא בשר ודם שהוא המוחין אורות הפנימים ע"י עמי הארץ. בימות החול עכ"ל לשון הזהב וההדרת. ומעתה אפשר דזהו המאמר שבלעם ראה את ישראל כולם צדיקים וחסידים והיו נכנסים המוחין אורות המקיפים אף בימי החול. וזהו מעשה הנעשה בשבת ולזה אמר היאך אקללם והלא הם הולכים דייקא שתמיד אף כימי החול הולכים בבגדי שבת ויו"ט שהם המוחין אורות המקיפי' בפנימיות שהוא מעשה שבת הם ממשיכים אותו אף בימי החול ואיך אני אוכל לקלל אותם זה נראה לע"ד כפשוט ואם שגיתי את"מ וה' הטוב יכפר בעדי כן יהי רצון אמן:

א"נ אפשר דהכונה בדרך פשט והוא דבלעם נתלמד מהאתון שאמרה לו כי הכיתני זה ג' רגלים ואמרו במדרש אתה הולך לקלל אומה שחוגגת ג' רגלים וכן פירש"י ז"ל בפי' החומש. ולא ידענו כונתה בזה ואני בעוניי אמרתי דהוא פשוט ובהקדים מ"ש ה' עיר דוד בדף כ"ז ע"ב דהנה ידוע דמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה זולת בשלש רגלים איכא השראת שכינה דהיינו בחג הפסח כתב הרב של"ה ז"ל דיורד הקב"ה וכל פמליא דיליה בליל חג הפסח הקדוש לשמוע ההגדה שאומרים ישראל עם קדוש. ובחג השבועות כ' הש"ך עה"ת טעם שנצטוינו הבאת ביכורים להורות כי לה' הארץ ומלואה ולא יטענו ישר' טענת חזקה על הארץ וכן בחג האסיף ציותה התורה לצאת מדירת קבע אל דירת עראי להורות שהוא הבעל הבית והכל שלו יע"ש. נמצא דבג' רגלים איכא השראת שכינה. ואפשר שזה רמזה לו האתון היאך אתה הולך לעקור אומה שיש להם השראת שכינה ג' פעמים בשנה ובלעם הבין דברי האתון והוסיף מדיליה כי גם שבת קודש היא אות לישראל דקי"ל גוי ששבת חייב מיתה יען הוי משתמש בשרביטו של מלך משא"כ ישראל דשומרים את השבת קדש להורות כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו ששובתים במו ששבת כב יכול כדכתי' שבת וינפש. וז"א היאך אקללם שהולכים מלובשים בבגדי שבת ויום טוב ולהם השראת שכינה כנז' ולא עוד אלא שהולכים לשמוע הדרשה מפי החכם הדורש ואינם עושים שום מלאכה ולא אוכלים ושותים כל היום כי אם דוקא חציו לאכילה וחציו קדש לה' ודו"ק: ובא"א נלע"ד לפרש כונת הכתו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' ונקדים מ"ש רש"י ז"ל בפי' הפסוק ס' נצבים למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלד'ים וז"ל לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו מאחר שאינו יכול להבדל מכם עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פסוק עכ"ל וכתב הרא"מ ז"ל שם דהכוונה שמה שהביאו להקב"ה לטרוח לעברך בברית וגו' הוא שלא תחשבו שאם תקיימו התורה תהיו לו לעם ואם לא תקיימו יעביר אתכם שהרי לא יוכל להבדל מכם יעש"ב. והרב הגאון מוה"ד הרב חיד"א זיל בספרו הבהיר דברים אחדים בד' ע"ז ע"ג הביא משם הרב טור ברקת סי' תצ"ד דנתן טעם לחג הקדוש הזה שנקרא חג השבועות דהיה לו לקרותו חג התורה והטעם לפי שבמעמד הר סיני נשבע הקב"ה לישראל שלא ימיר אותנו ואנחנו נשבענו לו שלא נמיר אותו. ובילקוט איתא וישם באגנות הם נשבעו לו שנאמר לעברך בברית ה' אלד'יך ובאלתו והוא נשבע להם שנאמר ואשבע לך ואבא בברית עמך נמצא דב' שבועות נשבע הקב"ה לישראל שלא להחליף אותם באומה אחרת דהרי לדעת רש"י ז"ל הוא שנשבע לאבותינו הק' שלא להחליף זרעם. ולדעת הילקוט והטור ברקח שנשבע בהר סיני שלא להחליפם והם נשבעו לו כנז"ל. אשר עפ"י הדברים הללו יגדל התימה על מאי דאיתא התם במס' פסחים ד' פ"ז ע"א אמר הקב"ה להושע בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע כל העולה שלך העבירם באומה אחרת אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אומר לו לך וקח אשה וכו' ואח"כ אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר ויאמר ה' אל הושע קח לך אשה וכו' וילך ויקח את גומר בת דבלים וכו' לאחר שנולדו שני בנים ובת אחת ממנה אמר לו הקב"ה להושע היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה אמ"ל רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה אמ"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך כך ובניך כך וכו' ישראל שהם בני בני בחוני בני אי"ו וכו' ואתה אמרת העבירם באומה אחרת כיון שידע שחטא עמד ובקש רחמים וכו' וביטל הגזירה והתחל לברכם שנאמר והיה מספר בני ישראל וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי עכ"ל:

ואחד הרואה דברי המאמר הללו יתמה. חדא דאיך אסיק אדעתיה דהושע לומר להקב"ה להעבירם באומה אחרת ולעבור ח"ו על השבועה האם לא ידע הושע השבועה שנשבע הקב"ה. ותו ק' אומרו רבש"ע כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת למה הוצרך להצעה זאת כאילו עתה נתחדש שכל העולם שלו הוא כביכול. ותו ק' אמאי הקב"ה לא השיב לו הלא ידעת כי אני מושבע ועומד עד שהוכרח לעשות ענינים שישלח את אשתו אחר שיקחנה ותלד מאי נ"מ בזה. אם לא שבהכרח שכבר ידע הושע מהשבועה. ולזה הקדים לומר לו כל העולם שלך הוא שבזה אינו עובר על השבועה ולזה הוצרך הקב"ה לתרץ לפי דעתו באופן אחר ולא ידענו מהו הטעם. ותו ק' מ"ש הקב"ה מה אעשה לזקן זה מאי נ"מ אם היה זקן ומאי כוונתו בזה. ותו ק' למה הצריכו ליקח אשת זנונים היה יכול לצוותו שיקח אשה סתם ומאי נ"מ שתהיה אשת זנונים. ותו ק' כשאמר לו הקב"ה להושע שיפרוש מאשתו כמשה רבינו ע"ה השיב הושע יש לי בנים ממנה ואיני יכול להוציאה ולא לגרשה וק' דהלא לא אמר לו הקב"ה שיגרשנה אלא שיפרוש ממנה. ותו ק' אומרו ואין אני יכול להוציאה למה דקדק בלשונו לומר ואין "אני" מוכח דזה תשו' להקב"ה כביכול שאינו יכול לפרוש מאשתו כמרע"ה ולהכי אמר ואין אני יכול וכו' ולא ידענו טעמו וכי לא היו לו בנים למרע"ה ואפי"ה פירש מאשתו ומאי שנא: ואולם נר' לפקע"ד דיובן בהקדים מאי דאיתא במס' נדרים ד' ס"ה ע"א תנייא המדיר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה"מ אמ"ר נחמן דכתי' ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה אמ"ל במדין נדרת' לך למדיין והתר נדרך דכתי' ויואל משה וגו' ואין אלה אלא שבועה דכתי' ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים חיים מאי מרדותיה דאשכחיה צדקיהו לנ"נ דהוה קאכיל ארנבא חייא אמ"ל אישתבע לי דלא מגלית אישתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה איתשיל אשבועתיה ואמר שמע נ"נ דקא מבזין יתיה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קא עביד צדקיהו לאו הכי אשתבע בשמא דשמייא דלא מגלינא אמרו ליה איתשלי אשבועתיה אמר להו מתשילין אשבועתא אמרו ליה הין אמר להו בפניו או אפי' שלא בפניו אמרו ליה בפניו אמר להו ואתון מ"ט לא אמרתון לצדקי' מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמ"ר יצחק ששמטו כרים מתחתיהם עכ"ל:

והנה בסוגיא זאת רבו הדעות דלדעת הראב"ד ז"ל בין נשבע לתועלת חבירו ולא קבל ממנו שום טובה ובין אם קבל ממנו טובה דאין להתיר לו שלא מדעתו ואף אם בדיעבד התירוהו אינו מותר. ודעת ר"ת בנשבע לתועלת חבירו ס"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר אבל היכא דקבל טובה ממנו. ודעת הרשב"א ז"ל דס"ל לר"ת כהראב"ד דאם התירוהו אינו מותר הבי"ד הב"י ביו"ד סי' רכ"ח יעי"ש. והרב מוהריק"ו בשו' נ"ב ס"ל דר"ת ס"ל דאם התירוהו מותר. וגם בדעת הרא"ש ז"ל מרן בב"י ביו"ד סי' רכ"ח כתב דמדהביא הרא"ש בפסקיו דברי ר"ת משמע דהכי ס"ל. והרב מוהריב"ל ח"א סי' ל"ו ס"ל בדעת הרא"ש דהיכא דקבל טובה מחבירו דאין מתירים לו אפי' לדבר מצוה ונסתייע מתשו' אחת להרא"ש ז"ל בס' חז"ה הביאה הטור באה"ע סי' קי"ח וז"ל נשאלתי ראובן שנתן עיניו באשה שהיתה אמודה שהיה לה ממון ופסקה מלדת וידע ראובן שפסקה מלדת ונשאה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה ועתה תובע ראובן שרוצה לקיים מצות פו"ר ורוצה לגרשה והשיב דאין טענתו טענה ואין יכולים להתיר לו שלא מדעתה הרי דס"ל להרא"ש דאין מתירין בקבל טובת הנאה אפי' לדבר מצוה עכ"ל יעש"ב:

והנה ראיתי לה' מהרח"ש ז"ל בקו' עיגונא סי' מ"ז דהק' על הרא"ש ז"ל דהוי נשבע לבטל את המצוה וכתב וז"ל ובהכרח צ"ל בתשו' הרא"ש שהיה כתוב שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דאי לא הוה כתוב אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לבד היה יכול לגרשה ולישא אשה ולקיים מצות פו"ר אלא ודאי דהיה כתוב בחייה ואמטו"ל לא יוכל לישא אשה אחרת והוי נשבע לבטל את המצוה כיון שידע שפסקה מלדת וע"כ צ"ל דחיילא בכולל וכמ"ש הריב"ש ז"ל ודכוותה היא מה שרגילים לכתו' בכתו' תנאים רבים ובכללם שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה וכו' ולבסוף בגמר כותבים ולקיום כל הנז"ל קנינא מיד החתן וכו' וגם נשבע וכו' ומגו דחיילא אשאר תנאים חיילא נמי אשבועה שלא ישא אשה אחרת יעש"ב. הנה למדנו מדברי ה' מהרח"ש ז"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל דתיבת בחייה אוסר לישא אשה אחרת אפי' לאחר שגירשה. והיא תשו' הרשב"א בסי' תתי"ב כידוע ובח"ד סי' ר"פ. וכבר ראיתי לרבני האחרונים שנתחבטו בתשו' הרשב"א הלזו דקשייא להו והרי מעשים בכל יום שמגרשים נשותיהם ונושאים נשים אחרות ולא חששו לשבועה זאת ועי' לה' מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ח ולה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' צ"א והרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תמ"ה והפליג לדבר דלאו הרשב"א ז"ל חתים עלה יעש"ב: ולפקע"ד אמינא דליכא שום קושי' בד' הרשב"א ז"ל וכונת הרשב"א ז"ל דאיסור השבועה שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הוא אף לאחר שיגרשנה ה"ד היכא שמוציאה בעל כרחה כדין דהאשה מתגרשת שלא לרצונה אזי רביע עליה חומר השבועה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה כיון שנתגרשה בע"כ לא מחלה לו תנאים הכתובים בכתו' אבל אם מגרשה מרצונה והיא באה לב"ד לקבל את גיטה ומוסרת הכתו' ליד ב"ד לקורעה הא ודאי כגו"ד מחלה כתובתה וכל תנאיה וז"פ:

תדע שכן מוכח מדברי הרשב"א עצמו כי תשו' זאת דסי' תחי"ב הובאה באורך בח"ד סי' פ"ר וכתב וז"ל שאלה זו כבר נשאלתי עליה והשבתי דלדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה ואפי' אם יגרשנה לא ישא אשה אחרת בחייה לפי שזו חששא שמא אחר שישאנה ישא אשה אחרת ותהיינה בתיהן אצלו או שמא יתן עינו באחרת ויגרשנה כדי לישא האחרת אבל שלא לישא אחרת קודם שישא את זאת בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא האחרת ולא חיישיר בעיניה לא תנשא לו ע"כ יעש"ב. הרי דכל החששה דאיכא למיחש אשר מפני החשדה התקינו שישבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הוא שמא יתן עינו באחרת ויגרשנה בע"כ אבל כשמתגרשת מרצונה ליכא למיחש למידי כיון שהיא באה לב"ד ומביאה הכתובה בידה לב"ד הצדק לקורעה פשיטא שמחלה השבו' מרצונה הטוב זנ"ל ברור בכונת הרשב"א ז"ל:

אך זאת ק"ל לענ"ד לה' מהריב"ל ז"ל דבח"א סי' ע"ב תמ"ה תמ"ה יקרא באיש שנשבע לאשתו שלא לישא אשה אחרת עליה ושהתה עשר שנים ולא ילדה לא אישתמיט לשום פוסק דלימא שיוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי אלא אדרבא כתבו דמחוייב לקיים שבועתו ואפי' שנשבע לבטל את המצוה משום דחיילה בכולל וכו' יעש"ב. והשתא ק' לענ"ד שמני"ר הוא שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הנז"ל בח"א סי' ל"ו כנז"ל למשמע מינה דס"ל דהיכא דקבל טובה מחבירו אין מתירין לו שלא מדעתו וכו' א"כ הרי יכול לדקדק מדברי הרא"ש ז"ל דדוקא באותו נדון שידע ראו' כשנשאה שפסקה מלדת ואדעתה דהכי נשאה בהא קאמר הרא"ש ז"ל דאין מתירין לו אלא מדעתה הא אם לא היה יודע שפסקה מלדת יכול לטעון אדעתא דהכי לא נשבעתי ונמצא דהרא"ש פסקה לדינא בסכינא חריפא והיכי קאמר דלא אישתמיט לשום פוסק דלימא כן. וכן נמי חזיתיה למרן הב"י ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח שהביא תשו' הרא"ש בס' חז"ה הלזו וסיים בדבריו הטעם דאין מתירין לו שלא מדעתה הוא משום דידע כשנשאה שפסקה מלדת ולא חש לפו"ר ואצלי צ"ת וכן מצאתי ראיתי לה' מהרש"ך ז"ל בח"ב סוס"י ס"ג שדקדק כן מתשו' חז"ה הנז"ל דאסיק הכי להלכתא יעש"ב:

והנה ה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' צ"א נשאל באיש אחד שנפלה יבמתו לפניו וכנסה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה ועברו ח' שנים ולא ילדה וכבר נעשית בת מ"ו שנה והלך אצל שלשה והתירו לו ורוצה לישא אשה אחרת וחכמי דורו היו סוברים דראוי לייסרם לאלו שהתירו כמ"ש הריב"ש סי' שצ"א ואין ההתרה כלום. והוא ז"ל יצא לקראת נשק דיפה עשו דהתירו לו שהרי היה אפשר לומר אפי' לכתחי' היה ראוי להתיר. והטעם דעיקר הילפותא היא ממשה רע"ה שנשבע ליתרו כיון שקבל טובה ממנו מינה דכל אשה שהיא בבחירתה ואינה מתקדשת אלא לרצונה שפיר איכא למימר דעשתה טובה עמו שנתרצית להתקדש לו משא"כ בנדונו שכשנשאה היתה זקוקה לו ובע"כ יכניס אותה ונמצא שלא קבל שום טובה ממנה והוא אשר עשה טובה עמה ולא היא יעש"ב. והאמת שדברי מהרשד"ם ז"ל נראים נכונים בטעמם ומוכרחים אנו לומר דדעת הרבנים החולקים עליו ס"ל דמה שהיא נתרצית להתייבם ולא מיאנה ולא תבעה לחלוץ זה נקרא שקבל טובה הימינה שאם היתה תובעת לחלוץ היו מבקשים ממנו שיחלוץ לה ולדעת איזה פוסקים עבדינן ליה הרחקה דר"ת כמשי"ר הרואה בספרי הפוס' מלאים כל טוב כאשר הוא עצמו נרגש וטרח ליישב הענין יעש"ב. ועי' בס' מגיד מראשית סי' ג' ד' ה' יעי"ש. נקיטינן דדעת ה' מהרשד"ם ז"ל דכל שלא היה לו שום תקומה כההיא דיבמה שהיתה זקוקה לו מתירין לכתחי':

עו"ן מה שנשאל ה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' קל"ב בחכם אחד זקן שהיה מנהיג את הקהל ועכשיו נעשה זקן מופלג וחלה את רגליו ולא יוכל לשרת הקהל ולדרוש להם כמנהגו ובחרו הקהל חכם אחד שידרוש להם להורות להם דרכי ה' ויהי כאשר שמע החכם הזקן זה הלך למעמד ופייסו בדברים להחכם הבחור הנז' והשביעו אותו שלא ידרוש לרבים כי אם ברשותו ועתה אינו נותן רשות להחכש הב' לדרוש וכל הקהל צמאים לשמוע דברי תורה וקמו ג' אנשים והתירו להחכם הב' כדי שידרוש והחכם הזקן הוא צווח עליו שהוא עובר על השבו'. והשיב הרב ז"ל וז"ל זקן זה לא ידעתי אם קנה חכמה מה חכמתו. וכי לא ידע שאחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם המעכב את הרבים לעשות מצוה וכו' וכי זה הוא פועל חכם או פועל ירא ה' אפי' אם היה בריא אולם והקהל בחרו בחכם הב' לא היה לו למנוע כמו עובדא דר"ג וכו' על אחת כמה וכמה שהוא זקן וחולה ברגליו שאדרבא היה לו להחזיק ביד החכם למען ישמעו הקהל דברי תורה וכו' וההתרה שהתירו כדין התירו לדבר מצוה דרבים יעש"ב עו"ן מ"ש הרמב"ן בדין גרושה דדינא הוא שהבנים יהיו אצלה עד שיהיו בני שש והבת אצל האם לעולם אם היא אלמנה וראו ב"ד שהיא פרוצה נכנסים לביתה גברי דלא מעלי מניחים אותם אצל האנשים כנה"ג אה"ע סי' פ"ב הגהב"י אות ו' יעי"ש:

מעתה נא"ה והן קדם אדברה מילתא דתמיהא במה שראתה עיני לה' שעת הכושר בדרשותיו ד' ע"ג ע"ד שהביא לשון רש"י דפ' נצבים הנז"ל שנשבע הקב"ה לישראל שלא להחליפם וכו' וכתב הוא ז"ל חפשתי בכל התורה ולא מצאתי שנשבע הקב"ה לישר' שלא להחליף זרעם באומה אחרת יע"ש. והדבר תמוה שלא שלטה עינו בלשון הילקוט הבאתי דבריו לעיל מביא מקרא מלא בישעי' סי' ואבא בברית עמך ואשבע לך וכמ"ש ה' טור ברקת כנז"ל ולא עוד אלא שלא זכר שר סוגייא דברכות ד' ל"ב. זכור לאברהם וכו' אביא אותה לקמן: והנה כשאמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו היה בדעתו שיבקש רחמים על ישר' שלא יתבטלו מקיום התורה ומצותיו יתש"ל שאין קיום לעולם אלא בזכות ישר' כדכתי' ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. ובמקום שיבקש רחמים עליהם השיב לו רבש"ע כל העולם כולו שלך הוא הכונה דישר' לא היה להם תקומה כי כל העולם כולו שלך הוא ולא עשו לך שום טובה כדי שלא תוכל להתיר השבו' וכבר פ' מהרשד"ם ז"ל ביבמה שלא היה לה תקומה ולא עשתה שום טובה עם הבעל יכול להתיר השבועה אפי' לכתחילה. וז"א העבירם באומה אחרת אתה יכול לישא אחרת ואני מומח' מתיר לך השבו'. וע"ז השיב הקב"ה מה אעשה לזקן זה כמ"ש ה' מהרשד"ם ז"ל שמעכבים את הרבים מלעשות מצוה במקום שהי"ל לו' שלא יוכל להתיר השבו' אפי' בדיעבד וכמ"ש הרא"ש והריב"ש ז"ל בסי' ש"מ ואיכא קבלת טובה מהם שגם הם נשבעו שלא להחליף אותו והראיה מאביהם אברהם יצחק ויעקב וזוהי סיבה שאמר לו לך קח לך אשת זנונים דוקא שאם היה אומר לו שיקח אשה סתם היה מקום לומר שקבל הנאה ממנה שנתרצית לינשא לו לכך אמר לו שיקח אשת זנונים דליכא שום קבלת טובה שכבר היא מופקרת לכל ואדרבא הוא עושה טובה עמה והיינו מידה כנגד מידה ואחר שנשאה ונתקשר עמה בכתובה ונתחייב בי' דברים שחייב בהם הבעל לאשתו וילדה לו שני בנים ובת אמר לו שילמוד ממרע"ה שפירש מאשתו כשנתייחד אליו הדבור והכו' כיון שלא קבל שום טובה ממנה במכ"ש שאילו מרע"ה קבל טובה מאשתו כשנשאה ועכ"ז פירש הימינה כ"ש שאתה לא קבלת טובה הימינה שתוכל לפרוש אבל אמר לו לא בלשון בדול הימינה בלשון הבדלם יוכל להיות לשון פרישה שיפרוש ממנה ויוכל להיות הכונה שיגרשנה כמו להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין קדש לחול ולזה אמר הושע כמה תשו' ראשונה יש לי בנים ממנה שאם לא היה לי בנים יכול הייתי לטעון כסברת מהריב"ל ז"ל דאדעתא דהכי לא נשבעתי. שנית שאני איני כמו מרע"ה שבשעה שנשא את אשתו לא נתייחד הדבור עמו ואחר הנשואין כשנתיחד הדבור עמו אף שנתחייב לה בעשרה דברים שאר כסות ועונה וכו' בשבועה. עכ"ז הי"ל מקום פטור דאדעתא דהכי לא נשבעתי ועשה ק"ו ומה ישר' שלא דברה שכינה עמהם אלא פעם אחת אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שמדבר שכינה עמי בכל יום עאכ"ו והסכים הקב"ה על ידו. אבל כשנשאתי זאת האשה כבר דברה עמי שכינה ועפ"י הדבור נשאתי אותה ואין לי מקום פטור משאר כסות ועונה. וז"א אני איני יכול להוציאה דהיינו לפרוש הימינה ולמנוע ממנה שאר כסות ועונה כיון שנשבעתי אחר שדברת ולא לגרשה מסיבת הבנים והבת שלא יתלמדו פריצות כמוה כיון שנכנסים אצלה גברי דלא מעלי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. וע"ז בא. הק"ו של הקנ"ה מכוון ומה אתה שלא קבלת שום טובה ממנה עכ"ז אין אתה יכול לפרוש ממנה מחמת השבועה וגם לא לגרשה שמא יאבדו הבנים והבת אצל אמותם שהיא פרוצה שהם ס"ה ב' בנים ובת אחת אני שהם בני בני בחוני דהשורש שלהם הם אברהם יצחק ויעקב אומה שלמה וגם קבלתי טובה מהם שגם הם נשבעו שלא להחליף אותי שהרי אבותם קיימו כל התורה כולה ובפרט שהם אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי וקודם הכל היה ישר' דכתי' ה' קנני ראשית דרכו שבשבילם נברא העולם ואתה אומר לי העבירם באומה אחרת אם אתה חסת על ב' בניך ובת אחת שלא יצאו לתרבות רעה ואני לא אחוס על האומה ישראלית כולה שלא יאבדו ב"מ וכששמע כן הושע הרגיש שחטא ובירכן והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם דיוכל לישא אשה אחרת ח"ו יאמר להם בני אל חי ודו"ק:

אשר עפי"ז נלע"ד לפרש כו' הכתו' בשמואל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם אם תיראו את ה' ועבדתם אותו וכו'. דלכאו' נראה דק' רישיה ליספיה דבתחילה קאמר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול ואיך קאמר אח"כ כי הואיל ה' וגו' דמשמע דמרצונו רצה שתהיו אתם עמו. והרב הגאון חיד"א ז"ל בס' אהבת דוד הביא מדרש שמואל דאיתא התם רבנן אמרי אין הואיל אלא לשון שבועה דכתיב ויואל משה עכ"ל. עתה ק' יותר בחוזק כי בתחי' אמר כי בעבור שמו הגדול לא יעשם ושוב קאמר כי מחמת השבועה שנשבע הרי סותר הקודם:

ואולם נלע"ד דעפי"ה ניחא ונקדים מ"ש מר"ן בב"י יו"ד סי' רכ"ח בשם התשב"ץ דאם הפועל קבל עליו בחרם ונדר לעשות מלאכה להבעה"ב אפי"ה יכול לחזור בחצי היום ונשאל על שבועתו שלא ברצון הבעה"ב דהא דאמרי' בנשבע לחבירו אין מתירין לו שלא בפניו פי' ר"ת דהיינו היכא שקבל טובה ממנו וכתב הב"י ז"ל ואין דבריו נכונים דהא קבל טובה ממנו שנותן לו מלאכה שירויח ממנו. וה' ש"ך שם בס"ק מ' כתב על דברי הב"י ז"ל וז"ל ואני אומר דדבריו נכונים דהא דמקבל הפועל טובה מבעה"ב היינו בשביל המלאכה שעושה לו לא מחמת השבועה ואנן בעינן טובה מחמת השבו' עכ"ל יעש"ב. ותמיהני על ה' שע"ה ה' שבועות פ' ג' ה' ז' שתמה על ה' ז"א יצחקי חיו"ד סי' ח' שנשאל על ראו' שהיה לו משרת מצליח בשירותו אך היה זולל וסובא ומפסיד כל מה שמרויח עם כת בתורים וכו' וגירשו מביתו עד שנכנע המשרת ונשבע ע"ד רבו שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ילבש משי ואח"כ חלה המשרת והתיר לו רבו שיאכל בשר וישתה יין ואח"כ הלך רבו למרחקים ורוצה לישא אשה וללבוש בגדי משי אם יוכלו להתיר לו בלא רשות רבו והשיב כיון שאין שום הנאה מגעת לרבו בשבועה זאת כי לא השביעו רק לטובתו שלא יאבד ממונו יכולין להתיר לו שלא מדעת רבו יעי"ש. וע"ז הק' ה' שע"ה ז"ל שלא זכר שר מ"ש הש"ך שם בס"ק מ"ג דאם קבל טובה ליכא למ"ד דיכולים להתיר לו והרי קבל טובה שהביאו לביתו והניחו בצ"ע יעי"ש ואנא אמינא אחרי אלף מחילות לא זכר שר לחילוק ה' ש"ך ז"ל הנז"ל שהוא למעלה ממ"ש בס"ק מ' דבעי' שיקבל טובה מחמת השבו' וזה לא קבל טובה מחמת השבו' רק שכר שירותו אלא שהשבו' היה דבר חיצוני שלא יאבד ממונו ונמצאו דברי ה' ז"א ז"ל נכונים והם דברי הרשב"א ז"ל ח"ג סי' שי"ג שהוא נסתייע ממנה יעי"ש:

עו"ן מ"ש במס' ברכות ד' ל"ב ע"א זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' אמר משה לפני הקב"ה אילמלא נשבעת בשמים ובארץ כשם ששמי' וארץ בטלים כך שבועתך בעלה אבל נשבעת בשמך הגדול כשם ששמך חי וקים לעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולמי עולמים יע"ש. ונר' שזוהי שבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו שכ' רש"י ז"ל

מעתה נא"ה והוא דשמואל הנביא בא להודיע לישר' שלא יטעו בדעתם כיון שכבר נשבע שלא להחליפם באומה אחרת וציונו לעבדו בכל לבבינו הרי קבל טובה ממנו ולא יוכל להתיר שבועתו כב יכול שלא מדעתי' חלילה. שהרי לא קבל שום טובה מחמת השבועה כההיא דפועל דכתב הש"ך ז"ל דבעינן טובה מחמת השבו'. וז"א כי לא יטוש ה' את עמו אינו בשביל שום טובה שקבל ממנו חלילה ואינו בשביל שבועה שנשבע לכם כי ההיא שבועה יוכל להתירו רק בעבור שמו הגדול דוקא כמ"ש בש"ס דברכות אינו עוזב אותנו שהיא שבועת האבות שהיתה בעבור טובה שקבל מהם כמ"ש בפ' בי נשבעתי וגו' כי יען אשר עשית הוא השבועה שנשבע לכם היתה כמו שבועת הפועל לעשות אתכם לו לעם כמו שבועת הפועל שנשבע שלא לילך לעשות מלאכה כי אם בבית הבעה"ב כן אתם אם תיראו את ה' ועבדתם אותו ושמעתם בקולו הוא שכר מה שעשה אתכם לו לעם לא בעבור שנשבע לכם שלא להחליף אתכם באומה אחרת ודו"ק. עו"ן מ"ש הריב"ש בסי' ש"מ דהנשבע צריך שיקבל מהמשביע בשעת השבועה שום טובה בהכי הוא דאין מתירין לו ואפי' בדיעבד אינו מותר יעי"ש. עו"ן מ"ש ה' מוהריק"ו שו' קפ"ה דשנים שנשבעו זה לזה בההיא הנאה דצייתי אהדדי הוי כאילו קבלו טובה זה מזה:

אמור מעתה דזה היתה כו' התרא' שהתר' הקב"ה בישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הכונה שהייתם נטמעים במצרים שנואים ושפלים בעיני האומות שלא היה לכם שום תקומה כההיא דיבמה שכתב הרב מהרשד"ם ז"ל הנז"ל שהיתה זקוקה והיתה אסורה לכל העולם ושום אדם לא יוכל ליקרב אליה כן אתם שום אומה ולשון לא רצו להביט בפניכם ואני עשיתי טובה עמכם ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי "ועתה" הכונה שמלבד מה שעבר יש לכם הנאה גדולה עתה שגם אני נשבע לכם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגם אני נשבע והיתה לי סגולה מכל "העמים" שלא אחליף אתכם באומה אחרת אף כי לי כל הארץ כמו שאמר הושע ונמצא שאין לי קבלת טובה מכם כלל אפי"ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ודו"ק: איך שיהיה הדרן למאמרינו הנצב פתח השער תורי זהב נעשה לך זו התורה שלמד אלקוליאון בדעתו של הקב"ה עם נקודות הכסף ר' אבא בר כהנא אמר אלו האותיות ר' אחא אמר אלו התיבות. ובאמת כי המדר' הזה אין לו מובן ופי' תיבת אלקוליאון פי' הרב ידי משה ז"ל שהוא מלשון איסקוליאון דהיינו חכם דבשעת מ"ס היה הדבור של הקב"ה הולך כעין חכם אחד המלמד לכל אחד ואחד פי' העשרת הדברות יעי"ש ולנו לדעת למה הוצרך שילך הדבור ללמד לכל אחד באזניו כאילו היה סוד כמוס. ותו מאי קאמר בדעתו של הקב"ה כב יכול מאי כיון בזה. ותו במאי פליגי דחד אמר האותיות וחד אמר התיבות:

ואולם לע"ד נר' לפרשו עפ"י מה שראיתי לעט"ר מוה"ר ח"ק בעל המחבר ס' בני בנימן זצוק"ל שפי' כונת הכתו' צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה מה יקר חסדך אלד'ים בהקדים מ"ש הרב פי שנים בכת"י בפי' הפסו' אתה ציוית פקודיך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך וגו' את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאד. דיש לדק' מאי כונתו דדהע"ה דבתחי' אמר לשמור מאד ואח"ך אל תעזבני עד מאד. ואולם פי' הוא ז"ל עפ"י מ"ש רז"ל בסנהדרין אמר רבא גדול מה שנאמר בעובדיא יותר ממה שנאמר באברהם אע"ה דאילו באאע"ה כתי' כי ירא אלד'ים אתה ואילו בעובדייא כתי' היה ירא את ה' מאד ע"כ. והרב תאוה לעינים ז"ל הק' דילמא באאע"ה שנאמר לו בפניו אמר לו מקצת שבחו יען הוא מדבר לנכח. ובעובדיא שהיה שלא בפניו אמר כל שבחו יען מדבר בלשון נסתר ולזה תי' הוא ז"ל דבהיותו בחיים האדם הכל נקרא בפניו ואין צריך בפניו ממש אך אחרי פטירתו נקרא שלא בפניו. וה' דברי אמת בדרוש ט' הק' עליו ממ"ש רש"י ז"ל בפ' בהעלותך על פסוק ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם וז"ל ולמא משכן והפרישן ממשה לפי שאומרים מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו וכן בנח כתי' היה נח איש צדיק תמים ובפניו אמ"ל כי אותך ראיתי צדיק עכ"ל הרי דמרע"ה היה בחיים ואמר כל שבחו יען היה שלא בפניו והניחה בצ"ע. ועט"ר מוה"ר בני בנימן ז"ל תירץ דענין מרע"ה שאני שהיה הקב"ה מוכרח לו' כל שבחו להוכיחם לאהרן ומרים ואם לא היה אומר כל שבחו לא היו נופלי' ממנו אהרן ומרים אבל כשמספר שבח הצדיק שלא בהכרח בחייו הוי בפניו ונח כותב התורה כתב אחר מיתתו נח איש צדי"ק תמים וא"כ שפיר יליף הש"ס דגדול מה שנאמר גבי עובדיא ממ"ש באאע"ה כי שניהם היו בחיים ולא היה בהכרח לספר שבחיו רק דרך סיפור בעלמא אתד"ק ז"ל נקיטינן דיש חילוק גדול בין היכא שנאמר בו מאד להיכא שלא נאמר בו מאד. וא"כ לנו לדעת בתורתינו הקדושה דלית בה שום ספק אמאי לא נאמר בה מאד רק כי לקח טוב נתתי לכם היל"ל טוב מאד ולזה תי' הוא ז"ל דהקב"ה באהבתו ובחמלתו עם בני ישראל לא רצה לומר טוב מאד בתורתינו הק' שלא יתחייבו שאם היה אומר טוב מאד שמא יתחייבו שונאיהם של ישר' כליה ח"ו דהכי איתא בפ' הכונס אמר הנותן דינר לאשה ואמר לה הזהרי בו שהוא של כסף ופשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבלית עלי נטירותא דדהבא לא קבלית עלי. וכתב הנמק"י משם הרא"ה ז"ל דדין זה הוא גם בין אדם לחבירו ולאו דוקא גבי אשה יעי"ש. וא"כ מידי הוא טעמא דלא אמר בתורתינו הק' טוב מאד שלא לחייב לישר' ב"מ. וא"כ כשמקימים ישר' את התורה אזי ודאי אף דמדינא אינו חייב כביכול לשלם רק נטירותא דכספא מ"מ מרוב אהבתו יתב' משלם נטירותא דדהבא דמרובה מדה טובה ממדת פורענות. ועפי"ז פי' כונת דהע"ה אתה ציוית פיקודיך לשמור מאד כשנתת לנו את התורה שמרת מילת מאד שלא לאומרה. ובכן אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך ואני מרויח בזה כשאשמור חקיך אל תעזבני עד מאד דהיינו ולא עד בכלל אלא שתשלים לי כאילו אמרת מאד. ובזה פי' מוה"ר ז"ל כונת הכתו' צדקתך כהררי אל דהיינו הצדקה שאתה עושה עמנו היא כהררי אל אבל משפטיך אם ח"ו יתחייבו בדין תהום רבה. וז"א מה יקר חסדך אלד'ים ע"כ תד"ק זלה"ה. ואני בעוניי אמרתי דזה יהיה פשט הכתו' משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב שהיא התורה הק' למאי נ"מ לומר שהם נחמדים מזהב וגו' כדי שגם עבדך נזהר בהם בשמרם תשלם לי עקב רב נטירותא יתירתא:

דבר הלמד מכל האמור דהקב"ה רצה לזכות את ישר' שלא לחייב אותנו נטירותא דדהבא. עו"ן מ"ש בס' אות היא לעולם דחקר למה בנוסח הוידוי אנו אומרים בס' א"ב וכן ביוצר דחול ודשבת וכיוצא והשיב שהוא לתקן מה שפגמנו בכ"ב אותיות שבהם נברא העולם וגם מה שפגמנו בחמשה מוצאות שהם פיתוחי חותם וכמ"ש ה' הק' בשער טנת"א דמה"ג מנצפ"ך יצאו החמשה מוצאות ומהם יצאו כ"ב אותיות יעש"ב. מעתה זהו כונת המדר' תורי זהב זאת התורה אבל תדע שהיה חכם אחד אומר לכל אחד מישר' כי בדעתו יתב' שלא לחייב אתכם רק נטירותא דכספא. וז"א עם נקודות הכסף ולזה בא ר' אבא בר כהנא לומר שתזהרו שלא לפגום בנקודות שהם כ"ב אותיות שבהם נברא העולם ור' אחא אמר שקודם כל צריך ליזהר בחמשה מוצאות שהם פיתוחי חותם שמהם יצאו הכ"ב אותיות ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי כששמעו ישר' גודל אהבתו וחיבתו יתבר' עד שהמלך במסיבו ברקיע נרדו נתן ריחו ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע ודו"ק:

איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם יחנו סביב למשכן ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל שם רמז לקוטב דרושינו שכאשר אנו מקיימים תורתינו הק' ליכא למיחש שיחליף אותנו הקב"ה באומה אחרת. וז"א יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל:

חזרתי ואמרתי יחנו סביב למשכן העדות שם רמז לפטירת הצדיקים וכמה צרות רבות סבבונו בשנים הללו אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מיוקר ועניות ודלות ומכת הארבה וסילוקן של צדיקים בעוה"ר הרב הגאון מקאליש שהיה עמוד התורה וה' משרשייא אחד היה אברהם מולכו ובחורים ובחורות נקצרו ימי עלומן בעוה"ר ושמועה רעה כי באה ונהייתה למע' הרב הפקיד שנלב"ע אחיו והוא חתנו ושותפו במבחר ימיו ואנא עני ב"א עלי לבי דוי כי אבדתי בני ידידי זה היום פקודת חובי גדל כאבי עוני ענה בי מה נענה ומה נאמר צדיקים במיתתם יחנו סביב למשכן העדות ליהנות מזיו השכינה והמה יתפללו בעדינו שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל:

חזרתי ואמרתי יחנו סביב למשכן העדות שם רמז למידת השלום והאחדות על דרך ויחן שם ישר' והעיקר הוא בין הרבנים והת"ח שם סביב למשכן העדות והאמת שאיני כדאי לדבר דברים כאלה אמנם דחקתי ונכנסתי בראותי פירוד הלבבות בלב ולב ידברו כל אחד מוקפד עם חבירו עד מתי נצטער וניזיל נחזי אנן במה אנן קיימין מצב רע ומר שלא היה כמוהו ומן הראוי שכל אחד יבקש להתחבר יחד להיותינו כולם באהבה ואחוה. ועי"ז לא יהיה קצף על עדת בני ישר' ויוציאנו הקב"ה מאפילה לאורה ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות בעגלא ובזמן קריב כיר"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה