אור ברסלב
איש אמונים דרוש ז להספד

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ז להספד

דרוש ו להספד

שדרשתי בפטי' הרב ראש"ל מוה"ר אחד היה אברהם אשכנזי זצוק"ל: והנושא בא ונפל ממנו רב גם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו:

איתא במס' בתרא ד' צ"א ע"א אמר רב חנן אותו היום שנפטר אאע"ה עמדו כל גדולי הדור בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה עכ"ל:

ידוו הדווים ויספדו הספדנים בקול מר כשופר על אבודה גדולה שאבדנו את ר' סימון נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו אהה עלינו! הנמצא כזה הנלך ונבקשהו הנמצא כמוהו. גאון מפורסם בקי בכל הש"ס וגם בכל. הפוס' ראשונים ואחרונים כל תשו' הרשב"א כמאן דמנח בכיסתיה כל שיטות מקובצות לרבינו בצלאל שי' הרמ"ה ז"ל בקי בהן. אך יום צרה ותוכחה היום הזה נתקיים בנו מ"ש הנביא איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה אין לנו תמורתו: ואולם לנו לדעת למה המשיל הנביא את ירושלם כאלמנה ומה דמות יערוך ואם היה אומר היתה אלמנה היה צודק שכיון שנחרב הבית וליכא השראת שכינה שייך לומר שנשארה אלמנה ממש אכל אומרו היתה כאלמנה לנו לדעת מה כיון הנביא להמשילה לאלמנה. אמנם נלע"ד וטרם כל לנו להבין מה שקונן דהע"ה על יהונתן צר לי אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. דיל"ד הני תלתא לי דכתיבי נראים כפול צר לי עליך נעמת לי נפלאתה אהבתך לי. ותו ק' אומרו מאהבת נשים דמה שייך לומר מאהבת נשים וכל המפ' ז"ל פי' לפי גודל ורוחב דעתם. ואני עני ב"א נלע"ד לפרש בדרך פשט ממש והוא לפי מה שראיתי להרב החסיד גאון עוזינו בס' שארית יעקב דפי' כונת הכתוב האמור בדהע"ה כשהיה מקונן על אבנר אחר שסיים הקינה הכמות נבל וגו' ובכו כל העם חזר ואמר הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל ויוסף כל העם לבכות. דלכאו' ק' מאי חדית לנו דוד הע"ה הלא ידוע וניכר לכל שאבנר היה שר הצבא ראש הסנהדרין והוא ז"ל תריץ וטי'ב דדע"ה כונתו באומרו הלא תדעו וגו' שהיה בוכה על עצמו שנפל מגדולתו אותו היום דבהיות אבנר שר הצבא שלו היה כבודו גדול על דרך מגדולת העבד ניכר גדולת רבו וכשמת אבנר נפל מגדולתו וז"א סלא תדעו כי שר וגדול הכונה שר שהוא אבנר וגדול על עצמו היה אומר דהע"ה נפל סיום הזה בישר' אתד"ק וש"י. ואם זה נאמר כשמת משנה שלו שנפל הגדול מגדולתו כ"ש וק"ו כשמת הגדול עצמו בעוה"ר שאבדנו גדול אדונינו אבידה שאינה חוזרת אין לנו תמורתו פשי' ופשי' דנפל כבודינו הדרת כלילינו ולזה אין צריך שום ראיה מדהע"ה כי מעשים בכל יום בכל איש כי ימות הלא תראו אלמנתו כמה נגרעה מערכה אפי' אם תהיה בת גדולים עשירי עם אפי"ה במות בעלה תלבש שחורים ותתעטף שחורים ולא תתקשט כאשר היתה באמנה בחיי בעלה וצריכה לילך ולבקש מי ישגיח עליה ועל ילדיה. וה"ה נמי דומה בדומה אנו בעוה"ר יתומים היינו ואין אב לתורה ולתעודה דניכר חסרונו שהגיע לנו דומיא דאלמנה ממש. וזה אמרתי שמקונן הנביא איכה ישבה בדד העיר רבתי עם דהן אמת דאיכא רבנים וחכמים רבים ועצומים אבל עכ"ז נקראת ישבה בדד יען אבדנו גאון הדור מפורסם בכל קצוי תבל. וז"א היתה כאלמנה ממש ודו"ק: וזה יהיה פשט הכתוב דהנה דהע"ה בהתחברו עם יהונתן בן שאול היה כבודו של דהע"ה גדול מאד בעיני כל העם על דרך מ"ש רז"ל מאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוקא יהבין ליה עיסקא בלא סהדי כ"ש לגבי דוד שהיה יהונתן מכבדו ביתר שאת עד שאמר לו אתה תהיה למלך ואני אהיה לך למשנה והיה מהנהו ומנעים לו יותר מדאי ונמשך לו הארה ממנו על דרך שפי' הרב ז"ל בכונת ויהי נועם האומרים בליל מוצאי ש"ק שהוא להמשיך אור חוזר מהבינה מתפי' שעשינו בש"ק לששת ימי החול. ועיקר אהבתם היתה מסיבה כי יהונתן היה אוהב לדוד הע"ה אהבה עזה לעיני כל העם. וז"א צר "לי" עליך אחי יהונתן דהכונה דאחר שגמר הקינה על שאול ועל יהונתן בנות ישראל אל שאול בכינה וגו' יצא לקונן על עצמו שאבד חבר טוב שהיה מתכבד בו וז"א צר "לי" עליך אחי יהונתן נעמת לו שהיתי מקבל הארה וכבוד ממך והסיבה שהיית מראה לי פנים של אהבה עזה בתכלית שהית אתה אוהב אותי הרבה. וז"א נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים וא"כ אני עתה נשארתי כמו אשה אלמנה על בעל גמורים:

ובזה פי' הרב הגדול מר מחותני נר"ו בשעת ההספד כו' המאמר אותו היום שמת אאע"ה עמדו כל גדולי הדור בשורה ואמרו אוי לו לדור שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה שהכונה דזה ההספד שייך לגדולי הדור שהרגישו תיכף במיתתו של אאע"ה וחסרונו שבסיבתו ניכר חסרונם. האמנם לשון הגמ' בב"ב דצ"א ע"א אינו כן אלא עמדו כל גדולי עכו"ם בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה וכו' והנה בשינוי זה שעמדו כל גדולי עכו"ם לא אירייא דבאותו זמן לא היו ישראל זולת יצחק בנו יחידו וגדולי העכו"ם שהיו באותו הדור היו מתכבדים בו שראו והבינו גדולתו ויקר ערכו ועמדו עליו בשורה להספידו. אך השינוי שראינו שאמרו אוי לו לעולם לא ידענו מה היה לו לעולם. ותו דלפי גירסא זאת לא היו צריכים עוד לומר ואוי לה לספינה שהספינה בכלל העולם היא. אבל האמת דהגירסא הנכונה נראה דהיא אוי לו. לעולם דוקא. והענין דכ' הרב דברי שלמה בפ' אמור משם חכם אחד קדוש דד' תועליות נמשכים מן הצדיק בהיותו בעולם הא' שהקב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה וכמ"ש צדיק מושל ביראת אלד'ים (וכנגד זה אנו עושים הקריעה) הב' שע"י היסורין שסובל מגן וצנה לדור וכמ"ש והוא מחולל מפשעינו (וכנגד זה אנו יוצאים חלוצי כתף) והג' שעל ידו מוריד השפע בעולם וכמ"ש כל העולם ניזון בשביל' חנינא בני (וכנגד זה אנו מורידין עליו דמעות) והד' שיש בו השראת שכינה וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם דהקב"ה משרה עליו שכינתו (וכנגד זה אנו מתאבלים עליו) אמור מעתה דלגבי אאע"ה עדין לא היה חולי בעולם וגם לא היה ביטול גזרה דבמהפכת סדום בקש מהקב"ה אם יש צדיקים בעיר שיגינו עליה ולא מצא פש גבן שני תועליות שגם אוה"ע ראו בעיניהם בזמן אאע"ה השפע שהיה יורד בזכותו. וגם ראו שהקב"ה השרה שכינתו עליו דאמר המכסה אני מאברהם וגו' ועל שתים אלה עמדו כל גדולי הדור אף אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו שהוא השפע שהיה יורד להם בזכותו שראו באותו היום שנפסק כרגע. ועוד אמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה היינו על גופו של אאע"ה שהיה הקב"ה משרה שכינתו בתוכו דחסר עתה השראת שכינה ודו"ק:

ובא"א נלע"ד לפ' כו' הכתוב הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל. דלכאו' יל"ד דלמה נקט בלשון תמיהה הלא תדעו ולא נקט בדרך תדעו כי שר וגדול וגו'. ותו למה דקדק לומר היום הזה. ואמנם נלע"ד דנקט בלשון הזה בכונה מכוונת. והן קדם מצוה להביא מה שפי' מוה"ר שאנו עסוקים בהספדו ז"ל בהקדי' לתת טעם למ"ש רז"ל ע"פ וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זרח שמשו של צדיק אחר. דנר' מפשטן של דברים דלפי"ד חיוב הקב"ה לזרות צדיק אחר. ולנו לדעת מהיכא תיתי חיוב זה וכתב הוא ז"ל במאי דאיכא פלוגתא דרבוואתא בענין מלוה על משכון והמלוה מחל לו את החוב והמשכון יוצא מתח"י המלוה דהמרדכי פ"ק דסנהדרין ס"ל דהויא מחילה וצריך המשכון להחזירו. ולדעת העיטור והרשב"א בחי' לגיטין והר"ן ז"ל בחי' ס"ל דלא הויא מחילה וא"כ היה מקום למדה"ד לקטרג כיון דהקב"ה לוקח הצדיק בידוע כדי שיחזרו בתשו' ולכפר על הדור. ואחר ששבו בתשו' ומחל להם הקב"ה יש ביד הקב"ה להעמיד המשכון בידו שלא יזרח צדיק אחר וכדעת העיטור והרשב"א והר"ן אבל האמת דלא איפליגו רבוואתא אלא דיכול המלוה לטעון טענת השטאה וכלפי שמיא לא שייך השטאה ח"ו שאמר שובו בני' שובבי' איכא משובותיכם וא"כ חייב הקב"ה להחדר המשכון דהיינו שיולד צדיק אחר ולא ישאר הדור יתום והוי מגן וצנה ע"כ צרה שלא תבא ודבר אלד'ילו יקום לעולם. והקב"ה כיון דחפצו יתב' דלהוו צדיקים כדור להגן עליהם אתי על מדמ"ד דחייב להביא צדיק אחר מטעמא אחרינא דאיתא בנדרים דל"ה ע"ב אמרי' הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה ופי' הר"ן ז"ל בד"ה חוץ דטעמא דהני כיון שלא באו לכפרה אלא לאשתרויי לאכול בקדשי' אין צריכים דעת בעלים ע"ש. וא"כ בפטירת הצדיק דהוי לכפר על הדור לכ"ע צריך דעת בעלים. וא"כ הקב"ה היה צריך להודיעינו סיבת מיתת הצדיק אם נוטלו לכפרה קודם המיתה בכדי שבשעת המיתה ידעו ויהתפרו הבעלים. וכל שלא הודיענו הקב"ה קודם מיתתו ליכא דעת בעלים וחייב הקב"ה להחזיר צדיק אחר גברא בחריקיה וביני ביני שבים ישראל בתשובה כלימה במיתת הצדיק הראשון ונשאר הצדיק הב' להגן על הדור. ומעתה ז"א הלא תדעו הכונה שלא תתרשלו מלהספיד לצדיק כי לא ידעתם קודם המיתה ולא נתכפרו וצריך הקב"ה להחזיר לכם צדיק אחד שאף לממונכם שלא ידעתם שיזרח צדיק אחר מ"מ עד שיתגדל ההוא צדיק גמור צריכים לבכות על צדיק זה כי נפל היום "הזה" בישראל כי לפי שעה חסורי מחסרא. ור"ת הז"ה הודה זיוה הדרה אתד"ק ז"ל:

ולפקע"ד נר' לפרשו בא"א אי ניחא קמי שמיא בדרך פשטי והוא בהק' מה שראיתי לאביו של הגאון מהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' חלקם בחיים שהביא מ"ש בספרי פ' וזאת הברכה ויבכו בנ"י את משה הרי אחד ויתמו ימי הרי שנים בכי אבל משה הרי ג' לבכי וא"כ ל' יום מה טיבם אלא מלמד שבכו אותו קודם למיתה ל' יום עכ"ל והק' הוא ז"ל דאיתא בירו' ע"פ ויהי לשבעת הימים ששמר הקב"ה על עולמו אבל שבעת ימים ופריך ומתאבלים קודם שימות המת אלא ב"ו אינו יודע אבל הקב"ה יודע הרי להדיא דאין מתאבלים קודם שימות המת והיכי בכו למשה רע"ה ל' יום קודם. והוא ז"ל תריץ יטי'ב עפ"י מאי דאיתא בכתו' פ' הנושא דההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי אמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב. מוכח מזה דרחמים ותפי' ובכיה צריך לעשות על הצדיק קודם שימות וא"כ אפשר דמה שהיו בוכים על מרע"ה ל' יום קודם היינו דידעו שימות בן ק"ך והיו מתפללים שלא ימות באופן החיוב מוטל על ישראל כשרואים הצדיק שהכביד עליו חוליו חייבים להתפלל ולבקש רחמים עליו כאשר עשינו למוה"ר שאנו עסוקים בהספדו סליחות ותהלים ותקון כרת ובעוה"ר עליונים נצחו את רבי. ואולם אם נהרג איזה אדם כאשר בעוה"ר אירע לחתנו ח' נסימאג'י שהיה בחור ויצא מפעה"ק בריא עדיף ונהרג בלילה בזה כיון שלא היה ידיעה לשום אדם מהיכא תיתי להתפלל עליו ועתה זה היה מקונן דהע"ה על אבנר דאם היה מת מחמת חולי היה אופן להתפלל עליו אבל כיון שנהרג לא הים באפשרי להתפלל. וז"א הלא תדעו הכונה לא נודע לאדם שימות להתפלל שהרי היום הזה נפל מת ולזה דקדק בדבריו לומר כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל ודו"ק:

כללא דמלתא חיובא רמיא עלינו להספיד לצדיק ובפרט גדול הדור אין לנו תמורתו וכדאיתא במד"ר פ' מקץ אמר ריש לקיש חכם שמת אין לנו תמורתו השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו. וה' נזה"ק הק' על המאמר הזה דמה שייכות לק"ו הזה לעורר הבכי. והוא ז"ל תריץ יטי'ב והוא דידוע דה' מאמרים סותרים זה את זה דבמקום אחד או' דמיתת הצדיק היא לכפרה ובמקום אחר אומר דהוי מפני הרעה העתידה. אמור מעתה דמי שאינו בוכה על פטירת הצדיק יש לו מקום פטור מאחר דספיקא הוי אי הוי לכפרה וצריך לבכות או הוי מפני הרעה העתידה ואין צריך לבכות. רק כשהוא חכם גדול אזי אין פוטר אותו דעכ"פ חלק חכמתו נעדר ממנו ובזה ליכא שום ספק. מעתה זהו כונת המדר' חכם שמת אין לנו תמורתו ובודאי צריך לבכותו ולהספידו מפני חלק חכמתו שהוא ודאי שנאבד ממנו. וע"ז הביא הק"ו השבטים מצאו מציאה והיה ספק שמא יבא אליהם רעה שיתעולל עליהם או באמת שכח אותה הממונה של יוסף הצדיק ע"ה ולא תאונה אליהם רעה ועכ"ז ויצאו לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבידה ודאית שחסר ממנו חלק חכמתו עאכ"ו. ובזה פי' עט"ר מו"ר בעה"מ בני בנימין ז"ל כו' המאמר כל המתפצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו דאיך הוא מדה כנגד מדה. ואולם עפי"ה הנה נכון ונקדים עוד מאי דאיתא במס' נדה ד' ס"א ע"ב ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי אבל עושה ממנו תכריכין למת ע"כ. והכונה דגבי מת ליכא איסור דכלאים. והתוס' שם בד"ה אבל עושה וכו' הק' וז"ל וא"ת איך עתה אנו נוהגין להסיר הציצית מטליתות המתים והרי במתי מדבר מצינו שהיה להם כדאיתא בפ' הספינה ותי' וז"ל מיהו ל"ק שבכל ט"ב היו נכנסים לקבריהם חיים ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים כדאיתא באיכה רבתי עכ"ל הצריך וה' זרע יצחק בפ' ויחי הק' ע"ד התוס' הללו וז"ל נר' מדבריהם דמפני שהיו נכנסים לקבריהם חיים היה להם דין חיים ממש וחייבי' בציצית ואמטו"ל הי' להם ציצית וק' דסוף סוף הוו עבדי איסורא דהרי הציצית שלהם היה כלאים ומדברי המדר' משמע שהיו ישנים בקבריהם בלילה וכסות לילה פטורה מן הציצית ואיך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה ובשלמא לפי הס"ד של התוס' דמשעה שהיו נכנסים היו נחשבים כמתים ניחא דבמתים חפשי וליכא איסור כלאים אבל לתירוצם שהיה להם דין חיים איך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה. ועט"ר מו"ר ז"ל הק' עליו דגם לפי הס"ד של התוס' היכי ניחא ליה להרב ז"ל מאחר שהיה ספק שמא ימות או לא ואפשר שיהיה בחיים והרי קי"ל הגוסס והיוצא ליהרג הרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"י שרוב גוססים למיתה וא"כ קושיתו אלימא אף לפי הס"ד של התוס' והוא ז"ל מפרק לה דיש לחלק בין גוסס למתי מדבר אף שהיו חיים ובריאים כיון שנכנסים לקבריהם היו מתיאשים מן החיים והיו מניחים את הודאי שהיו חיים ונוטלים את הספק דשמא ימותו אבל הגוסס כיון דאיכא מיעוטא דניצולו לא היו מתייאשים מן החיים ומשו"ה הוי כחי לכל דבריו אמור מעתה דהמתעצל בהספדו של חכם הא ודאי דטעמו משום דמסתפק שמא מיתתו מפני הרעה העתידה ב"מ ומניח את הודאי דאבדנו חלק חכמתו בודאי ולאיש כזה ראוי לעונשו כמתי מדבר שהיו נקברים בחייהם שהיו נוטלים את הספק שמא ימותו ומניים את הודאי שהם חיים וקיימים ודו"ק וש"י:

אשר עפ"י דברי ה' נזה"ק ז"ל דהשבטים חששו על הספק ויצא לבם ויחרדו פירשתי בעניותי כו' יהודה כשבא יוסף אל אחיו ואמרו כולם לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו ויאחר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. דלכאורה יש להבין מה היה עון יוסף וכי בשביל שחלם שאין בידו למושפה החלומו' יתחייב מיתה אף לפי הטעם שהי' מביא דכתם רעה הלא בעיניו ובדעתו הבין שהיה עונות והיה מספר לאביהם שיוכיחם אם יש בידם עונות האם בשביל זה יתחייב מיתה. ותו ק' תשו' יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לא ידענו הלא כבר פירשו דבריהם דטעם הריגתו היה לראות מה יהיה חלומותיו ואיך יאמר מה בצע הא ודאי דיהודה לא היתה כונת קושיתו על הריגתו אלא עיקר חששתו ותמיהתו היתה וכסינו את דמו זה משמע עיקר התמיהה. וגם דבריו אלו לא ידענו מה פירושם דכיסוי הדם היתה הכוונה שיהיה בסוד שלא יצטער יעקב אע"ה וא"כ לא ידענו כו' יהודה באומרו מה בצע וגו' אמנם נר' לפקע"ד אי ניחא קמיה שמיא לפ' הכונה בהקדים מאי דאיתא במס' סנהדרין ד' נ"ע ת"ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי ר' חנינא בן גמליאל או' אף דם מן החי מ"ט דר' חנינא קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן ההוא למשרי אמ"ה דשרצים הוא דאתא. ושם בע"ב פירשו בסוגיא מאי תלמודא. ופי' רש"י כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים. אמ"ר הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלו' דדם שרצים לא הוזהרו עליו משום דם אלא משום שרץ. שאם אכל דם שרצים אינו חייב. משום דם כדאיתא בכריתות עכ"ל:

והנה הכ"מ ז"ל בפ"ה מה' מלכים ה' י"א פסק וז"ל אחד האבר ואחד הבשר הפורש מן הבהמה ומן החיה בן נח חייב עליו אבל מן העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי דעוף עכ"ל והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל א"א נ"ל שזה טעות סופר וצ"ל אבל מן השרץ עכ"ל. ומרן ז"ל בכ"מ הק' על הרמז"ל וז"ל וא"ת והא בפ' ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא דדמו ואם איתא עוף נמי הו"ל למעוטי מיתורא דדמו ותי' וז"ל וי"ל דכי ממעטינן שרצים היינו דמותרים לכתחילה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אמ"ה דידהו מ"מ איסורא מיהא איכא כיון דלא אמעיטו מקרא דדמו:

ואני עני ב"א לא זכיתי להבין דב"ק מאי קשיא ליה דהי"ל למעוטי אמ"ה דעוף מקרא דדמו הא שרצים דאימעיטו הוא דמשמעות הכתוב מי שדמו חלוק מבשרו וכו' והיכי הוה אפשר למעט עופות שאין דמן חלוק מבשרן כדאיתא בכריתות דף כ"א ופסקה הרמז"ל בפ"ו מה' מ"א ה' א' יע"ש והיכי הוה אפשר למעט אמ"ה דעוף. וגם תירוצו ז"ל לא זכיתי להבינו דבר' דמודה הר"מ באמ"ה דעוף אף דאינו נהרג איסורא איכא ובהכי שפיר גריס בדברי הרמז"ל דאמ"ה דעוף מותר והכונה דאינו נהרג. והלא הרמז"ל גופיה בפ"ה מה' מ"א פסק הרמז"ל וז"ל מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אמ"ה. ועל אמ"ה אמר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אמ"ה נוהג בבהמה חיה ועוף וכו' יע"ש הרי דאזהרת בני נח לאמ"ה ס"ל להרמז"ל שהוא מאך בשר בנפשו דמו וגו' ואזהרתן זוהי מיתתן וא"כ איך יוצדק מה שרצה להליץ הוא ז"ל בעד הרמז"ל. ואולם אפשר ליישב ואיכמ"ל. וה' מגדל עוז רצה ליישב השגת הראב"ד ז"ל וכתב וז"ל ואני או' תמה אני על הפרץ מי הביאו לכלל בשר וכו' וההיא בפ' ד' מיתות דחיה בעלמא הוא דקא דחי ליה עכ"ל. ובאמת פלא דהרי בד' נ"ט ע"ב כבר פי' להדיא מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים והבאתי הסוגיא לעיל ומאי קאמר מי הביא השרץ לכלל בשר ודחיה בעלמא קא דחי הש"ס ולדידי צע"ר: עו"נ מ"ש הרב החסיד גאון עוזינו שמע יעקב ז"ל בפ' וישב שדקדק הוא ז"ל בדיבת יוסף שהיה מספר לאביו חשודין בניך על אמ"ה דלמה נקט חשודין ולא אמר אוכלים אמ"ה והוא ז"ל המציא כמה דינים שיש מחלוקת בדין אמ"ה ומכללם הביא הך פלוגתא דהר"מ והראב"ד באמ"ה לגבי בני נח דלדעת הרמז"ל שפי ולד' הראב"ד ז"ל אחיו ויוסף הצדיק היה ד בס' הראב"ד דאסור והשבטים הוה ס"ל כס' הרמז"ל דשרי ולכך נקט חשודים בניך על אמ"ה דעוף אך האמת קרי מרן ז"ל בכ"מ על הרמז"ל דאם איתא דאמ"ה דעוף שרי א"כ אמאי לא תירצו דתיבת דמו למעוטי אמ"ה דעוף דשרי היא קו' חזקה. וגם לפי תירוצו דאף דאינו נהרג איסורא מיהא איכא. א"כ ק' על השבעים ז"ל בממ"ך אי ס"ל כס' הרמז"ל דשרי אמ"ה דעוף א"כ דמו דקרא אמאי דרשו בש"ס למעוטי אמ"ה דשרצים. ותו אף לפי תירוץ מרן ז"ל איסורא מיהא איכא. מעתה זה נלע"ד כו' הכתו' דהנה השבטים היו סבורים דאמ"ה דעוף שרי ויוסף שהיה מביא דבתם רעה דס"ל דאמ"ה דעוף אסור ס"ל כהראב"ד וחייבים מיתה. ולהכי כשבא אצלה יוסף הסכימו דחייב מיתה מדה כנגד מדה שהיה רוצה לחייבם מיתה שאכלו אמ"ה דעוף ולזה בא יאודה ואמר להם מה בצע כי נהרוג את אחינו הכוונה וכי הלכה מוסכמת היא דשרי אמ"ה דעוף הלא ספיקא הוי ואפשר דהלכה כמותו. ותו לדידן דס"ל כהר"מ קשיא לן דמו דקרא למאי אתא וז"א וכי וכיסינו את דמו אנו יכולים לכסות תיבת דמו דכתי' בקרא דאם איתא הו"ל להש"ס למימר דתיבת דמו אתא למעוטי אמ"ה דעוף וע"ז נמנעו השבטים מלהרגו. ועיקר טענתו של יוסף הצדיק הוא דגם אמ"ה דעוף בכלל בשר בנפשו הוא. וז"א השבטים אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו דייקא דהאמת אתו. ובזה פי' הרב החסיד ז"ל כוונת ראובן הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש דתיבת דמו כבר דרשו בש"ס למעוטי שרצים ולא למעוטי אמ"ה דעוף. ואני ברגליו דקדקתי בדברי ראובן בתחי' שאמר להם לא נכנו נפש דהכוונה דגם באמ"ה דעוף הוי בשר בנפשו. ולזה אמר להם הלא אמרתי אליכם לאמר וגו' וגם דמו כמ"ש הרב ז"ל ודו"ק:

איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם ונפל ממנו רב וגם הכהנים הכהנים כי בעוה"ר נפלה עטרת וגם כמה רבנים חסידים קדושים זקנים משער שבתו בחורים מנבינתם. וידוע דע"י הבכי שבוכה האדם בפטי' הצדיק ומתלהב בלבו בלבת אש אוכלת ויצאה גחלת הוי כמעריך סדר המערכה ע"ג המזבח. והדמעות שמוריד הוו במקום נסכים. ובזה פירשתי בעניותי כונת דהע"ה הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות ונקדים מאי דמרגלא בפומי לפ' כוונת הכתוב ידין בנוים מלא גויות וגו' מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש. דידוע מ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל דבגוים כיון דליכא אחדות מלא גויות כל אחד נלכד בעונו אך ישר' דנחשבים כגוף אחד וכמ"ש בזוה"ק משל ההקזה וכמ"ש גאלת בזרוע עמך כשהם באחדות בני יעקב ויוסף סלה אז מחץ ראש על ארץ רבה. אך חקרתי דלמה צריך דוקא הראש והלב ולא שאר איברים אפילו אבר קטן אם יכאב ירגיש הצער כל הגוף. ואמרתי כיון דידוע דהצדיק במקום קרבן על כל ישר' וקיי"ל במס' האומר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה רק חייל הקדושה על אותו אבר לדמיו. אבל האומר ראשה של זו עולה או לבה של זו עולם פשטה קדושה בכולה דהנשמה תלויה בו וידוע מחלוקת ר"א ור"ע בעגלה ערופה אם נמצא הראש במקום אחד והגוף במקום אחר דהלכתא כר"ע דמוליכים הגוף אצל הראש. וז"א מנחל בדרך שהיה עגלה ערופה ע"כ ירים ראש וזה רמזתי כיון דנפל ממנו רב וגם כמה רבנים ודאי דהוו קרבן כששבי' בתשובה הנגשים אל ה' אז יתקדשו:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה