איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ו לשבת כלה
דרוש שדרשתי פעה"ק ירושלם ת"ו בבה"כ הגדולה שנת התרל"ד ליצירה: איתא בילקוט ס' יתרו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה עכ"ל:
ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר בחר בנו מכל העמים והנחיל לנו ממרומים תורתו הקדושה וירד על הר סיני כחתן לקראת כלה ויתנה לנו בימין חשקו וכדאמרו רז"ל התורה ניתנה מימינו של הקב"ה שנא' מימינו אש דת למו. ולנו לדעת מאי נ"מ אם ניתנה מימינו של הקב"ה או לאו. האמנם נר' לע"ד לתת טעם נכון והן קדם נבין כונת דוד המע"ה דכתיב בתהלים תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. דיל"ד מה כיוון דהע"ה בבקשתו ג' דברים הללו ארח חיים ושובע שמחות מאת פניו יתברך ונעימות בימינו יתב'. והרב הגאון חיד"א ז"ל נרגש מזה ופירש דדברים אלו שובע שמחות את פניך וגו' הם המה תשו' יתב' שהשיב לבקשתו ארח חיים והשיב לו שובע וכו' והוא ז"ל פי' עפ"י דרכו דרך הקודש:
ואני בעניי נלע"ד דיובן עפ"י מ"ש הרב מהראנ"ח ז"ל משם הר"מ ז"ל שכ' בס' המורה בפי' הפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו עפ"י מ"ש הוא ז"ל בה' דיעות דהעוה"ז ידוע שהוא כולו גשמיות וצריך האדם לאכול ולשתות ולישן ולישא אשה ודרכיה דרכי נועם כתיב. אלא שמי שהוא חכם אוכל ושותה וישן ונושא אשה ועושה כל רצונו הטבעי. ואולם כל מעשיר עושה ותכלית כונתו ומחשבתו רצויה להיות בריא לעית"ש ולקיים מצוותיו יתב'. וז"א לב חכם לימינו שרצונו יתב' נגד עיניו תמיד כאשר לא ישכח יד ימין שלו כהרף עין לקלות תנועתה. אבל מי שהוא כסיל אוכל ושותה וישן ועושה כל מעשיו להנאת גופו הגשמי וז"א לב כסיל לשמאלו שאינו נותן אל לבו לעשות רצונו ית' כאשר אינו זוכר יד שמאלו יד כהה. ובזה פי' הרב מהראנ"ח ז"ל כונת הכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט שתמיד כל מעשיו לעשות רצונו יתב' ולא ישכח כהרף עין כמו יד ימינו שלא ימוט ממנה כלל ולא זכר שר שכבר קדמו הר"מ ז"ל בס' המורה בפירוש הכתוב הזה במ"א. עו"ן מה שפי' הרב חיד"א ז"ל כונת הכתוב יצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה בהק' מ"ש המגיד למרן ז"ל דכל עיקר ביאת הנשמה בטוה"ז הוא כי היכי דלא להוי כמאן דאכיל דלאו דיליה דבהיל לאסתכולי באפיה. וע"ז מקשים ממ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' הפסוק וצדקה תהיה לנו שכל השכר שמשלם הק' ב"ה לצדיקים הוא מדין צדקה כמו שנותן האדון לעבדו המחויב לשרתו וא"כ נפל פיתא בבירא כיצד תהנה הנשמה מזיו השכינה. והתי' לזה הוא כי שכר השמחה ששמח הצדיק בעשותו המצוה היא הנותנת כח ליהנות מזיו השכינה כדין שהעבד אינו חייב לשמוח בעבודתו ועפי"ז פי' הרב ז"ל כונת הכתוב וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וכי תימא כיצד ישמחו לפני אלקים ולזה חי' וישישו בשמחה בשכר השמחה ששמח בעשית המצוה אתד"ק וש"י:
מעתה ז"נ כונת הכתוב דדהע"ה שאל מאת הקב"ה תודיעני ארח חיים (ויש במשמעות שאלתו ב' דברים הן על חיי העוה"ז שצריך לאכול ולשתות וכיוצא ודרכיה דרכי נועם כתיב והן על חיים הנצחיים איך יזכה ליהנות מזיו השכינה. ולזה השיב לו הקב"ה) שובע שמחות (אם תשמח בעשיית המצוה) את פניך תזכה ליהנות פנים בפנים ועל ששאלת על חיי העוה"ז כי דרכי' דרכי נועם כתיב) וזה אומרו נעימות בימינך נצח (כמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו היד ימין כנז"ל ודו"ק):
אשר עפי"ז אמרתי דזה יהיה פשט הכתוב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד דהכו' דהנביא מזכיר לישראל שיהיו אוכלים ומתענגים ושותים ביום שב"ק אך יהיה כל כונתם לקדוש ה' מכובד דוקא לא למלאות כריסם מעדנים. אך כדי להבין כל הפסוק מתחילתו ועד סופו אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר דלכאו' יל"ד בו כמה דקדוקים. א' דהנה תחילת הפסוק מורה שמדבר על הליכה בשבת והיל"ל אם תשיב בשבת רגלך ולמה נקט משבת. ב' קשה אומרו עשות חפציך וגו' היל"ל ומעשות חפציך ביום קדשי מאחר דנראה שהוא ציווי אחר ואינו קשור עם מה שלמעלה. ג' ק' או' וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד דהיל"ל ותתענג ומדנקט וקראת נראה שצריך לקרוא בקול גדול. ותו אומרו לקדוש ה' מכוכד ודרשו בזוה"ק שהוא על רשב"י זיע"א עד שכל המפרשים כינו לת"ח בשם קדוש ה' מכובד ולא ידענו מאי בעי הכא בת"ח. ותו קשה אומרו וכבדתו מעשות דרכיך וכי דוקא הליכה בדרכים הוא כבוד ש"ק ולמה נקט בלשון זה מעשות דרכיך. ותו ק' אומרו ממצוא חפצך ודבר דבר וכבר דרשו רז"ל שאסור לעיין בחפציו הצריכים כגון לראות השדה אך קשה דמה שייכות עם ודבר דבר הסמוך לו. ותו קשה קרא שלאחריו אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך דאיך הם מידה כנגד מידה:
ואולם נלע"ד והן קדם למודעי אני צריך כי השכל מחייב כי ישעיה הנביא לא בא לחדש את התורה פעם שנית וללמדנו דיני שבת אלא בא ללמדנו איזה חומרות שאינן מפורשות בתורה ובא להזהיר אותנו עליהם. ונקדים מ"ש במס' פסחים ד"ן ע"ב בני בישן נהגו דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בגייהו קמי דר' יוחנן א"ל אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן א"ל כבר קבלו אבותיכם עליהם שנא' ואל תטוש תורת אמך. ופירש"י מצור לצידון יום השוק הי' בע"ש ולא היו הולכים כדי להכין צרכי שבת עכ"ל. נמצא דאין לילך ליום השוק בע"ש כדי שיוכל להכין צרכי שבת: עו"ן מאי דאיתא במס' שבת ד' קי"ט ע"א רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן בשבת קריבו ליה תלת סאיי טחויי אמר להו מי הויתו ידעתון דאתינא אנא א"ל מי עדיפת לן מינה ופירש"י מי עדיפת לן מינה כלום אתה חשוב לנו יותר מן השבת לכבוד שבת הכננום ולא היינו יודעים שתבא עכ"ל. והדבר קשה דברי רש"י שכתב ולא היינו יודעים שתבא מאחר דכבר אמרו שאינו חשוב יותר מן השבת וא"כ אף אם היו יודעים שיבא לא יכבדוהו. והאמת כל קורא המאמר הזה יתמה מה חטא רבה בר רב הונא שאמר להם מי הויתו ידעתון דאתינא אנא שהשיבו לו בחימה שפוכה מי עדיפת לן וכו' כאילו טעה טעות גדול ויותר טוב היל"ל בנחת לא ידענו שתבא ולכבוד שבת הכננום. ותו קשה אומרם מי עדיפת לן ופירש"י כלום אתה חשוב לנו דתיבת לנו אין לה שחר היל"ל מי עדיפת מינה וכי לאחרים הוא חשוב יותר מהשבת ולגבי דידהו דוקא אינו חשוב:
והיותר תימה דנראה דמה שהשיבו הם היה שלא כדין שהרי איתא התם בשבת דף קכ"ז ע"א אמרי' אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנא' ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך ודין זה פסקו הרמז"ל בה' אבל. וא"כ היכי השיבו לו מי עדיפת לן מינה הא ודאי דעדיף מאחר דכבוד שבת לא יהי אלא הקבלת פני שכינה והרי הכנסת אורחים היא יותר גדולה. אמנם נלע"ד לתרץ בהקדים מ"ש הרב עץ החיים ז"ל שהק' במאמר הזה דהיכי יליף דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה מקרא דויאמר ה' וגו' אל נא תעבור וגו' דילמא שאני התם שנתחנן אאע"ה לפניו יתב' שימתין והמתין הקב"ה לעשות רצון צדיק ומהיכא יליף דגדולה הכנסת אורחים. ותי' הוא ז"ל עפ"י מ"ש בזבחים דצ"א ע"א תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף ולא איפשיטא הבעיא והר"מ ז"ל בפ"ט דתמידין פסק דאיזה שירצה יקדים. ואולם הרע"ב פ' דתדיר קודם. והנה האורחים היו תדירים בבית אאע"ה אבל השכינה באה באקראי לבקרו נמצא דנזדמנו לפני אאע"ה תדיר שהם האורחים ומקודש שהיא השכינה והיה הרשות בידו להקדים למי שירצה ואם היה מניח להאורחים שילכו לעצמם היינו פושטים הבעיא דמקודש עדיף ואם היה מניח השכינה היינו פושטים דתדיר עדיף ולהכי התחנן להקב"ה שימתין כי היכי דלא תפשוט הבעיא יען דא"א ע"ה ס"ל דאיזה שירצה יקדים ולמדנו ע"כ פנים דגדולה הכנסת אורחים כי על ידה זכה לעשות שתיהן וכבר הרב הגדול ראש דוד בפ' וירא הרבה להקשות על דבריו דעכ"פ לפי דבריו ז"ל אשמועינן דשקולים הם יע"ש. ואני בעוניי אמרתי פשט לענ"ד דשפיר יליף דגדולה הכנסת אורחים ממה שהכניס עצמו אאע"ה לעשות מעשה רב כזה לחלות פני שכינה שימתין עד שילך להכניס האורחים מזה יליף שפיר דגדולה הכנסת אורחים:
אמור מעתה דיתורץ שפיר המאמר והוא דידוע דשבת יש לו ב' מעלות תדיר ומקודש כידוע. והת"ח יש לו מעלה שהוא קדוש ואם הוא רגיל לבוא לבית האכסניא היה לו ג"כ מעלה דתדיר וכמו שפירש הרב שארית יעקב ז"ל כונת הכתוב הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד דהכונה שהיה לו ב' מעלות הדיר ומקודש יעש"ב. וידוע דהת"ח נקרא שבת כמ"ש בזוה"ק מה שבת לה' קדש וכו'. ובכן רבה בר רב הונא ביודעו שהוא נקרא שבת וגם נקרא קדוש חשב שכבר זכה לב' מעלות ולזה שאל אותם מי הויתו ידעתון דאתינא דלדידיה יכולים להקדימו אם ירצו וע"ז השיבו לו מי עדיפת לן מינה הכונה אם אתה היית רגיל לבא אצלינו וא"כ היית תדיר ומקודש גם אתה ואפשר היינו יכולים להקדימך אבל לא היינו יודעים שתבא כיון שאינך רגיל ואם כן מהיכא תיתי שנקדים אותך מן השבת ולזה דקדק רש"י ז"ל כלום אתה חשוב לנו מן השבת וכו'. מעתה נקיטינן ממאמר הלזה שאם יתאכסן איזה ת"ח שאינו רגיל לבא לאיזה אכסניא בשבת וירצה לומר כדרך האורחים כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי צריך הבעה"ב לקרוא בקול גדול שלא בשבילו טרח אלא לכבוד השבת שהוא תדיר ומקודש שלא לזלזל בכבוד השבת:
עו"ן תשו' הריב"ש בשם הרז"ה ופסקה מרן בסי' רמ"ח בדין דאסור להפליג דרך ים ולצאת דרך יבשה דלדבר מצוה מותר אפי' שע"ש ובפרט לעלות לא"י אבל לדבר הרשות אסור ג' ימים קודם שבת אבל קודם ג' ימים מותר להפליג בים וביבשה אפי' שיודע בודאי שמוכרח לחלל שבת משום פיקוח נפש מותר. והרדב"ז ז"ל בח"א סי' ע"ז כתב דחלילה להקל בזה והביא הסכמה שעשו בעזה שאסרו לצאת משם ביום ד' דקרוב הדבר לחלל שבת ובסו"ד כתב דאינו חולק הוא על הריב"ש ח"ו אלא שהוא מחמיר ואין לתפוס אותו ע"ז ועוד תמה על הריב"ש דאיך יכנס בספק סכנה על סמך שיחלל שבת והביא תשו' הרב תה"ד שנשאל בעיר אחת דאין מניחין ליכנס שם יאודי והוצרך יאודי ליכנס שם כלבושי הגויים הדרים בעיר הנז' שלא יכירו אותו שהוא יאודי אם מותר להכניס עצמו בספק סכנה והשיב דטוב להחמיר וא"כ כ"ש שלא יוכל לצאת ביבשה במקום סכנה על סמך שיחלל שבת. ולפע"ד לא אדע שכול מאי קאמר דשאני נדון ה' תה"ד דאירע פעם ביובל ספק כזה משא"כ בצאתם ליבשה דהוי ענין הווה ורגיל דכל הסוחרים הנושאים ונותנים הם מוכרחים כמעשיהם והוא ז"ל כ' למעלה דאפי' אם הולך לסחורה דבר מצוה מיקרי כדי לפרנס את ב"ב ועוד יש חי' אחרים ומה דמות יערוך:
איך שיהיה נקיטינן מדברי הרדב"ז דכל שיודע שאינו יכול לשבות לבדו מפני הסכנה ומוכרח בודאי לחלל שבת הוא מחמיר בזה וטעמו משום שמכין עצמו עושה מעשה בפועל לחלל שבת וה' מג"א ז"ל בסי' הנז' ס"ק י"ד כ' דגם מהריב"ל ז"ל אסר וראוי להחמיר לעשות מעשה לצאת בדרך ע"מ שיחלל שבת:
עו"ן מ"ש מרן בסי' ר"ז שחייב האדם להכין בעצמו צורכי שבת כגון רב חסדא ורבה ורב יוסף שהיו עושים צורכי שבת בידיהם. וראיתי להרב מחזיק ברכה בסי' הנז' אות ג' שהביא להרב באר יעקב שהק' עמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ח' דפסק כיון שנתמנה אדם דיין על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' שלא יתבזה בעיניהם דמסתמות לשונו משמע דאסור בכל מלאכה אפי' מלאכת מצוה וע"ז הוק' מההיא דאמרינן בכריתות ד' ט"ו אר"ע שאלתי את רבן גמליאל ור' יאושע באיטליז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג ולפי פירש"י דגנאי ושפלות הוא אם אין לו מי שיעשה מלאכתו א"כ ק' על ר"ג שהיה נשיא ישראל איך הלך ליקח בהמה שהוא גנאי והרב מח"ב ז"ל תי' לזה דר"ג לא הלך אלא לפסוק הדמים עם המוכר דוקא ואח"ך יביאו משרתיו הבהמה יעש"ב באופן דלדעת המח"ב ז"ל אמת דלמצוה ילך האדם אף שהוא גדול הדור אבל לא לעשות שום מעשה כ"א לדבר דבר דוקא ולהסכי' המקח עם המוכר ואח"כ ישלח משרתו להביאו מה שקנה:
מעתה נא"ה דהנביא ישעיה מבטיח לישר' שאם יעשו אלו החומרות שהם ממידת חסידות דהיינו אם תשיב משבת רגלך הכונה שלא תלך ליום השוק בע"ש מסיבת שבת תשיב רגלך והטעם להכין צורכי שבת וז"א עשות חפציך ביום קדשי. וגם וקראת בקול גדול לשבת ענג כל מה שאתה מכין אתה אומר לכבוד שבת אפי' אם יש לך ת"ח אורח בביתך תאמר בפי' שכל מה שעשית הוא לכבוד שבת. וז"א לקדוש ה' שהוא הת"ח ונקט מכובד הכונה שאינו רגיל לבא אצלך שאם הוא רגיל הרי הוא ג"כ תדיר ומקודש וגם וכיבדתו "מעשות" דרכיך הכונה כמ"ש הרדב"ז שאם אתה יוצא לדרך שלא תצא ע"מ לעשות מעשה בפועל לחלל את השבת וגם ממצוא חפציך שתכין צורכי שבת בעצמך אף שאתה אדם גדול לא שתקנה החפץ ותוליכהו כ"א ודבר דבר לגמור המקח כמ"ש ה' מח"ב ז"ל אם תעשה אלו החומרות אני מבטיחך ג' הבטחות כנגד ג' דינים אלו דהיינו כנגד מה שאמרתי לך שתקרא לשבת ענג אפי' נגד הת"ח אני מבטיחך אז תתענג על ה' וכנגד מה שהזהרתיך וכיבדתו מעשות דרכיך תרויח והרכבתיך על במתי ארץ וכנגד מה שאמרתי לך שלא תלך בע"ש דרך כדי שתכין צורכי שבת וגם אמרתי לך שתקנה בעצמך צורכי שבת דהיינו ממצוא חפצך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך:
איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שעיקר ביאת האד בעוה"ז הוא דוקא לעסוק בתורתו יומם ולילה ומי שהיה טרוד על מזונותיו וחננו ה' עושר וכבוד יחזיק ביד לומדי תורה כמו שעשה יששכר וזבולון ויששכר היה יותר גדול מזבולון ושיבח אותו ראשונה מרע"ה כדכתי' שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך הרי שהקדימו זבולון המחזיק מיששכר המתעסק ובפרט המחזיק ביד מלמדי התורה שיתעסקו עם הילדים להוציא פירות אילני דמלבלבי הא ודאי שכרו מושלם. אשר לזה נר' לפקע"ד שהיתה כונת שהע"ה במשלי סי' ג' ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. דלכאו' פסוקים אלו צריכים ביאור מה כיוון החכם שבחכמים לומר ראשית חכמה קנה חכמה וגו' ורש"י פי' שכונתו שבתחילת לימודו של אדם יקח לו חכם כדי שילמדהו ואח"ך להבין דבר מתוך דבר יבין מעצמו ולע"ד לא ידעתי איך יתיישב סוף הפסוק ובכל קניניך קנה בינה הרי סותר פי' רש"י שאומר שיקנה בינה שיקח מלמד גם לבינה ומאי קאמר אח"ך סלסלה ותרוממך וגו' איך יתקשרו דברים הללו עם הקודם: ואולם נראה לע"ד לפרש בהקדים מ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' רמ"ו משם ר' ירוחם וז"ל העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק בלימודו כמו יששכר וזבולון שקודם שעסק בתורה התנה עמו אחיו שיטול חלק ונתחייב לפרנסו אבל אחר שעסק בתורה כבר ונותן דמים ליטול חלק אינו כלום. וזהו שאמרו במס' סוטה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו מאי בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריא ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דהוו אחי מר עסק בתורה ומר עסק בסחורה לבתר הכי אמר שבנא להלל פא וניפלוג יצאתה ב"ק ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו עכ"ל. נמצא דלמדנו מדברי מרן דמי שרוצה ליטול חלק בתורה הוא קודם שילמוד דוקא ולא אחר הלימוד: והנה ראיתי להרב שלה"ג בפ' החובל שכתב וז"ל שהביא מ"ד בפ' כיסוי הדם דפ"ז ע"א ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לבהמ"ז דאי שכר מצוה אחת היא ואי אמרת שכר ברכה ארבעה הויין ת"ש דההוא דסעד אצל רבי לאחר שאכלו ושתו אמ"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוט' אמ"ל כוס של ברכה אני שותה באותה שעה יצאתה ב"ק ואמרה כוס של ברכה ארבעים זהובים וכתב ע"ז השלה"ג ז"ל וז"ל יעלה יפה מה שכתבתי דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש להם ערך י' זהובים מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות אבל במצוה שעשה כבר א"מ וכן עובדא דרבי הכי הוה שהיה חפץ לקנות המצוה שהיה עתיד לעשות עכ"ל הרי דגם השלה"ג מסכים לד' רי"ו ומרן ז"ל מה שמועיל הקנין הוא קודם עשית המצוה אלא דיש לדקדק דאמאי הוכרח להביא ראיה לדבריו ממעשה דרבי דדילמא מעשה שהי' כך היה הי"ל להביא ראיה מההיא דהלל ושבנא וכמ"ש רי"ו ומרן ז"ל. עכ"פ כולהו מסכימים דקודם הלימוד ועשית המצוה מועיל הקנין:
אך ראיתי להרב מהר"ם אלאשקאר ז"ל בסי' ק"א שנשאל באלו המוכרים זכיותיהם זל"ז אם יש בו מועיל והביא תשו' רב האיי גאון ז"ל ארוכה מאר'ש שנשאל גם הוא באחד שנתן במתנה תעניותיו או מכר חותם וכן מי שנותן זהוב אחד לחבירו שיקרא ותהא זכות הקריאה לו והשיב דכל אלו הדברים הם דברי הבאי שאין לסמוך עליהם ואיך יעלה על לב שכרו של זה מע"ט שעשה הם לזה וכו' היחשוב כי שכרן של מצות הוא דבר שישאהו בחיקו כדי שיתן זה מתן שכרו לזה וכו' אבל מי שנותן שכר למלמד וכו' וביותר מי שעוזר עוסקים בתורה ומצות וכו' וכן המספר מקיימי המצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר גדול על כך ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכו' ואמרו חכמים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו' והביא מ"ש בסוטה שהבאתי לעיל עכ"ל. דבר הלמד מתשו' רב ה"ג ז"ל הלזו דמקח וממכר אינו יכול לעשות האדם כלל בלימוד התורה ובעשיית המצות אבל באמת המחזיק ביד מלמדי התורה וביותר המחזיק ביד לומדי התורה והעוזר למקיימי המצות יש לו שכד מושלם וגדול. אך מה שיש לדקדק הוא דמה יענה רה"ג ז"ל לההיא דפ' כיסוי הדם שרבי היה עושה מקח כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל ואי אפשר לדעתו ז"ל לחלק בין קודם עשית המצוה לאחר עשייתה כמ"ש מרן והשלה"ג שהרי שאלתו שנשאל רב ה"ג הוא על ב' האופנים בין לאחר ובין קודם שהרי כתב וז"ל וכן מי שנתן זהוב אחד שיקרא ותהא זכות הקריאה נו נמצא דליכא לחלק בהכי ומוכרחים אנו לחלק לדעת דה"ג דהתם שאני שהוא שכר ברכה לא שכר מצוה דהכי איכא כמה מהפוסקים דס"ל והר"מ ז"ל בפ"ב מה' חובל הביא שתי הסברות וכבר הרב משכנות הרעים אסף וקבץ כל הסברות יע"ש באות זיי"ן:
אלא דלפי קענ"ד קשה על ה' כרם שלמה ז"ל בדרשותיו בס' פני שלמה שיחס לרה"ג ז"ל דס"ל כס' רבינו ירוחם דקודם הלימוד מועיל הקנין ולא לאחר הלימוד הן אמת דמסוף דבריו שהביא ההיא דמס' סוטה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' מהסוגיא הנז' הכי משמע אבל אחרי המחי"ר א"א לו' בעד רה"ג דהכי ס"ל שהרי שאלתו שנשאל הוא בין קודם בין אח"ך כמש"ל ואם איתא הי"ל לחלק בין קודם לאח"ך ולדעת רה"ג גם זבולון ויששכר ושמעון אחי עזריא ויוחנן דבי נשיאה לא שעשו מקח תתן לי חצי לימודך אתן לך חצי פרקמטיא אלא מסיבה שזה עסק בתורה וזה עסק בפרקמטיא משו"ה נעל זה המחזיק שכרו משלם. ולדעתי אתמהה שלא שלטה עינו של הרב כרם שלמה ז"ל בשאלה שנשאל ר' ה"ג ז"ל דפירש דאפי' קודם הלימוד אינו מועיל וצ"י. נקיטינן דלד' ר' ירוחם ומרן ז"ל והשלה"ג מועיל הקנין קודם הלימוד ואפי' שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו ודבר שאינו מסויים שכל אלו הדברים במשא ומתן לא יועילו הרי דקנין התורה הוי הפך הקנינים של משא ומתן שאינו קונה אלא דבר שבא לעולם והוא ברשותו ומסויים. ולד' רה"ג ז"ל לדידי אינו מועיל שום מקח וממכר בעולם בלימוד התורה ועשית המצות אלא שלפי מה שעוזר להת"ח יש לו שכר מושלם. מעתה זה נראה לפקע"ד כונת הכתוב ראשית חכמה קנה חכמה דהיינו דקודם הלימוד תקנה החלק בחכמה אבל זהו בלימוד התורה משא"כ בכל קניניך של משא ומתן שלא תוכל לקנות אלא הבינה דהיינו דלאחר שהחכמה היא בעולם תבא הבינה דהיינו להבין דבר מתוך דבר. ואם לא תרצה לקנות בממון שתחוש לד' רה"ג עכ"פ אני מבטיח לך סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה הכו' לפי ערך שאתה עוזר להת"ח תקבל שכרך משלם:
אשר עפי"ז מה יקרו דברי הרשב"י ז"ל בזוה"ק ח"ג ד' ג"ן דדריש על פסו' עץ חיים היא למחזיקי' בה ותומכיה מאושר מאן תומכיה אילין אינון דמטילין מלאי לכיס של הת"ח מאושר אל תקרי מאושר אלא מראשו אינון דתמכין לאורייתא מראשו ועד סופו עכ"ל ואף כי הזוה"ק מדבר לפי סודן של דברים דראש היא חכמה אמנם גם לפי הפשט יכולים אנו לפרש מה הוק' לו להזוה"ק בכתוב דאמר אל תקרי מאושר ומה תיקן כשנקרא מראשו. ואולם עפי"ה הנה נכון ונקדים עוד מ"ש הרב ראש דוד ז"ל בשם רבינו ישעיה מטראני הראשון דהקשה על פסוק ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וכי עד עכשיו לא אכל אדה"ר מעץ החיים אחר שהקב"ה א"ל מכל עץ הגן אכול תאכל ותי' דעץ החיים היה רפואה לעץ הדעת והרפואה מועיל לאחר שהאדם חולה לרפאתו לא להגן עליו שלא יחלה משל למי ששתה סם המות השקהו צרי ויתרפא אבל אם תשקהו צרי בתחילה וישתה סם המות אחריו לא יועיל כלום עכ"ל ובזה פי' הרב ראש דוד ז"ל כו' הכתוב "ועתה" פן ישלח ידו וגו' הכונה עתה שאכל עץ הדעת חוששני פן ישלח ידו וגו' יע"ש וידוע דעץ החיים הוא כינוי לתורה והטעם מפורש במדרש שוחר טוב א"ר יודן למה נמשלה תורה לעץ חיים מה עץ חיים פרוש לכל באי עולם בג"ע כך התורה פרושה לכל החיים ומביאתן לעוה"ב ע"כ:
מעתה זהו כונת דברי רשב"י ז"ל אחר שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאן תומכיה אילין אינון דתמכין ומטילין מלאי לכיס הת"ח נמצא דגם המחזיק ביד לומדי התורה נמשל לעץ החיים וא"כ יעלה על דעתך להקיש להעץ חיים מה עץ חיים סגולתו היא לאחר אכילת עץ הדעת וגם המחזיק יחזיק אחר לימוד התור' וע"ז אמר אל תקרי מאושר אלא מראשו דתמכין לאוריית' מראשו דזהו המועיל אבל לאחר הלימוד אינו מועיל אליבא דכ"ע וע' בס' שארית יעקב ז"ל:
אך יש לחקור לדעת רבינו ישעי' ז"ל הנז' למה ברא הקב"ה עץ החיים דבשלמא לדידן דעץ החיים סגולתו לחיות העולם בראו הקב"ה להביא חיים לאוכלו ואנה"נ אם היה אוכל אדה"ר מעץ החיים אף שאכל אח"כ מעץ הדעת היה חי לעולם אלא שמזלו גרם שלא הספיק לאכול אבל לדידיה ז"ל דחדית לן דגם אחר שאכל לא הועיל לו כלום והקב"ה גזר אומר כי ביום אכלו ממנו מות ימות וא"כ כשאכל מעץ הדעת א"א שיאכל מעץ החיים והראיה שגורש מג"ע פן יאכל וא"כ למה בראו הקב"ה:
ואולם נראה לפקע"ד לתרץ והן קדם נבין ויכוח הנחש עם האשה וכ"ת ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלד'ים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלד'ים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והיתם כאלד'ים יודעי טוב ורע ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל:
והנה רבו הדיקדו' באלו הפסוקי' כאשר כל מפרשי התו' העירו בהם כמה הערות. א'. קשה בתחי' דבורו של נחש אף כי אמר אלד'ים דמעולם לא ראינו שיתחיל האדם לדבר בלשון אף תחילת דבריו. ב'. ק' איך ידבר שקר מפורסם כי אמר אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן הפך מה שצוה הקב"ה מכל עץ הגן תאכל. ג'. ק' תשו' חוה היה לה לצעוק חמס איך מדבר שקר שמעולם לא כך אמר אלד'ים ואח"כ תספר לו סדר הציווי. ד'. ק' תשו' הנחש לא מות תמותון מה כחו יפה להחליט מאמרו לומר לא מות תמותון. ה' ק' ותרא האשה כי טוב העץ וגו' מה ראתה ובמה פיתה אותה ורש"י פי' נראו דבריו ונאמנו אצלה ולא ידענו באיזה טענה פיתה אותה שהאמינה והר' אב"ע פי' ותרא בלבה ובדעתה ולא פורש מה ראתה. ו'. ק' שאלת הקב"ה לאדה"ר המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת וק' למה לו להאריך ולשאול בלשון שלילה היל"ל האכלת מעץ הדעת. ז' תשו' אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וכי מה זו תשו' כאילו היה מוכרח לשמוע דבריה: אמנם נלע"ד לפרש אי ניחא קמי שמיא בהק' מאי דאי' במס' זבחים דס"ה ע"א דאיתא התם במתני' דעולת העוף צריכה מליקה והבדלה הראש מן הגוף אבל חטאת העוף צריך מליקה ולא יבדיל הראש מן הגוף כדכתי' ממול ערפו ולא יבדיל ובגמ' אר"א בן שמוע שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל ופי' רש"י שאם הבדיל לא שינה. והק' בגמ' אלא מעתה גבי בור דכתי' ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות ומשני הכי השתא התם כתיב בעל הבור ישלם עליה רמיא חיובא לכסויי אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל ופי' רש"י דבעולת העוף כתיב והקריב מן התורים וחזר וכתב והקריבו הכהן אל המנחה ומלק וגו' למה חזר לומר והקריבו מוכרח לחלק בין עולת העוף לחטאת העוף דבעולת העוף צריך להבדיל ובחטאת העוף אין צריך דאי אמרת דלא יבדיל דקרא הוא לעכב כשאר לאוין שלא יבדיל א"כ מהיכא נפקא לן דבעולת העוף חייב להבדיל נימא הא דכתבו לחלקו מחטאת העוף שבחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף אם ירצה יבדיל אבל כיון שבעולת העוף חייב להבדיל וכתב והקריבו שחילקו מחטאת העוף בהכרח לומר דבחטאת העוף אין צריך להבדיל קאמר. והתוס' הק' בד"ה אלא מעתה גבי בור וכו' מכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכלו כל נבלה לא תלבש שעטנז לא קשיא ליה דלמאי כתבינהו אם לא ללאו אבל הא דמסברא הוה אמינא דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו אין צריך לכסותו קאמר עכ"ל נמ"ל מדברי התוס' הללו דכל היכא דהסברא נותנת לחיוב כגון חופר בור או לפיטור כגון מליקת חטאת העוף דצריך להבדיל מפני שצריך לדם א"כ בהכרח שכתי' בקרא לאו אינו לאו כשאר לאוין שהוא בהחלט אזהרה שלא יוכל לעשותו אלא אינו צריך קאמר. וכלל זה דהתוס' בקשתיהו ומצאתיהו במס' סנהדרין די"ח בלאו דומן המקדש לא יצא דאינו צריך לצאת אף אם מתו אביו ואמו וכן פ' הר"מ בה' כלי המקדש פ"ד וכמ"ש ה' כ"מ ז"ל וכן פי' רש"י בחומש פ' אמור יע"ש עוד נקדים מ"ש הרב עיר דוד ז"ל דחקר דעץ הדעת למה בראו הקב"ה מאחר דאסר אותו באכילה ותי' דמה שאסר אותו הקב"ה הוא שלא יאכל ממנו לבדו אבל ע"י תערובת מותר ודקדק ממ"ש הקב"ה לא תאכל ממנו יע"ש. וכבר חי' תירוץ זה הזוה"ק בפ' בראשית ד' ל"ו יע"ש:
עו"ן מ"ש ה' אברבנאל ז"ל דמ"ש הקב"ה לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין הכונה שחייבו מיתה בעברו על מאמרו יתב' אלא שהעץ הדעת סגולתו היא שכל האוכל ממנו נמשך אחר תאות הגשמיות והחומריות ועי"ז נפסד הגוף ומוכרח למות וזהו שאמ"ל הקב"ה כי ביום אכלך ממנו הטבע יחייב שתמות. ובהכרח לו' דס"ל במ"ש הקב"ה ואכל וחי לעולם הכונה כמ"ש ה' אב"ע ז"ל דאין הכונה שיחיה לעולם אלא שיאריך ימים וכמו ועבדו לעולם וישב שם עד עולם ובכן אפשר דהכי ס"ל לרבינו ישעי' ז"ל דעץ החיים סגולתו להאריך ימים ועץ הדעת סגולתו לימשך אחר האמת הגשמיות ומוכרח להפסיד הגוף והוו תרתי דסתרן ולכך נגרש מג"ע:
באופן דמצינו לד' ה' אברבנאל ז"ל דמ"ש הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו' אין הכונה שיהא חייב על מה שעובר על ציוויו יתבר' אלא שטבעו לימשך אחר תאוות העוה"ז ויבא לידי מיתה ואפשר דזהו כונת ששאלו מלה"ש להקב"ה כדאיתא במס' שבת מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר הכונה אם הוא מפני שעבר על ציוויו יתב' או מפני שנמשך אחר תאוות ותענוגי העה"ז והשיב להם הקב"ה דהאמת הוא מפני שעבר אמימרא דרחמנא וז"א מצוה קלה צויתיו ועבר עליה:
מעתה נבא אל הביאור כונת הני קראי והוא דבתחי' כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה הרי דכל העשבים וכל האילנות שבראם הקב"ה ברא אותם לאכילה והשכל מחייב דאל"כ למה בראם וא"כ כשצוה הקב"ה שלא יאכל מעץ הדעת בהכרח לומר דאין צריך לאכול קאמר מאחר שהוא הפך הסברא וכמ"ש התוס' ז"ל. אך לא נוכל להחליט המאמר דאין צריך קאמר הקב"ה מאחר שחייבו מיתה כשיעבור על צוויו יתב' בהכרח לומר שהוא כשאר לאוין שבתורה. מיהו לד' ה' אברבנאל דפי' דמה שאמר הקב"ה מות ימות אינו חיוב על עוברו על מאמרו יתב' אלא שהשכל מחייב שאם ימשך אחר תאוות הגוף מוכרח למות וא"כ חזר הלאו דלא תאכל כמו לאו דולא יבדיל דהוא הפך הסברא ואין צריך לאכול קאמר וידוע דכי משמש בלשון אם:
אמור מעתה אפשר דזהו פיתוי הנחש שפיתה את חוה בערממיות נכנס ושאל ממנה מאי דעתה אם היה מצוה הקב"ה שלא תאכלו מכל עץ הגן מה היתה כונתו יתב'. וז"א אף אם אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן לא על עץ הדעת לבדו היה גוזר כי אם על כל עץ הגן א"כ מאי דעתיך בזה והשיבה לו כס' התוס' ז"ל דכיון שהוא הפך הסברא פשיטא דהיינו מפרשי' דאין צריך קאמר והיינו אוכלים לרצונינו. וז"א ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל, וסימה בדבריה דבעץ הדעת לא נוכל לומר הכי כי אמר אלקי"ם לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון וא"כ כיון שגזר מיתה אחר הלאו בודאי דאסור לאכול ממנו כלל וכששמע הנחש שכבר הסכימה שאם לא היה חיוב מיתה היתה אוכלת ולא הית' חוששת לאיסו' הלאו וכסברת התוס' תכף החליט לה המאמר לא מות תמותון וכדכת' ה' אברבנאל ז"ל דאין המיתה על העברת הלאו אלא כי תמשכו אחר תאוות הגופניות. וז"א כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וזהו בידכם לכבוש את יצריכם שלא תלכו אחר תאוותיכם וכששמעה חוה כך נסתכל' בעץ הדעת ותרא אותו כי טוב העץ למאכל וחקרה בדעתה למה בראו הקב"ה בודאי שהיא לאכילה כיון דעונש מיתה ליכא ותכף ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה. ולהכי כשהקב"ה שאל לאדם הראשון מאי דעתך שאכלת אם הטעם הוא מפני שצויתי באיסור לאו הפך הסברא וחשבת דאין צריך קאמר. וז"א המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת והשיב לו אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל הכונה להכריח כמ"ש ה' אברבנאל דעץ הדעת הוא המושך את האדם אחר תאוות העוה"ז ואין כאן חיוב מיתה והלאו דלא תאכל אין צריך קאמר והראי' האשה אשר נתת תכף לאכילתה נמשכה אחר תאוות העה"ז ונתנה לי בע"כ ואוכל לכתחי' כי הבנתי כי דברי הנחש צדקו וכמ"ש ה' אברבנאל ז"ל ודו"ק:
באופן תסמר שערת האדם עד היכן הגיע פגם עון זה דאדה"ר דאכל מעץ הדעת עד מעמד הר סיני שפסקה זוהמת הנחש כידוע ומידי הוא טעמא שאנו לומדים פרקי אבות בשבתות הללו בין פסח לעצרת יען יום חג השבועות יום מתן תורה יום קדוש ונורא צריך ללמוד תוכחת מוסר ולשוב מעבירות שבידו בטרם יבא יום חג הקדוש וילמוד קבלת התורה בקדושה ובטהרה ולע"ד אמרתי עוד טעם אחר לקריאת מס' אבות בימים האלה מפסח ועד עצרת והוא דבמס' עדויות פ"ב איפליגו ת"ק ור' יוחנן ן' נורי משפט רשעים בגיהנם יב"ח דכתיב והיה מדי חדש בחדשו וריב"ן או' מפסח יעד עצרת דכתיב ומידי שבת בשבתו ופי' הר"ם והראב"ד שפסח איקרי שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ועצרת איקרי שבת דכתיב עד ממחרת השבת השביעית וגו' ולהכי אנו לומדים פרקי אבות באלו הימי' ניתן אל לבנו כי באלו הימים נידונים הרשעים בגיהנם ולשוב בתשובה שלימה ואפשר דזה רמז התנא שאמר והכל מתוקן לסעודה והר"מ והרע"ב פי' שהכונה היא שכולם יש להם חלק לעה"ב אבל התיו"ט שציין לנו ועי' פ"ב דעדויות משנה ו' היינו שכל המוסר שאמר התנא הוא תיקון ליום הסעודה שהוא עצרת שיצאו כל הרשעים מגיהנם. וכדי להבין כל המש' מתחילתה ועד סופה שאמרו הוא היה או' הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף הפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות יבא וילוה והגבאים מחזירי' תדיר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה עכ"ל. דלכאו' ק' למה התחיל התנא בערבות דהיינו הכל נתון בערבון ופי' התי"ט דיש לו ערבות דזה היה לו לאומרו לבסוף אחר שיאמר וכל הרוצה ללוות יבא וילוה ויש להם על מה שיסמוכו דהכל נתון בערבון וכו'. ותו ק' אומרו והיד כותבת פי' רע"ב ז"ל החנוני כותב ומאי חדית לן שהחנוני כותב כן דרך כל החנונים משמע דבא לאשמועינן איזה דין שכותב החנוני. ותו ק' אומרו ונפרעי' מן האדם מדעתו ושלא מדעתו פי' רע"ב כי פעמים שקורא תגר נגד דינו של מקו' ולא ידענו מה טענה טוען שקורא תגר נגד דינו של הקב"ה תו ק' אומרו והדין דין אמת מהיכא תיתי לטעות ח"ו שהוכרח התנא לו' שהוא דין אמת: ואולם נראה לע"ד לפ' בהקדים מ"ש במס' גיטין דכ"א ע"ב בעי רמי ב"ח היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וגט כתוב בה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהי מי אמרינן אקנויי אקנייתא ליה אי דילמא אשה לא ידעה לאקנויי אמר אביי אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירוש' והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואמאי הא בעינא ספר מקנה וליכא ופי' רש"י שהמקנה צריך לכתוב את השטר שדי מכורה לך דמקראי נפקא לן בקידו' ותי' בגמ' שאני זקן דידע לאקנויי אלא אמר רבא מהכא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ופירש"י לאחר שנחתם השטר כתב הערב בכת"י ואני ערב גובה המלוה מנכסי ב"ח אבל לא ממשעבדי כיון דליכא שטר בעדים לית ליה קלא והו"ל כמלוה ע"פ אלמא כל אדם נמי מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה קנוי למלוה ואיך נכסי הערב הזה משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה מלוה לערב והדר ערב מסריה למלוה אחר שחתם. ותי' בגמ' אמ"ר אשי גברא שאני דידע לאקנויי ותירץ אלא אמ"ר אשי מהכא האשה כותבת את גיטה וכו' יע"ש והתוס' בד"ה וכותב בכתב ידו וכו' הקשו דמה מייתי מההיא דזקן שהיה מלוה לכל בני הכפר לגט דבהלואה שאני דאפי' במלוה ע"פ היה גובה מנכסים משועבדים אלא דלית ליה קלא וא"כ לא בעינן ספר מקנה ותי' דכיון שהי' מלוה לכל בני הכפר מסתמא גם המה היו עושים עמו טובה ונותני' לו במתנה או במכירה איזה שדות ופעמים שלא היו קנויים לו אלא בשטר שדי מכורה לך ונתונה לך וגם אלו השטרות היה כותב אותם הזקן וכו' וה' פני יאושע תי' לקו' התוספות דגם בשטרי הלואות צריך ספר מקנה לדאקנה הכתוב בשטר שישתעבד הלוה בנכסי' שיקנה אח"כ יעש"ב. נקטינן מדברי התוס' דבשטרי הלואות א"צ הקנאה זולת בערב היוצא לאחר חיתום שטרות בעינן שיעשה הקנאה כדי שיתחייב הערב ולאפס פנאי לא אאריך בזה זולת חזות קשה הוגד לי במה שראיתי לרשב"ם ז"ל במס' ב"ב דקע"ה ע"ב במתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסי ב"ח פי' רשב"ם ז"ל וז"ל גובה מנכסים ב"ח מן הערב בערבו' שבע"פ דמלוה ע"פ היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות עכ"ל:
והדבר הקשה אם איתא דערב בלא שטר גובה מנכסים ב"ח א"כ מאי בעי למיפשט רבא מהך מתני' במס' גטין דאקנייה ניהליה כיון דבלא שטר משתעבד מט' הודאה ולדידי צ"ת עו"ן חקירת המפרשי' דאיך יכול האדם לקיים התרי"ג מצוות מאחר דאיכא כמה מצוות שא"א לאדם לקיימם כגון גט יבום וכיוצא והתשו' לזה דכיון שכל ישר' ערבים זה לזה כידוע בערבות מואב כמ"ש ה' החסיד שארית יעקב בס' נצבים שפי' כו' הכתוב כל "איש" ישראל דכולם ע"י הערבות נחשבים כגוף אחד. אשר עפ"י הקדמה זאת תי' עט"ר מו"ר א"א העזרי גדול מרדכי זלה"ה זיע"א דקדוק קטן שדקדקו המפ' בתשו' רות לנעמי דאיתא בהחולץ אמרה לה נעמי אסיר לן תחום שבת והשיב רות באשר תלכי אלך אסיר לן יחוד באשר חליני אלין מפקידינן אחרי"ג מצוות עמך עמי ודקדקו דזו אינה תשו' דאין כן האמת שהיא היתה מעם אחר מואביה והיל"ל מה שתעשי אעשה או מה שתקיימי אקיים והוא ז"ל פי' דכו' רות היה לה לומר דתרי"ג מצוות אף שלא תוכל לקיים אותם מ"מ ע"י הערבות דערבות מואב שהיו נשמות הגרים בכלל כאילו היא תקיים אותה ולזה אמרה לה עמך עמי דהיינו הערבות וש"י. מעתה נבא אל הביאור והוא דהתנא מוכיח אותנו וכדי שלא נטעה שהערבות של ישר' היה לאחר חיתום שטרות לאחר מעמד הר סיני ואינו מועיל לגבות מהערב שהיה שם שבועה כדכתיב לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו' וז"א הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה ע"כ החיים. וכל זה הוא הצעה למה שרוצה לומר אח"ך פי' דבריו יען דבערב אחר חיתום שטרו' אפי' תו' מודו דבעי הקנאה מש"ה אשמועי' דבערבו' הזה היתה שבועה ע"כ ישראל ובשבו' אליבא דכ"ע מתחייב. ואח"כ אמר שהחנות פתוח והחנוני מקיף והוי ממש כעובדא דההוא זקן שהיה מלוה לכל בני הכפר והיה כותב בכתב ידו. ולזה פי' רע"ב שהחנוני כותב ושמא תאמר מה מועיל בעינן ספר מקנה לזה אמר שבב"ד של מעלה לא יש מכירה או מתנה אלא הכל הוא הלואה וז"א וכל הרוצה ללוות יבא וילוה ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו שפעמי' שקורא תגר האדם נגד דינו של מקום כי לדעת הרב פני יאושע גם בשטרי הלואות צריך הקנאה לזה השיב ויש להם על מה שיסמוכו שהיא הערבות וגם הדין דין אמת כמ"ש התוס' דאין צריך שום הקנאה וסיים והכל מתוקן לסעודה הכונה שיתוקן הכל בחג הק' הבע"ל כשנשוב בתשו' שלמה לפניו יתב':
מעתה נחזור למאמרינו הנצב פתח השער בשעה שאמרו ישר' נעשה ונשמע מיד א"ל הקב"ה ויקחו לי תרומה דבאמת נראים דברי הילקוט הללו דברי חידה דמה ענין נעשה ונשמע עם התרומה. אמנם נלע"ד לפרש והן קדם אבינה בבני'ם הני קראי האמורים בשמואל ב' ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל ישראל ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמורי' וכלי הבקר לעצים הכל נתן ארונה המלך אל המלך ויאמר ארונה אל המלך ה' אלד'יך ירצך ויאמר המלך לא כי קנה אקנה מאותך במחיר ונא אעלה לה' אלד'י עולות חינם ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. והנה הדקדוקים בהני קראי רבו מארב'ה והנני להעיר על מקצתן. א'. אומרו לקנות מעמך את הגורן תי' מעמך הוא שפת יתר וכי בעלים אחרים היה להגורן. ב'. תשובת ארונה יקח ויעל אדוני המלך תיבת יקח משמעותה יקנה כמו קיחה משדה עפרון היל"ל נתתי לך את הגורן ומדלא אמר יקח את הגורן משמע שאמר לו שיקח דבר אחר ועל הגורן השיבו ויעל אדוני המלך. ג'. ק' אומרו ראה הבקר לעולה מה רצה לומר ראה היל"ל הנה הבקר לעולה וגו' דאמירת ראה משמע תתבונן כמו ותרא האשה כי טוב העץ וגו' שמשמעותו שהבינה. ד'. ק' או' הכל נתן ארונה המלך אל המלך למה מכבדו עתה שהוא מלך ועד עכשיו קראו בשמו וה' כלי יקר נרגש מזה ותי' יען שבירכו ה' אלד'יך ירצך שברכה זו היא שייכה לב' מלכים שמברכים זא"ז. ולהכי כ' ארונה המלך. ולנו לדעת אם ברכו כדרך המלך ה' אלד'יך ירצך מאי נ"מ להודיעינו שהיה מלך משמע שהוכרח להודיעינו ה' ק' תשו' דוד הע"ה לא כי קנה אקנה מאותך במחיר לכאורא ק' תי' מאותך שהיא מיותרת ולא עמו היה מדבר וכבר אמר לו בתחי' מעמך. ו'. ק' או' ולא אעלה לה' אלקי עולות חינם כ"ז הוא שפת יתר דמילתא דפשיטא כיון שכבר אמר שיקנה במחיר ממילא שלא יעלה עולות חינם: ואולם נלע"ד דהדברי' מגיעי' למאי דאמרי' בקי' ד' ז' ע"א בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא מקו' אמ"ל רב אשי למר זוטרא א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריו' נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות אמ"ל מי סברת דאמ"ל אגב הכא באדם חשוב עסיקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקנייא נפש' ופירש"י בההיא הנאה כמה רוצה ליתן לאד' אחר שיפייסנו שיקח מידה והוו קידושי כסף איתמר נמי משמי' דרבא וכן לענין ממונא עכ"ל:
והנה ידוע מחלוקת הראשונים בהאי מימרא דרבא דאמר וכן לענין ממונא דלד' הרמז"ל ס"ל דלא קאי להך דאדם חשוב אלא למעלה תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב אהא קאי וכן לענין ממונא והרמב"ם ור"ת והרשב"א ס"ל דקאי אכולהו. ומרן ז"ל בב"י בח"מ סי' ק"א כ' דהרשב"א הביא משם ר"ח וז"ל והילך מנה ויהיו נכסי קנויים לך באדם חשוב מהני בההיא הנאה שקבל הקונה מיחשבא ככלי דיהב הקונה למקנה וקנה בו בתו' חליפין אותם נכסים. וכ' הרשב"א ולפי"ז אף מטלטלים קנה בה וכבר האריך בזה ה' שמחת יו"ט ז"ל בסי' ג"ן יע"ש. עוד ידוע מחלוקת בין הראשונים אם קונים מגוי בחליפי' דלדעת ר"ת ז"ל נר' דקונים ומקנים וה' מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ט"ן כ' דדע' ר"ת יחיד בדבר וה' משכנות הרועי' באות ח' סי' ע"ט אסף וקבץ דהתו' והר"ם והסמ"ג והמרדכי והטור כולהו ס"ל כר"ת דנקנה מהגוי בחליפין יע"ש. ולא זכר שר לה' משאת בנימין ז"ל דאזיל בשיטת מהרשד"ם שאינו קונה אלא בכסף ע"ש:
עו"ן מ"ש הרב דת ודין פ' תצוה והרב שם שלמה בסוף ספר יקר הערך שכל זה דקונה באדם חשוב צריך לראות הנותן אם המקבל לגבי הנותן הוא אדם חשוב אף דלכ"ע אינו אדם חשוב קונה ואם המקבל אינו אדם חשוב לגבי הנותן אף דהמקבל הוא האדם הגדול לא קנה יע"ש:
עו"ן מחלוקת דבין המפרשים דאיכא דאמרי דארונה נתגייר ואיכא דאמרי דבאותו ויכוח שבינו ובין דוד הע"ה עדין לא היה גר וראיה שאמרו ה' אלקיך ירצך ולא אמר אלקינו:
מעתה נבא אל הביאור והוא דבתחי' כשראה אותו ארונה לדהע"ה א"ל מדוע בא אדוני המלך אל עבדו. השפיל עצמו לפניו כעבד אף שהיה מלך היבוסי והשיב לו דהע"ה לקנות "מעמך" דייקא שאתה גוי וכמ"ש ה' מ"ב שאינו קונה מגוי אלא בכסף והשיב לו ארונה שיקנה באדם חשוב וכה א"ל יקח הכונה שיקח מתנה טובה ובזה יקנה הגורן ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו וסיים בדבריו דאם יסכים לקנות בההיא הנאה יכול לקנות גם מטלטלים כמ"ש הרשב"א ולז"א "ראה" הכונה תתבונן אי ס"ל כרש"י דהוו קנין כסף או כר"ח דהוו קנין חליפין הנה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים דהוו מטלטלים יכול לקנותם ואחר שדבר כל דבריו בירכו ה' אלקיך ירצך וכמ"ש הרב כלי יקר דהראה עצמו שהוא מלך ולזה בא הכתו' להודיענו הכל נתן ארונה המלך למלך להודיע דכל מה שדבר הוא ברמאות דאחר שנתן הכל אמר שהוא מלך להודיע שאינו אדם חשוב לגבי דידיה דהע"ה. נמצאו שלשה ספיקות ספק אם מועיל בממון קניה דאדם חשוב דלד' הרמז"ל אינו מועיל. ספק אם קונה מגוי בחליפין דלד' מהרשד"ם אינו מועיל. וספק אם דהע"ה הוא אדם חשוב לגבי ארונה. וע"ז הוכרח דהע"ה להשיב לו לא כי קנה אקנה מאותך במחיר מאחר שאתה אדם חשוב ועוד אמר לו אף אם תסכים שאני חשוב יותר לגבי דידך אפי"ה עכ"פ אתה רוצה ליתן לי מתנת חינם ויש כמה ספיקות. וכבר פסק הר"מ בה' מעה"קספק כגון ספק בעל מום ספק אתנן וכיוצא שהקריב לגבי מזבח אינו לוקה אבל לא נרצה ולהכי אמר לא אעלה לה' אלקי עולות חינם ולהכי ויקן דוד במקנת כסף בכסף שקלים חמשים ודו"ק:
הנה בעתה נבא לכונת מאמרינו. ונקדים עוד מ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק ויקחו לי תרומה שדקדק שהיל"ל ותנו לי תרומה ותי' דלגבי קב"ה כ"י הנתינה שאנו נותנים לו היא לקיחה לגבי דידן בההיא הנאה שמקבל ממנו. וז"א ויקחו לי תרומה התרומה שנותנים לי היא לקוחה כיון שהיא לי. אמור מעתה דזהו כו' המאמר בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע הראו עצמם שהם חושקים להזדווג עמו יתב' ומצפים שיקדש אותם. מה עשה הקב"ה מיד א"ל ויקחו לי תרומה ובזה אתם קדושים וכמ"ש הרב צפנת פענח דתרומת המשכן היא היתה לשם קידושין ודו"ק:
איך שיהיה חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחילת דברי כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד וזאת משמרת משאם. והן קדם נבין פסוקי תהלים שאמר דהע"ה ברכו עמים אלקינו והשמיעו קול תהלתו השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו דלכאו' יל"ד מה כיוון בזה דהע"ה שיברכו האומות וישמיעו קול תהלתו בעדינו שנתן לנו חיים איך יצוייר זה בעולם ותו קשה אומרו השם נפשנו בחיים היל"ל הנותן לנו חיים ולא השם נפשנו דמשמע שהנפש שלנו שם אותה בחיים. ותו ק' או' ולא נתן למוט רגלנו מה נשתנה הרגל מכל שאר האברים. אמנם אמרתי דרך פשטי בהקדים מה דאיתא במדרש שיר השירים מה יפו פעמיך בנעלים א"ר פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים מאוה"ע והיו אומרים מתי ילכו אלו היאודים לעלות לרגל ולגנוב את כל אשר להם ונחריב את ביתם. ביום שהלכו האחים הנז' לעלות לרגל זימן הקב"ה מלאכים כדמותה והיו נכנסים ויוצאים לבית כמו הבעלים ממש כשחזרו מעליית הרגל הביאו מתנות ומגדנות לקרוביהם ולשכנים אמרו להם השכנים היכן הייתם אמרו להם לעלות לרגל. אימתי הלכתם ביום פלו' אימתי באתם ביום פלו'. התחילו השכנים מאוה"ע להודות ולשבח להקב"ה שהציל את ממונם ולא הפסידו בעלית הרגל. ומעשה זה הוא ג"כ בירושלמי. מעתה זהו כו' דהע"ה ברכו עמים אלקינו והשמיעו קול תהלתו והטעם שהם יברכו ולא אנחנו ומשיב השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו שזימן מלאכי' כדמותנו ממש בחיים בגשמיות ולא הפסדנו בעלית הרגל ודו"ק:
עו"ן מה שראיתי לה' קול יעקב בעל המשלים שהיה מפרש כו' הכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב אמרו רז"ל בת אאע"ה שהיה נדיב והק' הוא ז"ל מאי נ"מ שהיא בת אאע"ה שהיה נדיב ופי' ה' ז"ל בדרך משל למה"ד לשני סוחרים שהיו בעיר אחת והיה עשיר א' קונה כל סחורותיו וכל דבר הצריך לו מסוחר אחד והיה מרויח הסוחר ממון הרבה מידי יום ביום מהעשיר הנז'. והסוחר הב' בראותו כי הוא היה לו סחורה היותר טובה ומובחרת ולא היה נכנס לחנותו כלל נתקנא וחשב בדעתו מה לעשות. וגמר בדעתו יום א' הלך אצל העשיר הנז' ואמ"ל הלא אתה ן' אהובי שאביך היה עמי תמיד יומם ולילה ואתה בנו למה לא תבא לחנות שלי אפי' פעם א' ונתעלס באהבים אמ"ל העשיר טוב אני מוכן לילך ולא ידעתי כי אתה אהוב מר אבי. ליום המחרת הלך לחנותו וישב שם ב' שעות והסוחר כבדו הרבה מאד והלך העשיר לדרכו ובכל ב' ימים או ג' היה בא לחנות ויושב שם שתי שעות ויותר זולת כי לא קנה מאומה מחנותו כי גם היה קונה מהסוח' האחר ואחר שהיה רגיל אצלו. והסוחר בראותו פעם ושתים וג' ואת רב'ע שלא קנה מאומה ממנו ואדרבא הוא קונה מהסוחר הא' לא יכול להתאפק כשבא אצלו אמ"ל תדע לך ידידי מה שבקשתי ממך שתבא למנותי שאתה ן' אהובי אמת הדבר אבל לא עלה על דעתי אחר שתראה סחורתי המשובחת שלא תקנה מאומה ממני ובזה פי' ה' ז"ל מה יפו פעמייך בנעלים בעלית הרגל בת נדיב בת אאע"ה שהיה נדיב כן תעשו גם אתם כל אחד כפי יכולתו. את זה רמזתי בנשאי מקדם כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד דהיינו רמז לעלות הרגל וזאת שהוא כינוי לצדקה כדכתי' ובחנוני נא בזאת תדע שהוא משמרת משאם שמירה מעלייא לכל נכסיהם שירבו ויצליחו בעה"י:
חזרתי ואמרתי משמרת משאם לכל עבודתם באהל מועד שם רמז לקוטב דרושינו שמן החיוב המוטל עלינו לעשות משמרת בשבת קדש חומרות יתירות שזו היא סיבה לקרב גאולתינו וכמ"ש רז"ל אלמלא שמרו ישר' שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים וכמה פעמים הזהרנו כמה אזהרות ובפרט בענין המשא ביום ש"ק שיוצאי' לחוץ לעיר מהם נושאים מקל רק מהם נושאים עיספיליס מהם אוכלים זרעוני קרא ואבטיחים זה הוא עון גדול ומעכבים את הגאולה ב"מ. לזה רמזתי משמרת משאם שתשמרו מלישא משא ביום ש"ק תדעו שעי"ז לכל עבודתם באהל מועד בטחנו שיבנה בהמ"ק ב"ב ויבא משיח צדקינו ונקריב את קרבנינו ונעבוד עבודתינו באהל מועד בעגלא ובז"ק כיר"א: