איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ה לשבת כלה
דרוש שדרשתי פעה"ק ירושלם ת"ו שנת התרל"ג ליצירה:
והנושא בא יחנו סביב למשכן הערות ולא יהיה קצף על עדת בנ"י. יחנו סביב למשכן הערות ולא יהיה קצף על עדת בנ"י. והלוים יחנו סביב למשכן הערות:
איתא במס' שבת ד' פ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישר' ב' כתרים א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישר' ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופירקום שנא' ויתנצלו בני ישר' את עדים מהר חורב אמ"ר חמא בר חנינא וכולן זכה משה ונטלן שנאמר ומשה יקח את האהל. ואמר ר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם עכ"ל:
יתבונן האדם ויעמק ההשכלה היותר חשובה דרוש ידיעת השגת תכלית אמיתי ההבדל שבין תורתינו הק' אשר הנחילנו הקב"ה כי זהו תכלית בריאת העולם ויצירת האדם והבדילנו מן התועים וכמאמר החכם שהע"ה (משלי ה') ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו:
והנה יל"ד בהני קראי תחי' וראש אומרו ואורח צדיקי' כאור נגה וא"כ מה רצה לו' אח"ך הולך ואור דודאי דכיון שהוא כאור נגה פשיטא דהולך ואור ואם כונתו לו' שהאור הולך ומוסיף לנו לדעת מה כיון בזה לאיזה תכלית צריך שיהיה מוסיף ותו ק' דבדרך רשעים היל"ל הופכו הולך ומחשיך ולא נקט הכי אלא לא ידעו במה יכשלו ולא ידענו מה כיון בזה. אמנם נלע"ד לפרש דכיוון בזה שהע"ה ההפרש הגדול שיש בין קיום תורתינו הק' לשאר אומות ולשאר עניני עה"ז. והוא דאם האדם גמר בדעתו לעשות איזה מסחר לקנות או למכור או לילך למקום פ' הנה כמה הכנות וכמה הזמנות וכמה ענינים יעשה לבא אל התכלית וכל ההכנות וההזמנות וירכוב בים אניות וביבשה לא יתייחס להם שם תכלית ויש כמה פעמים שידמה בדעתו לעשות איזה ענין שנראה לו לפי דעתו שהוא עזר אל התכלית ואח"ך יראה שטעה בדמיונו ולא עושה לו שום עזר כלל ואדרב' יגרום לו נזק. באופן שכל הימים שהפסיד להזמין אל התכלית לא יקראו להם תכלית כ"א עד הגיעו למחוז חפצו ההוא יקרא תכלית משא"כ קיום תורתינו הק' כי תכף שמתחיל התנוק ללמוד אותיות ונקודות וטעמים תכף הרי הגיע אל התכלית מיום א' ובכל יום מוסיף והולך התכלית עצמו עד כל ימי חייו הכל הוא תכלית מעתה זה רמז לנו שהע"ה בחכמתו וארח צדיקים כאור נגה תכף הוא מאיר כנגה ואח"ך הולך ואור עד נכון היום מוסיף התכלית אמנם ודרך רשעים שאינם מאמינים בקיום התורה הק' וכל ימיהם רודפים אחר עניני העוה"ז כל דרכיהם כאפילה שעושים כמה ענינים להשגת תכליתם ואינם יודעים אם ישיגו תכליתם אי לא ולפעמים מסיבה שלא ידעו במה ישיגו התכלית ועושים איזה ענינים והכנות ויכשלו מלבד שלא ישיגו תכליתם אלא אדרבא יכשלו: ובכן כמה וכמה טובה כפולה עשה עמנו הקב"ה שנתן לנו החג הק' הזה ומן הראוי לנו לשמוח בחלקינו בחג הק' הזה שבו זכינו לקבל התורה הק' ולא כילינו ימינו להבל וריק כדאיתא בש"ס דפסחים ד' ס"ח ע"ב דרב יוסף הוו עבדי ליה עגלא תלתא ביומא דעצרתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא ע"כ. והרב גאון עוזינו הרב חיד"א ז"ל בספרו הבהיר דברים אחדים ד' י"א הק' לדעת למה קבעו בש"ס שיחה בעלמא שהיה או' רב יוסף בעצרת מה לימוד יוצא מזה שהוצרכו לקובעו בתלמוד והוא ז"ל פי' כמה אופנים יע"ש:
ולפקע"ד נר' לפרשו בהקדים איזה הקדמות שהביא הוא ז"ל שם ראשונה דרב יוסף היה עניו גדול דהכי איתא בסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה וא"ל רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא. ואיתא בעירובין דנ"ד א"ר מתנה מ"ד ממדבר מתנה אם משום אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשים בו תלמודו מתקיים בידו נמצא דמי שהוא עניו הוא זכרן ואי' בסוף הוריות דרב יוסף היה זכרן שהיו קורין אותו רב יוסף סיני. ובודאי דכך היא המדה דכיון שהיה עניו היה זכרן גדול והיו קורין אותו סיני. ואיתא בס' ז"ב ח"ג דמי שהוא עניו אינו בא בגלגול וכן הביא הרב ז"ל שם משם גורי האר"י ז"ל במי שלומד תורה לשמה משיבת נפש מלשון האר"י ז"ל בפי' פ' תורת ה' תמימה משיבת נפש בשובה ונחת תושעון ולא יחזור לבא בגלגול. ולפי הקדמת הרב ז"ב ז"ל אפשר דזה יהיה כונת הכתוב תורת ה' תמימה דהיינו שכל התורה היא בזכרונו תמימה כמו שניתנה מסיני ודאי דזה גרם לו מסיבת היותו עניו כנז' וא"כ היא משיבת נפש שלא יבא בגלגול כנז' ודו"ק:
עוד נקדים מה שהקשו המפרשים בפסוק בחדש הג' לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים וגו' דלכאורה קשה דקודם שיכתוב שבאו מדבר סיני היל"ל ויסעו מרפידים ואחר כך באו מדבר סיני ואיך צודק לכתוב אחר שכתב שכבר באו מדבר סיני ויסעו מרפידים וגו' והם ז"ל פירשו הכונה דמרוב חשקם וחיבתם להתקרב לקבלת התורה מיום צאתם מא"מ הכינו עצמם כאילו באו מדבר סיני ולנו לדעת מה נ"מ אם הכינו עצמם כאילו באו לפי רוב חשקם. אמנם אמרתי לפע"ד דזהו כונת הכתוב דכבר אמרנו דמדבר הוא כינוי לענוה שמשים האדם עצמו כמדבר. וסיני הוא כינוי לזכירה כדאמרי' רב יוסף סיני. ומידת הענוה היא הגורמת למידת הזכירה. מעתה זהו אומרו לצאת בני ישראל מא"מ מאותו היום ממש הכינו עצמם למידת הענוה כדי לזכות למיד' הזכירה וזה אומרו ביום הזה באו מדבר סיני' ודו"ק:
אמור מעתה דזהו כונת רב יוסף דקאמר אי לאו האי "יומא" דקא גרים דהיינו "ביום הזה" הכתוב בקרא דהיינו דמשם התחילו בני ישראל במדת הענוה כדי לזכות למידת הזכירה ועי"ז אינו בא בגלגול כמה יוסף איכא בשוקא שהיה צריך לבא בגלגול כמה פעמים ודו"ק:
אך מה שיש לחקור הוא מאחר דעינינו הרואות חשק ישראל וחיבתם לקבל התורה וכמו שהורו מעשיהם אמרם נעשה ונשמע וא"כ אמאי הוצרך הקב"ה לכפות עליהם את ההר וכדאיתא בש"ס דשבת ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אחא בר אבדימי כפה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם ע"כ. ולא ידענו למה הוצרך לכפות עליהם את ההר וכבר תירצו רז"ל לזה דכפית ההר הי' על תורה שבע"פ. וא"ת מי גילה להתוס' והתנחומא רז זה דמה שאמרו ישראל נעשה ונשמע היה על תורה שבכתב נימא דהיה אף על תורה שבע"פ. אמנם לפי קע"ד נראה לתרץ בהקדים מאי דאיתא בקידושין ד"מ ע"ב וז"ל וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובים בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ופירש רש"י שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו עכ"ל. והק' בתו' דבמס' ב"ק די"ז אמרי' דלחזקיה מלך יאודה כבוד גדול עשו לו שהניחו ס"ת על ארונו. ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה וא"ר יוחנן קיים אמרי' למד ל"א והקשו בגמרא והאמר מר גדול התלמוד שמביא לידי מעשה ופירש"י אלמא מעשה גדול עכ"ל וכונתו מדקאמר שמביא לידי מעשה אלמא מעשה גדול דקטן ה נתלה בגדול ותי' דכו' קו' הש"ס הכי הוי דהיכי אמרי' קיים אמרי' למד ל"א והאמר מר גדול לימוד שמביא לידי מעשה ואיך קיים אם לא למד ותי' בש"ס הא למיגמר הא לאגמורי וכתבו התו' יש מפרשים פי' מאי דאמר הש"ס הא למיגמר הא לאגמורי אם אחד לא למד עדין כלל ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו ילמוד תחי' לפי שאין ע"ה חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד עכ"ל התו' ז"ל:
אשר עפי"ז נראה לע"ד לפרש הכתובים במשלי סי' ד' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לבני אמי ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה דלכאורה קשה מהיכא תיתי שיעזבו את התורה שמזהיר להם שהע"ה תורתי אל תעזובו. ותו ק' מאי נ"מ במה שהיה אביו מלמדו כשהיה קטן. אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דקא מזהיר שהע"ה שאפי' שהתלמוד גדול מהמעשה ואח"ך פירש דבריו באיזה אופן התלמוד גדול בעודו נער שלא למד עדין כמ"ש התוס' אז צריך שילמוד תחי' וז"א כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לבני אמי ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך הכונה שתלמוד בתורה בטוב ואחר כך שמור מצותי וחיה אח"ך המעשה גדול. מעתה כשישראל אמרו בתחי' דבריהם נעשה ונשמע קודם שידעו דבר מהתורה אפי' אות אחת גילו דעתם שמעשה גדול דאם היה בדעתם לקבל תורה שבעל פה היו מוכרחים לו' נשמע ונעשה דלא ע"ה חסיד ולכך כפה עליהם את ההר כגיגית ולכן אמרו בתנחומא דכפיית ההר היה על תורה שבע"פ ודו"ק:
ובאופן אחר אפשר לפרש כונת הכתו' הללו בהקדי' תשו' הרמב"ן ז"ל הביאה מרן ז"ל בח"מ סי' של"ג על ראו' שהעמיד את בנו אצל שמעון לעשות לו אומנות בסך ידוע לשנה ועשה עמו איזה חודשים ואח"ך סירב ולא רצה לקיים תנאו של אביו. והשיב אם מעלה לו אביו מזונות שכירו' הוי דאב ואינו יכול לסרב כי אם כשיאמר שאינו רוצה ליזון עוד משל אב. ואפ' דאפי' אינו סמוך על שלחן אביו כל שנעשה התנאי ולא מיחה בתחילה מסתמא מינח ניחא ליה וזה נר' יותר עכ"ל. מעתה אפ' דזהו כונת הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו אי אפשר לכם לסרב מלעסוק בתורה כי אני היתי בן לאבי וגו' ויוריני ויאמר לי יתמוך דברי לבך הכונה אתה חייב לקיים דברי ולא תסרב מב' טעמים. ראשונה שמור מצותי "וחיה" הרי שאתה סמוך על שלחני שע"י התורה חיו תחיה זאת ועוד שכבר נכנסת וקבלת לא תוכל לסרב. וז"א "קנה" חכמה כיון שכבר קבלת החכמה קנה בינה ואל תט מאמרי פי ולנו לדעת גם על תורה שבע"פ אפשר שהיו מקבלים אותה ברצון טוב כמו תורה שבכתב ומדהוצרך לכפות עליהם את ההר נר' שגלוי וידוע לפניו יתב' שלא היו רוצים לקבלה ולא ידענו מה היתה טענתם שלא לקבל תו' שבע"פ:
אמנם נלע"ד לפרש טעם בעיקר דהיו מסרבים ישר' לקבל תורה שבע"פ. והן קדם נבין כונת פסוקים האמורים במשלי סי' ב' וכ"ת. להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם עכ"ל והדקדוקים בהני קראי רבו. א' למה שינה בחכמה אמר להקשיב לחכמה אזנך ובתבונה אמר תמה לבך לתבונה. ורש"י ז"ל פי' להקשיב לחכמה לעסוק בתורה. ולנו לדעת מאי חדית לן רש"י ז"ל. ב' ק' או' אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחששנה לא מצא לדעות התור' כ"א לכסף ולמטמונים ותו לא. ותו למה צריך לבקש ולחפש אחריה. ג' ק' אומרו אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא נר' דלפי שיבקש ויחפש יבין יראת ה' וימצא דעת אלקים והלא הדעת מחייב שלא יבין יראת ה' כ"א ע"י הלימוד לא ע"י הבקשה והחיפוש. ד' ק' אומרו אח"ך כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם המאמר הזה סותר הקודם שאמר שע"י החיפוש והבקשה יבין יראת ה' ודעת אלק'ים תמצא מוכרח שהם ב' דברים שע"י הבקשה והחיפוש ימצא דעת אלק'ים וע"י החכמה ינעם דעת לנפשו כנר' שהוא ענין אחר ולנו לדעת מה כיוון בזה:
ואולם נר' לפקע"ד לפרשם אי ניחא קמי שמיא. והן קדם אבינה בבנים ויכוח אאע"ה עם עפרון דכל המפרשים ז"ל כבר פירשו בהני קראי לפי מהללם ואני אענה חלקי אי ניחא קמי שמיא. [ואף שפסוקי' הללו אינם שייכי' בדרוש זה שהוא דרוש מת"ת אמנם יען יש ג"כ הספדן של צדיקים וכו' והרבנית נ"ע אמרתי אענה חלקי] וטרם כל צריך אני לבאר ההערות שיש להעיר על הויכוח הלז. זה יצא ראשונה בדברי אאע"ה ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר דלכאו' ק' אומרו בכסף מלא דרש"י פי' בכסף שלם וכן אמר דוד לארונה בכסף מלא ואם באמת זאת היתה כונת אאע"ה למה אמרו רז"ל שעפרון היה רע עין הרי הוא נדר לו בכסף מלא. ותו דהתם בדוד הוכרח לו' בכסף מלא ופי' הכונה שלקח מכל השבעים חמשים שקל מכל שבט וא"כ הכא אמאי נקט בכסף מלא היה די שיאמר בכסף או במחירו. ב' ק' שכל הויכוח שדבר עפרון לאאע"ה הכל היה בלשון שמיעה לא אדוני שמעני אך אם אתה לו שמעני אדוני שמעני וכי חרשים היו אלא ודאי שהיו מדברים ביניהם בנסתר שמוכרחים לומר זל"ז שמשני ולנו לדעת כונתם. ג' ק' אומרו לא אדוני שמעני היה די שיאמר אדוני שמעני כמ"ש אח"ך ובש"ס דברכות אמרו לא אדוני שאמרה חנה לעלי לא אתה אדון בדבר הזה וכו' והכא מה כיוון לומר עפרון לאאע"ה לא אתה אדון. ד' ק' קו' כל המפרשי' שהקשו בדברי אאע"ה נתתי כסף השדה קח ממני אם כבר נתן איך יקח ואם לא לקח איך יאמר נתתי דהוו תרתי דסתרן ה' ק' כפל הלשון וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ד' מאות שקל כסף דכיון דכבר אמר את הכסף אשר דבר באזני בני חת וכבר ידענו שהם ד' מאות שקל כסף ולמה הוצרך לכפול הדברים אם לא דנר' דתרי כספים הוו את הכסף אשר דבר אחת. וד' מאות שקל כסף אחרים ולא ראינו שנתן לו פעמיים ולמה הוצרך ליתן לו פעמיים ו' ק' אומרו ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב דכל זה הוא מיותר דמאי נ"מ לומר כל זה פשיטא דכל זה בכלל המקנה:
אמנם יובנו לפקע"ד בהקדים מעשה דאלכסנדרוס מוקדון הובא בירוש' פ' אלו מציאות ובמדר' פ' נח דאלכסנדרוס מוקדון אזל גבי מלכא קצייא אמ"ל לא אתית אלא למיחמי היך אחון דיינין עד דו עסק עמיה אתא חד בר נש דאין עם חבריה דזבן חדא חקלא וחספתה ואשכחון בה סימא דדינרי אהן דזבן הוה אמר קיקילתא זבינית סימא לא זבינית אהן הזבין הוה אמר קיקילתא וכל דאית בה זבינית עד דאינון עסיקין דין עם דין אמר מלכ' לחד מינייהו אית לך בר דכר אמ"ל הן אמר לחברי' אית לך ברת נוקב' אמ"ל הן אמ"ל אסיבון דין לדין וסימא יהוי לתרויהון עכ"ל והרב מהר"ש יפה ז"ל כתב וז"ל מיהו דינא דידן בכה"ג לא זכה הלוקח במה שלא ידע כשקנה וכמ"ש המרדכי בפרקין:
והנה לשון המרדכי ז"ל הוא בפ' אלו מציאות על ההיא דאיתא בש"ס ד' כ"ה ע"ב מתני' מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו ואמרו בגמ' הטעם מפני שיכול לומר המוצא את המציאה לבטל הגל או לבעל הכותל של אמוריים היו ופי' רש"י של אמוריים שהורישו אבותינו היו והק' בגמ' אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי ומשני לא צריכא דשתיך טפי ופירש"י שהעלו חלודה רבא יע"ש. וכתב המרדכי וז"ל ולא שייך כה"ג לו' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הכותל והגל דכיון דאינו דבר הווה כשאר מציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון הילכך לא זכה אלא בדבר שירצה לקנות אבל בדבר שלא היה דעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות לא קנה ודמי להא דאמרי' בפ' שור שנגח ד' מ"ט ע"ב משכונו של גר ביד ישראל ואת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. והק' בגמרא ואמאי תקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומשני הב"ע דליתיה לדידיה כל היכא דאיתיה לידיה דאי בעי מצי קני קני' ליה נמי חצרו כל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי הוה למקני לא מצי קני חצירו נמי לא קני והלכתא דליתיה בחצירו דלא קנה עכ"ל. וה"ה הכא נמי אין הקונה מעלה על לבו לקנות המטמונות הילכך חצירו נמי לא זכי ליה ודוגמתו מעשה דאלכסנדרוס מוקדון וכו' יעש"ב:
והנה רש"י פירש בתי' הש"ס הב"ע דליתיה שאין המלוה בעיר ובמ"ש הש"ס והלכתא דליתיה בחצרו פי' שאין המשכון ביד המלוה יע"ש. והתוספות פירשו גבי והלכתא דלא היתה מצר המשתמרת וכיון שלא היה המלוה אצל המשכון לא קנה דבעינן עומד בצד שדהו יעש"ב. והרב מחנה אפרים הל' מכירה דיני קנין משיכה סי' ה' הק' על המרדכי ז"ל דמה ראיה מייתי מההיא דמשכונו של גר דלא אסיקו הכי במסקנא כמו שפי' רש"י ואפי' לפי' התוס' ליכא ראיה דהתם מיירי בחצר שאינה משתמרת והניחו בתימה יע"ש: ואני עני ב"א בתר דלחיכנא עפרא דתחות רגלוי אמינא דנר' דנעלם מעיני דמר דברי ה' המאירי ז"ל הוב"ד בש"מ לקמא דאיכא נוסחא אחרת שממנה למדנו שאף חצר שאינה משתמרת אם היה האדון שם הואיל ובידו לקנות זכה לו אותו חצר אבל חצר המשתמרת קונה לו אעפ"י שאינו שם כיון שהמשכון בחצרו עכ"ל. הרי דאיכא דמפרשי לדברי הש"ס במאי דקאמר והלכתא דליתיה בחצרו דלא קנה הוא אפילו בחצר שאינה משתמרת קונה אם היה בדעתו לקנות ושפיר מייתי ראי' המרדכי ז"ל מההיא דפ' שור שנגח [ובהכרח לו' דמ"ש בש"ס כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי הוה מצי קני חצרו נמי קני וכו' הכונה הוא דכיון דאינו בעיר לא אסיק אדעתי' לקנות ואסיקו בש"ס והלכתא דליתיה לדידיה כך היא הכונה דכיון דליתיה בעיר לא אסיק אדעתי' לקנות כך צ"ל לפרש כונת הש"ס כדי ליישב הראיה שמביא המרדכי ז"ל מהתם לחילוקו וז"ב]:
וחזה הוית לה' מהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' מ"א הביא תשו' לרש"י ז"ל שנשאל על מומר שהפקיד חפץ ביד ישראל ואחר זמן בא המומר אצל הישראל שיחזיר לו פקדונו ולא רצה להחזיר לו ואח"ך מת המומר ובאו היורשי' לתבוע הפקדון מאת ישר' הנפקד אם חייב ישר' להחזיר הפקדון ליורשיו או לא. והשיב אם יש עדים להישר' שבא המומר לתבוע פקדונו ולא רצה לתת לו אינו חייב להחזיר ליורשי' וכו' יע"ש. והק' ע"ז ה' מהרימ"ט ז"ל דלמה הוצרך רש"י ז"ל שיביא עדי' הישר' שתבעו המומר ולא רצה הנפקד להחזירו לו אף דליכא עדים תקני לו רשותו אף בלא כונת הקונה. והרב מח"א ז"ל שם יצא לישע בעד רש"י ז"ל ממ"ש התו' בפ' חזקת ד' ד"ן ע"א על הא דאמרו בש"ס האי מאן דזכי זכיה בארעא אדעתא דארע' קני אדעתא דציבי לא קני היכי דמי אדעתא דארעא דשקל רברבי וזוטרי ואדעתא דציבי דשקל רברבי ושבק זוטרי. וכתבו התוס' בד"ה אדעתא דציבי ואע"ג. דמיתקן בכך לא קני כיון דלא כיוון להקנות. ובהפרה המחזיק בשטרותיו של גר אדעתא דארע' איבעיא לן אי קנה ואין להקשות דאע"ג דאין דעתיה אשטרא אלא אארעא נמי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני עכ"ל הראת לדעת התוס' דבלא כונת הקונה אינו קונה לו חצרו ובהכי תירץ קו' ה' מהרימ"ט ז"ל: ולפקע"ד נר' דעדין הקו' של ה' מהרימ"ט ז"ל במקומה עומדת דהתם איירי שזה החזיק בשטרותיו של הגר ופי' דבריו להדייא שהוא מחזיק בשטר אדעתא לקנות אארעא בהא ודאי לא קנה השטר כיון שעשה מעשה להפך וכן ההיא דזכי אדעתא דציבי דליקט הגדולים שראויים לשרפה ולא הקטנים גילה דעתו שאין לו חפץ לקנות הקרקע בלקיטה זאת אבל אם לא עשה שום פעולה הפך הקנייה מי זה אמר שלא קנה אף שלא אמר בפי' שמכוין לקנות וזוהי קו' הרב מהרימ"ט ז"ל:
איך שיהי' עלה בידינו דלד' מהרימ"ט ז"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפי' בלא כונת קונה ואפי' כי ליכא דעת מקנ' ומהתימה שמדברי המרדכי ז"ל שהבאתי לעיל מוכח איפכא ומה גם מה יענה לההוא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון דאף דהקונה אומר שלא כיון לקנות תקני ליה רשותו ובפרט שהמוכר צווח ואומר שמכר לו החרבה וכל מה שבתוכה ולדידי אתמהה. נקוט מהא דלהמרדכי ז"ל מציאת מטמון שאינו הווה למצוא דלא אסיק אדעתי' לא המוכר ולא הקונה אין חצרו קונה לו ולד' מהרימ"ט ז"ל דחצרו ש"א קונה לו בלא כונת קונה ובלא דעת מקנה וכעובדא דאלכסנדרו' מוקדון בירוש' הנז"ל הק' ה' מהר"ש יפה ז"ל להמרדכי דמאי ראי' מייתי מההי' דאלכסנ' מוקדון מאחר דהדיין פשרה עבד וכ' ה' כרם שלמה בדרשותיו מדהקשה הכי מוכח דאיהו ז"ל הבין בעד המרדכי ז"ל דס"ל דבחדא מנייהו או דעת המוכר או דעת הקונה סגי דאלת"ה מאי מק' הכא שאני מאי דעבד פשרה הוא משום דהיה דעת המוכר עכ"פ שצווח שהוא מכר החורבה וכל מה שבתוכה אבל אם לא היה לא דעת המוכר ולא דעת הלוקח ודאי שלא היה עושה פשרה ומאי מק' אל"ו דהבין בד' המרדכי ז"ל דאפי' באחד מנייהו סגי ולהכי מק' דאמאי עבד פשרה כיון דאיכא ז דעת המוכר הרי די והותר להקנות לקונה אף אם הקונה לא אסיק אדעתי'. וכ' ה' כרם שלמה ז"ל דבהכי הוו פליגי המוכר והקונה דהמוכר טוען דהוא העיקר וכיון דהוא אסיק אדעתי' ומכר החרבה וכל אשר בה די ואין צריך דעת הקונה והקונ' טוען דעת שניהם בעינן וכיון שלא היה בדעתו לקנות לא קנה והדיין מספ"ל אי דעת תרווייהו בעינן כהג"ה או סגי דעת מקנה לבד כס' מהר"ש יפה ולהכי עשה פשרה יעש"ב. עו"ן מאי דאיתא בש"ס אם מצא בכותל מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעה"ב ואמרו בגמ' בדוקא נסכא דכספא ומטמון אבל סכין וכיס אנו רואים להיכן מונח הקתא של הסכין והיד של הכיס יעש"ב:
ובכן נא"ה כונת הכתו' ונקדים מ"ש מהר"ש אלקבץ בפי' על רות בפ' ויאמר הגואל לבועז קנה לך מה שאירע לעפרון אירע לגואל שאילו היה יודע עפרון שבמערה זאת קבור אדם וחוה וגודל מעלתה לא היה מתרצה למוכרה בכפלים וכו' יע"ש. עו"ן מ"ש בילקו' ראובני שבקצה שדהו הוא במוקצה שבשדהו שהיה השדה הזה זיבורית בעיני עפרון כי בכל פעם שהיה רוצה ליכנס במערה הי' נדמה לו שהיו רוצים להרגו וזהו רמז ן' צוחר בהיפוך אתוון ן' רוצח עו"ן מ"ש בפרקי ר"א והביא דבריו הש"ך עה"א ז"ל כי מערה זאת כבר קנאה אאע"ה מעפרון ביום שרץ אחר הבקר אלא שעכשיו רצה לקנותה בפני כל בני חת ולז"א השדה נתתי לך לך נתתיה יע"ש:
אמור מעתה דזהו הויכוח שהיה בין אאע"ה ובין עפרון דא"א ע"ה חשש כי אחר זמן יתודע לעפרון גודל מע' המערה ויבא בטענה מספקת שזה לא אסיק אדעתיה דבר כזה שאינו הווה ומצוי למוכרו ויתבטל המכר מאחר דליכא דעת המוכר אף דהקונה אסיק אדעתיה כיון דלד' המרדכי והג"ה דעת תרוייהו בעינן, ולזה פי' בדבריו וכה אמר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו שהיא עתה בעיניו זבורית שימכרנה לי אדעתא שהיא מלאה כסף. וז"א "בכסף מלא" כונתו על השדה א שיהיה מלא כסף שם רמז דכסף הוא דהוי שלו לאפוקי סכינים וכיוצא וכאמו"ל שימכרנה לי. ועפרון כששמע דבריו והבין כונתו שרצונו שלא יוכל לחזור בו אח"כ ולזה השיב לו "לא אדוני" אין אתה אדון בדבר הזה להתנות עמם כך מאחר שכבר מכרחיה לך השדה והמערה אשר כו והנני מפרש דברי לעיני בני עמי שמה שמכרתיה לך הוא דוקא לקבור מתך ולא אסיקנא אדעתאי שתמצא בו שום מציאה. ולזה השיב לו אאע"ה אך אם אתה לו שמעני הכונה שאני כבר קניתי אדעתא דהכי כשנתתי כסף השדה ואם כונתך שתרצה יותר מעות למכור אדעתא דהכי קח ממני כי האמת לא יש בדעתי ולית ביה שום מציאה כי כל תכליתי ואקברה את מתי שמה' סמוך לאדם וחוה וכששמע עפרון שכבר הסכים אאע"ה להוסיף על המקח גילה דעתו בהשערה שיוכל למצוא ת' שקל כסף אבל לא רצה שידעו בזה בני חת ולזה אמר "ארץ" ת' שקל הכונה שמה בתוך הארץ כפי שיעור זה צריך שתוסיף ביני ובינך ואת מתך קבור הכונה אני מוכר לך לפי דעתך שרצונך לזכות לקבור את שרה במערה החשובה זאת. וכששמע אברהם כו' עפרון שמגמתו לתוספת ממון כדי למכור אדעתא דהכי להכי וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת דהיינו דמי המקנה הראשונה שכבר ידוע לפני כולם וגם נתן לו ת' שקל כסף אחרים שהוסיף לו עתה. ולהכי כיון שמכר עפרון אדעתא דהכי וגם הקונה אאע"ה קנה אדעתא דהכי מעתה תורה יוצאה בהינומא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה השדה וכל העץ אשר בשד' אשר בכל "גבולו" דייקא כל מה שבמער' קנאה אאע"ה למקנה גמורה: מעתה עלי בא"ר כו' הכתו' דמשלי האמו' למעלה ונקדי' את הידוע כי בינה היא תורה שבע"פ שהוא מבין דבר מתוך דבר וגם ע"ד האמת כך, היא המדה כי בינה היא נוק' יונקת מהחכמה שהיא אב כידוע לי"ח. עו"ן מ"ש מהר"ש יפה ז"ל דטעם דאותם קונים שהיו צווחי המוכר והקונה בעובדא דאלכנסדרוס מוקדון היה מטעם שונא מתנות יחיה יעש"ב. והנה ישר' שבאותו הדור תכף ששמעו שליחותו של מרע"ה שיקבלו תורה שבכתב ענו כל העם ואמרו נעשה ונשמע. אבל חשש הקב"ה דאח"כ יהיה להם פתחון פה שיש בתוך תורה שבכתב התורה שבע"פ לא יערכנה זהב נחמדים מזהב ומפז יכולים לטעון כי מציאה זאת לא אסיקו אדעתייהו מעיקרא ואינם רוצים לקנותה וכמו שהיה צווח אותו קונה בעובדא דאלכסנ' מוקדון וכל דליכא דעת קונה אף דאיכא דעת מקנה שהוא הקב"ה לד' המרדכי והג"א ז"ל לא קנה. ולהכי רצה הקב"ה לזכות את ישר' שיקבלו תורה שבע"פ וכפה עליהם את ההר כגיגית ואמ"ל הלא תדעו דבזה מלבד דליכא ע' דשונא מתנות יחיה אלא אדרבא לאידך גיסא דאם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם:
אמור מעתה דזהו כו' שהע"ה וכה אמר להקשיב לחכמה אזניך שהיא עסק התורה ותורה סתם היא תורה שבכתב "תטה לבך" לתבונה שהיא תורה שבע"פ צריך שתטה לבך מהעולה על רוחך שאין אתה רוצה לעסוק בה חלילה. כי אם לבינה תקרא הכו' שאם תסרב בתורה שבע"פ שהיא הבינה ולשון תקרא הוא סירוב כמו ואקרא בקול גדול ולתבונה תתן קולך שלא קבלת עליך תורה שבע"פ הלא תראה לפו"ד אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה כיצד הדין נותן בנסכא דכספא ובמטמון אז "תבין" יראת ה' הכו' משם תלמוד הדין שמוכרח אתה לקבל מטעם דהא איכא דעת מקנה שדעתו יתב' מתחי' היה שתמצא וז"א "ודעת" אלד'ים "תמצא" וכיון דאיכא דעת דעתו יתב' כי מעיקרא אדעתא דהכי נתן לנו את התורה שבכתב. וז"א כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ומלבד דליכא בזה משום שונא מתנות אלא אדרבא כי תבא חכמה בלבך ותלמוד יופי שלימותה בינך לבינך תבין ודעתך יסכים בקבלתה וז"א "ודעת לנפשך ינעם" ודו"ק:
ואפשר דזה יהיה פשט הכתו' בתהלים טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף דלכאו' יל"ד קשר הפסוקים זה עם זה ותו מאי דקא' טוב לי תורת פיך פשיטא מי לא ידע בכל אלה ומאי חדית לן דהע"ה האמנם עפי"ה הנה נכון דקא משבח דהע"ה להקב"ה טוב לי כי עוניתי בכפית ההר למען אלמד חקיך. ונתן ט' לשבח כי טוב לי תורת "פיך" דייקא תורה שבע"פ מאלפי זהב וכסף ואם לא הית כופה אותי לא היתי מקבל התו' שבע"פ מדין המוצא מציאה אלפי זהב וכסף שלא נתתי אל לבי לקנותה וכנז"ל:
ובדרך זו אלך לפרש כו' מקראי קדש האמורים בפ' תולדות וכ"ת וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. והנה הדקדוקים באלו הכתו' רבו א' אומרו וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם דלכאו' ק' תיבת ויסתמום פלשתים אך למותר דכבר בפסוק שלמעלה ממש אמר והבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים ותו ק' אומרו אחרי מות אברהם דמה חדית לן בהאי קרא ומאי נ"מ אם סתמו אותם בחייו או אחרי מותו ותו ק' או' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ואם היה קורא להן שמות אחרי' מה היה מפסיד דנר' דהוכרח לקרוא אותן שמות. ותו ק' או' ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים דפשיטא דמה שחפרו הוא למצוא באר מים ומאי חדית לן אם לא שבהכרח לו' דבא ללמדנו שהיו חופרים לעשות באר להמשיך מימי הנחל ובהיותם חופרים מצאו מציאה באר מים חיים מה שלא עלתה על לבם ולנו לדעת מאי נ"מ לכתוב בתורה שמצא מציאה גדולה באר מים חיים תו ק' מריבת רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים דנר' דבטענה זו היו רוצים לזכות במים ולא ידענו מהיכא תיתי שיזכו באמירת לנו המים ותו ק' אומרו ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו מעיקרא ק' למה קרא לו זה השם עשק ומה רמז לנו שנית נתינתו ט' כי התעשקו עמו דהיל"ל כי התעשקו עליה דהא על הבאר קאי ורש"י ז"ל פי' כי התעשקו עמו עליה ואחרי המחי"ר העיקר חסר מן הספר מילת עליה. והרא"ם ז"ל נדחק הרבה לפרשו כיע"ש. ותו ק' בבאר אחרת שחפר כתיב ויריבו גם עליה ולכאו' תיבת גם מיותרת דבראשונה לא רבו על הבאר כי אם על המים והיל"ל ויריבו עליה ותו ק' מה כיוון לו' ויקרא שמה שטנה שפי' איבה מאי נ"מ ופשיטא שאחר כל אלו המעשים שעשו לו עכשיו הבין שהוא איבה ותו ק' בבאר אחרת שחפר ולא רבו עליה ופי' רשב"ם שכיון שכבר נתרחק מהם משו"ה לא רבו וא"כ שפיר קרא שמה רחובות אך הטעם שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ק' למה אמר עתה היל"ל כי הרחיב ה' לנו ותו קשה תיבת ויאמר דנר' מיותר דהיה די שיאמר ויקרא שמה רחובות כי הרחיב ה' לנו ותו ק' תיבת ופרינו בארץ וכי הרוחב הוא מסוגל להיות פרה ורבה ואם כונתו לברך את עצמו מה שייך הכא הברכה זאת ותו ק' או' בארץ היה די שיאמר ופרינו דוקא ותו לא:
אכן עפי"ה הנה נכון ונקדים מ"ש הרמב"ם בסוף פ"ו מה' בית הבחירה וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירוש' קדושה ראשונה קדשה לעת"ל ובקדוש' שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא לא קדשה לעת"ל. לפי שקדושת המקדש וירוש' מפני השכינה ושכי' אינה בטלה והרי הוא אומר והשימותי את מקדשכם ואמרו חכמים אעפ"י ששוממין בקדושתם הן עומדין אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית שהרי אינה מן ארץ ישר'. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא הוא מקודש היום ואעפ"י שלקחו הארץ מידינו וחייב במעשרות ושביעית כמו שביארנו בה' תרומה עכ"ל. והק' מרן ז"ל בכ"מ וז"ל על הא דכתב וכיון שעלה עזרא וקדשה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה נמי משנלקחה הארץ אח"כ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע עכ"ל:
והנה בקושיא זאת של מרן הכ"מ ז"ל כמה דיות נשתפכו ועד אחרון הרב גאון עוזינו הרב חיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"ב סי' ט"ל נשאל אם יש איתו איזה ישוב נכון לדברי הרמז"ל והוא ז"ל הביא גם הוא קו' אחרת שמקשים על ה' התנא ה' פרשת דרכים ז"ל שכתב בדרך הצדקה ובדרך הקדש שאאע"ה היה לו דין ישר' גמור שקנה את הארץ בהילוך כדאי' בפ' המוכר פירות ד"ק לר' אליעזר דס"ל דא"א ע"ה קנה בהילוך ואם איתא דאאע"ה דין בן נח אית ליה איך קנה בחזקה שהרי פסק הר"מ ז"ל בפ"א מה' מכי' ה' י"ז דגוי אינו קונה בחזקה והרבה להשיב כמה ראיות דקנה אאע"ה בחזקה יע"ש אך הא קשיא דהביא מדברי הרמז"ל שכ' דגוי אינו קונה בחזקה דהרמז"ל מיירי בגוי הקונה מישר' דאינו קונה בחזקה אבל גוי מגוי קונה בחזקה וא"כ אף דנימא דאאע"ה דין ן' נח אית ליה שפיר קונה מגוי בחזקה והראיה ממ"ש התם בגיטין דל"ח עמון ומואב טיהרו בסיחון שקנו בחזקה והוא ז"ל פריק לה וז"ל דלעולם מ"ש הרמז"ל דגוי אינו קונה בחזקה הוא אפי' גוי מגוי כמ"ש ה' התנא ז"ל ומ"ש בגמ' עמון ומואב טיהרו בסיחון היינו דקנו בחזקת כיבוש דבחזקת כיבוש מודה הרמב"ם דקונה גוי אבל לא בחזקת נעל גדר ופרץ דלא קני כלל אפי' גוי מגוי יע"ש. ועפ"י יסוד זה תירץ קו' מרן הכ"מ ז"ל והוא דישר' נצטוו שיזכו בארץ ישראל ע"י כיבוש דוקא כדכתי' ונכבשה הארץ לפניכם וא"כ אף שהחזיקו בכמה מיני חזקות לא כיונו לזכות בחזקה כ"א דוקא ע"י כיבוש כפי דעת התוס' דב"ב שהבאתי לעיל דאמרו התם בש"ס האי מאן דזכי זכיה בארעא אדעתא דארעא קנה אדעתא דציבי לא קנה וכתבו התוספות בד"ה אדעתא דציבי וז"ל אע"ג דמיתקן הקרקע בכך מ"מ כיון דלא כיוון לקנות לא קנה וע"ז הקשו אהא דאיתא בפ' הפרה גבי מי שהחזיק בשטרותיו של גר אדעתא לקנות הקרקע דלא קנה כיון שלא כיוון לקנות בשטר ואמאי לא קני מדין חצרו דקי"ל כריב"ח דחצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו היינו היכא שאינו יודע שהוא בחצרו דאם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ולא רצה לקנות לא קנה לו חצרו עכ"ל. ולהכי ישר' כיון שלא כיונו לקנות בחזקה כ"א בכיבוש דוקא כמו שנצטוו כשבאו הגוים ולקחו הארץ ממנו בכיבוש פקע כיבוש דידן וקנאוה הם בכיבוש כמ"ש גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון שקנאוה בכיבוש. אמנם בקדושת עזרא שכיונו לזכות בחזקה לא אתי כיבוש דידהו ומבטל חזקתינו כיון דגוים לא קנו בחזקה וע"י כיבוש דידהו לא יוכלו להפקיע חזקתינו דחזקה עדיפא מכיבוש דחזקה קונה בין יחיד בין רבים אבל כיבוש יחיד לא הוי כיבוש כ"א כיבוש רבים יעש"ב. ובהכי תירץ קו' מרן הכ"מ ז"ל ועם שיש מה להשיב על ד"ק לא עת האסף אך בזאת רגע אדבר מה שקשה לע"ד על דברי התוס' ז"ל דנר' דבנו בנין על יסוד שהניחו דלא כהלכתא דבתחי' דבריהם הוקשה להם במ"ש בש"ס אדעתא דציבי לא קנה ארעא דהיינו דשקל רברבי ושבק זוטרי וע"ז הוק' להם אע"ג דמיתקן הקרקע בכך אפי"ה לא קנה כיון שלא כיוון לקנות. ולכאורה דבריהם הם הפך משנה ערוכה דמס' שביעית בפ"ד דאיתא התם בראשונה היו מלקטי' עצי' ואבנים ועשבי' את הגס הגס משרבו עוברי עבירה שהיו מלקטים הדק והגס והיו אומרים הגס הגס אני נוטל התקינו שיהא זה מלקט לתוך של חבירו וזה מלקט לתוך של זה שלא בטובה ע"כ הרי להדיא דאפילו באיסור שביעית מותר ללקט הגס הגס דאינו מתקן השדה. שאם היה מתקן היה אסור ודאי והיכי פשיט להו דמיתקן הקרקע בכך אם באמת יתקן מה בכך כיון דאפי' באיסור שביעית שרינן ליה דתלינן לעצים הו צריך וכמ"ש רע"מ ז"ל והר"מ והר"ש ז"ל וה"ה לגבי קניה דודאי תלינן לעצים הוא צריך וא"כ לא נשאר שום קו' על הש"ס דדינא דגמרא היא משנה ערוכה דשביעית הנז' והוא פלא איך לא שתו לב התוס' ז"ל במתני' דשביעית הנז' וצע"ר:
איך שיהיה נקיטינן מכל האמור דלדעת ה' התנא ז"ל קנה אאע"ה את הארץ בחזקה כדין ישר' גמור. ולד' הרב חיד"א ז"ל לא קנה בחזקה ולא כיוונו ישר' לזכות בחזקה כיון שנצטוו דצריך כיבוש דרבים וכנז"ל:
מעתה נא"ה הפסוקים הנז' ונקדים פלוגתא דרש"י ורשב"ם ז"ל דפליגי בטעמא שסתמו הפלשתי' הבארות שחפר אאע"ה דלד' רש"י ז"ל כתב הטעם שסתמו אותם שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו ולד' רשב"ם ז"ל מה שסתמו אותם הוא שלא יחזיקו בניו בהם. והנה יצחק אע"ה כשאמר לו אבימלך לך מעמנו נכנס לבית הספק שמא ס"ל דאאע"ה לא קנה את הארץ בחזקה וכס' ה' חיים שאל ז"ל אף שאמר לו הטעם כי עצמת ממנו מ"מ שמא בקרבו שם אורבו והסכימה דעתו לחפור הבארות שחפר אאע"ה בטענה שאם איתא שלא קנה בחזקה אאע"ה למה לא סתמו אותם בחייו והמתינו עד אחרי מותו אלא ודאי דזכות אאע"ה במקומו עומד ולזה עשה מעשה וישב יצחק ויחפור את בארות המים ויסתמום פלשתים "אחרי מות" אברהם דייקא ויקר' להן שמות כשמו' אשר קרא להן אביו להודיע לאבימלך שקנית אביו היא קניה גמורה ואח"כ צוה לחפור באר אחרת והודיע לנו קרא שכונתם היתה לחפור באר דוקא לכנוס בו מימי הנחל לעת הצורך ומן השמים סייעוהו וימצאו שם באר מים חיים דזה הויא מציאה גדולה אשר לא עלה על לב יצחק אע"ה. וע"ז קמו רועי גרר בטענה לנו המים ויצחק אע"ה בשמעו את טענתם שתובעים לנו המים הבין בדעתו שעל הבאר עצמו אינם מערערים ומוסכמים שהיא זכותו שזכה אאע"ה אלא על המים הם מערערים שמציאה גדולה כזאת לא אסיק אדעתיה לקנות ודמיא לההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון שמצא סימא דדינרי והקונה לא כיוון לקנות והמוכר לא כיוון להקנות דלא קנה לו חצרו וכמ"ש המרדכי ז"ל ולזה הם טוענים לנו המים וע"ז קרא שם הבאר עשק כמ"ש רז"ל שיצאו עליה עסיקין כוונתו דזה טו"ת שיש להם עמו אם זכה במים או לא ולזה נתן טעם כי התעשקו עמו ולא אמר עליה כי אינם מערערים על הבאר זה הבין יצחק אע"ה בכונתם לזה צוה לחפור באר אחרת לידע אם יפה כיוון שהם מוסכמים על החזקה וכשחפר הבאר ויריבו גם עליה גילו דעתם שמעיקרא לא הסכימו כלל על החזקה ולזה ויקרא שמה שטנה הכונה שהורו מעשיהם שהם שונאים גמורים ולעשות איבה להכעיס הם עושים אך עדיין צידד בדעתו שמא מתוך שצר להם המקום הם מערערין כי כבר אמר למעלה שהיה ליצחק מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ולזה הסכימה דעתו להרחיק נדוד. וז"א ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה אז הבין בדעתו יצחק אע"ה שכל מה שערערו עד עתה היה לסיבת צרות המקום ולזאת ויקרא שמה רחובוה לרמוז שזה היה סיבת הערעור. וכדי שלא תקשה אם באמת זכה אאע"ה בחזקה למה נתרצה יצחק אבינו ע"ה להרחיק נדוד ממקום אל מקום מפניהם הקצור קצרה ידו לגרשם מן המקום ולכבוש הארץ לו לבדו ויקנה אותו בחזקה ובכיבוש וכמ"ש ה' חיים שאל ז"ל לזה בא כמתרץ ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ הכונה דקי"ל דכיבוש יחיד לא הוי כיבוש וצריך כיבוש רבים. וז"א לעת עתה די לנו כי הרחיב ה' לנו דבמקום רוחב אינם מערערים דלעשות כיבוש צריך רבים. וז"א "ופרינו בארץ" דע"י רבים נזכה בארץ. ודרך צחות אמרתי דחיבת "ופרינו" מורה על הכיבוש כדכתיב פור התפרורה הארץ וז"א "ופרינו" ונעשה כיבוש בארץ ודו"ק:
ואל קוטב זה נלע"ד דיובנו הני קראי הסמוכים אחר כך וכה תארם ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה':
והנה הדקדוקים רבו זה יצא ראשונה דמה איכפת לנו לידע אם אבימלך הלך מגרר או ממקום אחר. ב' ק' על יצחק תכף כשראה לאבימלך צעק עליו מדוע באתם אלי הי"ל להמתין לשמוע מפיו למה בא הרי למפרע שבא לפייסו ותו קשה איך עצר כח עד עתה לצעוק עליו עתה ולא מקודם כשאמר לו לך מעמנו וכשרבו הרועים כמה פעמים והרחיק נדוד כמה מסעות ולא דבר מאומה. ותו ק' תשו' אבימלך ראה ראינו כי היה ה' עמך ולא פורש מה ראה. ובמדר' אמרו דראה שהצליחו ה' וזה כבר ראה מקודם ויזרע יצחק וגו' ויברכהו ה' ועכ"ז לא שת אל לבו ומה יום מיומים ותו ק' או' ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך דתיבת בינותינו היא מיותרת והמפרשים פירשו האלה שבינותינו ובין אביך אם תשקור לי ולניני ולנכדי תהא עתה בינינו ובינך. ולנו לדעת למה בקש עתה לחדש האלה הנז' ולא זכר מקודם. ותו ק' אומרו אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב דנראה דכל דבריו הראשונים היה די שיאמר כאשר עשינו עמך רק טוב וממילא שאם עשה לו טוב פשיטא דלא עשה לו רעה ומוכרח לומר ששני טענות הם כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ולא ידענא פירושם ותו ק' אומרו עתה אתה ברוך ה' דק' מה כיוון בזה עכשיו ידע שיצחק אע"ה הוא ברוך ה', ותו ק' איך משקר לומר כאשר לא נגענוך אחר כל הצער שהכל שאמר לו לך מעמנו וגם עד הרועים והוכרח ליסע כמה מסעות:
אמנם עפי"ה הנה נכון ובהקדים את הידוע דהוא מחלוקת בין הר"מ והר"א דהר"מ ז"ל ס"ל דאיסור דלא תכרות להם ברית אינו לשבעה אומות לבד כי אם על כל האומות והר"א והסמ"ג ס"ל דהוא דוקא לז' אומות וכאשר הרחיבו הפוס' ז"ל הלא בספרתם בזה ומקשים על הרמז"ל עצמו דבמנין מל"ת נראה דס"ל דהוא דוקא לז' אומות יע"ש והרב לח"מ בהלכות מלכים פ"ו ה"ה הקשה על הר"מ ז"ל דאם כדבריו איך כרתו ברית נשיאי ישראל עם הגבעונים אף שאמרו שהיו משאר אומות בערמה אפי"ה לא היה להם לכרות ברית ועוד הקשה איך שהע"ה כרת ברית עם חירם מלך צור ותי' ב' תירוצים האחת דס"ל להרמז"ל דלא נצטוו ישראל שלא לכרות בריח אלא דוקא כשלא ירצו להשלים מתחי' ויערכו עמהם מלחמה אזי אסור לכרות להם ברית משא"כ הגבעונים דמתחילה רצו להשלים ולהכי כרתו עמהם ברית. והב' לגבי חירם מלך צור דמלבד שהוא רצה להשלים מתחילה וגם ששלח עצי ברושים ואבנים לבנין הבית יעש"ב. ופליאה דעת ממני איך לא זכר שר הרב לח"מ ז"ל דקו' זאת דחירם מלך צור כבר הק' אותה התוס' במס' יבמות דכ"ג ע"א בד"ה ההוא אעיקרא דדינא דכתבו דלאו דלא תכרות להם ברית סמיך אלאו דלא תחנם דכי היכי דלאו דלא תחנה הוא על כל שאר אומות ה"נ לאו דלא תכרות הוא לכל האומות וא"כ איך שהע"ה כרת ברית עם חירם מלך צור ותי' שמא חירם מלך צור גר תושב היה וא"כ גם הר"מ ז"ל אפשר דס"ל הכי ואיך לא שלטה עינו ז"ל לדברי התוס' הללו והוא תימה. עוד תי' התוס' ז"ל דלא נאסר לכרות ברית אלא לע"ז שלהם כדמוכח קרא לא תכרות להם ולאלד'יהם ברית יעש"ב. עו"ן מאי דאית' במדרש פ' תולדות דאותה הלילה שיצא יצחק אע"ה משם באו גנבים לבית אבימלך והיו מגררים אותו כל אותה הלילה בעון יצחק אע"ה שגירשו מארצו וז"א "מגרר" ע"ש שהיו מגררים אותו ואית דאמרי שפרחה בו צרעת והיה מגרר עצמו בחרס וזה רמז מגרר יע"ש: מעתה נא"ה והוא כשראה אבימלך הגנבים והצרעת בעון יצחק אע"ה גמר בדעתו לילך לפייסו בהתנצלות כי אף שבאמת זכה אאע"ה בארץ בחזקה לבד עכ"ז כבר נשבע לו אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד דור רביעי כמש"ה ודור רביעי ישובו הנה וא"כ בדין יוכל לגרשו מארצו ולריב עם רועיו עד ג' דורות ולבא אל הבאר ואבימלך הלך אליו מגרר כדאמרו במד' לכרות ברית עם יצחק אע"ה. וכשראה אותו יצחק ע"ה מלבד דהוא נביא וידע סיבת ביאתו וגם ראה אותו מלא צרעת והבין שבא לכרות ברית. וע"ז אמר לו תיכף יצחק אע"ה שזה בלתי אפשר כאמור לכרות עמנו ברית מאחר שהראה לו סימני שנאה שגירשו מארצו ולא הותר אלא דוקא כשבאו להשלים מתחילה וכמ"ש הלח"מ ז"ל. וז"א מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם ואיך אכרות לכם ברית. וע"ז השיבו ראה ראינו ב' ראיות דהיינו הגנבים והצרעת ומשם ידענו כי היה ה' עמך שהלכה כמותך וכמ"ש רז"ל גבי דהע"ה וה' עמו שהלכה כמותו והדין אמת שקנה אאע"ה הארץ בחזקה ונאמר הכונה ההתנצלות שיש לנו הוא שכל מה שעשינו לך לא משנאה ח"ו עשינו אלא הטעם תהי נא אלה בינותינו השבועה שנשבע אביך עד ג' דורות שאין לך שום זכות וזה אמרנו שיהיה בינינו וביניך וע"ז גרשנו אותך ומריבת הרועים ואם כן נכרתה ברית עמך כדין מאחר שאנחנו בשלום. והא ראיה שלא עשינו שום מלחמה. וז"א אם תעשה עמנו רעה כאשר לא "נגענוך" כמ"ש הרב לח"מ ז"ל שאם רצו להשלים יכול לכרות ברית. ועוד אמרו וכאשר עשינו עמך רק טוב וכתי' הב' של הרב לח"מ בחירם מלך צור שמפני שהביא אבנים ועצים כרת עמו הברית שהע"ה ואנחנו עשינו טובה עמך וזה אות ומופת שאנחנו היינו בשלום וז"א ונשלחך בשלום. ועוד אמרו אתה עתה ברוך ה' הכונ' לתי' התוס' שאינך כורת ברית לע"ז שלנו חלילה כיון "שאתה עתה" אתמול בלילה קבלת ברכה מאתו יתברך וא"כ מה שאנו מבקשים שתכרות ברית עמנו דוקא. וכיון ששמע אלו התשו' יצחק אע"ה נתרצה ונתפייס ויעש להם משתה וילכו מאתו "בשלום" דייקא בטענה שמעיקרא היו עמו בשלום ודו"ק: נחזור למאמרינו הנצב פתח השער דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל דלכאורה קשה לאיזה צורך קשרו להם הכתרים ומאי נ"מ מאלו הכתרים הא ודאי לא על חנם עשה ה' ככה:
ואולם עט"ר מו"ר א"א העזרי רבין חסידא גדול מרדכי בעהמ"ח ס' בני בנימן זלה"ה זיע"א היה מפרש המאמר הזה בהקדים את הידוע דישראל יש להם דין קדש וקדשי קדושת הגוף ויש בהם מועל אחר מועל. עו"ןמ"ש הרב נחלת בנימין מצוה קי"א דכתב דמשעה שקבלו ישראל את התורה נתקדשו קדושת הגוף אבל תדע שיש ב' דעות בזה והוא דכתבו התוס' בע"ז במאי דאמרו התם בש"ס דלעת"ל יאמרו אוה"ע ישראל שקבלוה היכן קיימוה א"ל הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם אומרים לפניו ש"ו נוגעים בעדותן שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ ולא שמתי כתבו התוס' והרי ראיה גדולה שקיימו ישר' את התורה שהרי ש"ו קיימים הם ותי' וי"ל דאין חוששין בראיה זאת דאין אב מעיד על בנו ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישר' מקבלים עכ"ל. וכבר ידוע כמה דיות נשתפכו בדברי התוס' הללו דמכמה סוגיאות מוכח להפך דעל קיום התורה דוקא קיום ש"ו ולא על הקבלה ועיין להרב פמ"א ח"א סי' מ"ד הרב פר"ח הרב שנות חיים הרב דברים אחדים ובס' אהבת דוד ז"ל יע"ש דכולם לא מצאו מענה ישוב נכון לד' התוס' הנז'. והנה אי אמרי' דעל קיום התנה הקב"ה עם ישר' א"כ לעולם בקדושתן הם עומדים ואית בהו מעילה אבל אי אמרינן דע הקבלה התנה וכבר קבלו הרי נעשה מצותו ואית בהו מעילה דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וידוע דטענת מרע"ה שטען לפניו יתב' במעשה העגל הוא לי צוית ולא להם:
מעתה זהו כונת ר' סימאי בשעה שהקדימו ישר' נעשה לנשמט הורו וגילו דעתם דרצונם הוא קיום התורה ולא הקבלה לבד מדהקדימו נעשה שהוא הקיום לנשמע שהוא הקבלה, ולכן תכף ירדו ס"ר מלא"ה וקשרו להם ב' כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע להורות דנתקדשו קה"ג. וכאשר חטאו בעגל שעשו מעשה להפך הורו לדעת דבקבלה תלייא מילתא וכיון שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה ולהכי ירדו ק"ך רבוא מלא"ח ופירקום מידה כנגד מדה. אמר ר"ח ב"ח וכולן זכה משה ונטלן להודיע שהאמת אינו כסברתם אלא העיקר תלוי בקיום והם שגו בזה ולזה נטלם מרע"ה שהוא כלול מכל ישראל לו נאה ולו יאה ובפרט שהוא הציל את ישר' בטענת לי צוית. אר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן כונתו להביא אות ומופת חותך שלא יצאו לחולין ח"ו אף שהם חטאו קדושה שבהן להיכן פקעה והראיה שלעת"ל עתיד הקדוש ב"ה להחזירן לנו כאילו הם מופקדות שמה עד שיחזרו בתשו' שלימה לפניו יתב' ולזה מביא ראיה מן הכתוב ופדויי ה' ישובון וגו' אלו דבריו ז"ל וש"י: איך שיהיה חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחי' דברי סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל שם רמז לקוטב דרושינו דהוכרח הקב"ה לכפות עליהם את ההר כגיגית כדי שלא יוכלו לטעון שום טענה שאם לא היו מקבלים שם תהא קבורתם וזה אומרו "יחנו סביב" דהיינו התורה שבעל פה שהיא פירוש התורה שבכתב בהיא משכן העדות ובזה לא יהיה קצף על עדת בני ישראל שאמר להם שם תהא קבורתם:
חזרתי ואמרתי יחנו סביב למשכן העדות שם רמז לפטירת הצדיקים שזכרנו שבודאי שם הם עומדים ומשמשים כמ"ש רז"ל על יעקב אע"ה שמשמשים ונהנים מזיו השכינה. וז"א יחנו סביב למשכן העדות ומכאן ולהבא לא ישמע עוד שוד ושבר בכל גבול ישראל בילע המות לנצח ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל כלל בעהי"ת:
חזרתי ואמרתי והלוים יחנו סביב למשכן העדות שם רמז לבנין בית קדשנו שיבנה בב"א ושיחזרו כהנים לעבודתם והלוים יחנו סביב למשכן העדות לשירם ולזמרם יראו עינינו ויגל לבינו בעגלא ובז"ק כיר"א: