אור ברסלב
איש אמונים דרוש ד לשבת כלה

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ד לשבת כלה

דרוש ג לשבת כלה

דרוש שדרשתי פעה"ק ירושלם ת"ו בבית הכנסת הגדולה לשבת כלה שנת התרל"ב ליצירה:

והנושא בא וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו:

איתא במדרש פ' נשא יאר ה' פניו אליך זה מאור התורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך בדעת בחכמה ובהשכל. עכ"ל:

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר בחר בנו מכל העמים וקידשנו במצותיו הן הן נוראותיו והנחילנו תורתינו הקדושה מלא צנא דדובשא באהבתו ובחמלתו לבני ישראל עם נחלתי ובחיבה יתירה ליאודים היתה אורה זו תורה וכמאמר התנא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת לה שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו':

והנה כל המפרשים אחזו צער לפרש הך מתניתא. ואני עני ב"א נר' לפרש בדרך פשט. והוא דיל"ד דלמה נקט התנא הך לישנא חיבה יתירה נודעת להם בלשון עבר הול"ל חיבה יתירה הודיע להם דתיבת נודעת מורה שכבר היתה נודעת להם מקדם. אמנם נראה לפקע"ד לפרש בהקדים מאי דאיתא במס' ע"ז ד' ב' הופיע מהר פארן מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה ע"כ אומה ולשון ולא קבלוה ואיתא בזוה"ק דאוה"ע שואלים הלכו להקב"ה מה כתיב בה ואמ"ל לא תרצח ואח"ך אמ"ל לא תנאף ולא תגנוב וכו' וראו שאינם יכולים לסובלה מסיבת מידותיהם ולא קבלוה. משא"כ ישראל עם קדוש שלא שאלו שום שאלה כלל כי אם תכף שבא מרע"ה בשליחותו של מקום השיבו קול אחד כל אשר דבר ה' נעשה. והאמת שיפה עשו ישראל וכך נאה להם לגבי שמיא אמנם השכל הגשמי מחייב להפך שאם אחד אומר לחבירו למכור לו איזה מקח או איזה מתנה לא יאמר המקבל הנני מוכן לקבל עד שישאל אופן ומהות המקח או המתנה כי אפשר שאינו יכול לסובלה מסיבת חסרונותיה וא"כ ישראל שבאותו הדור איך קבלו התורה בלתי שום שאלה לידע מה טיבה של תורה זו. ואולם התירוץ לזה הוא עפ"י מה שראיתי להרב החסיד שארית יעקב ז"ל שבכלל התירוצים שתירץ הוא ז"ל לטענת מלה"ש שהיה להם דין ן' המצר כההיא דכתב הריב"ש ז"ל דחייב הבן לקבל עליו כל מה שקבל אביו וכדאמרו בפסחים גבי בני בישן דאמרי' ואל תטוש תורת אמך דבהכי תי' המפרשים ראשונים ז"ל לטענת מודעא וכדכתב הרמז"ל בפ"ב דגירושין דאינו נקרא אונס למי שמאנסין אותו לעשות מה שחייב לעשות. ובהכי אזדא לה טענת ן' המצר מאחר שהם בני בעלים ראשונים מאחר דאבותינו הק' כבר קיימו כל התורה כולה וזכו כדין בתורה מאבותיהם כדין נחלה. ולזה שפיר עשו ישראל שלא שאלו מה כתיב בה מאחר שכבר הים ידוע להם יקר הערך של התורה שלא יערכנה זהב מאבותיהם ותכף השיבו כולם פה אחד כל הדברים אשר דכר ה' נעשה באהבה וחיבה מעתה זהו כונת התנא חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה ולא למה"ש אף שבאו בטענה אלימתא דמצרנות והט' משום דחיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה הכונה שכבר היתה נודעת להם מימי קדם וזכו בה כדין נחלה וכההיא דשומא הדרא וכדכתב הרב החסיד ש"י ז"ל: אשר עפי"ז נראה לע"ד לפרש כונת שהע"ה (קהלת ז') דאמר טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש דלכאור' פסוק זה אין לו מובן מה כיון בזה שהע"ה חכם שבחכמים לי' דטובה חכמה עם נחלה ויותר לריאי שמש ורש"י ז"ל נדחק לפרש נחלה זכות אבותם לרואי שמש הן כל הבריות כדתנן בנדרים הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין שהחמה רואה אותם. ולכאורה לנו לדעת מה תיקן רש"י ז"ל פי' מילת ויותר אי הוה אמר קרא טובה חכמה עם נחלה לרואי שמש ניחא לפי פי' ברם תיבת ויותר אין לה מובן. ותו ק' מה שפי' נחלה היא זכות אבותם ולא ידענו מה כיון בזה אמנם עפ"י האמור הנה נכון ונקדים עוד מ"ש המפרשים ז"ל דישראל כבר היו מחוייבים לקיים התורה מצד אבותיהם כאמו"ל ומה שהוצרך הקב"ה ליתן להם את התורה בקולות וברקים והכנה גדולה משום דגדול המצווה ועושה וכדאיתא בש"ס דקידושין ד' ל"א אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי סומא פטור מכל המצוות ר"י עבידנא יו"ט לרבנן דהלא לא מפקידנא ועבידנא השתא דשמענא להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי דסומא חייב בכל המצוות עבידנא יו"ט לרבגנ:

נקוט מהא דסומא פטור מכל המצות ואין לו שכר כמצווה ועושה. עו"ן מ"ש הרב של"ה ז"ל דבמתני' דאבות, איתא איזהו חכם הלומד מכל אדם ובמס' קטנות אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד וכי פליגי אהדדי. והוא ז"ל תי' דשתי המשניות נא פלגן בהדייהו והכונה שאמרו הרואה את הנולד היינו הנולד מתיבת חכמה דהחי"ת מלא עולה תי"ח. וכ"ף עולה ק'. ומ"ם עולה פ'. וה"י עילה ט"ו. ס"ה תרי"ג. וזהו פירושו איזהו חכם הרואה את "הנולד" מהחכמה שמקיים תרי"ג מצוות יע"ש. נמצא דתיבת חכמה במילואה היא כינוי לתורה. מעתה ז"א טובה חכמה (שהיא התורה דזכו בה ישראל) עם (טענת) נחלה (מאבותיהם שבזה זכו בה לגבי מלה"ש) ויותר (שכר הוא) לרואי שמש שהם מצווים ועושים משא"כ סומא שאין לו שכר כמצווה ועושה וזה למדנו מנתינת התורה בקולות וברקים אף שהיו חייבים לקיימה מצד אבותיהם אלא שגדול המצווה ועושה כאמור:

והנה לבעל טענה זו דמודעא דאמרו במס' שבת ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא אמר רבא הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר עכ"ל. והרב אש דת בפ' בראשית הק' בפי' הסוגיא ז"ל דמנ"ל לרבא דקיימו וקבלו היחודים קאי על התורה דפשט הכתוב משמע דקאי על קבלת הפורים שקבלו היאודים לעשות את ימי הפורים. והוא ז"ל תריץ יטי'ב עפ"י מאי דאיתא במרדכי בדין המודעא שאם האחד מכר את השדה באונס ומסר מודעא ואח"ך בשעת כתיבת השטר מכר צוה לסופר שיכתוב יותר יפוי כח הרי הוא כמי שביטל המודעא דאם רצונו לבטל המכר מעיקרו למה צוה לסופר לכתוב יותר יפוי כח אדרבא היה לו לבקש מהסופר שיכתוב לשון גרוע אלא ודאי דניחא ליה במכר וביטל טענת המודעא וא"כ ה"ה והוא הטעם לישראל שהיו אנוסים בקבלת התורה כיון שקבלו עליהם מצות קריאת המגילה וכל חוקותיה ומצות פורים בהכרח דבטלו טענת מודעא וקיימו מה שקבלו כבר. ובזה פירש הרב הגאון מע"ל ח"א דמ"א ע"א מה שאמר רב גידל במנחות ד' ל' הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו כאילו קבלו מהר סיני הגיה בו אפילו אות אחת כאילו כתבו. דהכונה כיון שזה כתב הס"ת מראש וע"ס אין לך יפוי כח גדול מזה דביטל טענת מודעא ולהכי הוי כאילו קבלו מהר סיני בלתי שום אונס כלל. ולפי דברי הרב ז"ל לנו לדעת דלמה צריך שיכתוב הס"ת כדי לבטל מודעא אטו בשטר מכד הצריך המרדכי שהוא יכתוב אותו כדי שיבטל המודעא אלא כל שצוה לסופר שיכתוב יותר יפוי כח באופן דמעשיו מוכיחים שמרצונו הטוב הוא מוכר הרי ביטל המודעא וא"כ גם בלוקח ס"ת שנותן מעות כדי לקנות הס"ת הרי עשה מעשה רב שמבטל המודעא ולמה לא יהיה נחשב הקונה כאילו קבלו מסיני. ואעיקרא דדינא ניחזי אנן להבין דברי רב גידל דאמר דלוקח ס"ת מן השוק הוי כחוטף מצוה מאי כונתו ורש"י ז"ל פירש מצוה עבד אבל אי כתבו הוי מצוה יתירה טפי יע"ש. והדבר הק' וכי לא הוה יכול רב גידל למימר דלוקח ס"ת לא עבד מצוה מן המובחר. ובהכרח מדנקט רב גידל כחוטף מצוה הא ודאי איזה חי' דדינא אשמועינן. ותו קשה דבסנהדרין דכ"ה גבי מלך דתנן וכותב לו ס"ת לשמו איתא התם אמר רבא אעפ"י שהניחו לו לאדם אביו ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב ועתה כתבו לכם את התורה יע"ש. והשתא קשה לרבא לישמועינן יותר רבותא דאפי' שקנה ס"ת מצוה לכתוב דכתיב כתבו אלא ודאי דבקנה מודה רבא דיצא י"ח לכם משלכם אבל כשהניח לו אביו בתורת ירושה דלא נתן דמים לא יצא י"ח:

ואולם נראה לפקע"ד דמה שאמר רב גידל בלוקח ס"ת כחוטף מצוה לא אמרה למי שלוקח ס"ת חדש מהסופר אלא במי שקנה ס"ת מן השוק דהיינו שאחד עשה ס"ת לעצמו לקיים המצוה והוצרך למוכרו כדי ללמוד תורה או לישא אשה או לצורך פרנסה דאין לו מה יאכל הא ודאי לאיש הקונה ס"ת זה נקרא חוטף את המצוה ממש דהרי המוכרו היה עליו מוטל למוסרו לצבור שיקראו בו ובא זה וקנאו נקרא חוטף המצוה. וכאשר מצאתי ראיתי במדרש פ' בהר וז"ל מלוה ה' חונן דל וכו' אמר ר' אלעזר כתיב נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם לו גמולו הה"ד וגמולו ישלם לו מדינא. נמצא דלשון חוטף את המצוה שייך בדבר שהיה מוטל על אחר לעשותו כמצות הצדקה שעל הקב"ה לפרנס את העני ובא זה ופרנסו הוי חוטף את המצוה. אבל בלוקח ס"ת חדש ממש מהסופר שהסופרים מכינים ס"ת לכל ישראל שירצו לקנות והרי הוא מתחילה שהתחיל לכתוב נותן בדעתו שהוא שליח של הקונה וכשגמר בא זה ונתן לו מעותיו וזוכה בו הא ודאי דבזה לא נאמר כחוטף מצוה חלילה:

ושו"ר דמעין חילוק זה יצא לחלק הרב שרשי הים בח"א דל"ה באופן אחר וששתי כעל כל הון והביא ראיה מההיא ששחט ובא חבירו וכיסה וחייבו ר"ג יו"ד זהובים וכתב הרי"ף דחיוב זה הוי דינא ולא קנסא יעש"ב. ואפשר דזה יהיה רמז הכתוב לקוח את ספר התירה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד דידוע דעיקר מצות הס"ת הוא לקרוא בצבור וכמ"ש הרב בית יאודה דבשעה שמוסרו לציבור מברך שהחיינו. ועתה ז"א לקוח את ספר התורה (אפי' שהוא בלקיחה שפיר דמי אבל שיהיה חדש כספר התורה) הזה (שעתה כתבו מרע"ה) ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם (שימסרנו לצבור לקרות בו ובזה) והיה שם בך לעד שאין לך טענת אונס מאחר שקיימת המצוה כתיקונה אמור מעתה מ"ש הרב מע"ל ז"ל דבכתיבת ס"ת מורה באצבע ביטול טענת מודעא לא בכתיבה לחודה אמרה כי גם בקנית ס"ת ג"כ מבטל טענת אונס שנותן סך רב לקנותו:

ואפשר שר דזה יהיה כו' הכתובים האמורים בתהלי' טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך טפש כחלב לבם אני תורתך בעשעתי ונקדים מאי דאיתא במס' שבת דל"א אמ"ר מ"ד זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם [ופירש"י כליותיהם מחופים בחלב מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם ואינן עוסקים בתורה] טוב לי עונתי למען אלמד חקיך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ולא נאריך בדקדוקי' והכונה דהיו מפתים לדהע"ה שלא ללמוד תורה בטענת האונס והמודעא והוא היה מקיים אח התורה בכל לבו. וז"א טפלו עלי שקר זדים אני בכל "לב" אצור פקודיך בלי שום טענת אונס ואדרבא אני נותן הודאה שכפית עלינו את ההר לקבל התורה וללמוד בה וז"א טוב לי כי "עוניתי" בכפית ההר למען אלמד חקיך והראיה לזה שאין שום טענת אונס כי טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שאני קונה לימוד התורה בממון רב אין לך ביטול מודעא גדול מזה פש גבן חקור דבר דמאחר דכבר קבלו ישר' ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע למה הוצרך הקב"ה לכפות עליהם את ההר כגיגית והתוס' במס' שבת הקשו קו' זאת ותי' שחשש שמא יחזרו בראותם האש הגדולה והר"י פינטו תי' שכפית ההר היתה על תורה שבע"פ. ולנו לדעת מה טענה היתה לישר' שלא לקבל תורה שבע"פ שהוצרך לכפות עליהם את ההר ותו ק' ניחזי אנן איך הוי מדה כנגד מדה כפית ההר לסירוב קבלת תורה שבע"פ:

אמנם נר' לתרץ והן קדם אבינה בבנים תרי קראי דפ' משפטים וכ"ת ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ולכאו' יל"ד בתיבת ואת כל המשפטים דנר' דהוי שפת יתר כיון דכבר אמר את כל דברי ה' ובתנחומא איתא ואת כל המשפטים זו תורה שבע"פ ולפי"ז דבזה הוא דענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה א"כ למה חזר משה ויקרא באזני העם אחר שכתב. ותו ק' למה הוסיפו ישר' לו' בפעם השנית נעשה ונשמע. דנר' דמפני שכתב להם את התורה וקרא באזניהם הוכרחו להוסיף תיבת ונשמע וכבר ידוע דכל השליחות של מרע"ה הזה היה קודם מ"ת לדעת כל מפרשי התורה זולת הרמב"ן ז"ל דס"ל דזה היה אחר מת"ת דעשה משה הזבחים ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה ולנו לדעת במאי פליגי רש"י והרמב"ן ז"ל. אמנם נר' דיובנו בההיא דכ' ר' ירוחם ז"ל במישרים נתיב כ"ג ח' יו"ד דנשאל באיש שכתב לאשתו מתנה לחוד שתגבה בין בחייו בין במותו ואפי' בשלום והשיב דאין נזקקין לדינא ואין מגבין לה בחייו של בעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר וכלל גדול בידינו שכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין לילך אחר הלשון אלא אחר הכונה אף שסותר הלשון. והביא ראיה לדבריו הרשב"א ז"ל מההיא דאיתא בקידושין המקדש את האשה ע"מ שאראך ר' זוז והראה לה על השולחן דאינה מקודשת דזו לא נתכוונה אלא שיראה לה מכיסו יעש"ב. וגאון אחד כתב מתנה לחוד שכתוב בה שתגבה בחייו נגבית מחיים אלא א"כ היה מנהג שלא תגבה וכו' והוא חולק על הרשב"א וכו' יעש"ב. נמצא דתלוי בפלוגתא אי אזלינן בתר הלשון או בתר הכונה. ומרן ז"ל בש"ע סוס"י ס"א פסק כסברת הרשב"א ז"ל ואחריו נמשכו כמה רבני האחרונים ז"ל: ואולם ראיתי להרב באר שבע ז"ל דהבין בדמיונו דהרשב"א ז"ל מיירי באיש שכתב לאשתו בכתובתה שתגבה בין בחייו בין במותו וע"ז השיב הרשב"א ז"ל דאף דכל תנאי שבממון תנאו קיים מאחר דדינא הוא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים וזה נתחייב שלא כדין ולהכי לא אזלינן בתר הלשון אלא בתר הכונה ואמרינן דמ"ש בכתו' בין בחייו כונתו אם יגרשנה וכו' יעש"ב. ושוב תמה על הרב מהרלנ"ח ז"ל בסי' ל"ו שנשאל ביבמה שתבעה כתובתה קודם חליצת היבם כי כן כתב לה בעלה שתגבה בין בחייו בין במוחי והשיב הרב ז"ל כי מאחר דקי"ל דכתו' לא ניתנה ליגבות מחיים וא"כ אף שכתו' בכתו' שתגבה בחייו לא שבקינן לה ונסתייע מתשו' הרא"ש ז"ל שנביא לקמן בעהי"ת:

וע"ז עמד מתמיה הרב באר שבע ז"ל דאישתמיעית' להרב מהרלנ"ח ז"ל תשו' הרשב"א ז"ל שהוא ממש כנדונו כפי מה שהבין הוא ז"ל בכונת הרשב"א דהוי סייעתא לנ"ד ולא היה צריך להביא עצות מרחוק והעלה בתימה יעש"ב. והעיני בשר לו תמ"ה יתמ'ה יקרא איך עלה על דעתו לפרש בדברי הרשב"א ז"ל דברים אשר לא עלה על לבו דהוא ז"ל פירש בשאלה דנשאל במתנה לחוד וע"ז השיב דאזלינן בתר הכונה ולא בתר הלשון ונתן לנו כלל גדול בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו דאזלי' בתר הכונה ולא חילק בין מידי דאיסורא לעלמא כלל והביא ראיה לדבריו מההיא דקידושין דקידש את האשה ע"מ שאראך ר' זוז דאינה מקו' דזו לא נתכוונה אלא שיראה לה מכיסו וכן בע"מ שיש לי בית כור עפר דליכא בזה שום איסורא ואפי"ה אזלינן בתר הכונה ומהיכן נתנבא ה' ב"ש ז"ל והוסיף דברים אשר לא כן בדברי הרשב"א ז"ל להתלמד לנדון שלו. וממילא אזדא לה תמיהתו על ה' מהרלנ"ח ז"ל דלא נסתייע מתשו' זו של הרשב"א ז"ל דלא נגע ולא פגע ומע' מוה"ר ראש"ל הי"ו תמה על ה' מהרלנ"ח ז"ל באופן אחר דשפיר הוה מצי למילף מתשו' זו של הרשב"א במכ"ש דאפילו במידי דליכא שום נדנוד איסור אזלינן בתר הכונה כ"ש וק"ו בדאיכא איסור דלא ניתנה כתו' לגבות מחיים דודאי צריכים לילך בתר הכונה ולא בתר הלשון והאמת דהיא קו' אלימתא. ולדידי נר' לי לתרץ דאפשר דס"ל לה' מהרלנ"ח ז"ל כס' הגאון דפליג אהרשב"א דכל תנאי שבממון תנאו קיים זולת במידי דאיסורא:

ודרך אגב ראיתי לה' מהרלנ"ח ז"ל שהביא ראיה לנ"ד לכתו' דיבמה אם גובה קודם חליצה מתשו' הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סי' י"ג במי שהתנה בשטר שיוכל לירד לנכסי לוה ולמכור בלא שומא והכרזה דהשיב דאם יש דיין שיוכל למשכנו לא שבקינן ליה לירד לנכסיו זולת בב"ד והא דכתב בשטר שיוכל לירד לנכסיו היינו כגון שלא מצא דיין שרוצה למשכנו וכו' והטעם מפני שהוא לעבור על ד"ת דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו דכתי' בחוץ תעמוד וכו' וכן דנתי כבר על שכותבים בשטרות לדון בין בדיני ישראל בין בדיני אוה"ע ואמרתי חלילה וחס שיהא רשות למלוה לילך בדיניהם ואפי' אם הלוה לפנינו ואומר למלוה הלך ותתבעיני בדיניהם מחינן על המלוה ואי לא ציית משמתינן ליה דמחלל ש"ש ואויבינו פלילים דכתי' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני אוה"ע וכו' [אשר מדברים הללו של הרא"ש ז"ל כל שומעיו יכאב לבבו כי בעוה"ר פשתה המספחת ומידי יום ביומו מוספא ואזלא צרעת ממארת אמריה ממררת מראות ברע שני אנשים עברים נצים ובראשי' מחלוקות' יפחידו איש את אחיו בהליכת הקונסול מה נענה ומה נאמר בראותינו דברי הרא"ש ז"ל היורדים חדרי בטן כגחלי אש דאף אם הלוה אומר לפנינו למלוה תל ותתבעיני בדיניהם מחינן במלוה ואי לא ציית משמתינן ליה והן כהיום בעוה"ר אין לאל ידינו למחות בו ומכ"ש לנדותו ולבינו בוער באש ועינינו רואות וכלות ה' ברחמיו יחזירנו בתשו' שלימה לפניו יתב' אכי"ר] ובסו"ד כתב וז"ל וכן חקרתי ורגילים לכתו' פה בשטרות לכל מוכ"ז ואעפי"כ נהגו להצריך הרשאה אלמא לא נהיגי לדון כלשון הכתו' בשטרות כ"ש בדברים הללו שיש עבירה בדבר ויש לפרש הלשון בענין שלא יהיה בו עבירה עכ"ל ומתשו' הרא"ש הלזו דן את הדין ה' מהרלנ"ח ז"ל לנדון דידיה דכיון דאיכא איסורא דכתו' לא ניתנה ליגבות מחיים לא צייתינן להתנאי יעש"ב:

ואחד הרואה דראיה זו דהרא"ש ז"ל לכאו' נר' דלא דמיא דהתם שאני דהתנאי הוא לעבו' אדאוריי' למשכנו שלא בב"ד וכן לדון בפני אוה"ע דהוי דאורייתא ומה דמות יערוך לההיא דכתו' לא ניתנה ליגבות מחיים דהויא תקנתא דרבנן ובמידי דרבנן גם הרא"ש ז"ל יודה דמהני התנאי וכאשר עין רואה תשו' הרא"ש ז"ל הביאה הטו' ומרן ז"ל בח"מ סי' ק"ז אחר שכתב תקנת הגאונים שתקנו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח וכתב וז"ל ואם ירשו היתומים קרקע ומטלטלים ואין מפורש בשטר שיגבה מטלט' בין בחייו בין במותו והיתומים רוצים להגבות לב"ח מקרקעי שומעים להם שלא תקנו הגאונים דישתעבדו המטלטלים אלא כשאין להם קרקע אבל כשיש להם קרקע אוקמי' אדיניה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הרי דאם היה כתוב בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו היה גובה מטלטלי אף שהוא הפך הדין דמדרבנן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ובודאי דטעמא הוי משום דהתנה הפך מילתא דרבנן ובהכרח לו' האי חילוקא דאלת"ה יהיו שתי תשו' הרא"ש ז"ל סתראי ח"ו וא"כ לנו להבין כי נסתר'ה ראייתו של ה' מהרלנ"ח ז"ל והוא תימה:

איך שיהיה נקיטינן דבפלוגתא מתנייא דלהרשב"א ז"ל ש לעולם לא אזלינן בתר הלשון הכתו' בשטר אלא בתר הכונה. ולדעת הגאון דאזלינן בתר הלשון זולת היכא דאיכא מנהג בעיר. ולדעת ה' מהרלנ"ח והרב ב"ש ז"ל לא אזלינן בתר הכונה אלא במידי דאיסורא דוקא:

ואפשר דזה רמז דהע"ה בתהלים חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. דרז"ל דרשו דבלילה היה אומר למחר אלך לטייל למקום פ' ובבקר היה הולך לביהמ"ד. ולכאו' בזה לא היה צריך לומר חשבתי דרכי דלא היה במחשבה לבד כ"א גם באמירה. ואולם עפי"ה יבא על נכון דכשהיה בא לפניו איזה שטר ושני דרכים לפניו והיה מחשב מסופק היכי לידייניה אם היה דבר נגד הדין לא היה משגיח כלל. וז"א חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל "עדותיך" דייקא דזה הוא אליבא דכ"ע:

אשר עפי"ז נר' לפקע"ד לפ' כונת הכתו' דאבשלום האמורי' בשמואל ב' י"ד וכ"ת והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב ומדון לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישר' עבדך ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך ויאמר אבשלום מי ישימני שופט כארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו עכ"ל. והדקדוקים רבו. א) במה שאמר ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט דדברים אלו נר' אורך הלשון מבלי טעם היל"ל אשר יבא אל המלך למשפט ומדנקט אשר יהיה לו ריב נר' דהוא אשר לו ריב לבדו ובעל דינו אין לו ריב ואיך אפשר אופן כזה. ב) ק' שאלת אבשלום אי מזה עיר אתה למאי נ"מ עפ"י הדין לדעת שם עירו וכי הדין משתנה ח"ו בעיירות. ג) ק' תשו' האיש מאחד שבטי ישראל עבדך דהוי ממש כטענו חיטים והודה בשעורים דאבשלום שאל לו מאיזה עיר והוא השיב שהוא משבטי ישראל. וכל המפרשים ז"ל פירשו מאחד שבטי ישראל כונתו שהוא מאחד המיוחד שבשבטי ישראל דהיינו גדול הדור ולא ידענו מאי נ"מ אם הוא גדול או קטן. ד) תשו' אבשלום זוהי שקשה כי עדיין לא שמע טענותיו ולא בא בעל דינו תכף השיב לו ראה דבריך טובים ונכוחים והדין עמך מי יאמין על אבשלום חכם גדול שיפסוק הדין באופן כזה. ה) היכי אמר אבשלום שקר כזה על אביו דמעיד עליו הכתו' דינו לבקר משפט והוא אומר ושומע אין לך מאת המלך. והיותר ק' דתיבת לך נר' דלזה האיש לא היה שומע ולא ידענו טעמא מאי. ו) דקאמר מי יתנני שופט וגו' והצדקתיו וכי ביד הדיין להצדיק את הבעל דין:

אמנם עפי"ה הנה נכון רק נקדים מ"ש ר' ירוחם בשם הגאון שאם המנהג לדון עפ"י הכונה ידונו סיים בדבריו ז"ל וז"ל והמנהג צריך שרוב הקהל יתיעצו עם זקני וגדולי הקהל ויעשו תקנה ויתקיימו זהו המנהג ואפי' אחר כמה שנים וכו' יהיה המנהג עומד בתקנתו ע"כ. וידוע דמילת שמיעה פירושה הבנה וכמ"ש בזוה"ק שמע כלו' הבן:

מעתה נבא אל הביאור דהנה זה האיש אשר יש לו ריב עם בעל דינו באופן כזה דהרשב"א ז"ל ובעל דינו אין לו שום ריב כי תופס השטר בידו ותובע מה שכתוב וזה רוצה לפטור עצמו בטענה מספקת לילך אחר כונת השטר ולא אחר הלשון ולהכי דייק ויהי האיש אשר יהיה "לו ריב" לבא אל המלך למשפט שבא אצל המלך למשפט שידון אותו בתר כוונתו בטענה. ולזה שאל לו איזה מזה עיר אתה כו' לידע עירו דבזה הוא יודע מנהג כל עיר ועיר יכול לומר לו אם המנהג בעירו לדון בתר הלשון או בתר התקנה. והאיש הבין שאלתו והשיבו מאחד שבטי ישר' עבדך הכו' שהוא המיוחד בזקנים שבשבט ואם היה איזה תקנה הוא היה יודע ולא היה בא אל המלך אבל הוא רוצה לידע עפ"י הדין אם האמת אתו. ולזה השיבו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך הכו' האמת דלדעת הרשב"א וכולהו גאוני הדין עמך אבל "ושומע" אין לך מאת המלך שאינו הולך אחר הכוונה אלא אחר הלשון וכאשר אמרנו למעלה דדוקא במידי דאיסורא היה הולך דהע"ה אחר הכוונה ולא בממונא. וע"ז אומר מי יתנני שופט בארץ "ועלי" לסברתי יבא כל איש אשר יהיה לו "ריב" דייקא ומשפט והצדקתיו כד' הרשב"א ז"ל. ובזה ויגנב אבשלום את לב בני ישר' בראותם דהאמת אתו ורובא דרבוואתא הכי ס"ל ודו"ק:

והשתא עלי בא'ר כו' הכתובים ונקדים עוד תשו' הרשב"א סי' תרכ"ט שנשאל ביהודי שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה והשיב שלא הבין כשקרא החזן הכתובה וכו' וע"ז שאלו את פי הרב רבינו מאיר ז"ל והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שעדות העדים היה ע"פ ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל. ודין זה פסקו מרן בש"ע ח"מ סי' ס"א ס"ק י"ג. והרב הכנה"ג בח"מ סי' קמ"ז הגהב"י אות ח' הביא משם מהר"י הלוי ז"ל בסי' ז"ן שהק' להרשב"א דדבריו סתראי נינהו למ"ש בסי' אלף קנ"ו שנשאל באשה שכתבו לה כתובתה קרקעות שהכניסה לבעלה ומכללא כתבו מיצרים של קרקע אחד שהוא מצד קרקע אחד של הקדש ועכשיו טוענת האשה שהקרקע של הקדש הוא שלה מנכסי אביה ואין כח ביד שום אדם להקדישו והגזברי' טוענים שהם של הקדש והראיה שעשאוהו סימן לקרקע שלה בכתובתה והיא שתקה. והיא טוענת שלא הבינה ולא שמעה שאילו ידעה היתה מוחה והשיב הרשב"א ז"ל וז"ל שטענה יפה היא שלא הבינה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתבו בכתובתה וכו' ואם מפני שחתמו עליה עדים אין בכך כלום דעדים לאו אכולה מילתא קמסהדי וכדתנן העורר על השדה והוא חתום עליה בעד איבד זכותו אלמא משום דהוא עצמו חתום עליה איבד את זכותו הא משום חתימת העדי' דעלמא לא איבד את זכותו דקי"ל דעדים לאו אכולה מילתא קמסהדי עכ"ל נמצא דב' תשו' אלו מותרות זו את זו. והרב הכנה"ג יצא לחלק בין איש לאשה דבאיש אפי' ע"ה מבין יותר ואין טענתו טענה אבל באשה שייך לומר שאינה מבינה אלא דבאשה לאשה קשיא ועוד תי' דבמצר אם לא הבינה אין כ"כ מן התימה ואפשר דלא יהבה דעתה ואפי' איש לאו אדעתי' אבל בעיקר החיוב שמתחייב בכתובה כו"כ וחותמים העדים בהא ודאי איך אפשר שיאמר לא הבנתי. והאמת שתי' זה הוא התי' האמיתי ובזה קדמו לה' תורת חסד ז"ל סי' צ' דס"ד שחילק חי' זה של הכנה"ג ונעלם מעיני דמר ז"ל דברי הכנה"ג ז"ל בב' מקומות בסי' מ"ט הגה"ט אות י"ב ובסי' קמ"ז הגהב"י אות ח'. ויש לי אריכות דברים בזה לא עת האסף. והרב מהר"ש הלוי ז"ל באה"ע סי' י"ד יצא לחלק דהיכא דנתחייב בשבו' אינו יכול לטעון שלא הבין דמסתמא לא נשבע אלא א"כ הבין ואפי' רבינו מאיר ז"ל יודה בזה:

עו"ן מ"ש הטור בח"מ סי' מ"ה דראש ב"ד וסופר שלו קורא לפניו וחותם דהכי איתא בגטין די"ב דר' נחמן היה קורא לפניו הסופר שלו וחותם. וה' כנה"ג ז"ל שם בהגהב"י אות ו' הביא שמצא במרדכי ישן ד' קראקא שכתב וז"ל ועל זה סמכו האידנא שחותמין העדים בכתובה אעפ"י שאינם יודעים לקרות דכיון שקורא אות' חכם הקהל בפני כל הקהל איכא אימתא דצבור' לשקר טפי מההיא דרב נחמן שהיה קורא לפניו סופר שלו והיה חותם משום אימתא:

והנה ידוע דתורתינו הקדו' היא הכתובה בינינו ובין הקב"ה והיא השטר וכאשר כל מפרשי התורה מלאים מזה וכל מה שמחייב אותנו הקב"ה הוא עפ"י התורה וא"כ יכולים ישראל לטעון ב' טענות או שלא הבינו במה שנתחייבו דלדעת רבינו מאיר שומעין לו וגם לד' הרשב"א שכתב דטענת הכלה שטוענת שלא הבינה טענה יפה היא כנז"ל או שיש איזה דבר שקר ח"ו והתיקון לזה שקראה מרע"ה באזני כל ישראל והוא הסופר:

ואפשר דזה יהיה פשט הכתובים בסדר ואתחנן ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישר' את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ה' אלד'ינו כרת עמנו ברית בחורב וגו' אנכי עומד בין ה' ובניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'. דלכאו' הדיקדוקים רבו תחי' וראש דלמאי הוצרך מרע"ה לומר אשר אנכי דובר באזניכם כיון דכבר אמר להם שמע ישר' וגו'. ותו ק' אומרו ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם דפשיטא צריכה למימר דהתורה לא ניתנה כ"א ללמוד ולשמור ולעשות. ותו ק' למה הוצרך להזכיר השבועה עכשיו ה' אלד'ינו כרת עמנו ברית וגו'. ותו ק' אומרו אנכי עומד בין ה' וביניכם דדברים הללו אין להם מובן ורש"י ז"ל נר' דנרגש מזה וכ' וז"ל אמר ר' ברכיה כך אמר משה לישר' אל תאמרו שאני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה וכו' דלכאו' ק' דאם יאמרו ישר' שהוא מטעה אותם מה תועיל טענתם שחשש משה להכי. אמנם עפי"ה יבא על נכון דמרע"ה להוציא מלבן של ישר' ב' טענות הללו קרא לכל ישר' ויאמר אליהם שמע ישר' את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם הכוונה שכיון דאני הוא הקורא הכתובה באזניכם ליכא שום חששא משום אימתא דציבורא ובכן חייבים ללמוד התורה ולשמרה. ואם כה תאמרו שאין אתם מבינים מה שכתוב בה גם טענה זו לא תועיל לכם שכבר נתחייבתם בשבוע' ה' אלד'ינו כרת עמנו ברית ואחר שכבר נתחייבתם בשבועה לא יש לכם שום פיטור כמ"ש מוהר"ש הלוי ז"ל ופי' דבריו שכל זה שאני מדבר לכם באזני כולכם ומזכיר לכם השבועה הטעם שאנכי עומד בין ה' וביניכם ולא תחשדו בי שאני משקר ח"ו. וזהו שאמר ר' כרכיה כך אמר להם משה אל תאמרו שאני מטעה אתכם על לא דבר חלילה ותטענו טענות של הבל ודו"ק:

וזה אפשר יהיה כונת הכתובים האמורים במשלי סי' כ"ד וכ"ת הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך כי תאמר הן לא ידענו זה הלא, תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו והדקדוקים רבו. ראשונה אומרו הצל לקוחים למות ומטים להרג ואם כונתו הוא שיצילם לא פירש במה יצילם. ותו ק' אומרו אם תחשוך כי תאמר הן לא ידענו זה נראה דכונתו שלא יתעצל מלהציל בטענה זו ומה היא הטענה הן לא ידענו זה דאינו מובן הטענה ובפרט תיבת זה דנראה דזה לא ידענו אבל אחר ידענו ולנו לדעת מה ידעו ומה לא ידעו. ותו' ק' התשובה שמשיב הלא תוכן לבות הוא יבין מה כיוון בזה והוסיף והשי' לאדם כפעלו ולא ידענו ההתנצלות והסתירה אל ההתנצלות והתשלומין על מה אדניה הוטבעו:

אמנם עפי"ה הנה נכון ונקדים מאי דאיתא בסנהדרין ד' פ"א ובמכות ד' כ"ד ע"א עושה אלה לא ימוט לעולם אמ"ל ר"מ וכי אל תטמאו בכל אלה עד דעביד ומטמא לכולהו הוא דחייב אלא באחת מכל אלה ה"נ באחת מכל אלה. נמצא דבתורתינו הקדושה מצינו שמוכרחים אנחנו לפרש הפך הלשון שהרי כתיב אל תטמאו בכל אלה והוה ס"ד לעשות כל העריות וליטמא בכולם בכדי שיתחייב אלא שצריכים לילך אחר הכונה שאפי' באחת חייב מיתה או סקילה או הרג וכן בשכר המצות הוה ס"ד שצריך כל המצות כדי שלא ימוט לעולם ואנו הולכים בתר הכונה שאפי' בחדא מנייהו לא ימוט:

מעתה נא"ה והוא דמילת הצל הוא לשון הפרשה והבדל כמו שנאמר ויצל אלקים את מקנה אביכם ומתרגמי' ואפריש. והוא דשהע"ה מזהיר אותנו להפריש מאיסורי העריות חייבי מיתה וחייבי הרג כל אחד בפ"ע שלא וטעה שעל כולם אינו חייב אלא אחת וז"א הצל (שפירושו הבדל) לקוחים למות ומטים להרג (ולמה אני מצוה אותך על כך כי חוששני) אם תחשוך (שתמנע מלחייב לכל אחד מיתתו בפ"ע) כי תאמר הן לא ידענו זה (שתטעון שאעיקרא לא ידענו זה הפי' כי אם מ"ש הכתוב אל תטמאו בכל אלה לזה משיב דאתה נשבעת על דעתו יתברך. וז"א) הלא תוכן לבות הוא יבין ועוד והשיב לאדם כפעלו בשכר המצות הוא יתב' ישלם לאדם כפעלו דייקא אפי' במצוה אחת ישלם לו:

אמור מעתה דזה הוא כולת הכתוב דפ' משפטים הנ"ל והוא דבתחילה שליחות א' שאמר להם מרע"ה קודם מ"ת היה על תורה שבכתב ועל תורה שבע"פ. וז"א ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים דהיינו תורה שבע"פ וכל ישראל פנו ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה וכונתם שאין רצונם לקבל כ"א תורה שבכתב אבל תורה שבע"פ שמוציאים המקרא מידי פשוטו לא רצו לקבל. מה עשה מרע"ה הלך וכתב את התורה ואחר שכתב השביעם בדם הברית ופי' בשעת השבועה הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה דייקא ואחר שהשביעם קרא את התורה באזניהם. וז"א ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו' ויאמר הנה דם הברית וגו' ואח"ך ויקח ספר הברית שהוא נוסח השבועה ויקרא באזני העם אזי ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דהיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכדאיתא במדרש תלפיות דנעשה הוא נגד תורה שבכתב ונשמע הוא נגד תורה שבע"פ ודו"ק: אשר עפ"י קוטב זה נלע"ד לפ' כונת הכתובים האמורי' בפ' יתרו וכ"ת כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. דלכאו' יל"ד במה שאמר כה תאמר לבית יעקב ואיתא במדרש אלו הנשים ולנו לדעת למאי נ"מ להזהיר לנשים. תו ק' אומרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כאלו הוא דבר ישן נושן יציאת מצרים וחזר להזכירם שלא ישכחו הלא עדיין לחם המצריים בתוך גרונם. ותו ק' אומרו ואשא אתכם על כנפי נשרים ופי' רז"ל דהכונה שהוציאם קודם הזמן כאילו לא ידעו ישראל זה שהוצרך לומר להם את הידוע תו ק' מה זו נתינת טעם כי לי כל הארץ להיכן נוטה נתינת טעם הלזו ומי לא ידע בכל אלה כי לה' הארץ ומלואה:

ואולם עט"ר מוה"ר רבין חסידא הרמב"ן ז"ל זיע"א היה מפרש הני קראי חוץ מדרכינו א"ב הוא היה מתכוין להשיב ישוב נכון למה שהקדימו ישר' נעשה לנשמע בהקדים מאי דאיתא במס' קידושין ד' ס' ע"א האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז רב הונא אמר מקודשת והוא יתן רב יאודה אמר לכשיתן מאי בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לרב הונא לא הוו קידושי שני קידושין דאגידא ביה בראשון דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דהא גמרו קידושי א' למפרע לר' יאודה היו קידושי שני קי' דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וכל הפוס' פסקו כר' הונא דקידושי א' הוו קי':

והנה ידוע דיש מן המפ' דפירשו דביזת הים היתה בתורת קידושין בתנאי וע"מ שיקבלו את התורה בהר סיני כדכתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה מעתה רצה הקב"ה לידע ולבחון את ישר' מאי דעתם אם מחזיקים עצמם שכבר נתקדשו משעת יצי"מ אף שהתנה ליתן להם את התורה עכ"פ מקודשת והוא יתן כדר' הונא או אינם מחזיקים עצמם כמקו' וכרב יאודה דאמר לכשיתן. ולזה שלח להם לומר בזה הלשון אתם ראיתם אשר עשיתי למצרי' וקידשתי אתכם בתור' קידושין בתנאי וע"מ שעתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה לשון עבר שכבר אתם מקודשים לי או כונתכם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ונוי קדוש מכאן ולהבא וישר' כיון ששמעו שליחותו יתב' אם כה יאמרו נשמע ונעשה מורה שכונתם שמכאן ולהבא יהיו מקודשים כרב יאודא דלא כהלכתא וע"ז הוכרחו להשיב כל אשר דבר ה' דייקא לשון עבר נעשה ונשמע שכבר אנו יש לנו דין נשואה מזמן יצי"מ ואנו מוכנים לעשות רצונו יתברך בלתי שום פ"פ כלל ע"כ חד"ק ז"ל וש"י:

ואולם עפ"י קוטב דרושינו יבא על נכון ונקדים מאי דאיתא במס' גיטין ד' מ"ז ע"א על פסוק זה כי לי כל הארץ פליגי רבא ור' אלעזר דאיתא התם אמר רבא אעפ"י שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנא' כי לי כל הארץ אבל יש קנין לגוי בא"י לחפור בה שחין ומערות שנ' והארץ נתן לבני אדם. ור"א אמר אעפ"י שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנא' דגנך ולא דגן גוי אבל אין קנין לגוי בא"י לחפור בה שחין ומערות שנא' לה' הארץ ומלאה במאי קמיפלגי מר סבר דגנך ולא דגן גוי ומ"ס דגונך ולא דגון עכו"ם ופירש"י דיגונך ולא דיגון גוי שאם מירחן גוי והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר מירוח הגוי פוטר ואפי' לקחן מישר' בשיבולין אבל אם הגדילו בקרקע הגוי ולקחן ישראל בשיבולין ומירחן חייבים במעשר דקרקע א"י ביד גוי לא הופקעה קדושתה:

והנה כל הפוס' והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו כרבה דאין קנין לגוי בא"י ומינה דגם פירות שגדלו בקרקע הגוי ולקחן ישראל קודם מירוח ומירחן הישר' חייב להפריש תרו"מ דהוי דיגונך ובפירות הגוי שגדלו בקרקע הגוי וגם מירחן הגוי פטורים מכולם שהרי הדיגון היה ע"י גוי. ויען דינים אלו רבו בהם הדעות וחילוקי דינים ואנן בדידן בעוה"ר מעולם לא היה לנו שום קרקע כדי ללמוד דינים אלו בשרשן. אך עתה כי יש איזה אנשים שיש להם מעט קרקע שקנו במקנת כסף ויש שיש להם בשותפות הקרקע עם הגוים ויש שאין להם חלק בקרקע כי אם הם שותפים בזריעה שנותן לגוי זרע וגם קונים להם שוורים לחרישה ולוקחים חלק בפירות למחצה לשליש כפי התנאי. ויש שקונין העושור מאת המלך יר"ה ונכנסים במקום המלך יר"ה כדי לגבות העשירית מאת הגוים. ובכן נתתי אל לבי לבאר כל אחד כדינו ואף שכבר כתב הר"מ ומר"ן ז"ל דתרו"מ בזה"ז היא דרבנן לא בשביל זה חלילה לישר' קדושים לעבור על לאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ומי יערב אל לבו חלילה חלילה! ואשריהם ישר' שכל מה שרודפים לקנות קרקע בא"י כל כונתם לקיים מצות התלויות בארץ אף שהוא חיוב דרבנן לד' הר"מ ומרן ז"ל וטעמא דפטורים מן התורה הוא משום דכתיב כי תבואו אל הארץ. ואף דגבי חלה כתיב ה"ה לענין תרומה וכמ"ש הט"ז ז"ל סי' של"א ס"ק א' יע"ש ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. ולד' ס' התרומות בהלכות א"י משום דסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד. ולהכי אף אם ישראל קנה קרקע וזרעו ומירחן על ידו ואכלן פטור מן התורה אבל חייב מדרבנן משום גזירה שמא יבנה בהמ"ק וכו' וכל זה כד' הסוברים דיש קנין לגוי וכו' דאם אין קנין קרקע דגוי ודישר' שוים הם יעש"ב:

א מי שיש לו קרקע שקנה בא"י וזרעו חייב להפריש תו"מ דהיינו טרם כל יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות [כן כתב ה' ברכ"י ז"ל ביו"ד סי' של"א ס"ק כ"ג ומשם המבי"ט ח"ב סי' קצ"ז והרדב"ז סי' תרמ"ב וכ' שכן דעת מרן ז"ל יע"ש]:

ב וצריך שלא יפסיק בין הפרשת התרומה להפרשת המעשר ראשון ומעשר ב' שאם הפסיק צריך לברך בכל אחת ואחת [עיין בס' מטה יוסף ח"ב בסו' הס' ובס' הלכות קטנות סי' צ"ה]:

ג ואח"ך יפריש תרומה גדולה אפי' כל שהוא [מרן ז"ל בסי' של"ה ס"ק י"ט ומטה יוסף שם] ויקברנה או יכשיר אותה במים קודם מירוח אם הוא דבר יבש כגון חטים וקטניות ויגע בה והרי היא טמאה וישרפנה. או יתננה לכהן וישרפנה ויתהנה ממנה הנאה של כילוי. ואם הוא שמן ידליק אותה הכהן ויהנה ממנה:

ד ואח"ך יפריש מעשר א' אחד מעשר ונותנו ללוי והלוי יפריש תרומת מעשר אחד מעשר ואם התבואה הוכשר' קודם מירוח יתננה לכהן וישרפנה: (ח) תרומת מעשר אינו יכול להפריש אותה מאומד שלא במדידה אפי' בזה"ז: (ו) ואח"ך מפריש מעשר ב' ופודהו חוץ לירוש' בפרוטה של כסף שיהא בה צורת מטבע ושתהיה גדולה שתהי' שוויה יותר מפרוטה כדי שיפדה בה הוא וחומשו. [עי' מטה יוסף ח"ב שם] ואם אין לו פרוטה מחללו על פירות: (ז) ואין צריך לברך על פדיון מע"ב והטעם כבר כתב מרן בתשו' בספר אבקת רוכל וגם בספר ברכי יוסף סימן של"א ס"ק כ"ו העתיק דבריו משום שיש לנו ספק בשנים אם היא שנת מע"ב או מ"ע ע"ש. ואף שהוא ז"ל הסכים כס' הר"מ ז"ל. וגם ה' מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' פ"ה קרא תגר על זה וגם ה' מטה יוסף ז"ל שם. מ"מ ספק ברכות להקל:

ח וכל זה בשנת א' ב' ד' ה' של השמיטה. אבל ג' ו' יפריש מעשר עני. ואם רוצה לזכות בו לעצמו קודם שיפרישנו יפקיר כל התבואה (ס' החרדים יע"ש) וצריך שיפקירנו בפני אחד לפחות ולא בינו לבין עצמו. ולא כמו שנוהגים עתה שמפקירים כל נכסיהם בינו לבין עצמו דשמא יש להם מלוה או פקדון ביד אחרים ונמצא מפסיד אותם ודעת מרן בש"ע א"ח סי' רמ"ו ס"ק ג' משמע דס"ל דהפקר אפי' בינו לבין עצמו מהני יע"ש וע' בס' שער המצות למהרח"ו ז"ל בסופו דאסיק דצריך בפני ג' וצ"ע. (עי' מהרימ"ט ח"א סי' פ"ה):

ט כל זה הוא בקרקע ישראל והתבואה של ישר' אבל אם הוא שותף בקרקע עם הגוי והתבואה היא בשותפות אחר שיחלק עם הגוי התבואה יפריש על חלקו ככל הסדר האמור לעיל. דעכשיו בזה"ז דחיוב הפרשת חו"מ דרבנן אמרי' יש ברירה למפרע. (עי' מרן סי' של"א ס"ק י"א):

י אבל אם אין לישר' שום זכות בקרקע כ"א הוא שותף עם הגוי בפירות שיצמחו דהיינו שנתן להגוי זרע וקנו שוורי' לחרישה ואחר שיגמרו הפירו' אחר המירוח לוקח הישר' חלקו בזה רבו הדעות דיש מן הרבנים האחרונים דמחייבי' גם בזה שיפריש הישר' מחלקו [ה' בצלאל אשכנזי בתשו' סי' ב' הרב מזבח אדמה די"ז ע"א מטה יוסף] אמנם כנגדם איכא רבנים דפטרי הנה הגאון ר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' של"א ס"ק ז"ך כתב דבזה"ז דתו"מ חיוב הפרשתם הוא מדרבנן יש קנין לגוי בא"י כמו בסוריא והביא ראיה לדבריו ממ"ש רש"י בגיטין ד' מ"ז בד"ה בסורייא וגם הביא מדברי ה' בעה"ת הבאתי דבריו לעיל והסמ"ג עשין קל"א. ואחריו נמשך הר' פאת השלחן בה' דמאי סי' ט"ז ס"ק מ' יע"ש. ודעת מרן נר' לכאורה דס"ל דפטור כי הוא נמשך אחר הרמז"ל בזה והוא ז"ל כאב בכ"מ ה' תרומות ובס' אבקת רוכל כי כל זה דאמרי' אין קנין לנוי בא"י היינו לענין דאם חזר הישר' וקנאה מהגוי דלא הוי ככיבוש יחיד אלא הוי כמו שלא קנאה גוי מעולם דאין קנין לגוי אבל לענין הפקעה ודאי יש קנין וגם דהמירוח נעשה ע"י גוי מהיכא תיתי לחייבו ובכן יפריש תרומה ותרומת מעשר ביחד והמעשר א' מסיים לו מקום בכרי והוא לעצמו [ולענין אם יכול הבעה"ב להפריש התרומת מעשר רוב רבני האחרונים מסכימים בזה ועי' לה' ברכ"י יוסף ז"ל בסי' של"א ס"ק י"ב יעש"ב] ואם ירצה להחמיר על עצמו על צד היותר טוב וישתווה עם הלוי בעד חלקו במעשר א' תבא עב"ט:

י"א ואח"ך מפריש מע"ב ופודהו כנז"ל ואין צריך לברך שום ברכה: (י"ב) וצריך ליזהר שלא יכניס התבואה לירוש' קודם שיפדה המעשר שני: (י"ג) אלו הקונים העושור מאת המלך יר"ה הנה לדע' מהרשד"ם ז"ל סי' קצ"ב ביו"ד דהמלך יר"ה יש לו זכות בגוף הקרקע חלק עשירית וכההיא דבן לוי שמכר שדהו לישר' ע"מ שהמעש"ר שלו דאמרי' דשייר לעצמו זכות בקרקע וכו' יעי"ש. וה"ה הקונה מאת המלך נר' לכאורה דקונה זכות בקרקע לאותה שנה. אמנם עינינו הרואות דכמה פעמים נמכר האילתיז'אם אם אחר הקציר ונתלשו הפירות חזר הדין שאין זה לא שותפות בקרקע ואפ' דאם אין לו שותפות בפירו' מאחר דהוא קונה מאת המלך יר"ה חלק העשירית שלו ואפי' יתייקר השער וימכור מה שיקבץ בעד חלק העשירית וירויח ואפשר יוזיל השער ויפסיד. ואפ' דזה דומה לקונה מאת הגוי במוקד' כמה סאות חיטים על שער שיפסקו ביניהם ואפ' יתייקר וירויח ואפשר יוזיל ויפסיד. ואיש כזה אינו חייב להפריש תו"מ ואפ' דה"ה ואין ולאו ורפייא בידי ובחי' הגהות על הטור כתב דכל זה שמירוח הגוי פוטר מתרומה היינו דוקא כשממרח פרותיו של הגוי אבל אם הגוי עושה מלאכה אצל הישר' וממרח פירותיו של הישר' בשכרו ודאי דזה אינו נקרא דיגון גוי מאחר דהגוי הוא פועל בא בשכרו וזה הוא מחלו' בין הטור והרמז"ל והרב אי' הגהות מביא ראיה לדינו של הטור דדיגון הגוי באופן זה אינו פוטר מההיא דאמרי' בפ' כיצד מברכין תניא רשב"י או' בזמן שישר' עושי' רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' ועמדו זרים ורעו צאנכם שהגוים חורשים וזורעים בשבילם אלמא דכל מלאכתן נעשית ע"י אחרים ואין פוטרים אותם מהמעשר יעש"ב. ועם כי כדאי ראיה זאת להכריח שאינו פוטרם דמי יימר דאינם פטורים ומי יימר דכוונת הרשב"י הוא שהגוים יחרשו ויזרעו ויקצירו פירותיו של ישר' על מגן אלא הכוונה שהגוים חורשים וזורעים וקוצרים ומוכרים בזול ויקנה הישר' ויהיה עוסק בתורה ולא יתבטל משום החרישה וזריעה וכיוצא עכ"פ לדידיה צ"ל בהכרח דזה לא הוי דיגון גוי ופי' כי לי כל הארץ לי קדושת הארץ דאינו נפקע מקדושתו לפוטרו בשביל שמירחו הגוי עו"נ את הידוע דפרעה הרשע היה תובע כב"ח ושטרו בידו דגזרת בין הבתרים היתה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ח' שנה ואיך הוציאם קודם הזמן והתשו' לזה דמילת ת' שנה לא קאי אועבדום ועינו אותם דלעיל מיניה אלא אלפני פניו אכי גר יהיה זרעך וצריך לסרס המקרא כי גר יהיה זרעך ת' שנה ועבדום ועינו אותם נמצא דמה שהוציא הקב"ה את ישר' ממצרים קודם הזמן היה עפ"י דרשת לשון השטר אחר הכונה ולא אחר הלשון הפשוט:

מעתה נא"ה דהקב"ה מצוה למרע"ה כה תאמר לבית יעקב שיבינו הנשים שלא יטענו איזה טענה שלא הבינו כמ"ש הרשב"א ז"ל ותגד לבני ישר' אין הגדה אלא לשון חכמה להודיעם שאין העיקר התורה שבכתב אלא התורה שבע"פ שמתפרשת כל התורה כמה פירושים אמתיים. ומכריח אותם שמוכרחים לקבל שהרי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים להוציא אתכם קודם הזמן ולהביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי שאתם עושים משמרת למשמרתי אזי והיתם לי סגולה מכל העמים שכל העמים יעשו בשבילכם כל מלאכתכם ואתם תהיו שקטי' ושאננים ולא תפטרו מלהוציא תו"מ ע"י דיגון הגוי כי לי כל הארץ כי לי קדושת הארץ ואינו נפקע מקדושתו:

איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. נר' דיובן בהקדים במש"ל משם הרב שרשי הים בההוא עובדא דכיסוי הדם ששחט ובא אחר וכיסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים וכ' הרב הטעם משום דחטף את המצוה. וא"כ במצות הפרשת תו"מ דהוי כמצות הצדקה הב' מצות אלו אף שהם מצות עשה אפי"ה נקרא חוטף את המצוה והקב"ה משלם לו גמולו וכמ"ש במלאכי הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות והריקותי לכם ברכה עד בלי די באופן עד היכן מגיע גודל המצוה הזאת של הפרשת תו"מ ונמצא דהקב"ה חייב לשלם לאיש העושה מצוה זאת בכל פעם שמקיים מצות הצדקה ומצות הפרשת תו"מ עשרה זהובים יותר על מה שנתן כדין חוטף את המצוה ואפשר דלזה דרשו רז"ל עשר בשביל שתתעשר שהוא כדין. וז"א וכל תרומה לכל קדשי בני ישר' אשר יקריבו לכהן לו יהיה הכונה דהתועלת והטובת הנאה שלו יהיה שיתעשר ויהיה לו ממון הרבה:

חזרתי ואמרתי לכל קדשי בני ישר' אשר יקריבו שם רמז לביאת משיחילו שיבנה בית מקדשינו ונקריב שם קרבנינו בעגלא ובז"ק כיר"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה