אור ברסלב
איש אמונים דרוש ג לשבת כלה

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ג לשבת כלה

דרוש ב לשבת כלה

שדרשתי בק"ק גדול בשנת התרל"א:

והנושא בא ועל שלחן הפגים יפרשו בגד תכלת ולחם הפנים עליו יהיה ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת ולחם התמיד עליו יהיה:

ולחם החמיר עליו יהיה:

איתא במס' שבת דפ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה עשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנא' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר חמא בר חנינא וכולן זכה משה ונטלן שנא' ומשה יקח את האהל. אמר ריש לקיש ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם עכ"ל: ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר בחר בנו מכל העמים והנחילנו תורת אמת שבזכות' מתקיים העולם וכמו שאמר התנא במס' אבות שמעון הצדיק הוא היה משיירי כנה"ג הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח והרב מהר"ש אוזידא ז"ל פירש משם הר"י ן' נחמיאש ז"ל מכתב שהכל בכלל התודה והעבודה ונ"ח בכלל התורה הם אלא ההוגה על התורה לימוד התורה והעבודה היא עבודת הקרבנות וג"ח הוא מצות מעשי' וכולם נכללים בתורה. וכן במשנה י"ז פרק א' דאבות אמרו רשב"ג או' על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנא' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ויש לדקדק דהתנא היל"ל כסדר הכתוב על האמת על הדין ועל השלום קרא כדכתיב אמת ומשפט שלום ולמה שינה. וגם שם פי' הרב מהרש"א ז"ל שכולם הם מענין הדין דהיינו על הדין שהדיין לא יטה הדין שיהיה דן דין אמת על האמת שהעדים יעידו אמת ולא ידברו שקר ועל השלום אזהרה לבעלי דינין שיעשו שלום ביניהם אחר שנפסק הדין יע"ש. ולכאו' ק"ק במה שפי' דעל האמת הוא אזהרה לעדים דהנה ידוע ההפרש שיש בין שתי משניות הללו דמשנה א' שאמרו על התורה ועל העבודה ועל ג"ח היינו קיום העולם. התורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי העבודה כדאיתא בתענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו ש"ו. ג"ח דכתיב עולם חסד יבנה. והג' דברים שבמשנה ב' שאמרו על הדין ועל האמת ועל השלום הם ישוב העולם שאי אפשר שיהיה ישוב בעולם בלתי ג' דברים אלו והשתא כפי דבריו ז"ל דעל האמת הוא אזהרה לעדים זה אינו כ"כ ישוב העולם דאם פעם אחת ידבר איזה עדות שקר אף שעבירה גדולה היא בידו מ"מ לא יעכב ישוב העולם דבשלמא הדיין אם לא ידון דין אמת לא ילכו אצלו להתדיין כלל וזה יהיה סיבת מניעת ישוב העולם וכן אם הבעלי דינים לא יקבלו דברי הדיין בשמחה לא שבקת חיי ישארו מתקוטטים ביניהם לעולם ויעכב ישוב העולם אבל העדים אם לא יעידו האמת עושים עבירה גדולה וגורמים להוציא ממון שלא כדין אבל לא ימעט ישוב העולם: ואולם נראה לפקע"ד דלהכי דייק התנא ונקט על האמת באמצע שלא כסדר הכתוב והיא אזהרה על הדיין ועל הבעל דין דהיינו על הדיין שידון דין אמת לאמיתו שלא יהא אוהב אחד מהם או שונא עם אחד מהם. ועל הבע"ד שיקבל האמת מפי הדיין ולא יחשדהו ולא ישנאהו וכאשר מצאתי לה' מהראנ"ח ז"ל שפירש כונת הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי דלכאורה קשה מהיכא תיתי שיעשקוהו בשביל שעשה משפט וצדק. והגאון הרב חיד"א ז"ל פירש בס' יוסף תהלות עם מ"ש בש"ס דדוד המע"ה אחר שהיה מחייב את החייב אם לא היה לו מה לפרוע היה פורע לו מכיסו והיה עושה משפט וצדקה. והיה חושש שמא יעשו קנוניא שני עניים ויבואו לדין שניהם זה תובע וזה מודה והיה צריך לפרוע להם ויתחלקו ביניהם ולזה היה מתפלל עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי שיעשו קנוניא ביניהם. ברם הרב מהראנ"ח ז"ל מפ' עפ"י מה דאיתא בסנהדרין שלא יאמר הדיין מה לי ולצרה לדון ולחייב את החייב למחר משנאתו אותי מדליק את גדישי והורג וכו' וזהו שהתפלל דהע"ה עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי שהחייב לא יעשוק אותי משנאתו אותי:

איך שיהיה נמצא דב' משניות הללו לימדונו מוסר השכל דבר אחד הכלולה בג' דהיינו התורה שקיומה כוללת העבודה שהוא הקרבנות והקטורת וכו' וג"ח שהוא הצדקה ומצות מעשיות. והדין שקיומו כלול באמת ובשלום: אשר עפי"ז נר' לפקע"ד כונת הפסוקים יורו משפטיך ליעקב ותורתיך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. דלכאו' ק' דנר' מקראות הללו כפולים במילות שונות ממש אמנם עפי"ה הנה נכון דבתחי' נקט מרע"ה ב' דברים פרטיים המורים על עיקר ישוב העולם וקיומו וז"א יורו משפטיך ליעקב שהוא הדין ותורתך לישר' שהיא התורה דשניהם הם העיקרים הראשים והדר מפרש הארבע' הכלולי' בהם דהיינו התורה מאי דסליק מינה כלול העבודה וג"ח וז"א ישימו קטורה באפך שהוא הקטורת וכליל על מזבחך שהם הקרבנות. ואח"כ אמר ברך ה' חילו שהוא הג"ח כפירש"י ופועל ידיו תרצה שהם המצוות המעשיות. ועתה פירש שתיים גזרות שהם כלולות בדין דהיינו מחץ מתנים קמיו דהיינו על העדים שצריכים להעיד מעומד קרא אותם "קמיו" שיעידו אמת. ואפשר ירמוז ג"כ על הדיין וקראו "קמיו" על שם הגבר הוקם על שלא יהא אוהב לאחד או שונא לאחד וגם אמר ומשנאיו רמז לבע"ד שיצא חייב שלא יהיה שונאו ויקום על הדיין לעושקו וכמ"ש מהראנ"ח ז"ל. באופן נקיטינן דכל קיום העולם תלוי בקיום תורתינו הק' כי היא חיינו וארך ימנו:

והנה איתא במס' ע"ז ד' ג' ע"א דלעת"ל אומרים אוה"ע להקב"ה רבש"ע ישר' שקבלוה היכן קיימוה והקב"ה משיב אני מעיד בישר' שקיימו כל התורה ואומרים לפניו כלום יש אב מעיד על בנו דכתי' בני בכורי ישר' ומשיב להם הקב"ה יבואו שמים וארץ ויעידו על ישר' שקיימו כל התורה ואומרים לפניו שמים וארץ נוגעים בעדותן הן שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו' והק' בתוס' וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי ש"ו קיימים הם וי"ל דאין חוששין בזה הראיה דאין אב מעיד על בנו ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישר' מקבלי' עכ"ל וכבר ידוע דבתי' ב' זה של התוס' ז"ל נתחבטו בו כל המפ' ראשונים ואחרונים וכמ"ש ה' פמ"א ז"ל בח"א סי' מ"ד והר' שנות חיים וה' אהבת דוד ז"ל דאינו מובן דאם העדות היה על הקבלה בלבד וכבר קבלוה וא"כ לא נשאר נגיעה בעדותם כלל ותירצו כמה תירוצים הלא בספרתם ולפקע"ד נר' לי לתרץ דש"ו הם נוגעים בעדותם אף אחר הקבלה דהכי איתא במס' תענית ד' ח' אמר ריש לקיש בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שיש לה חבלי לידה ואינה יכולה לילד ויליף לה מג"ש נאמר עצירה באשה ונאמר עצירה בגשמים נמצא דהשמים נוגעים בעדותם שרוצים להוריד על ומטר שלא יצטערו. וגבי הארץ יש לה נגיעה דאיתה במדר' שכל עשב יש לו שר ומזל ומכה אותו כדי שיצמח נמצא דיש להארץ נגיעה שמכים אותה להצמיח. אלא דנגיעת השמים היא לטובה שרוצים להעיד שישר' עושים רש"מ להוריד טל ומטר משא"כ נגיעת הארץ היא לרעה ב"מ שרוצה להעיד שישר' אינם עושים רש"מ כדי שלא יכו אותה להצמיח:

אשר עפי"ז פי' ה' נש"ר ז"ל כונת הכתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישר'. בהקדים מ"ש רש"י בפ' האזינו וז"ל ולמה העיד בהם הש"ו שאם יזכו ישר' הארץ תתן יבולה וגם השמים יתנו טלם ואם יתחייבו יד העדים תהיה בהם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה עכ"ל והק' הרב ז"ל מהך דמס' תענית ומדברי המדר' שהכאתי לעיל דמוכח דשמים וארץ נוגעים בעדותם. ותי' בהקדים מ"ש הטור בסי' ס"ו בח"מ משם ה' בעה"ת ז"ל וז"ל ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ולוי חתום בו לעד ואח"ך קנה לוי השט"ח אם בשעה שקנה לוי הש"ח כבר היה חתום בו לא חיישינן לשיקרא מאחר שיש עד השני חתום עמו ומסתמא לא חתם על השקר עד הב' בשביל הנאת לוי כיון שבשעה שחתם לוי לא היה ניכר בש"ח שום ריעותא אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל אם לא היה לוי חתום על השטר ועכשיו רוצה לחתום מאחר שיש לו נגיעה לא מהני אעפ"י שהעד הב' חתום בו דנמצאו ב"ד מוציאים ממון אפומא דחד סהדא:

והנה כבר אמרנו דשמים וארץ בזמן שמעידים שישר' עושים רש"מ אזי השמים נוגעים בעדות שלא יהיו נעצרין אבל הארץ אין לה שום נגיעה. וכן להפך אם מעידים שישר' אינם עושים רש"מ הארץ נוגע בעדות שלא יכו אותה אבל השמים אין להם שום נגיעה נמצא ששניהם כשרים להעיד מאחר שממ"נ האחד אינו נוגע וכמ"ש הטור ז"ל:

אמנם כל זה הוא אם בשעת שחתמו בשטר לא היה לשניהם שום נגיעה אז הוא דמועיל העדות הנוגע מאחר שהעד הב' חתום עמו משא"כ היכא דבשעת החתימה היה נוגע לא מהני עדותם כנז"ל. ולזה נתחכם מרע"ה והזמין השמי' והארץ לעדות בהיותם ישראל במדבר שהיו ישראל אוכלים מן שאינם צריכים לא לגשמים ולא לתבואת הארץ דאז אין להם שום נגיעה וז"א ועתה (דייקא שאתם במדבר אוכלים מן) כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל (וע"ז מקשה למה צריך כתיבה) שימה בפיהם (די שתתקיים העדות בעל פה ויהי כמשיב) למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כי אביאנו אל האדמה וגו' הכונה שאם עכשיו יחתמו יועיל עדותן שאין בו צד נגיעה אף שאח"ך יהיה נגיעה לאחד מהם וכאמור אלו תד"ק ז"ל יע"ש וש"י: אשר עפי"ז נראה לע"ד בזה יהיה כוונת הכתובי' באיוב סי' ע"ז וכ"ת פערו עלי בפיהם על לא חמס בכפי ותפלתי זכה ארץ אל תכסי דמי ואל תתני מקום לזעקתי גם עתה הנה בשמים עדי וסהדי במרומים מליצי ורעי אל אלו'ד דלפה נפשי ויוכח לגבר עם אלו'ד ע"כ. ולכאורה הדקדוקים רבו תחי' וראש שהוא מתרעם על שפערו עליו בפיהם על לא חמס בכפיו ומה מצווה לארץ שלא תכסה מה הוא הענין שתדבר ולא תכסה. ותו קשה אומרו גם עתה הנה בשמים עדי וגו' מהו אומרו גם עתה כאילו יש זמן שיעידו בשמים והוא אומר שגם עתה יבואו ויעידו ולנו לדעת מה כיון בזה:

אמנם עפי"ה הנה נכון. ונקדים עוד מאי דאית' בפ' חלק דצ"א ע"ב א"ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין גוף או' נשמה חטאה שמיום שנסתלקה הרי הוא מוטל כאבן דומם ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו לא חטאתי א"ל משל למה"ד למלך שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות והושיב בו ב' שומרים א' חיגר וא' סומא רכב החיגר על הסומא ואכלו הבכורות כשבא בעל הפרדס א"ל היכן הבכורות נאות חיגר אומר אני איני יכול לעלות לאילן סומא או' אני איני רואה אותם הרכיב החיגר על הסומא ודן אותם אף הקב"ה מביא הנשמה בגוף ודן אותם שנא' יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו עכ"ל. ופירש"י השמים היא הנשמה שבאה מן השמים והארץ הוא הגוף שבא מן הארץ עכ"ל. ולכאורה לנו לדעת למה אינו דן הקב"ה להגוף והנשמה בעוה"ז ולמה צריך להמתין עד יום מותו אבל התי' לזה שאם הנשמה תודה בעוה"ז שהגוף חטא יכחיש הגוף בטענה שהיא נוגעת בעדות כי רצונה להסתלק בשמים ממעל למקום אשר חוצבה וכונתה שרוצה הגוף עדין לשבוע מתענוגי העוה"ז כי זה הוא טבע הגוף החומרי משא"כ באותו יום שלא יש צד נגיעה שכבר נפרדו זה מזה: מעתה נבא לבאר כונת הכתו' והוא דכבר אמרנו דשמים הוא כינוי לנשמה והארץ הוא כינוי לגוף. והנה שלשת ריעי איוב ביודעם ומכירם אותו שהיה איש תם וישר ועכ"ז באו עליו כל אלו היסורים התחילו להוכיחו שמא יש בידו עונות נסתרות. ולזה היה מתרעם איוב וכה אמר פערו עלי בפיהם בחרפה על לא חמס בכפי שאני יודע בעצמי שאני ירא אלקים וסר מרע ואם לא תאמינו הריני גוזר על הגוף שלא יכחיש כלל. וז"א ארץ שהוא הגוף אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי הכונה שלא ישמע להחומר ולא יכחיש כלל וכשאינו מכחיש הגוף אין צריך להמתין הקב"ה עד יום מותו לדונו שאפי' עתה שהוא בחיים הגוף והנשמה יחד יכול לדון אותם והנשמה היא תעיד לפני הקב"ה וז"א גם "עתה" בשמים עדי וסהדי במרומים. וא"כ מה הוכחה יש לי עוד לעשות כ"א להתפלל להקב"ה שהוא יוכיח האמת. וזה או' מליצי ורעי אל אלו'ד דלפה עיני ויוכח לגבר עם אלו'ד וגו' ודו"ק:

איך שיהיה נקטינן דאפי' אוה"ע בהא מודו דישר' עם קדוש יש לנו דין בנים עם הקב"ה מדאמרו כלום יש אב מעיד על בנו דכתי' בני בכורי ישר'. אך מה שיש להבין הוא דבמשנה דאבות איתא חביבין ישר' שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנא' בנים אתם לה' אלקיכם. ולנו לדעת למה לא הביא ראיה התנא מדכתי' בני בכורי ישר' שהוא מוקדם בתורה ותו יש לדקדק מה קשר ושייכות יש למשנה זו דחביבין ישר' שנקראו בנים עם המשנה שלאחריה חביבין ישר' שניתן להם כלי חמדה. וכו'. ותו ק' למה כינה להתורה בזה הלשון כלי חמדה וה' מהרש"א ז"ל פירש דלהכי נקט בזה הלשון כלי חמדה שהכל חומדין אותה ואינם זוכים לה מסיבה שדינה עם ישר' כאשה וכמ"ש רז"ל תורה ציוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה שלא יוכלו שום אומה לעסוק בה. ולכאו' ק' מה הועיל בזה הפי' להדביקו עם מ"ש למעלה שנקראו בנים:

ואולם נר' לפקע"ד. והן קדם נבא לישב חקירה אחת שחקרו המפרשים ז"ל והוא כי מאחר שאנחנו יש לנו דין בנים ואנו סמוכים על שלחנו של מקום כי הוא אל זן ומפרנס לכל ושלחנו ערוך לכל וא"כ איך זכינו במתנת הארץ ואנו אומרים על ארצינו ועל נחלת אבותינו מאחר דאין לנו יד לזכות בה בהיותינו סמוכים על שלחן אבינו שבשמים:

וכדי לישב חקירה זאת נר' לפקע"ד. והן קדם נבאר כונת הכתובים האמורים בשמואל ב' סי' ט' וכ"ת ויאמר דוד למפיבושת אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד. וישתחו ויאמר מה עבדך. ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו כל אשר היה לשאול נתתי לבן אדונך. ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והיה לבן אדונך ומפיבושת בן אדונך יאכל תמיד לחם על שלחני ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים. ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ע"כ. ולכאו' הדקדוקי' רבו א' דדהע"ה אמר למפיבושת שבעבור יהונתן אביו יעשה לו חסד וישיב לו את כל שדה אביו וא"כ מה השיב לו מפיבושת מה עבדך כאילו בשביל כבודו ואהבתו נתן לו כל שדה אביו. ותו ק' למה קרא דהע"ה לציבא ואמר לו כל אשר היה לשאול נתתי לבן אדונך ועבדת לו את האדמה וגו' והבאת והיה לבן אדונך וגו' כאילו שואל עצה מציבא או אם מחוסר איזה מעשה להמחנה וע"י אמירתו לציבא תתקיים מתנתו. ותו ק' אומרו והבאת והיה לבן אדונך דנר' שפת יתר דהיה די שיאמר והבאת לבן אדונך. ותו ק' מאי אתא לאשמועינן שהיו לציבא ט"ו בנים וכ' עבדים ומה קשר יש לדברים אלו פה. ותו ק' תשו' ציבא בכבדות ככל אשר יצוה המלך את עבדו כן יעשה עבדך למה נקט ככל אשר יצוה היל"ל ככל אשר ציוה. ותו תיבת את עבדו מיותרת היל"ל ככל אשר יצוה אדוני המלך כן יעשה עבדך. ותו ק' למה נקט פה בלשון נסתר את עבדו ולא אמר עבדך. ותו ק' אומרו ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ופירש"י דדברים אלו הם שדהע"ה השיב לציבא ומפיבושת וגו' כאילו ציבא שאל לו איזה שאלה והשיב לו דהע"ה ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ולנו לדעת מה שאל ציבא ומה השיב דהע"ה. תו ק' למה שינה דהע"ה והכי אמר מר כאחד מבני המלך ולא אמר סתם אוכל על שלחני ותו לא כמ"ש בדבריו הקודמים:

והנה רש"י ז"ל פי' במ"ש ונתתי לבן אדונך וז"ל המלך רשאי להעביר הנחלה שנאמר במשפט המלוכה את שדותיכם ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו ואתם תהיו לו לעבדים ע"כ. נמצא דמה שנתן דהע"ה למפיבושת לא מן הדין היה כי אם מסיבת היותו מלך וכל עמו הם עבדיו ורשאי הוא ליתן מתנה לעבדיו כפי רצונו. ונקדים מה דאיתא במס' מציעא די"ב אמתני' מציאת בנו ובתו הגדולי' הרי אלו שלהן מציאת בלו ובתו הקטנים הרי אלו שלו אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן ואינו סמוך עש"א זהו גדול. והתוס' בד"ה ר' יוחנן כתבו משם ר"ת דס"ל דגם בעירוב ס"ל לר"י לא גדול גדול ממש וכו'. ועוד כתבו דזהו דוקא בבנו הסמוך עש"א דאמר"י דזוכה אביו במציאתו משום דכיון דהוא זן אותו ואי לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר דעלמא סמוך על שלחן חבירו חינם אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבדו ואמתו שבשכר טרחם הם אוכלים. וכ"כ גבי עירוב כתבו דדוקא בנו הסמוך עש"א אינו מזכה על ידו אבל אמה העבריה ועבד מזכה על ידם יעי"ש. וכ"כ הטור בא"ח סי' שס"ו וכתב הב"י משם הרא"ש ז"ל דדוקא בבנו הגדול הוא דאמרי' דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שלחן אביו אבל הנכרי הסמוך על שלחן חבירו אין מציאתו לב"ה ואפי' אוכל בחנם אצלו יע"ש:

והנה במזכה לבנו הסמוך ע"ש ע"י אחר כבר ידוע דלכ"ע זכה הכן זולת ה' מהרי"ט ן' יעיש ז"ל דס"ל דלא זכה והיא ס' יחידאה וכמ"ש הכנה"ג בח"מ סי' רמ"ג הגה"ט אות ז"ן יעי"ש. אמנם במזכה לעבדו ע"י אחר מצינו ס' רבינו אלחנן הובאה במרדכי דקידושין סי' תצ"ה דמהני וזכה העבד. והריטב"א ז"ל בחי' לקידושין הרבה להקשות על ס' ר' אלחנן הלזו דלא זכה העבד כיון דסוף סוף זה הזוכה הוא נותן המתנה אחר שזכה בה להעבד ובשעה דמטא ליד העבד הרי חוזר האדון וזוכה בה כדין מה שקנה עבד קנה רבו ומהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ב' הכריע כס' הריטב"א ז"ל. וה' מחנ"א בה' זכיה סי' ב' כתב דלא פליג הריטב"א ז"ל על ס' ר' אלחנן ז"ל אלא דוקא גבי עבדו דס"ל דלא זכה העבד אף אם זיכה לו על ידי אחר אבל בבנו הסמוך ע"ש מודה הריטב"א ז"ל דזכה הבן כיון דזיכה לו על ידי אחר גילה דעתו שרצונו שיזכה בנו כדין. מעתה הבא נא אב"א לבאר כונת הכתובים דהנה דהע"ה רצה לתת מתנה למפיבושת כל שדה שאול הגם שהיה רוצה ג"כ שיהיה מפיבושת סמוך על שלחנו ולזה אמר לו אעשה חסד עמך והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד ומבקש אופן כדין שיזכה במתנה. ולזה השיב לו מפיבושת מה עבדך הכונה מאחר שאתה נותן לי מתנה זאת מטעם שאנו עבדיך כמ"ש רש"י במה יזכה דמה שקנה עבד קנה רבו וא"כ איני רואה שום אופן לזכות במתנה זו. ולזה נתחכם דהע"ה וגמר בדעתו לזכות לו ע"י אחר ע"י ציבא נער מפיבושת ולזה קרא אותו ויאמר אליו כל אשר היה לשאול נתתי לבן אדונך הא כיצד אני מזכה אותו על ידך ועבדת את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והים לבן אדונך דייקא שתזכה בה אתה לשמו ובזה זוכה אף שמפיבושת יאכל לחם על שלחני תמיד וכדי שלא נטעה לומר שציבא הוא עבד ואינו מועיל הזיכוי על ידו קרא אותו נער שאול והראיה שהיה לציבא ט"ו בנים וך' עבדים מכאן מוכח שלא היה עבד כי אם משרת בשכרו וכמ"ש התוס' דעבד ואמה העובדים בעד שכרם מזכה על ידם. וציבא רצה להוכיח דלית הלכתא כס' ר' אלחנן ז"ל ואינו מועיל זיכוי לעבד ע"י אחר וכמ"ש הריטב"א דזיכוי לעבד אף ע"י אחר לא מהני והוי כאילו נתן לעבדו דלא זכה ולזה השיב לו בצחות לשונו ככל אשר "יצוה" אדוני המלך את "עבדו" כן יעשה עבדך הכונה דכמו מתנה שנותן אדוני המלך לעבדו דאין בה מועיל דיד עבד כיד רבו כן הזיכוי הזה שאתה מזכה על ידי דומה בדומה דאין בה שום תועלת. ולזה השיב דהע"ה בחכמה ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד "מבני" המלך דייקא דחלילה לי שמפיבושת הוא אצלי בסוג עבד כי אם בסוג בן הסמוך על שלחן אביו דמהני הזכוי ע"י אחר אליבא דכ"ע כמ"ש הכנה"ג וה' מחנ"א ז"ל וזכה במתנה כדין וכהלכה ודו"ק:

מעתה נבא אל הישוב לחקירתינו הנז' והוא דכבר ידוע פלוגתא דקמאי במתנה שנותן האב לבנו הסמוך על שלחנו דלדעת ר"ת ודעימייה ס"ל דלא זכה הבן והרנב"ר והנמק"י ז"ל ודעימיהו ס"ל דזכה הבן דדוקא במציאה אמרו חכמים דהוי לאביו משום איבה משא"כ במתנה וכמ"ש הנמק"י בפ"ק דמציעא יע"ש. וההגהו' אשירי כתב משם הסמ"ק והכל בו דאם הבן הגדול הוא נשוי זוכה במתנת אביו ויש לו יד. והרב נשמת כל חי בח"ב סי' טו"ב אסף וקבץ טו"ב סברות רבנים דס"ל כס' הג"א דבנשוי יש לו יד יעי"ש. ואני בעניי נר' לפקע"ד להביא ראיה לס' הג"א ז"ל מדברי התוס' עצמם בב"ב פ' מי שמת ד' קמ"ד דאיתא התם חלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלי טעמא וחד מנייהו המשיא אשה לבנו הגדול בבית קנאו וכתבו התוס' ז"ל וז"ל מ"מ קצת טעם יש שמרוב שמחתו אמדינן דעתיה דמסתמא נתנו לו וכ"כ הטור ז"ל באה"ע סי' ט"ן וז"ל שמרוב שמחתו הקנה לו אותו הבית יע"ש. והשתא אם איתא דבן הגדול הלשוי לא זכה במתנת אביו מהו טעם זה דכתבו התוס' דאמדינן דעתיה דמסתמא נתנו לו הבית במתנה הלא אפי' אם בקולי קולות נתנה לו הבית במתנה לא קנה הבן ומה מקום לאומדנא זו אם לא בהכרח לומר דאם נתן לו הבית במתנה בפי' דזכה בודאי כדין. אלא במשיא אשה לבנו הגדול איכא עדיפות' דאפילו דלא פירש דנותנו לו הבית במתנה אפ"ה אמדינן דעתיה שמרוב שמחתו נתנו לו כאילו פירש. זה נלע"ד ברור בכונת התוס' והוי ראיה לדינו של הג"א ז"ל:

כי מן הבאר מה מאד אני תמיה על הגאון ה' חק"ל ז"ל בח"מ ח"ב סי' מ"ז שהביא דברי הנמק"י פלוגתא דר"ת עם הרנב"ר ז"ל ודעימייהו ואח"ך הביא ס' הג"א ז"ל וכ' וז"ל אך לבי מהסם מאחר דסתם דברי הפוס' במצי' כתבו בנו הגדול ולא חילקו בין נשוי לשאינו נשוי נר' דלא ס"ל הכי וכו' דאם איתא להא לא הוו שתקי הפוס' וסוף דבריו העלה דס' הג"א הלזו היא סברא מחודשת מדנפשיה ולא נתן טעם לדבריו ויכול המוחזק לומר קי"ל דלא כהג"א יעש"ב. ובנו ז"ל הרב תנא דבי אליהו הרבה לחפש ולתור בדעת הרשב"א אי ס"ל האי דינא ולא הכריע:

ובאמת בראותי דבריו אלו עמדתי מרעיד איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דכל רז לא אניס ליה מאחר שממקום שבא והביא ס' הג"א ז"ל העתיקם מדברי מרן ז"ל בא"ח סי' שס"ו. ומרן הב"י ז"ל למעלה מזה כתב. דדוקא במציאה אמרו דזוכה האב מכום איבה משא"כ בעירוב וסיים וכתב וז"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל והנך רבוואתא מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן הרי דמרן הב"י הפליג דאפי' מטעם היות הבן גדול לבד בלתי טעמא דנשוי פסיק ותני דזכה הבן זולת במציאה מטעם איבה ובפרט לפי מ"ש בעניותן לד' התוס' ז"ל. וגם בד' הרשב"א ז"ל יגעתי ומצאתי דהכי ס"ל דבנשוי זכה הבן והוא דבא"ה סי' צ"ו הביא מרן ז"ל תשו' הרשב"א ז"ל דסי' תתקצ"ו וז"ל שאלת בראובן ובנו שהיו דרים בבית אחת והיו אוכלים על שלחן אחד והכן היה נשוי והיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ונפטרו האב והבן וטוענים יורשי האב שהכל של אב ואלמ' הבן טוענת שהכל של בעלה והשי' שהדין עם האלמ' ואפי' אין לבעלה נכסים ידועים כלל ואעפ"י שאם היה קיים עליו להביא ראיה וכדאמרי' בפ' חזקת ד' נ"ב ע"א אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראים עכ"ל יעש"ב. והשתא ניחזי אנן מה דמות יערוך ההיא דפ' חזקת דהתם מיירי שאחרי מות אביהן היה אחד מן האחים נושא ונותן והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו וכמו שפי' רש"י זיל סם ולהכי דינא הוא דעל האחין להביא ראיה דאימור מציא' מצא או נתנו לו מתנה וזוכה בה לעצמו אחר שמת אביו וטענינן ליורשיו ולהכי על האחין להביא ראיה משא"כ בדינו שנשאל הרשב"א ז"ל שהיה סמוך עש"א ונושא ונותן בחיי אביו דאפי' מצא מציאה או נתנו לו מתנה ואפי' שכר פעולתו ומעשה ידיו הן של אב מאי טענינן להו ליורשיו איכא אם לא בהכרח לומר יען היה הבן נשוי דבנשוי זוכה במתנה לעצמו וטענינן ליורשיו שמא אביו נתנם לו במתנה או אחרים שהאונות והשטרות היו יוצאות על שמו ולהכי פסיק ותני דעל האחים להביא ראיה ולהכי דייק בדבריו ז"ל בתחי' השאלה שכ' והבן היה נשוי וכו' הרי להדיא דדעת הרשב"א אזיל כס' הג"א ז"ל. והרב מהר"י הלוי ז"ל בסי' קכ"ד כתב דס' הג"א הלזו היא אף לד' ר"ת ז"ל דס"ל דבמתנה שנתן האב לבנו הגדול לא זכה מודה דבנשוי זוכה ומהתימה שלא נסתייע מדברי התוספות דב"ב הנז"ל דמשמע להדייא הכי כמש"ל. וגם ה' נשמת כל חי הרבה להק' ע"ד ה' מ"ז ז"ל וה' תנא דבי אליאו ז"ל ולא הביא תשו' הרשב"א הלזו. ויש לי בעניותי אריכות דברים בזה לא עת האסף. עכ"פ נקיטינן דבנשוי כ"ע מודו דזכה הבן במתנת האב כדין וכתורה:

אמור מעתה תשו' מספקת להחקירה הנז"ל והוא כיון דישראל קבלו את התורה הקדושה במעמד הר סיני כאשם תשובה וכדכתי' תורה ציוה לנו משה מורשה ודרשו רז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה הרי יש לישר' דין בן נשוי דלכ"ע זכה במתנת האב אף בהיותו סמוך על שלחן אביו ואפשר דזה יהיה רמז הכתוב תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. ולא נאריך בדקדוקי' ונקדים הידוע שאוה"ע מונים את ישר' בטענה לסטים אתם שכבשתם את הארץ. עו"נ מ"ש המרדכי בפ' האומנים סי' שצ"א שיש ליזהר למלמד או סופר מלהשכיר עצמו בבית ב"ה קבוע ולהיות סמוך ט"ש יותר מג' שנים דקא עבר על לי בנ"י עבדים יעש"ב. והרב תורת חסד סי' רס"א הק' ממ"ש התוס' במציעא ד' יו"ד דמ"מ יכול אדם להשכיר עצמו מאחר דאינו צריך שחרור אינו עובר על לי בנ"י עבדים יע"ש. עו"ן דידוע דשמן ויין הוא כינוי לתורה כדאיתא במדר' פ' דברים עו"ן דמילת טוב כינוי לקרבנות דכתיב מזבח טוב. עו"ן מ"ש רש"י בתחיל' פירושו על התור' אר"י לא היה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה וגו' אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יאמרו אוה"ע לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' טעמי' וכו' מעתה נבא לבאר כונת דהע"ה דבתחי' מדבר בישוב העולם ואמר ה' רועי לא אחסר בנאות דש"א ירביצני (הכונה על ג' דברים שהם דין שלום אמת שר"ת שלהם דש"א) על מי מנוחות דזהו ישוב העולם אח"ך אמר תערוך לפני שלחן שאני סמוך על שלחנך אפי"ה אני זוכה בא"י נגד צוררי מטעם שקבלתי תורתך וז"א דשנת בשמן ראשי כוסי רויה אח"ך מתפלל שעם התורה צריך שני דברים לקיום העולם שהם "טוב" שהיא העבודה "וחסד" שהוא ג"ח ואז ושבתי בבית ה' לאורך ימים שמתקיים העולם לעד ודו"ק. וזה יהיה כונת הנביא על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי והוא פשוט דכבר אמרנו דכל מה שזכו ישר' במתנת הארץ הי' מסיבת קבלת התורה כדין בן נשוי וכאשר עזבוה ממילא חזרה המתנה. וז"א ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:

הנה בעתה הנה נכון סמיכות המשניות אהדדי דבתתח' קא משבח התנא לישר' שהם חביבין ישר' שנקראו בנים למקום וכו' שנא' בנים אתם לה' אלקיכם ומייתי ראיה מקרא זה ולא אייתי ראיה מקרא דבני בכורי ישר' מטעם דבקרא דבנים אתם מפורש הטעם כי עם קדוש אתה ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה שהוא מת"ת שבחר בנו מכל העמים ולזה הוק' לו להתנא ומה תועלת שהם בנים מאחר שאנו סמוכים על שלחנו של מקום לזה השיב חביבים ישר' שניתן להם כלי חמדה שהיא התורה שהיא חמודה ומאורסה לנו ויש לנו דין בן נשוי דזוכה כדין במתנת האב כאמו"ל:

ובאופן אחר נר' לפקע"ד לפ' כונת התנא על הדין ועל האמת ועל השלום. והן קדם כבין כונת הכתובים האמורים בשמואל ב' סי' ט"ו והשכים אבשלום על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישר' עבדך. ויאמר אליו ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו ויעש אבשלום כדבר הזה ו ו' ויגנב אבשלם את לב אנשי ישר'. ולכאורה הדקדוקים רבו. א' מה לו לשאול אי מזה עיר אתה יהיה ממקום שיהיה. ב' כשהשיב הבע"ד מאחד שבטי ישר' ולא הגיד לו אפי' את מקומו מהיכן ידע שדבריו טובים ונכוחים כאילו ידע טענתו:

ג' אף אם שמע טענתו איך יאמר לו ראה דבריך טובים מבלתי שמוע טענות שכנגדו. ד' אומרו ושומע אין לך מאת המלך איך יצויר שיאמין השומע לדבריו אלו מאחר שדהע"ה היה משובח ומפואר שהיה עושה משפט וצדקה. ה' אומרו מי ישימיני שופט בארץ והיה כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט דלכאורה היה די שיאמר כל איש אשר יהיה לו משפט. ו' אומרו והצדקתיו כאילו בידו הוא להצדיקו. ז' איך נתפתו ישראל אחר דבריו דכתי' ויגנב אבשלום את לב בני ישר' אחר שהיו יודעים לאביו דהע"ה שהיה עושה משפט וצדקה:

אמנם נר' לע"ד שיובנו בהקדים את הידוע פלוגת' דרש"י ור"ת בדין שודא דדייני דלרש"י פי' שודא דדייני הוא למי שרואה הדיין שנוטה יותר דעת הנותן לזה נותנים ולר"ת פי' שודא דדייני הוא למי שירצה הדיין והר"מ ז"ל פי"א מה' זכיה והטור ז"ל בח"מ סי' רנ"ג וסי' רמ"ו ומרן ז"ל בש"ע בסי' הנז"ל כולם פסקו כרש"י ז"ל ותמיהה לי מילתא דהנה איתא בשבועות ד' ל' ע"א רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירינו עמיתי בתורה ובמצוות אמר מאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בחגריה אי נמי לשודא דדייני. ופי' רש"י בד"ה לשודא דדייני וז"ל יש דין שאינו תלוי בעדות העדים ולא בשבועה וכו' אף כאן שלח לי דזה ראוי לזכותו שהוא חכם וצדיק והתוס' ז"ל בד"ה אי נמי כתבו דלפי' ר"ת שלח להודיעו דכמו שכנגדו הבע"ד הוא ת"ח וגם זה הוא ת"ח והדיין יתן למי שירצה יעש"ב:

והן אמת דלפי' ר"ת ז"ל ק' לאיזה צורך הודיעו רב יוסף לרב נחמן שרב עולא היה עמיתי בתורה ובמצות מאחר שלדעתו פי' שודא הוא שיתן הדיין למי שירצה וכבר עמדו על דבריהם מהרש"ל ומהרש"א ומהריב"ל ז"ל בשיטתו לשבועות והעלו דכונת התוספות לפי' ר"ת הוא יען שכנגדו היה ת"ח הוצרך רב יוסף להודיעו שרב עולא ג"כ ת"ח וצדיק והדיין יתן למי שירצה והרב מהריב"ל ז"ל כבר כתב שגם פי' זה הוא דחוק אלא שמהרש"א ז"ל ניחא ליה בהכי:

ואני עני לא זכיתי להבין כונתם ולדידי שום פירוש לא יסבול לפי' ר"ת כלל כי המעמיק היטיב בדברי הש"ס שאמרו למאי שלח לי לשודא דדייני דהיינו שאם יהיה הדין שודא והיכי דמי שודא שיסכים רב נחמן לעשות שודא בהכרח הוא שיחקור לידע אם שניהם שכנים או אם שניהם קרובים או אם שניהם חכמים דהכי איתא בכתובות בההוא דאמר נכסי לטוביא נמצא דליכא אופן לעשות שודא אם לא שיתברר לו דשניהם חכמים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי שלח לו רב יוסף להודיעו שהוא עמיתי בתורה וכעת לא מצאתי ידי ורגלי לפי' ר"ח כלל וגם היכי ניחא להו להרבנים הנז"ל כהכי:

איך שיהיה נקיטינן לדעת רש"י ז"ל דבהכרח שלח רב יוסף להודיעו לרב נחמן שיכירנו שהוא ת"ת וצדיק יותר מהבע"ד שכנגדו כדי שיעשה שודא וא"כ איך פסק הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין פ' כ"ג ה' ו' וז"ל ואם הדיין לא הים מכיר את שום אחד מהבע"ד ולא את מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו עכ"ל. וכן פ' הטור בח"מ סי' ז' וגם מרן ז"ל בש"ע פסק הכי. דלכאו' ק' מהו הצדק הזה דבהכרח צריך שיכיר אותם הויין כדי שאם יהיה הדין שודא שידע למי נותן לפי פירושם שפירשו הם ז"ל ועוד מצינו שיכיר הדיין את הבע"ד למשרי בחגריה כדאיתא בש"ס כנז'. ובכתובות ד' ק"ו איתא דכבוד תורה עדיפא. ועוד מצינו במס' שבת ד' קי"ט שאמרו תיתי לי דלא מזיגנא ריש' אבי סדייא עד דמהפכנא בזכותיה דצורבא מרבנן יע"ש. וא"כ היכי פסקי כולהו רבנן דלא טוב הדבר שיכיר הדיין את הבע"ד וכעת לא מצאתי מי שנתעורר בזה. עו"ן מאי דאיתא בש"ס דכתובות ד' צ"ד ע"ב אימיה דרמי בר חמא כתביתינהו לנכסי לרמי ב"ח בצפרא לאורתא כתביתינהו לנכסה למר עוקבא ב"ח אתא רמי ב"ח לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי אתא מר עוקבא ב"ח לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמ"ל מ"ט עבד מר הכי אמ"ל ומ"ט עבד מר הכי אמ"ל דקדים אמ"ל אטו בירוש' יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ"ט עבד הכי אמ"ל שודא דדייני אמ"ל אנא נמי שודא דדייני אמ"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא. ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי נחית לה עכ"ל וכתבו התוס' בד"ה אימיה וכו' וז"ל ודוקא דיין מומחה כרב נחמן עביד שודא דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמ"ל רב נחמן אינך רשאי לעשו' שודא יע"ש נמצא דלעשות שודא צריך שיהיה דיין מומחה שמינוהו הצבור עליהם שיוכל לעשות שודא הא לא"ה לא:

מעתה עלי בא"ר כו' הכתובים הנז' דהנה דהע"ה היה נזהר מאד בדיינותו כשהיה בא איזה בע"ד לפניו לא היה חוקר מי הוא ומה מעשיו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל והטור ומרן ז"ל דאדרבא הצד היותר טוב שלא יכיר הדיין את א' מהם אין לך צדק גדול מזה. ובזה מצא אבשלום דרך לגנוב את לב ישראל וז"א והשכים אבשלום על יד דרך השער הכוונה שמצא יד ופתח ליכנס לב"ד הנקרא שער וכמש"ה אל שעריך ויהי כל איש אשר יהיה לו ריב וגו' ויקרא אליו אבשלום והיה חוקר מאיזה עיר אתה הכוונה שרצונו להכיר את הבע"ד אם הוא ת"ח לעשות שודא דדייני. והבע"ד השיבו שהוא מאחד המיוחד בשבט"י וכמ"ש בפי' הפסוק כמעט שכב אחד העם שפירושו אחד המיוחד וכוונתו שהוא גדול הדור במקומו. ולזה השיב לו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך הכוונה שהמלך דוד אביו אינו חוקר מי אתה ומה מעשיך וא"כ מה תועלת שאתה גדול ונכבד. ולזה אמר מי ישימני "שופט" דייקא שיקבלו אותו למומחה והיה כל איש ישר' יבא עלי אשר לו ריב ומשפט' הכוונה שיש לו ריב עם בע"ד ומשפט שהאמת אתו והיכי דמי ששניהם אמת כגון דין דשודא ששניהם יש להם ריב ומשפט "והצדקתיו" לזה היותר גדול ומכובד כדין שודא וכהלכה. וכל ישראל אשר שמעו את דבריו הסכימו דהאמת אתו ובזה ויגנוב את לב אנשי ישר' וקבלו אותו למלך עליהם ודו"ק:

אמור מעתה דזהו כו' התנא רשב"ג אומר על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום דהיינו עפ"י מ"ש הר"ם ז"ל דכשאינו מכיר הדיין את הבע"ד אין לך דיין צדק כמוהו דהיינו שניכר שהוא אמת שאין בו שום מכשול וגם הבע"ד אף שיצא חייב יוצא בשלום שאין לו מקום לחשוד ח"ו להדיין נמצא ששלשתן אחד הן ולזה אייתי ראיה מהכתו' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם דמורה דתיבת "שפטו" חוזר על שלשתן וכנז"ל:

והואיל ואתא לידן ענין מרידת אבשלום אמרתי להביא דברי חכמה ומוסר אשר ראיתי משם החסיד הרב ח"ק כמה"ר דוד מאג'אר ז"ל שהיה מפרש פסוקי שמעי ן' גרא שציוה לו המלך שלמה ע"ה והלכת אל נחל קדרון ולא תצא אנה ואנה והיה ביום אשר תצא מות יומת וכאשר ברחו העבדים ויצא לחפש אחריהם וידע שהע"ה והמיתו אשר המרה את פיו ועבר על השבועה. והיה מקשה הוא ז"ל מה היא החכמה הזאת שעשה שהע"ה שצוה לו אביו ועשית כחכמתך אבל היה מתרץ הוא ז"ל שהנה שמעי כשקלל את דוד היה ביום שיצא מירוש' שהיה בורח מפני אבשלום בנו וכל השומעי' הקללה נמרצת אף כי חרה להם עד מאד מ"מ היו דנים אותו לכף זכות שמא לא היתה כוונתו להקניטו כ"א להוכיחו שיצא מא"י לחו"ל אף שמה שיצא היה להמלט על נפשו כי בורח הוא. וכן הוא עצמו כשבא והתנפל לפני דוד כה היו דבריו אל יחשוב לי עון ביום אשר יצא אדוני המלך מירוש' שם רמז שכל מה שקלל היה תוכחת על אשר יצא מירוש' לחו"ל ולזה דהע"ה שתק אף כי הבין מחשבות לבו שהיה רק לבזותו ולקללו וביקש מבנו שהע"ה ועשית כחכמתך שידעו כל העם עיק' תכלית כוונתו. ולכן צוה לו שהע"ה שילך לירוש' ולא יצא אנה ואנה וכאשר ברחו עבדיו ויצא הוא לבקש אותם הורה לדעת שאינו חושש על יציאת ירוש' דאפילו על דבר קל שברחו עבדיו יצא מירוש' לחו"ל כ"ש לסכנת נפשות לברוח מהרודף וידעו כל העם כי מה שביזה וקלל את דהע"ה היתה כו' לבזות ולקלל וזהו חכמת שהע"ה ע"כ ודפח"ח. והובאו דבריו בס' דרכי שלום. ומה שאני תמיה שדברים אלו הם בזוה"ק סבא דמשפטים בד' ק"ז ואין ספק אצלי שהרב כמהר"ד מאג'אר ז"ל אמרם משם הזוה"ק אלא שהרב דרכי שלום נעלם ממנו דברי הזוה"ק אשר בזה פירשתי בעניותי שזה הוא כו' דהע"ה יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק ובוחן לבות וכליות אלד'ים צדיק מגיני על אלד'ים מושיע ישרי לב דהכו' שדהע"ה היה מתפלל להקב"ה שיגמו' רעת הרשעי' ותכונן צדיק בענין שאין תפיסה לעשות להם דין שאו' שכוונתם לטובה וז"א ובוחן לבות וכליות אלד'ים צדיק. ואח"כ אמר בטחוני בה' שהוא יושיעני לפי ישרות לבי. וז"א מגיני על אלד'ים מושיע ישרי לב ודו"ק:

נתנה ראש להבין מאמרינו הנצב פתח השער ולא נאריך בדקדו'. וה' עט"ר מו"ר רבין חסידא גדול מרדכי ז"ל היה מפרש עפ"י אמו' הקודם דברי התוס' דע"ז שתירצו ב' תירוצים על מה שהם קיימים שמים וארץ תירוץ הא' דאין זה ראיה דאין אב מעיד על בנו ותי' הב' שהם קיימים על מה שקבלו התורה וכ' ה' נחלת בנימן סי' קי"א דהנה ישר' ע"י קבלת התורה נתקדשו קדושת הגוף כדכתי' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ונ"מ לפי תי' הא' של התוס' שכ' שעיקר קיום ש"ו הוא על קיום התורה אם כן לעולם הם קדש ומועלים בהם כדכתי' קדש ישר' לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו אבל אם עיקר קיום ש"ו הוא על הקבלה כפי תי' הב' של התוס' אין מועלים בהם כיון שכבר קבלוה וקי"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. מעתה זהו פי' המאמר דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישר' נעשה לנשמע הורו לדעת דבקיו' התו' הוא קיום ש"ו וכתירוץ הא' של התוס' ולזה באו ש"ר מלאכי השרת וקשרו ב' כתרים לכל א' וא' כנגד נעשה ונשמע. וכאשר חטאו בעגל הורו לדעתם דבקבל' תלייא מילתא וכבר קבלוה וא"כ הרשות בידם לעשות מה שלבם חפץ לזה הוכרחו לירד ק"ך אלף מ"ח ופרקום להודיעם שטעו בדמיונם ועי' קיום ש"ו הוא על הקיום ולא על הקבלה ולכן בא רב חמא לומר שכולן זכה משה ונטלן שהוא פטר את ישראל בטענת לי צוית ולא להם ועכ"פ בקיום התורה תליא מילתא ולא בקבלה. ולזה בא ר"ל לומר שלא פקעה קדוש' הראיה שעתי' הקב"ה להחזירן לישר' לעת"ל שנאמר ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם שלא פקעה מהם על ראשם אלו חד"ק ז"ל וזיע"א: איך שיהיה יען ראיתי שהטרחתי על מו"ר חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחי' דברי ועל שלחן הפנים ישרשו בגד תכלת ולחם התמיד עליו יהיה שם רמז לקוטב חקירתינו דאיך יהיה לנו עם בני ישראל שום זכיה בכל היעודים שהבטיח לנו הקב"ה מאחר דיש לנו דין בנים הסמוכים עש"א דאינו זוכה במתנת אביו אמנם התי' לזה דיש לנו דין בן נשוי דזוכה אליבא דכ"ע. וידוע דפריסת טלית פירושו הוא כניסה לחופה וכמ"ש בקידושין אינו מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ויליף לה ר"ע מקרא בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה. את זה רמזתי ועל שלחן הפנים הכונה ואי תיקשי שאנו סמוכים על שלחנו של מקום ומה זכיה שייך עוד לנו. ולזה בא הכתוב לתרץ יפרשו בגד תכלת הכונה שכבר זכינו בנישואין שעשינו בכניסתינו לחופה וכדאיתא במדרש שיר השירים ביום חתונתו זו מ"ת וכו'. וא"כ יש לנו דין נשוי וזכינו בדין. ואח"ך אמר דכל זה שיש לנו דין נשוי הוא ע"י עסק התורה וקיומה לא על הקבלה לבד וז"א "ולחם התמיד" שהוא כינוי לתורה דכתיב לכו לחמו בלחמי עליו יהיה לא יסור ממנה כלל:

חזרתי ואמרתי ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת שם רמז לפטי' הצדיקים. ובפרט פטירת חתני ידידי כי ה"ן בעון נגדע בהיותו בחור כארזים חוץ לזמנו וסבל כמה יסורים משך עשרה חו' קשים ומרים וסוף כל סוף יצאנו בידים ריקניות בעוה"ר. ואפשר דזהו כונת הנביא שמתרעם אני הגבר ראה עני בשבט עברתו אותי נהג ויולך חשך ולא אור. וידוע דמילת שבט כינוי ליסורים כמ"ש רז"ל שבטך אלו יסורים. וז"א אני הגבר ראה עני בשבט עברתו הכונה דכבר סבל כמה יסורים קשים בעברה וזעם. וסוף דבר אותי נהג ויולך חשך ולא אור שמת שלא בזמנו לקברות יובל:

והנה ידוע חקירת המפרשים על מה עשה ה' ככה להביא את האדם לעוה"ז כיון דסוף כל סוף קטון וגדול שם הוא וא"א לומר ונקה ובהכרח שימות. אמנם שתי תשובות בדבר. א' ידוע מה שאמר המגיד למרן ז"ל כי נפש האדם בהיותה למעלה בעולם הנשמות ונהנית מזיו השכינה ויען מתביישת כי אין לה פנים ליהנות כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ולכן שולח אותה הקב"ה לעוה"ז כדי שתסגל מצות ומע"ט. ובזה אח"ך אינה מתביישת כי מפרי ידיה היא נהנית. ותשו' הב' דע"י ביאת האדם מזכך החומר וע"י מעשה המצות ועסק התורה עושה לבוש להנשמה על דרך שכתב הרב האר"י ז"ל בשער הגילגולים כי נפש האדם בהיותו מתעסק במצות לבד זוכה לנפש הנקרא עשיה ודומה לאשה ערומה וכו' אך ע"י עסק התורה זוכה לרוח שהוא מן יצירה ודומה לאשה שכא בעלה ומלבישה וע"י עסק התורה תתמלא נפשו רוח חכמה ותתעלה נפשו מעשיה ליצירה יעש"ב. מעתה זה רמזתי שתכלית ביאת נשמת האדם בעוה"ז הוא להיות לה פנים לישב בשלחן אשר לפני ה' ועוד טעם ב' יפרשו בגד תכלת דהיינו מלבוש הנשמה וכיצד זוכה למלבוש זה ע"י עסק התורה. וז"א ולחם התמיד עליו יהיה שהוא כינוי לתורה:

חזרתי ואמרתי ולחם התמיד עליו יהיה שם רמז לביאת מלכינו משיחינו דאז לא ילמדו איש את רעהו כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וז"א ולחם התמיד שהיא חכמת התורה עליו יהיה על כל אחד ואחד מישר' יה"ר הוא יבנה בית קדשינו ותפארתינו ויגלה כבוד מלכותו עלינו בעגלא ובזמן קריב אכי"ר בילאו"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה