אור ברסלב
איש אמונים דרוש ב לשבת כלה

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ב לשבת כלה

דרוש מורי מחבר ספר בני בנימין

דרוש שדרשתי בק"ק גדול בשנת התר"ל:

והנושא בא לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל וגו' לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל וגו' כי ה' דבר טוב על ישראל:

איתא במתני' דאבות. הוא היה אומר לא עליך המלאכ' לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתיך:

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר קדשנו במצותיו ובחר בנו מכל העמים והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו מאהבתו וברוב חיבתו עם ישראל עם קרובו להיותינו גוי קדוש וכמ"ש הכתוב כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים וגו'. אלא דיש להתבונן דהנה מקרא זה מוכח דלסיבת היותינו עם קדוש בחר בנו מכל העמים ואילו במקום אחר מצינו דמה שבחר בנו הוא מסיבת אבותינו הק' וכמ"ש הכתוב רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו' נמצא דמה שבחר בנו הוא לסיבת אהבת אבותינו הק' ואיך יתקיימו ב' מקראות הללו:

ולפקע"ד אמינא דהא והא איתא. והוא בהקדים מה שראיתי להרב החסיד בס' שארית יעקב ז"ל שהביא משם חכם אחד כמהר"י אבואלעפייא ז"ל שנתן טעם נכון לחקירת אוה"ע שטוענים למה לא כפית לנו את ההר כמו שכפית לישראל והוא ז"ל חריץ יטי'ב והוא בהק' מ"ש בש"ס דר"ה וכמה מקומות יקריב אותו לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וניחזי אנן מה הועילו חז"ל סוף סוף אף שאמר רוצה אני עכ"פ היה ע"י כפיה ואינו לרצונו אלא האמת שישראל כל מחצבתם ושורש נשמתם הכל מסטרא דקדושה וכל חפצם ורצונם לעשות רצונו יתברך אלא שהיצה"ר שאור שבעיסה הוא המעכב ומסית אותם להמרות רצונו ית' ח"ו ובכן כשכופין אותו ואומר רוצה אני הוא בכל לבו ובכל נפשו כי זה הוא חשקו ותאותו וליכא למיחש תו לטעון טענת אונס ומשום הכי כפה הקב"ה לישראל את ההר כי גלוי וידוע לפניו שמקבלים אותה בכל לב ולא יטענו עוד שום טענת אונס משא"כ באוה"ע שאם היה כופה אותם לא היו מקיימים אותה כלל ובכל יום היו צועקים טענת אונס ולכן לא כפה עליהם את ההר כמו שעשה לישראל:

והרב החסיד ז"ל נתן טעם אחר לטענת אוה"ע והוא עם מ"ש בפ' מקום שנהגו בני בישן לא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בינייהו קמי דר"י אמרו ליה אבהתנא אפשר להו אנן דלא אפשר לן מאי אמ"ל כבר קבלו אבותיכם עליכם שנא' שמע בני מוסר אביך וגו' וא"כ ישראל כבר היו חייבים מדינא לשמור. ולעשות ככל אשר קיימו וקבלו עליהם אבותי' הקדו' משום ואל תטוש תורת אמך ונקדים עוד מ"ש הרמב"ם סוף פ"ב מה' גירושין שאין אומרים אנוס למי שאונסין אותו לעשות מה שהוא חייב מן הדין יע"ש ולכן הקב"ה כפה את ההר על ישראל דוקא דלא יקרא אונס כיון שכבר היו חייבים לשמור ולעשות משא"כ אומות העולם שאבותיהם לא קיימו מאומה ולא היו חייבים כלל אם היה כופה עליהם את ההר יש להם לטעון טענת אונס בקול גדול:

אשר בזה פי' הרב ז"ל כונת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע כי מהראוי היה שיאמרו נשמע ונעש' אבל עפי"ה ניחא דישראל כבר היו יודעים התורה והמצוה מאבות הק' שאאע"ה קיים כל התורה ואפילו עת"ב שהיה שומר שבת ולכן אמרו נעשה מדין אל תטום תורת אמך ונשמע כדי שיהיה לנו שכר כמצווה ועושה יעש"ב מעתה לא אקשו קראי אהדדי הא והא איתא הן מסיבת היותם קדושים בחר בנו מכל העמים וכמ"ש כמהר"י אבואלעפייא ז"ל והן מסיבת אבותיהם שכבר היו חייבים וכאמור:

ועפי"ז נראה לפקע"ד דזה יהיה פשט הכתו' בישעי' סי' נ"ז אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואל יאמר ן' הנכר הנלוה אל ה' הבדל יבדילני ה' מעל עמו וגו' כי כה אמר ה' לסריסים ובני הנכר הגלוים אל ה' וגו' והביאותים אל הר קדשי וגו' דלכאורה יל"ד דלמה פרט שני דברים אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה מהו הכונה כאילו הם שני ענינים ותו קשה למה בחר במצות שבת לפרעה יותר מכל המצות ותו קשה למה שינה הכתוב לקרות בן הנכר הנלוה אל ה' יותר בקיצור היל"ל ואל יאמר הגר וגו' ותו ק' דאעיקרא למה יאמר בן הנכר הבדל יבדילני מאיזה טעם יבדילהו ה' אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דכבר אמרנו דמה שבחר בנו הקב"ה מכל האומות הוא משתי סיבות הן להיות שרש נשמתם מסטרא דקדושה והיא אדוקה במצותיו ית' והן מצד הדין שאבותינו הק' היו מקיימים את כל התורה אמור מעתה דהגרים שאין להם הב' טעמים הנ' מן הראוי היה להרחיקם ולא לקרבם כמו שהקב"ה לא בחר בהם ומידי הוא ט' הוכרח הקב"ה לצוותינו באזהרה גמורה ואהבתם אה הגר במ"ע כדי שלא נטעה להרחיקו ח"ו:

ובכן נא"ה דישעי' הנביא קא משבח לישראל אשריהם שיש להם ב' טעמים הא' שרצונו לעשות רצונו יתב' ולקיים את התורה והב' שהם מוחזקים בתורה ובמצות מצד האבות שהיו שומרים שבת אפילו במידי דרבנן וז"א אשרי אנוש "יעשה" "זאת" שהיא התורה דצונו לעשותה בכל לבנו וגם ובן אדם "יחזיק" בה מל' חזקה שהם מוחזקים בה מאבותיהם שהיה שומר שבת מחללו וגו' ואח"ך הוכרח לפרש דהגם שתשמעו הטעמים הנז' אל ימשוך עצמו מלהתגייר מסיבה שאין לו שום טעם מאלו וז"א ואל יאמר "בן הנכר" שאין לו קבלה מאבותיו שהיו גוים וגם הנלוה אל ה' עכשיו רוצה להתלוות אל ה' שנשמתו אינה חצובה מסטרא דקדושה ימשוך עצמו מלהתגייר באומרו הבדל יבדילני ה' מעל עמו ישראל דייקא ולזה מזהיר להם הנביא שלא יטעה בזה כי הקב"ה צוה בפירוש על בני הנכר שהם כישראל ממש והביאותים אל הר קדשי וגו' עולותיהם וזבחיהם לרצון וגו' ודו"ק:

ואפשר דזו היתה חששת רות כשבאה להתגייר שמא לא יקבלו אותה דמלבד שאין בידה הטעמים הנז' אלא שהיא מואבית ולזה נתן לה הבטחה בועז ישלם ה' פעלך וגו' אשר באת לחסות תחת כנפיו דבגרים לא צריכי הני טעמי דהקב"ה אוהב גר לתת לו לחם ושמלה: אמנם כדי להבין הויכוח שבין בועז ורות שבתחי' אמר לה בועז אל תצאי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי ואיתא במס' שבת דקי"ג ע"ב וכה תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בועז לדבר בנשים אלא כיון דחזא ותשק ערפה לחמות' ורות דבקה בה אמר שרי לאידבוקי עמה עכ"ל נמצא דבועז רמז לה שרצונו לישאנה לאשה אלא שהדבר ק' או' כיון דחזא ותשק ערפה היל"ל כיון דחזא שבאה להתגייר ועו"ק מה יתרון איכא בההיא דותשק טרפה דהיינו תחיל' המעשה הלא עיקר תכלית כונת הש"ס הוא לאשמועי' דכיון שראה בועז חשקה ורצונה לידבק בישראל א' שרי לאידבוקי בה ומדהביא הש"ס פסוק דותשק ערפה נר' הלא דבר אתא לאשמועינן הש"ס ולא ידענו מה הוא תו ק' תשו' רות שהשיבה לבועז מדוע מצאתי חן להכירני ואנכי נכריה איך יסבול שכל האנושי תשו' זאת אחר שבועז מבקש להטיב עמה שלא תלך ללקוט בשדה אחר וגו' וגם שרצונו לישא אותה מסיבה לו מדוע מצאתי חן בעיניך וגו' ואי אפשר לומר שלא היתה רוצה לינשא לו שהרי סופה הוכיח שהלכה והתנפלה לפני רגליו והדבר ק' נתינת ט' אומרה ואנכי נכריה הלא כבר גילתה דעתה שרצונה להתגייר וכשתתגייר ישא אותה ותו קשה תשו' בועד הגד הוגד לי וגו' דנראה כמשיב על דבריה ולא ידענו כונת השאלה והתשובה ותו קשה שהתחיל לברך אותה ולהעתיר בעדה היא מתרעמת עליו והוא מברך אותה וסיים דבריו אשר באת לחסות וגו' היא אמרה ואנכי נכריה והוא או' להפך ולא ידענו במה מתוכחים שניהם. ותו ק' תשו' רות אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך הדבר ק' דבתחי' אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך ועכשיו אמצא חן בעיניך ונתנה ב' טעמים כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך כאלו הם ב' ענינים ולא מצינו שדבר בועז שני ענינים ותו ק' למה נתחרטה לאמר ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אם הוא דברי ענוה ושפלות כמ"ש רש"י ז"ל היל"ל ואנכי אינני כאחת שפחותיך ומדקאמרה לא אהיה משמע שהרגישה בדבריו מן הקושי ולזה נתחרטה תכף ולא ידענו מה הוא הקושי שנתחרטה בסיבתו ותו קשה לנעמי מה ראתה לבקש לה מנוח באופן זה שתלך באשון לילה ואפילה להכשיל לבועז ח"ו ולמה לא הלכה ביום לעיני כל ישר' כדרך כל הארץ דנר' דחששה איזה חשש ולא מצאה תיקון שישאנה ולהכי עשתה המצאה זאת ולנו לדעת מאי חששתה. ותו ק' תשו' בועז כשהלכה רות אצלו ואמרה לו ופרשת כנפיך על אמתיך השיב לה אל תראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את ולנו להבין מה זו נתינת טעם כי יודע כל שער עמי מי נתן דופי בה כדי שיבטיחנה שלא תחוש ותו ק' שסתר דבריו הראשונים שאמר כל אשר תאמרי אעשה לך והוא השיב לה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל וזה לא אמרה רות ולא עלה על דעתה. ותו ק' קימת בועז בבקר בטרם יכיר איש את רעהו למהר לשלחה ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן והדבר ק' להבין מה יהיה אם יודע הרי כבר גמר בדעתו שאם לא יגאלנה טוב הוא יגאלנה ומה נשאר עוד להסתיר הענין:

אמנם נר' לפקע"ד אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר דהדברים מגיעים לההיא דאנן ביבמות ד' כ"ד ע"ב הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאי' מידו והק' בגמרא הא גיורת מיהא הויא ופירש"י ואע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא כדי שישאנה זה ורמינהי אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכן מי שנתגייר לשם שלחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים וכו'. ומשני הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה כדברי האומר כולם גרים הם והק' בש"ס אי הכי לכתחי' נמי ופירש"י ז"ל אי הכי דגיורת מעליתא היא לכתחי' נמי יכנוס ואמאי חגי לא יכנוס. ומשני משום דרב אסי דאמר ר"א השש ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך ופירש"י טעמא דמתני' משום לזות שפתים, שלא יאמרו אמת הי' הקול הראשון עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל (הוב"ד בב"י אה"ע סי' י"א) כתב דמ"ש בגמרא משום לזות שפתים פי' שלא יאמרו שבשביל זה נתגיירה וסיים בדבריו וזהו הפי' הנכון אעפ"י שרש"י לא פי' כן נמצא דרש"י והרשב"א ז"ל פליגי בפי' הש"ס משום לזות שפתים דמר אמר משום דלא ליתו לאחזוקי לקלא ומר אמר שלא יאמרו שבשביל זה נתגיירה ודחה פי' רש"י ז"ל:

והמתבונן היטב יר' דנ"מ בין פי' הרשב"א לפירש"י ז"ל היכא שנטען על השפחה ואח"ך נשתחררה דלהרשב"א ז"ל אם היא שפחת אחרים שנטען עליה ואח"ך נשתחררה ליכא האי טעמא דבשביל זה נשתחררה דאין בידה לשחרר עצמה וליכא לזות שפתים כי אם בשפחתו דוקא ויכול לכונסה לכתחילה אבל לרש"י ז"ל דטעמו הוא שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון אף בשפחת אחרים אינו יכול לכונסה לכתחי' וכן מצאתי ראיתי לה' מהר"ד ן' נחמיאש ז"ל (הוב"ד בתשו' מהרח"ש ז"ל סי' מ"ד) דחילק כן דדוקא בשפחה שהאדון קנאה ואח"כ גיירה ואח"ך כונסה איכא לעז אבל בשפחה שקנאה מאחר ליכא למי' דבשביל זה נתגיר' ע"ש:

עוד מצאתי ראיתי חילוק אחר שיש בין פירש"י להרשב"א ז"ל בס' עדות ביהוסף ח"ב סי' ך' שנשאל בראו' שנטען על השפחה והוא היה נשוי אשה ועשיר גדול ונטען על שפחת שמעון ואח"ך הוליכו את השפחה לעיר, אחרת ומת האדון והיורשים שחררוה ואח"ך לתגיירה ואחר שנים שנתגיירה בא ראו' מבודון שמתה אשתו ונשא אשה אחרת בעיר שהיתה שם השפחה הגיורת שנטענת עמו ואחר ג' שנים מתה גם אשתו השניה והוא ירד מנכסיו והעני ולא מצא עזר כנגדו זולת הגיורת הנז' ועמד וקידשה ואחר שקידשה נשאל הרב הנז' ז"ל אם יכול לכונסה והשיב דלדעת הרשב"א דהלעז הוא שלא יאמרו דבשביל זה נתגיר' ליכא למיחש כלל כיון שבשעה שנתגיירה עדיין ראו' היה נשוי אשה בבודון והיה עשיר שלא היה אפ' לו לישאנה והראיה שבא לעיר שהיתה שם בהיותו עשיר ונשא אשה אחרת אלא שאח"ך שמתה גם אשתו השנית וגם ירד מנכסיו בתכלית העוני ונתרצ' לקחתה וא"כ ליכא למיחש לדהרשב"א ז"ל. אלא דלד' רש"י ז"ל דטעמו שלא יאמרו אמת היה הקול הא' אף שכבר נתבטל הקול מזה כמה שנים והקול היה בעיר אחרת עכ"ז למיחש מיהא בעיא אלא שכבר קידשה ובאנו למחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרשב"א גריס בנוסחת הירוש' קידש כמי שכנס ואין מוציאים מידו והרמב"ן ז"ל גריס קידש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס מוציאי' אותה מידו והריב"ש ז"ל כ' בסי' רנ"ב דכיון דהוי פלוגתא דהרשב"א והרמב"ן מספיקא אזלי' להקל ואם קידש אין מוציאי' אותה מידו. והב"ח כ' דצריך שיעשו התראה לשניהם ואם לא התרו בהם אין מוציאי' מידו ועפ"י כל הטעמים הללו התירה הרב לכונסה לכתחי' יעש"ב: נקוט מהא דהיכא דליכא למיחש ללעז שיאמרו דבשביל זה נתגיירה כגון ההיא דנדון דידיה שהיתה בעיר אחרת כשנתגיירה מותר לכונסה לכתחילה לד' הרשב"א ז"ל. ומהתימה על עוצם פלפולו ורוחב מבינתו דבלאו האי טעמא היתה מותרת ההיא דנדון דידיה לד' הרשב"א ז"ל לכתחי' מט' שהיתה שפחת אחרי' כמובא בשאלה וא"כ לד' הרב מהר"ד ן' נחמיאש ז"ל שכתבנו לעיל מותרת לכתחילה ובפרט שהרב ז"ל הביא תשובת מהרח"ש ז"ל בתוך דבריו ושקיל וטרי בה ולא עלה על לבו לחלק כנז"ל והוא תימה. והרב הנמק"י דל פירש כפירש"י ז"ל ממש דטעם הלעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון ואח"ך כ' ולאו דוקא משום רנון שאין מוציאי' אותה מידו אחר שכינסה כי דרכיה דרכי נועם כתי' אלא אפי' אם נתברר שבא עליה אם כנס לא יוציא והכי איתא להדיא בתוספתא הבא על השפחה ונשתחררה ועל הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא יעש"ב. כי מן הבאר מה מאד אני תמיה על הרב דברי אמת ז"ל בדרשותיו ד' כ"ע ע"ד שהביא פירש"י וכ' דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא בנטען הוא דאמרו במתני' שלא יכנוס דלא ליתו לאחזוקי לקלא קמא אבל אם נתברר בבירור שבא עליה הא ודאי דמותר לכונסה לכתחי' מאחר דליכא עוד טעמ' דקלא שכבר נתברר שבא עליה וכתב שהנ"י לא ס"ל הכי אלא דאף אם נתברר שבא עליה לכתחי' לא יכנוס. ולכאו' מילתא דתמיהה באמת מה ראה בדברי רש"י דס"ל דלא כהנ"י מאחר דרש"י והנ"י שניהם פירשו בשוה דהלעז הוא שלא יחזיקו את הקול ובכן מהיכא תיתי דרש"י ס"ל דיכנוס לכתחי' הפך התוספ' הפך הנ"י נימא דגם רש"י אזיל בשיטת הנ"י וכדברי התוספתא:

עוד כ' דכרש"י ז"ל ס"ל לר"ת הבי"ד התוספות בריש. כתובות ד' ג' ע"ב דאיתא התם בגמ' ומסכנה ואילך נהגו לכנוס ביום ג' ואמרו בגמ' מאי סכנה אמר רבא דאמרי בתולה ונישאת ביום ד' תיבעל לטפסר תחי' והק' בגמ' האי סכנה אונס הוא ומשני משום צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה והקשה בש"ס ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום פרוצות והקשה בתוס' בד"ה ולידרוש להו וא"ת דהא אמרי' בפ' ן' סו"מ על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ותי' ר"ת דאין חייבי' מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתי' וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך התם בש"ס והא אסתר פרהסייא הואי ולא פריך והא אסתר נ"ע הואי משמע דמשום עריות לא מחייבא ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל. שהמירה וניסת לנכרי ואח"ך נתגיירה וגם הגוי נתגייר עמה מותר לקיימ' לאותו נכרי כשגירשה בעלה דלא שייך למי' ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה ופסקו הטור בסי' קע"ח דין זה משם ר"ת ובודאי שאם יצא הקול על ישראלית שנבעלה לגוי ושוב נתגייר הגוי אסור לישראלית לינשא לגוי זה מפני החשד עכ"ל. ופירוש דבריו דמאחר שכת' ר"ת שמותר לקיימה לישראלית זאת עם הגוי שנתגייר וה"ד בשביל שכבר בא עליה ונישאת עמו אבל אם היה קול בעלמא ושוב נתגייר הגוי אסירא מפני החשד הרי דס"ל לר"ת כרש"י דבקול בעלמא אמרי' לא יכנוס אבל אם נתברר שבא עליה מותרת לו לכתחי' זתד"ק: ואני בער אמינא אחרי נשיקות ע"ז לו לא ירדתי לסוף דעתו בכל מה שכתב מתחי' וע"ס דהנה במ"ש בתחי' שהנ"י ז"ל פליג על רש"י אחרי המחי"ר מכתו"ר לא ידעתי מי גילה לו רז זה שהרי הנ"י פי' פירוש הלעז ממש כפירוש רש"י ואם הנ"י לא פליג על התוספתא וגם רש"י לא פליג ומה מצא בדברי רש"י יותר מהנ"י דמבוי להו דפליגי תו ק' לע"ד במ"ש דר"ת אזיל כשיטת רש"י ז"ל מדהתיר לקיימה לישראלית שהמירה ושוב נתגיירת ונתגייר הגוי עמה דמה דמות יערוך כי עוכלא לדנא לפקע"ד דהתם הישראלית המירה ונשאת ונתגיירו שניהם אחיך קמל"ן ר"ת ז"ל דליכא איסור דונטמאה לבועל דהוי כביאת בהמה ואה"ן דאם בעודה ישראלית בא עליה גוי ושוב נתגייר יודה ר"ת דלא ישאנה כמ"ש התוספ' ואם לא נתברר אלא קול בעלמא יודה ר"ת דלא ישאנה משום לזות שפתים. אבל הכא שכבר המירה ונשאת לגוי ושוב נתגיירו שניהם דסד"א דאיכא איסור ונטמאה לבועל קמל"ן דליכא איסור דונטמאה. ועל מה תחוש זאת האשה אי משום לעז שלא יאמרו שבשביל זאת נתגייר הרי כבר המירה וכבר היה נשוי עמה בגיותו ולמה צריך להתגייר ולזה לא אסרה ר"ת מט' הלעז ואפ' דגם הרשב"א מאריה דהאי טעמא יודה בכה"ג ומה ענין שמיטה אצל הר סיני ובאמת דהוא פלא וצ"ע:

עוד כתב הרב ז"ל דטעם זה דאמרינן בנטען שלא יכנוס מפני החשד הוי מן התורה והביא ראיה ממ"ש מהרד"ך ז"ל שחששה דחשד הוי מן התורה כדאמרי' מפני מה אמרה תורה להניח פאה בצד שדהו מפני החשד וכ"כ בתשו' מהראנ"ח ח"ב משם הרב מהר"ח פיזארו והביא עוד ראיה מדאמרי' בפ' המקבל אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דדרשינן טעמא דקרא דמתוך שמשכים ומעריב בביתה משיאה ש"ר בשכנותיה עכ"ל. גם דבריו אלו נפלאו ממני לא יכולתי להולמם דהכי איתא בגמרא דיבמות דכ"א ע"ב החכם שאסר את האשה בנדר ה"ז לא ישאנה ואיבעיא להו כנס מהו שיוציא ופשיט הש"ס מדתנן הנטען על. הנכרית ועל השפחה ונתגיירה ונשתחררה ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא אלמא דמשום רנון לא מפקינן והק' בתוס' בד"ה אמר להו וכו' ולא דמי לנטען על אשת. איש דהתם בדין הוא שיוצי' אם היה הקול אמת אסירא ליה אבל הכא החכם שאסר את האשה בנדר אפי' אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה. שריא ליה מדאורייתא עכ"ל. הרי להדייא דס"ל להתוס' דמפני החשד דהכא הוי רק דרבנן דאי הוי דאורייתא תי' התוס' אינו מובן דמה יושיענו דשריא ליה מדאורייתא סוף כל סוף מפני החשד אסירא ליה מן התורה. וכן כ' הרא"ש והש"ע בס' הקצר באה"ע סי' י"א ס"ק ז' דכל אלו שאמרו חכמים לא יכנוס ג"כ שלא תדור עמו במבוי הרי דהוי דרבנן:

וכ"כ הרב ח"מ בסי' י"ב ס"ק א' בסו"ד כתב וז"ל ופשיטא דאין איסור זה רק דרבנן ולקולא יעש"ב ודלא כמ"ש ה' דברי אמת ז"ל ואיך אישתמיט מיניה דמר כל זה ולדידי צע"ר:

איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו ונקדים מ"ש התוס' על הא דאמרו בש"ס הא גיורת מיהא הויא וז"ל ונהי דהנטען לא יכנוס הא לאחר שרייא לכתחי' מאחר שהיא גיורת גמורה עכ"ל. עוד נקדים מ"ש הרב מהר"ד ן' נחמיאש ז"ל הוב"ד בתשו' מהרח"ש ח"ב סי' מ"ד דבשפחה של אדון אחר שגיירה ונטען עליה אפי' לד' הרשב"א ז"ל ליכא לעז דדוקא בשפחתו שקנאה גויה ונטען עלים וגיירה ואח"ך כונסה איכא לעז אבל בשפחת אחר שגיירה יודה הרשב"א דליכא לעז עוד נקדים מ"ש הרא"ש ביבמות ופסקו מרן בש"ע סי' קע"ז בנטען על הפנויה י"א שאסור לכונסה וי"א שמותר לכונסה יעש"ב: מעתה עלי בא"ר כונת הכתובים דהנה בועז בראות את רות הצדקת גמר בדעתו לישא אותה וחשש שמא יקדמנו אחר וציוה לה אל תצאי ללקוט בשדה אחר וכה "תדבקין" עם נערותי שם רמז שרצונו לישא אותה וכדאמרו בש"ס אבל רוח נצטערה הרבה בשמטה דברים אלו מפי בועז כי חשקה ורצונה להתגייר ולא יוכל אח"ך לישאנה שיאמרו שבשביל זה נתגייר' כי בועז דבר בפני כל משרתיו ועבדיו ולזה פיה פתחה בחכמה ונתרעמה עליו אחר שנפלה על פניה להראות להם שהיא צנועה וכה אמרה לו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה שעכשיו לא יש תיקון שתשא אותי אחר שאתגייר משום הלעז. ולזה השיב לה בועז שבזה לא יש שים חשש כי כבר הגד הוגד לי כל אשר עשית את. חמותך וגו' ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך נמצא שכבר מאסת בע"ז מזה כמה שנים לא בשבילי וע"ז ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה כאלו כבר נתגיירת וכבר כ' הרב עדות ביהוסף דכיון שעינינו הרואות שכבר נתגיירת מזה זמן בעיר אחרת ליכא לעז ואת ג"כ כבר חשובה כגיורת מזה זמן אף שעתה באת לחסות תחת כנפיו מ"מ דינך כגיורת גמורה ותטבלי לשם גירות ולא תחושי בזה כלל והראיה שעתיד לצאת ממך שלמה המלך ע"ה וכמ"ש הרב מהר"מ אלשיך ז"ל ורות הצדקת כשמעה דברי בועז הללו נתיישב דעתה וכה אמרה לו אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני דעכשיו יכולה אני להתגייר בשופי וגם נתנה לו חינות עכשיו שרצונו לישא אותה. וז"א וכי דברת על "לב" שפחתך דלא יש שים פקפוק. אבל עכ"פ יען דברה בלשון ענוה ושפלות שעשתה עצמה שפחתו הוכרחה במעשיה לפרש דבריה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך הכונה איני רוצה להיות בסוג שפחותיך ממש דכבר כתב מהר"ד ן' נחמיאש דבשפחתו שנטען עליה וגיירה ואח"ך כונסה איכא לעז ולז"א ואנכי לא אהיה כאחת "שפחותיך" דייקא וכשהלכה רות אצל נעמי וסיפרה לה כל הדברים חששה נעמי דלד' הרשב"א כבר יצאנו מספק לעז אבל לד' רש"י דהלעז הוא על הנטען מה הועיל בזה מאחר שכבר הקול נשמע ומרנני כ"ע ואם ישאנה יחזיקו הקול ולזה רמז לה יהי "מכירך" ברוך הכונה נעשה תיקון למכירך שלא ילעזו עליו וכאשר לא מצאה שום תיקון לנטען אמרה לרות בתי הלא אבקש לך מנוח אשר יטב "לך" דייקא לגבי דידך שלא יש חשש לעז התיקון שתלך אצלו ויכנוס אותיך אבל לא בקידושין דכיון שהוא מחלוקת בנוסחת הירוש' הרמב"ן והרשב"א א"כ לא יועילו הקי' כי אם נישואין ממש וענין כזה אי אפ' לעשותו כ"א באישון לילה אחר שתטבלי לשם גירות ובאת וגילית מרגלותיו ותאמרי לו הטעם שעשית כך והוא חכם ראש הסנהדרין הוא יגיד לך את אשר תעשי אם יש תיקון אחר יעשה הוא וכאשר הלכה רות אצל בועז בחצי הלילה והגידה לו כל לבה והיתה תשו' היטבת חסדך האחרון שחששת לכבודי. וז"א ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך להציל חשש הלעז לגבי דידך ליכא למיחש כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את כאשר אמרתי לך מעיקרא כי בדידך ליכא חששא מה נשאר הלעז שלי התיקון הוא והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל וכמ"ש התוס' דלאחר שריא ואם לא יחפוץ לגאלך אזי וגאלתיך אנכי בלי שום חשש מאחר דכל העם רואים בעיניהם שאני מבקש ליתנה לאחר איך ידברו עלי שום לעז אם היתי רוצה לעצמי לא היתי מבקש ליתנה לשום אדם ונגמר החשש. אבל בועז חשש חששא אחרת שעכשיו אם יראה אותה איזה אדם שוכבת מרגלותיו אף שנתגיירה עכ"פ פנויה היא וכבר כ' הרא"ש ז"ל דהוי פלוגת' אם ישאנה אם לאו ולזה קם בטרם יכיר איש את רעהו וכה אמר אל יודע כי באה האשה הגורן ונבא לכלל חשדה ח"ו ודו"ק:

ועפ"י קוטב זה נר' לפקע"ד לפ' כונת הויכוח שהיה בין מרע"ה ובין יתרו פ' בהעלותך ויאמר משה לחובב ן'. רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישר' ויאמר יתרו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והית לנו לעינים והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו והטבנו לך: והנה כל המפ' ז"ל פירשו ברוח מבינתם מ"ק הללו לפי רוחב דעתם ואף אני אענה חלקי אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר וטרם כל יל"ד איך יוצדק למרע"ה שמפציר בחיתנו שילך עמו וסו"ד נותן לו טעם להפך כי ה' דבר טוב על ישר' מכלל דלגרים לא דבר טוב עליהם וזה הט' מונע אותו מלילך בשומעו דברים אלו ובהכרח לו' שטעם זה הוא סיוע אל ההפצרה הפך המובן ולנו לדעת מאי כונתו ותו ק' מדקדוק לשון הזהב וההדרת של מרע"ה באומרו לכה אתנו אל נא תעזוב אותנו והיה כי תלך עמנו מורה כי יתרו היה בדעתו לבא לא"י אלא לא היה רוצה לילך עמהם ביחד וע"ז היה מפציר בו מרע"ה שילך עמהם והכי איתא בילקוט אחר שיתחלק א"י אלך איזה שבט יתן לי כרם א' או שדה א' ע"כ. ולנו לדעת מאי נ"מ אם ילך עמהם או אח"ך. ותו ק' תשו' יתרו לא אלך וגו' ופירש"י ז"ל בשביל משפחתי לא אניח את הודאי ואטול את הספק ולכאורה ק' מה זו תשו' בשביל משפחתו וכי הקצור קצרה ידו להביאם עמו ותו ק' מהו הודאי ומהו הספק. ותו ק' תשו' מרע"ה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר ולא ידענו מה זו נתינת טעם ורש"י פי' וראית הנסי' והנפלאו' שנעשו לנו וא"כ יותר טוב היל"ל כי על כן ידעת יציאתינו ממצרים ומדקאמ' חנותינו במדבר הלא דבר הוא ולא ידענו מהו. ותו ק' אומרו והית לנו לעינים איתא בילקוט וז"ל והית לנו לעינים אפי' דייך אלא שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהיה מורה בד"ת די והדבר ק' וכי מרע"ה רוצה לשחדו ליתרו ליתן לו שררה כדי שיבא עמהם הא ודאי לא יוצדק ולנו לדעת מה כיון בזה. ותו ק' אומרו והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא וגו' ולכאן דברים אלו כבר הבטיחו בריש דבריו לכה אתנו והיטבנו לך ומה חידש לו דנר' דטובה זאת היא אחרת ולא מה שהבטיחו בראשונה ולנו לדעת פירושו: אמנם נר' לפקע"ד דהדברים מגיעים לההיא דאיתא בפ' החולץ ד' מ"ז ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם אתך במוחזק לך אין לי אלא בארץ בח"ל מנין אתך בכל מקום שאתך א"כ מה ת"ל בארץ בארץ צריך להביא ראיה ופירש"י בארץ צריך להביא ראיה דשמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דא"י משקר. בח"ל אי"ץ להביא ראיה דברי ר' יאודה וחכמים אומרים בין בארץ בין בח"ל צריך להביא ראי' ואלא מה ת"ל בארץ לאשמועי' דאפי' בארץ מקבלים דסד"א בארץ אין מקבלים דמשום טיבותא דא"י קמגיירי ואפ' האידנא איכא לקט שכחה ופאה ומע"ע ומשו"ה משקרי קמל"ן. נמצא דבין לר"י ובין לחכמים שניהם מודים דבא"י איכא חששא דמשקרי משום שבחא דא"י ולהכי צריך להביא ראיה אלא דלחכמים אפי' בראי' אצטריך לקבולינהו. אבל התוס' בד"ה אין לי אלא בארץ הק' ואע"ג דחובת הגוף ולא בעי רבוייא ותי' משום דמיעט קרא בארץ צריך רבוייא לח"ל א"נ אע"ג דלא הוה כתי' בארץ הו"א ד דדוקא בא"י מקבלים משום דלא הדרי בהו משום שבחא דא"י אבל בח"ל לא יקבלום משום דליכא שבחא והדרי בהו עכ"ל משמע לד' התוס' דהסברא מחייבת להפך ממ"ש בש"ס שהסבר' דבא"י משקרי משום שבחא דא"י:

והנה הר"מ ז"ל בפי"ג מה' אי"ב ה"ז פ' וז"ל בא ואמר נתגיירתי בב"ד של פ' והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים ובה' יו"ד כ' וז"ל אבל מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בב"ד ה"ז נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר בד"א בא"י ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישר' אבל בח"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין עכ"ל. והראב"ד השיג עליו שפסק דלא כהלכתא דבין לר"י ובין לרבנן בא"י צריך להביא ראי' והה"מ תי' משם הרמב"ן והרשב"א ורוב המפרשי' דל"ק מידי והוא דהר"מ בתחי' פ' כחכמים דבין בא"י ובין בח"ל צריך להביא ראיה ולהכי פ' סתם אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים. ואח"כ יצא לחלק דכ"ז הוא בידוע ומוחזק אצלינו שהוא גוי אינו נאמן עד שיביא ראי'. אבל הכא דאינו מוחזק אצלינו לגוי והוא מעצמו אמר גוי הייתי ונתגיירתי בב"ד נאמן במיגו דאי בעי אמ' ישראל אני ומי היה בודק אחריו וכדמוכח מההיא עובדא דפסחים דההוא גוי דהוה אכיל פסח בירושלם א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועל מה שחי' הר"מ בד"א בא"י ובאותן הימים וכו' נאמן ביאר הה"מ בפ' ך' מה' א"ב דס"ל להרמז"ל דאפי' מי שבא ואמר שהוא ישר' מעיקרו צריך ראי' לענין היוחסין שכל כהן שהוא בדוק אינו נושא את בתו וכן המשפחות הבדוקות כגון של דוכן ושל מזבח ושל סנהדרין אינן נדבקות בו שתהא משפחתו בדוקה ואעפ"י שכל המשפחות כשרות ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה ודין זה הוא בא"י בזה"ז ובח"ל יעש"ב. והמל"מ בפי"ג מה' נז' הק' על הה"מ שכ' דהר"מ מחלק בין היכא דידוע לנו שהוא גוי להיכא שאינו ידוע וכ' וז"ל דא"כ דין זה הוא סברת עצמו וא"כ מנ"ל לחלק בין א"י לח"ל נימא דלכ"ע נאמן יעש"ב:

ולדידי אמינא נר' דאישתמיטיתי' מה' מש"ל ח"ו תשו' הרשב"א בח"ב סי' ט"ז דנשאל באנשים שבאו ולא ידעו שמות אבותם אם מקבלים אותם והשיב דבלי שום ספק שהם ישראלים גמורי' כמיוחסי' שבישר' ואינם צריכים להביא ראי' שהם ישר' וגדולה מזו מי שבא ואמר נתגיירתי בב"ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' ומ"ש בפ' החולץ מי שבא ואמר נתגיירתי וכו' ואיפסיקא הלכתא כחכמי' שצריך להביא ראיה מיירי כשהיה ידוע אצלינו שהוא גוי וכו' וה"ז דומה למ"ש בפ"ב דכתובות אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת עכ"ל. הרי דלהרשב"א ז"ל דין זה הוא משנה ערוכה בכתו' פ"ב ואיך נפיק מפומי' דמר ז"ל דדין זה הוא מדעת עצמו האמת אתמהה ד נקיטי' מדברי הרמז"ל דהיכא דהוא ידוע אצלינו שהוא גוי ובא ואמר נתגיירתי מט' מיגו נאמן בא"י ובזמן שהיו ישר' שרויים על אדמתם. ואם יש גר או גיורת דמקיימי' כל המצות והיא טובלת לנידתה והוא טובל לקריו הרי אלו גרי צדק כן פ' הרמז"ל שם ה' ט' אבל אין יכולים להתערב בישר' ולא לישא אשה עד שיטבלו בפנינו יע"ש:

עו"נ מה שפס' הטור ביו"ד סו' סי' רס"ט דגר פסול לדון לישר' דיני נפשות אבל דיני ממונות דן את איש ישר' אם היתה אמו מישר' אפי' ע"י כפיה אבל אם אין אמו מישר' אינו יכול לדון זולת אם קבלוהו עליהם מרצונם וכ' הכנה"ג ח"מ סי' ז' בהגה"ט דטעמו דהוי כמו היכא שקבלו פסולי' נאמן עלי אבא או אביך וכו' יעי"ש:

עו"נ מה דאיתא במדר' פ' יתרו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו וגו' אמ"ל הקב"ה למשה אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו אדם זה שבא אצלך לא בא אלא לש"ש לא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו ואל תרחקהו עכ"ל. וכ' הרב מהר"ש יפה שמרע"ה לא היה רוצה לקבלו וכדאית' ביבמו' ד' כ"ד שהיה ר' נחמיא אומר מי שנתגייר לשום שלחן מלכים לשום עבדי שלמה וגירי מרדכי ואסתר אינם גרים וכן יתרו מאחר שבא להתגייר בזמן גדולתן של ישר' ביציאת מצרים לא היה רוצה מרע"ה לקבלו עד שהוכרח הקב"ה לצוותו ולהעיד עליו שלש"ש בא להתגייר יע"ש:

מעתה עלי בא"ר כו' הפסוקי' והוא דמרע"ה מאחר ששמע מפיו כב יכול המעיד עליו שלש"ש נתגייר נתן בדעתו להוליכו לא"י דליכא למיחש שמא משום שבח א"י נתגייר ואדרבא לאידך גיסא שמא בחזרתו לעירו יחזור לסורו אבל בא"י משום שבח' ודאי לא יחזור לסורו וז"א נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה "איתנו" דייקא רמז לו שכבר אתה מוחזק אצלינו שנתגיירת לש"ש וכמ"ש בש"ס איתך במוחזק לך ובכן והעבנו לך כמו כל ישר' ונתן ט' לשבח כי ה' דבר "טוב" דהיינו ארץ טובה זבת חלב ודבש אל ישראל ובכן ודאי שלא תחזור לסורך בא"י אבל אם תלך לעירך חוששני בך ויתרו השיב לו לא אלך ופירש"י בשביל משפחתי הכונה שאין לי חזקת משפחה כי ידוע הוא עכו"ם מעיקרו ואביו ואמו גוים ולאיזה תכלית אלך עמכם ועוד השיב לו יען לא ידע עדותו של הקב"ה שהעיד עליו שלש"ש נתגייר ולזה נתרעם על משה כי החששא היא לאידך גיסא וכמ"ש טעמא דחכמי' דאיצטריך בארץ לומר שיקבלו גרים דסד"א דמשום שבחא דא"י משקרי נמצא דהסברא היא להפך דבא"י איכא למיחש שלא יקבלו אותי ובעידי ודאי מקבלי' אותי ולז"א איך אניח את הודאי ואטול את הספק ולזה השיב לו מרע"ה אל "נא" תעזוב אותנו תיבת נא פי' עכשיו וכונתו עכשיו אל תעזוב אותנו שאנחנו מעידים שנתגיירת אבל אם תבא לאח"ז תהיה גר צדק ולא יאמינו בך הדורות הבאים לז"א כי על כן ידעת חנותינו במדבר שצריך זמן רב שיכנסו ישר' לארץ ומי יעיד עליך באותו פרק שנתגיירת לש"ש כמו שעכשיו שאנחנו ידענו האמת ועל מה שאמרת שאין לך חזקת משפחה שאין אביך ואמך מישר' הרי אנחנו מגלים דעתינו ברצונינו הטוב שתהיה בסנהדרין וכשקבלנו אותך כבר פס' הטור שיכול לדון וז"א והית לנו לעינים כולנו מקבלי' אותך בספ"י אבל כ"ז הוא והיה כי תלך עמנו ותהיה כמונו ממש ויכול לישא אשה ישראלית ולהתערב בהן בכל טוב וז"א והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו (בכל ענין) והטבנו לך דידוע דנישואי אשה הוא כינוי לטוב כדכתי' מצא אשה מצא טוב:

ובא"א נר' לפקע"ד לפ' כו' המקראות הללו והוא דהמפרשים פי' כי על כן ידעת חנותינו במדבר לשון חן רמז לו ביזת מצרים אשר נתן ה' את חן העם בעיני מצרים וינצלו את מצרים ולכאו' לנו לדעת מה זו נתינת ט' להליכת יתרו עם ביזת מצרים ותו ק' אומרו והית לנו ופי' רשב"ם וה' אבן עזרא לשון עבר שנתן להם. עצה טובה ואתה תחזה וגו' והדבר ק' וכי נשתעבד יתרו לילך עמהם בשביל שנתן להם עצה טובה:

אמנם נראה לע"ד לפ' אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר בהקדים מה דאיתא במס' ב"ק ד' צ"ז שהקשו בש"ס לרב דאמר עבדא כמקרקעי דמי וקאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמאריה קאי ומשני הב"ע שלא בשעת מלאכה והק' ומי ניחא ליה דליכחושעבדיה אין ניחא ליה דלא לסתריה עבדיה והרב כנה"ג בסי' שס"ג בהגס"ט אות י"ג כ' וז"ל ודוקא בתוקף עבדו של חבירו אבל אם תקף שכירו של חבירו ועשה בו מלאכה חייב דליכא האי טעמא דניח"ל וכו' והר' שה"ג נסתפק בזה ואיני רואה שום ספק עכ"ל וה' נחפה בכסף ז"ל הביא סמוכות לדברי הכנה"ג דודאי חייב וכ' וז"ל וגדולה מזו אני או' אם היה האדון רגיל לתת לעבדו שכר שלא מן החיוב כי אם מרצונו היה משלם שכר חלף עבודתו דינו כשכירו שהתוקפו חייב לשלם שכרו אפי' שלא בשעת מלאכה דהא ליכא טעמא דניח"ל שהרי הוא פורע לו שכרו ועי"ז אינו מתעצל במלאכה ולא עדיף אחרים מרבו שפורע לו שכרו מהמלאכה שעושה לו וכתב עוד ובחנם דחק את עצמו הרב פרשת דרכים לו' שביזת מצרים היתה על צד החסד יען שלא היו עושים רצונו של מקום ואף דתקף בהם פרעה ליכא למי' דניח"ל להקב"ה מאחר שהוא יתב' משלם שכר לעושי רצונו וכמו שאמר לאאע"ה שכרך הרבה מאד וכמה יעודים יעד אותנו הקב"ה והבטחות אם בחקתי תלכו וגו' א"כ נמצא דהקב"ה ברוב רחמיו משלם שכר עבודתינו אף שאנו עבדיו ואם כן כשתקף בהם פרעה ועשה בהם מלאכה ודאי דחייב דלא עדיף הוא ח"ו חלילה מאדונינו אדון כל הארץ שאם היינו עושים מלאכה זו אצלו היה משלם לנו כ"ש וק"ו לגבי פרעה הרשע שחייב לשלם. נקוט מהא דאנחנו עם בנ"י אין לנו דין עבדים כדי שישתעבדו בנו האומות ויהיו פטורים ואין לנו דין שכיר לחזור בחצי היום ולבטל ממלאכתינו מלאכת אה' חלילה:

אשר עפי"ז נר' לפקע"ד לפ' כו' התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה ן' חורין ליבטל הימנה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. דלכאו' סיום המשנה היא יותר'ת הכב'ד דכבר אמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. אמנם עפי"ה הנה נכון דהתנא אשמועי' דאין לנו דין עבדים לעבוד בחינם כי הוא מעדיף טובו לפנים משורת הדין ומשלם לנו שכר ואין לנו דין פועל ליבטל הימנה אלא כל שעוסקים במלאכתו יתב' בלימוד התורה הקב"ה אב רחמן נותן לו שכר הרבה. ובזה הרגיש התנא נמצא דאנו עוסקים בתורה ע"מ לקבל שכר ח"ו לזה השיב חלילה לטעות בזה אלא כדי לחייב אם ישתעבד בך זולתו ויעשה בך מלאכה שחייב לשלם וז"א ונאמן בעל מלאכתך שישתעבד בך שישלם לך שכר פעולתך:

עו"נ תשו' מהרשד"ם סי' קכ"ח שנשאל בראו' שנטמע לבין הגוים והפציר בו שמעון להחזירו למוטב והיה מסרב ראובן עד שמרוב ההפצרה נתרצה ראובן לצאת מהטומאה בתנאי שילוה לו שמעון אלף זוז לזמן ב' שנים ולבטחון קיום התנאי הנז' שיתן לו שמעון ש' זוזים בידו שאם יחזור בו שמעון גם הוא יאכל הש' זוזים ועשה לו שמעון שט"ח על עצמו בכל חזק ויצא ראובן מבין הגוים וחזר בתשו' בדרכי ה'. ועתה תובע משמעון הסך ח"ש זוזים הנשארים ושמעון טוען כי הוא עשה כל זה להוציאו מעמק הבכא ואדרבא הוא תובע ממנו הש' זוז שנתן לו. והשיב הרב ז"ל דפטור שמעון מחיובו הנז"ל וראו' חייב להחזיר הש' זוז כקבל משמעון וסו"ד הביא תשו' מהר"מ הנודר לחבירו סך כו"כ ותלמד את בנך תורה דפטור דבלא"ה על האב מוטל ללמד את בנו תורה וה"ה הכא יעש"ב. עו"ג דמילת טוב הוא כינוי לפנים משורת הדין וכדאי' בס"פ האומנים דפ"ג ע"א:

מעתה נא"ה דהנה מרע"ה רצה לזכות את יתרו שלא יחזור לעירו ויבא לא"י ומסביר לו שאף שאנחנו עמו ועבדיו עם כל זה הקדוש ב"ה הבטיח לנו כמה טובות בכניסתינו לא"י לפנים משו"ה. וז"א לכה איתנו והטבנו לך מהטובות שלנו כי ה' דבר "טוב" על ישר' אבל יתרו חשש ב' ספיקות שמא הקב"ה כל מה שהבטיח לישראל הוא כדי להוציאם מעמקי הקלי' ולהכניסם תחת כנפי השכינה. ועוד נסתפק שאף שיקיים הקב"ה הבטחתו עכ"ז מרע"ה יפטור עצמו בטענה זו כי הוא היה עכו"ם כומר לע"ז ורצה להביאו לחסות תחת כנפיו יתב' ולא יתן לו מאומה מהטוב אשר ישפיע להם הקב"ה ולזה דקדק לו' שני פעמים לא "אלך" כי אם אל ארצי ואל מולדתי "אלך" רמז לב' ספיקות הנז' לא אלך עמכם שמא הקב"ה יפטור עצמו בטענה זאת ושוב אמר לגבי דידיה אל ארצי ואל מולדתי אלך ולזה דרשו רז"ל לא אניח את הודאי ואטול את הספק בממ"נ. ולזה השיב לו מרע"ה לב' הספקות וכה א"ל אל נא תעזוב אותנו (דייקא שמא ח"ו הקב"ה לא יקיים הבטחתו) כי על כן ידעת "חנותינו" במדבר מה שנתן ה' את חן העם בעיני מצרים אף שלא היו עושים רס"מ הרי שהקב"ה מקיים הבטחתו בכפלים. ולגבי דידך שחששת שמא נפטור עצמינו עפ"י תשו' מהרשד"ם ז"ל לזה אשיב דאמת הי' בידינו לטעון טענה זאת אם עדין היית עכו"ם והייתי מפציר בך לגיירך היה ספק בידינו לפטו' עצמינו בטענה זאת משא"כ עכשיו שכבר נתגיירת והיית לנו לעינים ונכתב פרשה א' בתורה על שמך אין לנו שום טענה לפטור עצמינו כי אתה. עכשיו כמונו והיה כי תלך עמנו בדרכי ה' והיה הטוב אשר יטיב ה' עמנו והטבנו לך בלתי שום מקום פטור כלל ודו"ק:

איך שיהיה חזרתי לנושאי מקדם כי ה' דבר טוב על ישראל דיל"ד לכאו' כי מה זו נתינת ט' כי ה' דבר טוב על ישראל מה היתה כו' בזה אמנם לפקע"ד נראה והן קדם נבין כו' הכתו' בישעיה אם תאנו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר. ולכאו' ק' דבשלמא אומרו אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו שייך שפיר קרא כדכתי' ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו אמנם להפך מאי דנקט ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו ק' איך הוא מדה כנגד מדה. ותו ק' מה זו נתינת ט' כי ה' דבר מה כיון בזה ומה דבר ה'. אמנם נר' לפקע"ד דיובנו בהק' מאי דאיתא בכתו' דנ"א אמר"י אמר שמואל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאפי' לא נתפסה מותרת ואיזו זו שנתקדשה קי' טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפ' ממאנת והולכת לה וה"ד קי' טעות הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי בית כור עפר מקודשת ויש לו ואם יש לו חצי בית כור עפר אינה מקודשת. עו"ן חקירה ידועה דאיך הקב"ה מתקנא בע"ז כלום מתקנא אלא גבור בגבור משא"כ בע"ז שהיא הבל מעשה תעתועים. ולזה תירץ הרב נחלת בנימן במצוה כ"ו דל"ו והוא דכשקדש הקב"ה את ישראל בפי' אמר להם והיתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ נמצא דע"מ כן נתקדשו שכל העולם כולו הוא להקב"ה וזה הוא טוב להם שאוכ' מפירות הארץ ונהנים מן העוה"ז מאחר שהם מודים שכל הארץ להקב"ה ואנחנו עמו ועבדיו אוכלי' מטובו שהעדיף עלינו משא"כ כשעובדי' ע"ז ח"ו נמצא דמשתפי' ד"א עם הקב"ה ח"ו ומורים שאין כל העולם כולו להכ"ה ח"ו כ"א תחת ב' רשויות ונמצא דעקרו הקידושין לגמרי ח"ו דהוו בטעות שאין כל הארץ להקב"ה ח"ו דמטעם זה הוכרח הקב"ה לו' שתי דברות אנכי ולא יהיה ל בדבור אחד להודיע כי שניהם לצורך קידושין המה ואי אפשר לזה בלא זה. ואפשר דזה יהיה רמז דהע"ה אמת דבר אלקים שתים זו סמעתי כי עז לאלקים ופשוט. עו"ן מ"ש רז"ל דכשבקש הקב"ה ליתן את התורה לבני עשו וישמעל אמרו מה כתיב בתורה לא תרצח ואנו אי אפשר לקיים זה כי ברכתינו היא ועל חרבך תחיה ואיך אפשר לנו לקיים את התורה מעתה זה נלע"ד כונת הכתובים דקא מנבא ישעיה הנביא ע"ה אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו מאחר שאתם מודים כי לה' הארץ ומלואה שפיר אתם נהנים מעוה"ז ומפירות הארץ אבל אם "תמאנו" ומריתם דהיינו שתעבדו ע"ז ולהכי דייק ונקט בלשון מיאון הרי שעקרת' הקי' לגמרי א"כ מלבד שאין אתם יכולים ליהנות בעוה"ז עוד זאת תדעו חרב של בני ישמעאל ישלוט בכם כברכת יצחק אע"ה וכמ"ש רז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו ונתן ט' כי פי ה' דבר' דייקא שלכך אמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד מה שאין הפה יכולה לדבר להודיע כי שניהם צורך קי' וא"א לזה בלא זה ודו"ק:

את זה רמזתי בנשאי מקדם שמרע"ה קא מזהר ליתרו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך ותתענג מפירות אבל צריך שתדע כי ה' דבר טוב שתי דברות בדבור אחד לטוב על ישראל להחיותינו כיום הזה ע"י קיום התורה והמצוות ימהר ויחיש לגאלינו ויאמר די לצרותינו ויבנה בית קדשינו ותפארתינו בעגלא ובזמן קריב כיר"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה