איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ד לשבת הגדול
אף בק"ק גדול בש' הכת"ר ליצירה:
והנושא בא במקום קרוש בחצר אוהל מועד. מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה:
איתא במדרש שיר השירים וז"ל דודי לי ואני לו הוא לי לרועה כדכתיב רועה ישראל האזינה ואני לו לצאן דכתי' ואתן צאני צאן מרעיתי הוא לי לשומר דכתי' הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל ואני לו לכרם דכתי' כרם ה' צבאות בית ישר' הוא לי מן המקנאים שהרג בכורי מצרים ובאלד'יהם עשה בהם שפטים ואותנו הוציא משם בכח גדול וביד חזקה ואני לו מן המכעיסים דכתי' הן נזבח אח תועבת מצרים וכתי' ויקחו להם איש. שם לבית אבות הוא לי לאב ואני לו לבן דכתי' בני בכורי ישר' הוא אמר לי אל יחסר המזג ואני אומר לו ה' רועי לא אחסר עכ"ל. מל הרגו
ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו לספר ביציאת מצרים אחר שנבער את החמץ בזריזות נמרץ אפי' במשהו ולקיים כל החייובי' שנתחייבנו בליל התקדש חג ואפי' עני שבישר' והר' כסא דוד ז"ל הביא חקירת המפרשים ז"ל דלמה נצטוינו לבער את החמץ בזריזות גדול כ"כ ואח"כ לעשות כל הסדר הזה בליל חג הק' הלא כל תכלית המצוה היא סיפור הנס הגדול שעשה לנו הקב"ה וגם לעשות זכרון ליציאת מצרים שהוציאו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ לכן חייבים לאכול מצה ומה לנו להוסיף כל אלו האזהרות והסדר הזה:
והוא ז"ל חריץ יטי"ב דידוע דכל א' מישר' אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ונכנס בשער א' של טומאה או בב' או בי' איש לפי מעלליו וע"י ביעור החמץ יוצא מאותם שערי טומאה שנכנס כל השנה כמו שמצינו באבותינו במצרים שכבר היו נטמעים בנ' ש"ט וע"י ביעור החמץ יצאו מכל טומאה ואחר שכבר יצאו מכל שעמ"ו התחילו ליכנס בשערי קדושה ע"י קיום המצוות ואכילת המצה וסיים עוד בדבריו דמידי הוא טעמא שנצטוינו לאכול ק"פ על השובע כיון שע"י מצות אכילת הפסח מתחיל ליכנס בשערי קדושה לכן צריך שימשוך הקדושה עליו וישאר תמיד בקדושתו יעש"ב:
אשר עפי"ד נלפקע"ד לפר' כו' המגיד חכם מהו אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלד'ינו אתכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין דלכאו' ק' אם כו' שאלתו היא הכתובה בתורה למה לא השיבו לו התשו' הכתובה בתורה עבדים היינו וכו' ומה היתה כוונתם להשיב כהלכות הפסח וכו':
אמנם עפ"י דרכנו הוא פשוט ובהק' מה שראיתי לה' שעת הכושר ז"ל שהביא משם המפר' טעם נכון על אשר נצטוינו שלא לשחו' את הפסח על החמץ קרא כדכתי' לא תשחט על חמץ דם זבחי טעמא הוא מאחר דכבר ידוע דבפסח מצרים נצטוינו משכו וקחו לכם צאן ודרשו רז"ל משכו ידיכם מן הע"ז שהיו עובדים את הטלה ולכן ציונו ה' אלד'נו לבער את החמץ הוא שען הוא יצה"ר ואח"כ לשחוט את הפסח ליכנס בקדו' יע"ש:
מעתה מבוארת כונת שאלת החכם דכוונ' לשאול מאת אביו החקירה ממש שחקר הר' כסא דוד ז"ל מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' שאתם עושים בלילה הזאת הלא כל חיובינו הוא לספר הנס של יצי"מ ולאכול מצה דוקא ותו לא מידי ולזה השיב כהלכות הפסח הכוונה כמ"ש הר' שעת הכושר דהטעם שנצטוינו לשחוט את הפסח אחר ביעור החמץ והוא מטעם דהוא שטן הוא יצה"ר וצריך למשוך ידינו ממנו בזריזות גדול וגם טעמא מאי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כבר כ' הרב כסא דוד דע"י אכילת הפסח אחר ביעור החמץ יוצא בכל שנה ושנה משערי טומאה ונכנס לשערי קדו' וזוהי סיבה שנאכל על השובע כדי שתמשך הקדושה עליו תמיד ואם כן שפיר עבדין זריזות גדול לבער החמץ ואח"כ לאכול המצה בקדושה:
וזה יהיה לפקע"ד פשט הפ' בפ' ואתחנן ויצוינו ה' אלד'ינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלד'ינו לטוב לנו כל הימים להחיותינו כהיום הזה דלכאו' נראה כל הפ' הזה כפול ומכופל דכבר לעיל מיניה כתי' והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ואותנו הוציא משם וגו' וא"כ הא תו ל"ל:
אמנם עפי"ה הנה נכון דבא להודיענו שמלבד שבהיותינו במצרים כבר היינו נטמעים ח"ו בנש"ט והוציאנו הקב"ה בכח גדול ע"י קיום המצוות שנצטוינו בלילה הזאת כמו כן בכל שנה ושנה אף שיטמע האדם באיזה שערי טו' ויצוינו ה' אלד'ינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלד'ינו לטוב לנו כל הימים להחיותינו כהיום הזה ולהמשיך לנו שערי קדושה כי היא חיינו לנר"ן ופשוט:
מעתה נבא לפרש כו' המגיד בשאלת הרשע רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו ואילו היה שם לא היה נגאל דלכאו' ק' מהו רשעותו דשאלתו כך היא כתובה בתו' והיה להם להשיב כאשר כתוב ואמרתם זבח פסח הוא וגו' ובודאי צ"ל שכוונת שאלתו היא בדרך אחרת ולנו לדעת מה כיון לשאול ומה השיבו לו: אמנם נלפקע"ד לפר' אי ניחא קמי שמייא ואם יוכשר בעיני מו"ר וקודם כל נבין כו' הכתובי' האמו' בשמואל ב' י"ד שאמרה האשה התקועית לדוד הע"ה ותאמר האשה ולמה חשבת כזאת על עם אלד'ים ומדבר המלך הדבר הזה כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו כי מות נמות וכמים הניגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלד'ים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ע"כ דלכאו' מקראות הללו אין להם שחר דמה שייכות יש מה שלא רצה המלך להשיב את בנו אבשלום עם הדברים האלה כי מות נמות דנר' דזו היא הוכחה גמור' דחייב לשמוע לדבריה ולהשיב את בנו ותו ק' איך אמרה להמלך שדבריו הם כאשם מה אשם ראת' בו וליכא למימר דהאשה הנז' דברה מדעתה בלתי כו' מאחר דיואב שר הצבא גדול הסנהדרין הוא שלח אותה אל המלך ושם את הדברים האלה בפיה הא ודאי פיה פתחה בחכמה ומוסר השכל ראיה מוכחת עלתה ניצחת:
אמנם נלפקע"ד לפרש אם יוכשר בעיני ה' ואם יראה בעיני מו"ר והוא בהקדים חקירה הידועה דאיך מועיל התשו' לישראל מאחר דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה וה' עיר דוד ז"ל יצא לחלק דדוקא בבהמה נאמרה דין זה דנראה ונדחה אבל לגבי אדם דעתיד להחיות בתחיית המתים ודאי דלא נאמר דין זה וחוזר ונראה אף דנדחה:
ובזה פי' כוונת הכתו' בתהלים הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור הלא אתה תשוב תחיינו וגו' והוא פשוט:
ולפקע"ד עיקר החי' של הרב נפלא ממני והוא דהרי התם בזבחים די"ב ע"ב איתא א' עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ואידחי אידחי הרי להדיא דגם באדם אמרי' הואיל ואידחי אידחי והיכי פשיטא ליה לה' עיר דוד דבאדם ליכא דיחוי ובהכרח לחלק דכיון דהמיר דתו מסתמא באותם שעה אין דעתו לחזור והו"ל כגוי דאין מועיל לו התשו' וכן ראיתי להתוס' ז"ל בזבחים דל"ד שחילקו הכי דאי' התם במתני' קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר והק' בש"ס ולהוי דיחוי ומשני א"ר אשי כל שבידו לא הוי דיחוי יע"ש והק' בתוס' מהך דמומר דאמרי' דהואיל ואידחי אידחי ותי' דאין זה קרוי בידו לחזור כיון דמסתמא אין בדעתו לחזור יע"ש הרי מפו' יוצא החי' שכתבנו:
ודרך הילוכי חזה הוית לה' בירך יצחק בס' נצבים שהביא דברי התוס' דסוכה דל"ג ע"א דהתם בש"ס בעי ר' ירמיא נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא וסלק' בתיקו והק' בתוס' דהך דנקטם מעיו"ט דחוי מעיקרו הוא ולקמן אסיקנא גבי אין ממעטין ביו"ט עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרו תיפשוט מינה דלא הוי דחוי אלא דאשחו' ביו"ט נראה ונדחה הוא תיפשוט מינה דחוזר ונראה ומשני אלא דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט נראה ונדחה לא תיפשוט הרי דאסיקנ' דדחוי מעיקרא דלא הוי דחוי והיכי סלקא בתיקו וי"ל דל"ד דהתם כיון דאשחור מעיו"ט בידו ללקטן וכיון שבידו לתקן לא הוי דחוי מעיקרו וכן משמע מההיא דפ' כל הפסולין קבל הכשר יחזיר לפסול וא"ר אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לאו לגמרי דמי להאי דינא דהא בההיא דהפריש קרבן והמיר דתו אמרינן הואיל ואידחי וכו' וכן בההיא דכל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח דאמרי' דפסולים ואע"ג דבידו לתקן וצריך לחלק בדברים עכ"ל התו' ז"ל: והרב בירך יצחק רצה לבאר לנו החי' וכתב וז"ל ולעד"ן דהחי' הוא דשאני גבי קרבן המומר וגבי מזבח שנפגם דאמרי' הואיל ואידחי ול אמרינן הואיל ובידו לתקן משום דאין התיקון נעשה בגופו ש קרבן אבל גבי קבל הכשר דמהני דהתיקון נעשה בגופו של הדיחוי משו"ה מהני עכ"ל: והרב עט"ר מו"ר א"א העזר"י גדול מרדכי ז"ל הק' על ה' בירך יצחק ז"ל דנראה מדבריו דהבין דמ"ש בש"ס בקרבן המומר הואיל ואידחי הכונה הוא דהקרבן נדחה ולזה יצא לחלק היכא דהתיקון הוא בגוף הקרבן והקשה עליו דדבריו הם הפך סוגייא ערוכה התם בזבחים די"ב דבעי ר' ירמיא אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוי דחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי ופי' רש"י וז"ל התם גבי מומר גברא אידחי מקרבן קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחית מישראל מן הכשרים אבל הכא תורת קרבן זה נדחה מן הכל כיון דהורו בית דין דמותר עכ"ל: הרי להדיא דעיקר הדיחוי הוא המומר ואם יחזור שפיר הוי התיקון בגוף הדחוי והניחה בצ"ע. ואני עני הנני מוסיף להפליא על ה' הנז' דאשתמיט מיניה דברי התו' דזבחים הבאתי דבריהם לעיל בההיא דקבל הכשר דאמרי' דלא הוי דחוי מההיא דמזבח שנפגם ותי' דהתם לא מיקרי בידו לתקן דמי יימר דמזבח אבנים שלמות וכן הקשו מההיא דמומר ותי' כיון שהמיר דתו אין דעתו לחזור יעש"ב הרי שכבר ביארו לנו התוס' ז"ל החילוק ולמה ליה למשכוני נפשיה חינם וצר"י:
איך שיהיה נקיטינן מהכא ב' חילוקים דבישראל ליכ' דחוי כלל ושפיר מהני התשו' משא"כ בגוים דהוי דחוי מעיקרו ולית בהו תחיית המתים כידוע. וכן שמעינן מהרב עיר דוד דבבהמה איכא דיחוי משא"כ באדם דליכא דיחוי והראיה מתחיית המתים וכמש"ל:
מעתה נבא לבאר כונת הכתובים דהנה דהע"ה עלה בדעתו דכיון דכבר חטא אבשלום והרג את אחיו אמנון כבר נדחה וזוהי סיבה שלא רצה לראות את פניו ולזה שלח יואב שר הצבא בחכמתו את האשה הנז' וישם את הדברים בפיה וז"א ותאמר האשה למה חשבת כזאת על "עם אלד'ים" דייקא דבאוה"ע תינח והיה כי יחטא אזיל למיתה משום דהוי דחוי מעיקרו משא"כ עם בני ישראל אף שנדחה בעונו ושב ורפא לו ותו אמרה ליה ומדבר המלך הדבר הזה כאש'ם דייקא כי לפי דבריך אתה משוה אדם כי יחטא כקרבן דקי"ל דאינו חוזר ונראה לבלתי השיב המלך את נדחו וזה אינו דבאדם ליכא דין דחוי כלל והראיה מוכחת היא כי מות נמות וגו' והקב"ה כב יכול חשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח ומחיה אותנו בתחה"מ וכמ"ש רד"ק ז"ל ודו"ק: מעתה נבא לבאר כונת המגיד בשאלת הרשע ונקדים מאי דאיתא התם בפסחים דצ"ב ע"א במתני' גר שנתגייר בערב הפסח בש"א טובל ואוכל את פסחו ובה"א כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואמרו בגמ' תניא ר"ש ן' אלעזר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו ועל מה נחלקו על ערל עכו"ם דב"ש סברי טובל ואוכל א"פ לערב ובה"ס כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ופסק הר"מ ז"ל בה' ק"פ פ"ו ה"ז כב"ה דערל ישראל טובל ואוכל את פסחו לערב וערל עכו"ם צריך להמתין ז' ימים:
ורגע אדבר במה שראתה עיני להרב שעת הכושר ז"ל שהק' על הר"מ ז"ל שפ' בה' ק"פ פ"ה ה"ה וז"ל כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות ק"פ כך מילת בניו הקטנים ועבדיו מעכבתו מלעשות ק"פ שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול עכ"ל והקשה הוא ז"ל וז"ל מבואר מדבריו שאם שחט הפסח תחי' ואח"כ מל את עצמו או את בניו הפסח פסול ואמאי נימא הואיל ובידו לתקן למול את עצמו וכל שבידו לא הוי דחוי ולאו מחוסר מעשה תדע דאמרי' בפ' תמיד נשחט דף ס"א ע"ב שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסד א' פסול רבה א' כשר א"ר אשי דר"ח ורבה קמיפלגי בהאי קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו [פירוש דבעלמא הזורק את הדם לשם חבירו פסול] רבה ס' חבירו דומיא דידיה מה הוא בר כפרה אף חבירו אם הוא בר כפרה אז נפסל הקרבן לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא ור' חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל ואי בעי מתקן נפשו עכ"ל הנימ' וקי"ל כרב חסדא מטעם הואיל דהוי בידו למול את עצמו וא"כ כששחט את הפסח ואח"ך מל א"ע אמאי הוי הפסח פסול כיון שבידו הוא ולאו מחוסר מעש' יעש"ב שהניחה בתימה:
ובאמת תמיהני איך יצאו דברים אלו מפי קדוש ונעלם ממנו דברי הש"ס דבתר הכי הק' בש"ס ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא אתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה רבה א' אינו לוקה רבה אמר אינו לוקה סבר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה ר' חסדא א' לוקה סבר לא אמרי' הואיל בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה (מילה) התם ביו"ט לאו מחוסר מעשה אורחים ממילא קאתו אלא דרב חסדא אדר"ח ק' ומשני כי א"ר חסדא הואיל לחומרא לקולא לית ליה הואיל עכ"ל הגימ' וא"כ מאי קא מקשה הרב ז"ל דנימא הואיל דהוי לקולא ולא אמרי' הואיל ובידו למול את עצמו שיהיה הפסח כשר אחר שהקריבו בעודו ערל דהוי לקולא ותו ק' דהתוס' ז"ל כתבו וז"ל נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לקולא בין לחומרא דמדאורייתא לא אמרי' הואיל כלל ואפילו לחומרא והביאו ראיה לדבריהם (ממ"ש במס' יומא דס"ב שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה לרב חסדא הואיל בדאורייתא כלל יעש"ב) ואיך העלים עין הרב ז"ל מהסו' עצמה ומדברי החו' עצמם דבההיא סוגיא דהכא כבר פירש הר"מ ז"ל הט' דפסול שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הרי להדיא דהוי דאורייתא ולא אמרינן הואיל והוא פלא:
וכמו כן חזות קשה הוגד לי על הרב לח"מ ז"ל בה' ק"פ פ"ד ה"ד שפ' הר"מ ז"ל המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים וכל המפרשים ז"ל תפסו על הר"מ ז"ל דפסק דיביא בדמיו שלמים מאחר דהוא פ' בכמה דוכתי דאין בעלי חיים נדחין ולמה פ' יביא בדמיו שלמים ולא פ' דהיא עצמה תקרב שלמים דנקבה לשלמים מחזא חזיא והרב לח"מ יצא לחלק בעד הר"מ ז"ל דאף דבעלמא פס' דאין ב"ח נדחין הכא במפריש נקבה לפסחו מודה דנדחין מאחר דהוי דחייה גמורה דנקבה לפסח לא חזייא כלל בשום אופן ואח"ך הק' הרב ז"ל מההיא דפ' הר"מ ז"ל באותו פרק ה"ט המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נדחין ע"כ והא התם הוי דחייה גמורה דכשהוא גוי אינו ראוי לפסח כלל והוה לן למימר התם דידחה ותי' ז"ל עם מ"ש התו' דזבחים די"ב דהיכא שבידו לתקן לא הוי דחוי והכא העכו"ם בידו לתקן ולהתגייר עכ"ל ואחר המחי"ר מעצמותיו הקדושים אי אפשר לומר כן בעד הר"מ ז"ל דטעמו משום שבידו לתקן דאי הכי איך פ' דמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח נימא הואיל ובידו לתקן ואמאי פסול הפסח אלא ודאי דלא אמרי' הואיל וכמ"ש לעיל וטעמו של הר"מ ז"ל דסבירא ליה דאין בעלי חיים נדחין וכמ"ש הוא ז"ל בפי' והדרא קו' הלח"מ לדוכתא וכעת צ"י:
איך שיהיה נחזור לדאתן עלה דאמרי' דהכי אפסיק' הלכתא דערל ישראל טובל ואוכל את פסחו לערב וערל עכו"ם צריך להמתין ז' ימים וכן מצינו בפסח מדבר וכדאיתא בפ' הערל דע"א ע"ב תניא דבי ר' אשי אבותינו מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה ולא הוצרכו להזאת ג' וז':
אמור מעתה דזה יהיה כונת המגיד בשאלת הרשע מה העבודה הזאת (שהיא הקרבן פסח) "לכם" דייקא הכונה דהוא שואל מאי שנא אצליכם ערל ישר' טובל ואוכל את פסחו לערב משא"כ ערל גוי ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר והמיר דתו וכבר נדחה וא"כ אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרי'ם דייקא שתכף מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה דכבר היה לנו דין ישראל וז"א לי ולא לו (דייקא דלגבי דידיה כבר נדחה] ואילו היה שם לא היה נגאל דהו"ל דחוי מה שא"כ עם בנ"י דליכא בהו דחוי כלל: מעתה נחזור לקוטב דרושינו דאמרנו בתחי' דברינו דמן החיוב המוטל על כל איש ישראל לספר בגודל הנס של יצי"מ וכל המרבה לספר ה"ז משובח דכבר היינו נטמעים ח"ו בנש"ט תעינו כצאן ואבדנו לולי רחמי ה' כי לא כלו והוציאנו קודם הזמן כידוע. אשר עפ"י קוטב זה נלפקע"ד לפ' כונת הכתו' מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח דלכאורה קשה אומרו אשר אשמע בקולו וכי הקב"ה דבר עמו הול"ל אשר אעשה רצונו או מאמרו ותו ק' קו' שהקשו הראב"ע ורשב"ם ז"ל דאיך מדבר שקר לא ידעתי את ה' והלא הוא או מורישו אמר ליוסף אחרי הודיע אלד'ים אותך את כל זאת ובודאי שכונתו לו' לא ידעתי כלו' לא סבירא לי סברת הקב"ה ח"ו ומה כיוון בזה ותו קשה או' וגם את ישראל לא אשלח דנראה שפת יתר היל"ל ולא אשלחם ותו קשה תשו' משה ואהרן שהשיבו לו אלד'י העברים נקרא עלינו ופירש הראב"ע כבר ידועים הם מזמן אבותיהם שנקרא אברהם העברי וצריכים לעבוד אלד'יהם:
אמנם יובנו לפקע"ד אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר ובהקדים הקושיא שהקשה הרב מוהר"י באסאן ז"ל במ"ש בקידושין ד' ד' וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל אין לה עיין עלה נמצא מדהוצרך הכתוב לכתוב אין לה מוכח דזרע פסול לא מיקרי זרע וכן כתבו התו' ביבמות ד' כ"ב והקשה הוא ז"ל דאמרי' התם בנדרים דף ל"א שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעכו"ם והק' בש"ס והא איכא ישמעאל ותי' כי ביצחק יקרא לך זרע והא איכא עשו ותי' כי ביצחק ולא כל יצחק ע"כ מוכח דזרע נכלל גם זרע פסול מדהקשו בגמרא והא איכא ישמעאל והא איכא עשו והרב אשדות הפסגה הביא משם הרב מהר"ח אבואלעפיא ז"ל שתירץ ויצא לחל דכשהקב"ה או' זרע זרעך אז ודאי לא הוי זרע פסול בכלל אמנם בלשון בנ"א נקרא זרע בין זרע כשר ובין זרע פסול ולהכי בקרא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע נכלל גם זרע פסול מאחר דאמר לו בפירוש יקרא לך זרע ולזה הוצרכו לתרץ הש"ס ביצחק ולא כל יצחק יעש"ב:
והנה הקב"ה אמר לא"א ע"ה כי גר יהיה זרעך ומסתמא כיון דהקב"ה אמר זרעך ודאי שהוא זרע כשר דוקא ולא פסול ולזה הוכרח הקב"ה לדלג על ההרים ולהוציאם קודם הזמן לקיים דבריו כי גר יהיה זרעך זרע כשר דוקא ואם היה מניחם עוד רגע היו נטמעים ונעשים זרע פסול וא"א לקיים דברו וגם לא יזכו ברכוש גדול:
וזה ראיתי להרב פורת יוסף ז"ל שהק' על משה ואהרן דלמה שינו בלשונם ואמרו כה אמר ה' אלד'י ישראל שלח עמי ויחוגו לי וגו' מאחר שהם נצטוו לו' אלד'י העברים והוא ז"ל תריץ יטיב דרמז רמזו נו ואמרו לפרעה תדע שבהכרח הוכרח הקב"ה להוציאם עתה קודם הזמן יען שהוא אלד'י ישראל ואם יטמעו ח"ו לא יקרא אלד'י ישראל ולא על מנת כן הגלה אותם בארצך ובכן מוכרח אתה לשלחם לעבוד את ה' אלד'יד'ם ודבריו קרוב למ"ש בעניותין: עוד נקדים חילוק התו' דמס' כתובות שכתבו שבכל מוכר ולוקח על הלוקח מוטל להתנות וכל שלא התנה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ולכן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה וכיוצא אין לו לחזור על המוכר כלל והרב פרי הארץ ז"ל בח"ב בד' פ"ד כתב וז"ל דזו היא ג"כ סברת ר"ת דסבר שלא נתן ליה אלא על מנת שתהנה בתו משום דהחתן שהוא המקבל היה ליה להתנו' וכל שלא התנה אזלינן בתר דעת האב יעש"ב:
מעתה נבא לפרש כונת הפסוק דהנה משה ואהרן רמזו לו בתחילת דבריהם ואמרו לו כה אמר ה' אלד'י ישרא"ל דייקא שהוא פירש דבריו וא' כי גר יהיה זרעך דהוא זרע כשר דוקא ולזה השיב להם פרעה מי הוא זה שמחייב אותי לשמוע בקולו ולשלח את ישראל דייקא הרי איכא דעת אחרת דלדידי זרע נכלל זרע כשר וזרע פסול וכי תאמרו שיש חילוק דכשהקב"ה אומר זרע הוא זרע כשר לא ידעתי אח ה' חילוק זה לא ידעתי כלל) וגם את ישרא"ל (דייקא) לא אשלח ל"מ כשנטמעו שאינו מקבלם דודאי נשארו תחת ממשלתי אלא גם בעודם ישראל לא אשלח ולזה השיבו לו אלד'י העברים כבר הם ידועים מזמן אבותיהם שהיו קוראים אותם אברהם העברי וא"כ עליך היה מוטל להתנות כדין לוקח וכל שלא התנת אזלינן בתר דעת הנותן וחייב אתה למהר לשלחם ויעבדו את ה'אלד'יהם בלתי שום עז"ת. אשר עפי"ז נחה שקמה חקירה הו"כ פרשת דרכים שהקשה בההיא שאמרו דבר נא אמרי הקב"ה למשה בבקשה ממך אמו"ל לישראל וישאלו וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' והק' ה' ז"ל הלא הקב"ה כ"י ההוא אמר ולא יעשם ומה זו נתינת טעם כדי שלא יאמר וכו' כי לא אדם הוא להנחם והוא ז"ל פי' עפ"י דרכו דרך הקו' ונלפקע"ד דעפ"י האמו' ניחא והוא דיש לדקדק עוד או' אותו צדיק כאלו מדבר על איש ידוע וכאילו כבר נתווכחו עוד פעם אחרת עם אאע"ה והוא אזיל לסברתו ויותר טוב היל"ל כדי שלא יאמר אברהם וכו' ודקדוק זה לא ראיתי לשום מפרש שנרגש מזה כלל ותו ק' תיבות בהם בהם תרי זימני נראה דהוא כפול ומיותר:
אמנם נלפקע"ד בהקדים מ"ר פ' נח אהבת צדק ותשנא רשע א"ר אחא אמר אברהם לפני הקב"ה נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול, לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי השבו' א"ר לוי השופע כל הארץ לא יעשה משפט אי עלמא את בעי לית דין ואי דין את בעי לית עלמא את תפוס חבל בב' ראשין אי לית אתה מוותר צבחר לית עלמא יכיל קאים א"ל הקב"ה אברהם אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן ע"כ משחך אלד'ים וגו' ולכאורה לנו לדעת במאי פליגי ר"א ור"ל:
אמנם נלפקע"ד לפרש פלוגתייהו בהקדים מאי דאי' בשבועות דל"ו א"ר אלעזר לאו שבועה הן שבועה א' רבה והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתב הרא"ש דאלו ב' לאוין לא נאמרו לשם שבועה אלא לסיפור להבטיח שבראית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו והגיה הוא ז"ל דב' לאוי הם לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי דאלו ב' לאוין לשם שבועה אמרם הקב"ה לנח יעש"ב. נקיטינן דהקב"ה נשבע לנח שלא יכלה זרעו בשום כליון לד' הרא"ש שהביא הני ב' לאוין ולגירסאות שלפנינו שבועת הקב"ה היתה שלא יביא מבול של מים לעולם דוקא: והנה נחזי אנן לפו"ד אי מצי הקב"ה לתרץ דיבוריה או לא יען שנשבע לתועלת נח ובודאי דדעת נח היה שלא יכלה זרעו כלל:
והנה ראיתי להרדב"ז בישנות סי' קכ"ז שרצה לבאר כל מיני השבועות בקיצו' וכ' וז"ל ואם היא שבועת העדו' כגון דאמ"ל שבו' שאם אתה יודע לי עדות שתבא ותעידני וענה אמן שאין אני יודע לך עדות פשיטא דל"מ למימר לא היה בדעתי אלא עדו' על שמעון דווקא לא שום עדות והכי תנן לה בהדיא וטעמא כיון שזה משביעו לתועלתו ודאי לדעתו משביעו וזה הטעם בעצמו שייך גבי שבו' הפיקדון ושבו' הדייני' דאלת"ה כל אדם יאמר לחבירו כו"ך היה בדעתי להפטר ולא שבקת חיי לכל בריה ופשו' עכ"ל וה' כהונת עולם בביאורו על הטו' יו"ד סי' רי"א הביא תשו' הרדב"ז הנז' והרבה להק' עליו דל"ל טעמא שזה משביעו לתועלתו ולדעתו ולהכי ל"מ למימר לא היה בדעתי אלא עדות על שמעו' בלאו האי טעמא נמי ל"מ למיפטר נפשיה ולומ' בדעתי היה כו"ך ובהדיא אמרי' בפ"ד דנדרים האומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי וא' בלבו היום שלא במקו' אונס אמרו בש"ס דלא מהני דדברים שכלב אינן דברים אף שאינו נוגע לחבירו וכן פי' הרא"ש והר"ן יע"ש שהניחו בתימה דנמצא דלדעת רדב"ז כל שנשבע או נדר בינו לבינו בלתי שום נגיעה לחבירו לעולם אינו חייב דיכול לו' בדעתי היה כו"ך משא"כ הדין והריב"ש בסי' תס"א יצא לחלק בדבר חדש דאף דנשבע לתועלת חבירו אם נשבע מעצמו מכלי שחבירו הכריחו או נדר לו איזה הנאה יכול לומר בלבי היה כו"ך ומתירין לו שלא בפניו יע"ש:
ומעתה נבא לכוונת המאמר דר' אחא סבר כס' רדב"ז וז"א אתה נשבעת לנח שלא להביא מבול לעולם נמצא דאתה נשבעת לתועלתו ונמצאת מערים על השבו' מבול של מים אין אתה מביא אבל אתה מביא מבול של אש וא"כ לא יצאת ידי שבו' כיון שנשבעת לדעתו ולתועלתו וע"ז בא ר"ל ופליג על ר"א באומרו ל"ל טעמא דנשבע לתועלתו השופע כל הארץ לא יעשה משפט אם אתה רוצה להוכיח את הרשעים מפני קיום העו' לית דין לא נשאר דין נדרים ושבו' כלל ואי לית אתה מוותר נבחר לרשעים לית דין ולית עלמא קאים וע"ז בא הקב"ה כ"י והשיב בדרך רמז אברה' אהבת לצדק את בריותי דייקא הכוונ' מי הכריחני שאשבע כ"א אני מעצמי נשבעתי ולד' ריב"ש יכולני להתיר השבו' כרצוני ודו"ק:
נקוט מהא דלס' אאע"ה כל טובות שנדר הקב"ה ליתן לזרעו חייב לקיים מדינא כיון שהוא לתועלתו וכאמור וכבר ידוע דנדדים ושבו' דין א' להם וכמ"ש הר"מ בפ"ב מה' שבועות ומרן ב"י ביו"ד סימן ר"י יע"ש: ובכן בחיוב זה של הרכוש שנדר לו הקב"ה בברית ביה"ב פי' דבריו כי גר יהיה זרעך ולגבי קב"ה זרעך הוא זרע כשר דוקא וכמ"ש ה' אשדות הפיסגה וא"כ היה מקום פטו' להקב"ה שלא ליתן להם הרכוש אמנם לד' אאע"ה ליכא מקום פטור כלל כיון שנדר לתועלתו ולז"א אמור להם לישר' וישאלו וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק שכבר היה ויכוח זה בינינו ולדעתי אני פטור ברם לפי ס' אותו צדיק שלא יאמר וכו' אני מבקש לקיים את נדרי אשר נדרתי ועו' אי' ט' אחרינא שכבר סבלו העבדות והעינוי ואם אני רוצה לפטור א"ע בטענה זאת היו פטורי' גם מלסבול העבדו' והעינוי שב' בסקירה א' נאמרו וז"א ועבדו' ועינו אותם קיים "בהם" (דייקא אף שנטמעו) ואח"ך יצאו ברכו' גדו' לא קיים בהם מסיבה שכבר נטמעו הוו תרתי דסתרן ח"ו ודו"ק:
והנה יש לחקור בחיוב זה המוטל ע"כ ישר' לספר ביצי"מ וכל המרבה לספר ה"ז משובח דמה כל החרדה הזאת והלא מדינא חייב להציל אותנו הקב"ה מאחר דאנחנו עמו וצאן מרעיתו קרא כדכתי' ואתם צאני צאן מרעיתי וכן א' יוסף האלד'ים הרועה אותי וגו' והוא כביכול מתחילה אמ"ל ליעקב אע"ה והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וקבל עליו נטירותא יתירתא והוי ממש כאותה ששנינו במציע' דצ"ג ע"ב רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטו' עכ"ל וא"כ לגבי קוב"ה מאריה דעלמא דאין מידו מציל ויכול להציל כרגע כמימריה פשי' דחייב להציל ומה כל החרדה הזאת גודל החיוב המוטל עלינו לזכור יצי"מ ביום ובלילה וסיפור הנס כאלו מדינא הוה פטור ולנו לדעת טעמא מאי: ואולם אשכחנא לה פיתרי בהקדי' הסו' דהתם אפליגו אביי ורבא ברועה שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס לעיר והניח הבהמות וכן אם ישן בשעה שדרך האנשים לישן והניח הבהמות ואירע בהם אונס דלאביי חייב הרועה ולרבא פטו' ואי' התם איתיביה אביי לרבא רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ואפי"ה חייב ומשני לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אמאי פטור כשאין יכול להציל תחי' בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ומשני דשמע קול אריה ועל אי הכי אומדין אותו מאי הו"ל למעבד אנוס הוא ומשני הי"ל לקדם ברועים ובמקלות א"ה אפי' שו"ח נמי דהא מר הוא דאמר שו"ח שהי"ל לקדם ברועים ובמקלו' ולא קידם חייב ומשני שומר חי' בחינם ש"ש בשכר ועד כמה עד כדי דמיהן והדר שקיל דמיהן מבעה"ב א"ל ר"פ לאביי ומאי אהני ליה לבעה"ב כיון דכבר יהיב עד כדי דמיהן לרועים להצילם אמ"ל נ"מ לכושרא דחיותא ופירש"י כושר הבהמו' שמכירין אותו ולמודות לילך לביתו עכ"ל:
והנה בסו' זו נתחבטו בה הפוס' דהנה הרי"ף והר"מ ז"ל פסקו דבין דעל בעידנא דעיילי אינשי ובין דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אומדין אותו אם יכו להציל חייב ואם לאו פטור וה' הנמק"י הביא דהראב"ד ס"ל דאם על בעידנא דעיילי אינשי ושבקי לבעיירהו בשדה הא לא שני ממנהגא כיון דהמנהג הוא כך לאו פשיעה הוא אבל אם על בעידנא דלא עיילי אינשי אפי' אם לא היה יכול להציל חייב דהוי פושע וכ' שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל יעש"ב:
ובהיותי בזה ראיתי לה' פ"מ ח"א סי' נ"ט שהביא דברי הר"מ שפסק בפ"ג מה' שכירות וז"ל רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ובין שנכנס בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל אפי' ע"י רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם עכ"ל הר"מ וכ' מרן ז"ל בב"י סי' ש"ג הטעם כשאין הדבר ידוע דחייב הוא דמן הסתם אמרי' דודאי יכול להציל ע"י רועים ומקלות בשכר עכ"ל ובס' הקצר פ' כדברי הר"מ ממש וכתב הסמ"ע ז"ל הטעם דמסתמא אמרי' ודאי היה יכול להציל ע"י רועים ומקלו' בשכר ונ"מ דש"ח פטור דלא אמרי' דמסתמא היה יכול להציל ע"י רועים בחינם עכ"ל וע"ז השיג הרב פ"מ על מרן ועל הסמ"ע וכ' דטעמא דהר"מ הוא משום דהרועה א"י לישבע שנאנס דשמא היה יכול להציל ומתוך שאיל"מ ונ"מ דגם ש"ח חייב מה"ט והביא ראיה מתשו' התה"ד בסי' של"ג שפ' כן בדינו יעש"ב. ולפקע"ד אחהמחי"ר לא ירדתי לסוף דעתו דאיך אפשר לפר' כן בעד הר"מ מאחר שהר"מ כ' בתחי' דבריו וז"ל אין אומרים אילו היה שם היה מציל ובהכרח לו' דכוונתו רצויה דאין אומרים דמסתמא היה יכול להציל אלא אומדין אותו וכו' ואיך יכתוב אח"ך ואם אין הדבר ידוע חייב הא כבר פ' בתחי' דעל הספק אין מחייבי' אותו אלא באומדנא ברורה והוו דבריו ח"ו סתראי ומוכרחים אנו לפר' כפי' מרן והסמ"ע דכוונת הר"מ לפסוק דאם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל ע"י רועים בשכר אמרי' מסתמא דודאי היה מוצא רועים בשכר להציל וחייב דאלת"ה לפי פי' דאם אין הדבר ידוע שייך להרועה דמספקא לן אם היה יכול להציל אם לאו אינו צודק זה בדברי הר"מ דהוו דברים סתרי אהדדי ומהתימה על הפ"מ שלא דקדק בדברי הר"מ וכן ראיתי לה' מקור ברוך ז"ל סי' נ"ו שפי' ג"כ הוא בדברי הר"מ כמ"ש הפ"מ ולא נרגש מזה וכ' עו' וז"ל ואין לו' שטעם הר"מ הוא כי הרועה הוא בריא בחיובא שלקח הצאן ונתחייב בשמירתם וספק בחזרה דהוא מסופק אם נאנסו ופטור או לא נאנסו דהיה יכול להציל וחייב והו"ל כההיא דתנן בהגוזל בתרא הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך חייב דהוי בריא בחיובא וספק בחזרה דחייב דשאני מתני' דהתובע טוען בריא הלויתיך אבל הכא בעל הבהמה א"י לטעון בריא דלא נאנס' ומשו"ה פטו' הרועה עכתד"ק: ולפקע"ד לא זכיתי להבין ד"ק דהיכן מצינו בכל התורה כולה דהמפקי' טוען בריא הלא כל שבועות השומרי' הם על טענת שמא ואפי"ה אם אומדין להשומר שפשע חייב ואם לאו ישבע ואם א"י לישבע משלם ומעולם לא מצינו שיטעון המפקי' טענת ברי ובההי' דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם אין התובע טו' ברי' הלויתיך אלא הודה מעצמו כתב הר"מ בפ"א מה' טו' ונטען דאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם וה"נ נימא דמ"ש הר"מ דחייב היינו בבא לצאת ידי שמים ודו"ק:
עוד ראיתי להרב ז"ל שהביא ראיה לדבריו מההיא דבכורות די"ח ע"ב דאמר רבה הכל מודים בא' שהפקיד בהמתו אצל בעה"ב ומתה דהמע"ה והא התם דהוי בריא בחיובא וס' בחזרה אפי"ה אמרי' המע"ה אלא ודאי שהט' הוא שהמפקיד גם כן אינו טוען בריא שאינו שלו המת עכ"ד:
ואחד הרואה בפירש"י שם בשמעתין שפי' דהנפקד טוען ברי' שבהמה של המפקיד מתה ומשו"ה אמרי' דיחזיק במה שבידו דא"ל למפקיד הבא ראיה שבהמה שלך לא מתה כדי להוציא מידי ולאו משום ט' דב' מסופקים כמ"ש הוא דאי הכי הוה סו' ר' טרפון דיחלקו ודו"ק. ובודאי דלאו מטעם שומר נגעו בה דאי מיירי בש"ס בדין שומר שקבל עליו להיות שומר תקשי לדידיה אמאי אמרי' המע"ה נימא מתוך שאיל"מ כדכ' הוא ומה יתרץ בזה כיון שהוא מדמהו לדין ברי' בחיובא וכו' אל"ו דל"ד כלל וכו':
איך שיהיה נחזור לדאתן עלה והוא דר"ב ז"ל במקו' מציעא הביא משם הרמ"ך ז"ל שהקשה ואמאי מחייבינן לבעה"ב שיתן לרועים עד כדי דמיהן של הבהמות טפי מאיגרייהו ומ"ש מההיא דמעבודת דא"ל טול דינר והעבירני שאין לו אלא שכרו דשאני הכא דהרועים מצו אמרי אנן שבקינן חיותא דילן בסכנת חיות ואם יאנסו מחייבינן לשלם ולהכי יהיב להו כל ההוא אגרא דחזי להו ע"כ והריטב"א ז"ל הוקשה לו דמ"ש דההיא דמבריח ארי דפטור ותי' דשאני הכא דהוי ברי' היזיקא וכ"כ תלמידי הרי"ף וז"ל דל"א מבריח ארי אלא היכא דאין ההיזק ברור כגון התם דשמא מפייס ליה לב"ח אבל הכא ההיזק ברור משנכנס ארי לעדר וזה מסר נפשו להציל ודאי דשקיל שרצון בעל הבהמה בכך דלהכי בא להציל ומסר את נפשו ונלחם עם הארי עכ"ל: אשר עפ"ז נלפקע"ד לפרש פסו' הכרוז האמורים בשמואל א' י"ז וכ"ת והנה איש הבנים עולה גלית הפלשתי שמו וינוסו מפניו ויראו מאד ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה כי לחרף את ישראל בא והיה האיש אשר יכנו יעשירנו המלך עושר גדול וגו' ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמד מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז וגו' ויאמר לו העם כדבר הזה לאמר כה יעשה לאיש אשר יכנו וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נעשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות מלחמה ירדת ויאמר דוד מה עשיתי עתה הלא דבר הוא ויסוב מאצלו אל מול אחר ויאמר כדבר הזה וישיבוהו העם כדבר הראשון ויאמר דוד אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמחיו גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם ויאמר דוד ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה ויאמר שאול לך וה' יהיה עמך ע"כ ולכאורה יל"ד בפסו' הללו כמה דקדוקים א' קשה מה היה חרי האף של אליאב על דוד אי משום שבא אל המלחמה כאשר א"ל למה זה ירדת וגו' למה המתין עד שראה ושמע בדברו אל האנשי' תכף כשראהו היל"ל למה זה ירדת ואם חרה אפו משום שדבר היל"ל למה תדבר לך במהרה ותו' ק' תשו' דוד שהשיב לו מה עשיתי עתה הלא דבר הוא דלכאורה תשו' זו סתומה ונעלמה ולא השי' כלום הי"ל להשי' באתי להביא לכם אכילה כמפור' למעלה. ותו ק' מה כיוונו העם שהשיבוהו דבר כדבר הראשון מה שאל מהם ומה היה דבר הראשון ולא האחרון ותו ק' במה שאמר דוד עבדך ילך ונלחם ולמה לא אמר ילך ויכה כאשר אמר בתחי' ותו ק' מה לו לשאול למונעו ולו' לו לא תוכל וגו' מאחר שהוא התנדב להלחם ולמה הוציא הכרוז ותו ק' מה לו לדוד להגיד לשאול שהיה רועה וגו' היל"ל גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך ותו לא מידי: אמנם עפ"י דרכינו יבא ע"ן ואולם צריכי' אנו להבין במאי פליגי הרמ"ך והריטב"א ותלמידי הרי"ף ז"ל שהרמ"ך נתן טעם דמאי דיהבינן לרועי' טפי מאגרייהו משום שהניחו הבהמות שלהם ואפשר דביני ביני יבא ארי או שאר חיות ויטרפו הבהמות ויתחייבו לשלם משו"ה חייב לשלם להם יותר משכרם אפי' עד כדי דמיהן והריטב"א ותלמידי הרי"ף נתנו ט' משום שהלכו ומסרו נפשם להלחם עם הארי דבריא היזקא אריה שאג מי לא ירא משו"ה נותן להם יותר משכרם ומאי בינייהו:
ואולם נלפקע"ד דפליגי היכא שהלכו הרועים ולא יכלו להציל דלהרמ"ך שטעמו הוא משום שהניחו הבהמות שלהם והלכו להציל מוכרח דס"ל דאף אם לא הציל לוקח שכרו מושלם אמנם לד' הריטב"א ותלמיד הרי"ף שטעמו הוא שמסר נפשו והציל מפי הארי מוכח דס"ל דאם לא הציל פטור מלשלם והלואי ישלם לו כפועל בטל:
עו"נ מאי דאי' התם במתני' הלסטים הרי זה אונס והקשו בגמ' ולוקי גברא לבהדי גברא ומשני בלסעים מזויין אבעיא להו רועה מזויין ולסטים מזויין מהו ומשני האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה ופרש"י לסטים כיון שאומנותו בכך סתמו בא להרוג או ליהרג אבל הרועה כיון שאין אומנותו בכך אף שהוא מזויין ה"ז אונס עכ"ל:
עו"נ מ"ש ה' בס' מענה לשון דמילת דבר הוא כינוי למנהג וכן פירש"י במגילת אסתר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין כי כן מנהג המלך יע"ש:
מעתה נבא לפ' כוונת הכתובים והוא דדוד הע"ה אחר ששמע קל כרוזא קרי בחיל והיה האיש אשר יכנו וגו' וגמר בדעתו להלחם עם הפלשתי בקש לאמת הענין שיפרעו לו כל מה שנדרי הכרוז וז"א מה יעשה לאיש אשר יכנו כי חוששני כי אח"ך תאמרו כי מי הפלשתי הזה אשר חרף וגו' ומבריח ארי בעלמא הוא או כההיא דמעבורת וכיוצא דאין לו אלא שכרו ויהי כשמוע אליאב אחיו בדברו אל האנשים דמדברי דוד מוכיחים שהם יכולים לפטור עצמם בטענו' אלו דמבריח וכיוצא וע"ז ויחר אף אליאב בדוד דלא ידע הדין דמחוייבים לשלם מב' טעמי חדא למה זה ירדת דהוי בריא היזיקא שמוסר נפשו נגד הפלשתי וכמ"ש הריטב"א ותלמידי הרי"ף ועו' איכא טעמ' רבה לחייבם מט' שכ' הרמ"ך ז"ל שהניח בהמות שלו בשדה וז"א ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר ואי ביני ביני יאנסו אתה חייב לשלם וא"כ מן הדין חייבים לשלם לך ואף מטעמ' אחרינא אתה חייב לשלם אם יארע איזה אונס כצאן כי אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך שלא ירדת להציל כי אם למען ראות מלחמה ירדת וחייב אתה מדינא ויהי כמשיב דוד מה עשיתי עתה הכוונה עתה בעת המלחמה מה פשעי ומה חטאתי שאתחייב בעד הצאן הלא "דבר" הוא הכונה המנהג הוא כך עתה דשבקי כולהו לבעירייהו וכאשר כ' הנמק"י משם הראב"ד דהיכא דלא שני ממנהגא פטור ולאו פושע מיקרי. ויסוב מאצלו אל מול אחר וידבר אל האנשים הני ב' טעמי שטען אחיו בעדו אם יסכימו בהם לשלם לו כל מה שנדר הכרוז והם השיבו לו כדבר הראשון הכונה הטעם הא' שטען אליאב דמשום דהוי ברי היזיקא הם מתחייבים לשלם לו כל שכרו ולא מהטעם הכ' כ"א לא יוכל להציל לא יתנו לו שכרו וכאמור. מעתה כאשר הביאו את דוד אל שאול נזהר בדבריו וכה אמר עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי ולא אמר יכה כי אפשר שלא יוכל להציל וע"ז א' ונלחם עם הפלשתי ואדעתא דהכי תקבל עליך לשלם לי השכר וכששמע שאול שאמר דוד עבדך ילך ונלחם השיב לו כיון שאתה מסופק בדבר שאין אתה יודע אם תוכל להכותו אם לאו אני אומר לך לא תוכל ללכת אל הפלשתי ולמסור נפשך ולהלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו ואומנותו בכך וכמ"ש בגמ' בלסטי' מזויין דהוי אונס מה"ט והשיב לו דוד מה שאמרתי לך עבדך ילך ונלחם כמסתפק בדבר הוא מפני שכדי שתשלם לי כל שכרי שנדרת כי עבדך היה רועה לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ו ונשא שה מהעדר והכתיו והחזקתי בזקנו והמתיו ונמצא שכבר הוחזקתי שאני יכול להציל ואם ביני ביני יארע אונס בצאן אבי מחייב אותי בדין לשלם לו בשביל זה אמרתי ילך ונלחם אבל לגבי הפלשתי כיון שדין א' להם ושניהם נישנו במתני' הארי והדוב והלסטים ה"ז אונס נמצא דשקולים הם וכיון שאתה מדמה להפלשתי הזה ללסטים מזויין פשיט' דאני יכול לו כיון דגם את הארי ואת הדו' הכה עבדך והפלשתי הזה כא' מהם דייקא שניהם נשנה במתני' ויאמר לו שאול כיון שאתה בטוח בה' לך וה' עמך ותוכל לו ודו"ק:
מעתה נחזור לחקירתינו שנמצא שחייב להציל הרועה את הצאן אפי' עד כדי דמיהן וא"כ הקב"ה כ"י הרועה הנאמן מנהיג את עולמו ודאי שחייב להציל אותנו ומהו אומרו ביוקר עמדו לי ישראל הרבה משפחות של כנים וכו': אמנם התי' לזה הוא פשוט פשוט דמאי דחייבו את הרועה להצי' ברועי' ומקלו' בשכר אפי' עד כדי דמיהן כבר הק' בגמ' ומאי אהני ליה לבעה"ב כיון שכבר נותן עד כדי דמיהן ומשני נ"מ לכושרא דחיותא ופירש"י כושר הבהמות שמכירין את בעליהן ולמודות לילך לביתו נמצא דדוקא מה"ט חייבו את הרועה להציל את הצאן בשכר עד כדי דמיהן הלא"ה דאי ליכא כושרא דחייותא כגון שלקחם חדשות שאינם מכירי' אותו ואינם למודות לילך לביתו מאיזה סיבה שתהיה אינו חייב הרועה להצילם בשכר כ"ך והלא הדברי' ק"ו ומה הבהמות מה שמציל אותם מפי הארי והדוב וכו' הוא דוקא משום כושרא דחייותא אנן מה נענה בעוה"ר שאם אנו יודעים ומכירים באלהותו ובאחדותו יתברך ודאי שהוא מציל אותנו מיד הקמים עלינו משא"כ אבותינו במצרים שהיו גוי מקרב גוי ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ליכא שום חיוב עליו יתברך להצילם וכל החסד והאותות והמופתים אשר עשה עמנו והצי' אותנו בכח גדול וביד חזקה הוא ברוב חסדיו יתברך דוקא ולא מן הדין:
וזה נלפקע"ד פשט הכתו' האמורי' ביחזקאל סי' ל"ד כה אמר ה' אלד'ים הנני אני ודרשתי את צאני והצלתי אתכם מכל המקומות אשר נפוצו שם וגו' והשבתי חיה רעה מן הארץ וגו' וידעו כי אני ה' אלד'יכם והמה עמי בית ישראל נאם ה' אלד'ים דנר' ממש פשט הכתו' כאשר אמרנו והוא פשוט: אשר עפ"י קוטב זה נלע"ד לפ' כוונת מאמרינו הנצב פתח השער דלכאורה ק' מנ"מ אם הוא לנו לרועה ואנחנו לו לצאן אם הוא לנו לשומר ואנו לו לכרם אם הוא לנו במקנאין במצרים ואנו לו במכעיסין שזבחנו לאלד'י מצרים אם הוא לנו לאב ואנו לו לבן אם הוא א' לנו אל יחסר ואנו אמרנו לו ה' רועי לא אחסר כללא דמלתא שאין לנו להשען כ"א על רוב רחמיו יתברך והוא יתברך אין לו לבחור באומה אחרת כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו ומאי נ"מ בכל השמות והתוארים הללו הא ודאי הלא דבר הוא ולנו לדעת מה כיון בעל המאמר בזה:
אמנם עפ"י דרכינו יבא ע"ן וקודם שנבוא אל המכוון נבין הפסוקי' האמורים בשמואל ב' סי' י"ז וכ"ת לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה' זרעך אחריך הוא יבנה בית לשמי אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור וגו' ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי כי הבאותני עד הלום ותקטן עו' זאת בעיניך ה' אלד'ים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ומה יוסיף עוד דוד לדבר אליך הואל וברך את בית עבדך לעולם ומברכתך יבורך את בית עבדך לעולם ע"כ:
והנה רבו הדקדו' במ"ק אלה ראשונה מאי או' אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו וגו' וכי זו היא תכלית אהבה עזה שיאהבהו ותו ק' או' ויבא המלך דוד וישב לפני ה' דמאי נ"מ אם עמד או ישב ותו ק' מה כיוון דוד באומרו מי אנכי ומי ביתי ורד"ק הביא משם המד' שאמרו מי אנכי וגו' הלא מן עמוני ומואבי באתי ולא די שבאתי בקהל אלא גם הבאותני עד הלום ואין הלום אלא מלך ולכאורה לא ידענו גם בזה מה כיוון דנר' כמתרעם ח"ו ומאי קאמר ותו ק' או' ותקטן עוד זאת בעינך ה' אלד'ים דלכאורה תיבת ותקטן היא גרועה לגבי קב"ה כ"י ותו' ק' ותדבר אל בית עבדך למרחוק ורלב"ג פי' למרחוק בזמן שיחטאו בני ויתרחקו ממך ולא ידענא מאי קאמר ותו ק' או' וזאת תורת האדם דמה הפרס בין תורת האדם לתור' אחרת ח"ו ותו' ק' או' ועתה הואל וברך את בית עבדך לעולם דנר' דע"פ כל הדברי' האלה אשר דבר בהכרח שהקב"ה יברך אותו לעולם ולא ידענא למה:
אמנם נלע"ד לפ' אם יוכשר בעיני ה' ואם יראה בעיני מו"ר דיובנו בהק' מ"ש בש"ס פ' השואל דקא' ההוא גברא דזבן ארכה דחמרא לא אשכח דוכתא לאותובינהו אמ"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי אמ"ל אי מקדשת לי יהיבנא לך דוכתא אזל קדשה יהבא ליה דוכתא לעיולי אזל לביתיה כת' לה גיטא שדר לה אזלה איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילי אמ"ר הונה בריה דר' יאושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ל"מ חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא אמ"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כארי ארבא ע"כ. וכ' הנ"י וז"ל ודוקא כי האי גוונא דהך איתתא שלא השכירה לו אלא ע"מ שיקדשנה אבל סתמא המשכיר בית לחבירו ונעשה שונאו אח"ך א"י להוציאו וכ"כ הריטב"א עכ"ל והב"י בסי' שי"ב הביא ס' מ"נ וז"ל על ראו' שדר. בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו דדמי עליה כאריה ארבא עפ"י כל התואנות והקינטורין שנעשו בניהם הדין עמה ע"כ והב"ח סי' שי"ט הביא פלוגתיהו של הרבנים ז"ל וכ' שאם השכיר לו הבית ע"מ שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו אפי' תוך הזמן אליבא דכ"ע מאחר שהשוכר העביר את הדרך נגד המשכיר וכן אם כשהשכי' לו היה שונאו אינו יכול להוציאו כלל דסבר וקביל ולא פליגי הנ"י והב"י אלא במשכיר סתמא דוקא ונעשה שונאו אח"ך יע"ש כי עפי"ז שמעתי מפה קדוש הרב הנשי"א הי"ו (ז"ל) כוונת הפסו' בפ' ויגש והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן דהכוונה דקא מזהיר יוסף לאחיו שיאמרו שהם רועי מקנה והטעם בעבור תשבו בארץ גושן ישיבת קבע ולא יוכל אח"ך לגרש אתכם מחמת איזה שנאה שתתחדש כי בלא"ה תועבת מצרים כל רועה צאן ואפי"ה סבר וקביל וש"י. עו' נק' מה דאי' במד' הובא בס' תולדות יצחק וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ראה אאע"ה שעתיד להתרחק הקב"ה מאותו מקום בעונות ישראל התחיל להצטער אמ"ל הקב"ה זאת מנוחתי עדי עד אפילו בחורבנה עכ"ל:
מעתה נבא לכוונת הכתובים דהנה הקב"י כ"י תנאי הוא מתנה עם דהע"ה ע"י נתן הנביא וכה אמ"ל זרעך אחריך אשר יצא ממעיך הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא מלכותו עד עולם בתנאי אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן דהיינו שמפרש עמו ע"מ שיהיה אוהבו דוקא אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור ובנגעי ב"א שמן הדין מותר לי לגרשו מן הבית. וכששמע דהע"ה דברים אלו מפי נתן הנביא ויבא וישב לפני ה' כדין תלמיד לפני רבו וכמ"ש בש"ס כי חשב ללחום את שוטר בין תבין את אשר לפניך זה תלמיד לפני רבו ודן לפניו בקרקע והתחיל לטעון טענה הא' כי מי אנכי ומי ביתי הלא מן רות המואביה באתי והבאותני עד הלום להיות מלך נמצא דאף שאני מגזע שונאי ישראל סברת וקבלת והבאותני להיות מלך ואיך עכשיו תוכל להתנות עמי ואף עם בית ישראל לא תוכל להתנות עמהם שהרי נדרת לאאע"ה זאת מנוחתי עדי עד אף שיחטאו וז"א ותקטן עוד "זאת" בעיניך ה' אלד'ים ותדבר אל בית עבדיך למרחוק' דייקא כשראה אאע"ה המקום מרחוק דאדעתא דהכי סברת וקבלת ועוד טען ואמר דמידי הוא טעמא שיכול להוציאו המשכיר לשוכר אפי' תוך הזמן משום דדמית עלי כארי ארבה וכ"ז בין אדם לחבירו אבל לגבי דידך מי לא יראך מלך הגוים ואי אפשר שתטעון בעדינו דמית עלי כארי ארבא וז"א וזאת תורת האדם בין אדם לחבירו וע"ז אמר ועתה עפי"ז כל הטענות האלה הואל וברך את בית עבדך לעולם ומברכתך יבורך את בית עבדך לעולם בלתי שום תנאי ודו"ק: עוד נקדים מ"ש המפ' ז"ל הובא בס' בן אברהם הטעם למה נקראו ישר' כרם יען שכשהקבה"ו רואה הדור ח"ו נוטה לצד חובה נוטל צדיק א' הנקרא אשכול ומכפר עליהם וכמאמר הנביא אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי והכי אי' במדרש פ' בשלח בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמדה מדה"ד לקטרג על ישר' מה אלו עע"ז אף אלו עע"ז מה עשה הקב"ה מסר את איוב ביד השטן ואמ"ל הנו בידך ובעוד שהיה השטן מפתה את איוב אמ"ל הקב"ה למשה דבר אל בני ישר' ויסעו משל לרועה שהיה רועה עדרו ובא זאב אחד לאכול את הצאן מה עשה הרועה מסר להזאב תייש גדול שהיה לו ובעוד שהיה הזאב מפטפט עם התייש העביר כל צאנו והבריחם כן כשהקב"ה רואה שהדור נוטה לחובה ח"ו נוטל צדיק א' ומכפר על הדור נמצא דיש עוד תיקון להרועה להציל את הצאן כשמוסר לו תייש גדול ומציל את כולם:
עוד נקדים מ"ש ה' בינה לעתים דהקב"ה בראותו קושי השעבוד והעינוי לבש בגדי קנאה וציוה לישראל ג' דברים הן להכעיס את המצריים והן לנסות את ישראל שימשכו ידיהם מן הע"ז ראשונה צוה להם קחו לכם צאן שיהיה קשור אלו'ד שלהם בכרעי המיטה זאת ב' צוה להם ושחטו הפסח כי היא הכעסה יותר גדולה ששחטו אלוד'יד'ין לעיניהם והג' צוה להם שיתנו את הדם על המשקוף לעין כל עובר ושב להכעיס את המצריים וגם כשישראל יעשו אלו הג' דברים לעיני המצריים בודאי שכבר קבלו עליהם לשוב בתשו' שלימה ומשכו ידיהם מן הע"ז עכ"ל:
מעתה נבא לביאור כוונת המדרש דאמר בתחי' דודי לי ואני לו הוא לי לרועה דכתי' רועה ישר' האזינה ואני לו לצאן והוק' לו א"כ הוא לי לשומר דכתיב הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל וכיון שכן הוא חייב להציל אותנו מכף כל הקמים עלינו אני לו לכרם דכתי' כי כרם ה' צבאות בית ישראל הכוונה דהאמת כן הוא שהוא אבינו רועינו ואם ח"ו יש פתחון פה למדה"ד לקטרג לוקח אשכול מן הכרם ומכפר עלינו ועוד מביא ראיה לדבריו שהוא אבינו רועינו שהרי בהיותינו בארץ מצרים לבש בגדי קנאה להצילנו מקושי השעבוד והעינוי ומן הדין היה פטור להצילנו שהיינו גוי בקרב גוי אמנם כאשר ראה אותנו מן המכעיסין דכתי' הן נזבח את תועבת מצרים וכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אז הציל אותנו ותכף הוא היה לי לאב ואני לו לבן כדכתיב בני בכורי ישר' מעתה הוק' לבעל המאמר שהיה לי לאב ואני לו לבן הרי כן הבטיח לדהע"ה ואפי"ה אמ"ל אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור לזה בא כמתרץ כבר אמ"ל אל יחסר המזג וגם אני שואל ממנו ה' רועי לא אחסר לעד לעולם יהיה תמיד השגחתו הטובה עלינו להצילנו מכף כל אויב ואורב אכי"ר:
איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחי' דברי במקום קדוש בחצר אהל מועד שם רמז לפטי' הצדיקים כי הן בעון החסרון מגיע לנו שאין לנו תמורתם אבל הם עצמם צדיקים יושבים אל מקום קדוש ועטרותיהם בראשיהם בחצר אהל מועד ונהנים מזיו השכינה: חזרתי ואמרתי מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה הכוונה שנהיה זהירים באכילת המצה כדי להמשיך שערי קדושה נזכה לשנה הבאה לאכול אותה בבנין בית קדשינו ותפארתינו. וז"א מצות תאכל במקום קדוש כשתהיו זהירים להמשיך עליכם סיטרא דקדושה אני מבטית לכם בעהי"ת בחצר אהל מועד יאכלוה ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בעגלא ובז"ק כיר"א: