אור ברסלב
איש אמונים דרוש ב לשבת הגדול

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ב לשבת הגדול

דרוש א לשבת הגדול

בק"ק גדול שנת התרט"ו:

והנושא בא. זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה':

איתא בשמות רבה פ' בא קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך אמר משה לפני הקב"ה ארבע מאות שנה גזרת לשעבדם ועדין לא נשלמו אמ"ל הקב"ה כי הנה הסתיו עבר מיד גילו הצדיקים ראשם שנאמר הנצנים נראו בארץ עכ"ל: ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל ע"כ ישר' לספר נפלאותיו וחסדיו יתב' אשר עשה עם אבותינו בצאת ישר' ממצרי' וכמ"ש המגיד וכל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח:

והנה ה' פי שנים זלה"ה בדרשותיו פ' בשלח דקדק בתיבת הרי זה משובח דנר' מכלל דאיכא אחר דאינו משובח והיל"ל הוא משובח. והוא ז"ל תריץ יטי'ב בהקדים חקירה ידועה דאיך הותר לנו להודות ולשבח ולפאר ולספר נפלאותיו יתב' יותר מדאי כי לא נכון נעשות כן דכן מצינו במס' ברכות. ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר העזוז הנורא האדיר החזק האמיץ וכו' אמ"ל ר' זירא סיימתינהו לשבחי דמרך יע"ש. נמצא דלא טוב הדבר להפליג בשבח המקום ומה זו אזהרה שמענו לספר ביצי"מ:

ברם החילוק הוא מבואר דדוקא בתוארים של הקב"ה אין קץ לתואריו יתב' אבל לספר מעשה ה' כי נורא הוא ולהודיע תוקף הנס הא ודאי עדיף טפי וזה דקדק המגיד כל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח דייקא דוקא כגון דא הוא משובח משא"כ אם מרבה בתוארים דאינו משובח ואדרבה נעקר מן העולם ב"מ עכ"ל. דעל פי זה אמרתי פשט הכתוב בתהלים מי ימלל גבורות ה' ישמיע קול תהלתו ופשוט:

והנה חילוק זה של ה' פי שנים אמרו מסברה דנפשיה ולא זכר שר שהיא ס' הרא"ה ז"ל הובא בב"י בא"ח סי' קי"ג וז"ל אע"ג דשתיקות' מעלייא כלפי שמיא ה"מ לאדכורי שבחא כגון האדיר העזוז וכו' דאנן לית לן ידיעה לאדכורי שבחיו יתב' אבל לספר ניסיו ונפלאותיו וגבורותיו כל המוסיף ה"ז משובח יעש"ב. הרי דהחקירה עצמה והחילוק עצמו הן הם דברי הרא"ה זלה"ה:

אשר עפי"ז נלע"ד לפ' כוונת הכתו' ביואל סי' ב' ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלדיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם דלכאו' ילד"ק דהכתו' מדבר לנוכח כנרא' שהקב"ה מדב'עם ישר' מדקא' ולא יבושו עמי דודאי דברים אלו הם מפי הקב"ה וא"כ היל"ל והללת' את שמי אשר עשיתי עמכ' להפלי' ולמה שינה לדבר בלבון נסתר. ותו ק' או' ולא יבושו עמי לעול' דמהיכא תיתי בושה וכלימה עד שהבטיחנו ולא יבושו וגו':

אמנם עפי"ה הנה נכון ונקדים עוד מאי דאית' בב"ר פ' ל"ב ר"א בני של ר"י הגלילי אומר מצינו שאומרי' מקצת שבחיו של הקב"ה בפניו כמו שנאמר אמרו לאלד'ים מה נורא מעשיך וכולו שלא בפניו כמ"ש הודו לה'כי טוב כי לעולם חסדו ופי' מוהר"ש יפה דבפניו ושלא בפניו האמור לגבי קב"ה היינו כשמספרים עמו יתב' לנוכח ושלא לנוכח כי לנוכח הוי בפניו ובלשון נסתר הוי שלא בפניו ע"ד מ"ש הרשב"א בנוסח הברכות שמתחילה הם לנוכח ושוב בלשון נסתר לרמוז שהקב"ה נמצא מצד מציאותו ונסתר מצד מהותו:

וא"כ יאמר האומר שכפי"ז אסור לספר מעשה ה' לנוכח כי אם בלשון נסתר. אמנם עפ"י חילוק הרא"ה ז"ל דלספר נפלאותיו יתברך וחסדיו עדיף טפי ומשובח אף אם ידבר לנוכח לית לן בה מאחר שמספר נפלאותיו יתש"ל: וזה יהיה לפקע"ד כוונ' הכתו' הודינו לך אלד'ים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך דלכאו' ק' או' הודינו לך אלד'ים היה די שיאמר הודינו לאלד'ים ותו ק' כפל הלשון הודינו ב"פ ותו ק' או' וקרוב שמך אינו מובן ותו ק' או' ספרו נפלאותיך דנר' דתני והדר מפרש דמה היא ההודאה ומשני ספרו נפלאותיך ומעיקרא מאי סבר ומאי אתא לאשמועינן:

אמנם עפי"ה הנה נכון דבתחי' קאמר הודינו לך אלד'ים דייקא לנכח יכולים אנו להודות לשמך יתב' וכי תימא מי התיר לנו להודות לנכח מאחר דהוי בפניו וז"א הודינו וקרוב שמך שהוא בפניו נמצא מצד מציאותו והיאך הותר להודות לנכח לזה תריץ יטי'ב ספרו נפלאותיך מה שאמרתי לך להודות הוא לספר נפלאותיו יתש"ל דוקא ולא להרבות בתוארים ח"ו: עוד נקדים מ"ש ה' צפנת פענח חדש בכוונת מ"ש רז"ל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל בהקדים חקירה אחת שחקרו המפר' דמאחר דיעקב ועשו חלקו העולמות איך אנו אוכלים בעוה"ז אם אנו אוכלי' על צד החסד צרי' ליבוש וליכלם מאוה"ע שמאכילי' אותנו ע"ד מ"ש רז"ל מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ואם אנו אוכלים שלא ברצונם הוי גזל ומי שרי לן ליהנות מן הגזל ואולם התירוץ לזה הוא שמה שאנו אוכלים בעוה"ז הוא מדין תרומה שאנו עבדי ה' והקב"ה כ"י כהן ומאכילין תרומה לעבדי כהן וה"ד כשמברך שמוריד השכינה ע"י הברכה למטה והוי בפניו אבל אם אוכל בלא ברכה נמצא דאוכל תרומה שלא בפני רבו ומשו"ה אמרו דהוי כאילו מעל יעש"ב:

דעפי"ז פי' המפר' כוונת הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. דהכוונה דהצדיק כיון שמברך אוכל מהעוה"ז בשופי לשובע נפשו. ובטן רשעים שאינם מברכים אינם יכולים לאכול ולזה תחסר ולדידי חזי לי דזהו פשט הכתו' בישעיה סי' ס"א ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלד'ינו יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו דלכאו' ק' להבין קשר הדברים אמנם עפי"ה הנה נכון דהנביא או' לישר' ואתם כהני ה' תקראו יש לכם דין כהנים מאחר שמשרתי אלד'ינו יאמר לכם וכיון שיש לכם דין כהנים חיל גויים תאכלו בפרהסייא ובכבודם תתימרו הכוונה שיכולים להמרות את כבודם כי אינם מאכילים אתכם על צד החסד כ"א בדינא ודדיינא: מעתה עלי בא'ר כוונת הכתוב ואכלתם אכול ושבוע דהיינו שיכולי' לאכול ולשבוע על דרך צדיק אוכל לשובע נפשו וכי תימא איך נעשה אם נברך כדי שיהיה בפניו להתיר האכילה מהעוה"ז הרי אמרו במד"ר אומרי' מקצת שבחו של הקב"ה בפניו אם לא נברך לא נוכל לאכול דהוי גזל או בושה. לזה תי' ב' תי' האחד והללתם את שם ה' אלד'יכם בלשון נסתר דהוי כשלא בפניו ושרי וכמ"ש ה' מוהר"ש יפה ועו' שמה שאתם מברכים הוא סיפור הנס אשר עשה עמכם להפליא וכמ"ש מרן הב"י בשם הרא"ה זלה"ה דזה שרי אפילו בפניו ובכן יכולים לאכול מהעוה"ז ולברך מתרי טעמי ולא יבושו עמי לעולם כמאן דאכיל דלאו דיליה ח"ו כ"א בדינא ובדיינא ודו"ק: ואני בעניי נר' לפקענ"ד לפ' כוונת המגיד וכל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח דלכאורה תיבת וכל נראה כיותרת הכבד והיה ליה למימר והמרבה לספר וכו'. ותו ק' דיוק ה"ז משובח מכלל דאיכא אחר שאינו משובח ואינו מגונה ולנו לדעת מאי ניהו:

והנראה שיובן בהקדים תשו' הרא"ש זלה"ה כלל כ"ד סי' ב' שנשאל למה אין מברכין על ספור ההגדה והשיב וז"ל הרבה דברי' צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין מברכים עליהם כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בפה שאנו עושים זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ועל ידי כך אנו זוכרים יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשים לו וזה הוא סיפור ההגדה לבד שזוכרים יצי"מ עכ"ל: מבואר מדבריו שאין שום חיוב לזכור בפה יצי"מ אלא שע"י המעשה שעושים זוכרים יצי"מ. והרב שבח פסח הרעיש העולם והכי אמר מר דלאו הרא"ש ז"ל חתים עלה דהרי מקרא מלא דבר הכתוב והגדת לבנך וגו' והכי איתא בפסחים ד' קי"ו ת"ר חכם בנו שואלו ואם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו. הרי להדייא דצריך להזכיר בפה ולהשיב ענין יצי"מ: והנני מוסיף להפליא דבודאי לאו מר חתים עלה דהרי מצאתי ראיתי בתשו' הרא"ש בס' בשמים ראש סי' קצ"ו דנשאל שאלה זאת עצמה למה אין אנו מברכים על סיפור ההגדה. והשיב דלא מצינו חיוב לברך על הברכות ותשבחות דהרי ברהמ"ז מד"ת ואין אנו מברכים לברך בהמ"ז וההגדה היא כולה תשבחות וקלסות. ועוד כתב דכבר תיקנו ברכת אשר גאלנו ויש לסמוך עליה ואפי' על ההלל דעלמא אמרי' אשר קדשנו במצותיו לפי שכתוב דברי קבלה יעש"ב:

הרי להדיא דאזיל ומודה דחיובא רמיא לספר בפה ההגדה אלא שאין מברכים מב' טעמים שכ' או מטעם דאין מברכים על הברכו' בבהמ"ז, או מטעם דכבר יש ברכת אשר גאלנו וסומכי' עליה וא"כ תשו' האיך לאו מר חתים עלה וסמי האיך מקמי האי. ותו הקש' הרב שבח פסח להרא"ש דאף דנימא דחיוב זכירת מצר' וסיפור ההגדה אינה מד"ת אלא מדרבנן אכתי ק' דלמה לא תיקנו ברכה כמו מקרא מגילה ונר חנוכה וכיוצא. ואלו היה רואה תשו' ה' בשמים ראש הנז' ודאי דלא היה מקשה שום קושיא:

והרב מערכי לב בדרשותיו ערך יצי"מ ד' קמ"ו ע"א הקשה להרמב"ם ז"ל והסמ"ג והרשב"א ז"ל דכולהו סבירא להו דמ"ע מן התורה לסיפור ההגדה בליל ט"ו מדכתי' והגדת לבנך וא"כ למה אין אנו מברכין עליה והוא ז"ל נדחק לתרץ דסיפור ההגדה היא קריאת התו' וא"כ כבר יצא י"ח בברכות השחר שבירך ברכת התורה וחיוב זכירת יצי"מ יצא בפ' ציצית ואמת ואמונה יעשב"ב:

ובחנם נדחק לתרץ כן דהרואה יר' בס' אבודרהם שכ' בס' תפי' ליל פסח שהרי"ף הק' קו' זאת ותי' כי במה שאומר בקידוש היום זכר ליצי"מ יצא. והרשב"א תי' שאין לברך על קריאתה שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפי' בדבור בעלמא שמדבר בענין יצי"מ יצא י"ח יע"ש:

הרי להדיא שכבר נרגשו הרבנים הנז' בקו' זאת ותי' לפי דרכם ואשתמיט מיניה דמני"ר דברי הרב אבודרהם ז"ל ותשובת הרב בשמים ראש ז"ל הנז' והוא תימה:

והנה הר"מ ז"ל פ' בה' ק"ש דחייב האדם להזכיר יצי"מ בכל לילה בערבית והיינו מדרשת ן' זומא מריבוייא דכל ימי חייך הלילות. ובה' חמץ ומצה פ' דחייב לספר ביצי"מ בליל ט"ו מדכתיב והגדת לבנך וגו' יע"ש. אמור מעתה לפי דברי הרי"ף ז"ל והרשב"א ז"ל וה' מער"ל ז"ל אם ירצה האדם לפטור עצמו מלהזכיר יצי"מ בליל ט"ו בתפי' ערבית פשיטא דפטור מאחר שמקדש על היין וקורא בסיפור ההגדה כולה דבכל לילה דליכא סיפור ההגדה איצטריך ריבויי' דכל לחייבו בזכירת יצי"מ בערבית אבל לליל ט"ו לא איצטריך ריבוייא דכל:

והנה מצינו עוד קרא אחרינא שמחייב אותנו בסיפור נפלאותיו יתב' בפ' בא ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרי' ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. ולכאור' יל"ד למה נקט באזני בנך דנר' דצריך לספר בסוד והרי כתי' והגדת לבנך בקול רם ותו קשה תיבת התעללתי דרש"י פי' שחקתי וכל המפ' אחזו צער דכלפי שמייא לא יצדק לומר שחקתי ותו דלא ידענו מהו השחוק והם ז"ל תירצו והוא דכיון דכך יצאה הגזרה מלפניו יתב' לטבוע את המצריים בי"ס לזה צוה למרע"ה לומר לפרעה נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלד'ינו ולא אמרו לי שאחר הג' ימים יחזרו כ"א סתם ג' ימים נלך במדבר והקב"ה כ"י השריש בדעת פרעה יסוד חזק שכשאמרו ג' ימים הוא ע"מ לחזור ולכן כשיצאו ממצר' כתי' ויוגד למלך מצר' כי ברח העם ויהפך ופירש"י משם המדרש דאיקטורין שלח עמהם וכשראו שעברו ג' ימים ולא חזרו באו והגידו לפרעה ותכף רדף אחריהם ונטבעו בי"ס ולזה הוכרחו ליקח כל הרכוש כלי כסף וכלי זהב בתורת שאלה דוקא כדי לאמת ולחזק מה שהושרש בדעתם שיציאתם היתה ע"מ לחזור דוקא. דזה נראה לפקוע"ד דיהיה כוונת הכתוב דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וגו'. דהכוונה דקא מזהיר רחמנא למשה רבינו עליו השלום שיגלה סוד זה באזני העם כדי שישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה דוקא בסוד ולא בגלוי כדי שלא ידעו המצריים ויבינו שדעתם לחזור:

אשר עפי"ז נר' לפקע"ד לפרש ויכוח שהיה בין פרעה ובין מרע"ה ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלד'יכם יכם מי ומי ההולכים. ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה:

והדקדוקים רבו בהני קראי א' אמאי נקט בלישניה מי ומי ההולכים היל"ל מי הם ההולכים. ותו ק' וכי כל כך היה פתי וסכל דלא הבין דישיב לו מרע"ה כולנו רצונינו לילך ומה זו שאלה ובמדר' פ' בא איתא דחשש פרעה שמא יברחו ולא יחזרו ולזה רצה לעכב הנשים והטף. לכאור' ק' דכל הני קראי הם מיותרים דהיל"ל לכו הגברים ועבדו את ה' ואם לא יתרצה בזה מרע"ה לא ישלחם כלל ולמה התחיל בויכוחים מי ומי ההולכים והשיב מרע"ה והוא קלל אותם באריכות דברים ללא צורך. ותו ק' תשובת מרע"ה דהוצרך לפרט בנערינו ובזקננו בבנינו ובבנותינו היה די שיאמר כולנו הולכים. ותו ק' תיבת נלך ב' פעמים היא מיותרת. ותו ק' אומרו בצאנינו ובבקרינו דפרעה לא נחית לשאול על הצאן והבקר כ"א על האנשים והנשים והטף ומה לו להשיב על מה שלא שאל ותו ק' תשוב' פרעה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם דאי כפשטיה דמקלל אותם הא ודאי לא אסיק אדעתיה דפרעה דמשה ואהרן יחושו לקללתו ובפרט שהם שילוחים מאת הקב"ה ואומר להם יהי כן ה' עמכם ודאי שהוא עמהם מאחר שהוא שלח אותם. ותו ק' אומרו ראו כי רעה נגד פניכם ופירושו ראה באצטננינותו שכוכב דם עולה לקראתם. וכי לא ידע דגם מרע"ה יראה באצטגנינותו שלו כך ג"כ ומה בא לו לחדש. והרב בעה"ט פי' דהכי קא"ל וכי אתם חושבים ליכנס לארץ הרי יוצאי מצרים אינם נכנסים לארץ רע"ה נג'ד פניכ'ם ס"ת הד"ם כי כולם ימותו במדבר ולמה לך להוציאם ממצרים. ולכאורה ק' אם כל קושית פרעה היא זאת למה הסכים לשלוח הגברים מאחר שגם הגברים ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ ותו ק' או' כי אותה אתם מבקשים דלכאור' הם לא בקשו כ"א לילך כולם יחד:

אמנם לפקע"ד נר' דהדברים מגיעים לההיא שנשאל הר' מוהר"י טאיטאצאק ז"ל הובא בס' שארית יאודה סי' י"ג על ראובן שהוציאו המלך משאלוניקי יע"א והניח חזקת חנות אחת בעיר הזאת אם איבד חזקתו שכבר ידוע ההסכמות שכל מי שעוקר דירתו מהעיר הפסיד חזקתו. והשיב הוא ז"ל דלא איבד חזקתו כיון שיצא לאונסו בדבר המלך. ואפי' אם היה יוצא מרצונו כל שמעשיו מוכיחים שדעתו לחזור מהני. וכן אם הניח נכסיו בעיר לא הפסיד חזקתו יעשב"ב:

והרב מוהרח"ש ז"ל בח"ב סי' ל"ט נשאל על אנשי בודון שברחו מהעיר מסיבת דבר וחרב ורעב יעקרו דירתם הם וכל אשר להם והלכו לעיר אחרת ונשארו שם מקצת התושבים וכאשר נשמע כי פקד ה' את עמו חזרו לעיר מולדתם והנשארים רוצים לעכב עליהם את הדרך מאחר שכבר עקרו דירתם י"ב חו' והפסידו חזקת הישוב והבאים טוענים כי אנוסים היו ומעיקרא כשהלכו היה דעתם לחזור:

והשיב ז"ל דאין כח ביד הנשארים לעכב על ידם מאחר דאנוסים היו וכמ"ש מוהרי"ט ז"ל דהיכא דיצא לאונסו לא איבד חזקתו. והביא ראיה לדבריו מש"ס דעירובין ד' מ"א ע"ב אמ"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו מקומן מ"ט אנוסים היו. הרי להדיא דכל שיצאו באונס לא הפסידו מקומן וכל העיר להן כד' אמות ויש להם אלפיים אמה לכל רוח אם הוא יו"ט ואם הוא שבת מותרין לאכלם במקומן מאחר שהוציאו אותם באונס יע"ש. וה"ה בנ"ד דיצאו באונס לא הפסידו זכותם. ועוד כ' דלא הפסידו זכותם מטעם דמעיקרא כשיצאו היה בדעתם לחזור וכמ"ש המוהרי"ט ז"ל:

וגם הביא תשו' תלמידו מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' זכ"ר שנשאל בראובן תושב בילוגראדו שברח מן העיר מחמת הבע"ח והניח חזקה אחת. אחר כמה שנים חזר אם הפסיד חזקתו מכח ההסכמות. והשיב דודאי איבד חזקתו שעקר דירתו ובשעה שיצא היה יכול למוכרה ולהעביר' לאחר וכל שלא העבירה הפסיד חזקתו. ואף שהיה אנוס מחמת הבע"ח לא מיקרי אונס מאחר דשום אדם לא אנסו לצאת מן העיר ואדרבה הבע"ח רצונם שיהיה בעיר. אבל אם מעשיו מוכיחים דהיה דעתו לחזור לא איבד חזקתו. הרי דגם ה' מוהרשד"ם זלה"ה מסכים לד' רבו זלה"ה:

ועוד הביא ראיה לדבריו ממ"ש ה' מוהריק"ו ז"ל בשרש קצ"ב משם ראב"ן לעניין חזקת הישוב נהגו הראשונים כשיוצא אדם מיישובו י"ב חו' מאבד זכותי כשם שקונה את זכותו בי"ב חו' כך הוא מאבד זכותו בי"ב חי' וכיון שמאבד את זכותו כשהפקירו ויצא ממנו הרי הוא כשאר כל אדם ואין יכול לחזור אבל אם אינו מפקירו ודעתו לחזור כגון שנותן מסים עם הקהל אפי' שהה כמה שנים לא איבד זכותו הרי דגם מוהריק"ו הסכים לגבי חזקת הישוב דאם דעתו לחזור לא איבד זכותו ונר' שמ"ש כגון שנותן מסים עם הקהל לדוגמא נקטיה דה"ה בכל איזה גילוי מילתא בעלמא או איזה הוכחה שדעתו לחזור לא הפסיד חזקתו:

נקיטינן מדברי ה' מוהרח"ש ז"ל דל"מ אם יצא לאונסו או הניח מנכסיו או שמעשיו מוכיחים דודאי דלא הפסיד חזקתו אלא אף בגילוי מילתא בעלמא לא הפסיד חזקתו. והרב מהרלב"ח סי' קל"ב הוסיף נופך דאם אמר דיוצא לזמן להסתחר ונאנס ולא חזר לא הפסיד חזקתו יעש"ב:

ורגע אדבר במה שראתה עיני לה' מוהרח"ש ז"ל התם שהקשה לכל הרבנים הנז' מדברי המרדכי בפ"ק דבתרא ד' ח' בעובדא דההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמ"ל לא אמרו ליה ערוקינן ערוקי ערקו פלגא דליוה אפלגא אתו אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמ"ל לא ערקו כולהו פש ההוא כובס ערק ההוא כובס פקע כלילא עכ"ל הגמ':

וכתב המרדכי מכאן אומר ר"ת שאם המלך הטיל מס על בני העיר וברחו מקצתם שפטורים ואין אלו הנשארים יכולים לדוחקן שיתנו מס עמהם ואע"ג דכבר שדו דמי כלילא. ונר' מדבריו דאפי' שבדעתם לחזור מיירי שפטורים ואם איתא דכל שדעתם לחזור חשוב כבני אותה העיר אמאי פטורים עכ"ל: ולפקע"ד לא זכיתי להבין ד"ק מהיכן למד דין זה דמיירי אפי' בדעתם לחזור כדי להקשות להרבנים הנז' הרי הרוא' יראה סייום דברי המרדכי שכ' וז"ל ואם חזרו לדוד בעיר כבראשונה אפשר שחייבים לתת עמהם דהכא קתני ערקו ולא חזרו עכ"ל:

הרי דס"ל דהיכא דחזרו שחייבים וה"ה היכא שמפיקר' יצאו ע"מ לחזור דחייבים וכי אפשר לומר בדעת ר"ת דאם אחד יצא מן העיר לאיזה סיבה גלויה שדעתו לחזור דפטור הא ודאי ליתא. אלא דלא הוכרח לאשמועינן דין זה דהיכא שיצאו ע"מ לחזור דחייבים משום דהוא ז"ל מיירי כשברחו כההיא עובדא דכלילא ובבורח ליכא למיקם עלה דמילתא אם דעתם לחזור או לא דאם יאמרו בפירוש שדעתם לחזור א"כ למה ברחו ומה תועיל בריחתם כיון שבחזרתם חייבים ליתן עמהם ואף אם יאמרו בקולי קולות לא יאמינו דבריהם ומטעם זה לא אשמועינן ר"ת דאם דעתם לחזור שחייבים מפני שהוא חסר המציאות ואשמועינן היכא שחזרו שחייבים ואם איתא דבדעתם לחזור פוטר ר"ת זלה"ה. אמאי כשחזרו חייבים האמת אתמהה. והיותר תימה שהביא סמוכות לקושייתו מדברי מוהרשד"ם בסי' שס"ט שהבין כן בדברי המרדכי ז"ל:

והנה הרואה יר' דנדון המוהרשד"ם ז"ל הוא שנשאל בראובן שיצא מן העיר בזמן הלועזים ונתיישב בעיר אחרת הוא וכל ב"ב ואנשי העיר רוצים לחייבו במסים שלהם כי בשעה שיצא מן העיר היה מפני פחד הלועזים הא ודאי בדעתו היה לחזור כשיסתלק הפחד ואם יאמר שלא היה בדעתו לחזור שואלים ממנו שישבע להם על כך:

והשיב הוא ז"ל דראובן פטיר ועטיר והביא ראיה מדברי המרדכי הנ"ל שכתב דאם ברחו פטורין אפי' שהיו בעיר בשעת הטלת המס פטורים כ"ש וק"ו ראובן זה שברח קודם הטלת המס דודאי דפטור אף שדעתו לחזור ואף אם חזר פטור כיון שלא נמצא שם בעת הטלת המס דאף המרדכי לא חייב היכא שחזרו אלא מפני שנמצאו שם בשעת העלת המס הא לא"ה לא יעש"ב:

הרי להדיא כל בעל שכל יודה בזה שמ"ש מהרשד"ם ז"ל דאף שדעתו לחזור פטור הוא דוקא בנדונו דיוצדק לומר דעתו לחזור כיון שלא ברח מסיבת המס אבל כשברח מחמת המס איך שייך לו' ולגלות שדעתו לחזור דאטו בשופטני עסיקינן שבורחים מחמת המס ואומרים שדעתם לחזור להתחיב הא ודאי ליתא לפקע"ד:

תו חזיתיה למוהרח"ש ז"ל שהק' למוהרי"ט ומהרשד"ם ז"ל שהביאו ראיה לדבריהם דהיכא דדעתו לחזור לא הפסיד חזקתו מההיא דפ' מקום שנהגו ההולך ממקו' שעושים מלאכה שע"פ למקום שאין עושים או ממקום שאין עושים למקום שעושים נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם ואוקימנא בש"ס בדעתו לחזור הרי דהיכא דדעתו לחזור חשוב כבני עירו יע"ש והק' ה' ז"ל דמאי ראיה מייתו מהנך דממונא מאיסורא לא ילפינן והוא עצמו המוהרשד"ם בסי' שצ"ט דחה דברי ה' מוהר"י פירמון ז"ל מטעם זה דאיסורא מממונא לא ילפינן וקשה דידיה אדידיה ובאמת שהיא קו' אלימתא:

והוא ז"ל רצה לתרץ וז"ל ונר' דלא שייך בזה לומר ממונא מאיסורא לא ילפינן דלא אמרי' הכי אלא בנושאים מחולפים וכההיא שהביא הה"מ פ"ט מה' אישות בדין אמר האב קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני נאמן אף לכנוס דאמרי' בירוש' אין למדין ממנו לדבר אחר אם אמר אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני אינו נאמן דממונא מאיסורא לא ילפי' אבל הכא היינו נושא אחד והוא הוא דכי אמרי' שכל שדעתו לחזור נותנים לו חומרי מקום שיצא משם לפי שעדין הוא מבני עירו הרי אמרי' ג"כ שיש לו זכות בישוב עכ"ל:

ואנכי הרואה שתי' זה הוא שכלי ומוסבר ברם מה יענה לדברי התו' דכתובות דמ"ה ע"ב דאיתא התם א"ר הונא א"ר מנין שמעשה הבת לאביה שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה למ"ל ת"ל מבנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכי תימא נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפי' וכתבו התו' וא"ת נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאבוה הוי כדאמר לעיל השתא אביה מקבל קדושיה איהי שקלא כספא ותי' וי"ל דאיסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן עכ"ל:

והשתא הרואה יראה דהכא היי בנושא עצמו דאמרי' לאב שהוא שליט על בתו להפר נדריה וממילא שליט ג"כ על כסף קדושיה ואפי"ה לא ילפינן מינה דממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ אכתי קו' המוהרח"ש ז"ל במקומה עומדת: והיותר תימה ופלא בעיני דאיהו ז"ל גופיה למעלה מזה זיכה את השבים לעיר בודון שלא הפסידו חזקת הישוב מאחר שיצאו לאונסם מפני חמת המציק וכיון שיצאו לאונסם לא הפסידו זכותם והביא ראיה לזה מההיא דאיתא בעירובין דמ"א ע"ב ריש פ' מי שהוציאוהו א"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומם מ"ט אנוסים היו ע"כ הרי להדיא דכל שיצאו באונס לא הפסידו מקומן הראשון וכל העיר להן כד' אמות ויש להן לכל רוח אלפים אמה אם יו"ט הוא ואם שבת הוא מותרין לאכיל' במקוה שחזרו שאנוסים היו ע"י המוציאן וא"כ הה"נ אלו שיצאו לאונסם לא הפסידו זכותם יעש"ב:

והשתא תקשי לגופיה היכי יליף ממונא מאיסורא בשני נושאים מחולפים באופן שדברי הר' ז"ל נפלאו ממני ולא אדע שכול וצ"ע:

ובדרך הילוכי חזו"ן הרבתי למהרשד"ם ז"ל בההיא דסי' זכ"ר שפ' על ראובן שיצא בורח מחמת הבע"ח דלא הוי אונס ואיבד חזקתו והביא ראיה מההיא דאיתא בפ' המפקיד דל"ט ע"א א"ר נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו ור"ן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי בורח מחמת מאי אי לימא מחמת כרגא יצא לדעת הוא אלא בורח מחמת מרדין ופירש"י מחמת כרגא שאין לו ממה לפרוע כסף גולגלתו למלך ובורח לפני בוא הזמן מחמת מרדין שהרב את הנפש יע"ש: הרי דשבוי ובורח מחמת סכנה שוים הם אבל בורח מחמת ממון יוצא לדעת מיקרי יע"ש שכתב עוד וז"ל ומדברי רש"י שכתב וברח לפני בוא הזמן ליכא למילף דאם ברח תוך הזמן דהוי אנוס דא"כ ליפלוג וליתני בש"ס בדידיה בבורח מחמת כרגא גופיה בין היכא דברח קודם הזמן אין מורידי' ואם ברח תוה"ז אנוס הוי ומורידין אלא ודאי מדלא חילקו בש"ס בהכי ותי' בבורח מחמת נפשות מוכח דליכא לפלוגי בהכי ובין קודם הזמן ובין תוה"ז לא מיקרי אנוס ורש"י אתא לאשמועינן דקדוק קטן דאם ברח תוה"ז א"א שלא יתפסוהו ולהכי נקט שברח קוה"ז שלא יתפסוהו יע"ש:

והדבר ק' לשמוע דאיכפל רש"י להודיע דרכיו של הבורח שבורח קודם בוא הזמן ואם יתאחר יתפסוהו ומי לא משכחת לה גם בתוך הזמן ימצא אופן לברוח ולא יתפסוהו הא ודאי עקא:

ותבט עיני לה' עין יהוסף בשי' למציעא שהוק' לו כן בדברי רש"י ותי' כמו שתי' המהרשד"ם ועו' תי' וז"ל א"נ בברח מחמת מרדין היינו שברח קודם שידעו שהרג את הנפש וכונתו דאה"נ דהוה מצי לשנויי בין ברח קוה"ז לאחר הזמן אלא דאתא לאשמועינן חידושא דבבורח מחמת נפשות אף שברח קודם שידעו שהרג את הנפש דהוי לפני בוא הזמן אפי"ה מיקרי אנוס ומורידין קרוב לנכסיו זה נ"ל ברור:

והנה מלבד דלתי' הראשון ק' כמש"ל גם את השני קשה להולמו דלא מצינו ולא ראינו שום פו' שחילק בבורח מחמת מרדין שחילקו בין בירח בתוך הזמן לבורח לאחר הזמן:

ולדידי חזי לי לפרש כוונת רש"י והוא דכבר כתבנו לעיל סברת ר"ח ז"ל שהביא המרדכי ז"ל משמו דס"ל דאם המלך הטיל מס וברחו מקצתן דפטורים מההיא עובדא דכלילא דערקו ודליוה אפלגא ושוב הביא ס' ר"י דס"ל דחייבים אף שברחו כיון שכבר נשתעבדו אפי' שערי דכדא בעת הטלת המס ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא ישתעבד למאן דיהיב יעש"ב:

והרב מוהר"י קולון ז"ל בשורש ב' פירש פלוגתייהי דר"ת ור"י דפליגי בהא דר"ת ס"ל דאף שנמצאו בשעת הטלת המס כיון שלא נמצאו בשעת הגבייה פטורים ור"י סבירא ליה דאף שברחו קודם זמן הגבי' כיון שנמצאו בשעת הטלת המס חייבים יעש"ב:

מעתה שפיר מצינן למימר דרש"י ז"ל חידושא דדינא אתא לאשמועינן דהלכתא כר"ת שאם לא נמצא בשעת הגבייה פטור ולהכי נקט וברח קודם בוא הזמן זה נר' לפקע"ד כפתור ופרח בדעת רש"י ז"ל. ואם כנים אנו בזה מה מאד אני תמיה על ה' לב שמח ז"ל בח"מ סי' י"ג בד' ס"ב ע"ב ולה' בעי חיי בח"א מח"מ ד' קכ"א ע"ב שכתבו דס' ר"ת היא יחידאה ולא עשו חיזוק לדבריו חבר טוב לדברי רש"י הנז' וה' בעי חיי בקושי קאמר כיון דהמרדכי והג"א הביאי דבריו ולא חלקו עליו אפשר דגם הם מסכימים לסברתו ולא זכר שר דברי רש"י הנז' דנלע"ד דהם מוסכמים לד' ר"ח ואש"א ת"ם:

והרב לב שמח זלה"ה דרך לו דרך אחרת בכוונת רש"י ז"ל יעש"ב: תו חזיתיה להרב לב שמח ז"ל בסי' י"ב שהק' על מהרשד"ם שהבי' ראיה לדבריו דאונס ממון אינו אונס מההיא דשבוי שנשבה הבאתי דבריו לעיל והקשה הוא ז"ל וז"ל ובעיקר ראייתו אני חוכך דאי התם בהמפקיד אמרי' דבורח מחמת ממון הוי יוצא לדעת ואין מורידין קרוב לנכסיו שהי"ל לצוות ולא צוה וכתב הד"מ פ"ז מה' נחלות דהמטלטלין יעמדו והקרקעות מי שהניחו שוכן לא יקחו ממנו שכירות ושדה או כרם שהניחן בורים אל יחרושו אותם שהרי הוא ברצונו איבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה עכ"ל. ומינה ודאי שהקרקעות שלא הניחו שוכן בהם אין רשות לאחרים ליכנס בהם וא"כ אף שבורח מן הנושים ולא ציוה על חזקתו נדמה אותו ליוצא לדעת שאין מורידין קרוב לנכסיו אפי"ה נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם אמרי' דשדה או כרם שהניחם בורים ישארו כן יש לנו לי' כאן שהיוצא לדעת ולא צוה על חזקתו תשאר בורה לא שיחזיקו אחרי' בהן ויבוזו זרים יגיעו שכן כ' הר"מ אבידה לדעת אין מצווין להחזיר לא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול ותריץ יטיב כי בכל יוצא לדעת דאמרי' דשדה וכרם ישארו בורים היינו בקרקעו' שגופם שלנו הם ולהכי אמרי' אין מורידין וכו' וישארו כורים אבל החזקות שלנו גופם הם להגוי' ואילי הארץ ואם ישארו בורים ימשך נזק גדול ליאודים הלכך אמרי' כיון שיצא ולא העביר חזקתו איבד זכותו יעש"ב:

ובאמת כמו צע'ר בנפשי דלא יכולתי להלום דבריו לא תיובתא קא חזינא ולא פרוקא קא חזינא דנר' מדבריו דעיקר ראייתו של מוהרשד"ם הוא לעיקר ההסכמה שהסכימו שהיוצא מהעיר ולא העביר זכיתו איבד חזקתו. שהביא ראיה מההיא דבורח מחמת כרגא דהוי לדעת וכיון שלא ציוה אין מורידין וכו' ולזה הוק' דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

ולבבי לא כן יחשוב ולא שום בעל שכל כי עיק' ראייתו של ה' מוהרשד"ם היא להוכיח דאונס מחמת ממון לא הוי אונס כנדון שלו ולזה מייתי שפיר ראייתו וליכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי שניהן שוים הם מה התם אונס מחמת כרגא שחייב לתת הכרגא וברח שאינו אונס ה"נ הבורח מפני המסים אינו אינם אבל לעיקר ההסכמ' לא הביא שום ראיה וא"צ להבי' ראיה זה נ"ל פשוט:

ולתירוצו שתי' ג"כ לא יכולתי להולמו דאף דבאמת ימשך נזק גדול ליאודים כשישארו בורי' החזקות וא"א לגזור עליהם שלא יכנס אחר בחצרו אך אמנם תינח למאי דביני ביני כל זמן שלא חזר היוצא לעירו ברם כשיחזור למה לא יחזיר לזכות בחזקתו אשר היא או קנויה או נחלה או מיגיע כפיו ולמה יפסיד אותה לגמרי נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ג"כ מה בורח מחמת כרגא חוזר לזכות בקרקעותיו מקנת כספו או נחלת אבותיו ה"נ נימא בחזקה ומה תיקן בתי' זה אם לפי סברתו שהקו' היא אלימתא ולפי מאי דכתיבנא ליכא לא קושיא ולא פירוקא כלל זה נראה ע"ד ברור:

והיותר תימה דנראה דנעלם מעיני דמר תשובת, מהרשד"ם דסי' רמ"ד שנשאל על ר' דוד מונטיזינו שברח מעירו מחמת הבע"ח והניח אשתו ונכסים בעיר ושהה שם כמה שנים ואח"כ הלכה אשתו לבקש את בעלה והלכה אצלו וישבה עמו עד שמת הר"ד הנז' ואחרי מותו חזרה האלמנה ובניה לעירה ותובעת החזקה מנכסי בעלה אם הפסידה חזקתה או לא והשיב וז"ל תחי' יש לדעת שדין זה דעקירת דירה שאיבד זכותו בעל החזקה הוי חידוש כי מן הדין מה לי מולקי מה לי חזקה אחר שהוא זכותו וכו' ומעתה כל בעל שכל וירא ה' יודה דכל שלא נתברר בירור גמור שבעל החזקה עקר דירתו בפי' לא הפסיד חזקתו וקרוב בעיני שא"א לברר בירור זה אלא כשהאיש והאשה עקרו דירתם שניהם יחד בפעם אחת אבל כשהאיש יוצא יחידי מעירו מאיזה סיבה ונאנס ולא חזר והלכה אשתו לבקש אותו בלא רשות בעלה מי הוא זה שיאמר שנקרא זה עוקר דירה וכ"ש שהיא בעצמה לא הלכה לעקור דירתה כ"א לבקש את בעלה וכ"ש שהניחה נכסי' בביתה סגור כי ודאי לא עקרו דירתם מיקרו וזכו יתמי הר"ד הנז' בחזקה עכ"ל. וחתמו על התשו' הנז' כל רבני דורו יעש"ב:

הרי להדיא שכתב כי מן הדין מה לי מולק"י מה לי חזקה ואי כדבריו היכי משוי להו כי רב המרחק ביניהם כי מולקי גוף הקרקע הוא שלו משא"כ חזקה גוף הקרקע אינו שלו וימשך נזק גדול ליאודים מהגוים ואיך אפשר שמתקני ההסכמות יתקנו דבר שימשך נזק וכדכתב הוא ז"ל אל"ו צ"ל כדכתיבנא דאעיקרא קוש' ליתא ודבריו ז"ל נפלאו ממני:

איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו דהנה נקיטינן מכל האמור דלדעת מוהרי"ט כל שיצא לאונסו או שהניח נכסיו בעיר או שעשה הוכחה שדעתו לחזור לא הפסיד חזקתו. ואחריו נמשך תלמידו מהרשד"ם בסי' זכ"ר שצריך בירור גמור בהוכחה גמורה שדעתו לחזור אז לא יפסיד חזקתו:

אמנם מדברי מהרח"ש הנז' נר' דס"ל דבגילוי מילת' בעלמא מהני ולא יפסיד חזקתו תו אשמועינן מדברי מהרשד"ם סי' רמ"ד דבאיש ואשה שהלכו ב' יחד בפעם אחת הוי בירור גמור דעקר דירתו והפסיד חזקתו:

ברם מוהרש"ך בח"א סי' קפ"ט כתב להדיא דאפי' אה הלך האיש לבדו בתחי' אפ"ה מיקרי עקירת דירה והפסיד חזקתו יעש"ב דפליג על מוהרשד"ם ז"ל כמשי"ר המעש"ב:

עוד נקדים מה שפי' הגדולת מרדכי כונת הכתו' ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו' דהכונה דיעקב אע"ה חשש פן ואל יפסיד חזקת הישוב אשר כבר החזיקו בה אבותיו מאחר שיצא מארץ כנען הוא וכל ב"ב וכל נכסיו ולא השאיר מאומה ולזה גילה דעתו בקולי קולות שיציאתו מארץ כנען לאו לעקירת דירה נתכוון וז"א לגור בארץ באנו ולא להשתקע ועוד א"ל רועי צאן עבדיך זהו אומנותינו וסחורתינו ולהסתחר כ"ע ל"פ דלא הפסיד חזקתו ולז"א ועת"ה ישבו נא עבדיך בארץ גושן הכונה לפי שעה ישבו עבדיך ולא להשתקע יעש"ב:

אמור מעתה באר היטיב כונת הפסוקים דכבר מילתינו אמורה דפרעה הבין בכל דעתו בדברי מרע"ה שאמר דרך ג' ימים נלך במדבר דמבקש ממנו שישלח אותם לזמן ג' ימים ולחזור אח"כ ולא לעקור דירתם וכמ"ש רש"י בפי' הפ' ויוגד למלך מצרים שהמתין ג' ימים וכשראה שלא חזרו רדף אחריהם כאמור. והנה פרעה הרשע ראה באיצטגנינות שלו דכל יוצאי מצרים לא יכנסו לאר"י וחשב בדעתו דטעם שלא יכנסו לארץ הוא מסיבה שכבר עקרו דירתם מארץ כנען והפסידו חזקתם. וע"ז שלח אחר משה ואהרן ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלד'יכם מי ומי ההולכים הכו' איך אתם סבורים בהליכה זאת אם לילך אתם וטפיכם ולהניח הצאן והבקר שהם הנכסים לד' השארית יאודה או אם תלכו הזכרים לבד עם הצאן ובקר ותניחו נשיכם וטפיכם פה לד' מהרשד"ם וז"א מ"י ומ'י הכו' מי עם מי אתם מסכימים לילך דאם תלכו כולכם אתם ונשיכם ונכסיכם הא ודאי דאין בדעתיכם לחזור ותברחו למרחוק. ולזה השיב לו מרע"ה תשו' ניצחת לפי דעתו דמה איכפת לך בין אם נלך הזכרים לבד בין אם נלך עם כל טפינו וכל נכסינו הכל חדא היא ואפי"ה דעתינו לחזור מאחר שאנו מגלים דעתינו שאנו הולכין לחוג את חג ה' וכס' מהרח"ש דבגילוי מלתא בעלמא סגי וז"א בנערינו ובזקנינו נלך זהו הצד הא' ובין אם נלך בבנינו ובבנותינו וגם בצאנינו ובבקרינו שלא נניח שום דבר לא מיקרי עקירת דירה ודעתינו לחזור כי אנו מגלים דעתינו כי חג ה' לנו. ופרעה הרשע כאשר שמע דכל חיליה היא ס' מוהרח"ש דבגילוי מלתא בעלמא סגי וע"ז השי' לו האמת אם הקב"ה היה מסכים לס' זו דבגילוי מלתא בעלמא סגי אף אני הייתי מסכים ג"כ והייתי שולח אתכם ואת טפיכם ברם אנכי הרואה כי לא הסכימה דעתו כ"י בס' זאת והראיה דכל יוצאי מצרים ימותו במדבר ולא תכנסו לאר"י ובודאי ה"ט שעקר דירתו יעקב אע"ה הוא וכל ב"ב ואע"ג דגלי דעתיה שלא ירד להשתקע ודעתו לחזור ולא הועיל בגילוי דעת וז"א יהי כן ה' עמכם בסברתכם כאשר גם אני אסכים ואשלח אתכם ואת טפיכם אבל ראו כי רעה נגד פניכם וכמ"ש הבע"ט שאין אתם נכנסים לארץ וכולם ימותו במדבר הרי דגילוי דעתו לא מהני. אך אם לעצתי תשמעו לכו נא הגברים לבד כי זה מהני לד' מהרשד"ם וגם תגלו דעתיכם כי דוקא לעבוד את ה' אתם מבקשים וכס' המוהרש"ך ז"ל דס"ל דגם בהולך איש לבדו בתחי' אי איכא גילוי דעת מהני אף שילכו אח"ך הנשים והטף וס' זו של גילוי דעת אתם בדיתם אותה ובזה מדוקדקת תיבת "נא" הכונה תלכו עתה הגברים לבד ותגלו דעתיכם כי בגילוי דעת אתם מוסכמים וז"א ועבדו את ה' כי אות'ה אתם מבקשים דייקא שאתם מבקשים בגילוי דעת לילך אבל אני אין דעתי מסכמת וכאשר ראה שלא הטו אזן לילך לבדם ויגרש אותם מאת פני פרעה:

אשר אם כנים אנו בזה ניחא טפי מה שהקשינו על עבדי פרעה למה שתקו דמה סברו בתחי' ולמה שתקו בסוף:

אמנם עפי"ה ניחא וגם במה שנדקדק למה אמרו עבדי פרעה שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלד'יהם היל"ל שלח את העם ותו ק' אומרם ויעבדו היל"ל לעבוד את ה' אלד'יהם:

ברם קושטא קאי דגם עבדי פרעה היו באותה עצה ולא הסכימו לשלוח את כל ישראל בשום אופן כ"א דוקא להזכרים וע"מ שיגלו דעתם ולזה דקדקו לומר שלח את האנשים (דייקא) ויעבדו בויו החיבור ולכן שתקו עבדיו ולא דברו דבר כי כבר מילא שאלתם ולא עלתה לו:

אשר עפי"ז מה מתוק לחיכי אח"ך במכת החשך כששלח פרעה אחר מרע"ה ואמר לו רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם דלכאו' מילת יוצג אין לה שחר והיל"ל הניחו פה ורש"י ז"ל נרגש מזה וכ' יוצג יהא מוצג במקומו הצאן ובקר ולכאורה ק' מאי נ"מ אם נשאר במקומו או במקום אחר. והרמב"ן ז"ל פירש דחשב פרעה דודאי ישר' אם יניחו מקניהם דזהו כל נכסיהם ודאי שיחזרו:

והרב אב"ע כ' יוצג לדעת מה בלב משה אם דעתו לברוח או לא יעש"ב ולכאורה יפלא איך בשאלתו זאת יבין פרעה אם דעתו לברוח או לא: אמנם עפ"י דרכינו הנה נכון ונקדים ע"ז מ"ש מוהר"א ששון בסי' קנ"ה דעלה ונסתפק בהא דכ' מהרי"ט ומהרשד"ם ז"ל דכשהניח נכסים בעיר לא איבד חזקתו אם הוא דוקא כשהניחם בביתו דאז גלי דעתיה דדעתו לחזור אבל אם הוציאם מביתו והניחם במקום אחר לא מהני או נימא לא שנא וכתב דלד' מהרש"ך נר' דעזיבת בגדים במקום אחר ל"מ ולא מוריד ולד' מהרשד"ם והרבנים אשר חתמו עמו נר' דס"ל דמהני והדבר צרי' הכרע. מעתה נר' דלזה כיון פרעה הרשע באומרו רק צאנכם ובקרכם יוצג ונזהר רש"י ופי' יהא מוצג במקומו דוקא הכוונה שיניחו מעט מהמקנה במקומו ולא שיפקידו אותם במקום אחר דעי"ז בטוח לבי שתחזרו ולא הוי עקירת דירה אף שגם טפכם ילך עמכם דייקא ולזה כיון ה' אב"ע ופי' דכונת פרעה לידע מה בלב משה אם לברוח או לא דאם יסכים בשאלה זאת ודאי דדעתו לחזור ואי לא ודאי שדעתו לברוח:

ולזה השי' לו מרע"ה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלד'ינו וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלד'ינו וגו' וכבר הקדמנו מ"ש מהרי"ט דאם המלך שלח אותו מן העיר לאיזה סבה ודאי דלא מיקרי עקירת דירה והוי יוצא לאונסו ולא הפסי' חזקתו וכאמו"ל. מעתה זה נר' דרצה להשי' לו מרע"ה והיינו דהצאן והבקר א"א להניחם שם כלל שרצונם לזבוח לה' אף גם יש תיקו' אחר להפיס דעתך דהיינו שאתה תתן בידינו זבחים ועולות ותשלח אותנו בשליחותך ועשינו לה' וכיון שאנו יוצאים בשליחותך הוי כמי שיצא לאונסו ולא מיקרי עקירת דירה ובכן גם כי מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה אפי"ה נכון לבך בטוח שלא נברח ומה שלא הסכמנו להניח הצאן והבקר הוא מסיבה והכרח אמיתי כי ממנו נקח לעבוד את ה' וגו' ואיך אפשר להניח פה צאן ובקר כלל:

ואפשר דזה יהיה כונת הפ' קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בנ"י ולכו עבדו את ה'כדברכם גם צאנכם גם בקרכם וגו' דלכאורה ק' כפל הלשון דבתחי' אמר כדברכם ואח"ך חזר ואמר כאשר דברתם והוי יותרת הכבד. אמנם עפי"ה הנה נכון דכאשר הסכימה דעתו ע"כ שלא בטובתו לשלחם ביקש לעשות ב' דברים הא' לשלחם באונס והב' דיגלו דעתם בפי' שהליכתם היא ע"מ לחזור וז"א קומו צאו מתוך עמי אני מכריח אתכם שתלכו וא"כ אף שתלכו כולכם כיון שאתם אנוסים לא מיקרי עקירת דירה אך בזאת אני מבקש שתקיימו דבריכם שדעתכם לחזור כאשר דברתם ולכו לשלום:

ובדרך זו אלך לפ' כונת מרע"ה בתפי' בפ' העגל שאמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים זכור לאברהם וגו' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם דלכאו' יל"ד דמה שייכה פה כניסת הארץ הלא עיקר תפי' ובקשתו שלא ימחה שם ישר' שהיה רוצה כ"י להשמידם והיה די שיאמר זכור לאברהם וגו' ותדבר עליהם ותו לא. אמנם הוא הדבר אשר דברנו ונקדי' ע"ז חילוק אחד שחי' מהרח"ש בין חזקת הישוב לחזק' מכח ההסכמ' וכ' וז"ל דאע"ג דמכח ההסכמ' מי שיצא מן העיר הפסיד החזק' משום דהבא מכח הסכמה הם אמרו והם אמרו משא"כ בנ"ד שיש להם בתים וחנויות וקרקעו' מנחלת אבותם הא ודאי אפי' אחר כמה שנים לא הפסידו זכותם ועל שם בודון יקראו כבראשונה עכ"ל יע"ש:

אמור מעתה זהו מה שרמז מרע"ה למה יאמרו מצרי' בדעתם הנפסד ברעה הוציאם דייקא שלא להכניסם לארץ מפני שעקרו דירתם והפסידו חזקתם להרוג אותם בהרים וגו' מה שאין כן האמת דלא ראי זה כראי זה דארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו גוף הקרקע ולזה דייק ואמר ונחלו (דייקא) לעולם ודו"ק:

ובאו"א נלע"ד לפ' כונת הפ' הללו וכשנדקדק עוד במאמר פרעה מי ומי ההולכים שנר' ההולכי' מרצונם והיל"ל את מי אשלח שכל השלוחיותשא"ל מרע"ה כולם היו לפרעה שהוא מרצונו שישלחם ולא אמ' לישר' שילכו הם מעצמם ולמה שינה ותו ק' תשו' מרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך היל"ל תשלח ולמה נקט נלך דנר' דנלך מעצמינו ומרצונינו:

ואולם אשר אני אחזה לפ' כוונת מקראי קו' הנז' בהקדי' מאי דאי' בגיטין די"א ע"ב במתני' האומר חן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזו' בב' חוזר דר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדי' לפי שזכין לאדם שלב"פ ואין חבין לאדם אלא בפניו ואוקימנא בש"ס פלוגתייהו דד"מ ס"ל דחוב הוא לעבד שיצא מתח"י רבו לחירות דעבדא בהפקר ניח"ל ואם היה עבד כהן פוסלו בתרומה וחוב הוא לו ורבנן ס' דזכות הוא לעבד שיצא לחירות והתו' הק' בד' י"ג ע"א בד"ה בהפקרא ניח"ל דהרי אמרי' בכתובו' די"א ע"א א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד והק' בש"ס מאי קמל"ן תנינא זכין לאדם שלב"פ ותי' מ"ד כיון דקי"ל העבד בהפקרא ניח"ל ה"נ נימא נכרי בהפקרא ניח"ל קמ"ל דה"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו הרי דגם רבנן ס"ל דבעבד אמרי' בהפקר' ניח"ל ותי' התו' דרבנן דוקא בנכרי מודו דבהפקר' ניח"ל כיון שאין רשות אחרי' עליו ולזה בנכרי גדול אין מטבילין אותו אלא מדעתו ובקטן דזכות הוא לו מטבילין אותו ע"ד ב"ד אבל בעבד אף דנימא דבהפקר' ניח"ל מ"מ השחרור ניח"ל טפי מן ההפקר וזכו' הוא לו. תו הק' התו' לר"מ איך קאמר ר"ה דגר קטן זכות הוא לו הרי איהו ס"ל בעבד דבהפקר' נית"ל וכ"ש נכרי ותי' דודאי מודה ר"מ בעבד קטן דלא טעים טעמא דאיסור' דזכות הוא לו אבל בעבד גדול ס"ל דחוב הוא לו יעש"ב:

והנה כבר ידוע חקירת המפ' דחקרו היאך הקטני' שהיו במעמד ה"ס וגם דורות הבאים אחריהם נשתעבדו בקבלת התו' מאחר דחוב הוא לו ואין חבין לאדם של"כ דמסתמא בהפקרא ניח"ל והם ז"ל תי' ע"פ מ"ש בכתובו' דארה"ו גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דכיון דלא טעים טעמ' דאיסור' זכות הוא לו ושפיר נתחייבו הקטני' במעמד הס"י וגם דורות הבאים אחריהם דזכות הוא להם:

והרב כמוהרח"א ז"ל הק' לתי' הנז' דהא אי' התם בש"ס דכתו' בתר הכי לגבי גר דאמרי' דזכו' הוא לו א"ר יוסף הגדילו יכולים למחות ופירש"י יכולין למחות ולחזור לסורן ואין לנו לענוש אותם בב"ד ואפי' ידינו תקיפה יע"ש הרי להדיא דיכולים למחו' ומה הועילו חכמי' בתקנתם לחייב את הקטני' ואת דורות הבאים אחריהם והוא ז"ל תריץ יטי'ב ע"פ מ"ש התו' דבעבד ניח"ל טפי השחרו' מההפק' ואבותינו במצר' היו משועבדי' תח"י פרעה ועבדיו ובודאי ניח"ל לצאת מהשעבו' מן ההפק' וזכות הוא להם קבלת התו' דע"י קבלת החו' יצאו מעבדו' לחרו' ושפיר נתחייבו הם ובניהם וזרעם אחריהם וכמ"ש רז"ל אנכי ה' אלד'יך אשר הוצאתיך מא"מ ע"מ כן הוצאתיך דהכונה דאם לא הייתה יצי"מ יכולים לסרב בקבלת אלקות'ו יתב' ח"ו דבהפקר' ניח"ל אכן עתה אשר הוצאתי אתכם מא"מ מוכרחי' אתם לקבל תורתי ומצותי:

אשר עפי"ז פי' ה' ז"ל כונת המגיד רשע מהו או' מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר וכו' ואילו היה שם לא היה נגאל דהכונה ששואל הרשע מה העבודה הזאת לכם מי חייב אתכם לעבו' עבודתו יתב' ובשלמא אבותינו במצר' שהיו הם עצמם במעמד ה"ס רשאי' להתחייב בעצמם אבל לכם דורות האחרוני' מהיכא תיתי לחייב אחכה ומדקאמר לכם מורה דאיהו לא ס"ל הכי כי בהפקר' ניח"ל ולפי שהוציא א"ע מן הכלל פשר בעיקר באלהותו יתב' כי איהו גלי דעתיה דחוב הוא לו אף אתה הקהה את שיניו ואמו' לו בעבו"ז עשה ה' לי בצאתי ממצר' "לי" דייקא דאנא נפשאי ס"ל כס' התו' דהשתרו' ניחא טפי מההפקר ושפיר נתחייבתי בקבלת התו' לי ולא לו (דייקא) ואילו היה שם בודאי דלא היה נגאל כיון שהיה ניח"ל ההפקר מהשמרו' זת"ד יעש"ב:

והנה איתא התם בקי' דכ"ב במתני' העבד קונה א"ע בכסף ע"י אחרי' ד' ר"מ וחכ"א בכסף ע"י עצמו ומפ' בגמ' דלרבנן אף ע"י עצמו קאמרי וע"י אחרי' קונה א"ע אפי' שלא מדעתו כיון דזכו' הוא לעבד שיצא מתח"י רבו לחרו' וכ' הרא"ש דאפי' עמד וצווח העבד שאינו רוצה לצאת מתח"י רבו קונה א"ע וכן פ' הטו' בסי' רס"ז וכ"פ מרן בש"ע סי' רס"ז ס"ק ב"א ע"ש:

אמנם הר"ן בקי' כ' דהרי"ף והר"מ פליגי בזה וסברי דע"כ ל"ק רבנן דזכות הוא לעבד ה"ד שלא מדעתו אבל אם הוא עומד וצווח אף שקבל הכסף רבו לא יצא לחרו' ע"ש ובהר"מ פ"ה מה' עבדי' ומשם באר"ה:

אשר עפי"ז נלע"ד טעם נכון ואמיתי ופשוט למה צוה הקב"ה. את משה בשליחותו הא' לך ואספת את זקני ישר' ואמרת אליהם כה א' ה' פקד פקדתי אתכם וגו' וכן עשו משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישר' וידבר אהרן את כל הדברי' אשר צוה ה' ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו ואחר באו משה ואהרן וגו' דלכאו' ק' דבתחי' הי"ל לילך אצל פרעה וכאשר יסכים פרעה לשלחם אז יבשר את ישר' בשור' טובה דרוצה הקב"ה לגאלם ותו ק' מה שבח מגיע לישר' שהאמינו ושמעו כי פקד ה' אותם ויקדו וישתחוו מהיכא תיתי שלא לכרוע אלף השתחויות שמוציאם מעבדו' לחירו':

ברם הוא הדבר אשר דברנו דהקב"ה חשש כיון שהאדם בחירי ברצון אף שהוא כ"י ישתדל להוציאם מיד פרעה אפשר ישר' לא ניח"ל בהכי וא"כ באנו למחלוק' הרי"ף והר"מ עם הרא"ש והטו' אי יוצאים לחירו' או לא לזה הזהיר הקב"ה כ"י את מרע"ה טרם כל לך ואספת את זקני ישר' לראות מה דעתם אי ניח"ל לצאת או לא ולזה משה ואהרן קיימו ציווי הקב"ה ויאספו א"כ זקנ"י וידבר אהרן א"כ הדברי' לעיני העם ותכף כששמעו ישר' דרוצה הקב"ה לגאלם האמינו בה' ושמחו שמחה רבה ויקדו וישתחוו גילו דעתם דאה דטעמו ט' דאיסור' ניח"ל בשחרו' טפי מההפק' וכאשר שמעו משה ואהרן מפי ישר' שהם מרוצים בכל לב אח"ך באו אל פרעה בשליחותו של מקום וגו' זה נלע"ד פשוט:

עו"נ מ"ם הר' פרשת דרכי' בדי"ב ע"ב בכוונת הפ' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישר' ואי' במד' פ' בלק אמר בלעם אלד'יד'ים של אלו אינו מביט בעבירו' שעתידי' לחטוא אלא מביט במצות שעתידי' לעשות שנא' ה' אלד'יו עמו ופי' הוא ז"ל דהכונה בהקב"ה הביט בישר' שעתידי' לקבל את התו' ולהקדי' נעשה לנשמע ולא הביט בעגל שעתידי' לעשו' שנא' ה' אלד'יו עמו והראיה אל מוציאם ממצר' שאם היה הקב"ה מביט שעתידי' לחטוא לא היה מוציאם ממצרי' יע"ש:

נקוט מהא דפי' ה' אלד'יו עמו הוא דמביט במצות והכי אי' בש"ס כל האו' דוד חטא אינו אלא טועה שנא' וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא ע"י נמצא מדקאמ' וה' עמו משמע שאינו מסתכל בעבירה. עו"נ מ"ש המקראי קו' בס' זבח פסח שחמה למה ישר' שבאותו הדור הוציאו בקר עמהם מאחר דפסח אינו בא מן הבקר אלא מן הכבשי' ומן העזי' בני שנה ותי' דהבקר לקחו עמהם לשלמי שמחה ולשלמי חגיגה הבאה מן הצאן ומן הבקר וזהו שנא' וזבחת פסח לה' אלד'יך צאן ובקר יע"ש:

מעתה נבא אל ביאור מ"ק הנז' והוא דפרעה תפס כשיטת ר"מ דחוב הוא לעבד שיצא מתח"י רבו לחרות ולז"א למרע"ה מי ומי ההולכים מרצונם דודאי אף אם אני אשלח אתכם אתם לא ניח"ל לצאת לחרות ולזה השיב לו מרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך ברצון נלך הגדולים ומגלים דעתינו שרצוננו לצאת מהשעבוד טפי מההפקר וממילא בבנינו ובבנותינו ודאי שנלך במכ"ש דאפי' ר"מ מודה בעבד קטן דזכות הוא לו והראיה שאנחנו שמחים שאנו הולכים בצאננו ובבקרנו לעשות שלמי שמחה וש"ח כי חג ה' לנו ובכן הראת לדעת דהלכה כרבנן דזכות הוא לעבד כמונו לצאת מהשעבוד וליכנס תחת כנפי השכינה ועל זה השיב פרעה שהיה חכם להרע בדרך רמז יהי כן ה' "עמכם" דייקא כמ"ש בלעם וכמ"ש גבי דוד אם יהי כן עמכם שאינו מסתכל כלל בעונותיכם כי לעולם הוא עמכם ומסתכל במצות שלכם אז ודאי גם אני מודה בזה דזכות הוא לכם ותכף אני מסכים לשלוח אתכם ואת טפכם דהיינו הילדים וז"א יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם שאני ראיתי באצעגנינו' שלי שאתם עתידים לחטוא במדבר והקב"ה עתיד לפרע מכם הרי דגם מביט הקב"ה בעונותיכם ומעניש אתכם וא"כ לא כן לא יפה אתם עושים לילך יחד אנשים ונשים וטף אלא לכו "נא" (עכשיו) הגברים ועבדו את ה' כי אתם גדולים ויכולים אתם לחוב בעצמיכם ז"א כי אותה אתם מבקשים אתם מרצונכם רוצים לחוב לעצמיכם והקטנים ישארו פה עד אשר יגדלו ונראה מאי דעתם אם גם הם יסכימו לדעתכם או לאו ולז"א לכו נא עתה תלכו הגדולים דוקא ולא הקטנים ודו"ק. מעתה ניהדר אנפין לפ' כונת מאמרינו הנצב פתח השער דלכאורה ק' וכי מרע"ה היה רוצה לחייב את ישראל ת' שנה ח"ו ותו קשה מה השיב לו הקב"ה כי הנה הסתיו עבר מה הועיל תי' זה לקו' מרע"ה ותו ק' מה ראו שבט לוי לגלות את ראשם עתה בשמעם תירוץ זה של הקדוש ב"ה:

אמנם עט"ר מו"ר א"א העזר"י גדול מרדכ"י זיע"א היה מפ' כונת מאמר הנז' בטוב טעם ודעת עפ"י מחלוקת הפו' הביאם מרן הב"י בסי' ע"ז דהר"מ ודעימיה ס"ל דשנים שלוו בשטר א' דנעשו ערבים זל"ז והרשות ביד הבע"ח לגבות חובו מאחד מהם ורבינו אפרים והראב"ד ס"ל דאינו גובה כ"א מחצה מכל אחד יע"ש. עו"ן מ"ש ה' ראש דוד בפ' וארא דשעבוד הלילות השלימו המניין ולזה הולקו המצריים במכת החשך הדומה ללילה שנשתעבדו בהם גם בלילה יע"ש:

מעתה יובן המאמר דהנה מרע"ה מספקא ליה אם הלכה כהר"מ ז"ל דגובה ממי שירצה או אם הלכה כהראב"ד דגובה מחצה מכל אחד מאחר שרואה שהוציאם בחצי הזמן הוכיח דה' כהראב"ד וא"כ ודאי שרצונו ית' המחצית האחר מישמעאל ועשו דגם הם זרע אאע"ה וזהו כונת שאלתו ולזה השיב לו הקב"ה אף דה' כהראב"ד הכא שאני כי הנה הסתיו עבר רמז לו שהגלות היה גם בלילה שהוא דומה ללילה ולזה הוציאם קודם זמנם וכיון ששמעו שבט לוי תי' זה של הקב"ה שכבר גבה כל החוב גילו את ראשם שאף הם בההוא פחדא הוו יתבי שמא יחייבו אותם יען שהיו פנויים מעבודת פרך כידוע: איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי לנושאי מקדם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' דהכו' על פי מ"ש בקוטב דרושינו דהחיוב מוטל ע"כ איש ישראל לספר ביצי"מ בדיבור פה והיא מ"ע מה"ת לדעת רובא דרבוואתא. עו"נ את הידוע דבליל החג הק' יורד הקב"ה כ"י וכל פמליא דיליה לשמוע את סיפור ההגדה שמספרים ישראל עם קרובו ומשבחים ומפארים לכבודו ית' והוא כ"י משתעשע בראותו מנהג ישראל הכשרים כל אחד מודה ומשבח בקדושה ובטהרה ז"א זה הדב'ר דהיינו "בדיבר" פה אשר צוה ה' (דייקא מן התורה כך) תעשו (והט') וירא אליכ' כבוד ה' זה גילוי שכינה כנז':

חזרתי ואמרתי זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' בהקדים את הירושלמי מ"ש המפ' דנתנו ט' למה אמרו בש"ס ד' צריכים להודות ולא אמרו חייבים להודות מפני שהם צריכים ממש דע"י ההודאה והשבח שנותן להקב"ה בנס שעשה לו חוזר ועושה לו נס אחר ולזה נקט צריכים וז"א זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כל מעשה חג הפסח הק' בשירה ובזמרה בהלל ובהודאה ועי"כ וירא אליכם כבוד ה' זו גילוי שכינה בעזהי"ת ויוציאנו מאפילה לאורה בקרוב כיר"א:

ויש ג' לשבת הגדול בשנת תרי"ח:

והנושא בא:

אשר צוה ה' לתת להם חקת עולם לדורתם: מאשי ה' ביום הקריב אותם לכהן לה'. אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם:

איתא במדרש רבה פ' בא וז"ל ויאמר ה' אל משה ואל אהרן הה"ד קול דודי הנה זה בא כשבא משה ואמר לישראל כך אמר הקדוש ברוך הוא היום אתם יוצאים אמרו לו היכן הוא אמר להם הנה זה עומד הה"ד הנה זה בא עכ"ל: ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר תוקף קדושת היום קדוש הוא לאדונינו ונורא מאד וכאשר כתב מוהרי"ל ז"ל דהיום הזה הוא ממש דוגמת יוה"כ הובאו דבריו בס' יערות דבש ז"ל. וידוע כמה טעמים נאמרו בקריאת שמו שבת הגדול:

והרב ב"ח ז"ל כתב דטעמא הוא משום דישראל היו עע"ז את הטלה וכשאמר להם מרע"ה משכו וקחו לכם צאן ודרשו רז"ל משכו ידיכם מן הע"ז ושחטו קרבן פסח ותכף עשו כדבר משה וחזרו בתשו' ושחטו אלד'יהם והמצריי' היו רואים בעיניה' והיו מקהין שיניהם ולא יכלו לעשות עמהם רעה וכתב הרב פר"ח ז"ל דכל זה היה ביום שבת קדש והיו ישראל מחללים את השבת דאסור להשתמש בב"ח והיו קושרים אותו לעיני המצריים יע"ש ובשביל שעשו מעשה רב כזה שהעלה בעצמו שהיו עובדים אותו קשרו אותו בכרעי המטה נתמלא רחמים הקדוש ב"ה על ישראל ומחל להם כל עונותיהם והוציאם ממצרים אף שהיו אדוקין בע"ז: אשר על פי זה פירש עט"ר מו"ר הרב ח"ק גדול מרדכי ז"ל כונת המאמר מדרש פליאה הובא בס' צפנת פענח ז"ל וז"ל אדם שעבר עבירה ועשה תשובה וחזר בו מוחלין לו כל עונותיו לכך נקרא שבת הגדול עכ"ל. ומלבד דלכאורה הוא תמוה ועוד יש לדקדק כפל הלשון ועשה תשובה וחזר בו דנראה שפת יתר דודאי כיון שעשה תשובה ודאי שחזר בו: אמנם עפ"י האמור הוא פשוט דבא ללמדנו דמי שעשה תשובה ועשה מעשה רב שחזר "בו" דייקא באותה עבירה שעבר מוחלים לו ע"כ עונותיו וזה למדנו מישראל שהיו במצרים שאף שהיה בידם כמה עבירות בשביל שעשו מעשה רב שקשרו הטלה נמחלו עונותיהם ולכך נקרא שבת הגדול אלו דבריו ז"ל: נקוט מהא דמצות קרבן פסח היא שעמדה לאבותינו להוציאם ממצרים קודם הזמן דאם לא היו עושים תשובה היו נטמעים ולא היה להם תקומה ח"ו וכמו שאמרו רז"ל:

והנה עוד מצינו כמה טעמים נאמרו במפרשים ז"ל ליציאת ישראל ממצרים קודם הזמן הלא בספרת' ואיכא דאמרי דמשנולד יצחק התחיל הגירו' וכבר נשלמו ארבע מאות שנה ואיכא דאמרי דקושי השעבוד השלים המנין ואיכא דאמרי דרוב העם השלים המנין וא"ד דהשכינה השלים המנין:

אשר עפ"ז פי' הרב מופת הדור בספר אהבת דוד כונת המגיד וכל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח דאין הכונה לספר סיפור המעשה אלא הכונה כל המרבה לספר דהיינו למנות כמה טעמים ליצי"מ קודם זמנם ה"ז משובח כדי שלא תקשי להו קו' לאלקינו ח"ו איך הוציאם קודם הזמן מאחר כי הוא אמר בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אשר עפ"י קוטב זה נראה לפקע"ד לפרש כוונת הכתו' ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח ואיתא במד"ר הובא בספרי כל המפרשים ז"ל ביד רבי עקיבא דלכאורה קשה תיבת בי ה' נראה שהיא תיבה דמשמעותא לכמה אנפי. דהיל"ל אנא ה' וגו' ומדנקט בי ה' נראה דלסברתו אי אפשר להוציאם וע"ז הוצרך המדרש לו' ביד ר"ע דנר' דלדעת ר"ע יכול להוציאם. ולנו לדעת טעמא מאי אמנם נראה לפקע"ד דיובן בהקדים מאי דאיתא במדרש פרש' שמות פ"ג וז"ל ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי עד עתה לא בא צעקתם לפני שלא הגיע הקץ שאמרתי לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אבל עתה כבר הגיע הקץ משנולד יצחק לכה ואשלחך אל פרעה עכ"ל:

נמצא דלדעתו יתברך כבר נשלמו הארבע מאות שנה משנולד יצחק. אמנם מרע"ה לא הסכי' בזה ולזה היה מסרב לילך בשליחותו יתב' והכי איתא במדרש חזית כשבא משה ואמר לישראל היום אתם יוצאים אמרו לו ישראל ארבע מאות שנה נתחייבנו להשתעבד ועדין לא נשלמו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרי' וכו' יע"ש: נמצא דמרע"ה אזיל לסברתיה דלא נשלם המנין ולזה לא תירץ להם שכבר נשלמו אלא א"ל שהוא מדלג על ההרים וכאשר כ"ז מפורש במפרשים ז"ל הלא בספרתם:

מעתה ניחזי אנן לדעתו ית' דכבר נשלם המנין למה סבלו ישראל כל כך קושי השעבוד ובהכרח צ"ל דקושי השעבוד היה בעון אנגרייא שעשה אאע"ה בת"ח וכדאיתא בנדרים דל"ב מפני מה נענש אאע"ה ונשתעבדו בניו במצרים א"ר אבהו א"ר אלעזר מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנא' וירק את חניכיו והק' הרא"ש ז"ל שהרי הטעם מפורש בקרא שאמר במה אדע והיכי א"ר אבהו מפני שעשה אנגרייא בת"ח:

והרב מהר"ם גאלאנטי ז"ל הביא משם המפרשים ז"ל שתירצו לקו' הרא"ש ז"ל דעיקר הגלות היה על. מ"ש במה אדע וקושי השעבוד היה בעון האנגרייא והכי מדוייק לשון הגמ' דנקט מ"מ נענש אאע"ה ונשתעבדו דייקא דקושיית הש"ס היתה על קושי השעבוד ולזה תירץ רבי אבהו מפני שעשה האנגרייא. אמור מעתה דלדעתו יתב' קושי השעבוד צ"ל דהיה לכפר עון האנגרייא: וידוע דעון זה של האנגרייא בת"ח הוא מרבוייא דאת ה' אלד'יך תירא והיא סברת רבי עקיבא כדאיתא בש"ס שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלד'יך תירא פירש וגו' עד שבא ר"ע ולימד לרבות הת"ח:

עוד נקדים מ"ש ה' לקט יוסף דמרע"ה לא דריש את דהכי איתא ביבמות דס"ב לא יבטל אדם מפו"ר אלא א"כ יש לו בנים לב"ש שני זכרים ולב"ה זכר ונקבה ואמרי' בגמ' דטעמייהו דב"ש דילפי' ממשה דכתיב ובני משה גרשום ואלעזר תניא משום ר' נתן צריך ב' זכרים וב' נקבות דכתיב ותוסף ללדת את אחיו ואת הבל ופירש"י אתין רבויין דהיו ב' נקבות עמהם עכ"ל יעש"ב. מהכא שמעינן דמרע"ה לא דריש את שביטל מפו"ר בשני זכרים לבד: מעתה הרי הוא כמבואר הפסו' וגם המד' דהקב"ה היה מפציר במשה שילך להוציא את ישראל מאחר דכבר נשלם המנין ולזה השיב לו להקב"ה בי אדני הכונה למה תשלח על ידי והוא אתמהה מאחר דלדעתי לא נשלם המנין ואם היית אומר מטעם קושי השעבוד ניחא אבל לדעתך יתב' צ"ל דקושי השעבוד איצטריך לכפר עון האנגרייא ובכן שלח נא ביד תשלח זולתי והוצרך המדרש לו' ביד ר"ע דלדעת ר"ע דדריש את ומוכרח דאזיל בשיטתו ית' דכבר נשלם המנין משנולד יצחק וקושי השעבוד איצטריך לכפר עון האנגרייא: אשר את כנים אנו בזה אפשר דזה יהיה כונת מרע"ה שאמר למה הריעות לעם הזה למה זה שלחתני דנראה שהם ב' קושיות ועפי"ה הנה נכון דמרע"ה כשראה שהכבידו עליהם העבודה מקש' בכח למה הריעות לעם הזה שהוא קושי השעבוד מאחר שכבר נשלם המנין משנולד יצחק ומוכרחים לו' דקושי השעבוד היה לכפר עון האנגרייא ולזה קשה למה זה שלחתני דייקא כי אני לא דרישנא את לרבות ת"ח ודו"ק:

והנה עוד מצאנו ראינו טעם לקושי השעבוד והוא עון מכירת יוסף וכדאיתא בשבת ד"י א' רבה בר מחסייא אמר רב לעולם אל ישנה אדם לבנו בין הבנים שהרי בשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב אע"ה ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והקשה בתו' והלא כבר נגזר לאאע"ה ועבדום וענו אותם ותי' ושמא לא נגזר עליהם כל כך אלא בעון מכירת יוסף עכ"ל מוכח מדברי התוס' דקושי השעבוד היה בעון מכירת יוסף:

אשר עפי"ז נלפקע"ד דיובן כונת הילקוט בתהלים וז"ל אמר הקב"ה לישראל אתם מכרתם ליוסף לעבד במצרים חייכם אתם תאמרו בכל שנה עבדים היינו לפרעה במצרים דלכאו' נר' תמוה:

אמנם עפי"ה ניחא ובהקדים עוד חקירה אחת דיש לחקור לדעת התוס' דקושי השעבוד היה בעון מכירת יוסף דלא היה מן הראוי להענישם דהרו' יראה דמה שמכרו את יוסף השבטים הוא מטעם שהי' מביא את דבתם רעה אל אביהם וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' וישב וז"ל את דבתם רעה כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודים על העריות ובשלשתם נלקה וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי ועל דבר שקורין לאחיהם עבדים לעבד נמכר יוסף ועל העריות שספר עליהם ותשא אשת אדוניו עכ"ל הרי דכדין עשו השבטים למכרו לעבד ולמה לקו בקושי השעבוד:

אמנם נלפקע"ד לתרץ החקירה הנז' והן קדם אבינה ויכוח שרה אמנו עם אאע"ה ותאמר שרי אל אברהם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי וישמע אברם לקול שרי ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחקיך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני וביניך ויאמר לה אברם הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותעניה שרי ותברח מפניה וימצאה מלאך ה' ויאמר לה הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה ע"כ: והדקדוקים רבו א' לנו לדעת מה שאמרה שרי בא נא אל שפחתי היל"ל הנה שפחתי בא אליה כאשר אמרה לאה הנה אמתי וגו' ומדנקט הכי נר' מדבריה דתנאי התנתה עמו דאחר הביאה ג"כ תהיה שפחתה. ותו מה זו מסירת דין שמסרה שרה על אאע"ה מאחר שהיא מודית בפה שהיא היתה סיבה שנתנה לו שפחתה לבוא עליה וא"כ מה חטא אאע"ה ח"ו בזה מאחר דהוא לא שאל ממנה שפחתה. וכי תימא שכוונתה היא שאאע"ה חייב ליסרה שלא תבזה אותה מאחר שהיא עשתה עמו טובה זו שנתנה לו שפחתה וא"כ מן הראוי שגם הוא יצא לישע לקראתה שלא תתבזה בעיני השפחה. אם באמת זאת היתה כוונתה מה השיב לה אאע"ה הנה שפחתך בידך וגו' הרי כל צעקת שרי היא עליו שהוא חייב ליסרה וא"כ מה תיקן לה באמרו הנה שפחתך בידך. ותו קשה איך נתרצית שרי בזה ונחה דעתה בתירוץ זה ותעניה שרי כאלו מתחילה לא היתה יכולה לענותה ולנו לדעת מי היה מעכב על ידה. ותו קשה על הגר האיך תברח מאדונתה באיזה טענה ברחה. ותו קשה על המלאך שהיה מכריז הגר שפחת שרי לא סגי ליה בלאו הכי היה די שיקראנה הגר לבד ומאי נפקא מינה לו' שפחת שרי. ותו קשה אומרו שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה אם באמת היה להגר איזה טענה לברוח היכי מחייבה לחזור ולהתענות תחת ידיה:

אמנם נראה לפי קע"ד לפרש אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מורי ורבותי בהקדים מאי דאיתא במסכת בבא בתרא דף ן' ע"א אמתניתין דתנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו והקשו בגמרא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא אמרה נח"ר עשיתי לבעלי ה"נ תימא נח"ר עשל"ב הא איתמר עלה א' רבה ב"ר הונא הא דיכולה לו' נח"ר עלב"ע לא נצרכה אלא באותן ג' שדות אחד שכת' לה בכתובת' ואחד שייחד לה בכתובת' ואחד שהכניס' לו שום משלה למעוטי מאי אי למעוטי נכסי מלוג הא אמ' אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום ומשני כי אתמר ההיא דאמימר היכא דזבין איהו ומית אתייא איהי ומפקא מיד לקוחו' א"נ כי זבנה איהי ומתה אתא איהו ומפיק מתקנת' דרבנן וכדריב"ח באושה התקינו האשה שמכרה בנ"מ ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דאלמוה רב' לשעבודי' דבעל אבל היכא דזבינהו תרווייהו לעלמא או דזבנה איהי לדידיה זביניה זביני ואבע"א אמימר דא' כר"א דתניא המוכר את עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום לדברי ר"א שניהם אינם בדי' יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו וא' רבה מ"ט דר"א דא"ק לא יוקם כי כספו הוא כספו המיוחד לו עכ"ל הגמרא: נמצא דלתירוץ א' של הגמרא היא דאמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום או או קתני דאם מכר האיש לבדו או האשה לבדה לא עשו כלום משום תקנתא דאושא וכו' אבל מכרו שניהם כאחד או שהאשה מכרה לו זביניה זביני. ולתי' הב' הוא דאמימר איש ואשה קתני ב' יחד שמכרו לא עשו כלום משום דס"ל כר"א דאין לשניהם דין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאין כספו וה"ה נמי בנ"מ אין שום אופן לאיש ואשתו אפי' ב' יחד למכור זה שאין הגוף שלו וזה שאין הפירות שלו וכן פי' רשב"ם ז"ל. וכן פירש"י ז"ל בפ' החובל ד' פ"ט בד"ה לא עשו ולא כלום שאינו לא לזה ולא לזה וכו' ולא כמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה עכ"ל וכ"כ התו' התם בד"ה ר"מ אומר וכו' וז"ל ועבד מלוה לר' אליעזר אינו מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפי' שניהם יחד אינם יכולים למכרו וכמו כן אינם יכולים לשחררו וכו' יעש"ב:

והנה הר"מ ז"ל בפ' ה' מה עבדים ה' ט"ז כתב וז"ל עבדי מלוג אינן יוצאים בראשי אברים לא אם הפיל עינו הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה האשה שהרי אינם מיוחדים לה עכ"ל. וכ' הכ"מ דפ' כר"א משום דגלי קרא כי כספו הוא ובשן ועין גלי קרא עבדו המיוחד לו: והרב מש"ל ז"ל האריך בדעת הר"מ ז"ל ואסיק דדוקא בדין יום או יומים או בשן ועין פ' כר"א משום דגלי קרא אבל במכירת עבדי מלוג לא ס"ל כאמימר אלא כמתני' דאם מכרו שניהם מכירתם מכירה וכתירוץ א' של הגמ' שתירצו בעד אמימר יעש"ב שהביא בסו"ד תשו' ה' דרכי נועם ביו"ד סי' ט' שנשאל בשפחת נ"מ אם יוכלו איש ואשתו לשחררה או לאו והשואל הביא דברי התו' הנ"ל וכ' דלא כתבו התו' הכי אלא לד' ר"א דלית ליה תקנת אושא אבל לדידן דאי"ל תקנת אושא אע"ג דבעלמ' ק"פ לאו כקניין הגוף דמי גבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון שכן הוי מיוחד לאיש ולאשה ויכולים לשחררה:

והשיב ה' ז"ל דלכאורה שברת השואל היא ס' נכונה אלא שראה להר"מ ז"ל בה' עבדי' דפ' כר"א ואף דר"א לית ליה תקנת אושא מ"מ כיון דהר"מ ז"ל פ' כר"א אע"ג דאנן אית לן תקנת אושא א"כ מהאי טעמא נמי אית לן למימר כיון שעבדי מלוג אינו מיוחד לשניהם אינם קרוים בעלים ואפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררו עכ"ל יעש"ב והרבה לתמוה עליו המ"ל דמה שפ' הר"מ ז"ל כר"א הוא דוקא בדין יום או יומים ובשן ועין דגלי קרא. אבל במכירה כבר פ' הר"מ ז"ל בפ' כ"ב מה' אישות דיכולים למכור שניהם ועו' הק' עליו דעירב דבריו הגדילו התערובות דמה ענין תקנת אושא לד' ר"א מאחר דלר"א אינם יכולים למכור שניהם אין צורך לתקנת אושא באופן כתב בסו"ד דמשום עשה דכבוד תורה לא האריך לבטל דבריו. וגם ה' בית דוד בה' עבדים ו' מ"ט דחה דבריו. וגם ה' שמחת יו"ט ד' קצ"ו כתב שדברי ה' ד"ן ז"ל אינם אלא כשגגה שיצאה לפני השליט. וגם ה' דבר משה חיו"ד השיג עליו ודחה דבריו לענין דינא והסכימו עמו רבני שאלוניקי יעש"ב: והאמת שכל דבריו אינם אלא מן המתמיהין. ולדידי חזי לי להליץ בעד ה' המליץ ז"ל בדוחק דלענין דינא קאמר מטעם ספיקא דאיסורא דהנה הרואה יראה להרשב"א ז"ל בחידושיו ס"ל דדעת ר"א הוא בכל מילי כמו דאין לו דין יום או יומים וגם אינו יוצא בשן ועין דגלי קרא כספו עבדו ה"נ לא יוכלו איש ואשה למוכרו או לשחררו מאחר דאין לו בעלים מיוחדים וסיים בדבריו דלית הלכתא כר"א יע"ש וגם ר' פרץ הכי ס"ל כדעת ר"א והתו' ז"ל הכי ס"ל כמו שהבאתי דבריה' לעיל:

ועינינו הרואות להר"מ ז"ל בה' עבדים פ' כר"א דאינו יוצא בראשי אברים ואינו בדין יום או יומים אף דבה' אישות פ' דיכולים שניהם למוכרו דאית לן תקנת אושא אפשר דדוקא במכיר' פ' הכי משום דאין כאן איסור אלא ממונא אבל כאן בדין שחרור לא מצינו שום גילוי בדעת הר"מ מאי ס"ל הו"ל ספיקא דאיסורא דאם אתה מתיר לשחררו אתה מתירו בבת ישראל ולהכי אזלינן לחומרא זה נלע"ד המך והשפל ואם שגיתי את"מ:

נקוט מהא דלד' ה' ד"ן עבדי נ"מ אינם יכולים לשחררה ולד' כולהו רבוואתא שניהם יכולים לשחרה יחד אבל האיש לבדו או האשה לבדה לא מצו לשחררה. ולד' הת"ק דר"א ס"ל בניהם ישנן בדין יום או יומים ולא דריש קרא דכספו מיוחד לו. ולפי"ז גם בנ"מ לא בעינן בעלים מיוחדים ואם מכר האיש לבדו או האשה לבדה מכירתם מכירה:

עוד נקדים מ"ש המד' פ' ל"ל וז"ל ולה שפחה מצרית שפחת מלוג היתה ולא היה רשאי למוכרה ונראה דכוונת המד' הוא דחדית לן שלא תטעה לו' דהלכה כת"ק דר"א דיכו' הבעל לבדו למוכרה אלא הלכה דשניה' יחד יכולים למוכרה וכס' הר"מ דל אבל הוא לבדו אינו רשאי למוכרה:

מעתה אבא אל הביאור והוא דשרה אמנו ס"ל כס' ה' ד"ן דבשחרור דאיכא איסורא אפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררה אמנם נסתפקה בדעת אאע"ה אי ס"ל כס' ד"ן או איפכא ולזה פיה פתחה בחכמה אמרה לו "בא נא" אל שפחתי שאני מתנה תנאי גו"ש שגם אחר שתבא עליה תהיה שפחתי ואאע"ה סביר וקביל התנאי ולזה אמר וישמע אברהם לקול שרי ופי' הראב"ע שאמ' לה יהי כן אבל הגר מאחר שראתה עצמה שנתעבר' חשבה שודאי ישחררנה שלא יהא ולדה כמותה ולזה ותקל בעיני גברתה וכשראתה שרה שהתחילה לבזות אותה אז הבינה בדעת' דודאי אאע"ה כבר שחרר אותה וכס' כל הגאונים ז"ל:

ולזה התחילה בצעקתה לגבי אאע"ה וכה אמרה אנכי נתתי "שפחתי בחיקיך" הכוונה דאני בדעתי שאף שכבר נתתיה לך אפי"ה היא שפחתי גם בהיותה בחיקך דאנא ס"ל דלא מצית אתה לשחררה והנה בעתה בראותי שמבזה אותי הא ודאי שכבר שחררת אותה ולזה אני אומרת ישפוט ה' ביני ובינך דמלתא כדנא היא ספיקא דאיסור' וה' הוא היודע הלכה כדברי מי ולזה השיב לה אאע"ה שהוא לא שחרר אותה כלל והראיה שאני או' ליך הנה שפחתך בידך דאפי' השחרור ששחררת את כמאן דליתיה דמי כיון שאני לא שחררתיה ועדיין היא שפחתך ועשי לה הטוב בעיניך וכששמעה כן שרה נחה דעתה ואז ותעניה שרי להורות שעדיין היא שפחתה אבל הגר ס"ל דכיון שכבר שחררתה שרה יצאה לחירות וכת"ק דר"א דלא בעינן בעלים מיוחדים וע"ז ותברח מפניה וכשמצאה המלאך התחיל קורא בגרון הגר שפחת שרי' (דייקא הכוונה דרמז לה דעדיין היא שפחת שרי) אנה תלכי והשיבה מפני שר"י גביר'תי (דייקא) שעדיין רוצה להיות גבירתי אנכי בורחת אחר שכבר שחררה אותי ולזה אנכי בורח' שכבר יצאתי לחירו'. ולזה השיב לה המלאך שאין כן ההלכה דבעינן בעלים מיוחדים והשחרור ששחררה שרה לבדה כמאן דליתיה ואכתי שפחת שרי את. ובכן שובי אל גבירתך שהיא עדין גבירתך והתעני תחת ידיה דדינא הכי הוי ודו"ק:

אמור מעתה דזה היה הויכוח בין השבטים ובין יוסף דהשבטים היו קורין לבני השפחות עבדים דס"ל כס' הד"ן דעבדי נ"מ אפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררה. ונמצא דבני השפחות הם עבדים אבל יוסף ס"ל ככולהו רבוואתא דאין הפרש בין מכר לשחרור ובודאי דקודם שנשא אותן יעקב אבינו ע"ה שחרר אותן כדין ואינם יכולים לקרותם עבדים. ולזה היה מביא את דבתם רעה אל אביהם דהכזיון נוגע לאביהם שהיה נשוי שפחות. ולזה השכטים לדעתם דהכי הלכתא מכרו ליוסף לעבד מדה כנגד מדה. אבל לדידן דקי"ל ככולהו רבוואתא דשניהם יחד יכולים למכור ולשחרר נמצא דחטאו השבטים במכירת יוסף וע"ז הוכרחו לסבול ישראל במצרים קושי השעבוד וכמ"ש התוס' דשבת הנז"ל והוי מדה כנגד מדה:

מעתה זה נראה כוונת הילקו' מבוארת דאמ' הקב"ה אתם מכרתם ליוסף לעבד לדעתיכם חייכם שאתם בעצמיכם תאמרו בכל שנה עבדים היינו לפרעה וכו' ואילו לא הוציא וכו' עדין אנו וכו' משועבדים היינו לפרעה דהיינו נטמעים בנש"ט מסיבת קושי השעבוד ולמה בא לכם קושי השעבוד כ"א בזאת בעון שמכרתם את יוסף לעבד ופשוט:

אשר אם כנים אנו בזה אפשר דזהו כונת הפסו' האמורים בפ' ויחי וכ"ת ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו אל יוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלד'י אביך וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלד'ים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה וגו' ע"כ:

והדקדוקים רבו תחילה וראש ק' למה המתינו עד במת אביהם וחששו לומר לו ישטמנו ותו קשה במ"ש ויצוו אל יוסף ופי' רש"י ז"ל דשלחו לו את בני בלהה ובני זלפה שלוחים לפי שהוא היה מקרבם דכתיב והוא נער והדבר קשה דמה ראו עתה לשלוח בני בלהה ולא זולתם הרי הוא היה מקרבן מפני שהיו מזלזלים בהם אבל משבאו למצרים תו לא קורבן ותו קשה מה ראו לילך נה הם אח"כ להתנפל לפניו לעבדים ותו קשה תשובת יוסף כי התחת אלד'ים אני ופי' רש"י ז"ל וכי אני במקום אלד'ים בתמיה וק' וכי הם אמרו לו שהוא במקום אלד'ים הם באו לבקש מלפניו בגמלוהו רעה ותו קשה אומרו אתם חשבתם עלי רעה דנראה דאכתי נקיט ליה בליביה ח"ו שהרי מקנטרן בדברים אתם חשבתם עלי רעה וגו':

אמנם עפ"י האמור ניחא ובהקדים עוד מאי דאיתא בסוף מס' הוריות א"ל ר' לר"ש בריה מאן נינהו אחרים שמימיהם אנו שותים ואת שמותם אין אנו מזכירים א"ל אלו שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך א"ל הני מילי היכא דאהנו מעשייהו הני לא אהנו מעשייהו אמר משם ר"מ אלו היה חמורה לא הים קרב עכ"ל:

מעתה נבא לביאור הכתובים והוא דהשבטים ידעו בעצמם דחטאו ד' עבירות א' חטאו עם אביהם דחשבו שנשא שפחות הפך הדין ח"ו. ב' חטאו עם אחיהם שהיו קורין אותם בני השפחות ומזלזלים אותם ג' שמכרו את יוסף לעבד שלא כדין ד' חטאו עם הקב"ה דעברו על כבד את אביך וא"א. ואולם כל זמן שאביהם חי היו מצפים מאחר שכבר מתו האמהות בחייו ונכסי מלוג יורש הבעל ואפשר היה משחררם ונמצא למפרע השחרור ששחררו גם האמהות בשעה שנשא אותם יעקב אע"ה הוי שחרור כדין ולא פגע יעקב באיסור שפחה אבל כיון שראו שכבר מת ולא עשה שום שחרור ודאי לא עשה איסור והלכתא הוי ששניהן יכולים לשחרר ושחררם קודם הנישואין ונמצאו ארבע עבירות הנז' בצוארם וחששו שיוסף יכולת היה בידו לעשות להם כמו שעשו הם ממש למוכרם להמצריים ויגבה מהם כל ד' עבירות הנז' ולז"א והשב ישיב לנו את כ"ל הרעה דייקא ולזה תיקנו שתי דברים דהיינו שפייסו לבני השפחות שילכו הם בשליחות אצל יוסף להראות לו שהם כבר מחלו וגם שינו בשליחות לומר אביך צוה וגו' הרי דגם אביהם כבר מחל פש גבייהו ב' עבירות ולזה אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועת"ה שהוא תשובה שא נא פשע עבדי אלד'י אביך דעברו אמימרא דרחמנא דפגמו בכבוד או"א ותכף הלכו לפניו גם הם להתנפל לפניו לעבדים מדה כנגד מדה כמו שמכרוהו יהיו עבדים שלו לא ימכרם לזולתו ולזה השיב להם יוסף שתי תשובות למה שעברתם אמימרא דרחמנא לזה אין בידי לתקן כי התחת אלד'ים אני למחול לכם ועל מה שגמלתם אותי רעה גם כזה לא תחושו כלל כיון דלא אהנו מעשיכם אין לי מקום להשיב גמולכם כלל ודו"ק:

והנה יש לחקור להבין דברי רז"ל באומרם קושי השעבוד השלים המנין דנראה דמן הדין לא היה יכול פרעה להשתעבד בישראל ומפני שעשה שלא כדין ונשתעבד בהם השלים המנין ולנו לדעת היכן מצינו איסור זה דאסור להשתעבד בהם כדי שנאמר שהשלים המנין:

ואולם אשכחנא לה פיתרי לחקירה הנז' והן קדם אבינה בבני'ם המשך הפסוקים בפ' שמות וכ"ת ויאמר ה' ראה ראיתי אח עוני עמי אשר במצרים ואת זעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וגו' ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלד'י העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלד'ינו וגו' ואח"ך כבנגלה אליו במדין כתיב ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את עמי ויעבדוני וגו' ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח אם עמי ויעבדני ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלד'ינו פן יפגענו בדבר או בחרב ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם. ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם ויצו פרעה את הנוגשים לא תוסיפון לתת תבן לעם וגו' ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תוסיפו עליהם לא תגרעו ממנו כי נרפים הם וגו' ויוכו שוטרי בנ"י ויצעקו אל פרעה לאמר. תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך ע"כ: והנה הדקדוקים רבו באלו הכתובים תחילה וראש או' ראה ראיתי את עוני עמי וגו' דלכאורה קשה דנר' שהוא כפל הענין במילות שונות ותו קשה בשליחותו של מקום חזינן שינוי דבתחי' אמר למשה לו' לפרעה אלד'י העברים נקרא עלינו וגו' ואח"כ שינה השליחות לו' לפרעה שלח את עמי ויעבדוני הלא דבר הוא ותו ק' למשה ואהרן כשבאו אל פרעה למה לא אמרו לו השליחות א' שצוה להם הקב"ה אלד'י העברי' וגו' משמע דלא היה צודק לו' לפרעה שליחות זה בתחי' ולנו לדעת טעמא מאי ותו ק' תשו' פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכל המפ' ז"ל נתחבטו בזה דודאי פרעה היה יודע אם למ"ד שנתחדשו גזירותיו הא ודאי היה יודע אלקותו יתב' מזמן שנלקחה שרה אצלו ואם למ"ד חדש ממש ג"כ היה יודע שאמר הבה נתחכמ' למושיען של ישראל והם ז"ל פי' דשם הוי"ה ב"ה לא היה יודע ואם כדבריהם ז"ל לא היה צריך להאריך מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל דמדברי' אלו נר' שלשלח את ישראל לא היה יודע מי ה' כאדם הכועס ומרוב כעסו או' מי הוא המחייב אותי בזה וכדמצינו גבי אחשורש דאמר מי הוא זה ואיזה הוא ואחשורש היה יודע בודאי מי הוא אלא דלהגזים הענין אמר כן ובודאי דה"נ דכוותה ולנו לדעת מה כיוון בזה ותו ק' או' לא ידעתי את ה' אם באמת לא ידע היל"ל איני יודע ומדנקט בלשון עבר נר' דכוונתו לומר דבתחי' לא ידעתי את ה' ולא ידעינן מה כיוון בזה ותו ק' או' וגם את ישר' לא אשלח כאילו היא טענה שניה הלא עיקר ביאתם היא על ישר' ותו ק' תשו' משה ואהרן אלד'י העברי' נקרא עלינו עכשיו הזכירו השליחו' א' שציוה להם הקב"ה כאילו עכשיו היא טענה אלימתא ותו ק' או' פן יפגענו בדבר וגו' אם כוונתם בעדם שחוששים פן יפגעם ח"ו חלילה מה איכפת לפרעה בזה ואם כוונתם הוא על פרעה ובשבי' כבוד אמרו פן יפגענו הדבר ק' שלא נצטוו לו' לו דברי' אלו ומה ראו להוסיף מה שלא נצטוו ותו ק' תשו' פרעה למה משה ואהרן ואמרו במד' אתם למה ודבריכם למה וכל המפ' נתחבטו לפרש כוונת המד' הנז'. ותו ק' או' תפריעו ופירושו תבטלו ופי' המפ' ז"ל דרמז להם פרעה דישר' היו עע"ז מלשין כי פרוע הוא ולכאו' ק' מה ראה עתה לומר להם שהם עע"ז ואדרבה מגרעות נתן כי מוכרחי' להוציאם יפשאק"ו ותו ק' תיבת ממעשיו היל"ל מסבלותם כמו שאמר אח"ך ותו ק' או' הן רבים עתה ע"ה אם כוונתי שהם ריבוי עם כמו שפירש"י היל"ל הן רבים העם ותיבת עתה היא מיותרת ואם כוו' לו' שהם ע"ה הדבר ק' דמאי נ"מ אם הם ע"ה או ת"ח תו ק' שתכף צוה לעבדיו להכביד עליהן ונתן ט' כי נרפים הם ותרגם אונקלוס הרי בטלנין אינון והאמת לא היו בטלנים שכבר היו עובדים ואיך אומר שהיו בטלנים ותו ק' מה זו צעקה שצעקו שוטרי בל"י תבן אין ניתן לעבדיך וגו' וכי חידוש הוא לפרעה שבאו לספר הרי הוא היה הגוזר הוא שצוה להכביד העבודה ומה חידשו בדברים ואם כונתם לצעוק על ההכאה היה די שיאמרו לו לפרעה הנה עבדיך מוכים ותו לא מידי: ואולם נלפקע"ד לפ' כו' הכתו' אי ניתא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר בהקדי' מאי דאיתא במציעא ד"ע מרבה הונו בנשך ומרבית לחונן דלים יקבצנו מאי לחונן דלים א"ר כגון שבור מלכא אר"ן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' רבית דנכרי איתיביה רבה לר"ן והכתיב לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך לא סגי דלא"ה לאפוקי אחיך. ופריך אחיך בהידיה כתיב ולאחיך לא תשיך לעבור עליו בעשה ול"ת איתיביה והתנן הכותין לווין מהם ומלוין אותם ברבית א"ר חייא בריה דר' הונא מתני' דקתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית הוא בכדי חייו רבינא א' מתני' בת"ח עסיקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו כיון דת"ח הוא לא ילמוד ממעשיו איכא דמתני להא דר' הונא אהא דתני ר' יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם פשיטא אר"ן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' לנכרי ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם עכ"ל הגמרא:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה