אור ברסלב
איש אמונים דרוש א לשבת הגדול

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש א לשבת הגדול

הקדמה

דרשתי אותו בק"ק גדול בשנת התרי"ד

והנושא בה אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם איתם. ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם איתם. ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אני ה': איתא במכילתא פ' בשלח ויבואו בנ"י בתוך הים ר"מ או' כיון שבאו ישראל לים סוף התחילו צווחין קפץ שבט בנימן וירד לים תחילה דכתיב שם בנימן צעיר רודם א"ת רודם אלא רד ים כיון שראו אותם שבט יאודה התחילו מרגמין אותם דכתיב שרי יאודה רגמתם עד שהחזירום וקפץ נחשון ן' עמינדב וירד לים וכל שבט יאודה אחריו וכל ישראל אחריהם וקדש שמו ית' הה"ד בצאת ישראל ממצרים היתה יאודה לקדשו. עכל"ה:

ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו לספר ביצי"מ ביום ובלילה לידע ולהודיע גודל אהבתו וחיבתו יתש"ל עמנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו שעשה כל הנסים והנפלאות לאהבתינו ולטובתינו וכאשר פי' ה' הגדול מהר"מ אלשיך כונת הכתוב ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישר' מעבדינו דהק' הוא ז"ל מהו כפל הלשון אל העם ועו' מה ראה פרעה להתנחם ולהפוך לבבו אחר כי הוא שלחם ועל מי בטח לרדוף אחריהם אמנם פי' הר' ז"ל והוא דידוע דפרעה הרשע העזה פניו והשיב למרע"ה מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' וגם העזה פניו נגד ישר' באמרו וגם את ישר' לא אשלח:

והנה כ"ז היותם ישראל במצרים אף שעשה הקב"ה כל הנסים והנפלאות לא יכילון מגילות אך יש לצדד בהם אפשר דלא עשה הקב"ה כל האותות והמופחי' כ"א בשביל אהבת ישר' שהיו משועבדים ומעונים ולא עו' אלא שהתריס כנגדם שלא לשלחם ובשביל עון זה נלקו פרעה וכל עמו בעשר מכות וכיוצא. או אפשר לצדד להפך שלא עשה הקב"ה כל אלו העונשי' לפרעה ולכל מצרים כ"א לכבודו יתש"ל שהעיז פניו כנגדו וכה אמר מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וגו' אמנם אחר צאתם ממצרים שכבר עשה ה' אשר זמם והוציא אותם ע"כ שלא בטובתם לעיניהם של מצריים ואח"ך כ"י סגר עליהם המדבר וחזרו ישר' לאחוריה' כששמע כן פרעה רשע אז הבין בדעתו המעופש שלא עשה הקב"ה כל המסות הגדולות כ"א לכבוד עצמו ית"ש ואחר שכבר הוציאם ועשה רצונו חשב בדעתו שיכול לילך להחזיר את ישר' לאחוריהם ולהשתעבד בהם ועתה ז"א ויוגד למלך מצרי' כי ברח העם דהיינו כי הקב"ה סגר עליהם המדבר וחזרו לאחורי' אז אמר בדעתו הרי אות ומופת חותך שכל הנקמות שעשה בהם הקב"ה לא היה כ"א לכבוד עצמו ובכן ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם דייקא שהבין שלא איכפת ליה להקב"ה כ"י עינוי ועבדו' של ישר' כ"א לכבו' עצמו דוקא ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל הי"ל לשאול מחי' מהקב"ה לבדו וד"ב:

אשר עפי"ז פי' ה' גאון עוזינו ה' חיד"א בס' נחל קדומים כונ' הכ' ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצ' על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' והק' הוא ז"ל וכי לא הי"ל מה לספר ממעשה ה' כ"א אשר מצאתם בדרך דוקא והלא כמה אותות ומופתים עשה לנו בארמ"ץ:

אמנם תריץ יטיב עפי"ה והוא דמרע"ה רצה לאמת דבריו כי כל הנסי' והמופתי' שעשה הקב"ה על המצריים במצרי' לא עשה כי אם לאהבת ישראל דוקא ולא לכבודו והרי לך אות ומופת חותך את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' ואם איתא דלכבו' עצמי עשה כל האותו' והמופ' תכף כשהצילם ועשה נקמה בפרעה שהתריס כנגדו הי"ל להניח אח ישראל שילכו לעצמם ומה לו ולצרה כ"י להצילם מכל אויב ואורב הא ודאי לא עשה אלא בשביל אהבת ישר' דוקא ולא לכבודו יתברך:

אך אכתי ק' מה שהשי' יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלד'ים מה ראה יתרו תוספת והעדפה שהודה ולא בוש כי גדול ה' וכו'. אמנם עפי"ה ניחא ונקדים מ"ש במס' קי' דל"ב ע"א א"ר יצחק האב שמחל על כבודו כבודו מחול רב שמחל ע"כ אכ"מ ר' יוסף אמר כ"מ שנאמר וה' הולך לפניהם יומם אמ"ל הכי השתא התם קובה"ו כ"ע דיליה ומצי מחיל ליקריה תי אי' התם א"ר אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל ע"כ כ"מ מלך שמחל ע"כ אכ"מ שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ע"כ:

נמצא דכל המודה באחדותו ית"ש כי אין אלו'ד מבלעדו יודה כי כל הנסים שעשה הקב"ה במצרים היו לאהבת ישר' דוקא ולא לכבודו דכבודו יכול למחול כיון דכ"ע דיליה הוא מצי מחיל ליקריה:

אמנם אוה"ע שאו' ב' רשויות ח"ו וכופרים באחדותו יתב' א"כ לדעתם הקב"ה יש לו דין מלך וכפי"ז כל הנסים והנפלאות שעשה במצרים לא עשאם אלא לכבודו ולתבוע עלבונו. ברם הסתירה לזה השגחתי ית"ש עלינו אחר יצי"מ הוא נסיון אמתי שלא עשה אלא בשביל ישראל לאהבתינו ולתועלתינו. וכפי"ז אחר ששמע יתרו מה שסיפר לו מרע"ה א"כ התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' דמשם היא הוראה עצומה שלא עשה הקב"ה אלא בשביל ישר' דוקא ולא לכבודו תכף הודה ולא בוש ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלד'ים וע"ז מצי מחיל ליקריה:

אשר עפ"י קוטב זה נלע"ד אם יוכשר בעיני ה' וא"י בעיני מו"ר דזה יהיה פשט הכתובים האמורים בתהלים סי' ק"ו וכ"ת אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים ביה סוף ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו ויגער בי"ס ויחרב ויזליכם בתהומות כמדבר ויושיעם מיד שונא ויגאלם מיד אויב ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו ע"כ. ואיתא במד' ויושיעם מיד שורא זה פרעה שרדף אחריהם ע"כ. דלכאו' ק' אומרו לא השכילו נפלאותיך וכי טח עיניהם מראות המסות הגדולות ח"ו ועו' ק' או' לא זברו את רוב חסדיך ועוד ק' כפל הלשון וימרו על ים בי"ס ותו קשה מה ראו על ככה שבתחי' לא השכילו וגו' ואח"כ ויאמינו וגו' האמינו בדבריו ישירו תהלתו. אמנם עפיה"א ניחא ובהקדים מ"ש רז"ל גוי מקרב גוי מה אלו עע"ז אף אלו עע"ז ואלו היו שוהים עו' רגע אחד במצרים היו נטמעים בנש"ט:

עוד נקדים מ"ש בילקוט פ' שמות בשעה שאמר פרעה מי ה' וגו' אמ"ל הקב"ה אתה אמרת מי ה' חייך איני מאבד אותך אלא במ"י שהוא ים למפרע הה"ד סוס ירוכבו רמה בים עכל"ה. נקוט מיהא דמה שטבע הקב"ה את המצריים בי"ס הוא לתבוע עלבונו כ"י שאמר מי ה'. עוד נקדים מ"ש ה' גאון עוזינו ה' מערכי לב דרוש נ"ז ערך יצי"מ שחקר דמה לנו אם הקב"ה הציל אותנו ממצרי' מאחר דכבר ידוע דכל גלות שגלינו השכי' ג"כ גלתה עמנו כדכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם וא"כ כיון שהוכרח הקב"ה להצילנו מתח"י מצרים כיון שהיא השכינה היתה בגלות ועיקר הגאולה היתה בשבי' השכי' וכמ"ש בילקוט תהלים למעני למעני אעשה אמר הקב"ה כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים הה"ד וידעתם כי אני ה' ע"כ הו"ל כההיא דפסק ה' שה"ג אשר סביבות המרדכי בפ' הגוזל בתרא בשם רבינו יחיאל מפר' דאדם שהציל ספרי חבירו עם ספריו שהיו ביד גוי אם צריך ליתן לו דכתב הר' דאינו חייב דזה נתכוון לטרוח בשביל ספריו וכ' ה' יד אליהו מלובלין סי' ע"ד דאם היו שנים בשביה ובא אדם א' להציל לאחד מהם שהיה קרובו ופדה את שניהם חייב הב' ליתן לו דמי פדיונו אפי' אם מיחה הב' שלא יפדנו והב"ד ידעו בבירור שיודע כי חברו אי אפשר לו לימנע מלהשתדל בהצלת קרובו דחייב ליתן הב' לפי הערך אמנם אם המשתדל אמר בפי' שאינו לוקח מן הב' שום הוצאה כלל שאז נפטר הב' וא"כ כיון שהקב"ה פירש ואמר בפי' למעני אני עושה אין עלינו שום חיוב כלל: נמצא שיש ב' דברים נסיונות שלא עשה הקב"ה לאהבתינו ולתועלתי' כ"א בא' מב' דרכים או להנקם מפרעה שאמר מי ה' ובשביל זה טבעו בי"ס או בשביל גאולת השכי' כ"י וכמ"ש בילקו' וכאמור. ברם התירוץ לזה היא סתירה אמיתית והוא מ"ש המפ' דאף דאמרו בילקוט דמה שטבע את המצריים בי"ס היה על שהחריס פניו ואמר מי ה' מ"מ אם היה בעון זה לבד לא היה לטבוע כ"א פרעה ויועציו ושריו שהם כפרו באלהותי יתב' אמנם שאר המון העם כל אנשי מצרים מה חטאו כי נטבעו בים אלא ודאי שלא נטבעו כ"א שנשתעבדו בישר' וימררו את חייהם בעבודה קשה נמצא זאת מופת חותך שעשה כ"י בשביל ישר' עמו ונחלתו. עוד תירוץ אחר לטענה השנית שטענו ישראל שהקב"ה הציל את השכינ' ובשבילה הוכרח להציל את ישר' כמ"ש בילקו' תהלים כ"ע הסתירה לזה הוא דהנה כשעשו ישר' קרבן פסח ומשכו ידיהם מן הע"ז תיכף אותה הלילה ירד הקב"ה להוציא את שכינת עוזינו וכמ"ש בזוה"ק נמצא דכבר הציל את השכינה וא"כ מה שהציל אותם אחר יציאתם ממצר' מיד פרעה שרדף אחריהם היא אות ומופת חותך שלא עשה אלא בשביל ישר' דוקא:

מעתה עלי בא"ר פשט הכתובים הנז' וכה אמר דהע"ה אבותינו במצר' דייקא בהיותם עוע"ז לא השכילו נפלאותיך ופי' רד"ק נפלאותיך שעשית להם במצרים שהיה בדעתם לצדד דאפשר שלא עשה הקב"ה בשביל ישראל והיה ספק זה בדעתם לסיבה זאת לא זכרו את רוב חסדיך וכמ"ש הראב"ע לא נתנו לה להודות ולהלל הכונה שהיו מסופקים ושותקים ואינם יודעים עיקר תכלית הגאולה בשביל מי היתה אמנם וימרו בפירו' המרו נגד כבודו יתב' על ים בים סוף דייקא כיון שראו שהיה צרי' לטבוע אותם בים וע"כ היינו בעד עון פרעה שא' מי ה' ועו' טעו טעות אחרת בחשבם דהנאו' היתה למען שמו ית' וז"א ויושיעם למען שמו וא"כ אף שהציל אותנו מתח"י מצרים הרי כבר גילה דעתו בפי' שהוא עושה למען שמו ואין עלינו שום חיוב מאחר שלא עשה הקב"ה אלא להודיע את גבורתו שהוא מלך ואין כבודו מחול: אמנם כאשר ראו הסתירו' שיש לאלו הטענו' דהיינו א' מ"ש למעלה ויוליכם בתהומו' כמדבר הרי הוכחה גמורה שהיה לאהבת ישר' דוקא וכמ"ש ה' נחל קדומים בכונת הפ' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. זאת שנית ויושיעם מיד שונא וכמ"ש במד' זה פרעה שרדף אחריהם אחר שכבר יצאה השכינה מה לו להציל אותנו כ"א בזאת לאהבתינו ולתועלתינו. יבא השלישי על אשר טעו בראותם ים סוף שהוא בעון שהחריס פניו ואמר מי ה' ה"ן נסתר מחמתו בראותם ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר הרי הוכחה גמורה שלבש נקמה ע"כ המצריים בעד שנשתעבדו בישר' ואחר שראו כל אלו ההוכחות אז ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו ונתנו לב להודות ולשיר בקול נעים כדמ"ל ודו"ק:

אשר עפ"י קוטב זה נלע"ד לפרש כוונת המכילתא (הניצב פתח השער) פ' בשלח ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה רמ"א כשעמדו שבטים על הים התחילו צווחין קפץ שבטו של בנימן וירד לים תחי' שנא' שם בנימן צעיר רודם א"ת רודים אלא רד ים התחילו שבט יאודה מרגמין אותם באבני' שנא' שרי יאודה רגמתם עד שהחזירום קפץ נחשון בן עמינדב וכל שבט יאודה וירד לים וקידש שמו יתב' הה"ד היתה יאודה לקדשו ע"כ ולכאו' ק' למה היו צווחין בירידתם ותו ק' מה ראה שבט בנימן שקפץ תחילת כל השבטים ותו ק' מה ראו שבט יאודה לרגום אותם באבנים יותר מכל שאר השבטים ותו קשה למה כשקפץ שבט יאודה שתקו כל השבטים ולא רגמום:

אמנם עפי"ה ניחא ובהקדים עו' מ"ש המפ' בכמה מקומות דבשעת קריעת י"ס עמדה מדה"ד לקטרג על עון מכירת יוסף והם אמרו הטעם יען דמקר' מלא דבר הכתוב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מיש' ומכרו ומת הגנב ההוא ומיתתו בחנק וכן פ' הר"מ במז"ל פ"ט ה' גניבה ה"א ואמרו רז"ל במס' סוטה מי שנתחייב חנק נטבע בנהר וכו' ומידי הוא טע' דעמדה מה"ד לקטרג בעון מכירת יוסף ולכאו' יפלא וכי אם בשביל שראתה מים עמדה לקטרג הי"ל לקטרג במימי היאור או בשעה אחרת ולמה דוקא בשעת קריעת י"ס אמנם עפ"ה הנה נכון והוא דכל טעות ישר' שהמרו בי"ס הוא שהבינו שהקב"ה תובע עלבונו דוקא שהיא היתה תשלום גמול על שאמר פרעה מי ה' נמצא שטעו בדמיונם דלגבי קוב"ה שייך לו' מלך שמחל ע"כ אכ"מ וע"ז מידה כנגד מידה עמדה מה"ד לקטרג בעון מכירת יוסף שהיה מלך שהם אמרו המלוך תמלוך ואף שמחל ע"כ אכ"מ ומצא בע"ח לגבות את חובו. עו"נ מ"ש ה' מוהר"ם אלשיך ז"ל בפ' וישב שפי' כונת הפ' ויאמר יאודה וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא וישמעו אחיו ופי' ה' ז"ל הכונה דהנה קי"ל בגונב ע"ע ומכרו שאינו חייב עד שיתעמר בו אפי' עימור כל דהו וכן כ' הר"מ בה' גניבה וז"ל שאין הגנב חייב עד שישתמש בו ואפי' עימור פחות מטו"פ כגון שנשען עליו או שסמך ידו עליו חייב וז"א לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינ"ו דייקא אל תהי בו כיון שלא נשתמשנו בו כלל אנו פטורים וישמעו אחיו הודו לסברתו ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף הם הלוקחים בעצמם בלי שום סיוע כדי שלא להתחייב במכירתו ע"כ תוד"ק ז"ל:

אמור מעתה זה כונת המכילתא ויבואו בנ"י וגו' רמ"א כשעמדו שבטים על הים התחי' צווחין שראו שני הפכים בנושא אחד דהיינו ראו שעתידין המצריים לטבוע בי"ס ובודאי הטעם שאמר מי ה' ונמצא דהקב"ה תובע עלבונו כדין מלך שמחל ע"כ א"כ מחול וראו מה"ד שמקטרגת בעון מכירת יוסף באותה שעה הדין עמה כי בלא"ה מתחי' היו דואגים על זה כאשר פי' המפ' בכונת הפ' לו ישטמנו יוסף והשיב ישיב וגו' יע"ש וע"ז התחילו צווחין דממ"נ צריכים גם הם לטבוע בי"ס מן הדין וע"ז תכף קפץ שבט בנימן וירד לים תחי' דעליו אין שום קטרוג של מה"ד נופל מאחר שהוא לא היה במכירת יוסף ולא נמצא באותו עון וע"ז קפץ וירד לים וכשראה שבט יאודה שירד שבט בנימן התחילו לרגום אותם באבנים בטעמא רבה כי כל הרואה את שבט בנימן שירד לים זה מורה באצבע כי כל השבטים יש עליהם עון המכיר' זולת שבט בנימן שלא נמצא באותו פרק משא"כ האמת שכבר פי' דבריו יאודה וידינו אל תהי בו ונמצא שאינם חייבי' כלום וכששמעו שבט בנימן כך שכולם פטורי' חזרו לאחוריהם וקפץ נחשון ן' עמינדב וכל שבט יאודה וירד לים תחי' וקידש שמו יתב' שלא עשו שום עון במכירת יוסף ודו"ק:

איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שאמרנו שלא עשה הקב"ה כל האותות והמופתים במצרי' אלא בשביל אהבת ישראל דוקא. וראיתי לה' גאון עוזינו ה' מערכי לב בדרוש ס"ד ערך יצי"מ שעמד על חקירת המפר' שחקרו שאיך הקב"ה הוציא אותם קודם זמנם מאחר כי הוא גזר ועבדום ועינו אותם ת' שנה והוא ז"ל תריץ יטי"ב וז"ל כי מאחר שאם היו שוהים עוד רגע היו נכנסים בנש"ט ח"ו ולא היה להם תקומה ואין כאן מקום לקיים דברו ואח"כ יצאו ברכוש גדול ואדעתא דהכי לא גזר וע"ז הוכרח להוציאם ביד חזקה מטעם דינא דמלכות' עכ"ל:

והנה הרואה יראה בדברי הרב ז"ל שיצא בטענת אומדנא דאדעתא דהכי לא גזר וארכבה אתרי ריכשי טענה זאת לגבי פרעה שהוכרח להוציאם בחזקה מטענת אומדנא וגם לגבי ישר' כתב דאין מקום לקיים ואח"כ יצאו ברכוש מטע' האומדנא וזה אצלי כוו' המסרה על ההרים למהר למהר לשלחם מן הארץ למהר שלל חש בז דהכונה הוצרך לדלג על ההרים כמ"ש במדר' אמ"ל הקב"ה אין להם מעשים שיגאלו אלא בזכות הזקנים אני גואלם ואין הרים אלא זקנים וז"א על ההרים למהר וא"ת ולמה הוציאם קודם זמנם לזה תי' ב' תי' הא' למהר לשלחם ואם לאו היו נטמעים והב' למהר שלל שהוא הרכוש ואם לאו לא היו זוכים כמ"ש ה' ז"ל:

ואף כי דבריו אינם צריכים שום חזוק וסייוע נ"ל להביא ראיה לכל ב' האומדנות הנז' אחת לאחת ראשונה לגבי האומדנא שעשה לישראל כי מאחר שנטמעו אין להם זכות ברכוש נלע"ד שהיא תשו' הרא"ש ז"ל מפורשת כלל ל"ב סי"א שנשאל בלאה שקבצה ת"ר גרוש לפדיון בתה ונתנה אותם ביד נאמן והלכה ומצאה אותה שנטמעה והמירה דתה ונשאל מי זוכה בת"ר גרוש הללו והשיב ה' ז"ל דהדרי זוזי למרייהו כי אדעתא דהכי לא נתנו אותם כ"א לצורך פדיונה והביא ראיה מההיא דאמרי' פ' יש נוחלין ד' קל"ב וקמ"ו ע"ב הרי שהלך למ"ה ושמע שמת בנו ועמד וכאב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ואר"ש ן' מנסייא אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב כל נכסיו לאחר ואר"ן הלכה כר"ש ן' מנסייא הרי דאזלינן בתר אומדנא וה"נ אמדי' דעתייהו של המתנדבי' דאדעת' דהכי לא התנדבו והו"ל כאילו מתה הבת ולא זכו יורשיה ואם אפשר להחזיר המעות לבעלים מוטב ואם א"א להחזירם לבעלים ישארו ביד הגבאים לפדות שבויים אחרים ע"כ:

דון מינה ואוקי באתרין דישראל שנטמעו בין הגויים והקב"ה בתחילת דבריו גזר כי גר יהיה זרעך זרע כשר ואחר שנטמעו בע"ז הא ודאי דלא זכו ברכוש וגם הקב"ה פטור מלקיים דברו ואפשר דזה יהיה כונת מאמר רז"ל דבר נא באזני העם וכו' א' הקב"ה למשה בבקשה ממך וכו' וישאלו וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם וכל המפ' אחזו צע"ר באמירת כדי שלא יאמר אותו צדיק והלא אם לא יאמר אותו צדיק מן הדין הוא חייב לקיים דברו ומקרא מלא דבר הכתוב ודבר אלק'ינו יקום לעולם אמנם עפי"ה ניחא דמן הדין היה פטור מלקיים דברו הקב"ה מאחר שנטמעו ולא זכו כלל ברכוש כ"א בזאת מטעם כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ודו"ק:

וחוץ מדרכינו היה מפ' כונת המאמר הזה עט"ר וצ"ת מו"ר א"א העזר"י גדול מרדכי זיע"א והיה מקש' אומרו ב"פ בבקשה ממך למרע"ה וגם עו' בבקשה מכם לישראל ותו קשה או' אמור להם לישראל היה די שיאמר אמור להם ותו ק' או' בסוף אמרו ישר' הלואי שנצא בעצמינו משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים אמרו לו למחר אנו מוציאים אותך ונותנים לך ממון הרבה א"ל הוציאוני היום ולא תתנו לי כלום דלכאו' ק' דאין המשל דומה לנמשל דבכאן הוא נודר ליתן הממון תכף ולא למחר והיה מפ' הוא ז"ל בהק' מ"ש בקי' ד' ס"ב האו' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי אינה מקו' והק' בש"ס בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר בידו הוא ותי' גר נמי לאו בידו מ"ט משפט כתי' ביה בדין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא אלא מעתה האו' לשפחתו הרי את מקו' לי לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוו קי' ומשני התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ופי' רש"י ז"ל אין לך מחוסר מעשה גדול מזה ע"כ. עו"נ מ"ש רז"ל על פסוק ולקחתי אתכם לי לעם ליקוחין יש לי בכם והם אמרו דביזת מצרים היא היתה לשם קי' וביזת הים היתה לקיים הבטחתו ית' לאאע"ה ואח"כ יצאו בר"ג. עו"נ מ"ש רז"ל בשעה שאמר הקב"ה למשה לך והוצא את עמי בנ"י ממצרים השיב משה לפני הקב"ה באיזה זכות אלך מה אלו עע"ז אף אלו עע"ז עו"ן מ"ש במדרש בשעה שא' פרעה קומו צאו מתוך עמי א"ל ישראל אין אנו יוצאים מכאן עד שתאמר הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין. נמצא דלדעת מרע"ה היה לישראל דין גרים כיון שהיו עע"ז ולד' ישראל הי"ל דין עבדים כנז':

מעתה זה כונת המאמר דהנה הקב"ה רצה לשלוח למשה לצוות את ישראל שיקחו ביזת מצרים בתורת קי' כאמור וחשש הקב"ה פן יסרב משה בשליחות זה דלדעתו כיון שהיו עע"ז דמי לאומר לאשה הרי את מקו' לי לאחר שתתגיירי דאינה מקו' וה"נ לא יאולו הקי' עד שימולו ויקבלו עול מצות ויטבלו לשם גרות. וגם חשש כי ישראל יסרבו מליקח הביזה בתורת קי' דלדעתם יש להם דין עבדים ודמי לאי' לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שתשתחררי דאינה מקו' וה"נ לא יחולו הקי' עד שיכתוב להם גט שחרור. ולזה הוצרך הקב"ה לבקש ממרע"ה ומישר' שלא יסרבו ובתיבה אחת סתר להם טענותיהם וכה א"ל אמור להם לישרא"ל דייקא הכונה לדעתך שאמרת שהם עפ"ז אני או' לך שהם ישר' וכמ"ש ה' פ"ד דבשעה שאמר הקב"ה לאאע"ה קום התהלך בארץ כבר יצאו מכלל בני נח ויש להם דין ישר' ומה שעבדו ע"ז היה באונס. וגם לישראל רמז להם דאף לדעתם שיש להם דין עבדים עכ"ז חלין הקי' דדוקא בשפחה אמרי' שאינה מקו' משום דמעיקרא בהמה השתא דעת אחרת אבל גבי דידהו דיש להם יחס חלין הקי' וז"א בבקשה ממך שתצא מסברתך ובבקשה מכם ישר' שחצאו מסברתכם ואמור להם לישרא"ל דייקא וישאלו וגו' ויקבלו הביזה בעד קי'. וע"ז הוקשה לו לבעל המאמר וכ"ת והרי יש עוד ביזה אחרת על הים ותתן אותה לנו בשבי' קידו' לצאת מכל הספקות הנז' לזה בא כמתרץ שאותה ביז' שעל הים היא לקיי' הבטחתי שאמרתי לא"א ואח"כ יצאו בר"ג וארז"ל שביזת הים היתה כפולה ומכופלת על ביזת מצרים שכך הבטחתי בר"ג דייקא וז"א כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' הכונה שאף שזו ביזה וזו ביזה היא עכ"ז כדי שלא יאמר אותו צדיק צריך אני ליתן להם רכוש גדול וכ"ז הרכוש אינו בנמצא במצרים כ"א לפני פי החירות שהיו שם כל גנזי יוסף הצדיק מעתה מה נאה תשובת ישראל שהיא על ביזת הים והלואי שנצא בעצמינו הכונה הלואי שנקבל הקי' אנחנו ונצא בעצמינו מדין עבדים ואין אנו צריכים לביזת הים וע"ז יבא המשל על נכון משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וא"ל למחר אני מוציאים אותך ונותנים לך ממון הרבה א"ל הלואי שתוציאוני היום ואיני מבקש מכם כלום. וכן נמי ישראל זו היתה כונת תשובתם ודו"ק. את"ד ז"ל:

מעתה נחזי אנן במה זכו ישר' ברכוש והוא דכבר ידוע מ"ש המפ' משם רבותינו בעלי התו' דט' שאמרו לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר היה כדי ליטול את ממונם דאי לא"ה לא היו נותנים המצריים ולכאורה מצאה הקפידה מקום לנוח דאיך זכו ישר' ברכוש מאחר כי לא נתנו להם אלא אדעתא שיחזרו ישר' למצרים אף אי נימא דהשאלה היתה דרך מתנה כמו שפי' רשב"ם ז"ל וז"ל ושאלה אשה בדרך מתנה כדכתיב שאל ממני ואתנה גוים נחלתך לסתום פיהם של גוים ולכאורא ק' דמה יועיל זה לסתום פיהם של גוים מאחר שלא נתנו להם כ"א אדעתא שיחזרו וכל המפ' כבר פי' בזה לפי דרכם דרך הק' ואני בעוניי אמרתי לפי קע"ד להמציא מקום פטור לחקיר' זאת ואגב נפרש כונת מקראי קדש האמורים בפ' שמות וכ"ת ובאת אתה וזקני ישר' אל מלך מצרים ואמרתם אליו אלד'י העברים נקרה אלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלד'ינו ואני ידעתי כי לא יתן אתכ' מלך מצר' להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי והכתי את מצר' בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואח"כ ישלח אתכם ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכ' ונצלתם את מצרים ע"כ. והדקדוקים רבו א' דקאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וגו' עו' למה נקט בלשון יתן אף כי לא יתן פירושו לא יניח עכ"ז יותר טוב היל"ל לא יניח או לא יעזוב ולמה שינה. ותו ק' או' ולא ביד חזקה אין לו שחר דמי מעכב על ידו אם רוצה להוציאם ביד חזקה. ותו ק' או' ושלחתי את ידי וגו' ואחרי כן ישלח אתכם למה הוצרך הקב"ה שהמצריים ישלחו אותם יותר שבח היה לו להקב"ה אם הי' מוציאם בלתי רצונה לעין כל רואה. ותו ק' למה הוצרך לתת חן ישר' בעיני המצריים אף בלתי שום חינא יכניס בלבם שיתנו להם. ותו ק' אומרו והיה כי תלכון וגו' דלכאורה תיבות אלו הי"ל לכותבם אחר שיכתוב ושאלה אשה וגו' הי"ל לכתוב והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ותו ק' למה ציוה אותנו הקב"ה שישאלו בתחי' מאת הנשים ובפ' בא ציוה וישאלו איש מאת רעהו מה להן לנשים מצריוח בזה ותו' ק' או' ושמתם על בניכם ועל בנותיכם מם שבח יגיע לישראל כשישימו הבגדים והתכשיטים על בניהם ועל בנותיהם:

אמנם נראה לפקע"ד לפ' אי ניחא קמי שמייא ואם יוכשר בעיני מו"ר בהק' מה דאי' בש"ס דכתו' דנ"ד ע"א איתמר אלמנ' רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין והלכתא כוותיה דרב מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה רב כהנא מתני וכן בלקיט ופירש"י ז"ל וכן בלקיט שכיר שנשכר אצל בעה"ב והרא"ש ז"ל כתב וז"ל שכיר שנשכר אצל בעה"ב לזמן ידוע וקנה לו בגדים אם יצא תוך זמנו כההיא דאמרי' פועל חוזר ואפי' בחצי היום אדעתא דהכי לא יהב ליה אבל אם יצא בזמנו כיון דידע בעה"ב דאורחיה דשכיר למיפק בזמנו איבעי ליה לאתנויי ומדיהיב ליה בסתם גמר ומקני ליה עכ"ל:

והרב מחנה אפרים פכ"ב מה' שכירות נשאל במשרת שהיה שכור אצל בעה"ב לזמן ובתוך הזמן נתקוטט עם הבעה"ב והתריס כנגדו והבעה"ב גירש אותו מאצלו ועתה תובע הבעה"ב המתנות שנתן לו מאחר שיצא תוך הזמן והביא הר' ז"ל לשון הרא"ש ז"ל הנז' ויצא לחלק דאם השכיר יצא מעצמו בתוך הזמן אז שמין מה שעליו דאדעתא דהכי לא יהיב ליה אמנם אם הבעה"ב גירש אותו מרצונו אף בתוך הזמן זכה השכיר במתנתו ואף דבנ"ד השכיר התריס כנגד הבעה"ב מ"מ הרי זה דומה לאשה שסרחה על בעלה דאין שמין המתנות שנתן לה אלא המלבושין דוקא וכמ"ש הר"ן בשם הגאונים וכ"כ ה' בעל העיטור דבמתנות זכתה בהם דאלת"ה אטו הנותן מתנה לחבירו ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם וכתב הריב"ש ז"ל בסי' ש"א הטעם דבמלבושים מאחר שהבעל נתנם לה להתנאות בהם וכשלובשת אותם מטי ליה הנאה מהם אמדינן דעתיה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה עכ"ל: הנה משמע מדברי המח"א דבמלבושים הדין בשכיר כמו באשה שלקח אותם בעה"ב להתנאות בהם אלא דבמתנות כ' דזכה השכיר כיון שהוציאו הבעה"ב אך מספקא ליה הדבר יען שהתריס כנגדו:

וראתה עיני להרב זקן אהרן סי' ס"ז דכ' בפי' דגם בשכיר אתמר האי דינא דלא נתנם לו הבעה"ב אלא להתנאות בהם כמו האשה:

והנה הרב אורים גדולים ד' קי"א עלה ונסתפק אי הא דאמרי' דבמלבושים שמין לאשה מטעם האומדנא וכדכתב הריב"ש אם פירש הבעל בשעה שנתן לה המלבושים בפירו' הא ליכי במתנה גמורה אם גם בזה שייך האומדנא דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה או לא והביא תשו' הרדב"ז סי' ס"ח שכ' דאף אם הקנה לה בפי' במלבושים איכא טעם דאומ' ומהריק"ש בהגהותיו סי' צ"ב פליג עליה וכ' ולא נהירא דאם הקנה לה בפירו' ודאי זכתה. ושוב הביא תשו' מהרלנ"ח בסי' ח"ן דמסייע ליה למהריק"ש דנשאל באלמנה שהיתה תחת כבוד בעלה ובהיותה בחיים נתנה מתנות מלבושים ותכשיטין ליורשיה וקרוביה ואח"כ מתה בלי שבועת אלמנה ובאי' יורשי הבעל להוציא מיורשיה בטענת האומ' והשיב ה' ז"ל דדעת הרמב"ם דהיכא דנתן לה הבעל בתורת מתנה בפי' זכתה האשה גם במלבושים ובכן יכולים לטעון מקבלי המתנות אלו המלבושים שנתנה לנו האלמנה הם שנתן לה בעלה במתנה ושפיר זכו יורשיה יעש"ב:

מעתה נבא לבאר כונת הפסוקים דבתחי' א"ל ובאת אתה וזקני ישר' וגו' ואמרתם וגו' דרך ג' וגו' ואלו הג' ימים כבר אמרנו שהוא כדי ליטול את ממונם ואח"כ א"ל אל יקשה בעיניכם דבר זה ואני ידעתי כי לא ית"ן אתכם הרכוש להלוך לגמרי וגם אם תצאו ביד חזקה לא תזכו בדין וכמ"ש המח"א משם הרא"ש דאם יצא מעצמו אדעתא דהכי לא יהב ליה והתיקון לזה ושלחתי את ידי וגו' ואחר כן ישלח אתכם וכיון שהוא משלח אתכם תזכו במתנות כדין ואדרבא ונתתי את ח"ן העם הזה בעיני מצר' שלא יהיה כאשה שסרחה וכשכיר שהתריס כנגד בע"ה אלא אדרבא תמצאו חן בעיניהם ותזכו בדין והיה כי תלכון דייקא לגמרי ע"מ שלא לחזור לא תלכו ריקם. אמנם כ"ז ניחא במתנות דעלמא אך במלבושים ותכשיטים מאי איכא למימר מאחר דיכולים לטעון לא נתננו לכם אלא להתנאות בהם ולז"א ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה בפני בעליהן עם נשותיהן וכמ"ש מהראנ"ח כשיקומו לתבוע אח"כ תוכלו לטעון הנשים שלכם כיצד נתנו ודאי דסבירא לכו דבמתנה מפורשת ליכא טענת אומדנא ואף אתם ושמתם על בניכם וגו' ולא תחושו כלל:

אשר עפ"ז נלפקע"ד לפ' המשך הכתובים האמורים ביפתח (שופטים סי' י"א) ויאמרו ליפתח לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש ולכל יושבי גלעד ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אהיה לכם לראש ויאמרו זקני גלעד אל יפתח ה' יהיה שומע בינותינו אם לא כדברך כן נעשה ע"כ:

ולכאורה הדקדוקים רבו במקראי קדש אלה כאשר עין רואה בספרי המפ' מלאים כל טוב בפי' מקראות הללו הלא בספרתם ואנכי אי"ש צעיר נר' לענ"ד לפ' אי ניתא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר והוא דמתחי' נחזי אנן מה להם לזקני גלעד לפ' עתה בדבריהם לכה והיית לנו לקצין ונלחמת בבני עמון היה להם להמתין לכל הפחות עד שיסכי' לדבריהם ואח"ך יאמרו לו שיש להם מלחמה ותו ק' תשו' יפתח הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי דלכאו' ק' מה לו לקנטרם בדברים שכבר עברו מאחר שכבר באו לפניו למנותו ותו ק' או' מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם דמה זו תמיהה זהו דרך האדם שנמצא בעת צרה יתנפל אף לפני שונאו ואם לא היה להם דוחק לא היו באים אצלו. תו ק' תשו' זקני גלעד לכן עתה שבנו אליך דמה זו תשו' אם קושיית יפתח היא קושייא חזקה מה השיבו לו ותו ק' אמרם שבנו אליך דתיבות הללו נראים שפת יתר דעינינו הרואות דבאו אליו ולא לזולתו. ותו ק' אמרם והיית לנו לראש ולכל יושבי נלעד דזה הוסיפו עתה על דבריהם שבתחי' ומה כחם יפה למנותו ע"כ יושבי גלעד. ותו ק' אומרו יפתח אם משיבים אתם אותי וגו' דלכאורה נר' כל הפסו' הזה כפול ומכופל דהלא על זה באו ומאי חדית להו. ותו ק' תשו' זקני גלעד ה' יהיה שומע בינותינו הלא בלתי אמירתם כב יכול שומע ביניהם וה' לב אהרן פי' שנשבעו לו בשם ה' ולכאורה ק' מי הכריחם לישבע:

אמנם נר' לפקע"ד לפר' אם יוכשר בעיני מו"ר והוא עפ"י האמור ובהק' מה דאי' בש"ס ב"ק דק"י ע"א איתא התם במתני' הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידם ואמרו בג' א' אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר תיהדר ליורשים מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב להו והקשו בש"ס אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ותי' אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ותו הק' בש"ס אשם שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשא ותי' התם נמי הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה ותו' הק' בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ותי' אתתא בכל דהו ניחא לה כדר"ל דאר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמילו עכ"ל הגמרא:

והתוס' בד"ה אדעתא דהכי לא קדשה עצמה כתבו וז"ל נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי בנפלה מן הנישואין ודאי מיקדשא נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דאין לה שום טובה וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקי' בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה תליא עכ"ל:

והנה דברי התו' הללו באו כספר החתום דלא פי' מאי אולמיה דעת המוכר מדעת הלוקח. ואולם כבר פירשו דבריהם באורך וברוחב במס' כתובו' דמ"ו דהתם בש"ס אייתי מתני' דתנן נתארמלה או נתגרש' בין מן האירוסי' בין מן הנישואי' גובה את הכל ר"א בן עזריה או' מן הנישואי' גובה את הכל מן האירוסי' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכ' התו' בד"ה שלא כתב לה וז"ל וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם או' לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב לה כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל ליכנס בספק זה וכו' והא דפריך בסוף הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצ' דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה אע"ג דבאותו ספק מסתמ' היתה נכנסת בשעת קי' אומ' ר"י דלא פריך התם אלא משו' דהוי דומיא דקאמר התם נתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא דאדעת' דהכי לא יהיב לה דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ול"ד ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרי' דאדעת' דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש להכי פריך שפי' מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלויין הקידו' שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחרי מותו כי אינו חושש במה שיארע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת האיש המקדש עכ"ל:

נמצינו למידין מדברי התוס' הללו דיש שני חילוקים לסלק טענת האומדנא האחד צריך שיבינו בדעת הלוקח שמן הסתם היה מכניס עצמו בספק כמו בלוקח פרה דאנן סהדי דנחית הלוקח לספקא אף אם אפי"ה היה קונה אותה והב' דכל דאיכא שתי דעות לא אזלינן בתר אומדן חד מינייהו דמצי' למימר דהשני לא היה מתרצה אם לא ע"מ כן:

וחזה הוית להר' מוהראנ"ח ז"ל בחידושיו על הש"ס במס' כתובו' רצה להכריח בעד התוס' דשני חילוקי' אלו של התוס' שניהם מוכרחים לסלק טענת האומדנא וזה בלא זה לא סגי והכריח כן מההיא דאמרי' בפ' אלמנה ניזונת דצ"ו ע"א הלכתא זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני והרי התם דאיכא נמי דעת הלוקח ואפי"ה הדרי זביני אלא ודאי דצריכים אנו לחילוק השני של התוס' דמסתמא נחית הלוקח לספיקא שאם יזדמנו לו מעות למוכר יחזור המקח ואולי לא יזדמנו לו מעות וישאר החפץ בידו עכ"ל: ובאמת פליאה דעת ממני איך כתב הכי בעד התו' מאחר שהתו' כבר פי' דבריהם בההיא דמיירי שגילה דעתו בשעת המכר ואי לא"ה המקח קיים וכ"כ בקידו' ד' ן' ובגטין ד' ל"ב ומה דמות יערוך לדעת התוס' דהכא ובאמת צ"י:

וכן ראיתי להר' פאת נגב ז"ל בחידושיו למס' קמא שכת' אההיא דהקשו בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' כתב וז"ל צ"ל כוונת המקשה דסבר דודאי אשה זו אינה רוצה ליזקק למוכה שחין ואי הוה מסקא אדעתה שתיפול קמיה לא היתה מתקדשת והאי דנתקדשה הוא משום דלא אסקא אדעתא כלל ואצ"ל כשנעשה מוכה שחין אחר כך דודאי לא אסקא אדעתה ליזקק לפניו דשמא ימות הוא קודם או יהיו לה בנים או תמות היא קודם ואם כן כשנפלה נתבטלו הקידושין למפרע כמו אונס דלא שכיח עכ"ל:

והרואה יראה דדבריו הם הפך דברי התוספות שהבאנו לעיל שכת' בכוונ' המקשה דמסת' הייתה נכנסת בשעת קידושין ועל זה הוקשה להם לחילוק שכתבו בלוקח פרה ונטרפה דמסתמא נחית הלוקח לספיקא ולפי דברי הרב זלה"ה מאי קושיא דאי כדברי הרב זלה"ה דכוונת המקשה שהקשה אדעתא דהכי לא נתקדשה הוא דלא אסקא אדעתא כלל ליזקק לבעל מום וכשנפלה נתבטלו הקידושין למפרע אם כן קשה לפירושו אמאי לא הקשו בש"ס מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט וכמו שהכריחו התוספות באופן לא זכיתי להבין אמרי בינה וצ"י:

ודרך הילוכי חזון הרבתי להר' פני משה ח"א סי' ס"ב דהביא לשון התוספות דמס' ב"ק וכתב שדבריהם סתומים והוא ז"ל פי' דלוקח מסתמא מתרצה ליקח המקח אף אם יתקלקל אח"ך כתי' ממש של התו' דכתובו' ולא זכר שר שהן הם דברי התוס' דכתובו' והוא חריץ יטי"ב כאילו חילוק זה הוא מסברא דנפשיה ואיך העלים עין מדברי התוס' דכתובות וצ"י: ותבט עיני להרב גאון עוזינו הרב חק"ל ז"ל שהביא תשו' מהר"מ בסי' תתקמ"ב בח"ג של יו"ד סי' ק"ד וז"ל מה ששאלת אי שייך בנדרים וצדקות אומדנא דר"ש ן' מנסיא או לא שייך ודאי אם באותה שעה טעה בדבר שהיה כך ולא היה כך כגון ההיא דר"ש ן' מנסיא דאותה שעה היה טועה שמת בנו ואין לו בן אבל אם בההיא שעתא לא טעה חל הגדר ולא בטיל בשום מילתא דאתייא לאח"ז ובכן בנדון דהכא דהוי דבר הבא לאח"ז דמידי דשכיח הוא שבני אדם מתמוטטין אם איתא דסליק אדעתיה הי"ל לאתנויי כל שכן במילי דצדק' דבעין יפה הוא נותן ולא הי' בלבו שום תנאי עכ"ל:

והנה מתוך מרוצת תחילת לשונו של מוהר"מ זלה"ה מוכח דבנדרים וצדקות הוא שנשאל אי אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז משמע דבהדיוט פשיטא ליה דאזלינן בתר אומדנא דלאח"ז ובסוף דבריו כתב וכ"ש דבנדרים וצדקות דבעין יפה הוא נותן משמע דגם בהדיוט לא אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז: והרב גאון עוזינו הרב חק"ל זלה"ה הכריח בדעת מוהר"מ זלה"ה דס"ל דבהדיוט אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז:

ומוה"ר רבי"ן חסידא ראשון לציון בספרו הבהיר חוקי חיים השיג עליו וכתב בדעת מוהר"מ זלה"ה דגם בהדיוט לא אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז ולפקע"ד קשה דמה יענה לסוגיא דכתובות ד' נ"ד ע"א דאמרו אלמנה שמין מה שעליה מטעם אומדנא דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה הרי להדיא דבהדיוט אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז:

וראתה עיני לה' שמחת יו"ט ז"ל בסי' צ"ג ד' רל"ג ע"ג שהביא לשון המרדכי שכתב בפ"ק דב"ב סי' תצ"נ וז"ל מעשה בא' שנתן מקצת נכסיו לצדקה בפת מותו לימים עוד ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולי' מהרבני' היו אומרי' שיש ליתן אותה צדקה לקרובי' שירדו מנכסיהם כדתניא בפ' יש נוחלי' ד' קל"ב וד' קמ"ו הרי שהלך למדינ' הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים ואר"ן הלכה כר"ש ן' מנסיא אלמא דהכי הלכתא ה"נ אמדינן דעתיה שאלו היה יודע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח לקרוביו ונותנם לאחרים הילכך יהבינן לקרוביו ע"כ והקשה ה' שמחת יו"ט על הרבנים הנז' דמה ראיה מייתו מהתם דהתם לגבי הדיוט אזלינן בתר אומדנא אבל לגבי הקדש אפשר דכל גבי עניים גמר ומקני והראיה דהתם בש"ס איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו הרי דאף דאמרי' הלכה כרשב"מ אפי"ה איבעיא להו בש"ס בהקדש ובעניים אי אזלינן בתר אומדנא או לא והיכי פשיט להרבנים מהדיוט להקדש והניחה בצ"ע:

ולפע"ד לא זכיתי להבין תורף קושייתו דאטו נדון המרדכי הוא להוציא המעות לחולין כי היכי דתקשי ליה והלא הרואה יראה בשאלה והוא שרוצים לתת המעות לקרוביו שהם עניים ובכי האי שפיר מייתו ראיה מהתם דהרי התם דמוציאים המעות מהדיוט להדיוט בטענת אומדנא דאלו היה יודע שבנו קיים וכו' ה"נ מוציאים המעות מעניים זרים לעניים קרובים בטענת אומדנא וליכא שום קדושה יתירה בעניים זרים לקרוביו והרי אף הרבני' שחולקי' וס"ל דלא מהני טענת אומדנא אזלי ומודו דקרוביו יש להם חלק באותה צדקה כשאר עניים באופן דלא זכיתי להלום ד"ק ז"ל:

איך שיהיה נמצא דבמחלוקת הוא שנוי אי אזלינן בהדיוט לדעת מוהר"מ בתר אומדנא דלאח"ז או לא:

אמנם הרא"ש פליג על רבו מוהר"מ וס"ל דגם בהקד' אזלינן בתר אומדנא דלאח"ז כדמוכח מההיא תשו' דפדיון השבויה שהבאנו למעלה ומינה דן את הדין מהרש"ך בח"ב סי' ל"ח גם בהקדש דאזלינן בתר אומדנא דלאח"ז וכבר כ' החק"ל דדברי מהר"מ הם דברי יחיד ורבו המתירים ומהרש"ח כ' דבזה"ז אין דין הקדש נוהג אלא הכל דין הדיוט אית להו ונסתייע מתשו' רשב"א יע"ש ולפקע"ד ק"ל טובא לדעת מוהר"ם ממ"ש בש"ס בתר הכי חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעת' דהכי לא אקדשה ותי' דהלכת' גמירי לה חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכן באשם הק' בש"ס ותי' הכי נמצא דאי לאו ה"ט דהלכתא גמ"ל הו"א דתיפוק לחולין מטעם אומדנ' אפי' בהק' ומה יענה מהר"מ לסו' זאת וכעת לא מצאתי ידי ורגלי בקושיא זאת אחר זמן רב ראיתי להגאון חק"ל שם שעמד בקו' זאת למהר"מ ז"ל יע"ש:

והנה בדין זה דאלמנה שמין מה שעליה איתא התם רב כהנא מנח בה סימנים יתמה וארמלתא שלח ופוק ופירש"י הפשט בגדיה וצא. ומרן הב"י סי' צ"ט כתב בשם הריטב"א וז"ל הא דאמרי' בגמ' שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דאמרי שאינם שלה לגמרי או תקבלם בדמיהם או תפשיטם מיהו אינם יכולים לסלקא במעות וליקח הבגדי' שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך עכ"ל: והרב חלקת מחוקק בסי' הנז' הביא ס' פוס' דרצו לומר בדעת הריטב"א מדקאמר שאינו בדין שיפשיטוה ערומה משמע דדוקא בגדים שעליה הוא דאינם יכולים לסלקא בממון אבל בגדים המונחים בקופסא יכולים לסלקא בזוזי אבל מדברי הטור שכתב שמין כל בגדיה משמע דס"ל דגם בגדים המונחים בקופסא א"י לסלקא בזוזי עכ"ל:

והרב קמ"ר בח"ב בה' אישות יצא לחלק דאם הבן בא לגבות כתובת אמו לגבי שאר אחיו כ"ע מודו דאינם יכולים לסלקו בטענה זו דאומדנא מאחר דאיהו גופיה אית ליה זכייה בגוף הנכסים מפאת ירושתו יעש"ב:

ודרך אגב ראיתי לתרץ קו' עצומה שהק' ה' עדות ביעקב סי' ל"ג להר"ן ז"ל שכתב בהך סו' דאלמנה שמין מה שעליה כתב הר"ן בשם הגאונים דדוקא במלבושים הוא דשמין מטעם האומדנא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי לית ליה האי אומדנא וכי נפקא לא מפקינן מינה וראיה לדבר דהא איכא מ"ד בפ' חזקת ד' נ"א ע"ב בבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דבמתנה אמרי' טענת אומדנא הרי לא קנתה כלום שהרי הוא אוכל פירות בחייה ואם תתאלמן או תתגרש הא אמרת שחזרה מתנתו אלא ודאי כדכתיבנא עכ"ל. והק' ה' עדות ביעקב דהיכן מצא הר"ן מ"ד בפ' חזקת דס"ל בבעל שנתן מתנה לאשתו שהבעל אוכל פירות וכנרא' דנתחלף לו להר"ן מכירה במתנה דהכי אי' התם א"ר המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ר' אלעזר א' אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא דבמכירה הוא דפליגי רב ור"א אבל במתנ' לדברי הכל קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ מה מקום לראיתו של הר"ן דלעולם אימא לך דאם תתאלמן חוזרת המתנה ושמין אותה ואהני המתנה לענין אכילת פירות ומה דמות יערוך והניחה בצ"ע:

וכן ראיתי להחק"ל באה"ע סי' ל"ו דף ע"א ע"א שהק' כן על הר"ן ותי' לפי דרכו:

ולפקע"ד באמת כמו צער בנפשי מראות קו' זאת על הר"ן דנתחלף לו מכירה במתנה ונר' ליישב והוא דאית' התם בש"ס לעיל מינה ע"א שלח ר' הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה ובעל אוכל פירות ברם ר' אבא ור' אבהו וכל גדולי הדור אמרו, במתנה בקש ליתנו לה ולמה כתב לה בלשון מכר ליפות את כחה ע"כ הנה מפשט הסו' משמע דר' אבא וכו' חולקים על ר' הונא בר אבין:

אמנם התוס' הביאו ס' ר"ת דלא גריס בגי' ברם ר' אבא אלא גריס ר"א וכו' כדי ליפות כחו וכתבו התו' ויש ליישב פי' ר"ת ר"א וכו' הכוונה דאפי' למ"ד לקמן במכר קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה אלא משום דבמתנה נתן לה דהא אין כאן מכר שלא נתנה לי כלום שהדמים הן שלו בלא"ה כדאמרי' בסמוך מה בקנת' אשה קנה בעלה וא"כ השתא שהוציאן דרך מכר שלו הם ואין כאן מכר והילכך למ"ד קנתה לא קנתה אלא משו' דבמתנ' ביקש ליתן לה והא דכתב לה בלשון מכר כדי ליפות כחו לענין שיאכל הפירות כי המכר מבטל הקנין דהא אין כאן מכר ולענין שדה הויא מתנה גמור' ולענין פירות הוי מכר ולא מתנה. הראת לדעת דלגיר' ר"ת פלוגתייהו דרב ור"א הוא דוקא במתנה דב"ע מודו דאין כאן מכר משום שהדמים הן שלו בלא"ה אלא עיקר פלוגתייהו הוא במתנ' דלר' היכא שכתב בלשון מכר אמרי' במתנה בקש ליתנו לה ולא כתב בלשון מכר אלא ליפות כחו לאכול פירות ובמתנה אם כתב השטר בלשון מתנה אמרי' כל הנותן בעין יפה הוא נותן והיא אוכלת גם פירות ולר"א ס"ל אחד זה ואחד זה בין אם כתב השטר בלשון מכר או בלשון מתנה אמרי' בעין יפה הוא נותן והיא אוכלת פירות. נמצא דלגיר' ר"ת לא פליגי רב ור"א במכר כלל אלא במתנה ושפיר מייתי ראיה הר"ן לרב דס"ל היכא שכתב בלשון מכר הבעל אוכל פירות עכ"פ השדה הוא של האשה משום דבמתנ' ביקש ליתנו לה זה נר' לי ליישב בעד הר"ן ז"ל ודו"ק:

ורגע אדבר במה שראיתי לה' אורים גדולים בדף קי"ב ע"א שנרגש מסוגי' דידן דאזלינן בתר אומדנא אף דאיכא דעת אחרת כנגדו שהיא האשה המקבלת ונמצא סותר למ"ש בכתובות שחילק בלוקח פרה ונטרפה הבאתי דבריהם לעיל וכתב דלא דמי דכאן בסו' דידן מיירי בבגדים שהקנה לה אחר נישואיה וליכא שום דעת כנגדו דבשלמא אם היו מתנות שנתן לה בשעת קידו' הוה מצינן למימר דאיכא דעת אשתו כנגדו שלא היתה מתקדשת אם לא ע"מ כן משא"כ הכא דליכא למימר הכי והוא פשוט:

מעתה נבא לבאר כוונת הכתובים ונק' עו' מ"ש מהרשד"ם בא"ח סי' ל"ד דאף שאמרו רז"ל דיחיד מוחה בענין מינוי איזה מנהיג אמנם היכא דליכא אחר בעיר ראוי וגדול כמוהו המיעוט כופין את הרוב למנותו יעש"ב: עו"נ תשו' מוהר"ם מלובלין סי' ק"ח הביאה הש"ך בח"מ סי' רמ"ו שאם אחד כ' כל נכסיו במתנ' לאדם אחד ובאותו פרק לא הי"ל זש"ק ואח"כ רחמי עליו מן השמים ונפקדה אשתו וילדה זש"ק ורוצה לחזור במתנה כ' הרב ז"ל דהדין עמו מטעם אומדנא יעש"ב:

עוד נקדי' תשו' המבי"ט סי' ג"ל דפסק דאם נשבע אחד לתועלת חבירו שוב לא יוכל לטעון שום טענת אומדנא אם לא באונס גדול דלא שכיח כלל והביא ראיה לדבריו מתשו' הרא"ש כלל ד' יע"ש:

עו"נ דמילת בית כולל בו גם בגדים ומלבושים וכמו שמצינו במס' בתרא דקל"ט ע"א דאי' התם האח הגדול דלבש ומכסי מביתא מאי דעבד עבד ופירש"י מלבושים נאים כדי שיכבדוהו בני אדם מה שעשה עשוי ואין ליתומים עליו כלום ע"כ נמצא דבמלבושים נאים כולל במילת בית וכן אי' התם בכתובות דף ע"ט ע"א ודקי"א ע"א פליגי ר' כהנא ור' נחמן אי עיילה ליה איתתיה גלימה אי מקרי שבח בית אביה יע"ש:

עוד נק' מ"ש הכלי יקר הביאו ה' אש דת בפ' עקב דכתב דאחי יפתח לא רצו לעקור הנחלה מיפתח אחיהם חלילה כ"א רצו ליתן לו כל חלקו הנוגע לו בירושת אביו ממעות בעין ולגרשו מן הבית מסיבה הקטטה והמריבה שהיה ביניהם לסיבת היותו ן' אשה אחרת ודייק מדקאמר יפתח ותגרשוני מבית אבי ולא קאמר מנחלת אבי וע"ז הכריח שרצה לומר מנכסי אבי יע"ש: והרב בגדי כהונה הביא משם ה' לב אהרן שפי' ג"כ קרוב ממש לפי' ה' כלי יקר והקשה עליו ה' בגדי כהונה דמילת לא תנחל אינו צודק לו' לפי דעתם דמשמע דרצו לעקור נחלתו והוא ז"ל פי' דיפתח היה תובע כתובת בנין דכרין בעד אמו שהיה ן' אשה אחרת ואחיו לא רצו ליתן יע"ש שנדחק לפרשם בהניח שמכרו הקרקע כדי שלא ישתעבד לכתובתה יע"ש:

ולפקע"ד לר' דאפשר לפ' בלתי שום דוחק והיה בהניח שיפתח היה קובע כתובת אמו עפ"י דרכו של הרב בגדי כהונה ז"ל ואחיו היו רוצים לסלקו במעות כס' שהביא ה' חלקת מחוקק והוא עפ"י דרכו של ה' כלי יקר ז"ל ובטענת דאומדנא דאדעתא דהכי למישקל ולמיפק לא אקני לה וע"ז אמרו לו מרוב שנאתם עמו לא תנחל בבי"ת אבינו כי ן' אשה אחרת אתה הכונה כיון שאתה ן' אשה אחרת ולך משפט הירוש' של כתובת אמך לאחר מיתתה אין אנו רוצים שתירש הבגדים הנאים שעשה לה אבינו והרי אנו מסלקים אותה במעות זה נראה לפ' עפ"י דרך הצדיקים הרבנים הנ"ל:

עוד נק' מה שהכריח ה' מוהר"י אברבנאל והביא דבריו הרב לב אהרן בפירושו שאחי יפתח באו עם הזקנים לפייס את יפתח מדקאמר יפתח הלא אתם שנאתם אותי וגו' והאמת אינו כן דהזקנים לא עשו לו שום דבר יע"ש: ובזה הבא נא אבא לפרש כונת הכתובים והוא דזקני גלעד נתחכמו לדבר עם יפתח בענין המינוי ורצו לגלות דעתם שאם תתבטל המלחמה מאליה שלא ירצו בני עמון לערוך מלחמה יתבטל המינוי ולזה א"ל לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון והוי ממש כאותה ששנינו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דהדרי זביני וכת' התו' והרא"ש ז"ל דצריך לגלות דעתם בשעת המכר. ויפתח הבין את דבריהם שלגילוי דעת אמרו לו בלשון. הזה וע"ז הק' להם הקו' שהק' ה' אורים גדולים מאחר שאתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי הכונה הלא אתם למה בחרתם לסלק אותי במעות בעד כתוב' אמי כ"א מסיבת שנאתכם עמי ומה היתה טענתכם כ"א טענת האומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה וא"כ לדעתכם שאתם הולכים אחר האומדנא זאת בלתי שום גילוי דעת וא"כ לא הייתם צריכים לגלות דעתכם כלל מילתא דפשי' הוא שאם תתבטל המלחמה יתבטל המינוי ג"כ בטענת האומדנא. ועו' הקשה להם שלא היו צריכים לגלות דעתם מאחר שהיא אומדנא דבאותה שעה דבשלמא אם היתה אומדנא דלאח"ז הי"ל לחוש שמא הלכה כדעת מהר"ם אמנם בהיות האומדנא דבאותה שעה אינה צריכה גיליי דעת כההיא דרשב"מ ממש וז"א מדוע באתם אלי עת"ה (דייקא) כאשר צר לכם ופשי' הוא דאזלי' בתר אומדנא. ולזה השיבו לו ב' תשובות בדבר חדא מה שהוצרכנו לגלות דעתינו אף שבענין הירוש' הלכנו בדרכי האומדנא התשו' לזה הוא כי עתה באנו אליך ואף אם בלבנו יהיה איזה דבר מה יועיל כיון שיש לנו דעתך כנגדנו וכחילו' של התוס' וז"א לכן עתה שבנו אליך דייקא ומוכרחי' אנו לגלות דעתינו כדי שתועיל האומדנ' אבל האמת הוא שמה שאמרנו לך להלחם בבני עמון הוא לטובתך שאם תלחם מלחמתינו אז לא יהיה כח ביד אחד מבני העיר למחות בענין המינוי אפילו כי עתה בשעת המינוי לא יש כ"א אנחנו לבדינו וז"א והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לרא' ולכל יושבי גלעד אפי' בע"כ וכמ"ש מוהרשד"ם דהמיעוט כופין את הרוב בענין כזה שתעשם הוראה גדולה להלחם בבני עמון כי לא יש אדם ראוי כמוך לצאת למלחמה כזאת. ובראות יפתח כי בטוב רצונם באו למנותו הזקני' ולטובתו נתכוונו מעתה נסתפק יפתח אם מן השמים ירחמו עליו ותכף בתחי' המלחמה יהיה הנצחון בלתי מלחמה באנו לדינו של מהר"ם מלובלין שכתבנו דס"ל דהמתנה בטילה מטע' אומדנא דרשב"מ וה"נ יטענו כנגדו זקני גלעד לזה א"ל אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון כי ע"מ כן אתם משיבים אותי ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש הכוונה ששאל מהם בטחון גמור מי יאמר שלא תטענו כנגדי טענת אומדנא וכראות זקני גלעד שאלתו הוכרחו לישבע לו בשם ה' וכסברת המבי"ט דאם נשבע לתועלת חבירו לא אפשר למיטען אח"ך אדעתא דהכי לא נשבעתי וז"א אם לא כדבריך כן נעשה בלתי שום טו"ת: וזה אצלי כוונת הכתובים בשמואל ב' סי' ז' וכ"ת לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה' זרעך אשר יצא ממעיך הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור ובנגעי בני אדם וכו' ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלד'ים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ומה יוסיף עוד לדבר דוד אליך וגו' ועתה הואל וברך את בית עבדך לעולם ומברכתך יבורך את בית עבדך לעולם ע"כ. ולכאורה רבו הדקדוקי' מאי או' אני אהיה לו לאב וגו' אשר בהעוותו והוכחתיו וגו' וכי זו היא תכלית אהבה עזה שיאהבהו ותו ק' מאי או' ויבא המלך דוד וישב לפני ה' דמאי נ"מ אם ישב או עמד ותו ק' מה כיון דוד באמרותיו הטהורות מי אנכי ומי ביתי וגו' ורד"ק הביא משם המדר' שאמרו מי אנכי וגו' הלא מן עמוני ומואבי באתי ולא די שבאתי בקהל אלא הביאותני עד הלום להיות מלך ואין הלום אלא מלך וכו' יע"ש ולכאורה נר' דברים אלו או' הלא מן עמוני ומואבי באתי כמתרעם על הקב"ה ח"ו ומאי קאמר. ותו ק' או' ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלד'ים דלכאו' תיבת ותקטן היא ח"ו גרועה לגבי כב יכול ותו ק' או' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק מה כוון בזה ורלב"ג פי' למרחוק בזמן שיחטאו בני ויתרחקו ממך ולכאורה לא ידענא מאי קאמר ותו ק' או' וזאת תורת האדם מאי כוונתו ותו ק' או' אח"כ הואל וברך את בית עבדך לעולם וגו' מה הוסיף דוד המע"ה בתפלתו והלא הכי א"ל הקב"ה וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם ומה הוסיף נופך משלו:

אמנם עפ"י דרכינו הנה נכון והוא בהקדים מ"ש בס"ס פ' השואל דקא' ההוא גברא דזבן ארבה דחמרא לא אשכח דוכתא לאותובינהו א"ל לההיא אתתא אית לך דוכתא לאוגורי א"ל לאו אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלה איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילי א"ר הונא בריה דר' יאושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ל"מ בחצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי לאוגורי דדמית עלי כארי ארבה ע"כ וכת' הנ"י ודווקא כי האי גוונא דהך איתתא שלא השכירה לו אלא ע"מ שיקדשנה אבל סתמא המשכיר בית לחבירו ונעשה שונאו אח"ך א"י להוציאו וכן כתב הריטב"א עכ"ל והב"י סי' שי"ב הביא סברת מצאתי כתוב וז"ל על ראובן שדר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו דדמי עליה כאריה ארבה ע"פ כל התואנות והקינטורים שנעשו ביניהם הדין עמה ע"כ והב"ח סי' שי"ט הביא פלוגתייהו של הרבנים וכ' שאם השכיר לו הבית ע"מ שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו אפי' תוך הזמן מאחר שהשוכר העביר את הדרך נגד המשכיר א"ל אדעתא דהכי לא השכרתי לך אליבא דכ"ע דעד כאן ל"פ הרבנים אלא בהשכיר לו סתמא ואח"ך נעשה שונאו אבל בהשכיר לו ע"מ שיהיה אהובו מודו והביא בסוף דבריו דברי הכ"מ שהסכים לזה יע"ש ונראה שהוא הדין אם השכיר לו הבית כשהיה שונאו ודאי דכ"ע מודו שאינו יכול להוציאו דסבר וקביל וזה פשוט:

עוד נקדי' מאי דאית' בזוה"ק פ' אחרי דבשעה שברא הקב"ה את האדם עמדה מדה"ד לקטרג על ישראל שעתידים לחטוא עמדה התורה וטענה ולמה כתבת על עצמך ארך אפים ורב חסד דהיינו אף שעתידים לחטוא שאתה תאריך אפך: מעתה נבא לכוונת הכתובים והוא דהקב"ה כ"י בתחילת דבריו אמר זרעך אחריך וגו' הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם ופי' דבריו כב יכול אל תחשוב שאפילו אם לא יעשה רצונו ש"מ ח"ו יהיה הבית נכון לעולם אלא אני מתנה עמו בפירוש אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן ויכבדני כדין בן יכבד אב מאהבה ולמה אני מתנה עמו בפי' אשר בהעוות"ו שאם ח"ו לא יעש' רצונו ש"מ ויתהפכו לשונאים והוכחתיו בשבט מישו"ר אליבא דכ"ע ובנגעי ב"א כדין ב"א לחבירו וכששמע דברים אלו דהע"ה מפי נתן הנביא ויבא וישב לפני ה' כתלמיד לפני רבו וכמ"ש בש"ס כי תשב ללחום את שוטר בין תבין אשר לפניך זה תלמיד לפני רבו ודן לפניו בקרקע והתחי' לטעון טענה א' מי אנכי ומי ביתי וגו' הלא מן עמוני ומואבי באתי והייתי אסור לבא בקהל ואתה הקב"ה גזרת עלי לבא בקהל ולא די שבאתי בקהל אלא הבאותני עד הלום להיות מלך נמצא דסברת וקבלת אף שאני מגזע שונאי ישראל ושוב אין לך לטעון אדעתא דהכי ולא להתנות עמי כלל ועוד טענה ב' יש לי לטעון נגדך שעיקר דין זה מוצאו מההיא עובדא דההוא גברא ומזה למד הב"י דאף בהשכיר לו סתם יכול לטעון דמית עלי כאריה הלא טענה זו אינה צודקת לפניך יתש"ל וז"א ותקט"ן עוד זאת בעיניך ה' אלד'ים ועוד יש לי טענה ג' ותדבר אל בית עבדך למרחוק שיחטאו בני לפניך ויתרחקו ממך וזו היא אומדנא שלאח"ז שאינו מוסכם דאזלי' בתר אומדנ' וז"א למרחו"ק וע"ז אמר וזאת תורת האדם בוי"ו הכונה דב' טענות אלו לא שייכי כ"א בין אדם לחבירו דהיינו טענת דמית עלי כאריה ארבא אינה צודקת לפניו יתב' וגם אומדנא דלאח"ז ג"כ אינה צודקת לפניו כי הוא צופה עתידות ולפניו נגלו כל תעלומות ולזה אמר אח"ך ומה יוסיף עוד דוד לדבר אליך אחר כל אלו הטענות ועתה הואל וברך את ביך עבדך לעולם ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם ואף אם ח"ו יאשמו ישר' תסלח להם מן הדין ודו"ק:

איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שאמרנו דכל טעם יציאת ישר' ממצרים תוך הזמן הוא מטעם שכבר היו נטמעים ח"ו ואדעתא דהכי לא גזר. וכן ראיתי לה' תורת יוסף שפירש כוונת הכתוב כשבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו לו כה א' ה' אלד'י ישר' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר והק' הוא ז"ל דלמה שינו בלשון שהם נצטוו לומר אלד'י העברי' אמנם תריץ יטי'ב דרמזו לו טענה זו ממש והוא דרש"י פי' בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי להם לא הודעתי לא כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי במדת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה' וזה אמרו לפרעה תדע שהוכרח הקב"ה עתה להתנהג במדת רחמים פשוטים הוי"ה ב"ה ולהוציאם קודם הזמן יען שהוא אלד'י ישראל ואם יטמעו ח"ו לא יקרא ח"ו אלד'י ישראל ולא ע"מ כן הגלה אותם בארצך ובכן מוכרח אתה לשלחם ויחוגו לי במדבר ויתחי' לעבוד את אלוד'יד'ם עכ"ל יע"ש:

אמנם להבין כוונת תשובת פרעה שהשיב מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישר' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ויאמרו אלד'י העברי' נקרה עלינו נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלד'ינו דלכאו' קשה כפל הדברים מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וגו' היה די שיאמר לא ידעתי את ה' וגו' ותו ק' או' אשר אשמע בקולו היל"ל אשר אעשה שליחותו או רצונו ואיך קאמר אשר אשמע וכי הקב"ה כ"י דבר עמו ותו ק' קו' הרמב"ן איך קאמר לא ידעתי את ה' הרי או הוא או מורישו אמרו אחרי הודיע אלד'ים אותך את כל זאת איש אשר רוח אלד'ים בו ותו קשה תשו' משה ואהרן שהשיבו אלד'י העברי' נקרה עלינו ולכאור' ק' מה זו תשו' ורשב"ם וראב"ע פי' שכבר הם ידועים מעבר הנהר מזמן אבותיהם שנקראו אברהם העברי ויצחק העברי וצריכים הם לעבוד אלד'יד'ם עכ"ל וקשה מה כיוונו בדברים אלו להשיב אל פרעה:

ברם עפי"ה ניחא ונק' מ"ש ה' פרי הארץ ח"ב ד' פ"ד ע"א דרצה להשוות דעת ר"ת שכ' דאמדינן דעת האב שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו עם חילוק שכתבו התו' דהיכא דאיכא שתי דעות לא אזלינן בתר אומדן דעת חד מינייהו והוא רצה להשוותם וכ' הטעם דכל מוכר אנן סהדי שהמוכר רוצה למכור בכל גוונא והלוקח הי"ל להתנות וכל דלא התנה איהו אפסיד אנפשיה וכן גבי חתן הי"ל להתנות ולזה אמדינן דעת האב יע"ש:

עו"נ הקו' שהק' מוהר"י באסאן במ"ש בקידו' ד"ד וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מניין ת"ל אין לה עיין עלה נמצא מדהוצרך לכתוב אין לה מוכח דזרע פסול לא מקרי זרע וכ"כ התוס' ביבמות דכ"ב והקשה הוא ז"ל דאמרינן בנדרים דף ל"א שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באוה"ע והק' בש"ס והאיכא ישמעאל ותי' כי ביצחק יקרא לך זרע והאיכא עשו ותי' ביצחק ולא כל יצחק ע"כ מוכח דזרע נכלל גם זרע פסול מדהק' בגמרא והאיכא עשו וה' אשדות הפסגה הביא משם כמוהרח"א שתי' ויצא לחלק דכשהקב"ה אומר זרעו או זרעך אז ודאי לא הוי זרע פסול בכלל אמנם בלשון בני אדם נקרא זרע בין זרע כשר בין זרע פסול ולהכי בקרא דכתיב כי ביצחק יקרא ל"ך זרע אז נכלל גם זרע פסול מאחר דאמר לו בפירוש יקרא לך ולזה הוצרכו הש"ס לתרץ ביצחק ולא כל יצחק יע"ש: מעתה הבה נא אב"א לפרש כוונת תשובת פרעה שנתעורר בשעה שבאו אצלו משה ואהרן ליטול רשות שישלח את ישראל בטענת האומדנא וכמ"ש ה' תורת יוסף וה' מערכי לב אז נתחכם ואמר נמצא שעל דעתי הגלה אות' בארצי וא"כ מה יועיל לכם שהקב"ה כב יכול נתנהג במדת הרחמים להוציאם בטענה זו הי"ל לגלות דעתו בפירו' שע"מ כן הגלה אותם ש שאשלח אותם בעודם ישראל קודם שיטמעו וכל היכא דאיכא שתי דעות ולא גילה דעתו לא אזלינן בתר אומדנא וז"א מי ה' הכוונה איך יוציא אותם מידי שלא כדין ח"ו אשר אשמע בקול"ו לשלח את ישרא"ל דייקא וכל שלא פירש איני שולח אותם וכי תאמרו כבר פי' כי גר יהיה זרעך ולגבי קוב"ה כשאו' זרעך הוא זרע כשר דוקא לז"א לא ידעתי את ה' דייקא זה החילוק לא ס"ל וגם את ישראל לא אשלח ל"מ כשיטמעו שאיני שולח אותם שאין אתם מקבלים אותם בלא"ה אלא גם ישר' לא אשלח ולזה השיבו לו משה ואהרן אלד'י העברים נקרא כמו שפי' רשב"ם שכבר הם ידועים מעבר הנהר שהוא אלד'יהם ומסתמא מסר אותם בידך והיה לך להתנות וכל שלא התנית אתה הוא דאפסדת אנפשך ובכן נלכה נא ונזבחה לה' אלד'ינו כדין ודו"ק. ובכן אבא לפרש כו' המגיד חכם מהו אומר מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלד'ינו אתכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין ע"כ ולכאור' ק' אם כונת שאלתו היא הכתובה בתורה למה לא השיבו לו ג"כ תשובה הכתובה עבדים היינו וכו':

אמנם נראה לפקע"ד לפ' בהקדים מ"ש ה' כסא דוד דחקר דלמה נצטוינו לבער את החמץ בזריזות גדול אפי' במשהו ואח"ך לאכול את המצה ולעשו' הסדר הזה בליל החג הקדו' הזה הלא כל תכלית המצוה היא סיפור הנס הגדול שעשה לנו הקב"ה וגם לעשות זכרון ליצי' מצרי' שהוציאו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ ובכן חייבים לאכול מצה ומה לנו להוסיף כל אלו האזהרות והסדר הזה. והוא ז"ל תריץ יטי'ב דידוע דכל אחד מישראל אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ונכנס בשער א' של טומאה או בשתים או בעשר' איש לפי מעלליו ובכן ע"י ביעור החמץ יוצא מאותם שערי טו' שנכנס כל השנה כמו שמצינו באבותינו במצרים שכבר היו נטמעים ת"ו וע"י ביעור החמץ יצאו מכל טומאה ואח"ך שכבר יצאו מכל שעט"ו יתחילו ליכנס בשערי קדושה ע"י קיום המצות ואכילת המצה יעש"ב. וכתב עו' הוא ז"ל דמידי הוא טעמא שנצטוינו לאכול קרבן פס' על השובע כיון שע"י מצות פסח מתחיל ליכנס בשערי קדוש' לכן צרי' שימשיך הקדושה עליו וישאר תמיד בקדושתו:

עוד נקדי' מ"ש ה' שעת הכושר דהביא משם המפ' שנתנו טעם על אשר נצטוינו שלא לשחוט את הפסח על החמץ מקרא דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וכתב הוא ז"ל דהטעם מאחר דכבר ידוע דפסח מצר' שנצטוינו במצרים היה למשוך ידינו מע"ז שהיינו עובדי' את הטלה ולכן ציונו ה' אלד'נו לבער את החמץ הוא שען הוא יצה"ר ואח"כ לשחוט את הפסח ליכנס בשערי קדושה יעש"ב:

מעתה בזה נראה דהיתה כונת שאלת החכם שחקר חקי' הרב כסא דוד מה העדות והחקים והמשפטים וכו' הכונה כיון שכל רצונו של הקב"ה כ"י הוא לספר ביצי"מ והרי אנו מספרים ביצי"מ וגם אנו אוכלים מצה ומה לנו לבער החמץ בזריזות כל כך וגם לעשות את כל החוקים והמשפטים אשר אנו עושים בלילה הזאת והיתה תשו' כהלכות הפסח וכמ"ש הרב שעת הכושר דכל עיקר שנצטוינו שלא לשחוט הפסח על החמץ שהוא היצה"ר ולמשוך ידינו ממנו כמו שמצינו בפסח מצרים. וגם כדי ליכנס בשערי קדושה וכמ"ש הרב כסא דוד הטעם דק"פ נאכל על השובע כדי להמשיך הקדושה עליו וז"א אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין ודו"ק:

ועפ"י קוטב זה פי' עט"ר מו"ר א"א העזר"י רבין חסיד' בעהמ"ח ס' בני בנימן זצוק"ל פשט הכתו' בפ' ואתחנן ויצונו ה' אלקינו לעשו' את כל החקי' האלה לירא' את ה' אלד'ינו לטוב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה. דלכאורה ק' דכל הפסו' כפול ומכופל דכבר לעיל מיניה כתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות וגו' ואמרת לבנך עבדים וגו' ואותנו הוציא משם וגו' ומה צורך לכפול עוד פ' זה אמנם עפי"ה ניחא ובהק' חקירה שחקרו המפ' דמה לנו לעשות כל הסדר הזה בליל החג הקדוש הזה אדרבא הסברה נותנת להיפך דיפה שתיקה ותכסנו בושה וכלימה בזכרנו את מעשינו הרעים אשר כמעט היינו נכנסים בנש"ט ולא היה לנו תקומה ח"ו: אמנם הם אמרו ב' תשו' בדבר חדא דע"י סיפור הנס הגדול והנורא כל השומע נכנס בלבו אהבתו ויראתו יתברך בראותו את כל מעשה ה' הגדול ועזוזו ונפלאותיו ועוד טעם אחר כי זה הוא שבח לנו כאשר ישמעו הגויים גודל אהבתו וחיבתו יתברך עמנו תפול עליהם אימתה ופחד ותהיה אימתנו מוטלת ע"כ הגויים:

מעתה ז"א והוא כי לעיל מיניה כבר כתיב עבדים וגו' ואותנו הוציא משם וגו' אחר שהיינו נטמעים הוציא אותנו בכח גדול וביד חזקה ואח"כ א' ויצונו ה' אלד'ינו לעשות את כל החקים האלה שלא הי' מן הראוי כ"ז הסדר ואדרבא תכסנו בושה וכלימה בזכרינו את מעשינו ויהי כמשיב ג' תשו' חדא ליראה את ה' אלהינו דע"י סיפור המעשה נכנס אהבתו ית' בלבנו ועוד לטוב לנו כל הימים שתהיה אימתנו מוטלת על הגוים ועוד להחיותינו כהיום הזה כל העונות שעושה האדם בכל השנה הוא יוצא משע"ט ע"י ביעור חמץ ונכנס לשערי קדושה ודו"ק:

מעתה הבה נא אב"א לפ' כו' המגיד בשאלת הרשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו וא"ל בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו ואילו היה שם לא הי' נגאל ע"כ:

דלכאורה ג"כ ק' אם כונת השאלה היא כאשר כתובה בתורה מה רשעתו והי"ל להשיב לו כאשר כתוב ואמרתם זבח פסח וגו' ובודאי שכוונת שאלתו היא דרך אחרת ולנו לדעת מה כיוון לשאול ומה השיבו לו:

אמנם נלע"ד לפרש אם ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר ובהקדים מאי דאיתא בש"ס דפסחים במתני' דצ"ב ע"א גר שנתגייר בערב פסח בש"א טובל ואוכל פסחו לערב ובה"א כל הפורש מן ערלה כפורש מן הקבר ואמרו בגמ' תניא ר"ש בן אלעזר או' לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב ועל מה נחלקו על ערל עכו"ם דב"ש סברי טובל ואוכל את פסחו לערב וב"ה סברי כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וטעמייהו דב"ה גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי איכול ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה וכן פ' הרמב"ם ז"ל בה' ק"פ פ' ו' ה"ז כב"ה שצריך למול ולהמתין ז' ימים ואח"כ יטהר יע"ש:

ורגע אדבר במה שראתה עיני לה' שעת הכושר ד"ע ע"ב שהביא מה שפ' הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה ה"ה) שכתב כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבתו מלעשות פסח שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואם שחט קודם שימול איתם הפסח פסול עכ"ל הר"מ והקשה ה' וז"ל מבואר מדבריו שאם שחט את הפסח תחי' ואח"כ מל את עצמו או את בניו הקטני' הפסח פסול ואמאי נימא הואיל ובידו לתקן למול א"ע ועבדיו וכל שבידו לאו מחוסר מעשה תדע דאמרי' בפ' תמיד נשחט דס"א ע"ב שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקם ר' חסדא א' פסול רבה א' כשר וא'ר' אשי דר"ח ורבה קמפלגי בהאי קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו [פי' דבעלמא ילפינן דזורק את הדם לשם חבירו פסול] רבה סבר חבירו דומיא דידיה מה הוא בר כפרה אף חבירו אם הוא בר כפרה אז ופסל הקרבן לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא ור"ח סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל ואי בעי מתקן נפשיה עכ"ל הגמ' וקי"ל כר"ח מטעם הואיל הרי דבידו הוא למול א"ע וא"כ כי שחט את הפסח ואח"כ מל א"ע אמאי הוי הפסח פסול כיון שבידו למול ולאו מחוסר מעשה יע"ש שהעלה בתימה:

ולפקע"ד לא זכיתי להבין דבריו מאי קא קשיא ליה דהרי התם בש"ס הקשו ומי אית ליה לר"ח הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה רבה א' אינו לוקה. רבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה משו"ה לא לקי רח"א לוקה ס"ל לא אמרי' הואיל בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה [מילה] התם ביו"ט לאו מחוסר מעשה [אורחים ממילא קאתו] אלא דר"ח אדר"ח קשיא ומשני כי אר"ח הואיל לחומרא לקולא לית ליה הואיל עכ"ל הגמרא:

וכתבו התו' בד"ה כי לית ליה לקולא וכו' וז"ל נר' דר"ח לא פסל אלא מדרבנן דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לקולא לחומרא דמדאורייתא לא אמרי' הואיל כלל ואפי' לחומרא וכמ"ש בפ' שני שעירי יוה"כ דס"ב אמר רבה השתא דא' ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה [פי' אם שחט שעיר יוה"כ בחוץ היה פטור משום דמחוסר מעשה דהגרלה אם לאו משום דחזי לשעיר הנעשה בחוץ] שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה לרב חסדא הואיל בדאורייתא אפילו לחומרא עכ"ל: והשתא מה מקשה ה' ז"ל מה נפשך אם כוונת קושייתו להרמב"ם שפ' כר"ח היכא דשחטו למולין ע"מ שיתכפרו ערלים בזריקה דפסול מטעם הואיל וה"נ נימא הואיל ובידו לתקן עצמו הא לכאור' לאו קו' היא שכבר תי' בגמ' כי אית ליה לר"ח הואיל לחומרא לקולא לית ליה והכא הוי לקולא שישחוט את הפסח כשהוא ערל מטעם הואיל כגון דא לא אמרינן הואיל ואם כונת קושייתו היא על הר"מ שפ' בה' יו"ט באופה מיו"ט לחול שאינו לוקה מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים וה"נ נימא הואיל ג"ז אינו מן הקושי דכבר אמרו בתו' דבדאורייתא לא אמרינן הואיל והכא הוי דאורייתא שהרי מקרא הביא הר"מ וז"ל שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו באופן דלא זכיתי להבין ד"ק ואיך העלים עין מהסוגייא ומן התוספות והוא תימה: איך שיהיה נחזור לדאתן עלה דאמרי' דערל ישר' טובל ואוכל את פסחו לערב וערל גוי צריך שימול וימתין ז' ימים ואם לא יש מן ימתין לפסח שני:

והנה בפסח מצרים מצינו שלא הצריכם הקב"ה ז' ימים לטהרתם כ"א תכף עשו ק"פ ויכולים אנו לו' דהטעם מפני שהיה להם לישראל דין ישראל גמור וכבר יצאו מכלל ב"ן ומשו"ה צוה הקב"ה שימולו ויעשו ק"פ ולא ימתינו ז' ימים ועוד איכא טעמא אחרינא מאחר שאם היו שוהים עוד רגע אחד היו נטמעים ח"ו ולא הי"ל תקומה והוכרח הקב"ה לזרזם שיצאו תכף ולא ימתינו ז' ימים:

מעתה נבא לדעת המגיד והוא דהרשע בהיותו גוי גמור תמ"ה טמא יקרא מה העבודה הזאת לכם ומדקאמר לכם מוכח דמקשה בדבר ק"פ דאיכא שינוי בין ישראל ובינו שהוא גוי וז"א לכם ולא לו ומק' מ"ט ערל ישראל טובל ואוכל לערב וערל גוי צריך שימתי' ז' ימים ולפי שהוציא א"ע מן הכלל הוכיח בעצמו שהוא גוי שכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי (דייקא) ולא לו הכונה שאנחנו עם בנ"י עשינו פסח מצרים אחר שקבלנו עול מצותיו יתב' ומשם למדנו דדוקא לנו הדין כן משא"כ בגוים. ועוד כי אנחנו הוכרח הקב"ה להוציא אותנו קודם הזמן משום שהיינו נטמעים ח"ו וז"א ואילו היה שם (לסברתו) לא היה נגאל שכבר היה נטמע ולא היה תקומה לשונאי ישראל כלל ודו"ק: איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי לנושאי מקדם אמרתי אני ה' אלד'יכם יכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי תעשו ועשיתם אותם אני ה' דלכאורה קשה דמה קשר יש ביצי"מ עם קיום התורה והמצוות אמנם נר' שיובן עפ"י קוטב דרושינו שאמרנו משם הרב מערכי לב שנתן טעם ליציאת ישראל ממצרים קודם הזמן שכבר היו נטמעים ח"ו ואדעתא דהכי לא גזר והוכרח הקב"ה להוציאם מדינא דמלכותא וכפי"ז לא נשאר להם לישראל טענת מודעא כי הוי דינא דמלכותא יע"ש ומעתה ז"א אני ה' אלד'יכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים תוך הזמן מדינא דמלכותא ובכן החיוב המועל ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ואין לכם ליטעון טענת מודעא:

חזרתי ואמרתי ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי תעשו ועשיתם אותם אני ה' בהקדים משרז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכבר ידוע דכל מקום שנא' אני ה' הכונה אני ה' לשלם שכר טוב וכבר ידוע דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת וז"א ושמרתם את כל חקותי וגו' דהיינו שלא תעשו עבירה אז מעלה אני עליכם כעושה מצוה וזה אומרו ועשיתם אותם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב:

חזרתי ואמרתי ושמרתם את כל חקותי ועשיתם אותם אני ה' והוא דכבר ידוע מ"ש רז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט וגם כבר ידוע דעיקר הגאולה ליחדא קוב"ה ושכינתי' י"ה בו"ה וגם כבר ידוע דמילת אנ"י הוא כינוי לשכינה בסוד אם אנ"י כאן. מעתה ז"א ושמרתם את כל חקותי שתעשו תשובה וגם ועשיתם אותם שהוא מע"ע אז אנ"י ה' דייקא שיתייחד קוב"ה ושכינתיה ויהיה שם הוי"ה ב"ה שלם והכסא שלם וימהר ויחיש לגאלינו בעגלא ובז"ק ואמרו אמן:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה